עיקר המצווה
נס פורים, ההשגחה האלוקית הנסתרת, דרך מחשבות אדם ותחבולותיו ופוליטיקה קטנה וגדולה, והצלת עמנו, ייצרו את אחד הימים המיוחדים בשנה, עד כדי כך שיש בחז"ל שהתייחסו להארה האלוקית המתגלה ביום זה כעליונה ביותר מכל השנה כולה ("כיפורים – כפורים [1] "). כל עם ישראל חוגג אותו בשמחה פורצת גבולות. אחת המצוות היותר מרכזיות ביום הזה היא קריאת מגילת אסתר ו"הַכֹּל חַיָּבִים בִּקְרִיאָתָהּ, אֲנָשִׁים וְנָשִׂים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים; וּמְחַנְּכִים אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ" (שו"ע או"ח תרפט, א). חובת הקריאה היא ממגילת קלף כשרה [2] . הואיל ובְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ (משלי יד, כח), היינו, יש מצווה שאחד יקראה לכלל הציבור וכולם ישמעו (ביה"ל תרצ, יח) ישנה חשיבות להתכנס למקום אחד ולשמוע את המגילה כולה מבעל הקריאה.
התכנסות בעידן הקורונה
אלא שמפאת המגפה נמנעים אנחנו, מאז פורים הקודם, מלהתכנס למקום אחד סגור, עלינו למצוא דרכים חלופיות להרבות בפרסום הנס בקריאת המגילה. דרך המלך, היא להתכנס במיניני הרחוב, מספר אנשים היכולים לשמוע את קולו של הקורא, לבחור קורא שקולו הולך למרחוק, ולהשתדל יותר מבכל שנה, להחזיק בידינו מגילת קלף כשרה, על-מנת לקרא יחד עם הקורא.
למבודדים ולחולי הקורונה יהיה נכון יותר שמתנדב יקרא את המגילה בסמוך לחלון או לדלת, כך שיוכלו לשמוע ממגילה כשרה (אין להכניס מגילה המיועדת גם לאחרים לחדר המבודד ובודאי לא לחולה, מטעמי היגיינה וחשש הדבקה [3] ). אך מסתבר שיהיו מבודדים וחולים שלא יהיה מי שיקרא עבורם. המרשתת מספקת לכאורה פתרון נפלא, אפשר יהיה להאזין לקריאה ציבורית, ולקרא יחד עם בעל-הקריאה את המגילה. יברך את שלשת הברכות הראשונות לפני שיקרא, אך הברכה האחרונה אינה נוהגת אלא בציבור (שו"ע תרצב, א). קריאה משותפת דרך המרשתת, גם אם היא בשידור חי, אינה נחשבת לקריאה בציבור. קריאה בציבור היא דוקא מנין אנשים (שו"ע תרצ,יח) המקובצים במקום אחד. [4]
מאחר ולהלכה אם "עֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ עִמָּהֶם יָכוֹל לַעֲנוֹת" (שו"ע נה, כ), יש מקום לדון האם כשמתקיים מנין במקום מסוים ומשודר בוידיאו ובקול, רשאי המבודד לשמוע כך את קריאת המגילה, ללא שיקרא גם בעצמו, ולצאת בכך ידי חובתו?
השימוש באמצעי הגברה ושידור חשמליים
מערכת הגברה חשמלית ממירה את הקול לתנודות חשמליות, מגבירה את זרם החשמל ומוציאה ברמקול, חיקוי דומה לקולו של בעל הקריאה בעוצמת קול גבוהה בהרבה. המשדר, הופך את הגלים החשמליים לגלי רדיו, אלה נקלטים במקלט, ונשמעים לאוזן אחר שהומרו לגלי חשמליים והניעו ממברנה ברמקול.
בשימוש באמצעים חשמליים כאלו ודומיהם נחלקו הפוסקים. כמה ספקות הועלו בעניינם:
א. מה דין הרמקול? מחד, הוא רק מחקה את קולו של הש"ץ, מאידך, הוא צמוד בזמן ואוטנטי.
