גולשים יקרים! האתר בהרצה, כלל האישורים התקפים עלו לאתר, מקווים להשלים את התוכן החסר בהקדם - עימכם הסליחה.

נורת התאורה במקרר

הרב שמואל קידר

ראשי פרקים

תחומין יב עמ' 427

פסיק רישיה באיסורים מדרבנן

א. מקרר שנפתח בשבת, והנורה בו דולקת

פתיחת דלת מקרר וסגירתה מפעילה גם מתג חשמלי. בחלק מן המקררים מתג זה רק מדליק נורה במקרר בפתיחה, ומכבה אותה בסגירה. במקררים אחרים אותו מתג מפעיל או מכבה מאוורר, שתפקידו לפזר את הקור ברחבי המקרר. על מנת שלא להפעיל את המתג בשבתות בעת פתיחת הדלת או סגירתה, נהוג להוסיף למתג מיתקן שישאיר אותו לחוץ גם כאשר הדלת פתוחה. במקררים שפתיחת דלתם רק מדליקה את התאורה במקרר, יש הנוהגים רק לסובב את הנורה, כך שלא תידלק.

מה הדין כאשר שכח אדם להכין את המתג או את הנורה מבעוד יום, ובטעות פתח את המקרר בשבת?

המקרה נדון בשמירת-שבת-כהלכתה (פרק י הע' מה). הועלתה שם הסברה שיש בזה פסיק רישיה דלא ניחא ליה בתרי דרבנן. פסיק רישיה – משום שהסוגר את הדלת אין כוונתו לכבות את הנורה, אף שבהכרח הנורה תכבה. לא ניחא ליה – כאשר הסוגר אינו בעל המקרר ואינו אוהבו. תרי דרבנן – הראשון, במקרה שיסגור את הדלת כלאחר יד (בשינוי); והשני, כיון שכיבוי הנורה היא מלאכה שאינו צריך לגופה. כמקור להקל בפס"ר דלנ"ל בתרי דרבנן מביא הר"י נויבירט שם את דברי שער-הציון (שטז,יח; שלז,ב; שכא,סח). כנגד סברה זו הובאה דעת הגר"א בביאורו (שיד סוף סעיף א; ועי' חזו"א או"ח נב,טו) שמשאצל"ג חמיר טפי. כן הובאה דעתו של הרש"ז אוירבך, שכיון "שבאופן קבוע ומתוכנן נעשה הכיבוי ע"י סגירת הדלת שהיא לוחצת על הכפתור החשמלי, ורק זו הדרך של כיבוי הנורה, אפשר דחשיב כמכבה בידים ואינו בגדר פסיק רישיה."

משום ספיקות אלו פוסק הרב נויבירט (שם, סעיף טז) שיש לשאול שאלת חכם כדת מה לעשות באשר לסגירת המקרר.

במאמר זה נבאר את גדרי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בתרי דרבנן, ונמצא שבדברים אלו יש חילוקי דעות בין הפוסקים, ושיש לדחות את מה שביקש הרב נויבירט לתלות במשנה-ברורה. להלן (בפרק ג) יתבאר, שדברינו הם גם בניגוד להבנת ה"ר עובדיה יוסף בספרו לוית-חן.

ב. איסור דרבנן בגדרי מלאכה מול איסור דרבנן בכללי המלאכות

1.  תמיהות לכאורה על פסקי הרמ"א ופרי-מגדים

בסי' שמ סע' ג פסק הרמ"א דאסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק. בדגול-מרבבה הקשה, דעפ"י מגן-אברהם (שיד,ה) יש להתיר משום שאינו מתכוין באיסור דרבנן (דאינו על מנת לכתוב). ואע"ג דהוי פסיק רישיה, מ"מ לא ניחא ליה; ועוד שהוא מקלקל, והוי כלאחר יד דאין דרך מחיקה בכך (מה עוד, שאינו שובר בידו אלא בפיו דרך אכילתו).

עוד יש מקום לתמוה על הרמ"א, שהוא עצמו פסק (שטז,ג) שיש להזהר שלא לסגור תיבה קטנה שיש בה זבובים, דהוי פס"ר שיצודו שם. וכתב שם מגן-אברהם (ס"ק ז) שתיבה גדולה מותר לסגרה כיון שאי אפשר לצוד את הזבובים בחד שחיה. ובפרי-מגדים (אשל אברהם) ביאר, שאע"פ שגם צידה כזו אסורה מדרבנן (כבסעיף א, שם), מ"מ כיון שגם זבובים אין במינן ניצוד, הוי פסיק רישיה בתרי דרבנן, ומשום הכי מותר. הרי שדעת הרמ"א היא שפס"ר בתרי דרבנן מותר.

ואף על דברי פמ"ג יש לשאול. בא"א סי' שמ אות ה התיר מחיקת אותיות שעל עוגה, רק אם יש בזה ג' שבותים – כתב בדבר שאינו מתקיים (מי פירות); ועל דבר שאינו מתקיים (העוגה); אינו מוחק ע"מ לכתוב – וטעמו: "אפשר כולי האי לא גזרו בשובר ע"מ לאכול, ואין נראה כאן מתכוין למחוק." מדוע כתב רק בדרך אפשר, הרי כבר הובא שלדעתו פס"ר דלנ"ל בתרי דרבנן מותר, ולא היינו זקוקים אפילו לג' שבותים, די בשניים (כגון כתב על העוגה בכתב שאינו מי פירות).

