גולשים יקרים! האתר בהרצה, כלל האישורים התקפים עלו לאתר, מקווים להשלים את התוכן החסר בהקדם - עימכם הסליחה.

שעת הדחק כגורם בפסיקת ההלכה

נתנאל הלפגוט

תחומין

, תש"ן

ראשי פרקים

פוסקי דורנו נדרשים מדי פעם לחרוג מהלכות שנקבעו ושנחקקו עלי ספר בדורות קודמים, בנמקם זאת ב"שעת הדחק", "הפסד מרובה", "צורך הרבים", "צורך גדול" וכדו'. דומה שביטויים מעין אלו מרבים להופיע בספרות ההלכה דוקא בדורות שבהם לצערנו הפך ציבור שומרי המצוות למיעוט בעם ישראל.

נדמה שיש צורך להגדיר מהי שעת הדחק, באיזו מידה ניתן לחרוג מהלכות פסוקות לצורכה של שעה זו, ועל אלו דעות ניתן לסמוך. בחלק משאלות אלו באתי לדון להלן.

א. כדאי הוא … לסמוך עליו בשעת הדחק היכא דלא איתמר הילכתא

כלל חשוב בפסיקה מפורש בגמ' ברכות ט,א: "כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". לאמור: בשעת הדחק ניתן לסמוך אף על דעת מיעוט נגד דעת הרוב להקל.[1]

כלל זה כבר נתפרש בתוספתא עדיות (א,ה), ויתכן שאף בדברי המשנה עצמה. התוספתא אומרת: "לעולם הלכה כדברי המרובין. לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין, אלא שמא הוצרך להם שעה ויסמכו עליהם." דברי התוספתא ברורים, אך במשנה (א,ה) עצמה הסיגנון קצת מעורפל: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי חבירו ויסמוך עליו, שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ומנין."

לא נתבאר במשנה באיזה מקרה ימצאו בי"ד לנכון להעדיף את דברי היחיד על דברי הרבים. אולם הראב"ד, בפירושו הראשון על אתר, מסתמך על דברי התוספתא, ומפרש, "שבשעת הדחק נמי, אלמלא שימצאו דברי היחיד הראשון שהיה חולק עמהם, לא היה האחרון רשאי להתיר מה שאסרו ראשונים, לפי שאין ב"ד יכול לבטל כלל דברי ב"ד חבירו."[2]

מהמקורות הנ"ל עולה, שניתן לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק אף אחר שנקבעה הלכה כדעת הרוב, שהרי אפשר לסמוך על דעת יחיד לבטל דברי ב"ד שקבע איסור מסויים.[3] אולם בבבלי נדה ו,ב נקבע שכדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק רק כש"לא איתמר הילכתא". אבל כשכבר "איתמר הילכתא" אף בשעת הדחק א"א לזוז מן הפסק המקורי (ועי' ט"ז יו"ד רצג,ד).

מהו גבול המושג "איתמר הילכתא" – האם הוא חתימת התלמוד, ואולי חיבור השלחן-ערוך? או שמא רק לאחר שנמנו וגמרו בסנהדרין גדולה שבירושלים?

ב. הפסקים המחייבים אף בשעת הדחק

1.  רק פסק חד משמעי, אך לא פסק מכללא (אור-זרוע)

בסוכה לא,ב מובאת מחלוקת תנאים בקשר לפסול יבש בלולב: לדעת תנא קמא  פסול, ולדעת ר' יהודה  כשר. כיון שהמשנה בריש פרק לולב הגזול סותמת כדעת ת"ק נפסקה הלכה כמותו. אולם  מוסיף אור-זרוע (ח"ב סי' שו)  "היכא דאיכא שעת הדחק, שאינו יכול למצוא אתרוג כשר או לולב כשר, יכול לברך על אתרוג שנרקב או שיש בו פסול אחר, כגון אתרוג יבש או לולב יבש, דכדאי הוא ר' יהודה לסמוך עליו בשעת הדחק. דאע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים, מ"מ הואיל ולא איפסיק לן להדיא דאין הלכה כמותו, סמכינן עליה בשעת הדחק."