ב. ענית אמן – עם וללא קשר לנ"ל, האם עניית אמן על ברכה כזו איננה 'אמן יתומה'?
ביהכ"נ של אלכסנדריה
הגמ' במסכת סוכה מספרת מנהגותיה של קהילת ענק באלכסנדריה (מסכת סוכה דף נא עמוד ב): "תניא, רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו, פעמים שהיו בה כפלים כיוצאי מצרים, והיו בה שבעים ואחת קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב. ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן - הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן..."
על מנהג הנפת הסודרים הקשו בתוספות שם: "בערוך קשיא ליה לרבינו נסים הא דאמר בריש גמרא דשלשה שאכלו (ברכות דף מז.) אין עונין אמן יתומה והא הכא לא שמעו הברכה אלא בהנפת הסודרין יודעין שהגיע עונת אמן והן עונין אמן יתומה. ומפרש בשם רבנן דבני מערבא, שעל מי שהוא חייב ברכה קאמר, ובענייתו אמן רוצה לצאת ידי חובתו, צריך שישמע ואחר כך יענה אמן ולא יענה אמן יתומה. והא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ספר תורה ולא בתפלה ולא בדבר ששליח מוציא רבים ידי חובתן."
על פי גמ' זו והסברה ע"י התוספות, יש לחלק בין ברכה בה נדרש לצאת ידי חובה ובין כזו שאין בה חובה. אם כן, קריאת מגילה עצמה שחובה היא על כן אחד, אי אפשר לצאת בה ללא שמיעת קול הקורא. אם כן, יש לדון האם הקול היוצא מרמקול, טלפון או המרשתת וכד', יש בו דין הקול המקורי ויוצאים ידי חובה בשמיעתו.
שומע כעונה
מהגמרא במסכת סוכה אנחנו לומדים את העקרון שדינו של השומע, כאילו אמר בעצמו (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לח עמוד ב): "הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא; הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה ... בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע ולא ענה מהו? אמר להו: חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו: שמע ולא ענה - יצא. אתמר נמי, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מנין לשומע כעונה - דכתיב אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, וכי יאשיהו קראן? והלא שפן קראן, דכתיב וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אלא מכאן לשומע כעונה."
כל זה בתנאי שהקול הנשמע מהמערכת החשמלית נחשב לקולו האוטנטי של משמיעו.
רמקול וטלפון
בשאלה זו נחלקו גדולי הפוסקים בדורות האחרונים. הרש"ז אוירבך , התייחס למהות הקול המופק מאמצעים חשמליים ועיבור צורתו המקורית, ועל כן פסל את האפשרות לצאת ידי-חובה ע"י שמיעת קריאת-המגילה ברמקול או בטלפון [5] (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ט):
"והתינח אם המיקרופון והרם-קול היו רק מגבירים או מרכזים את קול האדם שיהא נשמע גם למרחקים, כעין אפרכסת או צנור חלול וכדומה אפשר דאז היה שפיר נחשב כאילו שומעים ממש את קול האדם, אבל למעשה אינו כן וכמו שאמרנו, ...טעות גדולה היא לחשוב שהחוטים מוליכים ממש את הקול כמו שהם מוליכים זרם, ואלמלי היה שם לבסוף מנורת חשמל ולא מגנט עם ממברנה, אפשר שקול האדם היה גורם רק לשנות את האור ותו לא מידי. ולכן תמה אני מאד על כמה מגדולי הרבנים שהתירו לשמוע מקרא מגילה דרך מגביר קול ... (מצטער אני שלפי זה נמצא שהאנשים אשר אזנם כבדה משמוע ומשתמשים במכשיר של מיקרופון וטלפון קטן לקרב את קול המדבר לאזנם שלפי"ז אינם יוצאים כלל חובת שופר ומקרא מגילה וכדומה. ועכ"פ אינם רשאים לברך על שמיעה זו כיון שאף גם הם שומעים רק קול תנודות של ממברנה)". [6]
כך הסיק גם הרב משולם ראטה (שו"ת קול מבשר חלק ב סימן כה): "ומעתה בנידון שלנו במיקרופון הזה שקול הדבור רק מוליד גלים והגלים מולידים את החום החשמלי ומפעילים את המיקרופון עוד מיגרע גרע ... ולענין להשמיע לקהל תפילת הש"ץ וקריאת התורה ותקיעת שופר, לא יצאו השומעים ידי חובת המצוה, דגבי מצוה בעינן כולה מכח אדם ולא שיהיה כח אחר מעורב בו. (ועי' ר"ה דף כ"ח ע"א גבי תוקע לתוך הבור קא מיערבב קלא)."
