דיני ריבית מיוחדים הם במצוות התורה משתי בחינות:
א. חומרת התיחסות כלפי העובר על אסור ריבית:
"כל המלוה בריבית כופר בעיקר." (ירושלמי ב"מ פ"ה ה"ח)
"אני ה' – מכאן אמרו: כל המקבל עליו עול ריבית, מקבל עול שמים; וכל הפורק ממנו עול ריבית, פורק ממנו עול שמים." (תו"כ בהר כ"ה)
"וחי לא יחיה – אמר הקב"ה: מי שחיה בריבית בעולם הזה, לא יחיה לעולם הבא." (שמו"ר לא, ו)
בדברי המהר"ל בסוף נתיב הצדקה: "לא מצינו חטא ועון שהפליגו בו חכמים, כמו שהפליגו בחטא זה."
ב. הרחבה ורבוי של אסורי דרבנן מעבר לאסור דאורייתא הבסיסי, ואף ניתן לו שם מיוחד – "אבק ריבית". התורה אסרה ריבית קצוצה (=שנקבעה מראש) בהלואה בלבד; חכמינו הוסיפו איסור מתן תוספת גם אם לא נקבע כך מראש, וכן ריבית מוקדמת (לפני קשירת העסקה) וריבית מאוחרת (לאחר סיומה). כמו כן להרבה פוסקים מתן תוספת לא חומרית (ריבית דברים, טובת הנאה) היא מדרבנן בלבד. כן הרחיבו חז"ל את תחולת איסורי ריבית למערכת של מקח וממכר, ולא רק להלואות.
לאור יחוד כפול זה, פלא הוא, כמה מעט דיני הריבית מעצבים את ההתנהגות שלנו, וכמה מעט תשומת לב ומודעות מוקדשת לאסורי ריבית בחיי היום-יום שלנו.
אבל מצד שני העדר הקשר אינו כל כך מפתיע, כי נראה, שאיסור הריבית שקבעה התורה ונהול פיננסי של ימינו הם בגדר "לא קרב זה אל זה", ואם לחז"ל בכלל היתה משנה בנושאים פיננסיים, לכאורה אין נקודות מגע בינה ובין תפיסה כלכלית מודרנית. מתוך ראייה של שלמות התורה ונצחיותה, לא נוכל להשלים עם מצב כזה. אנחנו מצווים לחפש קווים משותפים וגם הבדלים בולטים בין שני העולמות; בכך יש משום בירור הקודש וצמצום הפער בין קודש לחול.
הדברים להלן הם נסיון לנתח את דיני הריבית והנושאים הקשורים לכך – עסקא והיתר עסקא – באמצעות הגדרות וכלים של כלכלה מודרנית, ומתוך כך להבליט את היחוד של דיני התורה וגם לציין שטחים, בהם תפיסתם של חז"ל מתקרבת, ואף מתישבת להפליא, עם גישות של נהול פיננסי בימינו.
א. טעמי איסור ריבית
1. צדקה ועזרה לזולת
מסלול מרכזי בהסברת איסור ריבית הוא כחלק ממצות צדקה על ידי הלואה. מצות צדקה הרי מתקיימת על ידי מתן הלואה לעני הנזקק, ובצד מצות העשה של "אם כסף תלוה", יש גם מצות לא תעשה של לקיחת ריבית. פשוטם של הפסוקים תומך בגישה זו, כי הרי בשנים מתוך שלשת המקומות, בהם מוזכר איסור ריבית בתורה, הדבר בא בקשר לעזרה לעני (שמות כב, ויקרא כה). רק בדברים כג מוזכר איסור תשלום ריבית במנותק מן ההקשר של צדקה. פרשני התורה רבים הלכו בדרך זו, כגון הרמב"ן בפירושו לשמות וגם בדברים, וכן – בצורה בולטת וחד-משמעית – המהר"ל בפ"ו של נתיב הצדקה.
