א. הקדמה
מראשית כניסתי לתפקיד ראש מינהל הגיור בישראל (בתשנ"ה) הבנתי כי זו אשליה להעריך שמאות אלפי הנכרים שעלו לישראל וזכו לאזרחות מכוח חוק השבות יתגיירו. גם מדיניות הגיור הידידותית ביותר לא תפתור את בעיית נישואי התערובת בישראל, וללא רוח אלוקית ממרום רוב הנכרים לא ינהרו לפתחי הגיור.
הבעיה העיקרית היא הדרישה ל'קבלת המצוות' בהליך הגיור, שאין שום דרך לוותר עליה מבחינה הלכתית. גם אם נמתח את הפרשנות למושג זה, עדיין היא מהווה מחסום עיקרי למוטיבציית הגיור. וכך נפסק בשולחן-ערוך (יו"ד רסח,ג; יב):
כל ענייני הגר בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום. מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב'… הוי גר, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה.
מתחילת כהונתי בתפקיד הקדשתי מחשבה לשאלה היש דרך לגיור הלכתי תקף ללא קבלת מצוות. ברור שאין זו דרך המלך, אך שמא יש 'פתח אחורי' שניתן להיכנס בו בשעת הדחק. הכוונה לדרך הלכתית המכונה 'הערמה', וראו מאמרי בתחומין כ"א על "הערמות הלכתיות כתקנות ציבור", שם שטחתי יריעה בסוגיה זו.
המסר הוא שלעתים יש בהערמות הצלה לרבים, למרות דוחק הלכתי ותחושתי.
ההערמות הבולטות הן פרוזבול, 'עירוב', מכירת חמץ, מכירת מבכירות, היתר המכירה בשביעית ועוד.
וזאת עלתה בידי לחשיבה הלכתית: כידוע עבד חייב במצוות כאשה, ובעת שחרורו הופך לגר גמור המחויב בכל המצוות גם אם איננו חפץ בהן ואיננו מקבל אותן. שמא יש מקום לתקנת הציבור במסלול זה להמעטת הנכרים בתוכנו? אכן, גם אם הדרך ההלכתית קיימת, מושג ה'עבדות' כל כך רחוק מאתנו (ב"ה), כך שכל מי שהעליתי בפניו כיוון מחשבה זה נרתע על הסף. אעפי"כ, סבור אנוכי שאם אפשרות הלכתית כזו תקפה יש מקום להלך בה, תוך הסברה הלכתית, חברתית וציבורית נאותה.
משחדלתי לכהן כראש מינהל הגיור בשנת תש"ס, והפכתי לדיין גיור מן השורה, חדלתי לטפח מחשבה זו. ככל שנקפו השנים והשתנו העומדים בראש המערכת, חשתי שאין השעה כשרה למהלך כזה, ואין בכלל מי שידון בהצעה בממסד הרבני המופקד על הגיור. אעפי"כ, לא מחקתי את אפשרות זו מראשי. תורה היא ולימוד היא צריכה, ולבירורה מוקדש המאמר דלהלן.
ב. גיור עבד בשני שלבים
גיורו של עבד כולל מילה וטבילה. כך נפסק ברמב"ם (איסורי ביאה יג,יא-יב):
כשם שמלין ומטבילין את הגרים כך מלין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן העכו"ם לשם עבדות.
הלוקח עבד מן העכו"ם וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה עצמו, והוא שיאמר בעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות. ואם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש אלא כיון שטבל נשתחרר. לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שיעבודו. ומודיעו בפני הדיינין שלשם עבדות מטבילו. ואין העבד טובל אלא בפני שלשה וביום כגר שמקצת גירות הוא.
כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום, שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל. ואין צריך לקבל עליו מצוות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות.
