א. היש להחשיב התנהגות ונסיבות כ"קבלת מצוות חוץ מדבר אחד"?
בעית הגיור בימינו מתמקדת בהגדרת המושג "קבלת מצוות". תקופת החילון בלבלה את מושגי היהדות הצרופה ויצרה יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות כמקובל מדורי דורות. יתר על כן, בחברה היהודית בת זמננו קיימות 'דרגות ביניים' רבות בכל הקשור להקפדה על שמירת תורה ומצוות. המושג 'מסורתיים' חדר לעולמנו, ואנשים מגדירים את עצמם במוצהר כדתיים למחצה, לשליש ולרביע.
גר הבא להתגייר ומכריז על קבלת תורה ומצוות, גם אם אין כוונתו להונות את בית הדין, 'נחשד' הוא לעתים כי הגדרתו למושג זה שונה מכפי שבית הדין מצפה ממנו; בדיעבד התברר כי כוונתו היתה כנראה לקבלת מצוות "מרכזיות" בלבד, או לאידך גיסא, מצוות מסויימות נחשבות אצלו כ'לא חשובות' והוא דש אותן בעקביו.
ידידי הרב צבי ליפשיץ, חבר ביה"ד המיוחד לגיור, דן בקובץ זה בהרחבה בהיבטים שונים של אפשרות לביטול הגיור כאשר קבלת המצוות היתה פגומה. בנספח זה אתייחס לנקודה אחת בלבד: מאי משמע "קבלת מצוות חוץ מדבר אחד"? האם הכוונה שהגר מצהיר בפני בית הדין שאינו מקבל "דבר אחד" (ומפרט בפני הדיינים מה איננו מקבל) או שמא גם 'נסיבות' ו'התנהגות סביבתית' כמוהם כהכרזת "חוץ מדבר אחד"?
ב. תשובות הרמ"פ ב'אגרות-משה'
הרב ליפשיץ במאמרו הנ"ל ציין בפרוטרוט את דיון האחרונים האם מימרת הגמ' בבכורות ל,ב – "תנו רבנן… עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים" – האם רק לכתחילה אין מקבלין אותו, או שמא גם בדיעבד בטל הגיור?
1. "חוץ מדבר אחד" נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה
הר"מ פיינשטיין נקט דעות שונות במספר תשובות באגרות-משה, ומאי דפשיטא ליה בתשובה זו מספקא ליה באחרת, או פשיטא ליה לאידך גיסא. בתשובת יו"ד ח"ג סי' קו הרחיב את הדיון בשאלה זו ביחס לגיורת "שאינה רוצה לקבל תלבושת נשים צנועות… אם יכולים לקבל מדינא גיורת כזו ואיך הוא בדיעבד כשקבלוה אם היא גיורת?" ולהלן פושט ספיקו שבדיעבד הגיור חל, שהרי ריבר"י אומר שם שאין מקבלין "אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים", והרי קיבל מצוות דאורייתא וא"כ ייחשב כגר מן התורה? וז"ל:
לר"י ב"ר יהודה, דרק אין מקבלין לכתחלה ובדיעבד כשקבלוהו הוא גר, ולכן משמע שגם לדין הרישא בלא קבל עליו דבר אחד מדיני התורה נמי הוא רק דין שלכתחילה אין מקבלין, אבל בדיעבד כשקבלוהו הוא גר, וחייב אף במצוה זו שלא קבל עליו, דמה שלא קבל עליו אינו כלום לפוטרו דהא הוא מתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל.
הרמ"פ מבין, איפוא, שהגיור חל למרות הכרזת "חוץ מדבר אחד", משום שאין הבעיה מצד חסרון בקבלת המצוות, אלא מה שלא קיבל הרי זה כעין תנאי, ו"מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל", והמעשה קיים למרות שהיה חסרון בקבלת המצוות.
לפי דרכנו למדנו לכאורה, ש"חוץ מדבר אחד" ענינו תנאי. דומה כי יש מקום להגדרה זו רק אם מדובר בהתנייה בפה, באמירה בפני בי"ד (ואולי גם בזמן סמוך), כאותה אשה שדן בה הרמ"פ, שהודיעה בפירוש שאינה מקבלת ללבוש תלבושת צנועה.
