משפט המלחמה ושיתוף האשה במלחמה

מתוך הספר 'בצומת התורה והמדינה' כרך ג' עמוד 221

א. בעניני ציבור כללי הלכה שונים

ב. מהי מלחמת מצוה

ג. נשים במלחמת עמלק

ד. עזרת ישראל מיד צר - מלחמת מצוה

ה. בין מלחמת מצוה למצות מלחמה

ו. השתתפות נשים במלחמת מצוה

v v v

עניני מלחמות קובעים להם מקום מיוחד בהלכה משום הכללים המיוחדים שישנם בהם והם שלא בהתאמה לכללי ההלכה במקומות אחרים. כך למשל הותרה מלחמת רשות בה מסתכנים אלפי נפשות מישראל. פעולה שתכליתה הרחבת גבול ישראל או להרבות בגדולתו ושמעו של המלך - לא מצינו כיוצא בה שתתיר סיכון מעין זה במקום אחר. ואפילו אם זה בא מרצון העם ומהסכמתו, ג"כ היה מן הראוי למחות בדבר, שהרי אין אדם רשאי לסכן עצמו. אולם במלחמה למדנו במס' שבועות (לה,ע"ב): "אמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא דעלמא לא מיענש עלייהו". ועיי"ש בתוס' שפירשו שהמדובר במלחמת רשות, שיש רשות למלך לכופם להלחם ואינו נענש אף אם יהרגו עד חלק ששי. ולזה חידש בספר שו"ת מקום שמואל (סי' ח) וכן בס' משפט כהן למרן הגריא"ה קוק זצ"ל (סימנים צו קמג) שעניני הכלל במלחמות יוצאים מכלל המצוה של "וחי בהם", והוא משום שמלחמה היא מהלכות ציבור ששם קיימים כללים אחרים ואין ללמד ממקום אחר עליהם ולא מהם למקום אחר. וכיו"ב כתב בהעמק דבר עה"ת (בראשית ט, ה). נמצאנו למדים שישנם דינים ופרטים מיוחדים שמקומם רק בהלכות עם ומדינה ולאלה שייכות המלחמות לסוגיהן. ונפרטם להלן בע"ה.

אחת מצורות המלחמה שיש לה סדר מיוחד משלה היא מלחמת מצוה. לכאורה היה נראה שמלחמת מצוה היא כל מלחמה שבמטרה המושגת על ידה מקיימים מצוה. אולם אחרי העיון נראה שאין הדבר כן.

הנה כתב רמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה ויובל הי"ב) ששבט לוי "לא זכה בנחלת א"י וביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' וכו', לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכים מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין". אולם במלחמת מדין מביא רש"י על הכתוב אלף למטה לכל מטות ישראל "לרבות שבט לוי", והוא עפ"י הספרי (הגר"א גורס שם: להוציא). וכתב בזה הספרי דבי רב על הספרי, שאע"ג שבכל מלחמת מצוה לא השתתף שבט לוי, מ"מ במלחמת מדין שהיתה לנקום נקמת ה' כמפורש בכתוב, נתחייבו גם הם. עוד מצינו הבדל בין מלחמת מדין לשאר מלחמת מצוה במש"כ החינוך (מצוה תקכז) שבמלחמת ז' עממים מקיפים אותם מכל צד. ותמה במנ"ח, שהרי עיקר הדין שמניחים רוח אחת בשעת מצור נלמד ממלחמת מדין, והלא שם היתה מלחמת מצוה.

לכן נראה שהגדרת מלחמת מצוה הוא רק כשהמלחמה נצרכת מטעמי מדינה ועם דוגמת מלחמת כיבוש הארץ והתנחלות בה. עי' רמב"ן בהשמטות לסהמ"צ מצוה ד, שמנאה במנין המצוות. ואף הרמב"ם ודאי מודה בזה כמש"כ בס' אבני נזר (הל' ישיבת א"י סי' תנד,א,ו), וזה שלא חשבה במנין המצוות הוא משום שכבר מנה מצות החרם תחרימם שנאמרה בז' עממים וזו אינה אלא בכדי שנוכל לשבת בא"י, שהרי יהשע שלח פרגמטוטין שמי שרוצה לפנות יפנה ועמד גרגשי ופינה ולא נלחמו בו לא החרימוהו. נמצא שמצוה זו של החרם תחרימם היינו מצות כיבוש הארץ והתנחלותה. אולם מלחמת מדין מטרתה אינה חיזוק בטחון המדינה והעם, אלא ענין נקמה גרידא כמפורש בכתוב, ולכן אעפ"י שהיה במלחמה זו מצוה, אין זה בגדר מלחמת מצוה, אלא בגדר מצוה של מלחמה, וע"כ אין דיניה צריכים להתאים עם מה שמצינו במלחמת מצוה.

