א. אימוץ ילדים נכרים
הגיור במדינת ישראל כיום הינו נושא סבוך ובעייתי. מרבית המתייהדים מתגיירים "לשום דבר", דהיינו בשל כדאיות כלשהי; חברתית, כלכלית או לאומית. חלק נכבד מהגיורים הם לשם אישות, וכמובן שאינטרסים אלו מטילים צל של חשד על כנות 'קבלת המצוות' שהוא החלק המרכזי בתהליך הגיור.
אם בדורות הקודמים נסבה השאלה בעיקר סביב שאלת המניע לגיור, שהרי החברה היהודית כולה היתה שומרת תורה ומצוות, הרי בימינו, בגבור החילון, השתנו פני הדברים. מרבית יהודי העולם אינם שומרים תורה ומצוות כפי שמוגדר בקהילה האורתודוקסית, והמתגייר/ת סבור(ה) "אף אני כמוהו". מכאן ש'קבלת המצוות' בימינו טעונה בדיקה שבעתיים.
גיור קטינים נעשה "על דעת בית דין", ואין בו מעמד 'קבלת מצוות' של המתגייר עצמו, כבגדול. בדרך כלל גיור קטינים מתרחש כאשר האם מתגיירת עם ילדיה, אך קיימת 'פרשה' לעצמה, והיא גיורם של קטינים מאומצים הנקלטים למשפחה שאיננה שומרת תורה ומצוות לפי ההגדרות המקובלות.
1. חוק האימוץ
בחוק האימוץ ששרר במדינת ישראל עד לתיקונו בתשנ"ו נקבע (חוק אימוץ ילדים תשמ"א1981-, סעיף 5): "אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ". הוי אומר: תינוק שנולד לאם יהודיה בישראל לא ימסר לאימוץ להורים מוסלמים, וכן להפך. לפיכך ב'אימוץ מקומי' לא היה צורך בגיור או בהמרת דת, שהרי דתותיהם שוות.
מאידך גיסא, מאות (אלפי ?) הורים חשוכי ילדים נסעו לחו"ל ואימצו שם ילדים. בשעתו התפרסמה תופעת 'ילדי ברזיל', ולאחר מכן 'ילדי אוקראינה' ומארצות נוספות. תהליך האימוץ עצמו (חוקי, מזויף או 'קנוי') הושלם בחו"ל, והילד הובא ע"י הוריו המאמצים כבן לכל דבר, וכך נרשם במירשם האוכלוסין בישראל עפ"י תעודות שהוצגו לפני פקיד הרישום. בדרך כלל הורים היו מעוניינים לגייר את הקטין, ואם המשפחה היא חילונית – הדבר נתקל בקשיים ובסירוב. ההורים נדרשו לשמירת שבת וכשרות, וכן התחייבות להקניית חינוך דתי. הורים שסירבו – ילדיהם לא גויירו.
2. אמנה לאימוץ בינלאומי
בתשנ"ו הצטרפה ישראל לאמנה בינלאומית לאימוץ, לפיה ניתן לאמץ בישראל קטינים המובאים מחו"ל לצורך זה. הטיפול נעשה ע"י עמותות מורשות, בפיקוח ממלכתי, ותקנות מפורטות מלוות את כל הליכי האימוץ.
פתיחת פתח לאימוצים בינלאומיים רשמיים גררה אחריה ביטול הסעיף הנ"ל בדבר חובת הזהות הדתית בין המאמצים למאומצים. הוי אומר: החוק, החברה ומירשם האוכלוסין מכירים בילד נוצרי, מוסלמי, בודהיסטי או 'חסר דת', להורים יהודים. יתר על כן: תא משפחתי יכול לכלול אחים ואחיות בני דתות שונות. למען האמת והדיוק: הסעיף לא בוטל, אלא סויג (חוק אימוץ ילדים, תיקון תשנ"ו1996-, סעיף 28 ח): "בית משפט רשאי ליתן צו לאימוץ בין-ארצי אף אם לא נתקיים התנאי הקבוע בסעיף 5, בנסיבות מיוחדות ומטעמים שיירשמו, ולאחר שנוכח כי הצו הינו לטובת הילד."