2. נסיבות נחשבות כ"חוץ מדבר אחד"
אך הנה להלן שם, בתשובת הרמ"פ, משמע לא כך, וקבלה "חוץ מדבר אחד" יכולה שתהיה גם 'מכללא', מתוך התנהגות ונסיבות. שם הביא ראיה דבדיעבד הגירות חלה גם אם לא קיבל את כל התורה כולה, מהא דיבמות מה,ב בענין עבדו של ר' חייא בר אמי שהטביל נכרית לשם אישות, והגמ' אומרת שגירותה תופסת. וז"ל:
ולכאורה קשה דכיון דבמה שנתגיירה נאסרה על העבד בלאו דלא יהיה קדש, והרי כיון שכל גירותה היתה כדי לינשא להעבד משום שלא רצה בנכרית, הרי נמצא שלא קבלה עליה איסור לאו זה… מאחר שאם היתה יודעת היתה מפרשת שלאו זה אינה מקבלת, וגם הוא ממש כמפרשת, אף בלא ידיעה, שאם יש איסור לינשא לעבד זה אינה מקבלת זה?
ואולי הוא משום דסגי לגירות בקבלת מצות אף במקצתן, ונעשית בהכרח גיורת בקבלת שאר המצות, אף שלא קבלה לאו זה דלא יהיה קדש לענין עבד זה, ומ"מ נאסרה להעבד משום דהוא מתנה ע"מ שכתוב בתורה כדלעיל.
ארבע נקודות חידוש בדבריו:
- התנהגות ונסיבות כמוהן כקבלת מצוות "חוץ מדבר אחד".
- הדברים אמורים גם אם המתגיירת כלל לא ידעה על האיסור שבדבר!
- מכאן הסיק "דסגי בקבלת מצוות אף במקצתן", וה"חוץ" בטל כמתנה עמש"כ בתורה.1בתשובה אחרת המובאת להלן (יו"ד ח"ג קח) תירץ שזו שהוטבלה ע"י העבד לא נחשבת כ"חוץ מדבר אחד" משום שראינוה מתנהגת כדת ישראל, "ומזה נעשה לנו חזקה שקבלה כל המצוות, ונצטרך לומר שזה שבעלה הוא עבד לא ידעו העלמא... ולכן נשארה החזקה בתוקפה." משמע שאלמלא החזקה שנוצרה בהתנהגותה היהודית היינו רואים בנישואיה לעבד מעין הכרזת "חוץ מדבר אחד". גם בתשובה השלישית שהובאה להלן (אה"ע ח"ב סי' ד) דן הרמ"פ בסוגיא דעבד זה, וחידש "דבר חדש" שהגירות חלה אם היא "נוהגת בדרכי ישראל... ונעשית גיורת גמורה מצד החזקה, ושוב אינה נאמנת לומר נגד החזקה שלא קיבלה איסור עבד", שהרי דבר זה לא היה ידוע לכל. משמע שאילו היה מצב של 'נסיבות מוכחות' הרי זה כאומרת "חוץ מדבר אחד".
- גם התנהגות נחשבת התנייה על מש"כ בתורה.
3. התנהגות שהיא "חוץ מדבר אחד" מבטלת גירות גם בדיעבד
בתשובה שהוזכרה, הרמ"פ נוטה לכך ש"חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו" היינו לכתחילה, ובדיעבד הגירות חלה. השאלה היא האם אפשר לשמוע מדבריו גם לאידך גיסא: אם ננקוט ש"חוץ מדבר אחד" אין מקבלין אפי' בדיעבד והגירות בטלה, האם גם לדעה זו התנהגות ונסיבות כמוהן כהתניית "חוץ מדבר אחד"? או שמא לצד זה בספק, יש צורך באמירה להדיא ובהכרזה דוקא בפני בי"ד "חוץ מדבר אחד"?