בעל המשנה-הלכות מצא פגם אחר בקול המופק ממכשירים חשמליים, בכך חסר בו כוונת המשמיע (שו"ת משנה הלכות חלק ד סימן פה): "ונלפענ"ד דבר חדש דלכ"ע לא יצא כאן אפילו נניח שהקול הוא קול ראשון של המשמיע שהרי לצאת ידי חובת המצוה בעי תרתי כוונת השומע וכוונת המשמיע ... ולפ"ז הכא אפילו נימא דהקול ששמע מצד שני הוא ממש קולו של המשמיע שיצא מפיו של הקורא אבל ע"כ צריך לומר שהחשמל העביר הקול ההוא שמה באיזה אופן שהוא. אבל אף שהעבירו הקול הלא הכוונה שצריך המשמיע לכוין להוציא זה א"א להעביר בשום אופן, דזה דבר שממילא ... דהא לפענ"ד לכ"ע הוא שהחשמל מוליך את הקול ומצד זה חסר הכוונה שזה א"א להעביר ונמצא חסר הכוונה. וכשהרצתי הדברים לפני כמה גאונים באסיפת הרבנים הסכימו לדברי בס"ד."
הרב עובדיה יוסף, אחרי קבלו את הסברת המורכבות המערכת החשמלית מהרש"ז אוירבך, הסכים עמו להלכה ולמעשה (שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן נד): " בסיכום: השומעים מקרא מגילה דרך הרם - קול, וכן דרך הרדיו (בשידור ישיר), אינם יוצאים ידי חובת מצות מקרא מגילה, אולם היושבים סמוך אל השליח צבור הקורא את המגילה דרך הרם - קול, שאף בלעדי הרם - קול היו שומעים היטב את קריאת המגילה מפי השליח צבור, יוצאים ידי חובתם."
כך גם פסק הרא"ז וייס בסעיף א' בתשובתו "שמיעת קול שופר במכשיר שמיעה", ביחס לכל מצוות השמיעה, וכך הורו פוסקים נוספים. [7]
לעומתם כמה פוסקים הורו להיתר, הרצ"פ פרנק נטה להתיר, ש"הרי שומע קול הקורא, אלא שמעורב גם קול אחר" [8] כך גם החזו"א: "דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים 'אפשר' דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע" [9] , גם הר"מ פיינשטיין נטה להתיר [10] , וכתב (שו"ת אגרות משה או"ח חלק ב סימן קח): "שכיון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול, יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש", וסיים שההיתר לא ברור. גם ה ציץ-אליעזר (חלק ח סימן יא) דן בשאלה זו והסיק ש"יש להתיר עכ"פ בשעת הדחק".
שבט-הלוי אף שנראה לו להיתר, אסר מטעם 'חדשות' [11] (שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן פד): "ובענין המיקראפאן ... אף על פי שבעיקר דין הקריאה גם בעניי מכבר הריני נוטה למש"כ ידידינו הגר"מ פיינשטיין בס' אגרת משה או"ח ח"ב שאין זה דומה לקול הברה המבואר בר"ה כ"ז ע"ב וכ"ח ע"א דהתם הוא תערובת קול אחר, (ועיין הי' בביאור הלכה סי' תקפ"ז ד"ה ואם, ובמש"כ בסו"ד שם) והכא הוא אותו קול אלא שהוגבר ע"י המיקראפאן, מ"מ חלילה להנהיג חדשות כי זה תחילת הריסה ... הן אמת אם אחד כבר שמע דיעבד ע"י רמקול, הייתי מחייבו לשמוע פעם ב' אבל בלי ברכה, כיון דמעיקר הדין קרוב שיצא..."