שינוי זה בחוק עבר בכנסת ישראל גם על דעת המפלגות הדתיות והרבנות הראשית. הללו לא ראו טעם להלחם על השארת חובת הזהות הדתית בין מאומץ להוריו, שכן הצפי הוא לאלפי אימוצים בשנה, וחובת 'דת זהה' תגרור לחץ רציני לגיורים נרחבים. מכיון שמדובר במקרים רבים של אימוצים במשפחה חילונית, קיים חשש סביר כי הגיור מפוקפק ודחוק ויש להמנע ממנו.
מכיון שאין, אפוא, חובה חוקית ל'השוות את הדת', נותר בעיקר המניע החברתי. הורים יהודים רבים ירצו, מן הסתם, כי ילדם יהיה יהודי כמותם, יוכר בחברה ככזה, יוכל להנשא כדת משה וישראל, ולא יהיה שונה ממרבית בני גילו הסובבים אותו.
חלק נכבד מדייני ישראל איננו מגלה נכונות לגייר בתנאים כאלו, למרות התוצאה של התרבות הנכרים בתוכנו. למותר לציין את עומק הטרגדיה של ההורים אשר לקו בכפלים: חשוכי ילדים ומעוכבי גיור. יש מקום לבחון נושא זה לאורה של תורה.
ב. גיור קטינים – "זכיה" ע"י בי"ד
במאמר המתפרסם בכרך זה מסכם ה"ר אברהם שרמן, חבר ביה"ד הגדול, את עצם נושא גיור מאומצים על דעת בית דין. אנו נזקקים כאן לשאלת אורח החיים הבלתי-דתי של ההורים בלבד.
גיור קטינים חל מתוקף זכייה של ביה"ד המגיירו, וכדברי רב הונא (כתובות יא,א):
אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד. מאי קמ"ל? דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו… מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא ליה… הני מילי גדול דטעם טעם דאיסורא, אבל קטן זכות הוא לו… הכא במאי עסקינן, בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון.
אמר רב יוסף: הגדילו יכולין למחות… כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה, שוב אינה יכולה למחות.
מושג ה"זכיה" ביהדותו של הקטין מושאל מדיני ממונות, שהרי אין כאן קנין וזכיה במובן המקובל של מלה זו. תוס' (סנהדרין סח,ב ד"ה קטן) ציינו אבחנה זו, וז"ל:
ונראה דזכיה דגירות לא דמי לשאר זכיות, דמה שבי"ד מטבילין אותו אינם זוכים בעבורו, אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה. והא דפריך בכתובות "תנינא זכין לאדם שלא בפניו?" ומשני "מהו דתימא עבדא בהפקירא ניחא ליה", היינו משום דאם היתה חובתו לא היה לבי"ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה… וכמה קטנים היו בשעת מתן תורה… ואע"ג דאמרינן "הגדילו יכולין למחות"? הא אמרינן, דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות, דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופן, ואין חסרים אלא קבלת מצוות; ומתוך שגדלו ולא מיחו – היינו קבלה.
בכתובות שם ציינו התוס' (ד"ה מטבילין) דמצינן למימר דזכיה זו מן התורה:
ואע"ג דזכיה מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה? הני מילי בדבר שיש בו קצת חובה, כגון להפריש תרומתו, דשמא היה רוצה לפטרה בחטה אחת, או שמא היה רוצה להעדיף – אבל הכא שזכות גמור הוא לו, יש שליחות.
ג. היש 'זכות' להיות גר חילוני?
1. מה עדיף: חילוני או נכרי?
לב הדיון שלפנינו קשור בשאלה הנוקבת: האם להיות יהודי שאיננו מקפיד על שמירת כל המצוות נחשב 'זכות' לקטן או 'חובה'? אכן, יש מקום לומר שאין לבי"ד "להתמצע להכניס גופו בדבר זה" (כלשון התוס' בסנהדרין דלעיל), מ"מ אם בי"ד חשוב סובר שיש לו להכנס לדבר זה, ורואה לנכון להטבילו על דעת בי"ד, האם זו אכן זכות והגיור חל דזכין לאדם שלא בפניו, או שמא גרמו לו חובה ואין תוקף לגיור?
פשיטא שסוגיא זו נושקת לתורה הפנימית ולעולם המחשבה והנסתר: האם כלפי שמיא עדיף יהודי חילוני, וקודשא בריך הוא קמחייך וגוזר "לאל גומר עלי"; או שמא משמיא מצווחין למה הבאתם לנו נשמה חוטאת, בשגגה או בזדון? ואין לנו עסק בנסתרות. בתשובות הלכתיות שנכתבו בדורותינו, דורות החילון, התייחסו לנושא – הללו מחמירין והללו מקילין.
