גולשים יקרים! האתר בהרצה, כלל האישורים התקפים עלו לאתר, מקווים להשלים את התוכן החסר בהקדם - עימכם הסליחה.

תרומת איברים או 'התרמת' איברים

הרב רצון ערוסי

ראשי פרקים

א. כרטיס 'אדי' וכרטיס 'בלבבי'

תעמולה רבתי נעשתה כדי שיצטרפו אנשים שיחתמו בחייהם על נכונותם לתרום את אבריהם לאחר מיתתם, במסגרת כרטיס שנקרא 'אדי' (ע"ש אדי בן דרור ז"ל, שנפטר כתוצאה מסיבוכים של השתלת כליה). בכרטיס זה נאמר (ההדגשות נוספו על ידי):

בתקוה כי אוכל לעזור לזולת, אני מצווה בזה ותורם לאחר מותי כל איבר מגופי שהזולת יכול להיעזר בו להצלת חייו, או: כליה, כבד, קרנית, לב, עור, ריאות, עצמות, לבלב. בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי.

חלק מהרבנים הודיעו על תמיכתם בהצטרפות לכרטיס אדי, אולם הרבה דתיים לא הצטרפו לכרטיס זה בגלל הסתייגויות של רבנים אחרים. קבוצת רבנים הציעו נוסח אחר לכרטיס, שכינוהו 'בלבבי' (ע"ש בלהה הירשברג ז"ל, שנפטרה כתוצאה מסיבוכים של השתלת ריאות), כדלהלן:

נושא תעודה זו רואה בתרומת אברים מצווה רבה ומקבל על עצמו את פסיקת הרבנות הראשית לישראל, כי מות האדם נקבע על פי ההלכה בעת שהוכח בוודאות שנשימתו פסקה לחלוטין ובאופן בלתי הפיך (מוות מוחי-נשימתי)".

מאחורי הכרטיס מופיעה ברכה של רבנים מרכזיים לאריכות ימיו של החותם על כרטיס זה, וכן כתובות ועד רבנים המפקח על התהליך ומאשר אותו בכל מקרה ומקרה.[1]

ב. תרומה ו'התרמה'

מה בין תרומה ל'התרמה'? תרומה – כשמה כן היא, כשבעלים של משהו תורם משהו לטובת מישהו או לטובת משהו. תרומה זו אמורה להתבצע לעיתים בחיי התורם, ולעיתים לאחר מותו. התרומה השכיחה היא זו של אדם התורם נכסים או כספים למישהו או למטרה מסויימת, או המצווה לתרום לאחר מותו. תרומה פחות-שכיחה היא זו של אדם התורם איבר מאיבריו לטובת חולה או למטרה מסויימת (פקולטה לרפואה, מעבדת מחקר וכיו"ב). אף תרומה זו – יש שהיא מתבצעת בחייו של האדם, כמו תרומת כליה, ויש שהיא הסכמה לתרומה שתתבצע לאחר מותו, כמו הנוסח שבכרטיס אדי.

ומהי 'התרמה', במרכאות? לצורך זה נסביר תחילה מהי התרמה בלי מרכאות. התרמה היא ניסיון לשכנע תורם פוטנציאלי לתרום, בדרך כלל בדרך של הסברה על חשיבות התרומה. כשהתורם הפוטנציאלי מחליט לתרום, הרי זו תרומה בלב שלם ובנפש חפצה, ללא כחל וללא סרק.

'התרמה' – במרכאות – היא באמצעות שידול ופיתוי, ואולי אפילו עישוי. רוצה לומר, שהמשדלים מבטיחים לתורם הפוטנציאלי שאם יתרום, יקבל או ייהנה בדרך כלשהי. אם השתכנע – תרומתו איננה תרומה של נדיב לב, אלא של בעל עניין, שהרי יש לו טובת הנאה מאותה תרומה. האחראים על כרטיס אדי מבטיחים לתורמים הפוטנציאלים הנצחה, כגון נטיעת עצים על שמם ב'יער אדי', תמיכה באתר ההנצחה באינטרנט,  הזמנה ליום הוקרה למשפחות תורמי האיברים בבית הנשיא, וכן זכות קדימה לקרוביו של התורם אם יזדקקו לתרומת איברים.[2] לענ"ד, 'התרמה' זו גובלת באיסור פלילי, מכוח סעיף 3 לחוק השתלת אברים, האוסר על סחר באברים ("לא יקבל אדם תמורה בעבור אבר שניטל מגופו או מגופו של אדם אחר").[3]

יש 'התרמה' שהיא עישוי, בבחינת כופין על הצדקה (ב"ב ח,א-ב; רמב"ם, הל' מתנות-עניים ז,י; שו"ע יו"ד רמח,א-ב).[4] אלא שב'התרמת' כספים, גבאֵי הצדקה כופין אותו לתת צדקה בסכום מסוים, ירצה או לא ירצה. לא כן ב'התרמת' אברים בחיי המותרם, שאין כפייה כזו כלל ועיקר. לכן, לאחר מותו, אין גבאי צדקה יכולים להתרים מן העיזבון לצורך צדקה, שהרי הנפטר פטור מן המצוות (שבת ל,א).[5]

לעומת זאת אפשרית 'התרמת' אברים אחרי מותו של המותרם. מבחינה הלכתית, כפי שנראה להלן, כשיש חולה מסוכן בפנינו, ניתן ליטול אבר מגופו כדי לשתלו בגוף החולה ולהצילו. ויש רשות לבית הדין להורות לרופאים כן, למרות שהנפטר לא ציווה לעשות כן מחיים, ולמרות שהמשפחה מתנגדת. הליך 'התרמה' כזה הוא כפייה או מעין כפייה, והוא מותר.

להלן נראה שמבחינה הלכתית ה'התרמה' לכרטיס אדי אינה נכונה, ועדיפה עליה 'התרמה' לאחר מיתה, גם בלי צוואות ובלי הסכמת הקרובים.

ג.  כרטיס 'אדי' – פגמים הלכתיים

1.  אין אדם בעלים על גופו

הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ג סי' קמ) היטיב לבטא את הדעה שאין האדם בעלים על גופו, שכן ההנחה כאילו יש לאדם בעלות על אבריו עומדת בניגוד גמור להשקפת התורה:

בדבר שימוש באיברים של המת על פי צוואתו לצורך רפואה, הנני משיב בקצרה: על פי דין התורה שקבלו חז"ל איש מפי איש, עד משה רבנו ע"ה שקבלנו מסיני, אין שום אדם בעלים על גופו לצוות שיעשו בגופו, ואפילו רק באיבר אחד מאיבריו שום דבר, אף לא לצרכי השגת ידיעה לענייני רפואה.וכל שכן שבניו וקרוביו אינם בעלים.