מה בדיוק "הודיעוהו כשטבל לשם עבדות" נתפרש בפרק הבא ברמב"ם (יד,ט):
העבד הנלקח מן העכו"ם אין אומרין לו מה ראית שבאת, אלא אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים או לא? אם רצה מודיעין לו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות ועונשן ושכרן, כמו שמודיעין את הגר. ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים. ואם לא רצה לקבל מגלגלין עליו כל שנים עשר חדש ומוכרו לעכו"ם ואסור לקיימו יותר על כן.
בשלב השני, שלב השחרור מעבדות והפיכתו ליהודי, מפורש שאין צורך בקבלת מצוות ("ואין צריך לקבל עליו מצוות") אלא הסכמה להיות גר בלבד ("אם לא רצה לקבל מגלגלין עליו". מה התרחש בטבילה הראשונה מבחינת 'קבלת המצוות' ע"י העבד?
ג. שיטת הרמב"ם: קבלת מצוות בעבד כמו בגר 'רגיל'
השלב הראשון, שלב כניסתו לעבדות, מכונה בלשון הרמב"ם "מקצת גירות".
האם בשלב זה יש מעמד של קבלת מצוות שעבד מחויב בהן? ציטטנו את הרמב"ם לעניין הנטבל לעבדות: "אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל… מודיעין לו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות ועונשן ושכרן, כמו שמודיעין את הגר".
במילים אחרונות אלו כוונתו להא דכתב בפרק שלאחריו (הל' איסורי ביאה יד,א-ג) לעניין גר 'רגיל':
מודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם, ומאריכין בדבר הזה. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה… ומודיעין אותו עונשן של מצות… וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצות כך מודיעין אותו שכרן של מצות…
והנה בגר 'רגיל' הזכיר קבלת המצוות ולא רק הודעתן (שם יג,ד):
וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן.
ואילו לעניין עבד נאמר רק "רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים או לא. אם רצה מודיעין לו…". לכאורה ניתן לפרש שאין צורך בהסכמתו לקבל מצוות אלא רק להיכנס לעבדות, ואז מתחייב במצוות (כאשה, כדין עבד) 'אוטומטית'. אך אי אפשר לומר כן, דדברי הרמב"ם עשירין במקום אחר. בפרק הקודם (יב,יא) כתב במפורש:
העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו. לפיכך השפחה אסורה לבן חורין.
ואדרבה, מכאן ראיה ניצחת כנגד המנסים לטעון שלדעת הרמב"ם אין צורך גם בגר 'רגיל' בקבלת מצוות, שהרי הסתפק באמירה קלושה יותר: "וכן לדורות… ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה". אלו דברי סרק והבל, שהרי, כאמור, בעבד כתב "וקבלו עליהם מצוות", וכל שכן בגר 'רגיל'.
גם בהמשך הפרק (הלכה יב) לעניין עבדים הרמב"ם מזכיר פעמיים נוספות את מושג קבלת המצוות. בהלכה יד לעניין שפחה: שמעת שטבלה וקבלה מצות יצתה מכלל העכו"ם.
ובהלכה יז כתב זאת מפורש על כל הגרים, ולא רק על עבדים:
כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצוות שבתורה, והעבדים כשישתחררו, הרי הן כישראל לכל דבר.
עוד מצאתי שגם בהל' מלכים (י,ט) הדגיש הרמב"ם שגר חייב לקבל "כל המצוות":
כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע.
שיטת הרמב"ם ברורה שיש צורך בקבלת מצוות הן בגר 'רגיל' והן בעבד.
ד. שיטת התוספות ורש"י: אפשר להטביל עבד בעל כורחו
אך דומה שאין זו דעת כל הראשונים. התוס' כתבו ביבמות (מח,א ד"ה אלא עבד):
ולקמן קאמר הלוקח עבד מן העכו"ם ולא רצה למול מגלגל עמו עד י"ב חודש, לא מל – חוזר ומוכרו לעכו"ם. וימול אותו בע"כ? ואומר ר"י דתקנת חכמים היא שלא יכשיל את רבו באיסור והיתר, כיון דאין מקבל עליו עול
מצוות. ועוד, דאין טוב לחייבו במצוות מאחר שאין חפץ לקיימן.