אך הטעם הזה אינו יכול לספק את הסברת האיסור במלואו. כי מבחינה הלכתית, בגמרא ובשולחן ערוך, אין שום הבחנה בין הלואה במסגרת של צדקה ובין הלואה למטרות עסקיות. הלכה פסוקה היא, שאיסור הריבית הוא בין לעני ובין לעשיר, ואף אם השימוש בכספי ההלואה מניב ללווה רווח.1שו"ע יו"ד קס,א ברמ"א; עיין שם בביאור הגר"א סק"א, ובט"ז סק"א.
2. תמורה להשקעה חסרת סיכון
בכלי-יקר נאמר ביחס לאיסור ריבית (ויקרא כה,לו):
"לאחיך לא תשיך" – ואף על פי שהלווה מרוויח בזה, וזיל בתר טעמא, כי עיקר טעם איסור הריבית הוא, לפי שהוא מסיר את מדת הבטחון מן האדם, כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירוויח או לא. אבל הנותן בריבית רווח שלו ידוע וקצוב, וסומך על ערבונו שבידו, ומן ה' יסיר לבו.
לפי דבריו איסור ריבית אכן יוצא ממסגרת של צדקה, והוא מקיף כל השקעה המניבה תשואה בטוחה וידועה מראש. הנוהג כך, "מסיר את מידת הבטחון מן האדם", עד ש"מן ה' יסיר לבו", ולכן אסרה התורה.
אין בכך סתירה להסברה שבפיסקה הקודמת: יש מצוה לתת הלואת-צדקה, ואסור לקחת ריבית על הלואה כזו, כחלק ממתן הצדקה. אך גם הנותן הלואה עסקית – ומן הדין והצדק, שישתתף ברווחי העסק שהושגו בעזרת הלואתו – לא יוכל לקבל את תמורתו בדרך של קיצבה בטוחה, וזהו יסוד איסור ריבית.
ואיך יעשה אדם הרוצה להשקיע את כספו ולהפיק ממנו רווחים? לפי בעל כלי-יקר, יהיה בעל משא ומתן, כי הוא תמיד מסופק, אם ירוויח אם לא, וכך יהיו עיניו נשואות אל ה'.
דברי פרשנות אלה של הכלי-יקר מושתתים על הגדרות של בעלי ההלכה לגבי איסור ריבית, להבדיל מן התנאים, בהם מותר לאדם להנות מרווחי השקעתו. חכמינו קבעו גדרים מדוייקים של סיכונים ועלויות שקיימים, כאשר אדם משקיע כסף או נכס אחר אצל חברו. אם סיכונים/עלויות אלה מוטלים במלואם על המשתמש בכסף (=הלווה), אסור לבעל הכסף (=המלוה) לקחת תמורה (=ריבית) על השקעתו. רק אם בעל הנכס נוטל חלק בסיכונים הטמונים בהשקעה, מותר לו גם להנות מפירותיה.
העקרון – שרק מי שנוטל חלק בסיכוני הנכס וההשקעה, זכאי גם להנות מן הרווחים, אם יהיו – עולה באופן ברור ממפרשי הגמרא הראשונים והאחרונים ומדברי הפוסקים, אך בהסברת שיוך זה יש מספר נתיבים:
א. לפי הכלי-יקר יש כאן יסוד אמוני-מוסרי, כפי שראינו לעיל.
ב. יש הנמקה המבוססת על גדרים הלכתיים-משפטיים של המושג "בעלות". לפי דרך זו קבלת אחריות מלאה על נכס, ואף כי לתקופה מוגבלת, יוצרת מבחינה הלכתית מעמד של בעלות לגבי ענינים מסויימים. וכמה דוגמאות לכך:
א. "כהן, ששם (= קיבל באחריות מלאה, ולהלן נפרט) פרה מישראל, מאכילה כרשיני תרומה" (משנה, תרומות יא,ט; בבלי, יבמות סו,ב) – למרות שזו פרה השייכת לישראל, האחריות המוטלת על הכהן יוצרת בעלות זמנית להאכילה בתרומה כבהמת כהן.