בשאלה זו, האם לפי ההלכה האדם בעלים על גופו, נחלקו הרב ש"י זוין ז"ל והרב שאול ישראלי ז"ל. הרב זוין (לאור-ההלכה עמ' שיח) קבע שאין לאדם בעלות על גופו, ואילו הר"ש ישראל (עמוד-הימיני סי' טז,טז) סבר שיש לאדם בעלות על גופו, וחזר על כך ביתר שאת במאמרו "תרומות איברים מן החי ומת המת" (השתלות, עמ' 147-150).

והנה בנידון זה, דומה שדברי הרמב"ם והרדב"ז ברור מיללו. הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש א,ד) כתב:

ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל האדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם, אלא קנין הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח".[6]

ובהל' סנהדרין (סוף פרק יח) כתב הרמב"ם:

גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודיית פיו, אלא על פי שני עדים… שמא נטרפה דעתו (=של המודה שעשה עבירה) בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש המחכים למות, שהן תוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמם מעל הגגות, כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג. וכללו של דבר – גזירת מלך היא.

וכתב הרדב"ז שם:

והטעם שכתב רבנו לא שייך גבי מלקות, ולפיכך כתב "וכללו של דבר גזירת המלך היא", ואין אנו יודעים הטעם. ואפשר לתת קצת טעם, לפי שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה, שנאמר: "הנפשות לי הנה". הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו, לפי שאין נפשו קנינו.

מכוח דברים אלו כתב האדמו"ר בעל התניא בשולחן-ערוך שלו (הל' נזקי גוף ונפש, שנה,ד): "אסור להכות את חבירו, אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו".בדעה זו צידד הרב זוין, ולא חילק בין בעלות על הגוף ובין בעלות על הנפש. לעומת דעה זו, כתב בטורי-אבן (מגילה כז,א) שבסתם אדם (להבדיל מאביו ומאמו), אם היכה את המרשה להכותולא עבר איסור. בדעה זו מצדד הרב ישראלי, ולכן סבר שיש לאדם בעלות על גופו – ראו בעמוד-הימיני שם (עמ' קצה-קצח).

הרב ישראלי מחזק את שיטת הטורי-אבן מהמשנה בב"ק (סוף פ"י): "האומר לחברו הכני פצעני על מנת לפטור – פטור", ולדעתו פטור לא רק מתשלום, כפי שמסביר הרב זוין, אלא גם פטור מעבירה וממלקות, שהרי הרשה להכותו. אולם אחרי בקשת מחילה, קשה לומר שהפטור האמור במשנה הוא ממלקות. המעיין בכל המשניות באותו פרק – כולן אחת לאחת מתייחסות רק לחיוב ופטור בדיני ממונות.[7] יתירה מזו: המכה את חברו, אע"פ שהוא עובר בלא תעשה מן התורה (ספר-המצוות לרמב"ם, לאוין ש; הל' סנהדרין טז,יד), לוקה רק אם הכהו הכאה שאינה שווה פרוטה, שאין אדם לוקה ומשלם (הרמב"ם שם). הרי שהמשנה עוסקת במכות וחבלות שהן שוות פרוטה, וניתנות להיתבע בדין, וממילא אין במקרה זה מלקות. ואיך למד מכאן הרב ישראלי שהאדם בעלים על גופו?

אליבא דאמת, כל הקורא את דברי הרב זוין ומקורותיו משתכנע שאכן אין גדר בעלות של האדם על גופו או על אבריו.

ניתן לתמוך בשיטה זו מדיני ערכים ודמים. אם אדם נדר ערכו או ערך פלוני עליו, משלם להקדש לפי ערכים קצובים שהתורה פירטה אותם, לזכר ולנקבה לפי גילם. ואם נדר דמיו או דמי פלוני – שמין אותו כעבד הנמכר בשוק. והנה, התורה לא קבעה ערכים לאברי האדם, רק לכללות האדם החי (עיינו פירוש-המשניות, ערכין ה,ב). ואפילו אם נדר שייתן דמי ידו, נדרו נדר. הסיבה לכך היא ששמים את הנודר כעבד בלי אותה יד, ועפ"י זה קובעים דמי נדרו, ושומת דמי עבד היא לפי כוח העבודה שבו, ולא לפי הערך הכספי של גופו או של איבריו. ולכן, אם האדם נדר את דמי המת או את ערך המת, פטור מכלום, לפי שאין דמים לגופת אדם מת, להבדיל מגופת בהמה מתה, שיש לה דמים (עיינו פירוש-המשניות, ערכין ה,ה). ולכן הנודר דמי אדם שנגמר דינו בבי"ד למיתה, וטרם הומת, או נדר ערכו – "אינו חייב כלום, שזה כמת הוא, והמת אין לו לא ערך ולא דמים" (הל' ערכין וחרמים א,יג). הרי שההלכה אינה מתייחסת לאדם, חי או מת, בערכים כספיים.

והנה, גם הרב ישראלי מודה שגם אם יש לאדם בעלות על גופו, אין לו היתר להתאבד, ואפילו אסור לו לחבול עצמו או להסתכן (ראה מאמרו, עמ' 147). אם כן, מהי המשמעות המעשית לכך שיש לאדם בעלות על גופו?[8] ועוד: הרי הוא גם מודה שאסור לאדם למכור עצמו לעבד, ובוודאי יודה שאסור לאדם למכור אבר מאבריו שלא לצורך הצלת חולים. הווי אומר – אין לאדם ערך כספי, לא לגופו ולא לאבר מאבריו, בין בחייו בין במותו.

אם כן, בעלות האדם על גופו – לשם מה? אם כדי להתיר תרומת אברים לצורך פיקוח נפש, הרי תרומת אבר מחיים לצורך חולה מסוכן היא מידת חסידות של מצוַת הצלת חיים, "לא תעמוד על דם רעך". כמו מי שקופץ להציל אדם שטובע בים ומסתכן בכך, כן תרומת אדם לחולה היא מידת חסידות. הקב"ה שנתן לאדם את גופו כפיקדון הרשה לו לעסוק בכל צרכיו, אפילו להסתכן במשהו. שהרי התורה אמרה על העובד: "ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כד,טו). וכן מסתכנים הנוסעים או הולכים במקומות שיש בהם סכנה. אם כן, התורם אבר מחיים לצורך הצלת חיים, אין זה מכוח בעלותו על גופו, אלא ביטוי לשימוש שהוא עושה בגופו, אף שגופו הוא פיקדון מה' ואינו בבעלותו.[9]

לענ"ד אפוא, הדעה שאין לאדם בעלות על גופו היא היותר מדויקת ואמיתית בהלכה, וגם מבחינה אמונית. ויש להיזהר מפני הדעה הרווחת בקרב אלה שאינם משלמי אמוני ישראל בדבר בעלותם על גופם. לפי השקפתם זו רוצים הם להתיר הרבה דברים האסורים בהלכה, כמו התאבדות, חבלה עצמית, בילויים וטיולים שיש בהם סיכונים גבוהים, ואפילו לסיים את חייו של חולה סופני.