2.  מלאכה שאינו צריך לגופה, מקלקל וכלאחר-יד

ליישוב הקושיות הנ"ל, נראה שיש לחלק בין האיסורים דרבנן הכרוכים בסגירת תיבה שיש בה זבובים, לבין האיסורים הכרוכים באכילת עוגה שיש עליה אותיות. חילוק זה יבואר ע"פ מש"כ המאירי (שבת קכ,ב) שאסור לפתוח דלת שמאחוריה נר דולק משום פס"ר, ואפי' לר"ש. ואע"ג שכיבוי נר הוי משאצל"ג, ופס"ר במלאכת סופרים מותר, מכל מקום "תירצו חכמי הדורות (ההשלמה) שלא אמרו שלא לחייב (צ"ל: לאסור) בפס"ר באיסור חכמים אלא בדבר שאין באותה מלאכה איסור תורה כלל, כגון מצרף; אבל כיבוי, שיש בו איסור תורה בפתילה שצריך להבהבה, לא." החילוק הוא איפוא בין איסור דרבנן בתוך גדר המלאכה (כגון מצרף) לבין איסור דרבנן שהוא מכללי מלאכות שבת (כגון מלאכה שאינו צריך לגופה).

יסוד זה מצינו גם בר"ן (דפי הרי"ף לה,ב ד"ה ודאמרינן) דמשום כבוד הבריות התירו הוצאה לכרמלית, שאסורה מדברי סופרים, "אבל משאצל"ג אסור, דמי מפיס במלאכה זו אם הוא צריך לגופה אם לאו, וכל היכא דאיכא דררא דאיסורא דאורייתא לא שרו רבנן."

3.  משאצל"ג חמורה משאר איסורי דרבנן

אמנם מצאנו שהאיסור דרבנן במשאצל"ג חמור משאר איסורי דרבנן – תוס' בכורות כה,א תד"ה הוי ליה; ר"ן במס' שבת בדפי הרי"ף כ,ב ד"ה לימא כתנאי, וכן סא,א ד"ה ובמקום פסידא. וכן נפסק להלכה באו"ח שלד, וכמבואר במ"ב ס"ק עו. וכן כתב מ"ב (רעח סס"ק ג) דאיסור כיבוי חמור משאר איסורי דרבנן, כיון דיש בו צד חיוב, וע"ש בבה"ל סוד"ה מותר. מאידך גיסא נמצא שאיסור משאצל"ג נידון כשאר איסורי דרבנן – עי' שו"ע שכח,כח ובמ"ב ס"ק צ. וכן כתב הגר"א (שיד,א) דאין לחלק בין משאצל"ג לשאר איסורין. וע"ע חזו"א או"ח נב,טו ד"ה הגר"א. בדרוש וחידוש (שבת מב,א) דחה רעק"א את סברת הר"ן דשבות דמשאצל"ג חמור. אולם מלשון המאירי והר"ן הנ"ל משמע, שלא תלו דבריהם דוקא במשאצל"ג, אלא חילקו בין כל איסור שעיקרו מדרבנן, וכגון מצרף וכרמלית, לבין כל איסור שעיקרו מדאורייתא (ובלשון הר"ן: "איכא דררא דאיסורא דאורייתא") וכגון מקלקל, כלאחר יד, ואינו מתקיים,*1 והיינו איסורים הנובעים מכללי המלאכות.

ומעתה י"ל, שאותו חילוק קיים בין ההיתר לסגור תיבה שיש בה זבובים לבין אכילת עוגה שיש עליה אותיות. לגבי הזבובים יש שני איסורי דרבנן, שהם מגדרי מלאכת צד – אין במינו ניצוד ומחוסר צידה. אבל בעוגה יש רק חד דרבנן מגדרי מלאכת מוחק, והיינו מוחק שלא על מנת לכתוב, ואילו שאר האיסורים הינם ביחס לכללי המלאכות, ואלה אינם מצטרפים להתיר פס"ר דלנ"ל. ולפ"ז מיושבים דברי הרמ"א; ומובן למה הוצרך בפמ"ג לג' שבותים כדי להתיר; ואף ברור למה בדגול-מרבבה לא הקשה על הרמ"א, שדבריו סותרים (ורק הקשה על דברי מגן-אברהם).

4.  סברת החילוק

סברת החילוק היא, שכל הפטורים הנובעים מכללי המלאכות הינם בעצם פטור אחד הנובע מחיסרון מלאכת מחשבת. פס"ר דלא ניחא ליה פטור משום מלאכת מחשבת, וכדברי התוס' שבת קג,א ד"ה לא. גם מקלקל ומשאצל"ג פטורים משום חסרון במלאכת מחשבת – כך משמע בחגיגה י,א, וכן כתבו התוס' בשבת עה,א ד"ה מתעסק. פטור כלאחר יד הוא מאותה סיבה, כמוש"כ בחלקת-מחוקק אה"ע קכג,ה, וכמובא בפר"ח (שם באה"ע) בביאור דברי הרמ"א. פטור מלאכה דלא קיימא, ביארו רש"י (עד,ב ד"ה והא לא קיימא): "דכיון דלא קיימא לאו מלאכה היא". ואף שלא כתב במפורש דהפטור משום מלאכת מחשבת, אפשר שזו כונתו. כל הפטורים מחמת מלאכת מחשבת נחשבים לאיסור דרבנן אחד, ואין הם יכולים להיפרד ולהיחשב ל"תרי דרבנן". משא"כ איסורי דרבנן, שהם רק בתוך גדרי המלאכות.[2]

