גולשים יקרים! האתר בהרצה, כלל האישורים התקפים עלו לאתר, מקווים להשלים את התוכן החסר בהקדם - עימכם הסליחה.

חליבה בשבת וגרמא

הרב אורי דסברג

ראשי פרקים

א. חליבה שתחילתה לאיבוד

1.  הנושא הנדון בחזו"א הוא גרמא

רוב משקי החלב הדתיים בארץ בחלבם את פרותיהם בשבתות ובחגים סומכים כיום על דברי החזון-איש בהל' שבת סי' לח סעיף ד. לצורך הבנת הסוגיה עלינו ללמוד הדברים בעיון, ולא רק את הפרשה עצמה אלא גם את הפרשה הסמוכה לה מלפניה.

החזו"א סיים את סעיף ג, הקודם לסעיף הנדון, בהיתר לגרום בישול במקום הפסד. דרך הגרם היא להעמיד תבשיל בתנור צונן שסוף חומו לבוא, כגון ע"י שעון-שבת[1]. בתחילת סעיף ד הוא דן בחליבה בגרמא: להלביש הצינור על דדי הפרה שסוף תנועת החשמל לבוא ע"י פתיחת שעון-שבת. הנושא בסעיפים אלו הוא, איפוא, גרמא.

2.  "ובלבד שלא יחליפו"

בהמשך דן החזו"א בחליבה באופן שבתחילה החלב הולך לאיבוד, ואח"כ מעמיד כלי תחת הצינור לקבל החלב[2]. החזו"א כותב על כך "נראה דחיובא ליכא", כלומר אין כאן איסור דאורייתא. אבל מיד ממשיך וקובע "אבל אסור לעשות כן זכר לדבר מה שאמרו לעיל (שבת) ח' ב' ובלבד שלא יחליפו".

כלומר: איסור דאורייתא אין כאן, שהרי החלב זורם לאיבוד, וכבר פסק החזו"א במקום אחר (או"ח נו,ד) שיש לנו לסמוך על הפוסקים שחליבה לאיבוד אינה מלאכה כלל[3]. אולם יש כאן זכר לאיסור דרבנן. האיסור דרבנן המקורי נאמר על העברה מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור. מותר לבני רה"י להניח חפץ על גבי מקום פטור, וכן מותר הדבר לבני רשות הרבים, אבל אסור להם להעביר באופן זה חפצים מזה לזה. מאותה סיבה נאמר בשבת ו,א: "אדם עומד על האיסקופה (מקום פטור) נוטל מבעל הבית ונותן לו, נוטל מעני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעה"ב ונותן לעני, מעני ונותן לבעה"ב".

הדמיון בין הנידון בגמרא לנידון בחזו"א (חליבה) הוא שבשניהם אנו נוטלים פעולה אחת, ומחלקים אותה באופן מלאכותי לשתיים. כל עוד היתה זו פעולה אחת (העברה מרה"י לרה"ר; חליבה לשם שמירת החלב) היתה זו פעולה אסורה, ומשחילקנוה לשתיים (העברה מרה"י למקום פטור + העברה ממקום פטור לרה"י; חליבה לאיבוד + העברת הזרימה מאיבוד לשמירה) חשבנו שכך הדבר מותר. חכמים גזרו על הדבר בהעברה מרשות לרשות. החזו"א חידש שמאותה סיבה יש לאסור את חלוקת פעולת החליבה לשתיים על מנת להופכה לפעולה מותרת.

ייאמר במוסגר: דברי החזו"א נראים לכאורה תמוהים, הרי אין מדמים גזירות זו לזו (תוס' חולין קד,א ד"ה ומנא תימרא), ואנו איננו רשאים עוד לגזור גזירות מאז שנחתם התלמוד בידי רב אשי (רא"ש שבת פ"ב סי' טו). וכעת הדברים צריכים עיון.

3.  התרופה לאיסור "ובלבד שלא יחליפו"

מהי התרופה לאיסור דרבנן שעורר החזו"א? ונזכור שוב: לא יהיה כאן איסור דאורייתא של חליבה. יהיה כאן זכר לאיסור דרבנן: "ובלבד שלא יחליפו". החזו"א מציע שאחר שהלביש (את גביעי מכונת החליבה) בשעה שהחלב הולך לאיבוד ייפסק זרם החשמל. אז מותר להעמיד כלי תחת הצינור, אע"ג שהשעון יחזור ויפתח את החשמל וייחלב תוך הכלי. הטעם לכך הוא: "כיון דבשעה שנותן הכלי אין כאן חליבה, וכבר נפסקה מעשה הראשונה".

כיצד הובנה התרופה עד כה? "חידוש החליבה ע"י מיתקן מיוחד … ייחשב כפעולה חדשה" (תורה ומדע כרך א – תשל"א – עמ' 11; בטאון ישובי פועלי אגודת ישראל, "בישובינו" אלול תש"ל עמ' 27). כלומר, בכך שהחליבה נפסקת לחלוטין עם ניטרול הפעימות[4] הופכת חלוקת הפעולה לשתי פעולות לחלוקה שאינה מלאכותית, אלא לשתי פעולות נפרדות ממש, שעליהן אין איסור "ובלבד שלא יחליפו".

לענ"ד לא לכך התכוון החזו"א! הוא המשיך בכך את דיונו ב"גרמא", שהוא כאמור נושא הדיון בסעיפים ג-ד שבסימן לח. חידוש זרם החשמל ע"י השעון נחשב ע"י החזו"א לגרמא, וכפי שתיאר זאת לעיל לענין הבישול. החליבה החדשה מותרת איפוא משום שהיא גרמא. אמנם לעיל בענין בישול כתב החזו"א שבישול בגרמא מותר רק במקום הפסד, אך כאן הרי הגרמא באה כתרופה לזכר של איסור דרבנן, ועוד – מוסיף החזו"א עצמו – "אין היתר זה אלא משום הפסד וצער בע"ח, אבל שלא במקום הפסד גם גרמא אסורה".

 "ניטרול פעימות" אינו איפוא לצורך חלוקת פעולה אחת מתמשכת לשתיים, אלא על מנת להפוך את פעולת העברת זרימת החלב האסורה (מדרבנן, או: זכר לדרבנן) לפעולה הנעשית בגרמא ולא ישירות.

להבנת הענין עלינו לברר היטב את המושג "גרמא".

ב. גרמא

1.  שני סוגי גרמא

הגרמא הקלאסי הוא המובא במשנה בשבת קכ,א: "ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה", ור' יוסי שחולק ואוסר היינו כמו שביארה הגמרא בע"ב משום שאי שרית ליה אתי לכבויי מתוך שאדם בהול על ממונו.

לכאורה הדבר העושה פעולת כיבוי כזו לגרמא מורכב משניים: הא' – יש שהות זמן בין עשיית המחיצה, שהיא מעשה האדם ופעולתו, לבין הכיבוי, שהיא תוצאת הפעולה. הב' – השלב השני של הכיבוי, דהיינו בקיעת הכדים ע"י האש, לא קרה בגלל השלב הראשון שהוא מעשה האדם. שאילו היה בא השלב השני בגלל השלב הראשון, דהיינו האש היתה מגיעה למקום הכדים משום שהאדם משך אותה לשם (כגון שהיו הכדים ספוגים בדלק), אז נחשב הדבר לתהליך מתמשך אחד ואין זה גרמא[5].