2.  אין למשפחת הנפטר בעלות על גופתו

בכרטיס 'אדי' מוזכרת המשפחה כבעלת דבר. אולם מבחינת ההלכה, אם אין לאדם בעלות על גופו, קל-וחומר למשפחת הנפטר. אין למשפחת המת כל יכולת הלכתית לתרום את אבריו. חובתה לדאוג לקבורתו, ולשמור על כבודו שלא ינוולו אותו, כפי שכתב בעל מנחת-יצחק (ח"ה סי' ט): "שהיורשים שהם משפחת המת אינם רשאים לנוול… אי אפשר לעשות דבר בהמת בלתי הסכמת קרוביו, ואין היורשים רשאים להסכים לנוולו".

ומה שמצאנו בדברי הפוסקים, וכן בהחלטות הרבנות הראשית לישראל, שיש צורך לקבל את הסכמת המשפחה לתרום את אברי המת – לענ"ד זה בגלל הגישה החילונית, וכגדר מפני גישתם הליברלית, ואולי המופקרת, של רופאים מסוימים.

3.  אין תוקף לצוואה שתחול רק לאחר המוות

בכרטיס 'אדי' נאמר: "אני מצווה בזה ותורם לאחר מותי כל איבר וכו'". מן המפורסמות הוא, שלפי ההלכה אין תוקף לצוואה שבה מצווה אדם נכסיו לפלוני לאחר מות המצווה. להוראה זו יהיה תוקף רק אם המצווה ייתן נכסיו לפלוני במתנה מחיים, שעה אחת לפני מותו. בגמרא (ב"ב קנב,א) נאמר: "אמר שמואל, אין שטר לאחר מיתה" – אם דעתו של המצווה לזכות את המוטב רק לאחר מיתה, באמצעות שטר, אין לכך כל משמעות. מייד עם מיתתו זכו היורשים בעזבונו עפ"י דין תורה (ראו רמב"ם, הל' זכיה ומתנה ח,י). רק לשכיב מרע שמצווה נכסיו לאחר מותו, תיקנו חכמים תקנה מיוחדת כדי להקנות תוקף לצוואה, "כדי שלא תיטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימין" (רמב"ם שם ח,ב). אבל בריא שציווה נכסיו לאחר מותו – אין לצוואתו שום תוקף, אם הוא משנה מדיני הירושה של התורה. ואם המצווה חושש לתת במתנה למוטב מחיים, שמא יישאר בלי נכסיו עד יום מותו, על כך אמרו בגמרא (ב"ב קלה,ב): "איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע, דלא קנו אלא לאחר מיתה? כל שכתוב בה 'מהיום ולאחר מיתה'", וכן פסק הרמב"ם (הל' זכייה ומתנה יב,יד) והשולחן-ערוך (חו"מ רנז,ו).

ואם בנכסים שיש בהם מושגים של בעלות וקניינים – אין אדם יכול לצוותם לאחר מותו, באברי גופו – שספק גדול אם יש בהם מושגי בעלות וקניינים – על אחת כמה וכמה שאינו יכול לצוות אברי גופו לאחר מותו, כפי שמנוסח בכרטיס 'אדי'. וכבר הבענו דעתנו שאין מושגי בעלות בגוף האדם ובאבריו, גם לא בחייו. והרי אין שום אפשרות של מתנה מחיים ביחס לאברים שהנשמה תלויה בהם, כמו לב, כבד, ריאות וכיו"ב.

4.  איסור סחר באיברים

לענ"ד אסור לאדם לסחור באבריו ואסור לבני אדם לסחור באברי בני אדם. האיסור נובע מכך שהאדם אינו בעלים על גופו, כאמור לעיל, ולכן אין כל תוקף למכירת אבריו, כי הוא מקנה דבר שאינו שלו (הרב זוין, שם). האיסור לסחור באיברי גופו אינו פחוּת מהאיסור למכור עצמו לעבד, שהותר רק כשהעני ואין לו כלום, אפילו לא כסות (רמב"ם הל' עבדים א,א). ואדרבה – חמור איסור מכירת אברי גופו מאיסור מכירת עצמו לעבד, שבמכירת עצמו לעבד אינו פוגע בגוף ובחיים שנתן לו ה' כפיקדון, ואילו במכירת אברים מגופו יש פגיעה בשלמות הגוף ובחייו. ועוד, מאחר שגוף האדם וחייו הם בגדר פיקדון שה' הפקיד אצלו, הרי אסור לשומר למכור חפץ פיקדון בלי רשות בעליו, ויש בזה גם משום שליחת יד וגזל, והמכירה אינה מכירה (מרדכי ב"מ סי' רעח; שו"ת הריב"ש סי' שצו; שארית-יעקב (ויינר) ב"מ סי' ה). וכשמדובר בפיקדון מהקב"ה יש בדבר חוצפה כלפי מעלה. והרי ה' דן בדין שמיים את המאבד עצמו לדעת, שנאמר: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט,ה; רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש ב,ג).

גם אנשים אחרים אסורים לסחור באברי בני אדם, ואיסור זה חמור יותר מן האיסור להתעסק במכירת מאכלות אסורים מן התורה. שבמאכלות אסורים – אם מכר, מכירתו מכירה (משנה שביעית ז,ג; שו"ע יו"ד קיז,א), מה שאין כן כשמתעסק במסחר באברי אדם, שמלבד האיסור שבדבר, המכר אינו מכר.[10]

הרב ישראל מאיר לאו שליט"א (יחל-ישראל ח"ב סי' עח; ח"ג סי' כח) צידד לכאורה בהיתר מכירת אברים, כמובן תוך אזהרה מפני תופעות שליליות בתחום זה. אולם המעיין היטב בדבריו יראה שגם הוא מודה שאין מדובר במכירת אברים לפי ערכם הכספי, כי אין ערך כזה, אלא מדובר בתשלום שלדבריו מגיע לתורם כפיצויי נזיקין. הוא דן שם בשאלה אם האדם הוא בעלים על גופו, כדי להתיר מכירת אברים, ומסיק שהאדם אינו בעלים על נשמתו, ואילו בעלותו על גופו איננה לכל דבר אלא לעניין היתר חבלה בלבד, וגם זה לא לפי כל הדעות.  