לדעתו, איפוא, "איתמר הלכתא" היינו רק כשהש"ס פוסק באופן חד משמעי כדעה אחת. אך כשההלכה נקבעת על פי כללי פסיקה  כמו הלכה כרבים, כסתם משנה או כרב באיסורי  אף שכללים אלו מקובלים, עדיין יש מקום לפסוק בשעת הדחק כנגד הכלל המקובל.

שיטה זו היא גם נחלת הראבי"ה בהל' לולב (סי' תרצז).[4] אמנם לאפשרות של נטילת אתרוג יבש ניתן להגיע גם מטעמים אחרים, עי' רא"ש פרק לולב הגזול סי' יד ובראשונים אחרים על אתר.

בחזון-איש יו"ד סי' קנ ס"ק ג פסק דלא כאו"ז:

לכן נראה, דכל כללי שאמרו בגמ'  כגון הלכתא כרב באיסורא, ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר"י וכיו"ב  הוי כאיפסק הילכתא, וכמו כן ביחיד ורבים, ולא סמכינן להקל אף בשעת הדחק.

אך לא כל האחרונים בדעה זו, שלא לפסוק כאו"ז.

סתם משנה היא בסוף פ"ג דערלה: "חדש אסור מן התורה בכל מקום". וכן היא דעת ר' אליעזר במשנה בקידושין לז,א אליבא דגמ' שם; ר' שמעון בן יוחאי בברייתא בקידושין לח,א; ר' עקיבא בברייתא שם לז,א; ור' יוסי ב"ר יהודה במנחות פד,א. תנא קמא במשנה בקידושין שם סובר שחדש מותר בחו"ל, ואסור רק בארץ ישראל.[5] על פי כללי הפסק (הלכה כסתם משנה) היה צריך לכאורה לפסוק שחדש אסור אף בחו"ל. אולם בשל הקושי הכלכלי תמך אף פה האו"ז (ח"א סי' שכח) בהסתמכות על דעת יחיד בשעת הדחק. וכך  בלא שהזכיר את דברי האו"ז  פסק גם הט"ז (יו"ד רצג,ב).

בענין אחר (מכירת בית כנסת לצורך בנית מקוה) פוסק גם ה"ר משה פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה או"ח סי' נא ענף א) לסמוך בשעת הדחק על דעת יחיד כנגד רבים. במקרה הנדון דעת היחיד היא דעתו של ר' יהודה במגילה כז,ב שמותר למכור ביכ"נ "לשם חצר, והלוקח  מה שירצה יעשה". אמנם חכמים במשנה חולקים עליו, אולם מכיון שבגמ' לא נפסק בפירוש כמותם, "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק באיסור דרבנן כמפורש בש"ך יו"ד (סוף סי' רמב). ואין לומר דהפסק שבפוסקים הוא כאיפסק בפירוש, דהא הפוסקים לא הכריעו מצד עצמם שהלכה כחכמים, דאין להם כח להכריע בין התנאים ואמוראים, רק שהעתיקו הדין כחכמים  מכלל הלכה כרבים. ולא דמי לנפסק בגמ' בפירוש, שהתם הכריעו חכמי הגמ' שדברי השני אינם כלום ואין לסמוך עליו אף במקום הדחק. אבל פסקי הגאונים במחלוקת חכמי הגמ' אינם הכרעה, והוא כלא איתמר הילכתא."

2.  אפשר לסמוך בשעת הדחק נגד פסקים שאינם בתלמוד (חכם-צבי)

לדעת בעל "חכם צבי" (סי' ק) "איתמר הילכתא" תקף רק לגבי פסקי התלמוד, אך לא ביחס לשום ספר או פוסק בתר תלמודי. בתשובה זו הוא סומך על דעת הרמב"ם, שאבל אינו נוהג אבלות ברגל אף בצינעה, כנגד פסק השו"ע והפוסקים. וטעמו:

ואף דהתם אמרינן דאי איתמר דלית הילכתא כר"א לא סמכינן אף בשעת הדחק, והכא הרי כתב הב"י דלית הלכתא כוותיה דהרמב"ם? וודאי לא דמי פסק התלמוד לפסק הרב ב"י, שהרי כמה מהבאים אחריו חלקו על הרבה מפסקיו. ועוד, דאיהו גופיה לא פסיק הלכתא כוותיה אלא מטעם הרבים החולקים עליו.

