שבת בשבתו

 

חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק
גיליון 1670: תזריע-מצורע  ג' באייר תשע"ז 29/04/2017

נקודת מבט

לשמוח, ולתקן! /זבולון אורלב

 

יום העצמאות הוא גם הזדמנות לגיבוש וליבון השאיפות הלאומיות שעלינו לנסות להגשים עד חג העצמאות ה–70 שיבוא עלינו לטובה.

לסוגיית ביטחון המדינה אנו מסורים בכל נפשנו ומאודנו וחזקה שנתמיד ונמשיך בשאיפתנו להתעצם, כך שאויבינו לא יוכלו לנו.

לעומתה, השאיפה לשמירת אופייה היהודי של המדינה, מצויה לצערנו בהסכמה רחבה בעיקר במחננו. יש מקום לעשות יותר, ובעיקר להנחיל שאיפה זו בחינוך ובתרבות לעם כולו, בנועם ובשלום.

יציבות ושמירת החיים

ברצוני למנות ארבעה אתגרים, שלצערי אנו לוקים בהם, שיש בהם כדי להבטיח טוב יותר את קיומנו.

הראשון – אתגר היציבות השלטונית. השלטון בישראל מאופיין כיום בחוסר יציבות ובשינויים תכופים. יכולת המשילות שלנו משובשת בגלל תרבות שלטונית שיש בה יותר מדי אלתורים ושליפות, חוסר תכנון וחוסר ודאות, שינויים תכופים בחוקים, רפורמות תכופות והיעדר יכולת להסתמך על כך שמילה של המדינה תהיה מילה.

התבגרנו! שלב ה"סטארט–אפ" ושיטת "ניסוי וטעייה" ו"סמוך" בהקמת המדינה והתבססותה חייבים להיגמר. די ל"חאפריות" ולשיטת "מצליח" בניהול המדינה. הגיעה העת שאזרחים יחושו ביטחון ויציבות תעסוקתית, ובעלי עסקים ומשקיעים יזכו ליציבות במיסוי. אזרחים מצפים שחוק יהיה חוק ושלא יעשו ממנו צחוק..

האתגר השני – הקפדה יתרה על שמירת החיים – וחי בהם! אנו מזדעזעים, בצדק, על כל חייל ואזרח שנרצחים בפיגוע, אך עוברים לסדר היום על כ-370 הרוגי תאונות דרכים בשנה. אנו אדישים לאלפי נפטרים מזיהומים בבתי חולים, ומאידך, מתגייסים בקלות לקמפיין איסוף כספים להצלת נפש אחת בניתוח יקר בחו"ל. מי סופר את עשרות ההרוגים בתאונות עבודה ובתאונות בנייה ולמעלה מ–100 הילדים שנהרגים כל שנה בתאונות בביתם ובסביבתם? ומי סופר את אלפי הפצועים שנשארו נכים מכל התאונות הללו?

אכיפה וצדק חברתי

האתגר השלישי - אתגר השיפור המהפכני באכיפה. יש לנו מערכת חוקים מצוינת בקנה מידה בין לאומי. הממשלה והכנסת לדורותיהן יצרו תשתית חקיקתית הנותנת מענה טוב בכל תחומי החיים. ברם, נקודת התורפה היא הזלזול השלטוני המחפיר באכיפת החוקים. בתחומים רבים כמעט אין אכיפה: תחבורה (מי ראה ניידת לאחרונה?), תכנון ובנייה (מתי נהרסו בתים לא חוקיים בתגובה הולמת לג'ונגל המופקר של הבנייה הלא חוקית? כמובן, חוץ– ממגרון, גבעת האולפנה ועמונה...), מי שמאמין שאם ייגש למשטרה להתלונן על גנבה או סכסוך שכנים יזכה לטיפול ראוי - שיקום.

האתגר הרביעי – צדק חברתי וצמצום העוני והפער הכלכלי חברתי. הבה נוותר על כיכובנו בצמרת העולמית בתחומים אלה של המדינות המפותחות. עוולות אלו אינן מוסריות, ובעיקר מהוות סכנה לחוסן הלאומי. האם נוכל לצפות ממי שמקום מגוריו ו/או היותו בן למשפחה ענייה, גוזר עליו להיות דור נוסף לעוני ומחסור, לגור כאן, לשרת את המדינה ולהיות אזרח תורם ומשתתף?

שורש הרע הוא במספר היחסי הנמוך מאוד של משרתי הציבור בכל תחומי החיים (שוטרים, שופטים, רופאים ועוד), בהשוואה למדינות המפותחות (OECD). נהיינו למדינה חופשית, כל אחד חופשי לעצמו ושלטון שחופשי מאכיפה ומאחריות לאזרחיו. האם לכך התכוונו בהמנון "להיות עם חופשי בארצנו"?

הכלל והפרט

כדי נחזק את הערכים שבזכותם הגענו ליום הזה. עלינו לחשב מחדש את מסלול החיים והתרבות המדגישים מאוד את ההישגים האישיים, לטובת התגייסות למטרות הממלכתיות והלאומיות וחיזוק הערבות החברתית.

שמחת יום עצמאותנו צריכה לכלול את השאיפה לתיקון הליקויים והכשלים. הבה נצא מתוך השמחה וההודיה עם תקווה גדולה להגשמת שאיפותינו. נעלה ונתעלה.

שלח לחבר|הדפס|סגור

קבלת שבת

וביום השמיני ימול בשר ערלתו /הרב מרדכי גרינברג,
ראש ישיבת 'כרם ביבנה'

בספר מועדי הראיה (עמ' שיט) מספר הרב נריה זצ"ל על דברים שכתב לו ידידו הבלשן מאיר מדן ז"ל. במכתב הוא מספר על דברים ששמע בליל הסדר, מפי הרב קוק זצ"ל, בשעת מזיגת 'כוסו של אליהו'.