הרב לאו מסתמך על דיוק ברמב"ם (הל' סנהדרין יח,ו), שהסביר שאין ממיתין אדם ואין מלקין אותו עפ"י הודאתו, שמא הוא מר נפש שרוצה למות ע"י בי"ד, ולא נימק זאת בכך שהוא אינו בעלים על גופו. ומכאן משמע שהאדם אכן בעלים על גופו, גם לעניין מכירת אבריו. ואחר בקשת המחילה נשאל – כיצד יסביר הרמב"ם את האיסור להתאבד, אם האדם בעלים על גופו? ועוד: תינח במיתה, אך באותה הלכה נאמר שאין מלקים את האדם בהודאת פיו; והיכן נעלמה בעלותו על גופו? אלא שדרכו של הרמב"ם להטעים טעמים נוספים מעבר לטעם הבסיסי. הבסיס ההלכתי הוא שאין אדם בעלים על נפשו ועל גופו, ולכן אין בי"ד ממיתין ולא מלקין אדם בהודאת פיו. והרמב"ם הוסיף עוד שיש לחשוש שמא המודה הוא מר נפש שרוצה להתאבד באמצעות גזר דין מוות שיושת עליו.

5.  אין בכרטיס 'אדי' חובת קבורה

כרטיס 'אדי' מבטיח לתורם שאיש דת שמשפחתו תבחר יאשר את מותו. תמוה ביותר שהעלימו, או נתעלם מהם, עניין קבורת הנפטר. כיצד התורם הפוטנציאלי ייתן אמון ביוזמת כרטיס 'אדי', אם מגמתם היא רק ליטול את אבריו, בלי לדאוג לקבורתו? ראוי לתקן חסרון משמעותי זה. תורת ישראל דואגת להצלת חיים, אבל היא דואגת גם למתים – לשמירה על כבודם ולהבאתם לקבר ישראל.

ד. כרטיס 'בלבבי' עמום

המשמעות שמשתמעת מנוסחו הנוכחי של כרטיס 'בלבבי' היא עמומה מאוד. אין בו הסכמה מפורשת לתרומה אלא משתמעת. החותם עליו מצהיר שהוא תומך בתרומת אברים, וכל זאת כדי לא לפתוח פה לשטן (ראו השתלות, עמ' 59-60). אליבא דאמת, כרטיס זה מיותר, אבל יש שיקולים ציבוריים לקיימו.[11]

ה. הדרך הראויה: 'התרמה' ע"י בי"ד גם ללא כרטיס

לענ"ד, מבחינה הלכתית צריך ללכת בדרך של 'התרמה' ע"י בי"ד, מבלי לייחס חשיבות לרצון הנפטר.

על פי ההלכה בית הדין ממונה לנהל את החיים בקרב בני עמנו. כך הוא בהרבה תחומים: דאגה לעניים, דאגה ליתומים, למוגבלים ולנעדרים ולרכושם (אפוטרופוס). באמצעות בית הדין פותרים בעיות של שומר שרוצה לצאת לחו"ל כשהמפקיד איננו נמצא (הל' שאלה ופקדון ז,יב); ברית מילה לתינוק יתום או שאביו נעדר (הל' מילה א,א); קינוי לאישה כשהבעל אינו מקנה לה (משנה סוטה ד,ה); ועוד. בית הדין הוא שצריך גם לדאוג לקבורת המתים ולהצלת חולים.

לכן, כשיש חולה מסוכן לפנינו הזקוק להשתלה, ויש נפטר שיכול להצילו באבריו, לענ"ד בית הדין רשאים, ואולי אף חייבים, להורות על נטילת אבר מאותו נפטר (כשאין ספק בפטירתו) ולשותלו בחולה המסוכן שבפנינו כדי להצילו.

לכן הדרך העולה בית אל, מבחינתם של שלמי אמוני ישראל, איננה כרטיס 'אדי' או כרטיס 'בלבבי', המבוססים על עידוד ישיר או עקיף, מפורש או משתמע, של תרומת אברים לאחר המוות כדי להציל חיים. הבסיס ההלכתי לכרטיסים אלו מעורער, ועדיף שבית הדין יורה במקרה שאדם נהרג ואבריו ראויים להשתלה, ויש חולים מסוכנים לפנינו, שייטלו מאבריו להצלת החולים המסוכנים. כמובן שעל בית הדין לדאוג שהניתוח לנטילת האברים יהיה במינימום ביזיון וניוול, ושעליו לדאוג להבאת הגופה הנותרת אלי קבר בכבוד ומבלי להלינה.

יתרונות הצעה זו ברורים:

א. אין מקום להתנגדות האדם או בני משפחתו, כשבאברי הנפטר מצילים חולים מסוכנים הנמצאים בפנינו. קדושת החיים וכבוד המתים מסורים לבית הדין, אשר אמון על שמירת ערכים אלו לפי עקרונות ההלכה, שאין נעלים מהם.[12]

ב.   אין לי ספק שתוצאות שיטה זו מנקודת המבט של הצלת חיים תעלה על הישגי כרטיסי 'אדי' ו'בלבבי'.

ג.   נימנע מלנטוע רעיונות ודעות המנוגדים ליהדות בדבר בעלות האדם על גופו. דעות אלה עלולות לתת לגיטימציה, ולו בעקיפין, ל'זכות' להתאבד, ל'זכות' או ל'חובה' לשים קץ לחולים סופניים, ועוד. בכך נשים מחסום מפני החלקה במורד חלקלק, אשר עלולה להביא אותנו חלילה גם לסחר באברים.

הנני מציע שהרבנות הראשית תאמץ את הצעתי ותמנה בתי"ד מיוחדים ליד כל בית חולים, או את בתיה"ד האזוריים, לתת מענה לכל מקרה שבו התרחשה תאונה, נקבע מוות מוחי ופגיעה בגזע המוח באופן בלתי הפיך לחלוטין, ורוצים ליטול אברים ולהשתילם בחולים שחייהם בסכנה. בתי"ד אלו יורו על השתלת אברים לצורך הצלת חיים, ויפקחו שנטילת האברים תהיה בפחות ניוול ושגופת המת תובא לקבורה מיד.[13]

כאן המקום לציין שדברי מבוססים על דעת רוב הפוסקים שדחו את שיטת הר"י עטלינגר (בנין-ציון סי' קסז-קעג) לפיה צריך להביא לקבורה כל אבר של הנפטר, ואסור לגזול את הנפטר, ואיסור גזל זה דוחה פיקו"נ; וכן שאסור ליהנות מן המוות ואסור לנוולו. וכבר כתב הרב לאו (יחל-ישראל ח"ב סי' ע) שרוב הפוסקים דחו שיטה זו. כמו כן, החלטת הרבנות הראשית היא שאם נקבע שפגיעה בגזע המוח באופן בלתי הפיך היא מות האדם, מותר ליטול מאברי מת כזה כדי לשתלם לצורך הצלת חולה מסוכן בפנינו. וכן הורה הר"מ פיינשטיין (ראו תחומין ז עמ' 187 והע' 2), בניגוד לשיטת הר"י עטלינגר.