ונראה להבחין בין שני סוגי מלחמה שיש בה מצוה, בין מלחמת עמלק בזמן משה רבינו ע"ה לבין מלחמת עמלק לדורות. הנה החינוך (מצוה תרג) כתב לענין מלחמת עמלק: "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב ולא לנשים". ותמה על זה במנ"ח מאי שנא מדין הריגת ז' עממים (מצוה תכה) ששם כתב החינוך שמצוה זו נוהגת בזכרים ובנקבות. וכן העיר על פטור הנשים ממלחמת עמלק, הרי מלחמת מצוה היא ובזו אמרנו הכל יוצאים אפילו כלה מחופתה סוטה (מד,ע"ב).

לכאורה היה אפשר להביא מקור לדברי החינוך שאשה פטורה במלחמת עמלק, מהמכילתא על הפסוק "בחר לנו אנשים" שמות (יז,ט) - "ר"י אומר: בחר לנו אנשים - גבורים. ר"א המודעי אומר יראי חטא". ומכאן נראה שגם באנשים לא כולם השתתפו, ומכש"כ הנשים. ועי' כעין זה בספרי ריש דברים על הפסוק "הבו לכם אנשים" - "וכי עלתה על דעתנו נשים? מה ת"ל אנשים? - ותיקים, כסופים".

אולם זה לא יתכן, שהרי כתב הרמב"ם שמלחמת מצוה היא מלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר. הרי מנה מלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר כשני דברים. אולם מלחמה עמלק בזמן משה רבינו ע"ה, כשבא עמלק להלחם עם ישראל, היתה מלחמה מסוג עזרת ישראל מיד צר. ומצות מחיית עמלק לדורות היא מצוה בפנע"צ והיא קיימת בכל מקום ובכל זמן, לאבד זכר עמלק בלי כל חישוב מדיני (עי' רדב"ז פ"ה מהל' מלכים ה"ה) או בטחוני. וזה נאמר למשה רק לאחר המלחמה הראשונה עם עמלק. ולזאת מנאה הרמב"ם כסוג של מצוה בפני עצמו. נמצא לפי זה שהמלחמה הראשונה בעמלק שהיתה עזרת ישראל מיד צר זו ודאי מלחמת מצוה היא שהכל יוצאים בה. וענין זה שנאמרה שם בחירה לא מצד דין כללי הוא שלא משתפים נשים במלחמה, אלא הוראה מיוחדת של משה רבינו ע"ה היתה אז לשם הצלחת המלחמה ומצד אופייה המיוחד של מלחמת עמלק, שהרי גם בין הגיברים בחר דוקא גבורים ויראי חטא שתהא זכותם מסייעתם, מה שאין מוצאים במלחמת מצוה במקום אחר.

אולם מה שהביא החינוך במלחמת עמלק לדורות שאין הנשים חייבות בה, נראה שהוא משום שאין במלחמה זו לדורות משום מלחמת מצוה, שהרי אין בה משום חיזוק המדינה ובטחונה, אלא מצוה מיוחדת היא למחות זרעו, ובדומה למצות מלחמת מדין לשעתה, וע"כ אין זו מלחמת מצוה אלא מצוה מלחמה, ובזו לא נאמר הכלל שהכל יוצאים אפילו כלה מחופתה. ולכן כתב החינוך שנשים פטורות שלא כבכל מלחמת מצוה.

ומקור לדברי החינוך האלה הפוטר נשים ממצות מחיית עמלק, נראה שהוא ממה שאמרו בתוספתא דמגילה פ"ב: "הכל חייבים במקרא מגילה: כהנים לויים וישראלים אבל נשים עבדים וקטנים פטורים ואינם מוציאים את הרבים ידי חובתם". אכן בגמרא מגילה (ד,ע"א) "אריב"ל: נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס". ובערוך השולחן (סי' תרפט, ס"ה) כיון את התוספתא לדעת בה"ג שחיוב הנשים במגילה הוא רק בשמיעה ולא בקריאה, ולכן אין יכולות להוציא את הרבים ידי חובתם בקריאתן. ונראה יסוד החילוק עפ"י מש"כ בספר מרחשת (ח"א סי' כב) שקריאת המגילה יש בה שתי מצוות, האחת מצד פרסום הנס והשני' מצד זכירת מצות מחיית עמלק המוטלת עלינו. ולפי זה יש מקום לחלק: מצד פרסום הנס אין חובה בקריאה דוקא אלא מספיקה השמיעה וההשתתפות בפרסום הנס ע"י זה. משא"כ מצות זכירת המחייה, בזה צריך מעשה הזכרה דהיינו קריאה. ומתוך שנשים חייבות רק בשמיעה ולא בקריאה יש לשמוע שנשים אינן חייבות במצות מחיית עמלק, ולא נשאר בהן אלא חיוב פרסום הנס ולזה מספיק בשמיעה. וע"ע בטורי אבן בדברי ריב"ל, וע"ע בס' חמדת אריה הל' מגילה תרפח פ"ה. עכ"פ לפי דברינו יש בזה מקור לדברי החינוך הפוטר נשים ממצות מחיית עמלק.