ב. ישראל שהשכיר בהמה לאינו יהודי לחרוש בה – יש מתירים, שהגוי יעבוד בה בשבת, אם קיבל עליו הא"י אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא (= אחריות מלאה, ולהלן נפרט). הרי למרות שאדם מצווה על שביתת בהמתו, ואף אם היא מושכרת לאחר, הרי קבלת האחריות המלאה על ידי הא"י מסלקת זמנית את בעלות היהודי לענין זה (שו"ע או"ח רמד,ד; ויש שם שיטה האוסרת).
ג. חמץ של אחרים אין עוברים עליו בבל יראה ובבל ימצא, אבל אם קיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי – הרי זה כאילו החמץ שלו (בבלי, פסחים ה,ב).
כן בהלואה – כאשר מלוא האחריות והסיכונים מוטלים על הלווה, הרי נוצר בגין כך מעמד זמני של בעלות על כספי ההלואה בידי הלווה, תוך כדי יצירת התחייבות מוחלטת להשיב בעלות זו לידי בעל הנכס המקורי במועד הפרעון (ראה להלן ג1/). בעלות זמנית זו נוצרת בגין קבלת מלוא הסיכונים על ידי הלווה, אך מצד שני היא מזכה אותו במלוא הרווחים הצומחים בתקופת בעלותו. לעומת זאת, בעל הנכס המקורי אינו זכאי ליטול חלק ברווחים2השתתפות ברווחים על ידי קבלת ריבית קבועה אסורה מן התורה; בעוד צורת השתתפות על ידי קבלת אחוזי רווח מבלי קבלת סיכון הפסד אסורה לשיטת רש"י מדרבנן בלבד, ואסורה מה"ת לדעת הריטב"א (עי' ביאור שיטותיהם בהסברת הגמרא "קרוב לשכר ורחוק להפסד" - בבא מציעא ע,א). של תקופה זו, משום שהוא מסולק מן הבעלות באופן זמני לענין הרווחים כמו לענין הסיכונים.3ראה דברות-משה ב"מ סי' סו ענף ג, ובסוף ענף ד בהסברת שיטת התוס'; הרב רפאל קצנלבוגן: "מסביב לבעית הריבית" - נעם כרך יב; בן-ציון אליאש: "קוי יסוד להגדרת מלוה בהלכה" - סיני צ.
ג. אפשר לראות את ההסברה הנ"ל המבוססת על גדרי "בעלות" גם מזוית ראייה כלכלית, והדברים קרובים אלו אל אלו: התורה אכן אסרה ריבית שאין בצדה נטילת סיכונים מסויימים על ידי המלוה, והוא הנקרא בלשון הכלכלנים "שער ריבית חסר-סיכון".4לא משום שאין ערך לכסף במימד של זמן, אלא שהתורה אסרה לגבותו (עי' משנה מכות א,א). אך התורה התירה לבעל הנכס לפצות את עצמו על נטילת סיכונים ותשלום עלויות מסויימות בתקופת ההלואה על ידי גביית דמי שימוש או השתתפות ברווחים.5ראה בספרו של א' וינגורט: talmudique droit le dans capital et credit עמ' 187, ובמקומות נוספים בספר; וכן משמע במאמרו של הרב קצנלבוגן המוזכר בהערה 3. חכמינו הגדירו את מינימום הסיכונים והעלויות שבעל הנכס חייב לקבל על עצמו, על מנת להיות זכאי לגביית פצוי/דמי שימוש. אך מעבר לקביעת "סף סיכונים" זה, המבדיל בין "אסור" ל"מותר", לא הגבילו את גובה דמי השימוש כפונקציה של גודל הסיכון – סיכון נמוך מזכה בתמורה קטנה, סיכון גבוה בתמורה גדולה – אלא התירו את גביית דמי השימוש באופן חופשי.6גם הרב פיינשטיין בדברות-משה הנ"ל הדגיש אותו ענין לגבי גדר של "בעלות": אם בעל הנכס מקבל על עצמו מידת אחריות המותירה בידו מעמד של "בעלות", יוכל לגבות אף אחוז גבוה מן השבח, למרות שחלקו באחריות נמוך (עי"ש ענף ד בטעם ב' בהסברת שיטת התוספות).
