שבת בשבתו

 

חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק
גיליון 1678: קרח  ל בסיון תשעז 24/06/2017

נקודת מבט

שלוםולהתראות!/הרב ישראל רוזן

על מה אכתוב הפעם?

כמעט מדי מוצ"ש אני מתיישב מול המחשב ותוהה "על מה אכתוב הפעם?". תוך כדי תהייה אני מוצא עצמי בוהה מול המסך, לעתים שעתיים ושלש; "על מה אכתוב הפעם?". גם עתה אני תוהה ובוהה, אך התוצאה ברורה לי כמובנת מאליה; חובתי להתייחס לגזירת אפשרות הכליה המעיבה על עלוננו, אותו אנו עורכים מדי שבת בשבתו מזה עשרים שנה ומעלה . לי אישית תחסר השוטטות רצוא ושוב מול המסך על מה לכתוב ב'נקודת המבט' השבועית שלי כשליח ציבור המייצג חלק נכבד – לאומי ותורני ביסודו - במחנה הציונות הדתית הקלאסית.

העט נמשכת לכתוב על שלל עניינא דיומא, על 'פרשת השבוע' במשמעות התקשורתית; לומר משהו – כן או לא או שניהם - על אספקת החשמל לעזה; להביע עמדה – כן או לא או שניהם - על בינוי אלפי יחידות דיור בקלקיליה וגניזת תכניות דומות בגוש עציון; ואולי לומר משהו – כן או לא או שניהם – על הסדרת או נטיעת רבבות בידואים במרחבי הנגב. לפתע מגיח מהמוח האחורי נושא 'הקוד האתי', שטרם 'טיפלנו' בו, מיסודו של שר החינוך המבקש לחנך לערכי לאום ולפטריוטיזם את הסגל האקדמי הסורר והפוזל כרונית החוצה. ודילמה מעיקה נוספת; היכן וע"י מי יטופלו הילדים האומללים חןלי הסרטן שנתקעו לריב רפואי שאולי מעורבים בו שיקולי יוקרה ואולי גם 'דררא דממונא'. גם ההתנצחות העקשנית הכרונית בקשת מחנה הציונות הדתית – מן הלייטיות ועד הר המור – שוה 'נקודת מבט'. סוגיא נדושה נוספת הראויה להתייחסות היא מעמדו של היועץ המשפטי "הכל יכול ולו המלוכה". דילמה זו היא במוקד שאלות לאומיות ושלטוניות גורליות.

אז מה יעלה בגורלנו?

כל אלו שייכים ל'עולם התוהו', לבהייה ולתהייה. אך מה אעשה ומטעם חברת ההפקה 'גל אורן' נשלחה התראת סגירה לשערי 'שבת בשבתו' מטעמים כלכליים מוצדקים. לו היתה זו גזירת שמים, למחות את זכר כל עלוני השבת – כי עתה החשיתי, ואף הייתי תומך ב'גזירה'. וכבר דובר על כך בעבר גם במדור זה. אך מה אעשה לנוכח המציאות הקשה לפיה רבו עתונים דמויי עלונים המתחרים על 'קמח המודעות' ופוגעים בקיומו הכלכלי של בטאוננו. בהחלטה משותפת משכבר הימים, עם פרסום 'אורן' הוחלט כי 'שבת בשבתו' יאופיין בהעדר ידיעות עתונאיות, ללא כתבות תקשורתיות על אישים ומוסדות; גליון תורני חינוכי נטו (יש אורים: פרט למדורנו הפובלציסטי). כנראה יש מחיר להחלטה זו, בשוק המודעות, וידע הקורא וישפוט.

ובכן, כפי מה שנאמר לנו ע"י חברת ההפקה,לפחות לפי הנתונים לרגע זה בידכם הגליון האחרון במתכונת העבר שהיה מותג ציוני-דתי מפד"לי, פועל-מזרחניקי זה. כך דרכו של עולם "הללו נובלים והללו צצים" , בודאי נכונים הדברים בדורנו הדוהר ובהול אחר חידושים חדשות לבקרים.

מאידך, קראו את שפתותיי; להערכתי - יד על הלב - 'שבת בשבתו ישוב לקדמת הבמה לאחר חופשה קצרה בת שבועיים שלשה . העלון יתעורר לחיים חדשים אם באמצעות חברת פרסום אחרת. או שמא – ורגליים לדבר - כי חברת 'גל-אורן' תתעשת ותירתם שוב למשימה ציונית דתית זו, כבימי הבראשית והזוהר של 'פרסום אורן', בדחיפת המייסד ואבי המשפחה מיש (מאיר) אלימלך זכרו לברכה.

בימים אלו מתרחשים ומתבחשים מאמצי התרעננות; קיימת הצעה, שניצניה כבר קיימים, שמוסדות חינוך או עמותות תרבות ציונים דתיים 'ירכשו' עמוד שרובו דברי תורה וחכמה שיכתב ע"י מי מאנשי המוסד, ומיעוטו דיווח קצר על מפעלות הארגון. היש נענים לאתגר?

לבי אומר לי כי זו תהא הדרך לההיחלצות מן המשבר, ויש כבר רמזים לכך. בעברית מדוברת: דרושות עמותות המתאימות לנו שתרכושנה עמוד תוכן, לפחות לשנה. [לפנות: דן מארנץ: 0524295294, מנכ"ל 'צומת']

להתראות שוב בקרוב...

(נכתב במוצ"ש שלח)

שלח לחבר|הדפס|סגור

קבלת שבת

לא חמור אחד מהם נשאתי/הרב מרדכי גרינברג,
ראש ישיבת 'כרם ביבנה'

דתן ואבירם הטיחו בפני משה האשמות קשות, כמו אי מילוי ההבטחה להעלותם אל ארץ זבת חלב ודבש. האשמה חמורה יותר היא "כי תשתרר עלינו". מתשובת משה אתה למד מה הייתה טענתם. "לא חמור אחד מהם נשאתי", פירש"י: "אפי' כשהלכתי ממדין למצרים, והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו חמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי".