בענין זה ראיתי בקונטרס גנזי הספרי לרב בצלאל זולטי שרצה ליישב הסתירה שהזכרנו בדברי החינוך לענין שיתוף האשה במלחמת עמלק, ומעלה שמה שלמדנו שבמלחמת מצוה הכל יוצאים הוא לא מדין חיוב מלחמה שהיא חובת הציבור ובזה קיים הכלל שאין דרכה של אשה לעשות מלחמה, אלא הוא מחיוב אישי של מצות תחרימם. ובנוסח זה, אם כי בהבדל פרטים, כתב הרב מ. ד. ולנר בקובץ זה. אולם כבר הרגיש מחבר גנזי הספרי עצמו (שם בהשמטה) שחילוק זה מתאים רק לפי גירסת דפוס וילנא שמצות מחיית עמלק מוטלת רק על הציבור. אולם בדפוסים אחרים יש תוספת דברים שמי שבא לידו זרע עמלק ולא הרגו ביטל מצות עשה זו, הרי שלפי זה גם מלחמת עמלק היא מצוה אישית פרטית, ולפי זה כל בנין החילוק נופל.

כבר הזכרנו לעיל שהרמב"ם מונה עזרת ישראל מיד צר בין גדרי מלחמת מצוה. הרב כ. פ. טכורש במאמרו בקובץ זה הראה מקור לדברי הרמב"ם הללו בירושלמי (ספ"ה דסוטה) שקורא מלחמת חובה כשאינהו קאתו עלן. והחזיק אחריו הרב וינברגר וסמך עצמו על מה שאמרו בסנהדרין (עג,ע"א) מנין לרואה חברו שלסטים באים עליו שחייב להצילו ת"ל לא תעמד על דם רעך. והקדימו בזה השיירי קרבן על הירושלמי בסוטה שם. אלא שבצדק העיר הרב זוין על זה בספרו "לאור ההלכה" שמצד מצוה זו של "לא תעמד על דם רעך" יש עדיין מקום רב לפקפק שלא מצינו בזה חיוב לסכן את עצמו.

ונ"ל להוכיח דינו של הרמב"ם גם מהבבלי. הנה שנינו בעירובין (מה,ע"א): "אר"י אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל וכו' באו על עסקי נפשות יוצאים עליהם בכלי זיינם ומחללים עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בכלי זיינם ומחללים עליהם את השבת". והנה כידוע הירושלמי (שבת פ"ב,ה"ה) קובע שרק מלחמת מצוה מותר להתחיל בשבת אבל לא מלחמת רשות, ומתוך שאמרו שאפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללים את השבת, והרי זו עזרת ישראל מיד צר היא, שמענו שגם זו מלחמת מצוה. אמנם בעיר הסמוכה לספר בא"י היה אפשר לומר שכיון שהחשש הוא מצד שעל ידה יקל להם לכבוש את הארץ כמו שכתב רש"י, א"כ הרי זה מצוה מצד כיבוש וישיבת א"י. אולם הרי בגמרא הוסיפו על זה שדין זה קיים גם בנהרדעא שבבבל, ועי' רש"י שם שהוא משום שיש שם יישוב יהודי רצוף. שומעים אנו שאין הטעם דוקא מצד כיבוש הארץ, אלא עצם עזרת ישראל מיד צר היא מצוה ומלחמת מצוה שמותר להתחיל בה גם בשבת. ומכאן מקור לדברי הרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר מלחמת מצוה היא.[1]

כתבנו לעיל להבדיל בין מלחמת מצוה למצות מלחמה. ויצא לפי הנ"ל שזו שיש בה מצות מלחמה, כפופה היא בפרטיה לדיני מלחמה הכלליים הקיימים גם במלחמת רשות, שאף זו אינה נבדלת הימנה אלא בזה, שבעוד שבמלחמת רשות כל ענין המלחמה הוא תלוי ברצון ישראל, הרי מצות מלחמה היא מחייבת להיכנס למלחמה, משא"כ מלחמת מצוה, בה קיימים דינים אחרים בהרבה פרטים. והנה מוצאים במלחמה מצות קריאה לשלום. אמנם לדעת רש"י עה"ת (וכ"כ התוס' גיטין מו ד"ה כיון) אין זה אלא במלחמת רשות, אולם הרמב"ם (פ"ו ממלכים) וכן הרמב"ן והחינוך סוברים שאין עושים מלחמה עם שום אדם בעולם אא"כ קורין לשלום תחילה. ונראה שגם לדעתם אין זה מצד פרטי דיני מלחמת מצוה, אלא משום שגם במלחמת מצוה ישנו הצד של מצות המלחמה שהוא כפוף לדיני מלחמה הכלליים והוא המחייב את דין הקריאה לשלום. ונפק"מ מזה שאם יצוייר אופן שאין בו כלל צד מצות המלחמה, לא יהא בו גם דין קריאה לשלום.