אולם אם כך קשה מן הגמרא בע"ב שהקשתה "ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי וכו': נזדמנה לו טבילה של מצוה [למי שהיה שם כתוב לו על בשרו] כורך עליה גמי ויורד וטובל וכו'". הרי שלרבנן גרם מחיקה אסור, שאל"כ היה מותר לו לטבול אף בלא גמי. ותירצו את הסתירה בדרבנן, שכריכת הגמי אינה כדי למנוע מחיקה אלא כדי שלא יעמוד בפני השם ערום. אבל קשה מה גרמא יש פה, הרי זה תהליך מתמשך, ואינו מורכב משני שלבים, ולולי היה מביא את גופו למים (שלב א') לא היו המים מוחקים את שמו (שלב ב')?

ואכן זוהי קושית הרשב"א, וז"ל: "תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס ידו במים ה"ז כמקרב את כבויו? וי"ל דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכענין נותן מים בכלי שתחת הנר, וא"נ בנותן בצד הטלית שאחז בה האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה. אבל כאן אפשר דלא ימחק, שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף, שהרי הוא נותן ידו במים". ועי' עוד חזון-איש או"ח לח,ה.

הרשב"א הביא שתי דוגמאות לקירוב כיבוי, האחת: נותן מים בכלי שתחת הנר, והשניה: נותן מים בצד טלית שאחז בה האור. בשתי הדוגמאות קובע הרשב"א שהדליקה בודאי תכבה. בדוגמא הראשונה אכן נאסר הדבר, וכמו שמובא בגמ' שבת מז,ב, וביארו שם הראשונים (ובתוכם הרשב"א) שאע"פ שזהו גרמא, מ"מ אסרו חכמים שמא יבוא לידי כיבוי ממש, שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות, וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים, או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות. אולם הדוגמא השניה – הרי היא הותרה, כמו שאמר רב יהודה אמר רב (שבת קכ,ב) "טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה כבתה". וקשה על הרשב"א, הרי בתוצאה ודאית משמע מדבריו שקירוב הכיבוי אסור.

על כרחך צריך לחלק בין שני סוגי גרמות: הא' – גרמא המורכב משני שלבים, כששלב ב' לא בא כתוצאה משלב א', אבל מאידך גיסא ודאי שיבוא. הב' – גרמא שבין הפעולה ובין התוצאה יש שהוי זמן, אבל זהו תהליך מתמשך , דהיינו התוצאה באה כולה מחמת הפעולה, אלא שאין זה ודאי שתקרה, ואפשר שלא תקרה. בגרמא של תהליך – אם התוצאה ודאית, אסור; אבל בגרמא של שלבים – אף אם התוצאה ודאית, מותר.

2.  כשיש כוונה לתוצאה, והיא ודאי שתבוא

וכך יש לבאר את דברי הסמ"ג המובאים במג"א רסה,י: "אסור ליתן לתוך הכלי מים אפילו מערב שבת משום שהוא מקרב כיבוי הניצוצות אפילו לרבנן דאמרי גרם כיבוי מותר, שכיון והמים בעין, ובודאי שיפלו הניצוצות ובכוונת כיבוי הוא נותן המים הרי אלו כמכבה בידיים".

ולכאורה קשה, הרי אם כוונת הכיבוי הופכת הדבר לכמכבה בידיים, אם כן מה הועילו חכמים כשהתירו לעשות מחיצה בכלים מלאים מים, הרי עדיין יש כאן כוונת כיבוי. אלא על כרחך צריך לומר שגם לפי הסמ"ג יש שני סוגי גרמות. גרמא המורכב משני שלבים לא עליו דיבר, ובו הכוונה אינה גורעת[6]. אבל גרמא שהוא תהליך מתמשך בו צריך שהתוצאה לא תהיה וודאית, ושלא תהיה בו כוונה לתוצאה. ניצוצות ניתזים מן הנר כל הזמן, וכשאדם מניח מתחת לנר מים הרי זה נחשב כתהליך מתמשך, ובתהליך כזה – קובע הסמ"ג – צריך שלא תהיה כוונה, ושהתוצאה לא תהיה וודאית.

בזה יש ליישב קושיית המג"א (רסה,י) על הרמ"א. הרמ"א כתב "וי"א אפילו מתכוין לכיבוי שרי, מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין". והקשה עליו המג"א, שהרי בסמ"ג מפורש שאם מתכוין לכיבוי אסור, ואיך הפך הרמ"א את דבריו.

הט"ז כתב בסק"ג: "וי"א אפילו מתכוין – פי' שמתכוין שאחר שיכלה השמן יכבה תיכף ולא יקלקל הכלי". וכתב על זה הפרמ"ג באשל-אברהם, שהט"ז בא לתרץ קושית המג"א "דאה"נ שמכוון לכבות היינו שלא תתקלקל הכלי". ואין דבריו מובנים, מה לי אם רוצה לכבות משום שחס על הכלי או משום שחס על דבר אחר, בין כה וכה כוונתו לכבות, וכשכוונתו לכבות הרי אסור אפילו בגרמא כמוש"כ הסמ"ג.

לכן נראה לי שהט"ז יישב קושית המג"א באופן אחר: הואיל והרמ"א מדבר על הנחת מים מתחת לשמן, ועד שיכלה השמן לא יבואו הניצוצות במגע עם המים, הרי זה גרמא המורכב משני שלבים, ושלב המגע בין השלהבת לבין המים אינו תלוי בהנחת המים מתחת לשמן, אלא יבוא מאליו, אם כן בגרמא כזה התיר הסמ"ג אף כשכוונתו לתוצאה, ואף אם התוצאה תבוא בוודאי. וזה מש"כ הט"ז "שמתכוין שאחר שיכלה השמן", כלומר, רק אז יבוא השלב השני, ולכן מותר. ומש"כ "ולא יקלקל הכלי" הוא לבאר שאינו מתכוון לכיבוי מיידי של הניצוצות, אלא מתכוון שרק לאחר שיכלה השמן תכבה השלהבת כדי שלא יתקלקל הכלי, כיון שהכלי מתקלקל רק לאחר שכלה השמן, והשלהבת סמוכה לגוף הכלי. אם כן זהו גרמא בשלבים שמותר אף כשכוונתו לכבות.

עוד היה נראה להקשות על הרמ"א: הרי הרמ"א עצמו פסק בסי' שלד סעי' כב דגרם כיבוי מותר רק במקום הפסד, ואם כן מדוע פה התיר? עוד נשוב לקושיה זו להלן, אבל כעת אפשר לאמר שהט"ז בא ליישב גם קושיה זו: כיון שכוונת הכיבוי היא שלא יקלקל הכלי, ממילא זהו מקום הפסד, ולכן גרם כיבוי מותר, ואי לאו הכי היה אסור.