בעוגה שנכתבו עליה אותיות אפשר למצוא צירופים שונים של איסורי דרבנן, מהם איסורים בגדר המלאכות, ומהם איסורים בכללי המלאכות. אם כתב בדבש (דהיינו בחומר שמתקיים, דלא כמי פירות), אזי נותר רק איסור דרבנן אחד בגדר המלאכה (מוחק שלא ע"מ לכתוב) ואיסור דרבנן אחד בכללי המלאכות (כותב על דבר שאינו מתקיים). אם לפי פמ"ג היינו זקוקים לשלושה שבותים כדי להתיר את אכילת העוגה, הרי שבמקרה כזה היה צריך לאסור.[3] מכל מקום להלכה אין להחמיר בכך, כמוש"כ במשנה-ברורה (שמ,יד). וטעם ההיתר הוא כמוש"כ במשנ"ב (בס"ק יז) שסמך על דברי דגמ"ר, שכששובר בפיו דרך אכילה היא ולא מחיקה.

5.  צירופים של איסורי דרבנן בכללי המלאכות

ניתן למצוא צירופים אף של ג' איסורים דרבנן, אבל כיון שכולם הם בכללי המלאכות, יהיה הדבר אסור אף אם הוא פס"ר ולא ניחא ליה. דוגמא לכך היא הטיית חבית כבדה על צידה ושפיכת תוכנה. לפי משנ"ב (שלז,יט) הדבר אסור כיון שההטייה עושה חפירה בארץ. "ואף שמקלקל הוא, וגם מלאכה שא"צ לגופה היא, וגם חופר כלאחר יד הוא, אעפ"כ אסור מדברי סופרים." והרי מעשה זה הוא בודאי פסיק רישיה ולא ניחא ליה, ואע"פ שיש כאן צירוף של ג' איסורים דרבנן (מקלקל; משאצל"ג; כלאחר יד), מ"מ הדבר אסור, כיון שכל שלושת האיסורים הם איסורים דרבנן בכללי המלאכות.

מכאן יש להקשות לכאורה על מש"כ בעל משנ"ב בשער-הציון (שלז,ב) שמעיקר הדין מותר לגרור חפצים כבדים, אף אם פס"ר הוא שיעשו גומות, מ"מ כיון שהחפירה נעשית כלאחר יד, והיא בגדר מקלקל בבית, הרי יש כאן תרי דרבנן, שמותר בפס"ר דלנ"ל. וקשה, הלא שני האיסורים שמנה (כלאחר יד ומקלקל) הם איסורים בכללי המלאכות, ואלו אינם ניתרים בפסיק רישיה? נראה שבעל משנ"ב חש בעצמו בכך, ועל כן הוסיף מיד "ואף דהכא מחמירין בה בגדולים ביותר דפס"ר הוא, כמו שהביא הב"י בשם הפוסקים …", דהיינו: כיון שאין כאן פטורין מגדרי המלאכה, א"א להקל, אף שהרמ"א התיר בפס"ר דלא ניחא ליה בתרי דרבנן.[4]

לפי דברינו מתבארים גם דברי הרמ"א (שלז,ב) "אסור לכבד בגדים ע"י מכבדות העשויים קיסמים שלא ישתברו קיסמיהם." האיסור הוא משום סותר כלי (משנ"ב ס"ק יד). וקשה, הלא שבירת המכבדות הוי פסיק רישיה דלנ"ל; וגם מקלקל הוא וכלאחר יד. אך לדברינו ניחא, שכן שני איסורים דרבנן אלו הם איסורים בכללי המלאכות, ואין הם מתירים (בשעה"צ ס"ק י השווה זאת לדין גרירת כלים גדולים).

ג. אף המחבר מודה לחילוק הנ"ל

עד כה ראינו שלדעת הרמ"א פסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר רק בהצטרפות שני איסורים דרבנן שאינם בכללי המלאכות, אלא בגידרן. נראה שגם דעת המחבר כך היא, שכן הוא אוסר לגרור מטה כסא וספסל אם הוא פסיק רישיה שיעשה חריץ (שו"ע שלז,א). והלא החריץ נעשה כלאחר יד, וגם מקלקל הוא? הדבר קשה ביותר בדעת המחבר, שכן הוא עצמו מתיר פסיק רישיה באיסור דרבנן (עי' משנ"ב שיד,יא).[5]

על כרחך יש לחלק, שהמחבר מתיר פסיק רישיה רק בדבר שאיסורו מדרבנן משום גדר המלאכה. אבל כשהאיסור הוא בכללי המלאכות, אף המחבר אוסר. לכן התיר המחבר (שיד,א) דוקא הוצאת סכין התקועה בחבית והכנסתה לנקב שבו היתה תקועה, אע"פ שפסיק רישיה הוא שירחיב את הנקב, מ"מ האיסור הוא רק מדרבנן, כיון שאין הנקב עשוי להכניס ולהוציא (שהוא איסור דרבנן בגדרי מלאכת בונה). אבל בגרירת כלים הוא אוסר, כיון שהאיסורים דרבנן הם בכללי המלאכות.[6]

ההבדל בין המחבר לבין הרמ"א הוא רק בזה, שלפי המחבר די באיסור דרבנן אחד כדי להתיר פסיק רישיה, ואילו לרמ"א נחוצים תרי דרבנן, כפי שראינו לעיל גבי סגירת תיבה שיש בה זבובים.