בזה תסור תמיהת המנ"ח על החינוך שפטר את האשה ממצוה זו, ותמה עליו המנ"ח הרי במ"מ גם נשים חייבות, א"כ גם בהן שייכת מצוה זו. אבל כבר נתבאר לעיל שבנשים אין מצות מלחמה קיימת, שמשום זה פטורות הן ממלחמת עמלק, ומה שחייבות במלחמת מצוה הוא בע"כ מדין מיוחד של מלחמת מצוה. וע"כ אין בהן דין קריאה לשלום, שזו נובעת ממצות המלחמה ואינה מפרטי מלחמת מצוה כשלעצמה. ויתכן לומר שגם רש"י מודה בעצם היסוד שגם במלחמת מצוה קיימים סדרי דיני מלחמה הכלליים, ובכלל זה היה מקום גם לדין קריאה לשלום, אלא שבמלחמת ז' עממים הרי זה נוגד במהותו למטרת המלחמה כי דעת רש"י שקריאת השלום הוא למס ועבדות, בניגוד לרמב"ם הסובר שמכלל התנאים הוא גם קבלת ז' מצוות בני-נח, ולכן לא תתכן קריאה לשלום במלחמת ז' עממים, שהרי אסור להניח עובדי ע"ז בא"י (ועי' בהעמק דבר דברים כ,ז). ומטעם זה נראה שסובר הרמב"ן שבמלחמת ז' עממים מקיפים מכל צד שכן השארת רוח אחת פתוחה נוגד למטרה, משא"כ קריאה לשלום שעזיבתם מלעבוד ע"ז אינה בהכרח מתנאי הכניעה, עי' ברמב"ן עה"ת מה שהסביר בזה.

בדברינו יוסבר גם מה שהעיר המנ"ח עוד בכמה ממצוות המלחמה שבהם סיים החינוך שנוהגת המצוה רק בזכרים הראויים למלחמה: הלאו דלא תיראו ולא תחפזו (מצוה תקכה), משיחת כהן גדול למלחמה (מצוה תקכו) מצות עשה דיתד תהיה לך (מצוה תקסו), והעיר המנ"ח: הרי גם נשים משתתפות במלחמה כשהיא מלחמת מצוה, א"כ למה אינן חייבות בזה. ולפי הנ"ל נראה שבאמת כל מצוות אלה יסודן בדיני מלחמה הכלליים שקיימים גם במלחמת רשות. ובאמת מצות עשה דיתד אמרו בתוספתא (מגילה פ"ד) שהיא ביוצא למלחמת רשות, אלא שמ"מ לפסק הלכה הביא הרמב"ם מצוה זו גם במלחמת מצוה (פ"י ממלכים הי"ד, טו) ועי' ב"אור שמח" שהעיר מהתוספתא. אלא שהוא כנ"ל משום שגם במלחמת מצוה חלים דיני מלחמה כלליים (כל עוד שאינם סותרים לעצם המטרה וכנ"ל), אולם כל זה הוא רק בגברים שבהם קיימים דיני מלחמה הכלליים. אבל נשים כיון שאינן בנות מלחמה, רק במלחמת מצוה, לא קיימים בהם דיני המלחמה הכלליים, וע"כ כל מצוות הנ"ל אינן נוהגות בהן גם במלחמת מצוה שהן משתתפות בה.[2]

על יסוד הדברים האמורים נראה לומר דבר חדש. מוצאים אנו הבדל דין בין מלחמת מצוה למלחמת רשות בנוגע לחוזרים מעורכי המלחמה שזהו רק במלחמת רשות. ונראה שבמלחמת מצוה אותם הפטורים ממלחמה רגילה, אין בהם פרטי דיני מלחמה הנוהגים גם במלחמת מצוה על יסוד הדינים הכלליים שקבעה התורה במלחמה, כגון דין היתד וקריאה לשלום וכיו"ב, וכמו שכתבנו לעיל לענין אשה. בזה נוכל ליישב הרמב"ם ריש פ"ז מה' מלכים שכתב שמינוי הכהן לדבר אל העם קיים גם במלחמת מצוה והראב"ד השיג עליו, כי כל הדיבור הוא אז בכדי לפטור את החוזרים מעורכי המלחמה, והרי במלחמת מצוה כולם חייבים. אולם לפי הנ"ל יתכן שזה בא לפטור אותם מדיני מלחמה הכלליים, ולזאת צריך לקרוא הפרשה כהלכתה, כי בדין הקריאה תלוי הפטור, עי' במה שהאריך בזה הרב סולוביצ'יק ב"עמק הלכה" (פילדלפיה תרצ"ה).

מהאמור יצא הבדל נוסף שאפילו לשיטות הסוברים שיפת תואר מותרת גם במלחמת מצוה, מ"מ אין זה אלא מצד הדינים הכלליים של מלחמה הנוהגים גם במלחמת מצוה. אולם אלה שהשתתפותם במלחמת מצוה היא רק משום שהיא מלחמת מצוה, כגון אלה החוזרים מעורכי המלחמה, הם יהיו אסורים גם ביפת תואר.[3] לפמש"כ יש לרכך גם את הסתירה לדברי הרמב"ם הנ"ל ריש פ"ז ממלכים שכדבריו מפורש בסוטה (מג,ע"א) שפינחס נשלח למלחמת מדין בתורת משוח מלחמה, והרי זו היתה מלחמת מצוה כפי שהעיר ב"אור שמח" ממש"כ הרמב"ם עצמו בסהמ"צ (מצוה קצא) שמשוח מלחמה היה רק במלחמת רשות, וגם לזה הראו מקור מהא דתניא בספרי (פ' שופטים): "כי תצא למלחמה - במלחמת רשות הכתוב מדבר". ובאמת, הסתירה היא לא רק בדברי הרמב"ם אלא גם בין הברייתא לספרי. אבל לפי הנ"ל, הכהן באמת מדבר אל העם גם במלחמת מצוה, אבל זה אינו מדיני מלחמת מצוה, אלא מהדין הכללי של מלחמה, והנפק"מ כנ"ל לגבי אלה הפטורים מדיני מלחמה הכלליים.