משה, המנהיג הראשון, מלמד דרך הנהגה ציבורית. כך גם אמר שמואל הנביא בערוב ימיו: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו, את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי. ואת מי עשקתי, ואת מי רצותי" (בהפטרת השבוע). התנהגותו של שמואל וזהירותו מליטול טובת הנאה, נעוצה כנראה בחינוך שקיבל מאמו.

בתחילת הספר מסופר, "ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה". כנראה שהכתוב הציג דפוס של התנהגות שונה ממה שמסופר שם על התנהגות בני עלי, המנצלים את שררתם לטובות הנאה. יפה כתב חנן פורת ז"ל שמעשה פעוט זה של המעיל הקטן מתריס יותר מאלף מילים כנגד מעשיהם. כאילו אמרה: "בני שלי לא ייהנה מרכוש הציבור, לא ילבש מעיל שנקנה מכספי הצבור – אף אם פורמלית הדבר מותר. בני שלי לא יקבל  'רכב שירות מהודר', 'תוספות ביגוד', 'חשמל חינם', ולא יעשה על כך שביתות. בני שלי יסתפק במעיל קטן".
 
זכורני כד הווינא טליא, כשהמקרר החשמלי היה מצרך מותרות, פרסם אחד על רצונו למכור את המקרר החשמלי. פולה בן גוריון, אשת ראש הממשלה דאז, התקשרה והביעה את רצונה לרוכשו. סיכמו את המחיר ושאר הפרטים. לאחר מספר שעות התקשרה שוב והביעה את צערה על שהעִסקה לא תוכל לצאת אל הפועל כיוון שבן גוריון הביע התנגדות לביצוע העִסקה. לטענתו רוב עם ישראל מסתדר עם מקרר המופעל ע"י קרח, "ומה שטוב לכולם טוב גם לנו".
 
על תופעת שנאת חינם שבתקופת בית שני שנינו בתוספתא "שאהבו את הממון". וכתב על כך הנצי"ב שבעיקר הייתה הבעיה אצל המנהיגים, "ועדיין היצר הרע הזה מרקד בינינו".

שלח לחבר|הדפס|סגור

חסידות ציונית

אשליה אופטית/רפי אוסטרוף
ראש המועצה הדתית גוש עציון


פרשייה ללא פשר
הרבי מהוסיאטין פותח את פרשנותו לפרשת קרח במילים הבאות:
כשאנו לומדים את הסיפור של מחלוקת קרח ועדתו, אנו עומדים מוכי תמהון וחסרי הבנה.

פתיחה זו מדגישה את הריחוק והסלידה של הרבי מכל אבק של מחלוקת, גאווה וחוסר יושר. הקושי מתעצם בכך שהחולקים על משה היו גדולי הדור ולא פחותי ערך:
אולם מוסר השכל ואזהרה גדולה כלולים בסיפור זה, אם בזמן התגלות גדולה כל כך, היה אפשר שעל ידי תאוות השררה ורדיפה אחר הכבוד ורוע המידות תעו מני דרך נשיאי עדה, קרואי מועד אנשי שם, והעיזו פנים נגד משה רבינו אבי כל הנביאים. על אחת כמה וכמה שאנו צריכים להזהר ולהזהר בזמן הסתרת פנים.

הרבי מצביע בדבריו על מספר נקודות: חטא קרח ועדתו נובע ממידות רעות של תאוות שררה ורדיפה אחר הכבוד. במחשבת האדם הדתי המצוי, חטאים נחשבים לרוב בתחום של עשייה דתית: אי שמירת שבת, עריות, כשרות וכד'. תאוות השררה? הרי זה חטא שכל כך קשה לגלותו. מי יודע אם מה שמניע את נבחר הציבור הוא תאוות שררה או רצון אמתי לשרת? מי יודע מתי הרב או ראש העיר רודף אחר כבוד ומתי הוא עבד לעם קדוש? האם האדמו"ר בימינו [וגם בימים עברו] שנוסע ברכב בעלות של מאות אלפים נוהג כך כיוון שהוא בא להאדיר את התורה או כי הוא נהנה מהכבוד? האם ללבו של רב חשוב נכנסת קצת אהבת שלטון ושררה למראה האלפים הסרים למרותו?

על כל השאלות האלו אומר הרבי, שאם בזמן שהשכינה הייתה גלויה, והעם שראה את כבוד ה' על הר סיני ואת הניסים שנעשו בידי משה טעה בדבר זה, על אחת כמה וכמה שאנו צריכים לחשוש בימינו ליפול בטעות זו.

המשקפיים של קרח
אך איך קורה שאדם כל כך רם מעלה טועה בדבר כל כך פשוט כמו לחלוק על משה רבנו?

הרבי מסביר שמה שהטעה אותו היו מידותיו הרעות שפוגמות בהשגה השכלית. כלומר, יכול אדם להיות חכם ופיקח, ובגלל מידותיו הרעות, הוא יטעה במה שמשיג שכלו.
וזהו שכתב רש"י: וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו, עינו הטעתו [עין, כנוי למדות – עין טובה]. עינו של קרח לא היתה מסתפקת במה שיש לה, שהיתה מלאה תאוה וחמדה רעה, הטעתו. כלומר ע"י גבהות לבו ותאוותו הבוערת לשררה, טח עינו מראות נכוחה ומהשכיל לבו, השגתו השיכלית נפגמה, ולהשגה נפשית על אחת כמה וכמה שלא היה יכול לבוא.