לפי שני הטעמים המנויים בתוספות משמע שניתן לכופו למצוות גם ללא הסכמתו. אכן, צעד זה אינו 'מומלץ' משני טעמים: הראשון, פן יכשיל את רבו במאכלות אסורים. השני, "אין טוב לחייבו" מבחינה אנושית וחברתית שהרי "אין
חפץ לקיימן". משמע להדיא לשני הטעמים בתוס' שיכול לחייבו ולכופו בעל כורחו, אך אין זה רצוי.
בערוך-השולחן סיכם (יו"ד רסז,טו):
ואם מלו והטבילו לשם עבדות בע"כ שלא מרצונו, לרש"י שם (יבמות מז,ב) דינו כעבד לכל דבר. ומיהו לכתחילה אין עושין כן שלא יכשיל אותם באיסורין כיון שאינו מקבל עליו מרצונו עול המצוות. ולהרי"ף ז"ל אין עליו
תורת עבד כלל כל שלא קיבל מרצונו… וכ"נ מדברי הרמב"ם וכן פסקו רבותינו בשו"ע.
שמענו אפוא שיש דעות שאין צורך בקבלת מצוות בטבילת עבדות. אכן, לרמב"ם יש צורך בכך. מ"מ, כאמור, לכו"ע אין צריך קבלת מצוות בטבילת השחרור. אגב, יש להעיר שהרמב"ם כתב שגם בהטבלת עבד לשם עבדות זקוקים לבי"ד של שלושה:
"ואין העבד טובל אלא בפני ג' וביום כגר שמקצת גירות הוא". והנה בשולחן-ערוך לא נזכרה טבילה בפני ג'. וכבר העיר על כך בערוך-השולחן (יו"ד רסז,ד). ומשמע שלדעת השולחן-ערוך גיור לעבדות קלישא מגיור 'רגיל' גם בנקודה זו של אי-חיוב שלושה.
ה. דברי החזון-איש
מרן החזון-איש (אה"ע קלד,א) כותב שעצם הסכמתו של העבד לטבול נחשבת קבלה, ואפילו אין צורך בבית דין לקבלה זו:
וטבילת העבד מסקינן לקמן (יבמות מח,א) דלכו"ע א"צ דעתו, אלא מטבילו רבו בע"כ. ונראה הטעם כיון שמכר עצמו מדעתו על מנת לטבול חשיבא קבלה.
ומשמע שהעבד א"צ לקבל מצוות בפני בי"ד דכיון שנקנה לרבו, ונתרצה לקבל מצוות, קבלה בפני רבו חשיבא כקבלת גר בפני ג'. ונראה דאף אם חזר בו העבד אח"כ מודים חכמים לרשב"א דמטביל אותו בע"כ.
להלן שם באות יא מבחין בין עבד שמכר את עצמו לבין מי שנמכר ע"י רבו:
כל שנמכר בעצמו חשיב קבלה, ולעולם מטבילו בע"כ אחר שכבר נתרצה בשעה שנמכר… והרמב"ם בפי"ד מהל' א"ב לא כתב דין קבלה רק בנלקח מן העכו"ם [=ולא במוכר עצמו]. ובפי"ג הי"ב לא כתב רק שכבר
הודיעוהו כשטבל, ואין זה מכריח דלא מהני בעל כרחו.
הוי אומר, גם בדעת הרמב"ם ניתן לחלק בקשר לקבלת המצוות בין אם הנכרי מכר עצמו לעבד לבין אם נמכר לישראל ע"י אדון נכרי. במוכר עצמו יכול רבו להטבילו בע"כ לעבדות ובהסכמתו לעבדות מתחייב במצוות. מאידך, נמכר לישראל ע"י אדון נכרי כתב שמודיעין לו: "רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל", ובכה"ג צריך לקבל מצוות מרצון.
