שבת בשבתו
חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק

1669: שמיני כ"ו בניסן תשע"ז 22/04/2017

 

שיהיה פה כבר שקט! צעקתי וטרקתי את דלת חדרי. ככה זה כשיש בית מלא בילדים קטנים ורעשנים. כפי שאתם כבר מבינים, אני הבכורה ואחריי נולדו עוד ששה אחים ואחיות. אנחנו נקראים משפחה 'ברוכת ילדים'. אבל כשיוני אוכל ביסקוויט דווקא על המיטה שלי וממלא אותה בפרורים, ושיר פותחת לי את המגירה ולוקחת משם את המדבקות היפות מהאוסף שלי, כשמוישי בוכה בבית בקולי קולות וטליה לא מפסיקה לדבר ולצחוק... והכי מכעיס, דביר ומוריה התאומים שכל הזמן רבים, אני באמת לא מבינה למה קוראים לזה 'ברוכת ילדים'. מה בכלל מבורך בזה? התכסיתי בפוך הרך וניסיתי לנשום נשימות עמוקות כמו שאמא לימדה אותי לעשות כשאני רותחת מבפנים. 'הלוואי והייתי נולדת כבת יחידה. רק אני עם אבא ואמא,' הרהרתי.

יום אחד, יום רגיל במיוחד, אספה אותנו המורה נחמה ובפיה בשורה מפתיעה. "בעוד שבועיים נקיים 'שבת חברות'."

מה זה שבת חברות אתם שואלים? הכיתה מתחלקת למארחות ומתארחות וכל אחת על פי הגרלה מארחת או מתארחת. כשהמורה נחמה ערכה את ההגרלה היה שקט מתוח, כולן היו מסוקרנות מה יעלה בגורלן. סוף סוף הגיע תורי להרים פתק: 'מתארחת אצל תמר' קפצו המילים מתוך הפתק. 'מכולן דווקא תמר? הילדה החדשה שהגיעה אלינו מחיפה? עוד לא הספקתי להכיר אותה וכבר לבלות אתה שבת שלמה?' הרהרתי. אך מיד הבליחה מחשבה אחרת בראשי, 'בעצם זו הזדמנות להכיר את תמר, היא דווקא נראית נחמדה וחוץ מזה אמא תמיד אומרת שאין דבר שאינו מכוון מלמעלה.'

חלפו שבועיים. ביום חמישי ארזתי תיק עם פיג'מה וכלי רחצה, הכנסתי את שמלות השבת הכי יפות ושקית חטיפים, ולא שכחתי להכניס בקבוק יין משובח שאמא קנתה עבור משפחתה של תמר. ביום ששי בבוקר נפרדתי מאמא ואבא ומיהרתי לבית הספר. בסיום הלימודים, בדרך לביתה של תמר, ביקשתי שתספר לי קצת על המשפחה שלה, על האחים והאחיות... תמר הופתעה. "מה? את לא יודעת שאני בת יחידה?" הפעם היה זה תורי להיות מופתעת.

"ספרי לי, איך זה להיות בת יחידה?"

"זה נחמד ונעים," אמרה תמר. "אבל לפעמים בלילה בשקט בשקט אני מתפללת שיהיו לי עוד אחים ואחיות."

רציתי לספר לה מניסיוני על כך שזה לא קל ולא הכי נחמד אבל לא הספקתי כי לפתע מצאתי את עצמי בביתה של תמר. והבית נקי ומסודר, ריחות של שבת עלו מהמטבח ואמא של תמר הגישה לנו עוגיות חמות שיצאו זה עתה מהתנור.

"בואי, אראה לך את החדר שלי," אמרה תמר ומשכה אותי אל חדרה. "וואו. אפילו בחלומות לא דמיינתי חדר כזה. ממש של נסיכות," אמרתי בהתפעלות. תמר צחקה. קראנו קצת בספרים, שמענו מוזיקה נעימה ופטפטנו. אחר כך התרחצנו ולבשנו את בגדי השבת. השקט והשלווה הורגשו בכל פינה.

סעודת השבת עברה בנעימים. אבא של תמר קידש על היין ואמא הגישה את המטעמים שהכינה. תמר אמרה את דברי התורה שלמדנו בשיעור פרשת שבוע וכולנו שרנו זמירות שבת ובירכנו ברכת המזון. אבל אז שרר שקט. שקט שונה ולא מוכר. ופתאום, בלי לדעת מדוע, הלב שלי החל להתמלא בגעגועים לטליה שתדבר ותצחק קצת. לבדיחות ולפרצופים המצחיקים של מוישי ולחיוך המתוק של יוני. אפילו למריבות של דביר ומוריה התגעגעתי. נזכרתי בדברי התורה של כולם ושירי השבת הממלאים את הבית ואיך כל הזמן נשמעים קולות שמחה ושובבות. בפעם הראשונה הרגשתי שזו זכות להיוולד במשפחה ברוכת ילדים. ברוכה באמת. ולפתע הבנתי מדוע תמר מבקשת שיהיו לה עוד אחים ואחיות. ובאותו הרגע קיבלתי החלטה להצטרף אליה בתפילה.

מאז, בכל פעם שהאחים הקטנים שלי 'מרתיחים' אותי, אני נזכרת בשבת אצל תמר, נושמת נשימות עמוקות ומודה לה' על הברכה.

אשמח לתגובתכם:maggeni@gmail.com

עבור לתוכן העמוד