הנה הר"מ פיינשטיין שנה משנתו בתשובה נוספת (יו"ד ח"ג קח), ושם הוא סובר כי "חוץ מדבר אחד אין מקבלין" אפי' בדיעבד. הדיון שם הוא בגיורת לשם שמים שסיפרה כי "חשבה בלבה בשעת הטבילה שבשני ימים האחרונים של פסח שהיה קרוב תבא אל המשרד ותראה מה שאפשר לה לעשות דברים שאינם מלאכה, וכן עשתה שלקחה מביתה רק שני אסימונים לילך ברכבת התחתית ובמשרד לא כתבה". וז"ל:
נכרי שבא לקבל כל התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו… שמתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל… היה מקום לומר דהוא דין רק שלא לקבל גרים כאלו, אבל בדיעבד הוא גר וחייב בכל המצות אף בזו שלא קבל. אבל משמע שאף בדיעבד אינו גר, ואין בזה דין מתנה עמ"ש בתורה דתנאו בטל והמעשה קיים, אלא דכיון דא"א להיות גר כזה בטל המעשה ואינו גר. והטעם נראה, דכשלא קבל אפילו רק דבר אחד אין זה קבלה כלל, דענין קבלת כל המצוות הוא ענין אחד לשמוע ולעשות כציווי ה'. אשר לכן ברור ופשוט שאף בדיעבד אינו גר… אף שאיתא בגמ' רק בלשון אין מקבלין אותו, דהוא לשון דלכתחלה.
הרי שדן בגיורת זו מצד "חוץ מדבר אחד", ודן לבטל גיורה גם בדיעבד, למרות שלא הכריזה על מחשבתה לפני ביה"ד. משמע, איפוא, כי שיטתו ברורה ומובהקת דאין צריך להצהרה בפני בי"ד. יתר על כן, שם מדובר היה במחשבתה בלבד בשעת טבילה, ואין אפי' 'נסיבות מוכיחות' הידועות לכל, וגם אח"כ לא נודע הענין מתוך התנהגותה (כמו נישואין לעבד, למשל), ואעפי"כ דן בה הרמ"פ כמקבלת מצוות "חוץ מדבר אחד"! משמע שזהו פגם פנימי בקבלת המצוות, כלפי הגר עצמו וכלפי שמיא גליא.
אכן, הרמ"פ עצמו מכשיר את גירותה משלשה טעמים:
- אינה נאמנת, דנוגע גם לבעלה ולבניה.
- "דברים שבלב אינם דברים לבטל מה שאמרה לבי"ד שמקבלת כל מצוות התורה."
- חשבינן כאונס, ו"מסתבר דגר שקבל כל המצות אבל אמר להבי"ד שאף שמקבל עליו כל המצות יודע שלא יוכל לעמוד בנסיון ליהרג כשיאנסוהו בדברים, שהדין הוא שיהרג ולא יעבור, שנחשב קבלת מצות, מאחר שקבלה חיוב המצות לקיימם כשיהיה לה באפשר שהוא שלא תהא אנוסה."2בהערות לדעת-כהן (סי' נד) מביא הרב צבי יהודה קוק בשם הרי"מ חרל"פ סברה הפוכה, לפיה "גם אם משום אונס הוא נמנע מלקבל דבר אחד - זה מעכב בגר צדק." הטעם הוא שחסרה שלימות בקבלת המצוות.
מכל הני ג' טעמי עולה, לענ"ד, כי אם רגלים לדבר, ונסיבות מוכיחות, שלא מקבלת דבר אחד מחמת נוחיות (ולא אונס) דומה כי נטייתו לבטל גיורה למפרע – שהרי ליכא לתי' ראשון (כשהדברים מוכחים) ואין זה "דברים שבלב", ואין זה אונס.
ומה שנקט הרמ"פ לענין אונס "דגר שקבל כל המצוות אבל אמר לבי"ד וכו'", נ"ל דרגילותא נקיט ואזיל, אך לאו דוקא באומר, אלא סגי ב"רגלים לדבר". ראיה נוספת שזו שיטתו מהמשך דבריו שם באותה תשובה, שהוכיח כי אונס אינו פוגם בקבלת המצוות דגר ממתן תורה, ד"לא כל ישראל היו כאברהם אבינו שהיה יכול לעמוד בנסיונות, ונחשבת קבלתם בנעשה ונשמע קבלה". והמשיך וכתב:
שנית, דהא גר שנתגייר משום אישות ומשום שלחן מלכים איפסק ביבמות כד,ב דכולן גרים הם, והא ברור לכל שגרים כאלו לא קבלו ליהרג [באונס].