2. דעת המחמירים
בשו"ת מטה-לוי (ר' מרדכי הורביץ, ח"ב נה) הובא בשם ר"י אלחנן ספקטור:
כיון שרוצה להכניסו בכנפי השכינה שיהיה יהודי ומחזיק ביהדות כראוי, בזה אמרו דהויא זכות לו, וכמבואר בכתובות יא. משא"כ בנידון דידן, דהאב יצא מהכלל והוא כמומר לכל התורה. על כרחך בכה"ג לא מקריא זכות רק חובה.
אכן המחבר שם חולק: "ומש"כ משום דאין זכות היא לו, כבר כתבתי שלענ"ד גמ' מפורשת שם שאם אביו מביאו ניחא ליה במאי דעביד אביו."
בשו"ת זכר-יצחק (מפוניבז' סי' ב):
כיון שאנו יודעים שיעבור בודאי על כל איסורין שבתורה כשיתגדל בבית זה, א"כ אין זה זכות לו כי אם חובה, ובכגון דא לא אמרו זכין לאדם.
כיוצא בזה בשו"ת חבצלת-השרון (ר' דוד מנחם באבד מטרנאפאל, ח"א יו"ד סי' עה):
כיון דברור הדבר שיעבור כל התורה עפ"י החינוך שיחנכו אותו אביו ואמו, א"כ אין זה זכות אלא חובה…
גם דעת הראי"ה קוק (דעת-כהן יו"ד קמז) היא שאין זו זכות, ולדעתו יש מעין קבלת מצוות בקטן, בעצם מסירתו לבי"ד שיגיירוהו על דעת שיקבל מצוות:
כל זה הוא רק אם אנו יודעין שבגדלותו יקיים את המצוות, דבאמת הלא קבלת המצות היא עיקר של הגירות, שהרי היא מעכבת… א"כ מסתברא מילתא, דלדידן דקיי"ל דגר קטן צריך שיהי' מדעת אביו או מדעת אמו, שאז מטבילין אותו על דעת בי"ד, ודאי צריך עכ"פ שאביו או אמו, או שניהם יחד, ימסרו אותו על דעת קבלת המצות. אבל בענין שהדבר מתברר שאין דעתם כלל לקיים ולהזהר מאיסורי תורה, מאי מהני מה שהם מוסרים אותו לגירות על דעת ב"ד? דפשיטא דלא עדיפא מסירתם מאילו מסר את עצמו לגירות במילה וטבילה, שכיון שחסרה קבלת המצות אין זו גירות כלל, והכא נמי כן מדין קל וחומר.
ה"ר שאול ישראלי (משפטי-שאול סוף סי' לח) נשען על דעת רבו הראי"ה קוק, ושאר רבותינו שצוטטו לעיל, אך הביא (בסוגריים)גם את הדעה המנוגדת, המקילה:
נשאר לנו לברר את מדת הכנות של הזוג המאמץ, כי זהו שצריך בעיקר לקבוע אם הגירות היא זכות לתינוקת. שאם תתחנך לעבריינות אין זו זכות, כמ"ש גאוני הדור הקודם, הגרי"א ספקטור והגר"י מפוניבז', וכן הוא בדעת-כהן (אכן עיין בית-יצחק, שכתב שיש עדיפות להכנס לכלל ישראל אף שייענש).