מאז יצירותיו של מאוריץ קורנליס אֶשֶר, אנו מבינים בצורה יותר טובה שבקלות ניתן ליצור אשליות אופטיות עד כדי כך שניתן להכחיש את מה שאנו רואים. קרח ראה בעינו, אך בגלל משקפי מידותיו הרעות, הוא לא ראה נכון. מה הוא ראה?
והפניות של קרח ועדתו ותאוותם לשררה, הכו אותם בסנוורים ובלבלו את מוחותיהם וחשבו את משה כאחד מהם. וזהו שאמרו "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו על קהל ה' ". ומדבריו של משה, "לא חמור אחד מהם נשאתי", יוצא שברשעותם חשדוהו שהוא מקבל מן העם ולא משפיע. ולא רק בגשמיות חשדוהו, כי אם גם ברוחניות חשדוהו שהוא רק מקבל.


יש אנשים שמודדים כל אחד אחר רק לפי המידות שלהם. אם הם תאווי בצע, אז הם בטוחים שאף אדם בעולם לא יעשה מעשה אלא תמורת כסף. אם הם בעלי תאוות עריות, אז בטוחים שכולם חוטאים בזה. כך קרח, שהיה תאב שררה, שלטון וכבוד, היה בטוח שגם מה שעומד ביסוד מלכותו של משה רבנו הוא התאווה. ולכן חשדו במשה מאשת איש. רק שמשה הוא גבוה מעל גבוה, ואל לנו לשפוט אחרים לפי המידות הקטנות שלנו. בכך חטא קרח וזו אזהרה גם עבורנו.

שלח לחבר|הדפס|סגור

זווית נשית

אתיקה במקום פוליטיקה/שולי מועלם-רפאלי,
ח"כ מטעם הבית היהודי

בימים האחרונים פרצה סערה סביב הקוד האתי שנכתב עבור המוסדות האקדמיים במדינת ישראל. בתקשורת נשמעו קולות זעם ונהי של בכירי האקדמיה, אבירי זכויות אדם ואנשי שמאל, על סופה הקרב של מדינתנו הדמוקרטית ושוב ההפחדה על כך שאיראן זה כאן.

מטרתו של הקוד האתי היא ליצור הפרדה בין אתיקה לפוליטיקה ולתת לסטודנטים את המגיע להם - השכלה גבוהה ברמה גבוהה - ללא התערבות גורמים אינטרסנטיים וללא ניצול כוחם של מרצים להטפת אג'נדה פוליטית.

 

הסערה סביב הקוד האתי לא מפתיעה. כל סטודנט ממוצע יכול להעיד על כך שהאקדמיה מוטה פוליטית כלפי שמאל, לא מדובר רק על בכירים שלוקחים חלק בפעילות נגד ישראל ובקריאות לחרם, אלא בעיקר על הטפת אג'נדה שבאה לידי ביטוי בהרצאות ובמחקר. לו האקדמיה בישראל הייתה לפחות שואפת להתנהל בשוויוניות, לא היה צריך להתערב בנעשה בה.

 

שיח במקום הטפה

לבקשתו של שר החינוך נפתלי בנט כתב הפרופ' אסא כשר קוד אתי שיונהג במוסדות האקדמיים. יש לזכור שמדובר באדם רב זכויות שניסח בין היתר את ערכי רוח צה"ל והקוד האתי בצבא ההגנה לישראל. האיש כמדומני לא גר בין יצהר לאיתמר ואינני יודעת למי הצביע בבחירות לכנסת. עדיין, הביקורת כלפיו וכלפי הקוד האתי נשמעות ברוב עוז תוך התנצלות "לא קראתי, אבל..."

מה מבקש הקוד האתי לבצע? להפריד בין אקדמיה לפוליטיקה. רעיון פשוט ולגיטימי. כמובן שיש לזכור שאין זה אומר שלאנשי אקדמיה אסור להביע את דעותיהם, אלא להפך. חשוב להבהיר שיש לאקדמיה חלק יסודי ביצירת השיח הציבורי במדינת ישראל.

 

כל השאלה היא כיצד.

הקוד האתי מבקש לאסור את המציאות שבה המסגרת האקדמית מנוצלת להטפת אג'נדה פוליטית, זאת כאשר הסטודנטים הם קהל שבוי למסר אחיד, 'שבאופן מקרי' הוא אותו מסר אחיד אצל מרצים נוספים 'ובמקרה' גם בשאר המוסדות האקדמיים. הקוד מבקש לאסור על אנשי האקדמיה לקרוא או להצטרף לחרם באופן כזה או אחר על ישראל או מי מגופיה הרשמיים.

אכן שומו שמים.

התנגדות מאסיבית

אם נבחן מיהם הטוענים כנגד הקוד האתי לא נופתע למצוא אנשי רוח, פרשנים, עיתונאים ומרצים שרובם ככולם מגיעים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. זו ההוכחה הטובה ביותר לצורך העמוק בקוד אתי שכזה, ההתנגדות המאסיבית כל כך מצד אחד מעידה כאלף עדים על הנעשה בשטח.

בדבר אחד אני מסכימה עם המתנגדים לקוד האתי. טוב שלא היה בא לאוויר העולם. אך במציאות הקיימת, כאשר המערכת לא מגלה אפילו כוונה לבצע תיקון מבפנים, אין ברירה אלא לבצע התערבות מבחוץ.