ו.  סיכום

א.  על פי תורת ישראל, בית הדין מופקד לנהל את חיי הכלל והפרט בישראל.

ב.   רוב פוסקי ההלכה הסכימו שאם יש חולה מסוכן בפנינו, מותר לבצע נתיחת מת כדי להציל את החולה המסוכן שבפנינו.

ג.   מיעוט רבנים שהתנגדו לנתיחת מתים לשם השתלות אברים הושפע משתי בעיות שהיו בעולם הרפואה: האחת – רצון הרופאים לבצע נתיחות מתים ללא הגבלה כדי לקדם את מדע הרפואה; והשנייה – סיכויי השתלות לב בראשיתן היו נמוכים ביותר, וההשתלות היו כרוכות ברצח כפול, של התורם ושל המקבל.

ד.   לפי הצעתנו, בית הדין יפקח על כבוד המת ועל קבורתו, ושום השתלות אברים לא תיעשנה מבלי לקבוע בוודאות את מותו של התורם, ומבלי לברר שלא מסכנים את חיי המותרמים ע"י ההשתלה, אלא רק מסייעים להצלתם ולהארכת תוחלת חייהם.

ה.  יש פוסקים שמשמע מדבריהם שהואיל והמת חופשי מן המצוות, הוא אינו חייב שיותרמו מגופו אברים לשם הצלת חיים, וכל חובתו היא שגופו יובא בשלמות אלי קבר (שו"ת מנחת-יצחק ח"ה סי' ז,כ-כב; שו"ת ציץ-אליעזר חי"ג סי' צא; מאמרו של הרב ישראלי, השתלות עמ' 148 הע' 37). ודבריהם דחויים, שהרי המת חופשי מן המצוות והוא אינו חייב – וגם אינו יכול – לדאוג לקבורת עצמו. חייבים בכך קרוביו וכלל ישראל, אך הם גם מצווים בהצלת חיים, וההלכה קובעת את סדרי הקדימויות. במיוחד תמוהה שיטתם כאילו איסור ניוול המת אינו נדחה מפני הצלת חיים, וכאילו יש למת בעלות על גופו גם אחרי מותו.

ו.   יש פוסקים הסבורים שאיסורי הנאה מן המת וגזלת המת אינם נדחים מפני הצלת נפשות. שיטה זו נדחתה ע"י רוב הפוסקים. וכבר דנו שאברי המת המושתלים חוזרים לחיים בגוף המושתל, ופנים חדשות באות לעולם, ואינם אברי מת אלא חי. ומצינו באיסורי הנאה, שע"י שינוי מהותם מבחינת כימית וכיו"ב פסקו מלהיות איסורי הנאה, כמו חמץ בפסח ועוד. כמו כן, יש ספק האם יש גדר גזל כלפי נפטר, וכל שכן במי שאבריו עשויים להציל חיים.

      ומעל לכול, ההלכה שנתקבלה בכל הדורות היא שרק שלושה איסורים אינם נדחים מפני פיקוח נפש, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא יותר.

ז.   יש לפסול את הגישות של התרמה מחיים, כי הן מחזקות את הדעה שיש לאדם בעלות על גופו ועל אבריו. השקפה זו מובילה להנהגות המנוגדות להלכה, כמו התאבדות, סיום חיי חולים סופניים, סחר באיברים ועוד.

ח.  לפיכך ראוי לרבנות הראשית לישראל לאמץ הצעה זו, שעניינה הצלת חיים. מורי ההלכה בישראל הם האמונים על קדושת החיים, והדרך של 'התרמת' איברים ע"י בית דין היא הראויה – הן לטובת החולים המסוכנים שבפנינו, והן כדי לשמור על כבוד הנפטר ולוודא את קבורתו.


[1].    השתלות, עמ' 60.

[2].    ראו באתר אגודת אדי, http://www.agudatadi.org.il/index.asp.

[3].    אמנם, בחוק נקבעו כמה דברים שלא יראו אותם כתמורה, דוגמת החזר כספי בעד הוצאות ומימון הוצאות קבורה. סעיף 23 לחוק גם מורה במפורש על מתן תעודת הוקרה לתורם וכי הוא יהיה פטור מתשלום דמי כניסה לגנים לאומיים ולשמורות טבע.

[4].    ראו גם מאמרו של הרב שלמה דיכובסקי, "צדקה כחיוב משפטי", שערי-צדק ה, עמ' 134.

[5].    הגבאים יכולים להתרים את היורשים לצדקה, כל אחד לפי יכולתו הכלכלית. עיינו משנה ערכין ה,ב לגבי האומר "ערכי עלי" ומת, שאין היורשים חייבים לתת ערך זה, אלא אם כן בי"ד כבר עמדו בדין בחייו. וכן פסק הרמב"ם (הל' ערכים א,כא-כב). ועיינו קצות-החושן רצ,ג, אם יורשיו של נודר לצדקה שמת חייבים לתת. בנתיבות-המשפט (ביאורים רנ,ד) פסק שהם אינם חייבים, אלא אם אמר "מנה זה לצדקה". ועיינו מנחת-חינוך תעט,א. ופשוט שאם מת ולא נדר, שאין גובים צדקה מן העיזבון. ועיינו שו"ע חו"מ רצ,טו, אם אפוטרופוס נותן צדקה מכספים שירשו היתומים.

[6].    הרב פרופ' יגאל שפרן העיר שמא כוונת הרמב"ם שאין גואל הדם יכול למחול על חטא הרצח בגלל חומרתו. אולם דומה שהלשון "שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה" מדברת בעד עצמה. ובכלל, אין הוה-אמינא שגואל הדם יכול למחול על חטא הרוצח, שהרי בי"ד חייבים להוציאו להורג גם אם הרוצח חזר בתשובה (רמב"ם, הל' סנהדרין יד,ג).

[7].    הרב פרופ' יגאל שפרן העיר שבמשנה הקודמת לדין החובל ברשות, נאמר לגבי החובל בעצמו: "אע"פ שאינו רשאי" פטור, ומשמע ממלקות. ולדעתי גם הפטור האמור כאן הוא מתשלומי ממון לעצמו. ואין מדובר כאן בפטור מאיסור חובל, כי כשאדם חובל בעצמו – האיסור הוא רק מצד שמצער עצמו, עיינו ב"ק צא,ב.

[8].    הרב פרופ' יגאל שפרן העיר שהבעלות על גופו היא לפטרו ממלקות. ויש להשיב מגמרא (ב"ק צא,ב): "אמר רבי אלעזר, שמעתי שהמקרע על המת יותר מדי, לוקה משום בל תשחית, וכל שכן גופו".