בסדר הרחמן שאומרים בסיום ברכת המזון לאחר הברית, מבקשים תחילה שהקב"ה "ישלח לנו משיחו הולך תמים". היינו, משיח בן דוד, ואח"כ אנו מבקשים שישלח לנו "כהן צדק אשר לוקח לעילום", כלומר, אליהו הנביא. והרי ידוע שאליהו יבוא לפני ביאת המשיח, ומדוע א"כ סדר הבקשות הוא הפוך?

לאחר דין ודברים בעניין, אמר הרב זצ"ל כי אמנם הסדר הנכון הוא שקודם יבוא אליהו ויבשר את בואו של משיח בן דוד, אך עקבותיו של המשיח – "עקבתא דמשיחא" – הן קודמות, והן מורגשות ונראות לפני עקבותיו של אליהו. כלומר: תחילת הצדדים הגשמיים של הגאולה, קיבוץ גלויות, בניין הארץ ותנובת הפירות, הם ייראו לפני הגאולה השלמה, לפני ההתעוררות הרוחנית ומהלך התשובה שיתחוללו עם בוא המשיח.

והוסיף הרב, שזהו הנאמר במקרא "הושיעה את עמך וגו', ורעם ונשאם עד העולם". קודם 'ורעם' במרעה טוב מבחינה חומרית, ורק אח"כ 'ונשאם', שא אותם ותרומם אותם מבחינה רוחנית.

ממקומות אחרים בדברי הרב למדנו שבאמת רעיון זה כבר כתוב בתורה ושנוי בנביאים. בפרשת נצבים נאמר: "ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך. והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך...". רק לאחר החזרה לארץ נאמר "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך". ואף שבתחילת הפרשה נאמר "ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקולו...", כבר הסביר הרב (אורות התשובה, פרק יז), שעצם החזרה לארץ יש בה מן התשובה לה'. "התעוררות חפצה של האומה בכללה, לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה".

"ויותר מפורשים הדברים בספר יחזקאל (פרק לו). הפרק מתחיל בהכרזה שעצם מציאותו של עם ישראל בגלות הוא חילול השם, באשר הגוים מוצאים בזה סיוע לדבריהם שה' הפר את בריתו עם ישראל ובחר בבן ברית אחר, וזה דבר בלתי נסבל, וע"כ נאמר שם: "לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי... וידעו הגוים כי אני ה'... ולקחתי אתכם מן הגוים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אחכם אל אדמתכם". רק לאחר שובם של ישראל לארצם, יתחיל תהליך של תשובה. "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם".

שלח לחבר|הדפס|סגור

חסידות ציונית

בתים מלאים כל טוב /רפי אוסטרוף
ראש המועצה הדתית גוש עציון

 

הרבי מהוסיאטין נדרש לפלא המיוחד של נגעי הבתים בארץ ישראל. יש שני מיני בתים: בתים חומריים ובתים רוחניים. כאשר נכנסו ישראל לארץ, הם מצאו בתי מגורים של הכנענים ובתי עבודה זרה. את בתי העבודה הזרה נצטווינו לנתוץ. אבל בתי המגורים שלהם היו לברכה, כמאמר הכתוב: "והיה כי יביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב, לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת" (דברים ו,י).

לפי פשט הכתוב, ה' נתן לנו מתנות טובות בכניסתנו לארץ - בתי הכנענים.

הזוהר (פרשת תזריע דף נ) כותב שהבתים של הכנענים נבנו על יסודות טמאים, ועל מנת שייהרסו באים עליהם נגעים. אבל דברי הזוהר לא מתאימים לגמרי לנאמר במדרש (מובא ברש"י יד,לד) שנגעי הבתים הם בשורה לישראל על מנת שימצאו בקירות הבתים את המטמוניות שהסתירו הכנענים.

יסודות יהודיים ביישוב הדעת

הרבי מסביר את כוונת דברי הזוהר בדבריו הבאים:

אכן הכוונה העיקרית של הזוהר היא על בנייני התרבות של הגויים. תרבות האומה כוללת כמעט כל ענפי חיי הכלל: האמונות והדעות, החינוך, אופני הכלכלה, מבנה החברה, האומנות, הספרות, נימוסים מסוימים.

בניין התרבות של הכנענים היה מיוסד על דעות נפסדות ואמונות רעות, טומאה ותועבה. וניתנו נגעי צרעת לפעמים בבתי הדירה, כדי להעיר את העם בעניין זה. הנגעים היו הסמל של הנגעים המוסריים שבבנייני התרבות של הגויים... שאסור לישראל לבנות את ביתו על יסודותיה של תרבות הגויים וברוחם, כי אם בית ישראל צריך להיבנות רק על יסודות הקדושה והטהרה, הצדק והיושר.

לפעמים, מרוב שאנו רואים את עצמנו כחלק מהעולם התרבותי, אנו שוכחים שיש לנו ייחוד משלנו, ושאנו צריכים לאמץ אל תוכנו תרבות של עמים אחרים רק לאחר ביקורת וסינון קפדני, אם בכלל. המטמון שמצאו היהודים בבתי הכנענים הוא האפשרות לבנות את הבית הרוחני שלהם על אדני היהדות, ללא התערבות פסולה של תרבות הגויים.

מטמון זה מיוחד לארץ ישראל, כמאמר הרמב"ן (תזריע יג,מז) שנגעי בתים יתרחשו רק בארץ ישראל אף שלכאורה אין הדבר קשור לחובת הקרקע, מפני שהארץ היא נחלת ה', "אשר ה' הנכבד שוכן בתוכה". ומסביר הרבי:

מכיוון שהיה כל עניין נגעי הבתים לעורר את ישראל להתבונן בתכלית בניין ארץ ישראל, ולהכיר את ההכרח להעמידו על יסודות היהדות. לכן לא היה נוהג דין נגעי הבתים עד אשר נתיישבה דעתם ויהא כל אחד ואחד מכיר את שלו, כלומר שיהיה כבר מבין ומכיר את מהות היהדות ואת השייך לו.