יש גם מי שלא היה מסופק להיתר, כך כתב הגאון ממונקאץ' (שו"ת מנחת אלעזר חלק ב סימן עב): "אמנם לענין שופר שנשאלתי אם יוצאין בשמיעתו ע"י הטעלעפאן. זה פשוט לע"ד דלא יצא. דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות לאותן העומדים בחוץ אם קול שופר שמעו בלי קול הברה כלל יצאו ואם קול הברה שמעו עם קול שופר לא יצאו כמו שפירש"י בר"ה דף כ"ח ע"א ובש"ע סי' תקפ"ז וה"נ בא הקול ע"י הטעלעפאן מעורב, לא כמו קול האיש שמדבר, רק קולו כאוב, וגם קול שופר ישתנה בודאי ויתערב כמו דרך הברת הטעלעפאן וז"פ: אך זה י"ל לענין קידוש שבת ויו"ט דפסקינן בש"ע סי' רע"ג דאם קידש בביתו ושמע שכינו ושלחן ערוך גם לפני שכינו יצא שכינו אם נתכוין שומע ומשמיע א"כ אם שומע ע"י הטעלעפאן ג"כ יוצא חבירו כששלחן ערוך לפניו גם אם הוא בריחוק הרבה פרסאות (מטעם שהזכרנו דלא מיקרי צואה מפסיק באמצע בכגון זה [12] ) אך בשבת ויו"ט ממילא אסור לדבר ע"י הטעלעפאן כמ"ש הגאון בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד במפתחות והגהות סי' ל"א, משום דע"י סגירת זרם העלעקטערי נולד כח עלעקטערי בשבת וכן צריך להכות בפעמון וזהו משמיע קול בכלי ע"ש. - וכן לענין מגילה נשאלתי אם יוצא השומע מהקורא בטעלעפאן ומכל הצדדים שחתר השואל לא מצאתי לאסור. דבאמת במגילה לא פסל אם נתעבה קול הקורא בהברה בשמיעה בריחוק מקום וכיוצא וז"פ."
עניית אמן
הגמרא בברכות (דף מז עמוד א) מלמדת: "תנו רבנן: אין עונין לא אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן יתומה, ולא יזרוק ברכה מפיו. בן עזאי אומר: כל העונה אמן יתומה - יהיו בניו יתומים..."
בירושלמי (מסכת ברכות פרק ח הלכה ח) מבואר: "איזו היא אמן יתומה? -אמר רב הונא: דין דיתיב למיברכה והוא ענה ולא ידע למה הוא ענה." היינו בכל פעם שהעונה לא יודע על איזו ברכה הוא עונה, ובמקום אחר (ירושלמי מסכת סוכה פרק ג הלכה י): "אי זו היא אמן יתומה? -אמר ר' חונא: ההן דחייב למברכה והוא עני ולא ידע מהו." -היינו, דוקא בברכה שהוא מחויב בה.
וכך פסק בשולחן-ערוך (סימן קכד סעיף ח): "לֹא יַעֲנֶה אָמֵן חֲטוּפָה...וְכֵן לֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְטוּפָה... וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן יְתוֹמָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא חַיָּב בִּבְרָכָה אַחַת וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מְבָרֵךְ אוֹתָהּ וְזֶה אֵינוֹ שׁוֹמְעָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה מְבָרֵךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ, לֹא יַעֲנֶה אַחֲרָיו אָמֵן, דְּהָוֵי אָמֵן יְתוֹמָה. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין דַּאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְחֻיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה, לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה בְּרָכָה קָאֵי שְׁלִיחַ צִבּוּר, דְּזֶה נָמֵי מִקְרֵי אָמֵן יְתוֹמָה; וְלֹא יַמְתִּין עִם עֲנִיַּת הָאָמֵן, אֶלָּא מִיָּד שֶׁכָּלָה הַבְּרָכָה יַעֲנֶה אָמֵן."