3.  הגמרא מדמה את שני סוגי הגרמא

ולפי"ז יש ליישב קושיה נוספת: לפי הגמרא בדף קכ ע"ב מחיקת השם בטבילה היא גרמא, ולכן היא מותרת. אולם אם כן מדוע דוקא בטבילה של מצוה התירו לעשות כן, הרי היה צריך להיות מותר אף כשרוחץ כדרכו? ואכן בשלטי הגבורים סנהדרין ריש פ"ז כתב שהתירו גרמא רק כשאינו מתכוון למחיקה, והמחיקה באה מאליה.

והנה הם הם הדברים: בסוג גרמא כזה, שהוא תהליך מתמשך, ולא גרמא של שני שלבים, הכוונה – כמוש"כ הסמ"ג – מעכבת, ומותר רק כשאינו מתכוון לתוצאה, וכגון בטבילה של מצוה שמתכוון למצוה, והשם נמחק ממילא (ועי' בנוב"י מהדו"ת או"ח סי' יז, שכ' שהתירו גרמא במחיקת השם רק לצורך מצוה, אבל לדבר הרשות אפילו גרמא אסור).

אבל קשה, מנין לגמרא בדף קכ ע"ב לדמות שני סוגי הגרמא, ולהקשות מרבנן על רבנן, דילמא גרמא של שני שלבים מותר, ואילו גרמא בתהליך מתמשך אסור, ולכן אסור לטבול ללא גמי על ידו?

ויש ליישב: הסוגיה אמנם פותחת בכותרת "ורמי דרבנן אדרבנן, ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי", וממשיכה בסתירה שבין ר' יוסי האוסר גרמא בשבת, ומאידך גיסא מתיר גרמא במחיקת השם (לדברינו זוהי קושיא אלימתא: אם במחיקת השם, שזו גרמא תהליכית התיר רבי יוסי, כל שכן שהיה לו להתיר בעושין מחיצה בכלי חרס, שהיא גרמא שלבית). רק לאחר שתירצה הגמ' שר' יוסי מתיר גרמא, ורק בשבת אסר "מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה אתי לכבויי", הקשתה הגמ': "אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן, ומה התם דאדם בהול על ממונו שרי, הכא לא כל שכן". התוס' (ד"ה אי הכי) התקשו בלשון הגמרא, דמשמע שקודם שתירצה הגמ' הקושיה על ר' יוסי לא היה קשה לרבנן. ותירצו: "אלא משום דהשתא פריך מכל שכן קאמר אי הכי". בגליון נאספו פה כמה מקומות בתוספות בש"ס שדקדקו בבטוי "אי הכי" דמשמע ממנו שעד כה לא היה קשה כלל, ורק לאחר שנאמרה ההנחה (או התירוץ) הקודמת יש להקשות הקושיה. אולם מקום זה – שבת קכ,ב – הוא המוקשה מכולם, שהרי כבר פתחה הגמ' ואמרה "ורמי דרבנן אדרבנן", ואם כן קושית הגמ' כבר היתה קשה קודם שתירצה לרבי יוסי, ומדוע השתמשה הגמרא בבטוי "אי הכי". תירוץ התוס' הוא דחוק.

לדידנו יש לומר (ואפשר להעמיס את הדבר גם בלשון התוס') שקודם שתירצה הגמ' לר' יוסי דאיכא כל שכן לא היה קשה על רבנן כלל, שהרי אפשר שגרמא בשלבים המתואר במשנה שבת מותר, ואילו גרמא בתהליך המתואר בענין מחיקת השם אסור. אבל לאחר שאפילו רבי יוסי, המחמיר בגרמא, הקל בגרמא שבתהליך יותר מאשר בגרמא שבשלבים, הרי שאין נפקא מינה ביניהם (במיוחד כאשר בגרמא שבתהליך אין כוונה לתוצאה ואין וודאות שתקרה) אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן. וצריך לומר לפי"ז שדברי הגמרא בתחילה "ורמי דרבנן אדרבנן" הם רק פתיחה וכותרת לכל הסוגיה כולה.

4.  גרמא מותר רק במקום הפסד

ולפי"ז יש ליישב דברי רבנו יואל שהובאו במרדכי שבת רמז שצט, שגרם כיבוי אסור לכתחילה אפילו ביו"ט, ולא שרינן גרם כיבוי לכתחילה אלא במקום היזק. וכמוהו פסק הרמ"א בסי' שלד סעיף כב ובדרכי משה באותו סימן, דגרם כיבוי מותר רק במקום פסידא. ולכאורה קשה, הרי במשנה אמרו "ועושין מחיצה" משמע לכתחילה? ודוחק להעמיד שהמשנה מדברת רק בדליקה שיש בה היזק ופסידא. ועוד שבגמרא כתוב "עשייה הוא דאסור גרמא שרי", משמע שמותר (ועי' אבני נזר או"ח סי' רלא)[7].

ועוד קשה, הרי הרמ"א פסק לעיל רסה,ד שגרם כיבוי מותר, ושכן נוהגין. אמנם הבאנו לעיל שיתכן שהט"ז תירץ קושיה זו, שהואיל וכוונתו שלא יתקלקל הכלי הוי מקום פסידא, אך הדבר תמוה, שהרי נרות לכך נוצרו, ואיך אפשר שהכל ינהגו כך, וכי קלקול הכלי נחשב לפסידא אצל הכל?

לישב כל זה נצטרך שוב לחלק בין גרמא בתהליך לבין גרמא שבשלבים. כל מה שאסר רבנו יואל לכתחילה הוא רק בגרמא שבתהליך. שם קיים החשש שברגע שהאדם עושה פעולתו מיד תבוא התוצאה, כגון כששם מים מתחת לנר לקבל ניצוצות. אבל בגרמא שבשלבים, הואיל והתוצאה תבוא מאליה בלי תלות בפעולת האדם, אין חוששין לכך שהתוצאה תבוא מיד. וא"כ מש"כ במשנה "ועושין מחיצה" הוא דוקא בגרמא שבשלבים, אבל בגרמא שבתהליך אסור לכתחילה, והותר רק במקום הפסד.

ובזה מיושבים דברי הרמ"א. מש"כ בסי' רסה היינו במים מתחת לשמן, וכפי שהבאנו לעיל זהו גרמא שבשלבים, ולכן מותר לכתחילה. ומש"כ בסי' שלד, בא לאמר שלא נחשוב שכל גרם כיבוי מותר, אלא יש גרמא שאסור ולא הותר אלא במקום הפסד. אמנם השגתו של הרמ"א היא על ההלכה של עשיית מחיצה בכל הכלים, אבל בדבריו בדרכי-משה משמע שהביא את דברי המרדכי לענין אחר. הטור שם מביא שטלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה כיון שאינו מכוין לכך. והקשה עליו הב"י הרי למ"ד גרם כיבוי שרי מותר אפילו לתת עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, הרי אף שמכוין לכיבויה שרי. הב"י חילק בין עושה מעשה בגוף הדליקה, שמכבה האש שאחזה בטלית ע"י נענוע הטלית, שגרמא כזה מותר רק אם אינו מתכוין, ובין כשאינו עושה מעשה בגוף הדליקה, שאז כוונתו אינה גורעת[8].