בין תרצ"ט לתשע"ז

הרבי כתב דברים אלו בשנת תרצ"ט (1939), עוד הרבה לפני שניתן לומר על דורו, כמו שניתן לומר עלינו, שאנו יושבים [יחסית] בנחת ויכולים להתפנות ולחשוב על נכסי התרבות שלנו. אבל ברוך ה', לקראת יום העצמאות ה–69 של מדינת ישראל, אנו נמצאים בדור שכבר ניתן לעצור ולהתבונן על דרכינו ועל יסוד הבניין שלנו מבחינה תרבותית. מהם נכסי התרבות שלנו בספרות ובאומנות? איזו אומנות שולטת במוזיאון תל אביב לאומנות או בין הסטודנטים של "בצלאל"? האם היא מבטאת את המהות המיוחדת של עם ישראל, או האם אימצנו תרבות כנענית או אירופאית לתוכנו? מהם הבתים הרוחניים שאנו בונים לדורות הבאים של העם היהודי? בעיניי פלא שהרבי התפנה לחשוב על דבר שכל כך רלוונטי כיום, לאחר עשרות שנים. מסיים הרב:

מכל זה יוצא לנו לקח גם בשביל ההווה. הבניינים החומריים בארץ ישראל, כל כמה שהם מועילים ליישוב היהודי, חשובים ורצויים הם,יהיו הבונים מי שיהיו... אולם הבניין הרוחני צריך להיעשות אך ורק תחת השגחת אנשי התורה והאמונה כדי שיעמוד על יסודות הקדושה, וצריכים אנו להילחם בכל כוחנו [בנשק רוחני ומוסרי] (כך כתוב במקור ר.א) – שיסודות הבניין הרוחני בארץ ישראל יהיו תורתנו ואמונתנו [כי הם חיינו ואורך ימינו].

שלח לחבר|הדפס|סגור

זווית נשית

הציונות המזרחית /שולי מועלם-רפאלי,
ח"כ מטעם הבית היהודי

 

"אתם 'והרבנים' שלכם! יש לכם בכלל רבנים?! מי זה הרב קוק הזה בכלל? על איזו גאולה אתם מדברים, זו מדינה מחללת שבת! בן גוריון לא אמר הלל ביום העצמאות, אז גם אנחנו לא אומרים הלל!"

הדיונים וההתכתשויות בין החרדיים לציונות הדתית, על מעמדה הדתי והרוחני של מדינת ישראל ושל המציאות שבה אנו חיים כיום, חוזרים על עצמם מדי שנה סביב יום העצמאות. שלל תשובות ציוניות הולמות כתובות שחור על גבי לבן בין דפי הספרים בבתי המדרש.

ועדיין, התשובות הנלמדות והנאמרות כלפי המגזר החרדי וגם כלפי עצמנו, אינן מכילות את הגותם של גדולי ישראל שחיו בארצות האסלאם. חלילה שיתפרש מדבריי שאני ממעיטה מגדולתו של הראי"ה, אולם היו רבנים גדולים מאוד שאף הם הכירו בתהליך הנסי שהתחולל כאן בארץ - ותורתם אינה נלמדת.

לא חסרים שמות של גדולי ישראל מארצות האסלאם שהיו ציוניים נלהבים, שאף הגדירו את הרצל כמי ש"רוח ה' מפעמת בו". אין זה המקום לציין את שמותיהם של כולם, משום שהם רבים מאוד. אולם כמי שהורתה במרוקו ולידתה בישראל, אציין את שמה של אישיות שאני מעריכה באופן אישי - הבבא חאקי. רבי יצחק אביחצירא זצ"ל היה נצר לשושלת רבנים חשובה במרוקו וגדולתו לא נפלה מהם, והיה ציוני מזרחי נלהב. בדרשותיו הבהיר פעם אחר פעם שמדינת ישראל היא אחתחלתא דאגולה ואף קרא להקמת הסנהדרין.

ציונות בבית הכנסת

כאן ראוי לערוך הבחנה בין שני סוגי ציונות - ציונות מערבית וציונות מזרחית. הציונות המערבית מוכרת לכולנו משום שלמדנו עליה באופן מסודר – במערכת החינוך או בתנועות הנוער. הציונות הזו קמה על רקע תנועת ההשכלה. שתיהן היוו אלטרנטיבה וכלי ניגוח לעולם התורני ולהנהגה הרוחנית. למעט חריגים דוגמת הרב ריינס והרב קאלישר, עולם התורה נאלץ להתגונן אל מול הסחף ונקבע ש"חדש אסור מן התורה".

לעומת זאת, בארצות האסלאם, באסיה ובצפון אפריקה, הייתה ציונות אחרת. בעוד שזו שבאירופה קראה תיגר על העולם התורני וההנהגה המסורתית, הציונות המזרחית הייתה חלק בלתי נפרד מהשקפת העולם של חכמי המזרח. לאורך מאות ואלפי שנים יהודי המזרח שמעו ציונות מפי רבנים ותלמידי חכמים בבתי הכנסת ובבתי המדרש. לפיכך, כאשר הגיעה שעת הכושר רובם עלו בהמוניהם לארץ ישראל.

אורחים למשך אלפיים שנה

הרב המורי יוסף קפאח זצ"ל, תיאר את הציונות המערבית כתרופה למחלה.

בתימן לא היה קיים המושג הזה כמונח לתנועה או לקבוצה פנימית מוגדרת. כל הפזורה היהודית בכל רחבי תימן היו שם כזמניים, ראו עצמם כבמלון אורחים אף שזה נמשך אלפיים שנה. כל אחד היה מצפה לשעת כושר לסילוק המעצורים המיוחדים לו. הציונות באירופה נוצרה כתרופה להתנגדות למחלה. ובאין מחלה, אין צורך בתרופה.