ו. תשובת הרש"ז אוירבך והערות עליה
הרש"ז אוירבך זצ"ל התייחס לאפשרות עקרונית זו של גיור בימינו בדרך הלכתית של הטבלה לשם עבדות ואח"כ שחרור, אך שלל אותה. כך כתב במנחת- שלמה (א,לה):
אלה שרוצים לעשות הגירות ע"י שהנכרי ימכור עצמו להיות עבד לישראל ויקבל אח"כ גט שחרור אשר אז בע"כ נעשה גר, מלבד שזה נגד דינא דמלכותא וגם כולי עלמא ידעי שאין כוונתו כלל להיות עבד וממילא לאו כלום הוא.
גם נראה דאף אם לא נתחשב בכך ונחשוב אותו לגר, מ"מ המגיירו עובר בלאו של לפני עור. ואף שהתוס' ביבמות (מח,א) כתבו 'דאין טוב לחייבו במצוות מאחר דאין חפץ לקיימם' דמשמע קצת דאין עובר ממש בלאו, יתכן דמיירי התם בכה"ג שיד ישראל תקיפה ויוכל אח"כ לכופו על כך, והיכי דאיכא למיתלי תלינן שיתנהג כישראל… אבל מ"מ אין זה שייך כלל לגירות שבזמננו.
הרב ש"ז אוירבך זצ"ל שלל דרך זו בשל שני פגמים: אחד בשלב הראשון של התהליך, בחלק ה'עבדות', ופגם נוסף בשלב השני, בשחרור. טבילת העבדות אינה מועילה לדבריו (א) משום דינא דמלכותא. (ב) בהיעדר כוונה אמיתית להיקנות לעבד ו"כולי עלמא ידעי". בשלב השחרור הפגם הוא שבית הדין המגייר נלכד באיסור 'לפני עיור', שמכשילו בכך שיהיה יהודי שלא ישמור מצוות. על הערה אחרונה זו הוקשה לו מדברי התוס' שכתבו שרק "אין טוב לחייבו", ומשמע שאין בכך איסור לפני עיוור, ותירץ בלשון "יתכן" שהתוס' דנים במקום ובתקופה שיד הרב
תקיפה ויכול לכוף את העבד לשמור מצוות. במקרה כזה לא יעבור על לפני עיוור, כי העבד באמת ישמור מצוות 'בכוח'. אבל כשאין יכול לכופו יתכן שעובר על לפני עיוור.
ויש לי להעיר על דבריו:
א. לעניין 'דינא דמלכותא' ניתן להסדיר במדינת ישראל שהחוק יכיר בפעולה זו לענייני הלכה, כמו שהותקן בחוק פטור מרישום בטאבו לעניין מכירת קרקעות במסגרת 'היתר המכירה' בשביעית. וכן כתבו אחרונים לעניין מכירת חמץ ועוד.
יתר על כן, הרשז"א בעצמו כתב לעניין היתר המכירה בשביעית (מעדני-ארץ סוף פי"ח) שאם היא תקפה מבחינה הלכתית אין צורך במילוי דרישות של חוקי המדינה בנוהלי המכירה, וז"ל: "נתבאר בבירור גמור דבדינא דידן המכר קיים אעפ"י שאין לו שום ערך ותוקף חוקי אצל המלכות".
ב. לעניין היעדר כוונה מצד המקנה עצמו לעבד, תמהני, שהרי טענה כזו הועלתה בקשר לקניינים נוספים המיועדים לצורכי הלכה, כמו מכירת חמץ, מכירת מבכירות, מכירת קרקעות בשביעית ועוד. צא וראה מה שכתב הרשז"א עצמו בהקדמה למעדני-ארץ (על ענייני שביעית) בקשר להיתר המכירה:
אף שאין המכירה נראית אלא כהערמה בלבד, ויש שאין המוכר והלוקח מכוונים כלל לקנות ולהקנות בלב שלם, ובפרט שהמכירה ע"מ לקוץ האילנות ולפנות את הקרקע נראית בודאי כהערמה בעלמא, עכ"ז אין לחוש לכך, אחרי שמעשים בכל יום שנוהגים להערים גם באיסורי תורה…
וכתב הג"ר נפתלי הרץ ז"ל במכתבו להאדר"ת ז"ל להשיב על טענת שהמכירה היא הערמה גלויה, וז"ל: "ומה שכתב כי היא דבר זר מאד והערמה דמוכח דחוכא וטלולא וחילול השם, כבר עשינו בפני הגרי"ל דיסקין זצ"ל וכבר דברנו עמו הרבה בענין הזה יותר מכל הדברים, ולא שמעתי ממנו שיש לחוש לזה".