שלח לחבר|הדפס|סגור

אל שורשי האמונה

קודש וחול בגאולת ישראל/הרב אורי שרקי,
רב קהילת 'בית יהודה', ר"מ במכון מאיר

התחיה הלאומית של עם ישראל, שביטויה המעשי הוא התנועה הציונית ומדינת ישראל, כוללת בתוכה מישורים רבים, שניתן לכלול אותם בשני תחומים: תחיית החול, ותחיית הקודש. תחיית החול כוללת את השבתם לחיינו של כל התחומים שלא היה בידינו לפתח בימי הגלות המרה, הכוללים את החיים המדיניים, הכלכליים, הצבאיים, וגם התרבות והאומנות.

בראשית ימיה של הציונות התנגדו הדתיים לכך שההסתדרות הציונית תעסוק בנושאי תרבות ודת, מחשש שהדבר ימנע שיתוף פעולה בין חלקי העם ויעכב את השגת היעד הפוליטי המבוקש: הקמת המדינה. לעומתם קבע הרב קוק שלא תיתכן תחיה לאומית אותנטית שאינה כוללת תחיה תרבותית, כך שהכרח הוא לעסוק בתרבות גם אם זה יגרור את הצורך להיאבק על אופייה (אגרות ראיה, קנח).

ומהי תחיית הקודש? ניתן היה לחשוב שמדובר בהשבתה של הדתיות בצורתה הישנה, הדואגת לגורלו הרוחני ולאושרו של היחיד בלבד, אל התחיה המדינית, כלומר בחזרה בתשובה של הציבור החילוני לקיום המצוות. אמנם בוודאי שדבר טוב וחיוני הוא שכל יהודי יקיים מצוות, אך לא בזה מתמצית תחיית הקודש.

הקודש לבדו ללא החול הוא חלש ואינו יכול לרומם את החיים הציבוריים והכלל-אנושיים. בתוך החול עצמו גנוזה עוצמה של קדושה שלא הייתה יכולה לבוא לידי ביטוי כל ימי הגלות, "הקדושה שבטבע", והיא נחשפת בתהליך הגאולה (עי' אורות עמ' פה ואוה"ק ח"ב, הקודש הכללי, כג). עולה מכאן שתחיית החול היא בעצמה תחיית הקודש ולא רק הקדמה לה.

ההתכחשות של חוגי הקודש לערך של תחיית החול, הניסיון לראות במעורבות במפעל הציוני הרפתקה מסוכנת הגובה מחיר רוחני כבד מדי ומתוך כך להעלות על נס את ערכה של ההסתגרות הדתית, הוא בעצמו יחליש את הקודש, שלא יוכל לעמוד בכוח עצמו ללא עוצמת החיים של החול. "בחוגי הקדש מתראה לעומת זה (כלומר לעומת יבוש לשד הקודש על ידי חוגי החול האקדמיים) דלדול הכוח של חסרון השפעת החול... הננו קרואים לגלות את התכנית של האחדות הרוחנית, שהוא סודנו העצמי, אשר עדי עד לא יעשה כן לכל גוי" (אגרות ראיה, תשמח).

הקודש הדתי, שהרב קוק מכנה "הקודש הרגיל", אינו אלא אחד מאופני הגילוי של הקודש העליון. גילוי הקודש העליון, הפועל בכל מערכי החיים ומופיע בשלמותו על ידי התאחדותן של הזהויות השונות המרכיבות את הציבוריות הישראלית: הדת, הלאומיות והקוסמופוליטיות כאחד (עי' אורות עמ' ע-עב), הוא המשימה של דור התחיה.

שלח לחבר|הדפס|סגור

תובנה בפרשה

צעד קדימה, צעד במקום/איתיאל גולד
פסיכולוג

כאשר אדם מטיח ביקורת או האשמות, מומלץ לשים לב לרבדים השונים של טענותיו. לעתים קרובות הוא יבטא טענות מסוימות, אך מתחת לפני השטח קיים תסכול אחר לגמרי, המצמיח את הטענות. הנטייה הטבעית מול ביקורת היא להגיב מיד ולבקר חזרה. אולם המתנה וניסיון לפתיחת שיח מסייעת להגיע אל שורש העניין.

קרח ועדתו פותחים בביקורת על עצם רעיון המנהיגות בעם ישראל. אולם כשמשה קורא לדתן ואבירם לשיחה, צף ועולה התסכול האמתי: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו" (טז,יג). הקושי שלהם הוא לא מעצם מנהיגותו של משה, אלא מכך שמנהיגות זו איבדה לדעתם את ההצדקה לקיומה. מנהיגותו של משה נוצרה מתוך המטרה להוציא את העם ממצרים ולהביא אותו לא"י אך בפרשה הקודמת קרסה זו מטרה. בעקבות חטא המרגלים התברר שהדור הזה אינו ראוי להגיע לארץ והוא ימות במדבר. נקל לשער את התסכול הרב שנוצר בעם. התסכול הזה מתורגם בפרשה שלנו לערעור הלגיטימיות של מנהיגות משה  – אם הוא אינו מוביל לארץ, מניין ההצדקה למנהיגותו?

***

מנהיגותו של משה אכן חייבת לעבור תפנית. עד עכשיו המנהיגות שלו דחפה את העם לפעילות מתמדת קדימה – לצאת ממצרים, לקבל את התורה, להקים את המשכן וללכת לארץ. אך התקופה הזו הסתיימה. כעת מגיעה "תקופת ההמתנה" – שנים ארוכות שאין בהן התקדמות. תקופה של החלפת כוחות, של עיבוד תהליכים אמוניים ונפשיים לקראת הכניסה לארץ.

לקרח ועדתו נראה שאין כעת טעם במנהיגות. אכן - מה טעם במנהיג שלא מוביל קדימה?

אלא שהאירועים בפרשה עונים מאליהם על טענתם. משה מתייצב שוב ושוב מול הקב"ה ומגן על עם ישראל ממידת הדין שרוצה לכלות אותם: בהצלה הראשונה משה מתייצב מול ה' וטוען: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף" (כב). בפעם השנייה הוא פועל אקטיבית יחד עם אהרן נגד המגפה (יז,ט–טו). בכוחותיו המופלאים יוצר משה הגנה על עמ"י ומצליח להכיל אותם למרות החטאים החוזרים ונשנים.