הרמ"א בדרכי-משה כתב על זה בשם המרדכי דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום היזקא. כוונתו בוודאי לתרץ את קושית הב"י באופן אחר: פושטה ומתכסה בה אכן גם הוא גרמא, שמנענע האש וגורם לכיבויה. אך זהו גרמא בתהליך ולא גרמא בשלבים כמו נתינת המים בקצה הטלית. כיון ששריפת טלית נחשבת בודאי כמקום היזקא, לכן הביא הטור דוקא את צורת הגרמא שבתהליך ללמדנו שגרמא כזה מותר רק במקום פסידא, שאילו היה מביא את הפתרון של גרמא בשלבים (נתינת מים) הרי זה מותר אף כשאינו מקום פסידא.

לפי"ז מה שהעתיק הרמ"א במפתו "במקום פסידא" כוונתו רק לכלל של גרם כיבוי, אך לא למקרה המיוחד המתואר בשו"ע, שבמקרה זה כיון שהוא גרמא בשלבים מותר אפילו שלא במקום הפסד.

ובזה יש ליישב קושית המג"א על הרמ"א בסי' תקיד סק"י. הרמ"א כתב שם שמותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט כדי שיכבה. והקשה עליו המג"א, שאם ההיתר הוא משום גרם כיבוי, הרי אסור לגרום לכבות הדלוק. ויש ליישב לפי דברינו: העמדת הנר במקום שהרוח עתידה לבוא זהו גרמא בשלבים, וזה מותר אף שלא במקום פסידא, ואף לרמ"א.

5.  סיכום: סוגי הגרמא

סיכום הדברים הוא איפוא כך: שני סוגי גרמא מוכרים לנו. האחד הוא "גרמא בשלבים", כלומר: קיימת שהות זמן בין פעולת האדם לבין התוצאה, וכמו כן הפעולה הישירה המביאה את התוצאה אינה תלויה כלל וכלל במעשה האדם. גרמא כזה מותר אף לכתחילה, וכלשון הגמרא "גרמא שרי". הוא מותר אפילו אם התוצאה היא וודאית, ואף אם האדם בפעולתו מתכוון שהתוצאה הסופית תיגרם על ידי מעשיו. סוג הגרמא השני הוא: "גרמא בתהליך", כלומר: אמנם קיימת שהות זמן בין פעולת האדם לבין התוצאה, אולם בהיווצרות התוצאה לא מעורבת כלל פעולה שאין יד האדם מעורבת בה. במלים אחרות: כל כולה של התוצאה מידי האדם באה, אלא שהיא באה בשהות של זמן. גרמא כזה אסר הרמ"א לכתחילה, והתירו רק במקום הפסד.

ג.  פתרון בעית "ובלבד שלא יחליפו"

1.  שיטת ניטרול פעימות

עתה נבחן שוב את "ניטרול הפעימות", הפעולה המפסיקה את החליבה קודם להחלפת כיווני הזרימה. כיצד נעשית החליבה לאחר ניטרול הפעימות? לאחר לחיצה על כפתור פיניאומטי (לחץ אויר) מיד מופסק המפעם (הפולסטור) המעסה את פטמות הפרה. בינתיים מצטבר לחץ אויר במיכל, והוא (האויר הדחוס) עתיד מאוחר יותר להחזיר את הכפתור למצבו הראשון, ולחדש את פעולת המפעם. בינתיים, בשהות הזמן – כשלא היתה כלל חליבה – מנצל הרפתן את פסק הזמן להפנות את "הזרימה" (במרכאות, כיון שבאותה עת אין זרימת חלב) מהכיוון לאיבוד אל הכיוון לשמירה, לצנצנת או למיכל הקירור.

לכאורה נתקיימו כאן שני מרכיבי ה"גרמא": א' – שהות זמן בין פעולת האדם לבין התוצאה; ב' – חידוש החליבה נעשה מעצמו, ע"י האויר שהצטבר במיכל. אולם עדיין יש לפקפק: האויר לבדו לא היה עושה מאומה אילולא היה האדם צובר אותו בתחילה במיכל, וזאת הוא עשה ע"י לחיצת הכפתור הפינאומטי. לולא הלחיצה על הכפתור הפינאומטי, לא היה נאגר לחץ אויר במיכל, ולא היתה החליבה מתחדשת כלל. אמור מעתה: אכן "גרמא" היא זו, אולם גרמא במדרגתה הנמוכה יותר: גרמא בתהליך. זהו גרמא שהותר רק במקום הפסד. יתר על כן: אף שבנידון דידן יש מקום להיתר (צער בעלי חיים), אולם כאן הרי התוצאה היא וודאית (אין ספק שבעקבות הלחיצה על הכפתור הפינאומטי החליבה תתחדש) ומראש היתה כוונת הרפתן לכך. שני דברים אלו, כפי שהראינו בפרקים הקודמים, פוגמים במידת ההיתר שבגרמא זה[9].

2.  שיטת הגרמא

אם כנים אנחנו בדברינו שהתרופה שהציע החזו"א לחששו "שלא יחליפו" היא החלפת כיווני הזרימה בגרמא, הרי שבידינו להציע "גרמא משופר" שיהיה טוב מקודמו:

הלחיצה על הכפתור הפינאומטי לא תעביר מיד את החלב מאיבוד לשמירה, אלא רק תפתח פתח ללחץ אויר שיבוא מאוחר יותר, והוא יהיה זה שישנה את כיווני זרימת החלב. הלחץ שיבוא לא יבוא בגלל פעולת אדם, אלא מדי זמנים קצובים תבוא פעימת אויר, והיה אם ימצא אויר זה את הפתח פתוח יעבור דרכו וישנה את כיווני זרימת החלב. נתאר זאת באמצעות השירטוט הבא:

שלבי החליבה יהיו כדלקמן:

1.   אות שינתן לפני תחילת חליבת כל פרה, למשל עם ביטול ההסרה[10], ידחוף את כפתור A החוצה, יחסום את הצינור לשמירה ויפתח את הצינור לאיבוד.

2.   יורכבו הגביעים, והחלב יזרום לאיבוד.

3.   הרפתן ילחץ על כפתור A. שום תוצאה לא תיגרם עדיין.

4.   מחולל פעימות אויר יפעל מדי כ9- שניות למשך כ3- שניות. בבוא הפעולה יעבור לחץ אויר דרך שסתום A ויחליף את מצב הצינורות: צינור השמירה ייפתח וצינור האיבוד ייחסם.

5.   כשנפלו גביעים באמצע חליבה (וכעת שוב ניצב הרפתן לפני בעית החליבה בשבת שהרי שוב צריך הוא להרכיב את הגביעים על פטמות הפרה, וכל הרכבה כזו היא מעשה חליבה בשבת), ימשוך הרפתן את כפתור A, ובכך יזרום מיד החלב לאיבוד. על מנת לחזור ולהרכיב את הגביעים יצטרך לחזור על השלבים 4-2.