[9].    הרב פרופ' יגאל שפרן העיר שאין במהות גוף האדם מושגים של בעלות – לא גזל, לא פיקדון ולא שליחות יד. תגובתי: עקרונית הצדק עמו, אך כל זה אמור בין אדם לאדם. אבל כלפי הקב"ה, הרי זה כעין מעילה בפיקדון.

[10].  יש להתייחס בחומרה רבה לסחר באיברים גם בשל ההשלכות שעשויות להיות למסחר זה. ישנן מדינות שחוטפים בהן ילדים עניים כדי לסחור באבריהם – ראו פרופ' ברסט, "השתלת איברים – תמונת מצב עולמית", השתלות, עמ' 141. וכן מפורסם שבסין הורגים בני אדם בשביל מסחר באבריהם.  

[11][הערת הרב ארלה הראל, ערבים – ועד הרבנים והרופאים לענייני השתלות: המצב המשפטי בארץ (וברוב מדינות העולם) אינו מאפשר להשתמש באיבריו של אדם לאחר מותו בניגוד לרצונו ולרצון משפחתו, ולא צפוי בקרוב שינוי בחוק. לכן, הצעת המחבר איננה ריאלית. ללא גילוי דעתו מחיים לא יוכל אדם להיות שותף במצווה גדולה זו. כרטיס 'בלבבי' מביע רצון זה, ונוצרת מחוייבות מסוימת לבני משפחתו בבחינת "מצוה לקיים דברי המת" (כתובות ע,א. ושם בתוס' ד"ה 'הא' שגם אם בריא ציווה מצווה לקיים. וכך נפסק בכל הפוסקים). חתימה על כרטיס 'בלבבי' מוסיפה משקל להסכמת המשפחה.

      ועוד, גם הרב המחבר מודה שיש פוסקים (כמו הגר"ש ישראלי זצ"ל ועוד) המעניקים משקל הלכתי לבעלות אדם על גופו לאחר מותו. על כן, יש לקדם פתרון שיתן מענה לדעת כל הפוסקים, כמו כרטיס 'בלבבי', ולא פתרון המספק מענה חלקי. כיצד ניתן לכפות חוקית והלכתית דבר אשר חלק מן הפוסקים סוברים שאינו נכון? לכאורה יוכל קרוב משפחתו של הנפטר לפנות לבית הדין המוצע ע"י המחבר ולטעון 'קים לי' כפוסקים המעניקים לנפטר בעלות על גופו, וממילא לא ניתן להשתמש באיבריו כנגד רצונו.

      מאות רבנים, ובראשם מגדולי הדור, קראו להצטרף לחותמי 'בלבבי'. אין בחתימת האדם כל אמירה הלכתית שהוא רואה עצמו בעלים על איבריו. גם החותם מאמין שהקב"ה נתן לנו את גופנו כפיקדון לשימוש ראוי, ואחד השימושים הראויים ביותר הוא הצלת אנשים ע"י תרומת האיברים.

      נוסיף עוד; החותם על כרטיס מקדם את מעמדה של ישראל בבנק האיברים הבינלאומי. כיום, יש הסדרי תרומת השתלות בין מדינות. קדימות ניתנת למדינה בה גבוה אחוז התורמים ביחס לאוכלוסייתה. ישראל נמצאת באחד המקומות האחרונים בעולם המערבי בנושא. לכן, נתרם ישראלי פוטנציאלי יהיה אחרון בתור לאותו איבר מציל חיים (קריטריון זה איננו מוצג רשמית על ידי בנקי איברים, אך בפועל הוא משמש תבחין מרכזי בסדר הקדימויות). לכן חתימה על כרטיס יכולה לגרום להצלת יהודי הממתין לאיבר זמן רב.]

[12].  הרב פרופ' יגאל שפרן העיר שלפי הרב ישראלי, אם אדם בחייו התנגד שייטלו מאבריו – אסור ליטול מהם. וזו מניין לו? שהרי המצווה שלא יקברוהו אין שומעים לו, משום כבוד החיים ובשל מצוַת הקבורה (סנהדרין מו,ב; רמב"ם הל' אבל יב,א). ק"ו לגבי מי שמצווה שלא ייטלו מאבריו להצלת חיים, שלא נשמע לו.

[13].  כיום ישנה ועדה, שחברים בה רופאים ורבנים, המאשרת שהמוות המוחי הוא מוחלט. כותב שורות אלו מכהן בוועדה זו כנציג הרבנות הראשית.