מכל הדעות שהובאו לעיל ובראשם המנ"ח יוצא לכאורה שאשה משתתפת במלחמת מצוה. וכן דעת הספר המרחשת (שם) שאשה חייבת במלחמת ז' עממים מדין כיבוש, אלא שלדעתו הן פטורות ממלחמת עזרת ישראל מיד צר. מצד שני יש לראות חבל מפרשים - הרדב"ז (פ"ז ממלכים ה"ד); הרש"ש (סוטה מד); התפא"י (משניות שם) - שהוקשה להם האמור במשנה הכל יוצאים וכו' ואפילו כלה מחופתה: והרי אין דרכן של נשים לעשות מלחמה. ופירשוה שהמכוון לתפקידים לא-קרביים כגון לספק מים ומזון.

בספר "לאור ההלכה" העיר שלפי זה מתורצת תמיהת המנ"ח שנשים פטורות מכמה מצוות מלחמה, כיון שאינן מנהלות את המלחמה. אולם עדיין אין בזה בכדי לבאר את הסתירה על פטור הנשים ממלחמת עמלק שלא כבמלחמת ז' עממים, והרי אותם דברים שהן עושות שם יכלו לעשות גם במלחמת עמלק. כמו כן נראה שלגבי מצוות ודינים שישנם במלחמה אין הפרש בתפקיד שממלאים במלחמה, כמש"כ הרמב"ם (פ"ב ממלכים ה"ט) לענין ביזת המלחמה שהיא מתחלקת שווה בשווה בין אנשי הצבא לבין העם היושב על הכלים, כי גם היושבים על הכלים יחשבו לאנשי מלחמה. ולפ"ז יתכן שגם המנ"ח מודה שכל שיתוף האשה במלחמת מצוה היא רק בתפקידים לא-קרביים, ומ"מ התקשה בטעם ההבדל שבין מלחמה למלחמה שיש מהם שלא חייב בהם החינוך את הנשים, והרי חיוב בתפקידים לא-קרביים ג"כ נקרא חיוב והשתתפות מלאה במלחמה.

בס' תשובה שלמה (ח"ב חו"מ סי' יח) הביא ראיה לדעה שאשה אינה משתתפת במלחמה אלא בתפקידים לא-קרביים מהגמרא נזיר (נט,ע"א) "רבי אלעזר בן יעקב אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין, ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה". ופסקוה הרמב"ם (פי"ב מהל' עכו"ם ה"י) והחינוך (מצוה תקמב). וע"כ שחיובי נשים הם בתפקידים של עזרה לצבא. וכן העירו מגמ' זו הרב ולנר (במאמרו בזה הקובץ), ובספר הל' מדינה (ח"ב שער ג, פ"ו). אלא שבספר הנ"ל יצא לדון בדבר חדש בדיוק לשון הספרי בדברי רבי אלעזר בן יעקב: "מנין שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה ת"ל ...". ודייק ממה שכתב לשון "תצא למלחמה" שחוץ מאיסור לבישת כלי הזיין יש איסור נוסף של יציאה למלחמה, שאף הוא כלול באזהרה זו.

ולו היתה הראיה רק מסוגית הגמרא בלבד היה מקום לדחות שהמדובר בגמרא רק על מלחמת רשות שהיא פטורה, ובזה יש מקום לאיסור של לא תלבש, משא"כ במלחמת מצוה, בזה לא שייך האיסור כיון שעושה זאת מטעם חיוב שמחוייבת להשתתף במלחמה. שכן אין איסור זה אלא בדרך עידוי וקישוט כמש"כ הב"ח והט"ז ביו"ד סי' קפב.[4] בפרט למש"כ הרמב"ם בסהמ"צ (לא תעשה מ) שאיסור כלי זיין באשה הוא משום שמעורר את הטבע לזימה, טעם זה לא שייך במקום מצוה וחובה. והרי הרמב"ם והחינוך וכן בשו"ע (שם) השמיטו את המלה "למלחמה", ואף במקום כלי זיין כתוב שם שריון. והלא דברים בגו, ומי לידינו יתקע שזה לא מטעם שהם סוברים שכל כלי זיין מותר וכהערת הרב העורך לדברי הרב ולנר שם (ועי' בביאור הגר"א אות ז שם). וקצת סעד אפשר להביא לזה ממה שאשה חייבת בהחרם תחרימם של ז' עממים, והרי מצותם בסייף כמבואר בסנהררין (סז,ע"א) וע"כ שהמדובר בסוגית הגמרא בנזיר הוא בדין מלחמת רשות.