מאז ימי בעל הלבושים, מהרש"ל דרך בית מדרשו של הגר"א ועד לימינו אנו מוצאים שאין לשו"ע סמכות אבסולוטית בבחינת "איתמר הילכתא". ופעמים רבות נמצא בספרות השו"ת ובנושאי כליו של השו"ע שימוש בכלל "כדאי הוא ר' פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק", אף כנגד פסקי השו"ע והרמ"א.[6] בימינו בולטת מגמה זו בפסקי הלכה הנוגעים ליחסים שבין דתיים לבין חילוניים, ובצורך לשמירת שלום בית במשפחות שחלקם שומרי מצוות, וחלקם האחר אינו מקפיד על כך.

3.  אין לסמוך בשעת הדחק כנגד כל הלכה פסוקה (חזון-איש)

כאמור, לא כך היא שיטת מרן החזון-איש. הוא קובע (יו"ד סי' קנ), שבמקום שנחלקו הפוסקים, "אם רוב הפוסקים מסכימים לדעת אחת, אין סומכין על היחיד אף בשעת הדחק, דזה מקרי אתמר הלכתא. וכש"כ כשאין פלוגתא באחרונים – וכגון שנחלקו בדורו של הרמב"ם והסכימו הרא"ש והר"ן לדעת אחת מהם, או שהכריעו השו"ע והאחרונים לדעת אחת  דזה מקרי אתמר הלכתא." בהמשך דבריו הוא דוחה את שיטת בעל חכם-צבי הנ"ל.

משום כך דוחה החזו"א (שם) את האפשרות לצרף לבנין ההיתר של מכירת הקרקעות בשביעית את דעותיהם של הראב"ד והרז"ה, שאין שביעית נוהג בזמן הזה הן מדאורייתא והן מדרבנן, "כיון שכל הפוסקים חולקים עליהם, והרמב"ן והרשב"א והר"ן שהיו אחריהם אמרו שאין הלכה כהראב"ד והרז"ה."[7]

בסערות המתחוללות כיום בציבור שומרי המצוות אנו מוצאים שגוברת והולכת הנטיה להרחיב את המושג "איתמר הילכתא" עד לפסקי גדולי זמננו, כגון בעל חזון-איש או מחבר משנה-ברורה, ועוד. כבר נוכחנו בכך כאשר לפני כעשרים וחמש שנים הציע ה"ר שלמה זלמן אוירבאך שליט"א הצעה מקילה לנשים שאינן יכולות להרות משום ראית דם. הדבר חזר על עצמו בביקורות שנשמעו ושנכתבו על דעתו של הר"מ כשר זצ"ל בנוגע ל"קו התאריך". שוב בא לידי ביטוי בהתנגדות העזה לקביעת עירוב חצרות בשכונת פלטבוש בניו-יורק, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. עתים שסגנון הויכוח מלווה בניסוחים בוטים, ולכך יש השלכות מעבר להלכה הצרופה, והדברים נוגעים גם לשמירת הלשון והמוסר החברתי.

ג. הקלה בשעת הדחק בדיני תורה

האם האפשרות להקל בשעת הדחק תופסת אף בדיני דאורייתא? הסוגיה שהזכרנו בריש דברינו (ברכות ט,א) עוסקת בזמן קריאת שמע, שחובתה היא מדאורייתא. אמנם מכך לא תהיה ראיה לאיסורי דאורייתא, כיון שקריאת שמע היא מצות עשה. אולם כבר הראינו לעיל שבעל אור-זרוע השתמש בכלל גם בנוגע לאיסור חדש.

אכן באותו ענין  איסור חדש  דחה בנקודת-הכסף יו"ד סי' רצג את היתרו של בעל טורי-זהב לאכול חדש בחו"ל, משום שרק בגזירות דרבנן אפשר לסמוך להקל בשעת הדחק על דעת יחיד. לסיוע הוא מביא שם את דבריו בש"ך יו"ד סי' רמב בנוגע לגזירת מעת לעת בנידה, שהיא גזירה מדרבנן. אולם מדעת האו"ז, הט"ז ודעימהם (כגון בעל ערוך-השלחן) משמע שאפשר לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק אף אם הדבר נוגע לאיסור דאורייתא.[8]

אולם בשו"ת הרשב"ש סי' תקיג מביא בשם אביו ציטוט מתשובת הר"ן שבשעת הדחק ניתן להקל רק באיסורי דרבנן.

