סחר במניות של מפעלים מחללי שבת

א. הצגת הבעיה

ב. בשותפות של גויים יש מקום להקל

ג. מי נחשב בעל המפעל

ד. האם המחזיק במניות ייחשב מסייע

v v v

נשאלתי, אם מותר לסחור במניות של חברות ומפעלים ממשלתיים או פרטיים, שבהם מחללים את השבת, אם בעבודה אם בייצור ואם בטיפול.

יש לדון בזה משתי בחינות: א. מצד שותפות ממש, הלא המניות מהוות רכוש של המפעל והמחזיקן נהנה מרווחים כשותף בין כל יתר בעלי המניות, ויש בזה אחריות של שותפות, שכן הוא הנהנה כשותף מרווחים הבאים ע"י מעשי שבת אסורים. ב. משום "מסייע בידי עוברי עבירה", שהרי אפילו אם בעל המניה לא משתתף במעשה ממש, אבל התמורה הממונית בעד המניות מושקעת במפעל, והמפעל הפועל בשבת פועל גם בשמו, ובזה הוא עוזר ומסייע לחילול שבת.

אם ישנם במפעלים הללו שותפים שאינם יהודים, המחזיקים בחלק מן המניות ופעילים בהנהלת המפעלים, וכן אם חלק של עובדים ופקידים אינם יהודים, כי אז נסיבות מקלות, לפי הדינים והסידורים המפורשים במקורות הש"ס הראשונים והאחרונים. המקור לזה בגמרא בע"ז (כב,ע"א): "ישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לעכו"ם, טול חלקך בשבת ואני בחול, ואם התנו בתחילה - מותר". והובא להלכה ברמב"ם (פ"ו מהל' שבת ה"ז) ובש"ע או"ח (ס' רמה סעיף ה). וכן בדרך אריסות: מותר לגוי לעבוד בשבת בשדה ישראל, דרך אריסות (טוש"ע או"ח רמג סעיף א). וכן בדרך פיסוק: פוסק אדם עם אינו יהודי על המלאכה וקוצב דמים, והגוי עושה לעצמו, ואעפ"י שהוא עושה בשבת מותר (טור ש"ע או"ח רמד סעיף א). וכן בדרך שכירות: אם שכר גוי לשנה או לשנתיים שיכתוב לו או לארוג לו בגד וכו', הרי זה כותב ואורג בשבת, כאילו קצץ עמו שיכתוב לו ספר, או שיארג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה (שם ס' רמד סעיף ד. וראה: נוב"י מהדו"ת או"ח כט; תשובת מהרש"ל סימן ק; חתם סופר חאו"ח נח-נט; שו"ת מהורי"א הלוי ח"ב ס' קסד ועוד).

אולם כאן מדובר במפעלים ממשלתיים ופרטיים המאוגדים בחברות שעובדיהם ומנהליהם יהודים, ואם כי ישנם גם מספר גוים מחו"ל שרכשו להם מניות כאלה (כפי שמסר לי מנהל רשות ההשקעות במשרד האוצר) הרי הם מיעוט קטן, שאין להם כל מגע ושותפות פעולה בתוך ההנהלה. ולא נוכל להשתמש בדין ברירה, כלומר: שריוח של העבודה בשבת יהיה לגויים, שהרי רובם ככולם של בעלי המניות המה יהודים וכל חברי ההנהלה בפועל המה יהודים, וכן לצערנו הרב, גם הפועלים כמעט כולם יהודים העובדים בשבת. ומה הדין איפוא בקשר לשימוש ברווחיהן של המניות הללו?

והנה ראיתי דבר חדש, בשו"ת מהורי"א הלוי (ח"ב סי' קכד). המחבר דן שם בשאלה, בדבר העיר נדבורנא שנמכרה לחברה "באדענקרעדיט אנשטלאלט" והעוסקים והמפקחים הם נוכרים, אבל גוף העיר הוא של אותם האנשים בעלי המניות (אקציען) מן האנשטאלט הנ"ל, והרבה מניות הן תחת יד יהודים וכל ההכנסות מתחלקות בין בעלי המניות. ונסתפק כי נמצא שם בית שכר ונשתהה עד לאחר הפסח שכר מעד, האם יש בזה חשש חמץ שעבר עליו הפסח, מאחר שחלק ישראל מעורב בו.