והרי גר זה לא התנה עם ביה"ד שלא ייהרג, וזו רק השערתנו, ואעפי"כ החשיבוהו כמקבל "חוץ מדבר אחד", ורק מכיון דהוי אונס ס"ל לרמ"פ דקבלתו קבלה.
ועוד בה שלישיה, מתשובה נוספת (אה"ע ח"ב סי' ד) לענין גיורת הנשואה לכהן, ודן בה מצד "חוץ מדבר אחד". שם ס"ל להדיא ד"אין מקבלין" גם בדיעבד, והגירות בטלה:
וא"כ אף אם גיורת זו תקבל עליה כל המצות ממש, הא לא קבלה עליה איסור זה מלהנשא לכהן… אינה גיורת כלל… שאף אם תקבל סתמא, הרי כידוע שאינה מקבלת איסור זה מלהנשא לכהן שאין גירותה כלום.
הוי אומר: שיטת הרמ"פ שהתנהגות ונסיבות כמוהן כהכרזת "חוץ מדבר אחד".
ג. ה'אחיעזר': התנהגות 'לתיאבון' איננה "חוץ מדבר אחד"
1. גיור לשם אישות איננה "חוץ מדבר אחד"
אכן, דבר זה נפתח בגדולים, בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כו אות ה); שם דן דכל גיור לשם אישות יהא בו משום "חוץ מדבר אחד", שהרי "הנטען על האשה ונתגיירה לא ישאנה", והמתגיירת לשום אישות מתכוונת להינשא. והקשה שם:
והנה שמתגיירת ע"מ להנשא, היה מקום לפקפק אף אי נימא דמתגיירת בלב שלם, דהא מבואר דנכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מד"א אין מקבלים אותו, ר"י בר"י אומר אפילו דקדוק אחד מד"ס, וכ"פ הרמב"ם פי"ד מה' א"ב ה"ח. וכיון שרצונה להנשא לו ולעבור על דקדוק אחד מד"ס אין מקבלים אותה.
פשוט, איפוא, לאחיעזר שמציאות ידועה לכל כמוה כ"חוץ מדבר אחד". ולהלן חידש:
נראה דדין זה, דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד"ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין. אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון, אין זה חסרון בדין קבלת המצות.
בפשטות נראה כי הוא מחלק בין מתנה "חוץ מדבר אחד" לתאבון ובין מתנה כה"ג מצד אי קבלתו העקרונית ואי-אמונתו בתורה. ואם אכן זו כוונתו – תהיה ראיה שהתנהגות ונסיבות כמוהן כקבלה "חוץ מדבר אחד".
2. הסבר בחידוש ה'אחיעזר' באי-קבלת מצוות 'לתיאבון'
ברם, שמא י"ל שכוונת חילוקו בדיוק בנקודה שאנו דנים בה – היינו להבחין בין אמירה מפורשת בבית דין, וכלשונו "היינו במתנה שלא לקבל ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין", לבין התנהגות 'לתיאבון' שאיננה בכלל "חוץ מדבר אחד", שכן חסרה האמירה וההכרזה בפני ביה"ד. הדגש, איפוא, לא על ה'לתיאבון' אלא על ההתנהגות.
אם כנים אנו בהבנה זו, יצא נפ"מ שאם המתגייר יצהיר בפני בי"ד שמקבל "חוץ מדבר אחד לתאבון" – אין מקבלין אותו (ואם קיבלו, בטלה גירותו גם בדיעבד, למאן דס"ל הכי) וע"ז לא קאי האחיעזר. מהאמור בדבר-אברהם (ח"ג סי' כח) נראה שאף הוא הבין שהאחיעזר הקל רק אם מדובר שאנו משערים שיעבור לתיאבון, ולא כאשר התנה בבי"ד "שיהיה מותר לו דבר זה" מחמת יצרו 'לתיאבון', "דאין שיור ותנאי בגירות". וראה בשו"ת להורות-נתן (ח"ה סי' סב-סד וח"ז סי צב) שדן באריכות בדברי האחיעזר.