בכך מתבארים דברי המחבר (שכ,כ) "יש מי שאומר, שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה משום צובע." במשנ"ב (ס"ק נז) כתב, שהדבר אסור לפוסקים שפס"ר דלנ"ל אסור. וקשה, הרי יש פה כמה וכמה איסורים דרבנן (מקלקל וכלאחר יד), ולדעת המחבר פס"ר דלנ"ל מותר באיסורים דרבנן. ולדברינו ניחא, שכן האיסורים דרבנן הכרוכים בצביעת הבגד הם איסורים בכללי המלאכות, שגם לדעת המחבר אינם מתירים פס"ר דלנ"ל.

באותה דרך יש לפרש את דברי המחבר (רעז,א) "נר שמונח אחורי הדלת אסור לפתוח הדלת, שמא יכבנו הרוח." וקשה, הלא כיבוי הנר אסור מדרבנן (מלאכה שאינו צריך לגופה), ולדעת המחבר פס"ר דלנ"ל מותר באיסור דרבנן? מה עוד, שאין זה פסיק רישיה, אלא רק קרוב לפס"ר (כעולה מלשון המחבר "שמא יכבה", ועיין בה"ל שם ד"ה שמא יכבנו) ושוב, לדברינו ניחא, דשאני משאצל"ג משאר איסורי דרבנן, כיון שהוא איסור בכללי המלאכות ולא בגדריהן.

אולם לכאורה יש לתמוה על המחבר (שיד,יח) שנטה לאסור סתימת נקב בחבית באמצעות פשתן, כיון שאי אפשר שלא יסחט (היינו כחולקים על בעל הערוך, ואוסרים פסיק רישיה דלא ניחא ליה). וקשה, הרי בסחיטה זו אינו צריך למשקה הנסחט, והסוחט לאיבוד אינו בגדר מלאכת דש דאורייתא (כמוש"כ הר"ן בשבת סוף פי"ד). אם כן, היה המחבר צריך להתיר כאן, כפי שהוא מתיר בכל פס"ר דלנ"ל באיסור דרבנן. וכאן הלא האיסור דרבנן הוא בגדר המלאכה, ולא בכללי המלאכות. נראה על כן שדעת המחבר היא שיש לחוש לדעת התוס' בכתובות (ו,א ד"ה האי) שהפטור בסחיטה לאיבוד אינו משום שאין זה בגדר המלאכה, אלא משום שזו מלאכה שאינו צריך לגופה. הפטור הוא איפוא בכללי המלאכות, ובזה הלא כתבנו שאף דעת המחבר היא שפס"ר דלנ"ל אינו מותר כאשר האיסור דרבנן הוא בכללי המלאכות.

ד. מג"א, ט"ז וגר"א אינם מחלקים בין סוגי איסורי דרבנן

חילוק זה שחילקנו בין איסורי דרבנן בתוך גדרי המלאכות לבין איסורי דרבנן בכללי המלאכות, כנראה אינו מקובל על נושאי הכלים בשלחן-ערוך.

מגן-אברהם (שיד,ה) כתב דיש לאסור פס"ר אף באיסור דרבנן עפ"י מה שאסרו בסי' שלז גרירת מטה כסא וספסל שגדולים הרבה. ומוכח שאין הוא מחלק בין שבות שהוא מגדרי המלאכה לשבות שהוא מכללי המלאכה (גרירת כסא חשיב כלאחר יד וכנ"ל).[7] עוד הוסיף ללמוד ממה שהרמ"א אסר במכבדות, ואע"ג שגם בזה הפטור מדהוי כלאחר יד (ויבואר עוד להלן).

בט"ז (סי' שיד סס"ק ב) כתב דאי קיי"ל דפס"ר בדרבנן שרי, הרי שיש להתיר לא רק הוצאת סכין הנעוצה בחבית, אלא אף בכותל משום דהוי משאצל"ג. מוכח שאף הוא אינו מחלק בין איסורי דרבנן שהם מכללי המלאכות לאיסורי דרבנן שהם מגדרי המלאכות. אלא שלמעשה פסק דיש לאסור בפס"ר אף באיסור דרבנן, וכהרמ"א, ורק בצורך גדול יש להקל.[8] וע"ע בסי' רעז סע' א גבי כבוי הנר בפס"ר, דהט"ז לא כתב דהיה לו למחבר להתיר בזה משום דהוי פס"ר באיסור דרבנן, והיינו משאצל"ג. ואפשר שהט"ז מודה שהמחבר אכן מחלק כחילוק הנ"ל, וכדמוכח מנר בסי' רעז וחבית בסי' שיד, אלא שהט"ז אינו סובר כחילוק זה.

אף הגר"א (שיד,א ד"ה ואם היה) כתב דיש לאסור בפס"ר אפי' בדרבנן, והביא ראיה משבת קכ,ב גבי נר שאחורי הדלת, שאסרו משום פס"ר שיכבה הנר, אע"ג דכיבוי הוי משאצל"ג. וכתב דאין לחלק בין משאצל"ג לשאר איסורי דרבנן. פשוט שאין זה כמחבר, שמתיר בפס"ר בדרבנן גבי חבית, ואסר בפס"ר גבי כיבוי הנר.

אף שכתבנו שמג"א אינו מחלק בין איסורי דרבנן, אפשר שלדעתו כשהאיסור הוא מחמת מלאכה שאינו צריך לגופה אזי האיסור דרבנן חמור יותר, ויש לאסור אף בפסיק רישיה. שהרי מג"א לא הביא ראיה לאסור פס"ר בדרבנן מהגמ' המפורשת, שממנה הביא הגר"א את ראייתו, היינו מכיבוי הנר. אפשר, דס"ל שאיסור מלאכה שאינו צריך לגופה חמור יותר משאר האיסורים, וכמו שהבאנו לעיל (ב3/).