אכן עיקר הראיה היא מזה שכתב רש"י שם: "וזהו שמצינו ביעל אשת חבר הקיני שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין, אלא כמו שנאמר ידה ליתד תשלחנה". ומקור דבריו הם חז"ל כמו שציין הגרע"א בגליון הש"ס. והלא שם היתה מלחמת ז' עממים שהיו כנענים, וגם עזרת ישראל מיד צר כנאמר שם "והוא לחץ את בני ישראל בחזקה" שופטים (ד,ג), ומ"מ גם בזה נאמר ידה ליתר תשלחנה. אף שגם בזה אפשר לדחוק ששם הוא מפני שיעל לא השתתפה במלחמה עצמה, כמו כן היה זה כבר אחרי הניצחון כמפורש בכתובים שם, ונמצא שהיא לא הרגתו אלא מצד המצוה הפרטית שישנה על כל אחד ואחד, ולכן לא השתמשה בכלי זיין. ועי' לזה מדרש דברים רבה (כ"י, מהד' ליברמן עמ' לג) שכתב: "אם ברחו הלגיונות והניחו הארץ אין מצווים לרדוף אחריהם, אבל המלכים שברחו מצווים לרדוף אחריהם עד סוף העולם". אולם י"ל כשניגף העם והמלך ברח שוב אין מצווים לרדוף.

ומ"מ אני מהסס בזה לפי שראיתי במכתב מהאדמו"ר מלובביץ שנוקט לדבר פשוט שדבר האסור מהתורה מלא ילבש, כגון כלי זיין, גם אם חל שינוי במנהג המקומות, וכגון אשה הדרה במלכותא דנשי (תמיד סוף פ"ד) האיסור נשאר במקומו. לכן נראה לקבל דבריו של ה"תשובה שלמה" ודעימיה שחיוב הנשים להשתתפות במלחמה הוא לתפקידים לא-קרביים. וע"ע במצפה איתן יבמות סח בזה שאמרו שם איש דרכו לכבוש ולא אשה שציין לעיין נזיר נט. כמו כן מצאתי בספר "הון עשיר" של המשניות שפירש: "וכלה מחופתה - אין ספק שאין זה אלא לעשות כמו שעשתה האשה לאבימלך או כשרח בת אשר לשבע בן בכרי או כיהודית לאפלוניוס בימי החשמונאים, אבל לא שתתחייב לעמוד בקשרי מלחמה בכלי זיין כמו האנשים. ואף אם יודעת בעצמה שיכולה לעמוד כנגד האויב נראה בעיני שלא היו מניחים אותה לצאת, דסוף סוף אשה היא בדעתה קלה ולבה מהסס מדבר קל, ושמא תתחיל לנוס ותחילת נפילה - ניסה".

אכן זה נראה ודאי שאין לקבל את הפירוש של בעל "התורה תמימה" שמש"כ במשנה חתן מחדרו וכלה מחופתה הוא רק ביטוי מליצי על דרך הכתוב ביואל (ב,טז) "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה", והכונה שערבה כל שמחה והכלה שבה מחופתה לביתה מפני שחתנה יצא למלחמה, שהרי הרמב"ם בסהמ"צ אומר בפירוש על הנשים שאינן נלחמות במלחמת רשות, שמכאן יוצא בפירוש שבמלחמת מצוה כן מלחמות. והיינו לכל הפחות לענין סיפוק לחם ומים וכיו"ב לאנשי המלחמה.

וראיתי לרב ולנר במאמרו שמוכיח לפטור נשים מכל תפקיד שהוא במלחמה מהגמרא יבמות (עז,ע"א) שדרשו עמוני ולא עמונית וכו' מדכתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם. ואם נאמר שמשתתפות בעניני המזונות נמצא שגם אשה דרכה לקדם. אבל לא ידעתי מה זו ראיה. הלא המדובר רק על מלחמת מצוה, וחיובי מלחמה ובפרט מלחמת מצוה הם אחרים וכנ"ל. ואחרי שהדין מחייבם לא שייך בזה כל כבודה בת מלך פנימה. ויותר מזה שכבר העיר הרב העורך שם, שדין כל כבודה וכו' תלוי במנהגי המקום. ועי' ברעק"א ביו"ד, שאפילו אם יפרץ ע"י פריצים הולכים אחר המנהג בזה, ועי' בס' שו"ת אבני זכרון (ח"ב סי' כג) שמפרש דברי רבא בנזיר (כג,ע"ב): עה"פ "בכל תושיה יתגלע", שרבא אינו נוקט סברתו של ר"ש שנשים אין דרכן לקדם אלא הטעם ממיעוט הכתוב עמוני ולא עמונית וכו'. ויוצא שלדעת רבא שהוא בתרא אין כלל הסברא שנשים אין דרכן לקדם. ואנן מה נענה אבתריה. ועי' במבוא לספר הל' מדינה ב, מש"כ מרן הרצ"פ פרנק שליט"א לדחות הראיה. עוד הביא הרב ולנר הנ"ל ראיה מקידושין ב ע"ב, שאמרו שם "אין דרכה של אשה לעשות מלחמה". אבל שם המדובר על העמים שיבאו על ישראל "בשבעה דרכים ינוסו", ומה זה שייך למלחמת מצוה שהתורה מחייבת את כולם, כל אחד לפי אפשרויותיו.