ד. על מי אפשר לסמוך בשעת הדחק?

מיהו היחיד שעליו אפשר לסמוך בשעת הדחק? הרשב"א (שו"ת סי' רנג) כתב:

שאין אומרין כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק בזמן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין, דהלכה פסוקה דהולכים אחר הגדול בחכמה ובמנין. ואפי' בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין. וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים, אלא אם כן שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה וכיוצא בזה, כמ"ש פ"ק דנדה.

הב"ח הבין מדברי הרשב"א, "שטפי עדיף יחיד נגד רבים מקטן נגד גדול. דביחיד נגד רבים בשעת הדחק שיש הפסד מרובה סומכים על דעת היחיד, אבל בקטן נגד גדול אין סומכין עליו אפילו בשעת הדחק שיש הפסד מרובה."[9]

יש לחלוקה זו בין מחלוקת קטן-גדול יחיד-רבים הסבר מניח את הדעת. כשקטן חולק על גדול ממנו, דעתו מתבטלת לחלוטין, ואינה נחשבת עוד כלל. על כן אי אפשר לסמוך עליה אפילו בשעת הדחק. אולם כשיחיד חולק על הרבים עדיין דעתו קיימת, ורק מבחינה פרגמטית היה צורך להכריע במחלוקת. כאשר הדבר מגיע לשעת הדחק עדיין דעתו של היחיד הינה פן לגיטימי שאפשר לסמוך עליו.

אולם היו שלא חילקו בין מחלוקת קטן-גדול לבין מחלוקת יחיד-רבים. לדעת הרמ"א (חו"מ כה,ב)

אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעת הדחק, אלא אם כן היה ג"כ הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום.

מקורו הוא בתשובת הרשב"א סי' רג. כך פסקו גם הש"ך ביו"ד סי' רמב בפסק הארוך, ובעל "גט פשוט".

עדיין כר נרחב הוא לדיון מהי השעה העשויה להיחשב כ"שעת הדחק", והאם "הפסד מרובה" הוא תנאי הכרחי להגדרת שעה זו. החזון-איש כתב (יו"ד סי' קנ): "וגם עיקר הדבר שצריך דחק והפסד אין לו מקור כלל." מדיוניהם של פוסקי זמננו[10] על אפשרות להקלות משום דרכי שלום, דרכי נועם, קירוב דעות ושלום בית משמע גם כן שהפסד כספי גדול אינו תנאי הכרחי להקלות משום שעת הדחק.


[1]     לא דנתי כאן ביסודות המחשבתיים והעקרוניים העומדים מאחורי כלל זה בהקשר לפלורואליזם בהלכה. בנושא זה ראה חידושי הריטב"א, עירובין יג,א ד"ה אלו ואלו דברי אלוקים חיים; הקדמת קצות-החשן; הקדמת אגרות-משה; מאמרו של הרב משה טנדלר ב"תחומין" ט עמ' 191.

[2]     זוהי גם אור-זרוע במשנה. וכן הבין ר"ש סירלאו, כפי שצוטט במלאכת-שלמה על אתר

[3]     וקצת תמוה שהמפרשים לא העירו ששיטה זו נוגדת לכאורה את קביעת הבבלי, שלאחר ש"איתמר הילכתא" אין מקום לסמוך על דעת יחיד אף בשעת הדחק

[4]     ראה גם הגהות אשר"י, ריש פרק לולב הגזול; הגהות מיימוניות, הל' לולב פ"ח אות ק.

[5]     סיכום הדעות נמצא באנציקלופדיה תלמודית, כרך יב ערך "חדש", עמ' תרפו-תרפז.

[6]     ראה בהרחבה בענין זה בפרק "תגובות והשגות לשולחן ערוך והתקבולתו" בספרו של פרופ' מנחם אלון, "המשפט העברי" (ירושלים, תשמ"ח, כרך ב עמ' 1180-1139. וראה גם "אישים ושיטות" לה"ר שלמה יוסף זוין ז"ל, עמ' 18, בו הוא מצטט את דברי ר' חיים מוולוז'ין בחוט-המשולש, שקבלה בידו מרבו הגר"א ז"ל, "שלא לישא פנים בהוראה אף להכרעת רבותינו בעלי השולחן ערוך".