שלושה אלו – מג"א, ט"ז וגר"א – לא חילקו בין סוגי איסורי דרבנן, כפי שחילקו הרמ"א והב"י.

ה. מקלקל שאינו "מקלקל"

מג"א (שיד,ה) כתב, דכל שאין מתכוין והוא מקלקל, מותר אע"ג דהוי פס"ר באיסור דאורייתא, ולכן מעיקר הדין אף בכותל יש להתיר לולי שנהגו העם לאסור בזה. וכן הסכים עמו הגר"א שם.[9] וכן מפורש הדבר אף בט"ז בסי' שלז גבי מכבדות. וזאת לא כדברינו בשיטת הרמ"א ומשנה-ברורה, דמקלקל הוא אחד מהפטורים שמכללי המלאכות, ואינו מצטרף כפטור נוסף להתיר בפס"ר.

כיון שהתיר מג"א פסיק רישיה דלא ניחא ליה כאשר הוא מקלקל, שפיר הקשה עליו בדגול-מרבבה (סי' שמ סעיף ג) מדוע אסור למחוק אותיות שעל עוגה בדרך אכילה, והלא מקלקל הוא. ועוד קשה, הלא יש בזה איסורי דרבנן בלבד, כיון שאינו מוחק על מנת לכתוב, והוי כלאחר יד. קושיות אלו אינן קשות על הרמ"א, כי כפי שכתבנו לעיל, הרמ"א אינו מתיר פ"ר דלא ניחא ליה בתרי דרבנן שהם מכללי המלאכות, ובכלל זה גם מקלקל. אבל על מג"א קשה, כיון שהוא לא חילק בכך. ליישב את דברי מג"א י"ל, שהוא אוסר בעוגה משום דס"ל שכל שעומד לכך לא חשיב מקלקל, וכדכתב הט"ז שם. ואף אין כאן כלאחר יד, שכן דרכו בזה. וכן סובר מג"א דעוגה חשיב דבר המתקיים וכפי שפשוט בדגמ"ר. וזהו שכתב הגר"א שם שטעם האיסור בעוגה הוא משום פס"ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן.

קושיה דומה הקשה תהלה-לדוד (סי' שיד אות ג) על מג"א. מג"א (שלז,א) אסר גרירת מטה כסא וספסל גדולים, אע"פ שפס"ר ולנ"ל הוא. וקשה, הלא גם מקלקל הוא (בחפירה). אולם נראה, שעל כן הוסיף מג"א וכתב כאן (בסי' שלז): "ועיין מה שכתבתי בסי' שיד סוף סעי' א." וכונתו דאין לאסור בזה אי מיירי במקלקל, וכגון בביתו. אבל בשדה, ששם אין החפירה מקלקלת, אסור.

תירוץ דומה, שלא כל מקום יכול להיחשב כמקלקל, יש לומר כדי לתרץ את קושייתו של הט"ז (שלז,ג) על הרמ"א, שאסר כיבוד בגדים במכבדות העשויות מקיסמים, "שלא ישברו קסמיהם". הט"ז הקשה: "הא אפילו משבר, אינו אלא מקלקל ופטור?". נראה שכמו שתירצנו לעיל שבעוגה אינו נחשב למקלקל, כיון שלכך עומדת העוגה, הוא הדין במכבדות – כך היא דרכן, ולכך הן עומדות.[10]

כבר מצאנו שלדעת מג"א כאשר כך היא דרכו, אין זה נחשב למקלקל. מג"א (שכ,כד) כתב כך לגבי האיסור לנגב ידיים בבגד או במפה לאחר שהתלכלכו באכילת תותים. ואע"פ שהדבר עשוי להיחשב כקלקול הבגד, "יש אוסרין כיבוס דרך לכלוך, כל שכן צביעה, דכל צביעה היא לכלוך."

ו.  סיכום

1.    לדעת הרמ"א פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור אף כשהאיסור הוא מדרבנן. לדעת המחבר מותר. ט"ז, מג"א וגר"א הסכימו עם הרמ"א לאסור. לדעת משנה-ברורה (שיד,יא; שכא,נז) מותר רק בצורך גדול.

2.    כשיש שני איסורי דרבנן אף הרמ"א התיר. אולם התבאר לעיל, שההיתר הוא רק כשהאיסורים הם בתוך גדרי המלאכות, אך לא כשמעורב בהם איסור דרבנן החל על כללי המלאכות, כגון: מלאכה שאינו צריך לגופא, כלאחר יד, מקלקל.

3.    גם המחבר, שהתיר באיסור דרבנן אחד, היינו דוקא כשהאיסור הוא בגדרי המלאכה, אך לא כשהאיסור הוא מכללי המלאכות.

4.    חילוק זה, בין איסורים בכללי המלאכות לבין איסורים בגדרי המלאכות הוא על פי דברי דגול-מרבבה, פרי-מגדים ומשנה-ברורה, אך אינו מקובל על מג"א, ט"ז וגר"א. לדעתם פס"ר דלנ"ל מותר בכל מקרה שיש בו שני איסורי דרבנן. ובמקלקל מתירין אפילו פס"ר דלא ניחא ליה באיסור תורה.

5.    יתכן שלדעת מג"א כשהאיסור דרבנן הוא מטעם מלאכה שאינו צריך לגופה, האיסור חמור יותר, ואז אסור אף בפס"ר דלנ"ל.