יהיה מה שיהיה, אם העונה יודע על מה הוא עונה, איננה אמן יתומה. כך פסק הראי"ה קוק (שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן מח): ""בשומע ע"י טעליפאן או ראדיא קדושה או ברכו, אם מותר לענות אחריו, הנה אנחנו קיי"ל שמאחר שהצבור במקומו יש שם עשרה במק"א אין שום מחיצה מפסיקה בין ישראל לאביהם שבשמים, ויכולים לענות אפילו אלה ששומעים מרחוק, כמבואר בשו"ע או"ח סי' נ"ה ס"כ. ואם נבוא להסתפק שמא זה נקרא קול הברה ולא עצם הקול, אין לנו חלוק זה כ"א דוקא בשופר, ... משא"כ בעניני תפילה, דכל שהוא שומע הענין אין קפידא ויכול לענות." [13]
אלא שהבית-יוסף (סימן נה) כתב בשם מהר"י אבוהב: "שהסכמת רוב הפוסקים כדברי רבינו. מיהו כתב דאיתא בירושלמי שהשומע בביתו קדיש אין לו לענות אם יש באמצע מקום מטונף ובשם רב אחא כתב והוא דליכא טינוף מפסיק בהדיא והוא דליכא גוי מפסיק בהדייהו כך כתוב בא"ח עכ"ל". והביאו בשולחן-ערוך (סימן נה, סעיף כ): "וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא מַפְסִיק טִנּוּף אוֹ עַכּוּ''ם". וכאן גלי הרדיו חוצים מקומות רבים כאלה – על כך ממשיך מרן הרב: "י"ל שבשטח של העברת הקול ע"י רדיא שהוא מתפשט במקומות רבים, י"ל שיש שם אלה המפסיקים, וע"כ לכתחילה אין כדאי להכנס בספק זה לשמוע כדי לענות. אבל אם מזדמן הדבר ששמע יכול לענות, חדא דיש לסמוך בדיעבד על הדעה הראשונה, שהוא ע"פ סתמא דדברי הבבלי פסחים פ"ה, וי"ל דלא ס"ל כהירושלמי המובא בב"י שם סי' נ"ה בשם מהר"י אבוהב, שהתנו התנאי שלא יהי' ביניהם הפסק של מקום מטונף או עכו"ם, וגם שיטת המחמירים י"ל דהרדיא או הטלפון שהם משמרים את הקול ע"י מכונות נחשב כאילו אין הקול עובר כלל במקומות אחרים, ואין לנו ראיה שעבר דרך עכו"ם או מקום מטונף. ולא מבעי הטלפון בא רק ע"י החוטים י"ל כן, אלא אפילו הרדיו שמתפשט בכל מקום, מ"מ מאחר שאינו נתפס לשמיעת אדם כ"א ע"י המכונה, י"ל דאין העברתו נחשבת העברה במקום טומאה כלל, כ"ז שלא בא למציאות לשמיעה ע"י המכונה." ובדומה לזה כתב במנחת-אלעזר (לעיל הערה 12)
אף שהרב עובדיה יוסף פסק שאין יוצאים ידי חובת מגילה בשמיעה כזו, התיר לענות אמן (שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סח): "בסיכום: השומע סליחות וי"ג מדות דרך הרדיו בשידור חי, עונה אמן וי"ג מדות, אבל השומע קידוש או מקרא מגילה מהרדיו, אינו יוצא ידי חובתו, שחייב לשמוע מפי אדם בר - חיובא, ולא דרך גלי האתר. [14] " וכך כתב גם הרב אשר וייס [15] : "... כאשר זה בזמן אמת, אפשר לענות אמן, יהא שמיה רבא, גם מודים דרבנן שאין לנו אלא תפילה בעלמא. לגבי קדושה - לענ"ד ראוי לכוון כשאומרים את הפסוקים של נביא, שמכוונים לכל פסוקי הנביא קדוש וברוך, אל אפשר גם לענות קדושה דרך הטלפון".