הציונות הדתית הרואה בעצמה כממשיכת דרכו של הראי"ה, צריכה לשאת עיניה לפאתי מזרח קדימה – ולהגות וללמוד מתורתם של חכמי יהדות ארצות האסלאם, כי דרכה של הציונות הדתית היא דרכם.

ח"כ שולי מועלם רפאלי משמשת כיו"ר השדולה לשימור תרבות יהודי ארצות האסלאם

שלח לחבר|הדפס|סגור

אל שורשי האמונה

מדינה /הרב אורי שרקי,
רב קהילת 'בית יהודה', ר"מ במכון מאיר

 

אריסטו (בספרו "פוליטיקה") הגדיר את האדם כחיה מדינית (ועיין כוזרי א,לה). הצורך לחיות בחברה הוא כל כך מהותי לאדם, שמעולם לא עלה על דעת שום הוגה רציני בעולם להציע לשוב אל המצב הקדם אנושי שבו יחיה האדם לבדו ללא זיקה כלשהי אל החברה, וממילא לביטויה העליון, המדינה.

עם כל זה קיים קושי להגדיר את המדינה. הניסיון של ההוגה רוסו להגדיר אותה כפרי "אמנה חברתית" שבה כל יחיד מוותר על מידה מסוימת של חירותו האישית לטובת הרצון של הכלל מעוררת תמיהה. אימתי נערך אותו משאל עם שבו הביעו בני האדם את הסכמתם לאותה אמנה? אין זה אלא שהבסיס של החיים המדיניים הוא ביצירת ישות דמיונית שאין לה אחיזה ממשית בעולם החושים או בשכל, ולה קוראים "מדינה". כבר הרמב"ם במורה נבוכים (ב,לז) עמד על כך שהחיים המדיניים מיוסדים על הדמיון: "אם היה השפע [הא-לוהי] על המדמה בלבד, הרי הסוג הזה הם מנהיגי המדינות".

יש למדינה גם משמעות תועלתית: "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו" (עי' אבות ג,ב).

אך עצם קיומה של ישות המנהלת את חייהם של בני אדם יוצרת אצל היהודי המאמין אי נוחות מסוימת. הלוא ה' הוא המלך, כך שכל הצבת סמכות אלטרנטיבית לשלטונו בדמות המדינה עשויה להתפרש כמרידה במלכות שמים!

החשש הזה הוא הגרעין הפנימי של שיטתו של הרבי מסאטמר שראה בהקמתה של מדינה, אפילו דתית, מרידה בה'. אמנם דעתו דחויה מן ההלכה, שכן הקמת מדינת ישראל הינה מצוות עשה מן התורה (השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה ד), אך הזהירות מהפיכת הממסד השלטוני לתחליף לא-לוהות ראויה לתשומת לב. באותה הברכה שבה אנו מבקשים מה' שישיב לנו את מלכותנו, "השיבה שופטינו כבתחילה ויועצינו כבתחילה", שם ממש אנו מבקשים "ומלוך אתה ה' לבדך". לאמור שהמלכות חייבת להיות מסודרת באופן כזה שמלכות ה' תשתקף מתוכה. משום כך אין סמכויות השלטון מרוכזות בגוף אחד, כי אם מחולקות הן בין ארבעת מוסדות היסוד של החברה, שסימנם משכ"ן: מלך, שופט, כהן, נביא.

בעוד שאצל האומות נועדה הפרדת הרשויות למנוע עריצות של מגזר על פני חברו, נועדה חלוקת הסמכויות בתורת המדינה של היהדות להודיע שהשלטון של ה' הוא, והוא המנהיג את אומתו ברחמים.

זוהי משימתה של מדינת ישראל "יסוד כסא ה' בעולם" (אורות, עמ' קס), העתידה לשמש כהשראה לעולם כולו.

שלח לחבר|הדפס|סגור

תובנה בפרשה

הבדידות המבריאה/איתיאל גולד
פסיכולוג

 

גופו חולה. עורו הולך ומלבין בצורה מדאיגה. חבריו מתחילים להתרחק ממנו. בצר לו הוא הולך אל הכהן שיראה אותו ואולי יחמול עליו. הכהן בודק ובוחן את גופו ואז גוזר עליו – צא מכאן! אני גוזר עליך בדידות למשך שבוע מחוץ לעיר.

* * *

זהו מצבו העגום של המצורע. לאחר שנקבעה בוודאות צרעתו, עליו לצאת אל מחוץ למחנה ולחוות בדידות שבוע ימים – "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (יג,מו). ללא ספק עונש כואב למי שגם כך סובל ממחלה גלויה לעין, בעלת השלכות חברתיות. מדוע מגיע לו הניכור הזה? מדוע יש להתייחס אליו כמוקצה ולהגלות אותו מהמחנה? האם לא יותר נכון לסייע ולהכיל אותו בתוך המחנה?

עיון בסיפורי התנ"ך שבהם מופיעים מצורעים מלמד כי הצרעת קשורה לרקע נפשי הכולל יהירות וגאווה. כך למשל אצל עוזיה מלך יהודה (דברי הימים ב, כו,טז-יט) ונעמן (מלכים ב, ה). במקרה של מרים מצב נפשי זה, נמצא ברקע לדברי לשון הרע שנועדו להנמיך את מעמדו של משה.

האדם היהיר נראה כלפי חוץ כנמצא מעל כולם, אינו זקוק לאף אחד. בטוח בעצמו וטוב לו במחיצתו. אך האמת היא, שההפך הוא הנכון. לרוב היהירות היא תוצר של תלות. תלות בחברה, במבטי ההערצה, באנשים שאותם היהיר מרגיש צורך לעקוף ולהנמיך. האדם היהיר חש חוסר נחת מעצם הקיום שלו עם עצמו, כמות שהוא.

לרוב היהירות קשורה דווקא לחסך בהערכה עצמית פנימית. חסך זה מוביל לצורך למלא את החלל דרך ההתנשאות על האחר. כך מתפתחת התקשרות לא בריאה אל האחר, שאמור לספק את הצורך הבלתי נדלה בהערכה.