[7]     ראוי לציין, שגם הראי"ה קוק ז"ל לא רצה להסתמך על דעת הרז"ה והראב"ד לבד בבנין היתר המכירה (ראה במבוא לשבת-הארץ פרק י). אך הריא"ה הרצוג ז"ל נטה לסמוך על דעות אלו, וז"ל: "ואמנם אני גיליתי לכ"ת, שאצלי עיקר ההיתר הוא לסמוך בשעת הדחק על השרים הראשונים הפוסקים שאין שמיטה נוהגת בזה"ז אלא ממידת חסידות" (תחומין ז עמ' 17-16).

[8]     ראה גם גט-פשוט, כללים סי' ו; שדה-חמד, כללים מערכת כ, כלל קט.

[9]     הציטוט מגט-פשוט, שם.

[10]   ראה, למשל, שו"ת אחיעזר ח"ג סי' קט בענין נכרית שנישאת לישראל בנישואין אזרחיים; שו"ת מלמד להועיל יו"ד סי' לא בענין אישפוז חולה נפש במוסד נכרי; שו"ת אגרות-משה אה"ע ח"א סי' מג בענין עגונה, ועוד ועוד.

Wrong ACF value

מאמרים נוספים באותו נושא

שם מאמרמחברמקורתאריך פרסוםקישור
תשנ"והרב מאיר וונדר
תשנ"זהרב מאיר וונדר
שם של מ"ב (הקדמה)הרב מנחם פרל
ודיברת ב"ם (הקדמת עורך)הרב ד"ר איתמר ורהפטיג
עירוב תחומין (הקדמה)הרב מנחם פרל
ג"ם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע (הקדמת עורך)הרב ד"ר איתמר ורהפטיג
תש"מהרב מאיר וונדר
תשמ"אהרב מאיר וונדר
תשמ"בהרב מאיר וונדר
תשמ"גהרב מאיר וונדר
תשמ"דהרב מאיר וונדר
תשמ"ההרב מאיר וונדר
תשמ"והרב מאיר וונדר
תשמ"זהרב מאיר וונדר
תשמ"חהרב מאיר וונדר
תשמ"טהרב מאיר וונדר
תש"ןהרב מאיר וונדר
תשנ"אהרב מאיר וונדר
תשנ"בהרב מאיר וונדר
תשנ"גהרב מאיר וונדר
תשנ"דהרב מאיר וונדר
תשנ"ההרב מאיר וונדר
(הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
מחזור-חמה חדש על ציון תאיר (הקדמה)הרב ישראל רוזן
הודו לה' כי טוב (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
"שנותיו כמו דור" (הקדמה)הרב ישראל רוזן
בן שלושים לכח (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
גילוי אליהוהרב ישראל רוזן
כל מלכים שלושים ואחד (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
נדם הל"בהרב ישראל רוזן
ספר תורה לכל מגזר ומגזר?הרב ישראל רוזן
הקדמההרב ישראל רוזן
על הרב אהרן ליכטנשטייןיצחק ברט
הרב אהרן ליכטנשטיין – הפן ההלכתי, בזיקה למכון צומת ולתחומיןהרב ישראל רוזן
ארבעים שנה למכון 'צומת' (הקדמת עורך)הרב ישראל רוזן
ספינת הדגל (הקדמת עורך)הרב איתמר ורהפטיג
"הנה באהל" (הקדמה)הרב מנחם פרל
הספינה ממשיכה (הקדמת עורך)הרב איתמר ורהפטיג
"תזל כטל אמרתי" (הקדמה)הרב מנחם פרל
טל תחייה (דברים לזכרו של הרב יהודה שביב ז"ל)הרב איתמר ורהפטיג
"בן ארבעים לבינה"הרב מנחם פרל
בפתח העשור החמישי (הקדמה)הרב מנחם פרל
על המעלה הט"והרב אורי דסברג
לקדושים אשר בארץ המההרב אורי דסברג
20 שנה למכון צומתהרב ישראל רוזן
ואין שיור רק התורה הזאתהרב ישראל רוזן
אך טוב לישראלהרב אורי דסברג
יובל לישראל – ח"י לתחומיןהרב אורי דסברג
האם יתכן "באג הלכה"?הרב אורי דסברג
שני עשרונים סולתהרב ישראל רוזן
המבוע, הכד והמבועהרב אורי דסברג