3. דעת המקילים
דבר זה נפתח בגדולים, בשו"ת בית-יצחק (שמלקיש, יו"ד ח"ב סי' ק סע' יא), שכתב שיש זכות להיות יהודי בעל עבירה על פני גוי. אמנם שם דיבר ביחס לגדולים, אך המשיך סברתו זו גם לענין גיור קטן על דעת בי"ד:
יש להזהר מאד שלא לגייר [גדולים] אותן שמוחזקים שאח"כ יעברו, דנהי די"ל שלא הוי מכשול לגבי מי שמגיירו1לענין האם המגייר עבר על לפני עיור, ראוי להביא כאן את דברי ה"ר ש"ז אוירבך זצ"ל (מנחת-שלמה ח"א, סי' לה אות ג): "בהך ענינא דלפני עיור, הנני רושם את אשר אמרתי מכבר להיושבים על מדין, בנוגע לחלק גדול מהגירות שנעשה לצערנו הגדול בזמננו, דאף אם היינו אומרים דדברים שבלב אינם דברים וכיון שבפיהם הם מקבלים עליהם עול מצוות אין מתחשבין עם מחשבת פגול שבלבם ונעשה על כרחו גר גמור, מ"מ לאותו סוג גרים אשר קבלתם עול מצוות קרובה להיחשב כדברים שבלבו ובלב כל אדם, שלבם בל עמם, והננו כמעט בטוחים שאינם חושבים כלל לקיים ולשמור מצוות ד', בכגון דא נלענ"ד שכל המסייעים לגירות כזו, אף אם הם טועים לחשוב שהם גרים גמורים, אפי"ה גם לשטתם המגיירים אותם עוברים בלאו של לפני עור וגו', שהרי כל דבר הנעשה נגד רצון ד' קרוי מכשול. וכידוע שאסור להושיט אבר מן החי אפי' לבן נח, והוא מפני שעבירה קרויה מכשול. ונוהג לאו זה בין בישראל ובין בנכרי. וגם דבר זה סברא הוא, דאין לחלק כלל בין מקרב יין לנזיר או נזיר ליין. ונמצא דמה שגר כזה חילל שבת ואכל נבלה לפני שהתגייר - לא היה בכך שום עבירה ולא נעשה כלל שום מכשול; ואילו עכשו, כשהוא ממשיך ללכת בדרך זו גם להבא, הרי כל מעשיו נהפכים לפוקה ומכשול. וכיון שכל זה נעשה רק מפני הגירות - נמצא שכל המגיירים והמסייעים לכך הו"ל כגדול המחטיאו, ועוברים בלאו של ולפני עור לא תתן מכשול". לפי דרכנו, למדנו מדבריו שהגירות חלה, דאי לאו הכי אין כאן מכשול, שהרי נשאר בגיותו, וכדברי בעל בית-יצחק המובאים כאן. דממה נפשך, אם מקבל עליו לקיים את כל המצוות חזקה שלא יעבור, ואם בדעתו גם עתה שלא לקיים אך לעבור על מקצתן – לא הוי גר כלל, ולא ייענש אם יעבור.
ועוד, מ"מ עדיף ליה ליכנס לכלל ישראל אף שייענש, דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וזכות גדול לפניו אף שעבר על מקצת עבירות, וישראל אין ערבין בעדו…
ושנה משנתו לענין קטנים בשו"ת בית-יצחק אה"ע (סי' סט) דהגיור חל, אך יכול למחות משהגדיל "דלא הוי זכות ברור כל כך":
הנה אם אביו רשע, מחלל שבת ואוכל טרפות, ואמו נכרית, בודאי הבן ג"כ יגדיל ויתחזק בדרך זה, ולכאורה אין זכות להולד… מ"מ כבר כתבתי בספרי יו"ד ק' דהוי זכות להגר, דאף שיענש מ"מ יש לו חלק לעוה"ב, משא"כ אם ישאר נכרי… מ"מ לא הוי זכות ברור כ"כ, על כן בכה"ג הגדילו יכולין למחות.
אחד ומיוחד מגדולי רבותינו בדורות האחרונים, ה"ר ח"ע גרודז'ינסקי מוילנא, מעלה בשו"ת אחיעזר (ח"ג כח) גם את ההיבט הציבורי, ובאופן מפתיע למדי מציין כי בעיני עמי הארץ יש סרך חילול ה' בהימנעות מגיור. אף הוא מסתמך על דעת בעל בית-יצחק, שגם אם "יתנהג באיסור הוי זכות":
י"ל דדוקא באופן שיתנהג כישראל, דהוי זכות גמור, בכה"ג אינו יכול למחות, אבל באופן שיתנהג באיסור, אף דמ"מ הוי זכות, כמ"ש בשו"ת בית-יצחק, אבל אפשר דלא הוי זכות גמור, ובכה"ג יכול למחות בגדלותו. אבל באמת מאי שיחלל את השבת ושאר עבירות אין זה כמחאה על הגירות, רק שעובר עבירה כישראל, ובודאי דהוי גר.