כאשר היהירות והגאווה מגיעות לשיא, החברה כבר מואסת ומתקשה לשאת את אותו אדם. אז מגיעה הצרעת ומסמנת אותו כאדם המעורר דחייה. ההבראה שלו תלויה בפרימת החבלים הפנימיים שקשרו אותו לחברה. במקביל, הוא גם יפרום את בגדיו החיצוניים, שבעזרתם שיווק עצמו כלפי חוץ (יג,מה). עליו לצאת מהמחנה, לחוש את חווית הבדידות. להצליח למלא את עצמו מחדש דרך החיבור לעצמו, ללא ההזדקקות לאחרים. רק כך הוא יבריא. או אז, יוכל לשוב אל החברה ואף לתרום לה, במקום לרצות שרק היא תמלא אותו.

שלח לחבר|הדפס|סגור

משו"תת בהלכה

נער שהתחייב במצוות בימי הספירה/הרב יוסף צבי רימון,
ראש מרכז הלכה והוראה וראש בית המדרש במרכז האקדמי לב

 

שאלה: האם ילד שיום בר המצווה שלו חל במהלך ימי ספירת העומר, והקפיד לספור בכל הימים מתחילת הספירה ועד בר המצווה, יכול להמשיך לספור ספירת העומר בברכה לאחר שנכנס לעול מצוות?

תשובה:

לאחר שהילד נכנס לעול מצוות הוא כמובן חייב בכל המצוות ככל אדם אחר מישראל. אולם טרם שנכנס הילד לעול מצוות הוא היה חייב לקיימן רקמדין חינוך, מדרבנן, ולא קיים בספירתו מצוות ספירת העומר אלא מצוות חינוך לספירת העומר. האם הוא יכול להמשיך מכאן והלאה לספור בברכה?

שיטה א'

אפשרות אחת היא שכיוון שבימי הספירה הראשונים עד שנעשה בר מצווה ספר הילד רק מכוח מצוות חינוך, הרי שהוא ספר ספירת העומר בזמן שלא היה מצווה בה, והרי הוא כמי שלא ספר בימי הספירה הראשונים. ניתן לדמות זאת לאדם שוטה שהתפקח בליל הסדר אחר שכבר אכל מצה, שחובה עליו לחזור ולאכול מצה כדי לקיים את המצווה בהיותו "מצוּוֶה ועושה" (ראש השנה כח,א; רמב"ם חמץ ומצה ו, ג).

ישנה מחלוקת בין הראשונים, מה דינו של אדם ששכח לספור יום אחד (לילה ויום). לדעת בעל הלכות גדולות הפסיד את הספירה כי אין כאן "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת" (ויכול לספור בלא ברכה בשאר הלילות). לעומת זאת, לדעת התוספות (מנחות סו,א) ממשיך לספור בברכה בשאר הלילות. להלכה, השו"ע (תפט) פוסק לחשוש לדעת בעל הלכות גדולות ולספור בלא ברכה.

לכן, קטן שנעשה בר מצווה בימי הספירה צריך להמשיך לספור בשאר הימים, אך בלא ברכה, משום שספק ברכות להקל. כך פוסק הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת ג,כט).

שיטה ב'

לדעת חלק מהפוסקים, הגדרת "תמימות" אינה מתייחסת לימים הנספרים, אלא לאדם הסופר. דהיינו: איננו בודקים האם האדם ספר בכל אחד מימי הספירה, אלא האם הוא ספר בכל אחד מן הימים שבהם היה חייב לספור.

לכן, כיוון שלפני בר המצווה הקטן כלל לא היה מחויב בספירת העומר, הרי שימים אלו כלל אינם פוגמים בשלמות המצווה, וספירתו מכאן והלאה נחשבת כספירה תמימה כי לא הפסיד אף יום שהיה חייב לספור בו. יתרה מכך, לשיטה זו, אף אם שכח כמה ימים לפני הגיעו למצוות, יוכל לאחר הגיעו למצוות להמשיך ולספור בברכה! וכך פסקו שו"ת מהר"ש ענגיל (ז, קיב) ושו"ת חסד לאברהם (תנינא, נו).

שיטה ג'

לדעת רוב הפוסקים, יש להבחין בין מקור חיוב המצווה ובין קיום המצווה למעשה. קטן הסופר ספירת העומר חייב אמנם במצווה רק מדין חינוך, אולם מהי מהות דין חינוך? לחנך את הילד לקיים את המצוות כהלכתן! לכן, הילד נחשב כמי שמקיים מצוות ספירה אף שנתחייב בה רק מכוח דין חינוך. משום כך, קטן שספר את כל הימים עד בר המצווה שלו נחשב למקיים את המצווה בשלמותה וב"תמימותה", ויכול להמשיך לספור בברכה גם לאחר שמקור חיובו התחלף ונוצר חיוב מצד המצווה עצמה ולא מצד דין חינוך (שו"ת כתב סופר (צט), שו"ת מהר"ם שיק (רסט), שו"ת הר צבי (או"ח ב, עו), ערוך השולחן (תפט, טו) ועוד).

טעמים נוספים לכך שילד הנעשה בר מצווה במהלך ספירת העומר ימשיך לספור בברכה:

א. רוב הפוסקים ממילא סבורים שלא כדעת בה"ג, והחשש לשיטתו נובע רק משום חומרת ספק ברכה לבטלה. לכן, כאשר מצטרפים לספק זה צדדי חיוב נוספים המורים על חיוב בברכה אין לומר שספק ברכות להקל, והילד צריך להמשיך לספור בברכה.