3.  עדיפות שיטה ב על שיטה א

שיטה זו עדיפה פי כמה משיטת "ניטרול הפעימות":

1.   זוהי גרמא מושלמת יותר. שלב ב' (מעבר האויר בשסתום (A אינו תלוי כלל בשלב א' (לחיצת כפתור (A..

2.   הרפתן אינו צריך לעשות 2 פעולות לאחר הרכבת הגביעים[11]. די לו בפעולה אחת (לחיצת כפתור (A..

3.   מירווח הזמן שבין פעולה אחת לשניה במחולל הפעימות מבטיח שאכן יזרום חלב לאיבוד[12]. אפשר לכוון זמן זה מראש. 15 השניות שננקבו לעיל הן לדוגמא בלבד.

4.   עלות הרכיבים הפינאומטיים תהיה זולה יותר.

למערכת המתוארת לעיל יש עוד להוסיף מנגנון המבטיח שלא יקרה שבדיוק בעת שהחולב לוחץ על כפתור A באה פעימת האויר ומחליפה את כיווני הזרימה, ואז נמצא שבכח ראשון העביר החולב את הזרימה מאיבוד לשמירה.

ד. התגובות להצעתנו

את הצעתנו הנ"ל, להפוך את כיווני זרימת החלב באמצעות גרמא במקום בעת ניטרול הפעימות, העברנו לעיונם ולחוות דעותיהם של כמה וכמה רבנים. כמה מהם הגיבו, וכדלהלן:

1.  ה"ר יהושע נויבירט שליט"א

בתשובה לפניתנו ענה הר"י נויבירט בקצרה כדלהלן:

א.   החזו"א מביא שהדרך המובחרת לחלוב ע"י נכרי.

ב.    כל עוד שאין גוי, נדמה לי שההצעה שלכם, כהרע במיעוטו, הדרך הטובה                     ביותר.

דברי החזו"א אליהם מרמז הר"י נויבירט הם בסי' נו סק"ד, וז"ל שם: "והלכך אם יש בחליבה על הארץ שבות דשבות אין להתיר משום הפסד אלא שיש לנו לסמוך על הפוסקים שאין זו מלאכה כלל. ומ"מ חייב כל אדם להשתדל לחלוב ע"י א"י שזו דרך הישרה ע"פ התורה וסופה להתקיים. וכן נוהגין בכל המקומות שהשבת אצלן ביוקר".

ויש לתמוה, מדוע יש מקום יותר להתיר שבות דאמירה לנוכרי מאשר שבות דחליבה לאיבוד? והרי החזו"א עצמו שם האריך להוכיח שאין מדמים שבותים זה לזה, ואם התירו אמירה לנוכרי בקונה בית בארץ ישראל, לא התירו אמירה לנוכרי במילה, אלא אם כן יש שם חולי. והרי בחליבה יש יותר מקום להתיר, שיש שם – כמוש"כ החזו"א – שני שבותים (חליבה לאיבוד, ומלאכה שאינו צריך לגופה) ואפילו שלושה (דעת הרמב"ן שאף חליבה גמורה אינה אסורה אלא מדרבנן)?

עוד יש לתמוה קצת, מדוע בסי' לח, במקום שדיבר החזו"א על חליבה שתחילתה לאיבוד וסופה למשמרת, לא הזכיר כלל שעדיף היה לחלוב ע"י גוי, כמוש"כ בסי' נו?

נראה שהחזו"א העדיף את החליבה ע"י גוי מאותה סיבה שכתב במפורש "שזו דרך הישרה ע"פ התורה וסופה להתקיים". ידע החזו"א שההצעה לחלוב לתוך כלי מאוס שהחלב ילך לאיבוד או על הארץ אינה הצעה מעשית, וסופה שלא תתקיים, כשם שההצעה הקודמת לה באותו סימן (סי' נו) לחלוב לקדירה, גם היא אינה מעשית. ואילו ההצעה לסמוך על נוכרי היא ההצעה היחידה – באותה עת – שסופה להתקיים. אולם כשבאה לפני החזו"א ההצעה לחלוב במכונה באופן שתחילת החליבה תהיה לאיבוד, וסופה למשמרת – אז ראה שזוהי הצעה מעשית, ועליה כתב בסי' לח שהדבר מותר. כאן כבר לא ראה לנכון להוסיף שעכ"פ יש להשתדל לחלוב ע"י נוכרי כיון שגם חליבה באופן זה (שתחילתה לאיבוד וסופה למשמרת) סופה להתקיים, וכפי שאנו רואים כיום במכוני חליבה רבים. ואולי אדרבא, באופן זה שאפשר שהוא שבות (חליבה לאיבוד) דשבות (מלאכה שאינו צריך לגופה) דשבות (לדעת הרמב"ן שחליבה גמורה אסורה מדרבנן) יש יותר מקום להיתר מאשר אמירה לנוכרי.

2.  תגובת ה"ר שאול ישראלי שליט"א

תשובת הר"ש ישראלי היתה כדלהלן:

              עיינתי בדבריך-הצעתך, ובמש"כ בנידון החזו"א, ומסקנתי שאין הצעתך עולה בד בבד עם מה שמשתמע מהחזו"א.

              החזו"א מבחין בסוג איסורי דרבנן שיש מהם שהותרו בגלל פסידא ויש שלא הותרו, ובנידון דידן – בין איסור "גרמא" לאיסור "שלא יחליף". איסור גרמא הוא איסור דרבנן מצד גזירה שמא יעשה המלאכה שלא ע"י גרמא, ובזה מצינו שהתירו חכמים במקום פסידא. אולם איסור "שלא יחליף" הוא לא מצד גזירה, אלא הוא איסור עצמי – שבות, לא מצד גזירה אלא מפני שעושה בעצם את מה שאסרה תורה בידים ממש, אלא שחסר כאן התנאי של חיוב, מפני שעשה זאת בשני שלבים. דבזה אמנם אין חיוב תורה, אבל רבנן אסרוהו מצד "שהשיג את התועלת של מלאכה גמורה" בעשיה של האדם עצמו.

              ובכה"ג הרי מצינו, שכל שלב שלעצמו הוא היתר גמור – בדוגמא שבגמרא – קיחת ונתינת האדם העומד על האיסקופה לעומד ברה"ר, וכן לעומד ברה"י. אך צירופו את שתי הפעולות – העברה מיד העומד ברה"י לעומד ברה"ר, שעי"ז נעשית ממש כל המלאכה ע"י האדם האחד, אלא שחסר כאן רציפות הפעולה, בזה אסרו חכמים מגדר "שבות". ולא מצד גזירה אלא הוא איסור עצמי, ולא מצינו בזה היתר של פסידא.

              ומוסיף לומר שנידון שלנו, שפעולה הראשונה של האדם בחליבה לאיבוד, אינה כשלעצמה ג"כ פעולה מותרת, רק היתרה בשל צער בע"ח (או גם הפסד), וכן הפעולה השני' של העברת החליבה מהפסד לתוך כלי ע"י גרמא, ג"כ אינה מותרת, אלא בשל הפסד, כש"כ שיש בכה"ג האיסור שבות "שלא יחליפו".