מהרי"א הלוי ז"ל העלה להיתר, ובניתוח השאלה שם רוצה לומר, שכאן בנידון המניות אין לבעל המניות זכות ובעלות לעשות כל מה שירצה, דהדבר ידוע, שאין לבעל המניות שום זכות וכח למכור החמץ או לבערו, שכן ההחלטות הן על פי המנהיגים המפקחים על העסק, על פיהם יצאו ויבואו כל עניני עסקיהם, וכיון שלא יכולים לבער החמץ, ממילא לא עברו בב"י, ומאחר שלא עברו בעלי המניות על ב"י, לא קנסו אותם חז"ל, לאסור החמץ לאחר הפסח. ומוסיף, דאם נאמר דגוף החמץ אינו של בעל המניות, אם כן גם הרשויות והבתים והחצרות אשר החמץ מונח שם, גם כן אינם של בעלי המניות, וכנודע שאין להם רשות ליכנס ולהשתמש במקומות השייכים לחברה. א"כ אף שהחמץ הוא באחריותם, שבאם יאבד החמץ, ההפסד על בעלי המניות, מ"מ הו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם, ומכיון שלא היו באפשרותם בשום אופן לבער החמץ ואין לו לבעל המניות רשות ליכנס למקום שהחמץ שם, אין מקום כלל לקונסו וכו'.

ועל יסוד זה דן הגד"צ הופמן ז"ל בספרו "מלמד להועיל" (ס' צא) בשאלה שעלתה לפניו והיא: "חבורה של קצת נכרים וישראל אחד, יש לה בית מאכל, ולכל אחד מבני החבורה יש קצת חלקים במניות (אקציען), ויש לאל ידו למכור המניות לכל מי שירצה. ובעד כל מניה ומניה, יקבל המחזיק בה סך מעות מדי חודש בחדשו, מה דינו לענין חמץ בפסח (כי בודאי בבית המאכל יש כמה וכמה חמץ), כדי שלא יכשל ח"ו באיסור ב"י וב"י". ולפי דעת השואל הוצע שימכור הישראל המניות שלו קודם הפסח ללוקח נוכרי. ודעת הגד"צ הופמן ז"ל, שאין צריך למכור המניות, אם עי"ז יהיה היזק לישראל, והתורה חסה על ממונם של ישראל. ויוצא מתוך הגדרה זו, של הגרי"א הלוי ז"ל, מכיון שאין על בעלי המניות שום זכות בעלות על בית מאכל זה, ואין להם רשות להכנס ולחוות דעה, ומה גם זכות על רשות המקום, הרי בעלי המניות לא עוברים על איסור בל יראה ובל ימצא.

ומוסיף להסתמך על הגאון מהור"ר עזריאל הילדסהימר זצ"ל, שבחן את חמשת תלמידיו, בהציגו לפניהם את השאלה הבאה: תעשיית שכר השייכת לחברה אחת, ורוב ניירות החברה הם ביד ישראלים. אך מנהלי עיקר התעשיה הם נוצרים ועושים שכר גם בפסח, אם לאסור לישראלים הריוח מטעם חמץ שעבר עליו הפסח, ואיך הדין אם חצי או מיעוט הניירות הם בידי הישראלים, והנה כל התלמידים הסכימו אחרי פלפול ארוך בסברות ישרות להיתר. והגר"ע הילדסהימר כתב בצד התשובות דשפיר הורו, ובתוך הנימוקים להיתירא ישנם אלו של הגאון מהורי"א הלוי ז"ל: א. שאין לישראל חלק בעשיית השכר עצמו, ואף אם ירצה לעשות ולעסוק הרשות ביד ההנהלה לסלקו בעל כרחו; ב. שאין לישראל חלק בשכר הנעשה ואף אם יבקש ליתן לו, ואין לו בגוף השכר שום דין ועסק רק מן הריוח יקח כפי חלקו; ג. אין כח ביד ישראל לבטל החמץ וכו' יעו"ש.

והנה נתפרסמה תשובתו של אחד מחמשת התלמידים שעמדו בבחינה בהלכה זו, הרב ד"ר שאול ויינגורט ז"ל (נספה באופן טראגי בתאונה), בספר זכרון לשמו "יד שאול" (ת"א תשי"ג). בתשובתו הארוכה והכתובה בבהירות יתירה, עומד הוא על יסוד ההנחה של הגאון מהורי"א הלוי ז"ל, ומוסיף לבסס את המושג הזה וז"ל: "ונראה בעליל שהבעלות של בעלי המניות היא מוגבלת, לא בלבד באופן שהזכיר המהרא"י לחיוב, היינו דאין לו רשות וכו' אלא אף לשלילה, כי למשל כשיש למי שהוא תביעה נגד החברה ולחברה אין לשלם, אז אין לו לתובע רשות לתבוע את בעלי המניות לדין, ולכל היותר יוכל לקחת את נכסי החברה, וממילא המניות תפסדנה בערך את שווים, אבל בשום אופן אין לו רשות לנגוע בנכסיו הפרטיים של בעל המניה, וכל החילוקים הללו אפשר לבאר ולכלול בקצור אם נגדיר ככה: הבעלות של בעלי המניות אינה אינדיוידואלית, כלומר: מקושרת עם הבעל, כשם שמצינו את המושג 'ממוניה' בב"ק, שפירושו: הוא אחראי בכל המובן בעד ממונו, ונכסיו אינון ערבין ליה, בעוד שהכא כל בעלותו מוגבלת בחלק שיש לו במניות, כאילו הוא קבל את החלק הזה מאחר, וכל אחריות תלויה רק בחלק שקבל, וביותר אחראי הוא אותו האחר שנתן לו את החלק, ואותו האחר אינו במציאות כלל אלא זהו כלל הנכסים השייכים לחברה, וכאילו הנכסים האלה היו מהוים אישיות בפני עצמה, וזה הנקראת במשפט החדיש: אישיות משפטית, וכזאת היא באמת העמדה המשפטית של חברת המניות במשפט החדיש".