"תקופת ההמתנה" נועדה לתהליכים פנימיים ושקטים בעם. בזמן זה, גדולתו של המנהיג מתבטאת ביכולת להגן ולשמור על הגבולות, כדי לאפשר את התהליכים הללו. הנטייה הטבעית היא לראות מנהיג כ"בולדוזר" הדוחף תהליכים קדימה. אולם ישנו תפקיד מנהיגותי, אולי פחות זוהר, אך לא פחות חשוב – להגן על העם ולאפשר לו להתפתח, בקצב שלו.

שלח לחבר|הדפס|סגור

משו"תת בהלכה

טבילת כלים (ג)/הרב יוסף צבי רימון,
ראש מרכז הלכה והוראה וראש בית המדרש במרכז האקדמי לב

האם יש צורך להטביל תבנית חד פעמית?
הגמרא (ע"ז עה:) אומרת שדווקא כלים המשמשים לסעודה ("כלי סעודה") חייבים בטבילה, ואילו כלים שאינם משמשים לאוכל, או שיש בהם אוכל שנמצא תמיד בתוך עטיפה - אינם צריכים טבילה. לאור זאת, האם צריך להטביל תבנית חד פעמית, המשמשת לאוכל?

מסתבר שתבנית חד פעמית איננה "כלי" וממילא אינה צריכה טבילה. לגבי הלכות טומאה וטהרה פוסק הרמב"ם (כלים ה,ז) ש"קרן", שהיא למעשה כלי שמשתמש בו באופן חד פעמי, אינה מקבלת טומאה. בנוסף, הרמב"ם (שם ב, א) פוסק שמי שעושה כלים מאתרוג או דלעת או לפת הרי הם טהורים כי "אי אפשר שיעמדו אלא זמן מועט". אם כך, כיוון שכלי חד פעמי אינו יכול להחזיק זמן מרובה, הרי שאין לו דין כלי גם אם ניתן להשתמש בו פעמיים או שלוש, וכשם שאינו מקבל טומאה כך לא יהיה צורך להטבילו.

להלכה, יש שהחמירו בכלי חד פעמי (כך כתבו בשם הרב אלישיב. ובפרט אם מתכוון להשתמש בו יותר מפעם אחת - עיין שו"ת חלקת יעקב ג,קטז, ותשובות והנהגות ג,רנט). אולם למעשה יש להקל בדבר ואין צריך לטבול כלי חד פעמי, וכך פוסקים הרב פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, יו"ד ג,כג) ושו"ת מנחת יצחק (ה,לב).

שימוש חד פעמי
מה דינו של כלי שניתן להשתמש בו כמה פעמים אך האדם משתמש בו רק פעם אחת? היה מקום לומר שהכול תלוי בדעתו של האדם (וכן כתב בשו"ת אור יצחק, ב, יו"ד יז, י), אולם, מדברי הרב פיינשטיין (שם) עולה שרק אם הכלי עצמו איננו ראוי לשימוש רב פעמי (אלא רק מעט פעמים) הוא פטור מטבילה (כלשון הרמב"ם שהזכרנו, "אי אפשר שיעמדו אלא זמן מועט"), אך אם הכלי מצד עצמו ראוי לשימוש רב פעמי הרי הוא כלי לכל דבר וצריך לטבול אותו.

בהקשר זה נזכיר שאין להשתמש אפילו שימוש ארעי בכלי שחייב בטבילה, וצריך להטבילו אפילו לפני השימוש הראשון (רמ"א יו"ד קכ,ח; ועיין ערוך השולחן שם, מא).

צנצנות זכוכית וקופסאות קפה
כיצד ניתן להשתמש בצנצנת או קופסת שימורים שיש בה זיתים או חמוצים, הרי כלי זה לא עבר טבילה?

ראינו לעיל, שכלי שאין אפשרות לעשות בו שימוש חוזר (כמו תבנית חד פעמית, שאולי ניתן להשתמש בה יותר מפעם אחת, אבל בוודאי רק מספר פעמים מצומצם מאוד) פטור מטבילה. מה הדין במקרה שהכלי מצד עצמו ראוי לשימוש חוזר, אבל הדרך המקובלת היא להשתמש בכלי באופן חד פעמי בלבד? הפוסקים דנו בכך בעשרות השנים האחרונות ונתנו מספר תשובות:

א. יש אומרים שריקון הכלי אינו נחשב שימוש וממילא הקופסה אינה צריכה טבילה (הרב יחיאל ווינברג, המאור, כסלו תשט"ו, הובא בספר טבילת כלים ד,יב; שו"ת מהרי"ל דיסקין, קונטרס אחרון, ה, קלו, הובא בשו"ת ציץ אליעזר ח,כו).
ב. בשו"ת חלקת יעקב (ב, נז) כותב שכיוון שזורקים את הכלי לאחר שמרוקנים אותו, הרי שהאדם איננו מעוניין לקנות את הכלי (אלא רק את תוכנו), ולכן הכלי פטור מטבילה.
ג. בשו"ת מהרי"ל דיסקין (שם) כתב שהכלי בטל אל המאכל ואיננו נחשב ככלי, וממילא אין צריך להטבילו.
ד. הגרשז"א (שש"כ ט,יב והערה מה) כותב שקופסת שימורים שסגורה מכל צדדיה, הרי שהיהודי עושה אותה כלי כשפותח אותה (גם למי שמקל בכך בשבת וסובר שאין זו עשיית כלי, כי לגבי טבילה הדבר שקובע הוא מי אִפשר את השימוש בכלי), ולכן נחשב הדבר ככלי שיהודי עשה שאינו צריך טבילה (סברה זו אינה שייכת כמובן בצנצנות עם מכסה, כיוון שבמקרה זה ברור שהיהודי לא יצר את הכלי).