ב. גם לדעת בה"ג, ייתכן שהדרישה ל"תמימות" משמעותה היא "ספירה ללא דילוג על ימים", דהיינו ספירה רצופה ללא שיבוש של סדר הספירה. ממילא, קטן שספר ברצף את כל ימי הספירה כלל לא פגם בדין "תמימות" כיוון שבפועל לא חל אצלו שום דילוג על ימים (ואמנם ספר אותם כשאינו מחויב בכך, אך הוא בכל אופן חלק מעם ישראל ויש לו שייכות למצוות), ולכן הוא יכול להמשיך לספור בברכה.

ג. בשו"ת אור לציון (א,צה) כתב, שגם אם נער שנעשה בר מצווה פטור מעצם החיוב במצווה, הוא חייב בה מדין חינוך כפי שדין חינוך חל עליו בהיותו קטן! ומסתבר שכשם שמצוות חינוך מכינה את האדם לכל המצוות שיעשה כשיגדל, כך היא מכינה אותו גם להמשך מצוות ספירת העומר שהחל בה בעודו קטן.

ד. נוסף על כל האמור, נראה רחוק מן הסברה שקטן יספור בברכה עד הגיעו למצוות, וברגע הגיעו למצוות יפסיק לספור בברכה. האם ייתכן שאדם 'ירד בדרגה' מבחינת קיום המצוות דווקא ביום כניסתו לעול מצוות?

להלכה

ילד שנכנס לעול מצוות ימשיך לספור בשאר הלילות בברכה. זו דעת רוב הפוסקים, כך עולה מן הטעמים השונים, וכך מורה גם הסברה הפשוטה (ואף הרב עובדיה יוסף ריכך לאחר מכן את עמדתו וסבר שהמברך יש לו על מה לסמוך - עיין חזון עובדיה, יום טוב, עמוד רכב).

ניתן להזמין את ספרו של הרב יוסף צבי רימון

ספירת העומר וברכת האילנות - הלכה ממקורה

בטלפון 02-5474542/7

או באתר מרכז הלכה והוראה: halachaed.org

שלח לחבר|הדפס|סגור

פרשה וטִבעהּ

תורים ובני יונה /ד"ר משה רענן,
מרצה במכללות 'הרצוג' ו'ירושלים לבנות'

 

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת

תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת

אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא יב,ו).

בגיליון "שבת בשבתו" שפורסם בפרשת תזריע-מצורע בשנת תשע"ג (גיליון 1469) דנתי בשאלה מדוע בחטאת יולדת הוקדם בן היונה לתורים בניגוד לכל שאר אזכורי צמד מינים זה בתורה, שבהם הוקדמו התורים.

על כך כתב בעל הטורים: "בכל מקום מקדים תורים לבני יונה חוץ מכאן. לפי שאינו מביא אלא אחד, שאם ימצא יונה לא יקח תור לפי שבן זוגו מתאבל עליו ואינו מזדווג לאחר". על פי דבריו יש, אמנם, יתרון להבאת תורים על פני בני היונה אך כאשר מקריבים פרט בודד, כביולדת, יש להעדיף את נטילת בן היונה דווקא.

ציהוב וזיהוב

בשורות הבאות אנסה להתייחס לשאלה אחרת והיא הגדרת גילם של בני היונה והתורים. ברור שהכינוי "בן יונה" מצביע על פרט צעיר, אך יש לשאול מהם הקריטריונים לקביעת גיל התורים ובני היונה ומדוע הם הובאו לקרבן רק בגילים אלו?

מצאנו במשנה (חולין א,ה): "כשר בתורין פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורין, תחלת הציהוב בזה ובזה פסול". הגמרא בחולין (כב,א) מפרשת את הקריטריון המבחין בין תורים ובני יונה:

ת"ר: יכול יהו כל התורים וכל בני היונה כשרים? תלמוד לומר: מן התורים ולא כל התורים, מן בני היונה ולא כל בני יונה, פרט לתחילת הציהוב - שבזה ושבזה שפסול. מאימתי התורים כשרים? משיזהיבו. מאימתי בני יונה פסולין? משיצהיבו.

אמנם המקורות מספקים כמה מדדים לקביעת גבולות הזמן שבהם הם נקראים גדולים או קטנים אולם תרגום המושגים המופיעים במקורות והתאמתם לשלבי מחזור החיים, כפי שהם מוכרים לנו, קשה. הקשיים בזיהוי אינם רק לשוניים אלא גם קשורים לאפשרות שבמהלך הזמן שחלף מאז חתימת המשנה עשויים היו להתרחש שינויים בצבעם של יוני הבית כתוצאה מסלקציה.

בקרב המפרשים המסורתיים קיימת אחידות רבה בפרשנות של שמות שלבי ההתפתחות ביונים ובתורים שהוזכרו במשנה ובגמרא. רש"י בחולין מפרש: "תחלת הציהוב - כשמתחילין לצהב כנפים שסביבות צווארם. פסולים בזה ובזה - דיצאו מכלל קטנים ונפסלו".

בסוגיה בסוף מסכת חולין (קיב,ב) מתאר רש"י את גבולות הפסול באופן מעט שונה: "תורין שלא הגיע זמנן - כדתנן בחולין משיזהיבו כשירין, ומקמי הכי פסולין, דתורין משמע גדולים ולא קטנים. בני יונה קטנים משמע ולא גדולים, ופסולין מתחילת הציהוב ואילך".

מהבדל קל זה אנו לומדים שרש"י סבר ש"תחילת הציהוב" זהה ל"משיצהיבו" ושלב זה מתאפיין בהצהבת הנוצות ("כנפיים") סביב הצוואר. מדברי המפרש (זבחים סח,ב) נראה שהוא איננו מבחין בין צהוב לזהוב: "תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן... ואימתי תורין כשירין? משיזהיבו ואימתי בני יונה פסולין משיצהיבו נוצה מוזהבת שסביב הצואר".