למושג הזה יש יסוד בהלכה, כפי דברי הרב מנצר, שהביא את דברי הגרמ"א עמיאל ז"ל בספרו "דרכי משה" (ח"א שמעתתא ה, פרקים י-יא), שמחלק בין ציבור ושותפות, בעמדו על הקושיא העצומה על הרמב"ם שפסק (בפ"ז הל' ד-ו מנדרים) כרבי אליעזר בן יעקב דיש ברירה בחצר שאין לו דין חלוקה, ומאידך גיסא פסק כסתם מתניתין (נדרים מז,ע"ב; רמב"ם שם פ"ז,ה"ב) דשניהם אסורים בדבר של אותה העיר, דהיינו בית מרחץ ובית הכנסת. והר"ן פירש דהמשנה הזאת היא שלא אליבא דהלכתא, שפסקינן כראב"י, ותמה על הרמב"ם שמזכה שטרא לבי תרי. ותירץ הגרמ"א עמיאל ז"ל, דיש לחלק בין שותפות בחצר, שאף שאין בה דין חלוקה, הרי זה רק דבמציאות לא ניתן להתחלק, אבל בדינא בעצם הדבר הרי הדבר מצורף מחלקים, וע"ז שייך למימר למאן דס"ל יש ברירה "האי בנפשיה קא עייל והאי בדנפשיה קא עייל", אבל בציבור, דלפי הנ"ל גם בעצם הדין לא ניתן להתחלק דאין של ציבור בגדר חילוק כלל, ע"כ לא תתכן ברירה, כיון שהוא דבר שלא יתכן בו כלל בירור במציאות. וכל זאת מגלה לנו התנא דאעפ"י דבדבר של שותפות קיי"ל כראב"י, דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו, בכל זאת אסורים בדבר של אותה העיר, מפני שזהו בגדר דבר ציבורי, שלא שייכת בו ברירה, ובכך מתיישבים דברי הרמב"ם, ועי"ש באורך.

את המושג הזה יש לייחס גם לנידון דידן בחברות מניות, שזה לא יכול להיקרא עסק של שותפות שיכול להתחלק כדרך השותפות, אלא זה דומה לענין ציבורי רחב, שלא ניתן להתחלק. ובאופן זה, אין כאן אחריות של בעלות, שישא עליו בעל המניה, ולכן אין לאסור להנות מהמניות. והמחבר מוסיף: דהגע בעצמך, אם יש לו למישהו חלק בניירות של הבנק הממשלתי והבנק תמיד עושה עסקים ומרויח ע"י חמץ, ובפרט במדינות חקלאיות, אטו משום הכי נאסור עליו את הריוח? ויותר מזה הרי לכל אזרח במדינה יש חלק בנכסים השייכים לשלטון והמעות של נייר הן בעצם תעודה על זה החלק, וא"כ מה יעשו, אם הממשלה נושאת ונותנת בדגן ובתבואה גם בפסח? אלא ודאי דאין לדמות את החלק הזה לשותפות, וה"ה בחברה דידן, וא"כ שוב נוכל לחזור לסברא הראשונה של המהורי"א ז"ל, דהכא הוי כאילו בעלי המניות קבלו רק אחריות, ועיקר החמץ הוא של אותה האישיות המשפטית, שעכ"פ אין שם ישראל נקרא עליה וכו' יעו"ש.

והנה לאור המושג הזה, גם בנידון דידן, יש לדון במניות מפעלים המחללים לצערנו את השבת, שאין לדון כאן לפי הדין ההלכתי של שותפות כי אין לו כל זכות בעלות, לא על הרכוש ולא על המקום, וכן אין לו כל רשות וכל תוקף של פיקוד וניהול במובן של "שותף מה שעשה עשוי", ובהסרת הזיקה של שותפות, הרי אין אחריות שוב על חילול שבת כמו בענין חמץ הנ"ל.