              וע"כ דקדק לומר שאין היתר להעמיד הכלי שיחלב בו במקום להפסד שהתחילה החליבה אינו מותר אלא אם עושה זאת כשהחליבה לאיבוד ג"כ נפסקה, בהפסקת החשמל (או באורח אחר): "כיון דבשעה שנותן הכלי אין כאן חליבה, וכבר נפסקה מעשה הראשונה".

ואילו בהצעה שלך, החליבה לאיבוד נמשכת כל הזמן, נמצא שהפעולה הראשונה שמכוחה התחילה החליבה לאיבוד, שהיא פעולת האדם, היא היא שמכוחה גם החליבה לכלי נמשכת אח"כ, בזה אין להתיר.

ע"כ, לדעתי, אי אפשר להסתמך על החזו"א להתיר החליבה בצורה המוצעת על ידך, ויש לאמץ את הדרך הנהוגה עד עכשו.

מה שחילק הר"ש ישראלי בין "גזירת גרמא" לבין איסור "שלא יחליפו", שהראשון הוא גזירה, והשני הוא איסור עצמי, נראה תמוה. הרי על כל גזירת חכמים אפשר להביט כעל איסור עצמי: כשעושה אדם מלאכה בשבת בשינוי, הרי הוא עושה בעצם את מה שאסרה התורה בידים ממש, אלא שחסר כאן התנאי של חיוב, מפני שעשה את המלאכה שלא כדרכה בשינוי. הוא הדין לעשיה בגרמא, או ע"י נוכרי (הוא עושה בעצם מה שאסרה התורה בידים ממש, אלא שחסר כאן התנאי של חיוב: עשיה בידי יהודי) וכדומה. לשון גזירה נאמרה גם על איסור "שלא יחליפו", כמוש"כ רש"י שבת ו,א ד"ה ובלבד שלא יטול: "דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרה"י לרה"ר וגזירה דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרה"י לרה"ר". אין איפוא כל חילוק בין גזירה זו לכל שאר הגזירות, וכשם שבשאר גזירות אפשר להתיר במקום פסידא, כמו כן בגזירה זו אפשר להתיר במקום פסידא.

לפי דברי הר"ש ישראלי לכאורה אותו איסור עצמי "שלא יחליפו" צריך להיאמר באיסורי דרבנן כמו באיסורי דאורייתא, ואין בו את הגריעותא של גזירה לגזירה. והרי מצינו באותו איסור "שלא יחליפו" שברשויות דרבנן (העברה מרה"י לכרמלית דרך מקום פטור) יש שמתירים משום דהוי גזירה לגזירה (רי"ף עירובין ד"ו כד,ב; מגיד משנה בדעת הרמב"ם הל' שבת טו,כ; שו"ע או"ח שמו,א בשם יש מתירים[13]).

ועוד הבן שואל: מאותה סיבה, שעושה בעצם מה שאסרה תורה, רק שעושה זאת בשני שלבים, יש לאסור כל דבר שנעשה בחצי שיעור. וזהו ממש מה שאמר רבי יוחנן (יומא עד,א) שחצי שיעור אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי (אמנם אסור מן התורה משום הפסוק "כל חלב … לא תאכלו", ועיי"ש תו"י ד"ה רבי יוחנן). זהו איפוא איסור עצמי, ואעפ"כ במקרי הצורך למיניהם התירו חצי שיעור (כגון לחולה ביום הכיפורים).

ובאשר ללשון החזו"א "וכבר נפסקה מעשה הראשונה" – נראה שאין פירושו שדרושה הפסקה שאותה יש לנצל למעבר בין השלבים (מזרימה לאיבוד אל זרימה למשמרת), אלא פירושו שהמעשה הראשון – החליבה לאיבוד – נפסק, ואין המעשה השני – העברת הזרימה למשמרת – משמש כהמשכו של המעשה הראשון. אילו היה זה המשכו של הראשון, הרי היה הראשון חייב, שהרי המשך מעשהו הוא חליבה למשמרת.


[1]     יצויין שבשנים האחרונות הונהגה שיטה זו במטבחי בתי החולים של קופת החולים הכללית. לאחר שנוכחו לדעת שסוגי מאכל שונים אי אפשר להשאירם חמים במשך שעות ארוכות (כגון דייסות ומרקים), והדבר גורם לבעייה בהזנת החולים בשבתות, הגיעו תוך התייעצות הלכתית למסקנה שלצורך חולים, אף שאין בהם סכנה, מותר להשתמש בעיקרון הגרמא. אולם התברר שהשימוש בשעון-שבת לצורך זה אינו מעשי ויעיל. עובדי המטבח לא הספיקו תמיד להכניס את התבשיל לסיר לפני שזה הופעל באמצעות שעון השבת, ואז כשהכניסו את התבשיל לאחר הפעלת הסיר נכשלו והכשילו בבישול ממש. אי לכך בוצע ע"י צמ"ת (צוותי מדע ותורה) תיכנון "גרמא" שונה במקצת: מדי זמן קצוב מופעל זרם חשמלי לזמן קצר. זרם זה אין באפשרותו להפעיל את סירי הבישול, אלא אם כן עובד המטבח הסיט מקודם מתג חשמלי הסמוך לסירי הבישול. קיימת הבטחה אלקטרונית שלא יקרה שבדיוק בעת הסטת המתג ע"י האדם יעבור בו זרם החשמל המופעל אוטומטית. תיכנון זה מאפשר לעובד המטבח להכניס את התבשיל לסיר בכל עת שירצה. לאחר מכן יסיט את המתג. בו בעת לא יקרה דבר, אלא לאחר ההפעלה האוטומטית של הזרם החשמלי.

[2]     היסוד להיתר זה הוא דברי רבא בסנהדרין עז,ב: "זרק חץ ותריס בידו ובא אחר ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו, פטור, דבעידנא דשדייה ביה מיפסק פיסקיה גיריה".

[3]     פוסקים אלו הם: ר"ח, רמב"ן ורשב"א בסוגיית מסוכרייתא דנזייתא בכתובות ו,א; מג"א שכ,כג בשם הריב"ש והמגיד משנה; אור-זרוע מלאכת דש. והוא דלא כפוסקים שפירשו שלאיבוד שרי רק משום דהוי מלאכה שאינו צריך לגופה, והם: תוס' שבת קלה,א ד"ה מפני הסכנה; רא"ש שבת פי"ט סוף סי' ה. ועי' עוד חזו"א או"ח נו,ד. וכן ראה הדברים במאמרו של הרב ישראל רוזן: גדרים ובירורים בסחיטה לאיבוד – לשאלת החליבה במכונה חדישה מסוג DUOVAC. בספר יד רא"ם לזכרו של אליעזר מאיר ליפשיץ הי"ד, עמ' 253 ואילך.