בסגנון מעט שונה מפרש רע"ב בחולין: "תחלת הצהוב - כשמתחיל להביא נוצה יפה צהובה סביב לצווארו... ומיהו בני יונה הקטנים ביותר ששומטין כנף מהם ואין דם יוצא ממנו, פסולין מרוב קטנן". הרמב"ם בפיהמ"ש מפרש את המונח ציהוב באופן שונה: "... ותחלת הציהוב תחלת התגוונות הנוצות, אם היה זה במין היונים כבר יצאו מגבול הקטנות ולפיכך אינם כשרים, ואם היה זה במין התורים הרי טרם הגיעו לגבול הגדלות בכדי שיקראו תורים ולפיכך אינם כשרים".

גיל האכילה האופטימלי

אין באמתחתי הסבר מקורי למונחים "ציהוב" ו"זיהוב" אך להלן אתאר בקיצור את שלוש הגישות העיקריות המקובלות בין החוקרים. א. הגבול הקובע הוא המעבר מפלומה לנוצות. שלב זה מוקדם מאד והוא חל בימים הראשונים לחיי הגוזל. ב. הגבול הוא במעבר בין כסות נוצות אחידה להופעת מגוון צבעים. תופעה זו מתרחשת סמוך להתפתחות יכולת התעופה בגיל 3 שבועות בערך. ג. שלב הציהוב מאוחר מאד (בערך בגיל 5 חודשים) והוא מקביל להתבגרות המינית.

על מנת להכריע בין הגישות השונות כדאי להתייחס להבדל עקרוני המבדיל בין יונים ותורים.

העובדה שהיונה בויתה ואילו התור איננו מבוית והפרשי הגודל בין המינים הקרינה, קרוב לוודאי, על אופן ניצולם למזון וכנראה גם על אופן הבאתם לקרבן. התורים ניצודו כבוגרים ובשלב זה בשרם טעים, וכך נאכלו ואילו היונים נאספו מתוך השובך ונאכלו בעיקר כגוזלים משום שאיכותם של הבוגרים ירודה. גוזלי יונים נחשבים גם היום במקומות רבים כמאכל יוקרתי.

אין סיבה להניח שגיל ההבאה לקרבן יהיה שונה מהגיל האופטימלי לאכילה, מה גם שחטאת העוף נאכלה על ידי הכהנים. נוכל להבין את הסימנים הניתנים במקורות חז"ל על רקע הבדל זה בין התורים ובני היונה. מסתבר, אם כן, שהגבול הקובע הוא כושר התעופה ולכן המדד הסביר ביותר הוא מדד ב'. המדד המעיד על התבגרות התורים הוא ה"הזהבה" הבאה לידי ביטוי במעבר לצבעי בוגר. שלב זה מקביל לשלב ה"פריחה" בלשון התוספתא.

לתגובות ורישום לקבלת מאמרי צמחים ובעלי חיים על פי סדר הדף היומי: raananmoshe1@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

בגובה העיניים

שש תחנות ממצרים לירושלים /הרב יוני לביא,
מנהל מוקד הנוער 'חברים מקשיבים'

 

כאשר כמה אנשים מצטופפים במקום אחד, עולה השאלה – מה הקשר ביניהם? האם במקרה הזדמנו לאותו המקום או שמא יש דבר מה המחבר ביניהם? כאשר לא מדובר באנשים אלא במועדים, מתגברת הסברה שיש סיבה לסמיכות ההדוקה ביניהם ויש חוט חורז שמוטל עלינו לגלותו. חמישים ימי הספירה הם הצפופים ביותר בשנה, ומכילים בתוכם ששה ימים מיוחדים! חלקם עתיקים – פסח ושבועות, וחלקם התחדשו בדור האחרון: ימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל, יום העצמאות ויום ירושלים. האם מקרה הוא שכל הימים האלו התנקזו לימי הספירה? מהי הזיקה שביניהם?

המסע אל הר סיני

הקשר שבין פסח ושבועות ניכר במבט ראשון. שני החגים מחוברים ביניהם בשלשלת של ספירת העומר. אם נשאל ילד מתי חל חג מתן תורה, הוא יאמר: ו' בסיוון. אבל, התאריך הה אינו מופיע כלל בתורה! החג היחיד בתורה שלא מופיע לו תאריך קבוע של יום וחודש הוא חג השבועות. מתי הוא חל? ביום החמישים של הספירה! מה משמעות הדבר? ובכלל, מה היחס בין שני הימים הגדולים הנ"ל?

בפסח יצאנו לחירות ובעצם נולדנו כעם חופשי. ללא ספק זהו רגע מהפכני בקנה מידה היסטורי, אך לצד זה חשוב לזכור שזהו רק השלב הבסיסי, הכלי שלתוכו צריך ליצוק גם תוכן. כאן מופיע חג השבועות, יום מתן תורה, שבו העם שיצא ממצרים קיבל את הרוח והדרך - התורה שתנחה אותו בחיים. העלמתו של התאריך באה לומר שגם אם השלב הראשון נעשה בדחיפה משמים, השלב השני תלוי בעיקר בנו, וכדי שהוא יקרה לא מספיק לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לתאריך מסוים וזה פשוט יקרה. יש לצאת למסע של תיקון עצמי והיטהרות במשך חמישים יום. לכל יום יש את העבודה הרוחנית שלו ומי שיפספס אפילו יום אחד יתקשה להמשיך אחר-כך בספירה אל היעד...

שתי קומות

אותו יחס קיים גם בין שני החגים שהתחדשו בדור האחרון: יום העצמאות ויום ירושלים. בה' באייר תש"ח נולד עם ישראל כעם ריבוני בארצו. זהו רגע היסטורי ופרק חדש בחייו של העם שיכול לעמוד סוף סוף ברשות עצמו אחרי אלפיים שנות גלות נוראה. אך גם האירוע הגדול הזה אינו אקורד הסיום של סיפור חיינו. הוא רק התשתית להופעת הקומה השנייה, המהותית יותר - יום ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו ומייצגת את הייעוד הרוחני שלנו ואת בית המקדש. גם כאן צריך עמל ויזע וסבלנות רבה כדי לטפס אל השלב השני ולא לעצור בדרך.

