שבת בשבתו
חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק

1669: שמיני כ"ו בניסן תשע"ז 22/04/2017

 

כיום מכיר כל ילד את החיה הנקראת בשם צָב, אך מתברר כי זיהוי הצב עם בעל החיים עטוי השריון המוכר לנו הוא מאוחר למדי בעברית. הצב הנזכר בין שמונת השרצים בפרשתנו הוא ככל הנראה מין ממיני החרדונים. התרגום המכונה 'תרגום יונתן' מוסר במקום המילים "והצב למינהו" את המילים " וחרדונא לזנוי", היינו החרדון למיניו – וכך הוא גם בתרגומים עתיקים אחרים (התרגום הרומי למקרא, וכמוהו התרגום היווני, מתרגמים את הצב במילה קרוקודיל, וכנראה כוונתם לחרדון גדול הקרוב לתנין).

גם ממקורות חז"ל עולה כי הצב הוא מין חרדון. במסכת חולין שבתלמוד הבבלי מסופר כך: "אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב, לימים יצא ערוד מביניהם" (דף קכז,א. ובירושלמי ברכות פ"ח ה"ה מובאת מסורת דומה, ובה במקום הצב נכתב חרדון). רש"י לעומת זאת מפרש שהצב הוא הקרפדה (!), הקרובה לצפרדע.

מדוע אם כן החלו לקרוא לצב בעל השריון בשם זה? נראה כי התשובה טמונה בצָב אחר המוזכר בתנ"ך, שכלל איננו בעל חיים. בפרשת קרבנות הנשיאים (במדבר פרק ז) נאמר: "וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר". רש"י שם מביא את מדרש חז"ל שלפיו המילה צב עניינה כיסוי: "אין צב אלא מחופים, וכן 'בצבים ובפרדים', עגלות מכוסות קרויות צבים". ואף בתרגום אונקלוס מתורגמות עגלות הצב כך: "עַגְלָן כד מחֻפְיָן", היינו עגלות מכוסות.

על פי חכמי הלשון אין קשר בין בעל החיים הקרוי צב לבין עגלות הצב, ומדובר בהומונימיה (שתי מילים זהות שאין ביניהן קשר לשוני. למשל, אולם במשמעות 'אבל' ואולם במשמעות 'בית גדול'); אך פרשנים שונים בימי הביניים ביקשו (במודע או שלא במודע) לקשר בין שני הצבים, ולכן הסבירו שהצב שבפרשתנו הוא בעל חיים מכוסה, כמו עגלות הצב, וכך הוא זוהה עם צב השריון. כך למשל פירש ר' טוביה בן אליעזר במדרש 'לקח טוב' שחיבר: "צב - זה השרץ שהוא מכוסה כגון גביע".

גם הפירוש שזיהה את הצב עם הקרפדה נשען ככל הנראה על קשר לשוני. כך מסביר למשל יהושע שטיינברג במילונו "משפט האורים" מהו הצב: "מין צפרדע המתנפח עד כי צבה בטנו, ורירו ארסי ומזיק". כלומר, בשל העובדה שהקרפדה מנפחת את בטנה כשהיא חשה סכנה, קראוה בשם צב – בזיקה לאמור בפרשת סוטה: "ואת בטנך צבה". ברם, כאמור, נראה שפשט הכתוב מכוון לא לקרפדה ולא לצב השריון, אלא למין ממיני החרדון (להרחבה ראו מאמרו של פרופ' דוד טלשיר ז"ל, 'הצב, החרדון והקרפדה', לשוננו ס"ה).

עבור לתוכן העמוד