הרש"ז אוירבך (מנחת-שלמה א, ט) התנגד גם לעניית אמן באופן כזה, משום שאף שיודע על מה מברכים, הוא מחויב בברכה, ועוד שמא ההיתר הוא רק אם נמצאים במקום אחד: " ולפי הדברים שאמרנו נראה שיש לשמיעה זו דין הנפת סודרים שהיתה באלכסנדריא של מצרים דחשיב רק כיודע באיזו ברכה הש"צ עומד ולא יותר, וכיון שכן נראה שאין לענות כלל אמן על ברכה שהוא מחויב לצאת בה, ואף גם ברכה שאין השומע מחוייב לצאת ידי חובתה ג"כ אפשר דרק אם עומד בבית הכנסת או אפי' סמוך לו ושומע חזרת הש"ץ או שאר ברכות ע"י רם קול אז שפיר נגרר אחר הצבור ועונה אמן מידי דהוי אאלכסנדריה של מצרים, משא"כ כשעומד רחוק ושומע ע"י טלפון נלענ"ד שאין לענות כלל אמן על שום ברכה ודינו כעונה אמן לבטלה, הואיל והוא שומע את הברכה רק מממברנה ולא מפי אדם, וכמו"ש כמה פעמים שע"י תנודות הממברנה חשוב רק כיודע לכוין את הרגע שהאדם עומד ע"י המיקרופון ומברך (וגם זה לא תמיד כי יתכן שזה כבר נשמע מתקליט), וכיון שכך מסתבר דבכה"ג שהוא עומד רחוק ואין לו שום צירוף עם המברך דאין לענות אמן על ברכה זו."
שיהוי זמן בין הברכה לשמיעתה
במערכות שידור שונות, בעיקר דרך לויין, קיים שיהוי זמן משמעותי (כמה שניות) בין אמירת הברכה לבין שמיעתה באמצעות המכשיר. לפי דברי האבודהם שהביא הרמ"א, שלא ימתין עם עניית האמן, ומיד כשכלתה הברכה יאמר, יתכן ויש להמנע מעניית אמן במקרה כזה.
אריכות דברים במשא ומתן של הלכה, ראה כאן במאמרו הנפלא של הרב צבי רייזמן .
א. קריאת המגילה - 'שומע כעונה' הוא דווקא כששמע מאדם המחויב במצווה, לדעת פוסקים רבים אין יוצאים ידי חובה משמיעת המגילה באמצעים אלקטרוניים. על כן מי שמנוע ממנו להצטרף לקריאת ציבורית, ואין מי שיגמול עמו או עמה חסד ויקרא בפניהם את המגילה, במקום פתוח או מאחורי דלת וכד', ישתדלו להקשיב לקריאת המגילה ברדיו או במרשתת (zoom או כל אפליקציה דומה) וכד' בשידור חי, יחזיק בידוי מגילה [רצוי מאד, כשרה] ויקרא יחד עם שליח-הציבור מילה במילה. מי שחלילה גם את זה לא מסוגל, ישתדל להקשיב כפי יכולתו לבעל הקריאה.
ב. אמן - למעשה, רוב הפוסקים מסכימים שמותר לענות אמן על ברכות המשודרות בשידור חי.
ג. עידן הקורונה מאתגר אותנו מאד בנושא הקירבה בין אדם לחברו, בצירוף למנין במקום אחד, במשלוח מנות, וביותר בסעודת פורים. כפי הנראה היום, אסור לקיימה בחיבור משפחות יחדיו. כאן דווקא אפליקציות ותוכנות של קול ומראה (zoom ודומיו) יכולים לתת משהו מתחושת הביחד. תשב כל משפחה בביתה ויתאחדו עם חבריהם ובני משפחותיהם הרחוקים יותר, נרים יחד כוס יין ונתפלל לשנה של בריאות ויצירתיות, שמחה ושגרה.