כל זה לעיקר הדין. אכן מחוייבים אנו לראות את המציאות שלפנינו, שמסוכן מאד למסור את בנותינו בידים לא נאמנות. ולזאת עד שלא יובטח פיקוח ממשי וכל הדבר ימסר לידים נאמנות, יש להתנגד לכל צורה של גיוס. עי' במבוא הנ"ל דברים היוצאים מן הלב. והמצוה עלינו לקיים "ככל אשר יורוך".[5]

[1] את הערת הרב זוין שהביא הרהמ"ח על דברי השיירי קורבן בירושלמי, יש לחזק יותר, באופן שתהיה שאלה לא רק על דבריו של השיירי קורבן כי אם גם על עיקר הפסק של הרמב"ם. כי השי"ק מציין מקורו של הרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר עפ"י הירושלמי שקורא ל'אי אתו אינהו עלן' מלחמת מצוה, והסביר הטעם מצד "לא תעמד על דם רעך" וכמבואר במאמר. ועל זה יש לשאול לפי מה שמסיק הרדב"ז שאינו חייב לסכן עצמו להצלת חברו, והוא שלא כירושלמי שהביא הכס"מ (הל' רוצח פ"א הי"ד), והסביר באגודת אזוב (הובא בפ"ת חו"מ תכו) שהוא משום שהבבלי חולק בזה על הירושלמי, לפי זה אפשר לשאול על פסק ההלכה של הרמב"ם, כי להסבר הירושלמי עצמו שקורא לזה מלחמת מצוה דוקא צודק השיירי קרבן, שהרי הירושלמי לשיטתיה סובר שחייב לסכן עצמו, א"כ הוי שפיר מלחמת מצוה. אלא שהקושי על הרמב"ם, ושאר ראשונים שלא הביאו הירושלמי שחייב לסכן עצמו להצלת חברו והוא כנ"ל משום שהבבלי חולק, א"כ אין מקום גם לקרוא לעזרת ישראל מיד צר בשם מלחמת מצוה, שהרי להלכה לא קיי"ל כירושלמי.

אכן נראה שגם לפי מה שננקוט שהבבלי חולק על הירושלמי, נראה שרק חיוב אין בדבר, אולם איסור ג"כ אין, שכן כל הדנים בזה לא הזכירו אלא אם מחוייב או לא, אבל לא הזכירו לאיסור. וכן נראה ממה שכמה מהאחרונים הדנים בזה מסיימים שמ"מ לא ישמור עצמו ביותר. ואם נאמר שיש איסור בדבר, הרי אסור לסכן עצמו גם בספק רחוק שהרי אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב אפי' לענין חילול שבת. ונראה מדבריהם שאיסור עכ"פ אין, ולכן הזהירו שלא ידקדקו להקל כשם שאמרו חז"ל לענין השבת אבידה. ובספר "לאור ההלכה" הפליג בזה לומר שיתכן שיש גם איסור בדבר מצד שאסור להכניס עצמו לחשש סכנה. אבל אין לו חבר בזה. ואם נעמיד באופן זה את השאלה, אין גם ראיה מסוגיית הגמרא בעירובין שמביא הרהמ"ח דידן, שיתכן שההיתר הוא מצד פיקוח נפש, כי אעפ"י שלא באו עכשיו אלא על עסקי תבן וקש, מ"מ בעיר הסמוכה לספר שיכול להסתעף מזה כיבוש כל היישוב, ובמקרה זה ברור שיגיע לידי פיקוח נפש ושבי קשה מכולם דכולהו איתנייהו בה (ב"ב ח,ע"ב), א"כ מותר להכניס עצמו לספק סכנה לשם הצלה. ובזה מותר גם בשבת שפיקוח נפש הותרה בשבת. ואין מכאן ראיה בכל אופן שזו מצוה, ומכל שכן שזו מלחמת מצוה.

אמנם קצת אפשר לסייע את הרהמ"ח מלשון התוס' שם ד"ה "אי", שדייקו: "מדקרי לה מלחמה ומסר דוד נפשיה עליה וכו' ש"מ דמחללין עליה נמי את השבת". ומלחמה זו היא בהכרח מלחמת מצוה שהרי במלחמת רשות אין מחללים. אולם האמת נראה שאין כאן שני טעמים בתוס' אלא הכל טעם אחד, שממה שיקרא מלחמה דייקו התוס' שהיתה כאן מסירות נפש מטעם דוד, שאל"כ י"ל שבכלל לא סיכן עצמו בהתנפלות על הפלשתים, שאולי לא היו מזויינים והוא ואנשיו היו מזויינים. אלא מתוך שהכתוב קראה מלחמה מזה נראה שבאו עם כלי זיינם, וא"כ יוצא שדוד סיכן את עצמו, ומכאן שאנו דנים בזה ענין של פיקוח נפש, וע"כ מותר גם חילול שבת. וקצת מוכח הדבר שסוגיא דידן אינה מטעם מצוה אלא מטעם רשות, שהרי דוד שאל באורים ותומים אם יצליח, וקשה אם מצוה יש בדבר למה נשאל, והרי אורים ותומים אינם באים להכריע בדבר הלכה, ותו אם מצוה היא היה עליו לצאת למלחמה מבלי לשאול כלל. אלא נראה שרק רשות היה, ולכן היה רוצה להכריע עפ"י האורים ותומים. - העורך [אבל אין זה פשוט שלמלחמת מצוה לא נזקקו לאו"ת ואם לא חובה הרי רשות ודאי יש כאן. וראה הרחבת דברים בעניין זה בספרו של הרמ"ל שחור "בגדי כהונה" (ירושלים תשל"א) בפרק על או"ת. - י.ש.]