לפי"ז במקרה שהבאנו בראשית דברינו (מי ששכח לנטרל את המפסק שבדלת המקרר), שמעורבים בו תרי דרבנן (כלאחר יד ומלאכה שאינו צריך לגופה), עדיין אין להתיר, אף דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה, כיון ששני האיסורים הם בכללי המלאכות ולא בגדריהן (כדעת הרמ"א, המחבר ובעל משנה-ברורה).[11] גם אלו שאינם מחלקים בין סוגי האיסורים דרבנן (כגון מג"א) עדיין עשויים להחמיר באיסור מלאכה שאינו צריך לגופה, שהוא איסור חמור יותר.

אם אולי יש מקום להתיר את סגירת דלת המקרר, הרי זה רק אם כיבוי מתכת (היינו כיבוי הנורה) איסורו מדרבנן (וכפי שהביא הרב נויבירט שם בשם הרש"ז אויערבך), שאז בהצטרפות פס"ר דלא ניחא ליה, מותר הדבר במקום צורך גדול, כמו שכתב במשנ"ב בסי' שכא ס"ק נז.


*1   כתיבה בדבר שאינו מתקיים, או על דבר שאינו מתקיים, אינה בהכרח פטור בכללי המלאכות, אלא רק בתוך גדרי המלאכות. פטור זה אינו קיים – וגם בזה יש מחלוקות – אלא בכתיבה, בקשירה, בבנין (עי' ירושלמי שבת פ"ז ה"ב) ובצביעה (עי' קרית ספר שבת פ"ט). אבל שאר מלאכות חייבים עליהן גם אם אין המלאכה מתקיימת, על אף האמור במשנה (שבת פי"ב מ"א) "זה הכלל וכו'", ומשתמע כאילו זהו הכלל לגבי כל המלאכות. – הערת עורך (א.ד.)

      תגובת המחבר: יש לחלק בין מלאכה שאינה בת קיום, וכגון הכותב במשקין, דבזה פטור בכל המלאכות וכפשט המשנה, לבין מלאכה שאינה עומדת להתקיים, דפטור רק במלאכות מסויימות, וכגון קושר (והיינו אף בקשר חזק ביותר שהוא בר קיום, ופטור אם עומד להתיר לאחר זמן). ובזה דן הירושלמי גבי בונה, ע"ש. ובסי' שיז הביא בב"י מחלוקת ראשונים אם דין תופר כדין קושר. כאן אנו דנים מצד בר-קיום, הרי שזה בכל המלאכות. וע"ע אבני-נזר סי' רי אות טו, בדי-השלחן קמו,כ וחזו"א סא,א.

[2]     את סברת החילוק שמעתי מפי מו"ר הרב אורי כהן שליט"א. ומ"מ עדיין צ"ע, מדוע שני השבותים שמגדרי מלאכת הצד שבדין הזבובים שבתיבה, אינם נחשבים לשבות אחד, והיינו שאין כאן צידה מדאורייתא, וכשם שכללנו בחדא מחתא כל הפטורין שמשום מלאכת מחשבת. [יתכן לומר סברה אחרת: לכל האיסורים הכלליים של שבת התייחסו חכמים כאל איסורים דאורייתא, כמו שהתייחסו לאיסור מוקצה (עי' ביצה ג,ב תו"י), שהחמירו בו כעין דאורייתא (ועי' עוד רא"ש גטין פ"ח סוף סי' ב, שאע"פ שהתירו לשכיב מרע לגרש בשבת, מ"מ טלטול מוקצה לא רצו להתיר; וכן גזרו במוקצה גזירה לגזירה, כמוש"כ בשו"ע הרב קונ"א רנב,יד). מה שאין כן לגבי האיסורים הפרטיים של כל מלאכה ומלאכה.- הערת עורך (א.ד.)]

      תגובת המחבר: כבר דחה הרשב"א את הכרח הסברה שבתוספות ישנים בביצה. גם הפוסקים התייחסו למוקצה כאל איסור דרבנן, שבספיקו הלך אחר המיקל – עי' חי' רע"א שבת פא,ב; בית-יוסף סי' שח גבי אין הכנה לנכרי, שפסק כר"ן "וכש"כ שהוא להקל בדרבנן"; חזו"א מא,יב; וע"ע פר"ח תצז,ג.

[3]     אמנם בדגול-מרבבה החשיב עוד שני איסורים דרבנן – כלאחר יד ומקלקל – אולם הפמ"ג דן בדעת הרמ"א, ולדעת הרמ"א נראה שאין להתחשב באיסורים דרבנן אלו. מקלקל אינו, משום שלכך עומדת העוגה. וכן אינו נחשב כלאחר יד, כיון שכך היא הדרך למחוק אותיות אלו, ע"י אכילת העוגה (עי' קצות-השלחן סי' קמד, בדה"ש ס"ק ג).

[4]     למעשה היקל בעל משנ"ב רק כשכל העיר מרוצפת, שאז אין לגזור בה אטו מקום שאינו מרוצף.

[5]     בכך מבוארים דברי הט"ז. בסימן שכ סע' יג פסק המחבר: "דורס שלג ברגליו ואינו חושש." החשש הוא לאיסור ריסוק שלג וברד כדי שיזובו מימיהם, שהוא איסור דרבנן (עי' שבת נא,ב; משנ"ב ס"ק לג). הדבר מותר משום שאינו מתכוון (משנ"ב ס"ק לט בשם תוספת-שבת והגר"א), והלא לפי המחבר פס"ר דלנ"ל מותר באיסור דרבנן. מה עוד, שהאיסור דרבנן הוא בגדר המלאכה (הפיכת שלג למים) ולא בכללי המלאכות. תמוה איפוא מדוע הוצרך הט"ז (ס"ק י, והובא במשנ"ב הנ"ל) להוסיף טעם "שהוא (דריסה על השלג) דבר שא"א ליזהר בזה", וכי לא די בטעם הנ"ל? אולם י"ל, שטעם הט"ז מהני אף לרמ"א, שבדרך כלל אינו מתיר אלא בתרי דרבנן. ומבואר מדוע לא חלק הרמ"א כאן על המחבר.