ד. רבים מאתנו נפגעו קשה מאד מהקורונה, מי חלה ונרפא, מי חלה וטרם נרפא, יש שנותרו צלקות בגופם או בנפשם מהמחלה, ויש שמתו בטרם עת. אחרים קופח מקור פרנסתם, ויש ששלום ביתם התערער. נזכור נא את המצווה העיקרית בחג הפורים - "מוּטָב לָאָדָם לְהַרְבּוֹת בְּמַתְּנוֹת אֶבְיוֹנִים מִלְּהַרְבּוֹת בִּסְעֻדָּתוֹ וּבְשִׁלּוּחַ מָנוֹת לְרֵעָיו. שֶׁאֵין שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים. שֶׁהַמְשַׂמֵּחַ לֵב הָאֻמְלָלִים הָאֵלּוּ דּוֹמֶה לַשְּׁכִינָה" (רמב"ם הלכות מגילה פרק ב הלכה יז) – "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" – כן יהיה לנו תמיד.
הרב מנחם פרל
ראש מכון צמת
[1] תיקוני זוהר תקונא עשרין וחד ועשרין דף נז עמוד ב: "פורים את קריאת על שם יום הכפורים דעתידין לאתענגא ביה ולשנויי ליה מענוי לענג".
[2] הָיְתָה כְּתוּבָה עַל הַנְּיָר אוֹ עַל עוֹר שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד, אוֹ שֶׁכְּתָבָהּ עַכּוּ''ם אוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס, פְּסוּלָה; וְדִינָהּ כְּסֵפֶר תּוֹרָה לְעִנְיַן הֶקֵּף גְּוִיל וַחֲטֹטְרוֹת חֵתִי''ן וּתְלִיַּת הֵהִי''ן וְקוֹפִי''ן וְכָל גּוּפוֹת הָאוֹתִיּוֹת בְּצוּרָתָן וּבַחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת. (שו"ע תקצא, ב).
[3] ראה תלמוד בבלי מסכת שבת דף מב עמוד א, בענין נזקא דרבים בגחלת וקוץ ברה"ר.
[4] דיני מנין ראה בשו"ע סימן נה, בעיקר סעיפים יג-יט. ושם בסע' כ – "יִהְיוּ עֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ עִמָּהֶם יָכוֹל לַעֲנוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא מַפְסִיק טִנּוּף אוֹ עַכּוּ''ם.".
ראה כאן את תשובת הרב יעקב אריאל - https://www.yeshiva.org.il/ask/121102 .
[5] ראה מאמרו של ר' יצחק ברט, תחומין מ' עמ' 349.
[6] ובהערות להליכות-שלמה כב,טו כתבו בשמו: "אם כי אין אני רגיל כלל להתעקש ולומר 'קבלו דעתי', בכל זאת בנדון זה הדבר הוא פשוט וברור אצלי כביעתא בכותחא, והחולק על זה איננו יודע כלל מה טיבו של כלי זה."
[7] שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן כא - "...ולפי זה קול התיליפון והראדיא שהוא קולט ומרכז את הד הקול ולא הקול עצמו הוא ודאי קול הברה ואין השומעו יוצא ידי מצות שופר, והוא הדין לכל ברכות וקדושה שהרי הד קול איננו קול האדם ואין יוצאים ידי חובה ולא עונין אמן וקדושה אלא בקולו של אדם בן דעה ובן מצוה." וראה גם שם בחלק ג, או"ח סימן לד.
הרמ"מ שניאורסון (שערי הלכה ומנהג אורח-חיים חלק ב סימן רצ): "אין מקום לשמיעת קריאת מגילה וכו' ע"י טלפון ורדיא וכיוצ"ב -כי אין זה קול אדם כלל (אפילו לא כהתוקע לתוך הבור). ופשוט שחידוש גדול וגם מוזר הוא לומר שכח כחו ושינוי עיקרי במהות וכו' יבא במקום דיבור. ואף שישנם מהאחרונים גדולי ופוסקי ישראל – מוכח מהשו"ת שלהם עצמם, שאלה שביארו לפניהם מהות ואופן פעולת הטלפון טעו בזה טעות עקרי ואכמ"ל."