Wrong ACF value

מאמרים נוספים באותו נושא

שם מאמרמחברמקורתאריך פרסוםקישור
תשנ"והרב מאיר וונדר
תשנ"זהרב מאיר וונדר
שם של מ"ב (הקדמה)הרב מנחם פרל
ודיברת ב"ם (הקדמת עורך)הרב ד"ר איתמר ורהפטיג
עירוב תחומין (הקדמה)הרב מנחם פרל
ג"ם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע (הקדמת עורך)הרב ד"ר איתמר ורהפטיג
תש"מהרב מאיר וונדר
תשמ"אהרב מאיר וונדר
תשמ"בהרב מאיר וונדר
תשמ"גהרב מאיר וונדר
תשמ"דהרב מאיר וונדר
תשמ"ההרב מאיר וונדר
תשמ"והרב מאיר וונדר
תשמ"זהרב מאיר וונדר
תשמ"חהרב מאיר וונדר
תשמ"טהרב מאיר וונדר
תש"ןהרב מאיר וונדר
תשנ"אהרב מאיר וונדר
תשנ"בהרב מאיר וונדר
תשנ"גהרב מאיר וונדר
תשנ"דהרב מאיר וונדר
תשנ"ההרב מאיר וונדר
(הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
מחזור-חמה חדש על ציון תאיר (הקדמה)הרב ישראל רוזן
הודו לה' כי טוב (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
"שנותיו כמו דור" (הקדמה)הרב ישראל רוזן
בן שלושים לכח (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
גילוי אליהוהרב ישראל רוזן
כל מלכים שלושים ואחד (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
נדם הל"בהרב ישראל רוזן
ספר תורה לכל מגזר ומגזר?הרב ישראל רוזן
הקדמההרב ישראל רוזן
על הרב אהרן ליכטנשטייןיצחק ברט
הרב אהרן ליכטנשטיין – הפן ההלכתי, בזיקה למכון צומת ולתחומיןהרב ישראל רוזן
ארבעים שנה למכון 'צומת' (הקדמת עורך)הרב ישראל רוזן
ספינת הדגל (הקדמת עורך)הרב איתמר ורהפטיג
"הנה באהל" (הקדמה)הרב מנחם פרל
הספינה ממשיכה (הקדמת עורך)הרב איתמר ורהפטיג
"תזל כטל אמרתי" (הקדמה)הרב מנחם פרל
טל תחייה (דברים לזכרו של הרב יהודה שביב ז"ל)הרב איתמר ורהפטיג
"בן ארבעים לבינה"הרב מנחם פרל
בפתח העשור החמישי (הקדמה)הרב מנחם פרל
על המעלה הט"והרב אורי דסברג
לקדושים אשר בארץ המההרב אורי דסברג
20 שנה למכון צומתהרב ישראל רוזן
ואין שיור רק התורה הזאתהרב ישראל רוזן
אך טוב לישראלהרב אורי דסברג
יובל לישראל – ח"י לתחומיןהרב אורי דסברג
האם יתכן "באג הלכה"?הרב אורי דסברג
שני עשרונים סולתהרב ישראל רוזן
המבוע, הכד והמבועהרב אורי דסברג
המדינה היהודית בצוק העתיםהרב ישראל רוזן
כ"ב אותיות שבתורההרב אורי דסברג
הכרך הכ"גהרב אורי דסברג
כ"ד כתבי הקודש (הקדמה)הרב ישראל רוזן
בינו שנות דור (הקדמה)הרב ישראל רוזן
כ"ה לחי (הקדמה)הרב אורי דסברג
תורה, חברה ומדינה – הילכו יחדיו?הרב ישראל רוזן
וכו' (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
משברי תורה ומדינה?הרב ישראל רוזן
זך למאור ולא למנחות (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
הקדמההרב ישראל רוזן
הקדמות תחומין גמשה מושקוביץ
הקדמות תחומין גהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין המשה מושקוביץ
הקדמות תחומין והרב ישראל רוזן
הקדמות תחומין בהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין שנת השבעהרב אורי דסברג
עשור למכון "צומת"הרב ישראל רוזן
ח' לתחומיןהרב אורי דסברג
צמ"ת – צוותי מדע ותורההרב ישראל רוזן
עושי הספרים – מצדיקי הרביםהרב שאר ישוב כהן
צמת – צוותי מדע ותורה (בשנת הי"ב לקיומו)המערכת
"תחומין" – בצומת התלמוד והמעשההרב אהרן ליכטנשטיין
"בנבל עשור זמרו לו"הרב ישראל רוזן
הקדמת המערכתהרב אורי דסברג
תחומין – סידרה שניההרב ישראל רוזן
ובו תנשא מלכותךהרב אורי דסברג
י"ב מיליםהרב ישראל רוזן
בר מצוה לתחומיןהרב אורי דסברג
פתחון י"דהרב אורי דסברג
ידות לתורההרב ישראל רוזן
המשמעות המטא-הלכתית של הפתרונות ההלכ-טכנייםהרב אורי סמט
"ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה": על דרכו של הרב ישראל רוזן ז"ל בעריכהיצחק ברט
תולדות מינהל הגיורהרב רפי אוסטרוף
בית הדין לגיור במכון צומת – חזון ומעשהרב גדעון פרל
"ואוהב גר" – על בית הדין לגיור במכון צומתד"ר מרים וייטמן
"והוא פלאי"אביה רוזן
טל תחייה (הקדמת עורך ודברים לזכרו של הרב יהודה שביב ז"ל)הרב איתמר ורהפטיג
הראשון לציון, הרב אליהו בקשי-דורון זצ"להרב גדעון פרל
ראש הישיבה – הרב אליעזר נחום רבינוביץ' זצ"להרב ד"ר איתמר ורהפטיג
לדמותו של מו"ר הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"להרב ד"ר איתמר ורהפטיג
משה (מושקו) מושקוביץ ז"להרב מנחם פרל
הרב גדעון פרל זצ"להרב זאב וייטמן
"בסיעתא דשמיא" – לדמותו של הרב חיים מאיר דרוקמן זצ"להרב אלישיב הכהן
"כי הם חיינו" – לדמותו של הרב מרדכי שטרנברג זצ"להרב שי סימינובסקי
הקדמות תחומין אהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין דהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין בהרב ישראל רוזן
הקדמות תחומין ההרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין דמשה מושקוביץ
הקדמות תחומין והרב איתמר ורהפטיג
סימני גאולההרב צבי יהודה הכהן קוק
על לימוד הקבלההרב שלמה אלישיב
ארגמןשלמה משה שיינמן
אמונה שלימה בביאת המשיחהרב חיים ישראל שטיינר
סנהדרין עכשיוהרב משה צוריאל
הוספת מזמור הודאה בתפילה על שיבת ציון בדור האחרוןהרב בניהו ברונר
תמימי דרך – לזכרם של ירון ואפי אונגר הי"דהרב אורי דסברג
הרב חיים יעקב גולדוויכט ז"להרב ישראל רוזן
הרב חיים דוד הלוי ז"ל – רשימת מאמריוהרב חיים דוד הלוי
זבולון המר ז"להרב ישראל רוזן
הרב משה צבי נריה ז"להרב משה צבי נריה
הרב גדליה פלדר ז"להרב פרופ' נחום א' רבינוביץ
ר' דב רוזן ז"להרב ישראל רוזן
ברכות לראשון לציון (הרב עמאר)הרב ישראל רוזן
גילוי אליהו – הרב מרדכי אליהו ז"להרב ישראל רוזן
הרב אורי דסברג ז"למשפחת דסברג
עריכה מונחית קורא: על דרכו של הרב אורי דסברג ז"ל בעריכהיצחק ברט