האם ניתן להתיר גם שימוש נוסף בכלי?
לפי שני הטעמים הראשונים, מי שמשתמש בקופסת שימורים או צנצנת שימוש חוזר צריך לכאורה להטבילה. לפי טעם הגרשז"א, כיוון שהכלי נוצר על ידי יהודי הוא פטור מטבילה אפילו אם משתמשים בו שימוש חוזר.

לפי הטעם השלישי, כאשר אדם מחליט להשתמש בכלי הוא גורם לכך שהכלי לא יתבטל אל האוכל. כלומר, ההחלטה להמשיך להשתמש בכלי היא שנותנת לו כעת חשיבות כלי. ייתכן שכיוון שהחלטה זו נעשתה על ידי יהודי, הדבר נחשב כאילו הכלי נעשה על ידי ישראל והוא פטור מטבילה (עיין בכך בשו"ת אגרות משה, יו"ד, ב,מ, וגם בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל).

למעשה, בשו"ת אגרות משה (שם) הקל בכך (לפחות בכלי זכוכית), אולם השש"כ (שם) כתב שאם רוצה להשתמש שימוש חוזר צריך להטביל את הכלי. ונראה שיש לחלק בין המקרים הבאים:
א. קופסה ממתכת שרוצים להשתמש בה שימוש חוזר - יש להטבילה (כיוון שטבילת מתכות היא מן התורה, ולכן יש להחמיר בספק. ויטביל אותה בלי ברכה).
ב. קופסה מפלסטיק שרוצים לעשות בה שימוש חוזר - אין צורך להטבילה (גם למחמירים בטבילת פלסטיק).
ג. צנצנת זכוכית פשוטה שרוצה לעשות בה שימוש חוזר: נראה שיכול להשתמש בלא טבילה (מפני שטבילת כלי זכוכית היא מדרבנן, ובנוסף, בדרך כלל הן לא נחשבות כלי ממשי אלא כלי אחסון זמני).
ד. צנצנת זכוכית יפה שמעוניין בה בתור כלי ממש - ראוי להטבילה (בלא ברכה).


ניתן להזמין את ספריו של הרב יוסף צבי רימון מסדרת הלכה ממקורה
בטלפון 02-5474542/7

 

שלח לחבר|הדפס|סגור

ילדים פותחים את הלב

מלאך או בן אדם? /מירב מגני,
כותבת תכנים וסיפורים במנהל החמ"ד

אחת... שתיים... שלוש...

זהו נכנסים לאולם. אני לא מצליח לנשום מרוב התרגשות. אני חתן. חתן הבר-מצווה.

הנגנים מנגנים לכבודי. האורחים הרבים מקרוב ומרחוק הגיעו לשמח אותי. חבריי מהכיתה כבר בפתח.

"הי חבוביק," ניגש אליי דוד מיכה ונתן לי חיבוק חזק. "נעשית גבר? מה?" 'מה פתאום גבר? אני עדיין קטן ונמוך..' הרהרתי.

אתם יודעים, אני אוהב את דוד מיכה. הוא מצחיק כזה ומלא אהבה לאחיינים שלו. הוא לא שוכח אף פעם מתי יש לי יומולדת ואני תמיד מרגיש אהוב על ידו. והכי אני אוהב את החידות של דוד מיכה, "מה אפשר לעשות ולא לראות?" או: "בחדר סגור ומבודד יש מקרר מחובר לחשמל, עם דלת פתוחה. מה יקרה לטמפרטורה של החדר לאחר זמן רב?" או: "למה יש צוואר אבל אין ראש?" גם הפעם הוא בא אליי אם חידה. "יש לי חידת מתנת בר מצווה עבורך." הוא אמר וצחק.

"מי נעלה וחשוב יותר? מלאך או אדם?" "ברור שמלאך." אמרתי. "הם בטח קדושים ומשרתים של ה'... הפעם החידה שלך קלה מידי. נכון שזו התשובה?" מיכה ביקש לענות אבל בדיוק באותו רגע התקרבו גל ושי ומשכו אותי למעגל הריקודים. נישאתי על הכתפיים של סבא ולא היה מאושר ממני. אחר כך הזמינו את האורחים לשבת במקומות ואני עמדתי לדרוש את הדרשה שעליה התאמנתי ימים רבים. ושוב מחיאות כפיים, לחיצות יד, נשיקות וחיבוקים.

גם דוד מיכה היה בין המחבקים. "מלאך או אדם?" הוא לחש. רציתי לשאול אותו למה הוא מתכוון אבל בדיוק אז אמא קראה לי ליטול ידיים לסעודת מצווה. מרוב התרגשות לא הצלחתי כל כך לאכול. מזל שהלהקה התחילה שוב לנגן והופ אני מקפץ בתוך מעגל חברים שמח. ממש לקראת הסוף, לפני שהחגיגה הסתיימה, חיכתה לי הפתעה.

על הבמה עמד מיכה לבוש בתחפושת של מלאך עם ביגל'ה על הראש. ולצידו עמד אבא שלי לבוש בבגדיו החגיגיים. "וכעת," צעק מיכה למקרופון "אני רוצה לחוד לקהל החשוב חידה: מה יותר חשוב? מלאך כמוני, או בן אדם?" והוא הצביע על אבא שבקושי התאפק לא לצחוק. כל החברים שלי צעקו: "מלאך! מלאך!"

"קודם תשמעו מה יש למלאך ולאדם לומר ואז תחליטו," אמר מיכה.