3. 'היכל יצחק': 'לתיאבון' היינו התנהגות ולא התנייה
וכך כתב הריא"ה הרצוג בהיכל-יצחק (אה"ע סי' יט) שדן בגיורת נשואה לכהן:
ה"ז כאילו אינה מקבלת על עצמה איסור זה של גיורת לכהן, והר"ז כאומדנא דמוכח הוא כתנאי מפורש… ואעפי"כ יש מקום להסתפק בזה, שמא הדין הזה הוא דווקא בתנאי מפורש, שאמנם יש כאן אומדנא חזקה שלא תשמור דבר זה, אבל זהו משום שיצרה כופה אותה, היינו המסיבות שאינה יכולה להתגבר עליהן, ותעבור על זה לתיאבון, אבל אין זאת שיור בעצם הגירות, שזהו רק כשהיא מתנה שלא תחול הגירות לענין זה ושלדבר זה תהא כנכרית ויהא מותר לה מן הדין. וא"כ היא באה לעשות שיור תנאי בגירות ואין גירות לחצאין. אבל זו איננה משיירת בגירות, אלא שאנו יודעים שאעפ"י שיודיעו לה שמהיום והלאה תהא גיורת ויחול עליה האיסור להזקק לכהן והיא אינה מוחה, לא תוכל להתגבר ויודעת שתחטא, זה לא נקרא שיור בגירות. וצ"ע.
דבריו דומים מאד למה שכתבנו בהסבר האחיעזר, ד"חוץ מדבר אחד" היינו "בתנאי מפורש" או ב"אומדנא חזקה", אבל בהתנהגות לתיאבון "זה לא נקרא שיור בגירות". אך אילו התנתה להדיא 'לתיאבון', והכריזה בפני בי"ד, יתכן דנחשב "חוץ מדבר אחד".
ד. מסקנה
סוף דבר: מכל הנ"ל עולה, כי הדעת נוטה ש"קבלת מצוות חוץ מדבר אחד" אין זה דוקא באמירה, בהכרזה ובהתנייה אלא גם נסיבות והתנהגות מהוות מעין אמירת "חוץ מדבר אחד" ד"אין מקבלים אותו". מאידך גיסא, אם ההתנהגות היא 'לתיאבון', ואיננה מוצהרת בבי"ד – אין זה בכלל "חוץ מדבר אחד".
לסיום, נ"ל להסמיך לדיוננו את מימרת הגמ' בכורות שם (ל,ב) שבעיני היא עמומה במקצת, ודורשת פשר:
הגר שקיבל עליו דברי תורה, אפי' נחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל מומר. נפ"מ דאי קדיש קידושיו קידושין [רש"י: ולא אמרינן דליהוי עכו"ם גמור כאילו לא נתגייר].
מה הכוונה ד"נחשד", ומתי נחשד? ומהיכי תיתי שגירותו לא תחול? דומה כי הכוונה למקרה שכבר סמוך לגיורו חשוד על התנהגות שאינה כדת, אך לא הכריז ולא הצהיר "חוץ מדבר אחד" – רק "חשוד". לפי"ז מימרא זו היא בדיוק נשוא דיוננו, ש"קיבל עליו דברי תורה", היינו קבלת מצוות בפני ב"ד, אך התנהגותו היא "חוץ לדבר אחד" ("נחשד לדבר אחד"), ודינו "הרי הוא כישראל מומר" וגירותו חלה בדיעבד.
מכאן יש לפשוט אחד משני הספקות שנדונו: או שנלמד מכאן ש"חוץ לדבר אחד" הגירות חלה בדיעבד; ואת"ל שהגירות בטלה, אזי נלמד ממימרא זו שהתנהגות ("נחשד") איננה בכלל "חוץ מדבר אחד", ולכן הרי הוא כיהודי מומר. הוי אומר: במקרים שתוארו בראש מאמרו של הרב ליפשיץ אין לבטל את הגירות בדיעבד, משום שאין כאן התניית "חוץ מדבר אחד" בפני בי"ד, אלא זוהי הערכה בלבד שה"חשוד" נוהג בעצת יצרו "לתיאבון" בלבד.