[6]     בספר לוית-חן כתב ה"ר עובדיה יוסף, שהמחבר השמיט דין גדולים הרבה, דלא ס"ל כהרוקח, לפי שיש לומר שגם בגדולים הרבה לא הוי פ"ר גמור, שלפעמים הקרקע קשה ולא יעשה חריץ; ומה גם שאפילו יעשה חריץ, מסתמא הוא רק מקלקל וכלאחר יד, ופ"ר בתרי דרבנן יש להקל. ועוד, דמסתמא לא ניחא ליה בעשית החריץ, ופ"ר דלא ניחא ליה בדרבנן יש להקל. ודבריו צ"ע, דהא קמן שהמחבר אסר בודאי פ"ר. ואם אפשר שנקבל דברי ה"ר עובדיה יוסף, שהמחבר השמיט דין גדולים הרבה לפי שפעמים אין כאן פ"ר, מ"מ ודאי שהמחבר אסר במקום שיש פ"ר, דהלא כתב "הלכך גורר אדם וכו'", והיינו שמותר רק כשאין פ"ר. ועל כרחך דלא ס"ל להמחבר דשייך הכא היתר של פ"ר דלא ניחא ליה, ואף שיש כאן תרי דרבנן, שכן אין כאן תרי דרבנן, וכדברינו לעיל (לפי שאינם אלא מכללי המלאכות, ולא מגדרי המלאכה). ומה שבלוית-חן סמך דבריו על ווי-העמודים ותורת-רפאל, אין זה אליבא דהמחבר, שכן הם תלו דבריהם בגירסא בשבת כט,ב, שכבר דחו אותה התוס' שם בד"ה ה"ג, ובב"י בריש סי' שלז כתב שפשוט כגירסת התוס'. עוד יש לעיין ממה שמשמע מדבריו של ה"ר עובדיה יוסף, שהמחבר מתיר בפ"ר בדרבנן רק בדלא ניחא ליה. ולפ"ז בחבית מיירי בדלא ניחא ליה, וכן בכותל. ואף יש להקשות על יסוד דבריו שם שהמחבר השמיט דין גדולים הרבה שהביא בב"י – דלכאורה לא השמיט, שהרי כתב דדוקא כשאין פ"ר, וממילא מובן שכל שיש בו פ"ר אסור, וכגון בגדולים הרבה. ואף במג"א בס"ק א דייק דבריו במחבר, רק שבסוגריים צויין המקור לזה.

[7]     נראה שכך היא דעתו של מג"א, אבל מודה הוא שהמחבר אכן מחלק כפי שהתבאר לעיל, דאל"כ הו"ל למ"א להקשות שהמחבר גבי גרירת מטה סותר מה שכתב גבי נקב חבית.

[8]     ומוכח שאכן הט"ז אוסר בכל פס"ר בדרבנן ולא רק בחבית, ממה שבסי' שכ ס"ק י ביאר דטעם ההיתר לדרוס השלג ברגליו אע"ג דהוי פס"ר שנימוח, הוא משום שאי אפשר להזהר בזה, ולא כתב שמותר מדהוי פס"ר בדרבנן (ועי' עוד מש"כ לעיל בהערה 5).

[9]     ע"ש שתמך בעיקר דברי המ"א, והוסיף דמותר אף אם אינו מקלקל, רק שאינו מתכוין לפתח ואינו צריך לו. הרי שיש להתיר אפי' בדאורייתא עפ"י מגיד-משנה שהביאו מג"א בסי' שיח ס"ק לו.

[10]   תירוץ זה נדרש כדי ליישב את דברי מג"א בס"ק ה, המקיים את דברי הרמ"א, אף שמג"א סובר שמקלקל מותר, וכנזכר לעיל (אולם לדברינו לעיל, דס"ל לרמ"א דמקלקל בכלל איסורי דרבנן של כללי המלאכות, הרי שקושיית הט"ז מעיקרא לא קשיא).

[11]   דלא כפי שהבין הר"י נויבירט בשמירת-שבת-כהלכתה, וה"ר עובדיה יוסף בלוית-חן.