המלאך קד קידה ותיאר את סדר יומו: "בכל בוקר אני מתייצב לפני ה' ומקשיב היטב איזו שליחות הוא מייעד לי להיום. ברגע שאני מבין מה אני צריך לעשות אני מנופף בכנפיים שלי ומיד רץ לעשות את מה שה' רוצה – אני יודע שה' שמח שאני עושה את רצונו. אף פעם אני לא מתלבט אם לעשות מה שה' אומר לי – אני תמיד רץ לשליחות."

"מחיאות כפיים למלאך..." קרא מיכה.

האדם (אבא שלי) קד קידה ותיאר את סדר יומו: "בכל בוקר אני מחליט שהיום אהיה טוב יותר. אעזור לאשתי, אלמד תורה, אתרכז בעבודה, אהיה נחמד לילדים שלי... אבל לא תמיד זה כל כך פשוט. לפעמים היצר שלי מפתה אותי לישון או סתם להתעצל. לפעמים אני מאבד את הסבלנות... ביום שבו אני מצליח לבחור בדרך הטובה אני יודע שה' שמח בי."

"מחיאות כפיים לאדם... ובכן חברים מי יותר חשוב?"

כעת נשמעו בקהל תשובות שונות חלק צעקו "האדם..." וחלק צעקו: "המלאך".

"ומה יש לחתן הבר-מצווה להגיד?" פנה אליי דוד מיכה.

"המלאך הוא מושלם. הוא אף פעם לא טועה ותמיד מצליח. וכל זה כי אין לו בחירה! אין לו יצר שיפריע לו. אני בטוח שאם לאדם לא היה יצר הוא היה מצליח להיות מושלם כמו המלאך." עצרתי רגע לקחת נשימה ופרץ של מחיאות כפיים נשמע סביבי.

"אבל נראה לי שה' יותר שמח במי שמתגבר על היצר ומצליח בשליחות שלו. זה באמת חכמה! בגלל זה ה' נתן לנו את היצר, כדי שבאמת נוכל לבחור!" אבא ירד מהבמה ונשק לראשי. ודוד מיכה כל כך התלהב ממה שאמרתי שהוא החל לנאום: "וכעת אחיין יקר, ביום חשוב זה, אתה מצטרף לחבורת הבוגרים שבוחרים את מעשיהם. מעתה אתה גבר! אתה מקיים מצוות כי אתה בוחר ולא כי מישהו אמר לך. אתה מתגבר על היצר ומתקדם.... וכמה שה' יהיה שמח בך!" (עכשיו אני מבין למה דוד מיכה התכוון כשאמר שנעשיתי גבר...)

מאז, בכל פעם שאני בוחר נכון אני מבין שזה שווה יותר מהכול. וכשאני מפספס (וזה קורה לי מידי פעם) אני אומר לעצמי: 'הי, אתה לא מלאך! אל תתייאש! בפעם הבאה תבחר אחרת.'
 
ותאמינו לי, כשאני בוחר בטוב, לא רק ה' שמח.

אשמח לתגובתכם:maggeni@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

בגובה העיניים

מתפלל ומעלעל/הרב יוני לביא,
מנהל מוקד הנוער 'חברים מקשיבים'


אין ספק שיש בזה משהו מפתיע. מי האמין לפני כמה שנים שאוסף דפים עם דברי תורה על פרשת-שבוע יהפכו תוך עשור לאחד הטרנדים החזקים ביותר במגזר הדתי. מי העלה בדעתו שעלונים המחולקים חינם אין כסף וחלק ניכר מכותביהם הם רבנים, יהפכו לגורם השפעה רב עוצמה על השיח המגזרי. מי שלא ראה חבורת מתבגרים שטורחת להגיע בזמן לתפילה רק כדי להשיג את עולמם הקטן או לחתור לשלום לעם בטרם ייחטפו כלחמניות חמות במוצאי הפסח - לא ראה מחזה מַרְנִין מימיו.

אין ספק שלזכותם של עלוני השבת ניתן לזקוף הישגים לא מבוטלים: מפלס הדיבורים בבית הכנסת ירד באופן משמעותי, אנשי עמל עייפים מצליחים להישאר ערים גם בזמן הדרשה השבועית, ומושג כמו 'שו"ת סמס' הפך למותג מבוקש ועתיר רייטינג. אומנם על חלק מהדפים מתנוסס הכיתוב: "אין לעיין בעלון בשעת התפילה וקריאת התורה", אך הוא זוכה להתייחסות כנה ורצינית בערך כמו 'איני הנהג' של משתמשי הוויז. היו בתי כנסת בהם הגבאים קיבלו החלטה נועזת: להשאיר את התפילה לסידורים בלבד ולדחות את חלוקת העלונים הססגונית אל סופה. קיתונות הגידופים וחומת ההתנגדות הבצורה שהתייצבה לנגדם רק לימדו אותם את אמיתות הפתגם 'תפילה בלא עלוני שבת כקיגל בלא מלפפון חמוץ'...

פתח המילוט
מהו סוד קסמם של עלוני השבת? מה עומד מאחורי הצלחתם המרשימה? ראשית, הטרוניה על כך שהם מפריעים לאנשים להתפלל, אינה מדויקת. עלוני השבת אינם הבעיה. הם הפתרון שלה. אומנם, פתרון גרוע, אך יהיה זה עוול לתלות רק בהם את קולב האשמה. האטרקטיביות שלהם נובעת מכך שהאלטרנטיבה, למרבה הצער, אינה כה מלהיבה.