המדינה היהודית בצוק העתיםהרב ישראל רוזן
כ"ב אותיות שבתורההרב אורי דסברג
הכרך הכ"גהרב אורי דסברג
כ"ד כתבי הקודש (הקדמה)הרב ישראל רוזן
בינו שנות דור (הקדמה)הרב ישראל רוזן
כ"ה לחי (הקדמה)הרב אורי דסברג
תורה, חברה ומדינה – הילכו יחדיו?הרב ישראל רוזן
וכו' (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
משברי תורה ומדינה?הרב ישראל רוזן
זך למאור ולא למנחות (הקדמת עורך)הרב אורי דסברג
הקדמההרב ישראל רוזן
הקדמות תחומין גמשה מושקוביץ
הקדמות תחומין גהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין המשה מושקוביץ
הקדמות תחומין והרב ישראל רוזן
הקדמות תחומין בהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין שנת השבעהרב אורי דסברג
עשור למכון "צומת"הרב ישראל רוזן
ח' לתחומיןהרב אורי דסברג
צמ"ת – צוותי מדע ותורההרב ישראל רוזן
עושי הספרים – מצדיקי הרביםהרב שאר ישוב כהן
צמת – צוותי מדע ותורה (בשנת הי"ב לקיומו)המערכת
"תחומין" – בצומת התלמוד והמעשההרב אהרן ליכטנשטיין
"בנבל עשור זמרו לו"הרב ישראל רוזן
הקדמת המערכתהרב אורי דסברג
תחומין – סידרה שניההרב ישראל רוזן
ובו תנשא מלכותךהרב אורי דסברג
י"ב מיליםהרב ישראל רוזן
בר מצוה לתחומיןהרב אורי דסברג
פתחון י"דהרב אורי דסברג
ידות לתורההרב ישראל רוזן
המשמעות המטא-הלכתית של הפתרונות ההלכ-טכנייםהרב אורי סמט
"ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה": על דרכו של הרב ישראל רוזן ז"ל בעריכהיצחק ברט
תולדות מינהל הגיורהרב רפי אוסטרוף
בית הדין לגיור במכון צומת – חזון ומעשהרב גדעון פרל
"ואוהב גר" – על בית הדין לגיור במכון צומתד"ר מרים וייטמן
"והוא פלאי"אביה רוזן
טל תחייה (הקדמת עורך ודברים לזכרו של הרב יהודה שביב ז"ל)הרב איתמר ורהפטיג
הראשון לציון, הרב אליהו בקשי-דורון זצ"להרב גדעון פרל
ראש הישיבה – הרב אליעזר נחום רבינוביץ' זצ"להרב ד"ר איתמר ורהפטיג
לדמותו של מו"ר הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"להרב ד"ר איתמר ורהפטיג
משה (מושקו) מושקוביץ ז"להרב מנחם פרל
הרב גדעון פרל זצ"להרב זאב וייטמן
"בסיעתא דשמיא" – לדמותו של הרב חיים מאיר דרוקמן זצ"להרב אלישיב הכהן
"כי הם חיינו" – לדמותו של הרב מרדכי שטרנברג זצ"להרב שי סימינובסקי
הקדמות תחומין אהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין דהרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין בהרב ישראל רוזן
הקדמות תחומין ההרב איתמר ורהפטיג
הקדמות תחומין דמשה מושקוביץ
הקדמות תחומין והרב איתמר ורהפטיג
סימני גאולההרב צבי יהודה הכהן קוק
על לימוד הקבלההרב שלמה אלישיב
ארגמןשלמה משה שיינמן
אמונה שלימה בביאת המשיחהרב חיים ישראל שטיינר
סנהדרין עכשיוהרב משה צוריאל
הוספת מזמור הודאה בתפילה על שיבת ציון בדור האחרוןהרב בניהו ברונר
תמימי דרך – לזכרם של ירון ואפי אונגר הי"דהרב אורי דסברג