"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" – הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ליצחק ברט
"ישראל אשר בך אתפאר"צבי רייזמן
פועלו של הרב ישראל רוזן ז"ל בשדה הציבוריהרב משה קליין
מקדש, קרבנות, מלוכה ועודהרב אברהם יצחק קוק
חידוש העבודה בזמן הזההרב יוסף יחיאל אלבום
הצורך בייחוס כהונה לחידוש העבודההרב יוסף יחיאל אלבום
קיום מצוות מחצית השקל בכסף של ימינוהרב יהושע פרידמן
אבני החושן היו חבויות בתוכוהרב יוסף יחיאל אלבום
מעמד הלויים בעבר בהווה ובעתידהרב אברהם צבי רבינוביץ
ה"מתיבתא ללויים" וניגוני המקדשהרב ד"ר דניאל מאיר וייל
מערכות האש על המזבחהרב יחזקאל פוגל
הקטרה במזבח באמצעות גזהרב יהושע פרידמן
אומנות גדולה היתה שםד"ר יוסף וייס
"בא וראה כמה גדול כחן של כהנים…"ד"ר חיים צבי שראל
פיטום הקטרתהרב שלמה מן ההר
עץ האפרסמון שבקטורתד"ר זהר עמר
ניסוך המים בימינואליצור סגל
ניסוך המים בזמן הזהאיתמר ורהפטיג, אליצור סגל, הרבנים יעקב הילדסהיים
מקום שילוחו של השעיר ביוהכ"פהרב מאיר קוז'ניץ
קרבן גוי לשם שמיםהרב אליצור סגל
מהותם של ימות המשיחהרב יהודה שביב
גאולה ומקדש (ראיון)הרב אברהם א' כהנא שפירא
גאולה ותשובההרב עמית קולא
הצורך בכוונה בטבילה בשביל לעלות להר הביתהרב הלל בן-שלמה
הכניסה להר הבית על פי תשובת הרדב"זטוביה שגיב שקרקה
הכנסת ארנק להר הביתהרב הלל בן-שלמה
אכילה בהר הביתהרב יוסף יחיאל אלבום
חליצת הנעליים על הר הבית או יחפנות?הרב יוסף יחיאל אלבום
הכנסת כלב נחייה לרחבת הכותל המערביהרב שמואל רבינוביץ
הצעת אזורי תפילה בהר הבית בזמן הזההרב זלמן קורן
אזורי התפלה בהר הביתהרב מרדכי אליהו
בניית בית כנסת בהר הבית בימינוהרב יצחק שילת
הכותל המערבי – אבניו והעמידה לידוהרב שלמה משה עמאר
כניסת טמאים לחלל שער וורןהרב שמואל רבינוביץ
שיפוצים ותיקונים בכותל המערביהרבנים אביגדר נבנצל, מנשה קליין (הקטן), שלמה משה עמאר, שמואל רבינוביץ'
חובת גניזת אבני הכותל המערביהרב דוד לאו
כניסת נכרי למקום המקדשהרב מנחם גנק
שיבוץ אבני הר-הבית בבניןהרב אברהם א' כהנא שפירא
תכשיט מאבני הר הביתהרב שמואל רבינוביץ
האם המקדש צריך להיות המבנה הגבוה ביותר בירושליםהרב הראל דביר
זכר למקדש בבתי הכנסת העתיקים בא"יאשר גרוסברג
שיור אמה על אמה בלתי מסויידים זכר לחורבןיונתן דון-יחייא
מקדש יחזקאלעטרה גור
נשים במצוות הציבור – בניית המקדש כמשלהרב יהודה שביב
חיוב נשים בבנין בית המקדשאיתם הנקין
מקדש ומלךהרב ד"ר איתמר ורהפטיג
שערי העזרההרב שלמה מן ההר
שער יכניההרב משה צבי נריה
הלשכות בבית המקדשהרב שלמה מן ההר
איתור תחומי הר הבית ומקום המקדשאשר גרוסברג
אורך האמה על פי ממצאי השטח בהר הביתהרב אלקנה ליאור
סמכות הנביא בקביעת מקומו של בית המקדשיואב פרנקל
למקדש היתה צורת יתדפרופ' אשר זליג קאופמן
המקדש נתון בדרוםטוביה שגיב שקרקה
שתי אמות מידה בהר הבית ובמקדש השניהרב זכריה דור-שב
איתור מקום המקדש ע"פ מבטו של אגריפס השניטוביה שגיב שקרקה
סלעים ומים לזיהוי מקום המקדש בהר הביתטוביה שגיב שקרקה
שתי אמות מידה בהר הבית ובמקדש השניהרב זכריה דור-שב
למידות הר הבית והמקדש (תגובה)הרב זלמן קורן
זמנו של המקדש במסכת מידותיהושע פלג
מנין הגיעו מים למקדש?מיכאל בן-ארי
הטכניקה של שאיבת המים במקדשד"ר דניאל וייל
מה נורא המקום הזההרבנות הראשית לישראל
עשיית דגם המשכן וכליו מחומרים סינטטייםהרב שאול ישראלי
הארון ואביזריוהרב בצלאל נאור
חזרת ארון ברית ה' בבנין הבית השלישיהרב מנחם סליי
המזבח, הכבש והנסכיםאשר גרוסברג
מידות מזבח העולהגרשון אינגבר
מזבחות קדומים בארץ ישראלדוד שטיינמץ
בניית מזבח מאבן סינטטיתמשה גרינהוט
השולחן וכליוד"ר שלום קלמן
מנורת המקדש – צורתה וכיוון עמידתהד"ר עלי טל-אור, הרב יוסף י' אלבוים
מצות מקדש בהלכות הרמב"םהרב יהודה שביב
דעת מרן הראי"ה קוק על בנין ביהמ"ק בימינוהרב אליצור סגל
חובת בנין ביהמ"ק בימינוהרב אליצור סגל
מקום שרפת הפרה האדומה בהר הזיתיםהרב יונתן אדלר
הנחיות לגידול פרה אדומההרב עזריה אריאל
הכנת אפר פרה אדומה בהעדר סנהדריןהרב עזריה אריאל
הכנת אפר פרה אדומה במדינת ישראלהרב אורי סמט
ניסוי מדמה של שריפת פרה אדומהפרופ' זהר עמר
חתימת הברכות בהר הביתהרב הלל בן-שלמה
עלייה לרגל בזמן הזה – בהלכה ובמנהגי הדורותשמשון הכהן נדל
שימוש באמצעים טכנולוגיים במעמד הקהלאברהם בורשטין
אפרסמון והלכותיוד"ר זהר עמר
מידות גיאומטריות מינימליות בגדרי מצוותגרשון אינגבר
מדידות טכניות מול ראיה חזותית – ריבוע התפליןגרשון אינגבר
ה-p החז"ליצבי שפלטר
על מחשב בשרות מצות תלמוד תורהד"ר הלל וייס
יש ששים ריבוא אותיות לתורה – האמנם?ד"ר משה כ"ץ
מלח סדומית – מהות, הפקה והלכהד"ר ישראל רוזנסון, פרופ' ישראל זק
מלח סדומית מופק מים-המלחאורי צבי בן-נון
כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותהפרופ' פינחס אלפרט
בשביל ארבעה דברים מאורות לוקיןהרב יצחק יהודה רוזן
תורשה בפרשת יעקב והכבשיםפרופ' יהודה פליקס
באר אחאב ומערת פמייסהרב יואל בן-נון וחנן אשל
התחדשות התורה בכל יוםר' שלמה זלמן שרגאי
אמנות וצניעותהרב דוד אברהם ספקטור
ממסמכי הרבנות הראשית משנות קום המדינההרב שמואל כ"ץ
השתנות הטבעים כפתרון לסתירות בין דת למדעד"ר דניאל מלאך
אסטרונומיה ואסטרולוגיה במשנת הרמב"םדרור פיקסלר
חפירות ארכיאולוגיות בשילה (מקום הבמות)הרב יהודה גרשוני
סירי בישול מנוקבים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בי-םאשר גרוסברג
בניית דגם המשכן בשילההרב נחמיה טיילור
פסיקה הלכתית על סמך ממצאים ארכיאולוגייםהרב יונתן אדלר