אבל הצדק עם רומעכ"ת שאין לבי"ד כשר להזדקק בעניני גירות כאלה. אך אין אני מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור ולצאת במחאה גלוי' נגד הגירות, כי בעיני עמי הארץ זהו כחלול השם שאינם מניחים הנשים להתגייר ובפרט הילדים, שבאמת עפ"י דין אפשר לגיירם.
גאון דורנו, ה"ר משה פיינשטיין, דן בסוגיא זו בחידושיו (דברות-משה שבת פד הערה יא), ולאחר התלבטות מסיק "שמסתבר יותר שהוא זכות":
ראיה לכאורה דנחשב זכות לגיירו אף שע"י הגירות יעבור כל איסורי התורה, גם עבודה זרה ושבת ומאכלות אסורות וביאות אסורות… משום דעכ"פ מאחר שהוא גר נעשה בקדושת ישראל ויהיה לו שכר בעוה"ב על מעשיו הטובים שיעשה אף שלא בכוונה למצוה… ונוגע זה במדינתנו שהרבה מאלו שאין ראויין להוליד בנים לוקחין תינוק לגדלו… [אם] אינם שומרי תורה, הרי לא יחנכוהו למצוות – אם נחשב זה עכ"פ זכיה והוי גירות, או לא נחשב זה כזכות ולא הוי גר, דמרמב"ם זה משמע שהוא גר. וצ"ע לדינא למעשה, אף שמסתבר יותר שהוא זכות.
אחד מרבותינו שבדור, החפץ בעילום שמו, הוסיף (במכתבו אלי מתשנ"ז) כעין ראיה דזכות היא לו, שהרי שנינו במשנה (סוף מכות): "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", ופירש הרמב"ם שם: "מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו ובשלימות, ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה", ומביא שם דוגמא של צדקה וגמילות חסד שרוב בני אדם מזדמנות לפניהם מצוות אלו לעתים מזומנות.
הוי אומר: ריבוי המצוות נקרא "לזכות את ישראל", בשל האפשרות הפוטנציאלית הגלומה אפי' במצוות בודדות, ובודאי הדברים יפים גם לקטן שגוייר על דעת בי"ד למשפחה חילונית.
ד. תנאי בי"ד לחינוך דתי
מכיון שמצינו דעות לכאן ולכאן, אין בידינו להכריע ולומר קים לן כמקילין, שהרי לדעת המחמירין אין כאן כלל גירות, דלשיטתם אין זו זכות כלל ועיקר. לפיכך נלענ"ד שאולי יש מקום להציע, שאם יבטיחו ההורים חינוך דתי – שמא יש מקום לגיירם. שהרי עיקר חינוכם של קטנים הוא בבית הספר, ושפיר דמי לומר דזכות היא לו, ובודאי לכו"ע אי אפשר לומר דחובה היא לו. ושמא יש מקום לדרוש זאת כהבטחה בכתב, ולהגדיר מה בדיוק נקרא 'חינוך דתי' במדינת ישראל של ימינו, ודי בכך שדעת בי"ד תהא נוטה לקבלם.
וזאת למודעי: כל מה שנאמר כאן אינו אלא בארץ ישראל, שרוב תושביה הם יהודים, ויש בה חיים דתיים תוססים. בכה"ג יש סיכוי שהקטין המגוייר אשר יתחנך לתורה ולמצוות יהיה יהודי כשר, ויש ידים ורגלים ל'דעת בי"ד' דזכות היא לו. משא"כ בחו"ל, שם רבו גם רבו נישואי התערובת, ולא פעם האב היהודי פונה – ולוחץ – על בית הדין לגייר את ילדיו מנכרית; בכהאי גוונא הגיור מהווה לגיטימציה לנישואי התערובת. גם חינוך דתי לא יועיל להרחיקו ממשפחת הורי האם שהוא קשור עמם, ויש לו סב יהודי וסב נכרי בסביבתו, וזה וזה גורם. בכגון דא – דומה שדעת בי"ד נוטה להרחיקו. אכן, בתינוק נכרי המאומץ בחו"ל, ע"י הורים יהודים, ולא מנישואי תערובת, שמא גם שם יש להסתפק בחינוך יהודי, וצ"ע. אך כאמור, ראוי להגדיר היטב מהו אופיו והיקפו של חינוך זה, כדי שדעת בי"ד תקבלו בתורת 'זכות סבירה'.