במועדים וזמנים השלם (חלק ו סימן קה) כתב: "ונשאלתי מחו"ל במסיבות שמתפללין ומברכין בימי החול ברמקול, אם השומע ברמקול כשהוא בחוץ עונה אמן ויהא שמיה רבה או לא, וגאון אחד פסק בפשיטות שכל השומע חייב לענות אמן, דלא גרע מאלכסנדריא של מצרים שהניפו בסודרין וכל הרואה ענה ... ואני מפקפק מאד בדין זה, דכשם שאם שומע ברדיו אינו עונה אמן שאין זה קולו, ואף שמדבר עכשיו באותה שעה, הוא הדין ברמקול אין יוצאין, ובאלכסנדריא של מצרים כולם באולם גדול יחד ונצטרפו בכך, ... וכ"ז בענית אמן קדושה וברכו, אבל בקריאת התורה צ"ע טובא, ובזמן האחרון נפוץ פה 'מנהג' חדש, שבחגים מתאספים רבבות בנ"י יחד לזכות בכותל המערבי בברכת כהים המוני, והתפילה וקריאת התורה שם מעבירים לקהל דרך רמקול, ולכאורה אין זה קול המועיל ולא יצאו..." הרב דב ליאור . https://www.yeshiva.org.il/ask/86465
[8] תשובתו הועתקה בשו"ת מנחת יצחק חלק ב סימן קיג: "גם מה שכתב שם (בס' עדות לישראל), דבמכונת שמיעה, אינו יוצא י"ח קריאת התורה ומגילה, לפום ריהטא לאו בחדא מחתא מחתינהו, דבמשנה ובגמרא מצינו לענין תקיעת שופר, דאם קול הברה שמע לא יצא, דבקול שופר מעכב אם יש בקול תערובת של שופר אחר או שאינו ממין שופר, אבל בקריאת התורה או מגילה, הרי שומע קול הקורא, אלא שמעורב גם קול אחר, יש לדון דשפיר יוצא גם כשנתערב בו מקול אחר, דהכל הוא מכח הקורא, וכל הקולות כשרים, אלא שיהי' מכח בר חיובא, כן נראה לכאורה וצ"ע בזה."
[9] הביאו במנחת שלמה שם בהערת המחבר: "לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים 'אפשר' דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי"ז דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ בטלפון ורם - קול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו."
[10] בדומה לכך התבטא ביחס לשמיעת הבדלה דרך הטלפון (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן צא אות ד): "בענין שמיעת הבדלה ע"י טעלעפאן לאשה הנמצאת בבית החולים. הנה אם אי אפשר לה שתשמע הבדלה במקומה ודאי יש לה לשמוע על הטעלעפאן שיותר נוטה שיוצאה בזה כדכתבתי בתשובה חאו"ח ח"ב סימן ק"ח גבי קריאת מגילה וה"ה גבי הבדלה משום דכל מצות דבור דבחול הוא כמגילה לבד ק"ש ובהמ"ז שצריך למחות באלו הרוצים לצאת במייקראפאן, שלכן כיון שא"א לה לשמוע הבדלה בבית החולים צריכה לשמוע ע"י הטעלעפאן, וכן צריך לענות אמן על ברכה ששומעין ע"י טעלעפאן וע"י מייקראפאן מספק."
[11] ראה גם הערה 7 בשם הרב שטרנבוך.
[12] "וכיון שם כשיש מפסיק צואה היא למטה על הארץ שהוא כרמלית על הרוב במדינתינו והחוטי ברזל המה למעלה באויר בודאי הוא רשות בפ"ע מדרבנן כיון דלמעלה אינו כרמלית עוד כדאמרינן בשבת דף ז' ע"א ובטשו"ע סי' שמ"ה והוי חלוק רשויות די לענין זה ולא נחשב צואה מפסיק עוד."
[13] גם הרב דב ליאור התיר לענות אמן משידור חי, ראה כאן https://www.yeshiva.org.il/ask/2998 . אף שלדעתו לא יוצאים ידי חובת מגילה בכך, ראה לעיל הערה 7.
[14] לדעת הרב מזוז, אין להצטרף לי"ג מידוד בשידור חי. (מקור נאמן סימן שטו).
[15] שו"ת בנוגע לקורונה של קול הלשון.