Wrong ACF value

מאמרים נוספים באותו נושא

שם מאמרמחברמקורתאריך פרסוםקישור
תשנ"והרב מאיר וונדר
תשנ"זהרב מאיר וונדר
שם של מ"ב (הקדמה)הרב מנחם פרל
ודיברת ב"ם (הקדמת עורך)הרב ד"ר איתמר ורהפטיג
עירוב תחומין (הקדמה)הרב מנחם פרל
ג"ם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע (הקדמת עורך)הרב ד"ר איתמר ורהפטיג
תש"מהרב מאיר וונדר
תשמ"אהרב מאיר וונדר
תשמ"בהרב מאיר וונדר
תשמ"גהרב מאיר וונדר
תשמ"דהרב מאיר וונדר
תשמ"ההרב מאיר וונדר
תשמ"והרב מאיר וונדר
תשמ"זהרב מאיר וונדר
תשמ"חהרב מאיר וונדר
תשמ"טהרב מאיר וונדר
תש"ןהרב מאיר וונדר
תשנ"אהרב מאיר וונדר
תשנ"בהרב מאיר וונדר
תשנ"גהרב מאיר וונדר
תשנ"דהרב מאיר וונדר
תשנ"ההרב מאיר וונדר
(הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
מחזור-חמה חדש על ציון תאיר (הקדמה)הרב ישראל רוזן
הודו לה' כי טוב (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
"שנותיו כמו דור" (הקדמה)הרב ישראל רוזן
בן שלושים לכח (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
גילוי אליהוהרב ישראל רוזן
כל מלכים שלושים ואחד (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
נדם הל"בהרב ישראל רוזן
ספר תורה לכל מגזר ומגזר?הרב ישראל רוזן
הקדמההרב ישראל רוזן
על הרב אהרן ליכטנשטייןיצחק ברט
הרב אהרן ליכטנשטיין – הפן ההלכתי, בזיקה למכון צומת ולתחומיןהרב ישראל רוזן
ארבעים שנה למכון 'צומת' (הקדמת עורך)הרב ישראל רוזן
ספינת הדגל (הקדמת עורך)הרב איתמר ורהפטיג
"הנה באהל" (הקדמה)הרב מנחם פרל
הספינה ממשיכה (הקדמת עורך)הרב איתמר ורהפטיג
"תזל כטל אמרתי" (הקדמה)הרב מנחם פרל
טל תחייה (דברים לזכרו של הרב יהודה שביב ז"ל)הרב איתמר ורהפטיג
"בן ארבעים לבינה"הרב מנחם פרל
בפתח העשור החמישי (הקדמה)הרב מנחם פרל
על המעלה הט"והרב אורי דסברג
לקדושים אשר בארץ המההרב אורי דסברג
20 שנה למכון צומתהרב ישראל רוזן
ואין שיור רק התורה הזאתהרב ישראל רוזן
אך טוב לישראלהרב אורי דסברג
יובל לישראל – ח"י לתחומיןהרב אורי דסברג
האם יתכן "באג הלכה"?הרב אורי דסברג
שני עשרונים סולתהרב ישראל רוזן
המבוע, הכד והמבועהרב אורי דסברג
המדינה היהודית בצוק העתיםהרב ישראל רוזן
כ"ב אותיות שבתורההרב אורי דסברג
הכרך הכ"גהרב אורי דסברג
כ"ד כתבי הקודש (הקדמה)הרב ישראל רוזן
בינו שנות דור (הקדמה)הרב ישראל רוזן
כ"ה לחי (הקדמה)הרב אורי דסברג
תורה, חברה ומדינה – הילכו יחדיו?הרב ישראל רוזן
וכו' (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
משברי תורה ומדינה?הרב ישראל רוזן
זך למאור ולא למנחות (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
הקדמההרב ישראל רוזן
הקדמות תחומין גמשה מושקוביץ
הקדמות תחומין גהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין המשה מושקוביץ
הקדמות תחומין והרב ישראל רוזן
הקדמות תחומין בהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין שנת השבעהרב אורי דסברג
עשור למכון "צומת"הרב ישראל רוזן
ח' לתחומיןהרב אורי דסברג
צמ"ת – צוותי מדע ותורההרב ישראל רוזן
עושי הספרים – מצדיקי הרביםהרב שאר ישוב כהן
צמת – צוותי מדע ותורה (בשנת הי"ב לקיומו)המערכת
"תחומין" – בצומת התלמוד והמעשההרב אהרן ליכטנשטיין
"בנבל עשור זמרו לו"הרב ישראל רוזן
הקדמת המערכתהרב אורי דסברג
תחומין – סידרה שניההרב ישראל רוזן
ובו תנשא מלכותךהרב אורי דסברג
י"ב מיליםהרב ישראל רוזן
בר מצוה לתחומיןהרב אורי דסברג
פתחון י"דהרב אורי דסברג
ידות לתורההרב ישראל רוזן
המשמעות המטא-הלכתית של הפתרונות ההלכ-טכנייםהרב אורי סמט
"ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה": על דרכו של הרב ישראל רוזן ז"ל בעריכהיצחק ברט
תולדות מינהל הגיורהרב רפי אוסטרוף
בית הדין לגיור במכון צומת – חזון ומעשהרב גדעון פרל
"ואוהב גר" – על בית הדין לגיור במכון צומתד"ר מרים וייטמן
"והוא פלאי"אביה רוזן
טל תחייה (הקדמת עורך ודברים לזכרו של הרב יהודה שביב ז"ל)הרב איתמר ורהפטיג
הראשון לציון, הרב אליהו בקשי-דורון זצ"להרב גדעון פרל
ראש הישיבה – הרב אליעזר נחום רבינוביץ' זצ"להרב ד"ר איתמר ורהפטיג
לדמותו של מו"ר הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"להרב ד"ר איתמר ורהפטיג
משה (מושקו) מושקוביץ ז"להרב מנחם פרל
הרב גדעון פרל זצ"להרב זאב וייטמן
"בסיעתא דשמיא" – לדמותו של הרב חיים מאיר דרוקמן זצ"להרב אלישיב הכהן
"כי הם חיינו" – לדמותו של הרב מרדכי שטרנברג זצ"להרב שי סימינובסקי
הקדמות תחומין אהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין דהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין בהרב ישראל רוזן
הקדמות תחומין ההרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין דמשה מושקוביץ
הקדמות תחומין והרב איתמר ורהפטיג
סימני גאולההרב צבי יהודה הכהן קוק
על לימוד הקבלההרב שלמה אלישיב
ארגמןשלמה משה שיינמן
אמונה שלימה בביאת המשיחהרב חיים ישראל שטיינר