ולהלן שם בסוף סי' א כתב:
אעפ"י שהמוכר אינו מכוין למכירה גמורה בלב שלם, ואין דעתו אלא להערמה בלבד, מ"מ לא אזלינן כלל בתר מחשבתו ודעתו הפגומה, כיון דדברים שבלב לא הוי דברים, אלא מתחשבים רק עם המעשה שהוא עושה, וכמ"ש הנוב"י (קמא, או"ח יח לענין מכירת חמץ) "הגע בעצמך ישראל ימכור באופן המועיל… ולא ימסור המפתח ויהיה בלב המוכר להערמה גמורה ואח"כ יבואו לדין, וכי אנו משגיחין בהערמה דיליה, אלא הקהה את שיניו ונוציא המקח מידו בע"כ".
וראו עוד במאמרי הנ"ל, "הערמות הלכתיות כתקנות ציבור" בתחומין כא.
ז. תשובת בעל מנחת-יצחק בעניין עבד ושפחה בזמן הזה
מצאתי בשו"ת מנחת-יצחק לרב יצחק וייס צרור תשובות (ח"ה סי' מז-נב) בענין עבד ושפחה בזמן הזה. דבריו סובבים אודות תקנת ממזר בשפחה, והוא דן שאלת 'דינא דמלכותא', הערמה ואם בכלל שייך בזה"ז עבדות מצד גמירות הדעת. וכך כתב בסי' נ:
בגירי עריות שבאים להתגייר רק לפנים בעוה"ר… בהתודע ששייך ענין עבדים ושפחות בזה"ז ימצאו בי"ד של הדיוטות שילמדו אותם הערמה שיקנו אותם לעבדים ושפחות, אשר מצד עיקרא דדינא נשתנה דינם בנוגע לקבלת מצות, וכנודע פלוגתת הראשונים בזה, דלרש"י טבילת עבדים על כרחן היא… וכן ס"ל להר"ן והנמ"י והסמ"ק כרש"י, הביאם הש"ך (יו"ד קכ"ד סק"ו). אבל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרשב"א ס"ל דאין נימולים ואין מקבלים עול מצות על כרחן… וכ"פ בש"ע שם (סע' ה)…
והנה גם לשיטת הרי"ף והרמב"ם וכפסק הש"ע מ"מ נשתנה דין קבלת מצות בעבדים ושפחות לקולא מלגבי גרים… וא"כ יש לחוש שילמדו תועים בינה לעשות קנינים של עבדים ושפחות כדי להקל מעליהן ענין חומר קבלת מצות, הנהוג בגירות. ואח"כ ישחררו אותם… ע"כ חושש אני מאד לחדש חדשות בזה.
בסופו של דבר בעל מנחת-יצחק לא הסכים לפתרון של שפחה לממזר בזמן הזה, הן מצד ההערמה והן מצד דינא דמלכותא. טעמים אלו כוחם יפה גם לעניין גיור בדרך זו, אף שבכך כמעט ולא דן. אכן בתשובתו הראשונה (סי' מו) נגע גם בשאלת הגיור בהביאו בשם הרב איסר-זלמן מלצר ש"נתעורר אגב אורחא":
בענין שמתלבטים בו רבני חו"ל כשבאים לפניהם להתגייר לשם אישות, ויש בזה שעת הדחק, שבלא גירות חיים הזוג באיסור. ומצוי שרוצים לקבל באמת לשמור המצות, שאולי יש עצה לקנות הנכרי או הנכרית לשם עבד או שפחה… [אלא] דהספק הוא לפי מש"כ הרמב"ם שרובם חוזרים, וממילא אין נ"מ, כיון שהכונה לשם שחרור, ויש לעיין בזה.