[4]     זוהי ההצעה המעשית להפסקת החליבה שהחזו"א תיארה במלים "נפסק זרם החשמל". כל חליבה מורכבת למעשה משתי פעולות: פעולת היניקה באמצעות וואקום, ופעולת העיסוי הנעשית בידי מפעם, פולסטור. ההנחה היא שהפסקת העיסוי, ובמלים אחרות: ניטרול הפעימות,יפסיק את החליבה אף אם פעולת היניקה ע"י הוואקום נמשכת.

[5]     בגמ' ביצה כז,ב מתוארת הטלת מום בבכור בגרמא: הנחת בצק או דבילה על גבי אוזנו של הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו. גם במקרה זה: הכלב היה בא לאכול את הבצק או הדבילה בכל מקום שהם, אף לולא היה מניחם על אוזנו של הבכור. הנחתם על אוזן הבכור לא היא שמשכה אליהם את הכלב.

[6]     וכן מוכח מדוגמת הגרמא שבהטלת מום בבכור, הנזכרת בהערה הקודמת. גרמא זה אסור מחמת ייתור הפסוק כל מום לא יהיה בו, אך לולא הפסוק היה הדבר מותר כפי שגרמא מותר באיסורי שבת. והלא שם מניח את הבצק או הדבילה כדי שיבוא הכלב ויטלנו, ועושה זאת במכוון מראש. על כרחך, שבגרמא כזה אין הכוונה גורעת.

[7]     דברי רבנו יואל עצמם צריכים עיון: לכאורה הוא מביא ראיה שגרם כיבוי מותר רק במקום היזק מדברי הברייתא המובאת בביצה כב,א: "אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר". מה ענינה של ברייתא זו האוסרת כבוי ממש לדין גרמא? ואם בא להוכיח שיש הבדל בין כבוי גרידא לכבוי מפני היזק ופסידא, שזה אסור וזה מותר, הרי לא מטעם היזק ופסידא מותר הכיבוי, אלא משום שהברייתא סוברת כרבי יהודה שמכשירי אוכל נפש מותרים ביו"ט, ושלא יתעשן הבית והקדרה זהו ממכשירי אוכל נפש. צריך איפוא לאמר שלרבנו יואל היה פשוט שגרם כיבוי לא שרינן אלא במקום היזק דוקא, ולא לזה הביא ראיה מהסוגיה בביצה. ראייתו היא רק לאמר דלא כה"ר יו"ט שהתיר גרם כיבוי ביום טוב, ומשמע דבשבת אסר. על זה הביא רבנו יואל, שלענין כיבוי אין כל נפ"מ בין שבת ובין יו"ט, ואף ביו"ט אין מכבין אף בשביל אוכל נפש. ואם כן, כשם שגרם כיבוי בשבת אינו מותר אלא במקום היזק (וזה יש לו מסברא או מראיה אחרת, שלא נודעה לנו), הוא הדין ביום טוב (הסבר זה במרדכי אמר לי ה"ר יונה דברת, רב המושב מבוא חורון). אך עדיין תמוה, מנין פשוט לו לרבנו יואל שהיתר גרמא הוא רק במקום היזק, הרי בגמרא כתוב "שרי"? ובכלל תמוה: בנו של רבנו יואל, הראבי"ה, כשפסק כרבי שמעון בן ננס דגרם כיבוי שרי (מס' שבת סי' רנד) כלל לא הביא פסק זה של אביו. גם בדברי חותנו, הראב"ן, לא נזכר מאומה מזה. וכבר כתב הט"ז באו"ח סי' תקיד סוף ס"ק ז שלא מצא חבר לרבנו יואל בזה.

[8]     מתירוצו זה עולה שוב החילוק בין גרמא שבתהליך לבין גרמא שבשלבים: נענוע האש זהו גרמא שבתהליך – וזהו גרמא שאסור כשמתכוין לתוצאה. נתינת מים בקצה זהו גרמא שבשלבים – וזה מותר אף כשמתכוין.

[9]     יצויין שבספר שמירת שבת כהלכתה (מהדו"ב פרק כז הערה קנט) כבר ערער הר"י נויבירט בשם הרש"ז אויערבך על יסוד היתרו של החזו"א, וזאת גם כן מאותה סיבה שהבאנו פה: הואיל וכוונת הרפתן שבסופו של דבר יזרום החלב לשמירה, מה איכפת לי אם ברגע הראשון זורם החלב לאיבוד, הרי סוף סוף נשמר החלב, ואינו זורם לאיבוד. הא למה זה דומה, למטעין קורות בית הבד על גבי זיתים ואח"כ מביא כלי על מנת לאסוף את השמן הניגר. וכי סלקא דעתך שהואיל ואילולא היה מביא לכאן את הכלי היה השמן זורם לאיבוד, על כן לא תיחשב פעולתו לפעולת סחיטה, ותהיה מותרת בשבת? לחומר הקושיה נראה ליישב שיטת החזו"א (כי זאת לדעת, אם לא דברי החזו"א לא פסקת חיותי למשק החלב בארץ. הסתייעות בגוי של שבת כבר נוסתה בכמה מקומות, ולא בכולם עלתה בהצלחה), שאכן אם כך היא דרך הפעולה הרי שהדבר אסור, ומעין מה שכתב הרא"ש בפרק הכונס סי' יא בהסבר זורה וסייעתו הרוח שחייב הואיל וכך היא דרך המלאכה. שמן הואיל והוא ניגר לאט, יתכן שכך היא דרך אוצרי השמן, שקודם הם טוענים את הבד ואח"כ מביאים כלי לאיסוף השמן. אולם בחליבה, בדרך כלל החלב זורם מיד עם הרכבת הגביעים על פטמות הפרה (ולעתים מחמת הגרוי אף לפני כן), ואילולא שבת לא היה אדם עושה כך מעולם, שקודם מתחיל החליבה ואח"כ מביא את הכלי. ומעין זה כבר כתב החזו"א בסי' לח סק"א, שכל מלאכה שדרך עשייתה הוא בגרמא, מקרי מלאכה ולא גרמא, כגון אפיה ובישול – שאין החיוב אלא כשיגיע לשיעור מאכל בן דרוסאי; זורה – שהרוח עושה עיקר הזרייה; צידה – אע"ג שניצוד לאחר זמן. אמנם לא כתב שאפשר לחלק בתוך המלאכה עצמה, שבאופן אחד יהיה חייב בגרמא משום שכך דרך המלאכה (כגון בבית הבד) ובאופן אחר יהיה פטור (כגון בחולב).

[10]   רוב מכוני החליבה כיום מצויידים במיתקן המכונה "מסיר גביעים". על מנת למנוע חליבת יתר מהפרה, דהיינו המשך החליבה גם לאחר שאין היא מעניקה עוד חלב, דבר העלול לגרום לה לדלקות בעטין, קיים חיישן החש שאין יותר זרימת חלב בצינורות. אז מופסקת הזנת הוואקום לגביעים המורכבים על פטמות הפרה, והם נמשכים באמצעות חבל, ומנותקים מן הפרה. לפני חליבת הפרה הבאה יש צורך לשחרר את הגביעים, ולבטל בכך את ההסרה.

[11]   בשיטת "ניטרול הפעימות" הוא נדרש ללחוץ על 2 כפתורים פינאומטיים, האחד מנטרל את הפעימות, והשני מחליף את כיווני הזרימה.