איפה אנחנו נמצאים כרגע? מסתבר שבשתי המערכות שתיארנו עם ישראל נמצא איפשהו בדרך, על הרצף שבין הנקודה הראשונה – עצם הקיום הפיזי, לבין הנקודה השנייה – המהות והתוכן הרוחני. רק לשם המחשה - מעטות המשפחות בישראל שלא חוגגות את ליל הסדר בדרך כלשהי, אך הרבה פחות דואגים לציין את חג השבועות. המוני בית ישראל מבטאים את שמחתם על מה שאירע ביום העצמאות, אך מעטים יותר דואגים להפוך גם את יום ירושלים לחג.

כבר לפני אלפי שנים סימנה לנו התורה את היעד: "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו,יג), וחז"ל פירשו: כ'שתי קומות'. אל הראשונה זכינו בעיקר בדחיפה משמים, אך אל השנייה, שתלויה בעיקר בנו, אנחנו עדיין מטפסים.

האם אין חשש להיתקע בדרך? בוודאי שיש סכנה כזו, והיא נכונה הן במישור הפרטי והן במישור הכללי. כל תינוק שנולד זכה ל'יום העצמאות' או 'פסח' משל עצמו. אך העובדה שהוא חי ונושם רק מורה שהוא קיים. האם יזכה גם להיות ל'אדם'? האם יזכה להגיע גם ל'יום ירושלים' ול'יום קבלת התורה' של חייו? וכך גם לגבי עם ישראל בכללו. האם יחיה במדינה שתהווה 'מקלט בטוח' מרעות הגלות ו'וילה בג'ונגל' הים תיכוני, או שיצליח לטפס גבוה יותר ולהקים ממלכת כהנים וגוי קדוש שתהיה אור לגויים? השאלה הזו עדיין ממתינה שניתן לה תשובה.

האלטרנטיבה והמחיר

עבור כל מי שנולד ב-69 השנים האחרונות המצב שבו אנו תחת שלטון יהודי ריבוני וצבא משלנו מובן מאליו. איננו מכירים מציאות אחרת. אך לצד יום העצמאות ניצבים גם שני ימי זיכרון העוזרים לנו להבין שזו אינה האפשרות היחידה.יום הזיכרון לשואה ולגבורה מציין את האלטרנטיבה. במשך אלפיים שנות גלות כל מלך או פריץ יכול היה להחליט בוקר אחד לגרש, לשדוד או להמיר את דתם של יהודי ממלכתו, והם היו פשוט חסרי אונים כנגדו. היינו נתונים למרמס ולהשפלה נוראית כשאנחנו חלשים ותלושים מארצנו. השיא היה לפני כשבעים שנה כאשר מיליונים מבין אחינו הובלו כצאן לטבח והעולם האדיש עמד מנגד. זכרון השואה מחדד בתודעתנו את האלטרנטיבה לקיומה של מדינת ישראל. אנשים מתלוננים על כך שהיא איננה מושלמת עדיין? בסדר גמור, אך לפני כן זכרו להודות עליה בלי גבול כי היא טובה לאין ערוך מן האלטרנטיבה.

ד' באייר, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מציין את המחיר הכבד ששילמנו למען הקמת המדינה. 22 אלף איש מסרו את נפשם על מזבח הקמתה. אך את המשפט המפורסם 'במותם ציוו לנו את החיים' יש להבין באופן עמוק: מחיר כה כבד מחייב אותנו להרבה מעבר לחיים סתמיים של קיום ולמדינה שתהיה 'עוד אחת' מבין מאות אחרות. אם שולם מחיר כה כבד כדי שנחיה במדינה יהודית בארץ ישראל הרי שזה מחייב אותה להביא בשורה גדולה לכל העולם כ'אור לגויים', ומחייב אותנו באופן אישי לחיים גדולים ומשמעותיים הרבה יותר. מנקודת מבט כזו הרי שיום הזיכרון אינו יום של חולשה ודיכאון אלא יום מלא הוד וגדולה שרק מרים את יום העצמאות למקום גבוה הרבה יותר.

לתגובות, חומרי העשרה והצטרפות לרשימת תפוצה: milatova.org.il

שלח לחבר|הדפס|סגור

החידה השבועית

חידה לפרשת תזריע מצורע /יואב שלוסברג,
מנכ"ל החידון והחוויה

 

אחת מעשר

נזכרה אצלנו בפרשה,

אמנם נרפאה ועברה,

ובכל אופן, מתעוררת בעיה שיש לבררה.

במה מדובר?

החידה לקוחה מתוך ספרו של הרב זאב וייטמן "תורתך שעשועי".

זה המקום לברך אותו על מינויו לרב היישוב אלון שבות.

 

תשובה לשמיני

החידה הייתה:

אחד - העבד הביא עשרה, השני - "לא עצום", השלישית - חסרה ביוונית, והרביעי - בשינוי ניקוד האות הראשונה נקבל אחת ממשמרות כהונה.

מי הם הארבעה?

הפתרון : ארבע החיות הטמאות.

הגמל: "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ" (בראשית כד,י).

השפן: "שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם" (משלי ל,כו).

הארנבת: באחד השינויים בתרגום התורה ליוונית שנעשה עבור תלמי, "וכתבו לו את צעירת הרגלים ולא כתבו לו את הארנבת מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה" (מגילה ט,ב).

החזיר: משמרת הכהונה ה-17 היא חֵזִיר - "לְחֵזִיר שִׁבְעָה עָשָׂר" (דברי הימים א, כד,טו).

נשמח לארח את חידותיכם במדור זה. רעיונות שלחו לכתובת הדואר האלקטרוני המצורפת מטה עד שלושה שבועות לפני פרסום החידה.

לתגובות: info@hidonim.com‏

שלח לחבר|הדפס|סגור


סך הכל פריטים: 10
תחומין פלוס
havaya
עבור לתוכן העמוד