כוונתו לרמב"ם (הל' איסו"ב יג,יח): "שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו". כלומר, יש להטיל ספק בכנות קבלת המצוות ולכן אין לערוך גיור זה. משמע שלדעתו הגיור חל, ולא חשש לדינא דמלכותא ולהערמה.
ח. תשובת בעל חלקת-יעקב בעניין שפחה לממזר וכדרך לגירות
הרב יעקב ברייש דן בנידון זה עם מחותנו הרב יצחק וייס, ובאו הדברים בספרו חלקת יעקב חלק אה"ע (סי' כג). דעתו נוטה להתיר דרך זו, אך הוא מתנה זאת בהצטרפות גדולי הוראה. וכך סיכם (שם אות יא):
יש הרבה צדדים להיתרא [לממזר] לישא נכרית ולגיירה לשם שפחה… ודאי שבארץ ישראל הדבר קילא הרבה יותר בענין דינא דמלכותא… רב יחידי אין לו רשות ליתן הוראה בענין תמוה לרבים עד שיסכימו עמו גדולי בעלי הוראה שבדור.
להלן בתשובה נוספת (סי' כה) משמע שלדעתו אין לשלול עקרונית דרך זו:
וזה לא נקרא הערמה, וכמו גירות לשם אישות בקבלת מצות… דלא אמרינן דהוי כהערמה כיון דכוונתה לשם אישות, משום דהאישות רק הסיבה שהביאה לזה שתתגייר… בני"ד שהנכרית חושקת להיות לו לאשה, ואומרים לה שאי אפשר רק שיקנה אותה לשפחה ושתקבל עליה מצוות ישראל והיא מתרצית ע"ז… מה זה הערמה כששניהם מתרצים לזה, ומה איכפת לה אם עפי"ד צריך להיות על דרך שפחות, כשהיא אמרה בפירוש שמתרצית לזאת.
דא עקא משום שהוא בעצמו ג"כ אינו שומר מצוות… והיטב עושין הרבנים החרדים שאין מקבלים גרים כאלו וכמו שהארכתי בחלי"ע יו"ד סי' ק"נ. אבל האמת ניתן להיאמר שיש רבנים שמקבלים גירות… הרבנים החרדים הן בודאי יעמדו על משמרתם כשהבעל אינו שומר תורה שלא לגייר לו עכו"ם או שפחה שבטח שניהם לא ישמרו דת של תורה, וכל הענין שעשתה ע"י קניית שפחה אינה רק ערמה ושקר. והרבנים האחרים בלאו הכי עושים גירות בלי ערמימות של שפחה בתחילה. ובפרט רוב הרבנים שעושין גירות כאלו הן מהולכי קדימה, ולא יאה להם דרך זו לקנות שפחות בזה"ז נגד דינא דמלכותא, וזה ידוע.
ט. בעל אגרות-משה: היתר לגייר ילד מאומץ ע"י עבדות ושחרור
הגר"מ פיינשטיין דן בקטן מאומץ שגויר על דעת בי"ד (אגרו"מ יו"ד ח"א סי' קסב):
ובעצם יש עצה שלא יוכל למחות, דהישראל יקנה בהמעות שנותן עבור הולד שיהיה לעבד ויחשוב בלבו שעיקר קנינו הוא ע"מ לשחררו… ואז רשאי לשחררו ולא יעבור על העשה דלעולם בהם תעבודו. ויהיה אחר השחרור בקדושת ודין ישראל כמו גר, ולא יוכל למחות. וממילא לא יהיו מחוייבים להודיע לו שהוא אינו אביו ואמו ולא שנולד מנכרים. וצריך לעשות השחרור אצל רב מובהק שידע איך לכתוב השטר כדין.
