תקיעת שופר בעידן הקורונה

לשב"ש ר"ה

תקיעות שופר בעידן הקורונה

הוצאת קול תקיעה כרוכה בנשיפה חזקה, מה שגורם לרסס עצום של טיפות זעירות של רוק. הטיפות הללו עלולות להגיע למרחק רב, הרבה מעבר לשני מטר הנדרשים היום בשגרה.  – אם כן, כיצד עלינו לתקוע בשופר השנה?

כמה אפשרויות הועלו, ונדון בהן בתמצית אחת לאחת.

א.      העמדת בעל התקיעה בין יריעות אטומות גבוהות – שמא דומה הדבר לתוקע בבור ובדות.

ב.      כיסוי הפה הרחב של השופר בבד – שמא אסור הדבר מדין 'ציפהו בזהב...'.

ג.        הפיכת פני השופר כלפי הקרקע.

אִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע - לֹא יָצָא

המשנה (ר"ה ג,ז) אומרת: "הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת..., אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא." – היינו אותם שבתוך הַדּוּת לעולם יוצאים ידי חובה, שכן בודאי שמעו שופר. אלא העומד חוץ למבנה, אם לדעתו שמע קול הברה, לא קיים את המצווה.

דּוּת היא מערה (רמב"ם שופר א,ח) או מבנה שעקרו תחת הקרקע. יריעות פלסטיק לא יבלבלו את קול השופר כמערה. אך לעתים, מבנה עם אקוסטיקה גרועה, עלול לעוות את הקול היוצא מהשופר באזני העומדים מחוץ לו. מסיבה זו חלק הרא"ש (ר"ה ג,ח) על הרמב"ם, ולדעתו, העומדים בחוץ לא יוצאים ידי חובה לעולם, משום שאין לסמוך על הערכות לענין קיום מצווה (ט"ז סק"א). השולחן-ערוך (תקפז,א) פסק כרמב"ם, אך שו"ע הרב והמשנ"ב כתבו שלכתחילה יש להקפיד לעמוד בתוך המבנה.

אם נשתנה קולו מכמות שהיה - פסול

"ציפהו זהב מבפנים - פסול. מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה - פסול, ואם לאו - כשר... היה קולו דק או עבה או צרוד - כשר, שכל הקולות כשירין בשופר." (ר"ה כז,ב) – היינו, אף ששומעים קול שופר, אם כיסויו משנה את צליל השופר מהצליל המתקבל ממנו ללא כיסוי, פסול. (שו"ע תקפו, טז-יז). יש, אם-כן, לבצע בדיקות שינוי קול על השופר בו ישתמשו בר"ה, עם בעל התקיעה המתוכנן ועם הכיסוי, מבעוד מועד.

אלא שמפורש בשולחן-ערוך (שם,יח) שאם הוסיף על השופר כלשהו, פסול, משום שהצליל יוצא ע"י השופר ודבר אחר נוסף. בכף החיים (ס"ק קכג) כתב שדוקא אם הוסיף מתכת, היינו חיבור ממשי לשופר. אך ראוי להימנע מכך משום שלעתים עלול חלק מהמסכה לשקוע בתוך השופר, וזה ודאי פוסל.

עָלָה אֱ-לֹהִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר (תהלים מז,ו)

יוצאי אשכנז נהגו לתקוע כשפי השופר כלפי מעלה (רמ"א תקפה,ב), מה שמגדיל את סיכון פיזור טיפות הרוק.

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע

יוצאי אשכנז נהגו גם שהתוקע עומד על גבי הבימה עליה קוראים בתורה (רמ"א תקפה,א) "כדי שזכות התורה יגן עלינו, לעלות זיכרוננו לפניו לטובה" (משנ"ב סק"ג).

מרכז ביה"כ, הוא המקום ממנו הכי קל לטיפות הנגיף להתפזר. השנה, התקיעות מדרבנן בלבד, משום שאיננו תוקעים ביום הראשון של ר"ה, שחל בשבת. שמא, משום כך, קל יותר לוותר על מקצת המנהגים ולהעמיד את התוקע בסמוך לארון הקודש, כשפניו אל ההיכל, או בסמוך לחלון פתוח, כאשר פתח השופר מחוץ לו. על כל פנים, יש להרחיק את התוקע מרחק רב מהציבור, ואין להסתפק בשני מטרים כמקובל, מאחר ועוצמת התקיעה מפזרת את טיפות הנגיף, למרחק רב מאד.

אִישׁ עַל הָעֵדָה

חשוב להקפיד שהתוקע יהיה בקיא היטב בהלכות התקיעה ולא פחות מכך, באופן הטכני של התקיעה. כך שלא יהיה צורך להחליפו במהלך התקיעות. לא להעביר שופר מתוקע למחליפו. המקרא לתוקע (מי שנוהג) יעמוד הרחק מהתוקע אך בקשר עין. והשופר יהיה נקי ומצוחצח משאריות רוק וכד', איש איש כדרכו, ע"י ספיגה, ניקוי בערק או מים וכד'.

"...מה שופרו של הקדוש ברוך הוא שלם, אף שופר של ר"ה יהא שלם. למה? שבראש השנה הם נגאלים ממלאך המוות..." (פסיקתא רבתי לט)