אולם, יש לנו עדיין לדון מבחינת מסייע לדבר עבירה, אם זה שייך לכאן. והנה מצאתי ראיתי, בספר שו"ת "קול מבשר" להגאון רבי משולם ראטה (סימנים מח-מט) הדן בשאלה דלקמן: "לששה עשר פועלים דתיים שגמרו קורס להכשרה ימית, מציעים עכשיו להצטרף לקואופרטיב ימי של ההסתדרות. לקואופרטיב זה שתי ספינות: ספינת משא וספינת טיולים. בשתי ספינות אלו עובדים כשמונים איש, בספינת המשא יעבדו כמה פועלים לא יהודים, אעפ"כ ברור, שבשתיהן יעבדו הפועלים היהודים גם בשבת בעבודות שונות, כארבע שעות ביום, ברור ש16- חברים הדתיים לא יחייבו אותם לעבוד בשבת, והם יקבלו שכר עבודה חדשי ואחוזי רווח, וייחשבו כשותפים וחברים לקואופרטיב כיתר הפועלים, המותר לחברים להצטרף לקואופרטיב הזה?".

והמחבר מאריך ומפלפל ומסיק, דיש בזה משום מסייע בידי עוברי עבירה, ואין בזה חילוק אם סיוע מעט או הרבה, כפי לשון הרמב"ם (בסוף פ"ה דשביעית) "והעזר אף במעט", ובסוף פ"ה בגיטין: "ואפילו מיעוט הסיוע" עי"ש. ועיין עוד לשון הרמב"ם בפירוש המשניות (שביעית פ"ה מ"ו): "אמר הכתוב לפני עור לא תתן מכשול, ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה" ומתוך זה, שמחוייב הוא להפרישו, א"כ אין הבדל בין סיוע מרובה לסיוע מועט. ובתשובה מט מוסיף המחבר נימוק נוסף לאיסור ההשתתפות בקואופרטיב זה, לפימ"ש מהר"י בן לב והכנה"ג והמג"א (בסי' רמח סקי"ד וסק"כ) דכשיודע בודאי שיבואו לידי חילול שבת, אסור בכל גווני, אפילו קודם ג' ימים להפליג בספינה, וכן פסק בשו"ע הרב (שו"ע סי' יג) וז"ל: "כיון שיודע בבירור גמור שבודאי יצטרך לחלל שבת אסור לצאת אפילו ביום ראשון ואפילו לדבר מצוה", ממילא בנ"ד דידוע לנו בבירור שיעשו מלאכה בשבת על הספינה, אין היתר לזה, בפרט שהבעלים של הספינה הם ישראלים, והפועלים הם ישראלים, ויש בזה משום נהנה ממלאכת שבת, יעו"ש.

ואם כן בנידון דידן, הגם שיצאנו מחשש שותפות, מכיון ששונה היא חברת מניות שזה חברה משפטית מיוחדת, אשר אין הבעלות לבעל המניה, אבל בכל זאת מידי סיוע לעוברי עבירה ולפני עור לא תתן מכשול, לא יצאנו. ואין הבדל אם יש לו הרבה מניות או מעט, כי מטעם "מצוה עליו להפרישו" אין הבדל בין סיוע מעט להרבה כנ"ל, באופן כזה יש לייעץ ליהודים יראי אלקים השומרים שבת כדין, שלא ישתפו עצמם במניות במפעלים כאלה המחללים את השבת בכדי להינצל מחשש של סיוע לעוברי עבירה.[1]

אמנם השאלה הזאת היא חמורה ונוגעת לגורל משק המדינה, ולהתפתחותה הכלכלית של המדינה. אבל אין מנוס מפני החשש של סיוע לחילול שבת במפעלים אלה שהעובדים שם בשבת המה יהודים והמנהלים אף הם יהודים. ומוטב שהממשלה וכן רשויות הפיתוח וההשקעות, וכן החברות יכוונו את המפעלים האלה שישבתו שבת כדין, בכדי למנוע חילול שם המדינה - מחד, והתלבטויות מצד אנשים דתיים, הרוצים ומוכנים להשתתף באונם כחם וברכושם במפעלים אלה - מאידך, ועם זאת לא יתנו יד לנגוע בבבת עינה של השבת, שהיא נשמת נשמתה של האומה.

[1] אחרי מסרי את המאמר לדפוס מצאתי שדן בענין כזה הגר"ע הדיה בספרו "ישכיל עבדי" חלק ששי חאו"א סי' ז בהשמטות, ומסקנתו ג"כ לאיסור מטעם מסייע לידי עוברי עבירה, ושמחתי שכיוונתי לדעת גדול. וראה עוד בספר "אורח ישר" (סימן א) להגאון מסופוצקין ז"ל ובספר שו"ת לבוש מרדכי" להגמ"א אפשטיין ז"ל (סימן ג).