[12]   לדעת הר"י נויבירט בשמירת שבת כהלכתה הנ"ל זהו תנאי הכרחי בהיתר החליבה אף לפי החזו"א.

[13]   בשו"ע שם מובאת קודם דעת האוסרים, והם: בעל המאור על הרי"ף שם; רא"ש עירובין פ"ח סי' ח בשם הראב"ד; מגיד משנה שם בשם הרשב"א; טור או"ח סי' שמו. במשנ"ב שעב,מט דייק מדברי הרמ"א שדעתו בזה לחומרא.

Wrong ACF value

מאמרים נוספים באותו נושא

שם מאמרמחברמקורתאריך פרסוםקישור
תשנ"והרב מאיר וונדר
תשנ"זהרב מאיר וונדר
שם של מ"ב (הקדמה)הרב מנחם פרל
ודיברת ב"ם (הקדמת עורך)הרב ד"ר איתמר ורהפטיג
עירוב תחומין (הקדמה)הרב מנחם פרל
ג"ם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע (הקדמת עורך)הרב ד"ר איתמר ורהפטיג
תש"מהרב מאיר וונדר
תשמ"אהרב מאיר וונדר
תשמ"בהרב מאיר וונדר
תשמ"גהרב מאיר וונדר
תשמ"דהרב מאיר וונדר
תשמ"ההרב מאיר וונדר
תשמ"והרב מאיר וונדר
תשמ"זהרב מאיר וונדר
תשמ"חהרב מאיר וונדר
תשמ"טהרב מאיר וונדר
תש"ןהרב מאיר וונדר
תשנ"אהרב מאיר וונדר
תשנ"בהרב מאיר וונדר
תשנ"גהרב מאיר וונדר
תשנ"דהרב מאיר וונדר
תשנ"ההרב מאיר וונדר
(הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
מחזור-חמה חדש על ציון תאיר (הקדמה)הרב ישראל רוזן
הודו לה' כי טוב (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
"שנותיו כמו דור" (הקדמה)הרב ישראל רוזן
בן שלושים לכח (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
גילוי אליהוהרב ישראל רוזן
כל מלכים שלושים ואחד (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
נדם הל"בהרב ישראל רוזן
ספר תורה לכל מגזר ומגזר?הרב ישראל רוזן
הקדמההרב ישראל רוזן
על הרב אהרן ליכטנשטייןיצחק ברט
הרב אהרן ליכטנשטיין – הפן ההלכתי, בזיקה למכון צומת ולתחומיןהרב ישראל רוזן
ארבעים שנה למכון 'צומת' (הקדמת עורך)הרב ישראל רוזן
ספינת הדגל (הקדמת עורך)הרב איתמר ורהפטיג
"הנה באהל" (הקדמה)הרב מנחם פרל
הספינה ממשיכה (הקדמת עורך)הרב איתמר ורהפטיג
"תזל כטל אמרתי" (הקדמה)הרב מנחם פרל
טל תחייה (דברים לזכרו של הרב יהודה שביב ז"ל)הרב איתמר ורהפטיג
"בן ארבעים לבינה"הרב מנחם פרל
בפתח העשור החמישי (הקדמה)הרב מנחם פרל
על המעלה הט"והרב אורי דסברג
לקדושים אשר בארץ המההרב אורי דסברג
20 שנה למכון צומתהרב ישראל רוזן
ואין שיור רק התורה הזאתהרב ישראל רוזן
אך טוב לישראלהרב אורי דסברג
יובל לישראל – ח"י לתחומיןהרב אורי דסברג
האם יתכן "באג הלכה"?הרב אורי דסברג
שני עשרונים סולתהרב ישראל רוזן
המבוע, הכד והמבועהרב אורי דסברג
המדינה היהודית בצוק העתיםהרב ישראל רוזן
כ"ב אותיות שבתורההרב אורי דסברג
הכרך הכ"גהרב אורי דסברג
כ"ד כתבי הקודש (הקדמה)הרב ישראל רוזן
בינו שנות דור (הקדמה)הרב ישראל רוזן
כ"ה לחי (הקדמה)הרב אורי דסברג
תורה, חברה ומדינה – הילכו יחדיו?הרב ישראל רוזן
וכו' (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
משברי תורה ומדינה?הרב ישראל רוזן
זך למאור ולא למנחות (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
הקדמההרב ישראל רוזן
הקדמות תחומין גמשה מושקוביץ
הקדמות תחומין גהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין המשה מושקוביץ
הקדמות תחומין והרב ישראל רוזן
הקדמות תחומין בהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין שנת השבעהרב אורי דסברג
עשור למכון "צומת"הרב ישראל רוזן
ח' לתחומיןהרב אורי דסברג
צמ"ת – צוותי מדע ותורההרב ישראל רוזן
עושי הספרים – מצדיקי הרביםהרב שאר ישוב כהן
צמת – צוותי מדע ותורה (בשנת הי"ב לקיומו)המערכת
"תחומין" – בצומת התלמוד והמעשההרב אהרן ליכטנשטיין
"בנבל עשור זמרו לו"הרב ישראל רוזן
הקדמת המערכתהרב אורי דסברג
תחומין – סידרה שניההרב ישראל רוזן
ובו תנשא מלכותךהרב אורי דסברג
י"ב מיליםהרב ישראל רוזן
בר מצוה לתחומיןהרב אורי דסברג
פתחון י"דהרב אורי דסברג
ידות לתורההרב ישראל רוזן
המשמעות המטא-הלכתית של הפתרונות ההלכ-טכנייםהרב אורי סמט
"ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה": על דרכו של הרב ישראל רוזן ז"ל בעריכהיצחק ברט
תולדות מינהל הגיורהרב רפי אוסטרוף
בית הדין לגיור במכון צומת – חזון ומעשהרב גדעון פרל
"ואוהב גר" – על בית הדין לגיור במכון צומתד"ר מרים וייטמן
"והוא פלאי"אביה רוזן
טל תחייה (הקדמת עורך ודברים לזכרו של הרב יהודה שביב ז"ל)הרב איתמר ורהפטיג
הראשון לציון, הרב אליהו בקשי-דורון זצ"להרב גדעון פרל
ראש הישיבה – הרב אליעזר נחום רבינוביץ' זצ"להרב ד"ר איתמר ורהפטיג
לדמותו של מו"ר הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"להרב ד"ר איתמר ורהפטיג
משה (מושקו) מושקוביץ ז"להרב מנחם פרל
הרב גדעון פרל זצ"להרב זאב וייטמן
"בסיעתא דשמיא" – לדמותו של הרב חיים מאיר דרוקמן זצ"להרב אלישיב הכהן
"כי הם חיינו" – לדמותו של הרב מרדכי שטרנברג זצ"להרב שי סימינובסקי
הקדמות תחומין אהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין דהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין בהרב ישראל רוזן
הקדמות תחומין ההרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין דמשה מושקוביץ
הקדמות תחומין והרב איתמר ורהפטיג
סימני גאולההרב צבי יהודה הכהן קוק