[2] חילוק זה קשה לקבלו. שהרי דיני המלחמה הכלליים, שכפי שכתב הרהמ"ח קיימים גם במלחמת מצוה (כל עוד שאינם סותרים את מהות המלחמת מצוה), הם לא דין בעושה המלחמה, אלא דין במלחמה עצמה, שכל העושה אותה הם חלים עליו. וא"כ גם הנשים באותן מלחמות שהן חייבות בהן, למה לא יחולו עליהן דינים אלה, והרי מה שאין עליהן דינים אלה במלחמות אחרות אין זה אלא מפני שאינן במלחמות ההן, אבל במלחמות מצוה שעליהן להשתתף בהן, למה לא יחולו כלפיהן דיני מלחמה הכלליים? לדוגמא, דין שאין מקיפים מכל ד' רוחות, הנה זה לא נזכר במ"מ, ואם נאמר שזה בכל זאת קיים גם במלחמת מצוה, הרי זה משום שאנו אומרים שדין זה הוא כלל כולל כל מיני מלחמות, וא"כ מה בכך שהנשים אין להן אלא מלחמת מצוה, הרי מכל מקום הכלל הזה שכללה תורה לצורת ניהול מלחמה צריך לחייב אותן במלחמה זו שגם עליהן לנהל אותה. - העורך

[3] כיוצ"ב חידש הרב סולוביצ'יק במאמר הנ"ל, שאלה החוזרים מעורכי המלחמה גם במלחמת מצוה פטורים הם מבחינת הצד המלחמתי שבה וחיובם רק מדין קיום מצות החרם תחרימם ומחה תמחה שהיא גם מצוה אישית פרטית, ולכן ממנים את הכהן לדבר אל העם גם במלחמת מצוה, כדי לפוטרם מדיני מלחמה עיי"ש. אולם במה שנקט שמחה תמחה היא מצוה על יחידים וסמך עצמו על לשון הרמב"ם בפ"ה ה"ד שם, יש להעיר כי ההיפך מזה מפורש בסהמ"צ מצות עשה רמח וז"ל: "וכשתסתכל כל אלו המצוות שקדם זכרם עתה, שתמצא מהם מצוות שהם חובה על הציבור, לא על כל איש ואיש, כמו בנין בית הבחירה, והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק". הרי מפורש שמצות מחיית עמלק אינה דומה למצות החרמת ז' עממים שיש חיוב על כל יחיד ויחיד, היא מצוה המוטלת על הציבור כולו. ואם נדייק היטב נראה זאת גם בדברי הרמב"ם בה' מלכים (פ"ה ה"ה) שכתב: "מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק". והוסיף כפי שהוסיף לעיל בהל' ד, לענין שבעה עממים: שכל שבא לידו ולא הרגו עובר. משמע שהוא שסובר שזו אינה מצוה על יחידים אלא על הציבור כולו. וא"כ לדברי הרב סולוביצ'יק שההשתתפות במלחמת מצוה של אלה החוזרים מעורכי המלחמה היא רק מגדר מצוה פרטית, יקשה שלפי זה במלחמת עמלק, שכנ"ל אין זו מצוה המוטלת על היחיד, יהו חוזרים לגמרי. אא"כ יפרש שבמלחמת מצוה משתפים אותם מגדר כפיית בי"ד כמו שכתב לענין חיובם בעזרת ישראל מיד צר, אולם זה דוחק, ואכמ"ל.

[4] כן דעת התוס' שבת (נ,ע"ב ד"ה בשביל) שכתבו שכשלובש זאת מפני שמתבייש מבני אדם אינו בלאו זה, ואין האיסור אלא כשלובש להתייפות בזה שכן דרכה של אשה. וכן מבואר בנמו"י סוף מכות שכתב שאין משום תיקוני אשה כשעושה בכדי להינצל מהצער (עי' בשו"ת דברי חיים יו"ד ח"ב סי' סב שדחה ראיות אלו).

[5] בנושא זה ראה עוד מאמרו של הרב שלמה מן ההר "שיתוף נשים במלחמה" בתחומין ד' עמ' 68, ומאמרי "נשים במלחמת מצוה" שם בעמ' 79 ותגובתו של הרב אביגדור נבנצאל בתחומין ה' עמ' 364 - י.ש.