ואף שמצינו רק שנכרי יכול למכור בניו ובנותיו לעבדות… מסתבר שגם האם יכולה… ובפרט כיון שהבעל הניח להאשה לעשות עם הולד כרצונה למכור, הוא כנתן לה זכותו בהולד. אך יש לעין כשלא דברו עם האב והאם,
והם מסרו הולד לסרסור שאולי לא היו רוצים למכור (ל)עבדות. וגם מחמת שאסור זה בדינא דמלכותא, א"כ אולי הוא כהתנו שהמכירה היא רק להחזיקו כבן…
[ולענין עבדות] זה רק כשקנה אותו הישראל לכל הפחות למעשה ידיו שהוא ענין עבדות, ולא בקניה כזו שהוא לבן. שבכלל אין שייך קניה כזו אלא הוא נתינת ממון בעלמא על מה שמניחין שיקח בנם, וא"כ אולי לא יכולין לטובלו בע"כ לשם עבדות. אך אולי על עבדות כזה שידעו שישחרר אותו לא היה איכפת להו למכור, וגם דינא דמלכותא לא אסר זה כיון שסופו שיהיה לו לבן. ולכן יוכל לטובלו לשם עבדות ולשחררו אח"כ. וצ"ע לדינא, לכן אין לעשות זה אלא א"כ ידברו עם האב או עם האם שמתרצין למוכרו לעבדות.
הגרמ"פ נשאר בצריך עיון לדינא ביחס לגיור קטינים באמצעות עבדות ושחרור.
ספקותיו דומים מאוד לספקות של הרב ש"ז אוירבך והרב יצחק וייס לעיל, מצד דינא דמלכותא ומצד גמירות הדעת של הורי התינוק המאומץ. כמו כן, מכיוון שהתינוק נמסר לאימוץ 'להיות כבן', הוריו לא מתכוונים למוכרו למעשה ידיו "שהוא ענין עבדות", כלשונו. אכן סיום דבריו נוטה לקבל עבדות כזו כשבפועל לא ישמש כעבד אלא ישוחרר.
מסקנתו המעשית היא בעצם להיתרא, ובלבד ש"ידברו עם האב או עם האם שמתרצין למוכרו לעבדות". מכאן לכאורה בית מבוא לגיורי קטינים בהסכמת הוריהם (ושלטונות מדינת ישראל?) בדרך זו של מסירת הילדים טבילת עבדות ולאחריה מיד טבילת גיור, והריהם כישראל כל דבר. אכן, העיר הרב פיינשטיין שיש צורך במומחים לעניין דרכי ההקנאה ושטר השחרור, ומילתא דלא שכיחא היא וצריכה ליבון.
י. סיכום
א. יש דעות בראשונים הסוברים שגם גדול הנמכר לעבד אין צריך קבלת מצוות, והוא מתחייב 'אוטומטית' במצוות שהעבד חייב בהן (כאשה).
ב. נראה כי לכל הדעות בעת שחרורו העבד הופך ליהודי גמור גם ללא קבלת מצוות.
ג. יש שעוררו על אפשרות זו מכוח 'דינא דמלכותא' השוללת 'עבדות', וכן בגלל היעדר גמירות דעת אמיתית להיקנות כעבד, למרות השחרור המובטח. יש להשיב על טענות אלו בדומה להתייחסות ל'הערמות' הלכתיות אחרות שגם בהן הועלו טענות דומות.
ד. בקטינים משמע בתשובת הר"מ פיינשטיין שיש מקום לדרך זו בהסכמת ההורים.
ה. בשל אי שכיחותן של הל' עבדים יש צורך בידע הלכתי בכתיבת השטר ומסירתו.
ו. מסקנה: יש מקום לחשוב על 'פתרון' מסוג זה לגיור נרחב של קטינים, בהסכמת ההורים (או אחד מהם). ואולי גם לבגירים.