לא סוד הוא שלאנשים רבים קשה להתפלל. זה נכון עבור מתבגרים ולא פחות מזה עבור ההורים שלהם. דור האייפון והווצאפ שמורגל לזפזופ מהיר ומולטי-טאסקינג אובססיבי, מוצא את עצמו מול שוקת שבורה כשהוא צריך להניח הכול בצד ולהתמקד בעבודת הנפש בריכוז ובהתמסרות מול בוראו. הוא כבר שכח איך מדברים את השפה הזו. עלוני השבת מבחינתו הם פתח מילוט חיוני. בפרט אחרי שבשנים האחרונות הם עברו 'שדרוג', ומלבד הארות על הפרשה, יש מהם הכוללים ביקורת מסעדות, מדור רכילות וכדו', כשהחלק התורני הוא עלה תאנה בלבד לזו'רנאל פרסומי על חופשה מושלגת (וכשרה!) בהרי הקרפטים והצעות נדל"ן מפתות בסנט לואיס.

ה'קהל השבוי' שבבית הכנסת הוא טרף קל עבור אותם קופירייטרים, שמנצלים היטב את הבמה שלרשותם. הגולם קם על יוצרו, והצד התורני שאמור היה להיות העיקר, כיאה לעלון המחולק במקדש מעט בעת התפילה, הפך לקרדום לחפור בו לטובת תעשיית שיווק נישט אין שאבעס גערעט.

רגעי איכות
האם אחרי כל זה מוטב היה לוותר לגמרי על עלוני השבת? מסתבר שלא. עבור רבים זמן האיכות שלהם עם הדפים, הוא רגעי לימוד התורה השבועיים שלהם! אנשים עובדים העמלים קשה לפרנסתם כל השבוע, עשויים למצוא בו את הפינה השבועית של חיבור למשהו גבוה ועמוק יותר מעבר לזרמת החיים השוטפת של ימי החול. שלא לדבר על הפלא שמתרחש אצל בני הנוער. מתברר שברגע שמנטרלים את הסמארטפון והווצאפ לעשרים וארבע שעות תמימות, הדור הצעיר מסוגל לקרוא צורת אות גם אם אינה כתובה על מסך, ואף להיפגש עם רעיונות ודמויות העשויים להעשיר את עולמו הרוחני. אדרבה, הורים חכמים ינצלו את המשאב הזה, כדי לגרות את הילדים לשיח על שולחן השבת ולאחריו, ישתפו במאמר או סיפור יפה שקראו בעלון, ואף יפתחו דיונים משמעותיים על הדברים. אפשר לפרנס שיחות חינוכיות מרתקות, דילמות מן החיים, ושאלות הלכתיות רלוונטיות, באמצעות הדפים הללו, אם רק יודעים לנצל אותם נכון. העלונים אף תורמים לרבגוניות השיח הציוני-דתי, בכך שמאפשרים חשיפה לקולות וגוונים שלא תמיד באים לידי ביטוי מעל במות אחרות.

הגיע זמן להיפרד
בתוך ים העלונים השוטף אותנו, בלט לטובה לאורך 33 השנים האחרונות זה שאתם מחזיקים בידיכם כרגע. תוך התמדה מרשימה לאורך כאלף שש מאות שבעים ושמונה שבתות הוא הצליח לשמור בעקביות על עמוד שִדרה תורני-איכותי, ונזהר מגלישה לפופוליזם או מהשתלטות הצד המסחרי על הלב התורני. נכון לרגע כתיבת שורות אלו נראה ש"שבת בשבתו" הגיע לסוף דרכו ומסיבות של כדאיות כלכלית הוא לא יוכל עוד להמשיך ולהביא את קולו לציבור הקוראים. במשך שבע השנים האחרונות זכינו להיפגש כאן מידי שבועיים כדי לחלוק רעיונות, תובנות והארות על החיים והתמודדויותיהם. זו ההזדמנות להודות לכם הקוראים על תשומת לב והפרגון, על המשובים החיוביים הרבים ועל הדיונים שניהלנו בעקבות הנושאים שעסקנו בהם. נשתדל להמשיך ולהיפגש מידי שבת בשבתו בדרכים אחרות. תם ולא נשלם.
 

הגיע הזמן לפרק ב': אתר חדש ובלעדי המתמחה בגרושים/ות, אלמנים/ות בגילאי 20-35. עם צוות מקצועי הפועל בהתנדבות מלאה: perek2.co.il. בהנחיית הרב יוני לביא.


לתגובות, חומרי העשרה והצטרפות לרשימת תפוצה: milatova.org.il

 

שלח לחבר|הדפס|סגור

תמיד ב'צומת'

בית דין לגיור בחסות מכון 'צומת'/מכון צומת , צוותי מדע ותורה באלון שבות

במסגרת מכון 'צומת' פועל בית דין לגיור פרטי בראשות הרבנים גדעון פרל וישראל רוזן שכיהנו כ-15 שנה במסגרת בתי הדיון לגיור חטעם הרבנות הראשית לישראל.
בית דין זה מושיט יד מלמועמדי הגיור ראויים על פי כל הכללים, הידע, קיום המצוות בדיוק כפי שמקובל בבתי הדין המיוחדים לגיור של הרה"ר. חסרונם היחיד הוא שסוגרים את שערי בגיור בפניהם בשל אי-היותם אזרחי ישראל. נסתבר שיש מאות מועמדים כאלו לשנה, והמה גרי צדק אמיתיים, אלא שלא עברו את סף משרד הפנים המלא חששות כרימון מפני מתפלחים'.
הם מוגשים לבית דיננו ע"י אולפני גיור מוכרים ורשמיים, וכן רשתות אולפני גיור, בהמלצות רב הקהילה אליה נספחו, משפחות מאמצות וידידים-מעידים על אורח חייהם.

שלח לחבר|הדפס|סגור


סך הכל פריטים: 10
תחומין פלוס
havaya
עבור לתוכן העמוד