ב. ריבית בהלואה – אסורה, דמי שכירות – מותרים
1. אחריות המשכיר מעל "סף סיכונים"
על פי ההלכה מותר לגבות דמי שימוש על השכרת חפץ, אך אסור לקחת ריבית על הלואת כסף, למרות שבמהותו של דבר גם כאן וגם כאן יש תשלום על שימוש זמני ברכושו של אדם אחר. ההבחנה בין הלואה אסורה לבין השכרה מותרת היא זוית ראייה נוספת של משמעות סף הסיכונים/עלויות, שהגדרנו בפיסקה הקודמת, והיא המסגרת של ההגדרות שבש"ס ובשו"ע, להבדיל מן הסברות העיוניות דלעיל:
כשאדם נותן לחברו להשתמש ברכושו, אך שומר לעצמו רמת אחריות "מעל הסף" – הרי כאן השכרה, ומותר לגבות דמי השימוש, הנקראים דמי שכירות. אך כשבעל הרכוש אינו נוטל על עצמו שום אחריות, או משאיר בידו מידת אחריות "מתחת לסף" – הרי כאן הלואה, שאסור לגבות את דמי השימוש, כי זוהי ריבית.
לפי זה היחוד של ההשכרה המותרת – להבדיל מן ההלואה האסורה – אינו טמון בשימוש במילה "השכרה"; וגם אינו נובע מכך, שהשכרה היא בדרך כלל של חפצים, בעוד הלואה היא של כסף. אלא הדבר התלוי בתוכנו ובמהותו של הסכם השימוש, ובמידת האחריות המוטלת לפיו על בעל הנכס בתקופת השימוש.7ההבדל היסודי הוא, שבהשכרה - החפץ עצמו חוזר בעין, משא"כ בהלואת כסף. - הערת מערכת משמו של הרב י"י בלוי, מחבר הספר ברית-יהודה.
2. חלוקת האחריות בהלואה ובהשכרה
חז"ל הגדירו מספר מרכיבים המתארים את הסיכונים ואת העלויות, כאשר אדם משתמש בחפץ של חברו:
א. "פחת": בלאי טבעי של שימוש בחפץ, המתבטא בירידה הדרגתית של ערכו.
ב. "אחריות": אובדן ערך מוחלט (= loss (total בגין השפעה חיצונית, כגון גניבה, אבידה או אונס (= כח עליון).
ג. "יוקרא וזולא": שנוי בשווי הכספי של החפץ בין מועד העברתו לידי המשתמש ובין מועד החזרתו, בגין שנוי מחיר השוק של החפץ באותה תקופה.
ה"סף" שהוזכר לעיל מוגדר על פי הגורמים הנ"ל: אם המשתמש מתחייב כלפי בעל החפץ להשלים לו את השווי הכספי של רכושו, שנובע מבלאי טבעי וכן מאובדן החפץ מכל סיבה שהיא, וגם מירידת מחיר השוק של החפץ בתקופת השימוש, הרי בעל החפץ מובטח, שבתום תקופת השימוש יהיה בידו שווי כספי כבתחילה, וכל גביית דמי שימוש תהיה בגדר "תוספת הכנסה ללא סיכון" – וזה אסור משום ריבית.
היחוד בהלואת כסף רגילה הוא, שבמהותה היא בנויה כך, שאין המלוה לוקח על עצמו אף אחד מן הסיכונים הנ"ל: "פחת" ו"יוקרא וזולא" אינם רלוונטיים בהלואת כסף, כי הרי הלוה מחזיר את הסכום המלא שלוה. ומה שהכסף מאבד מכח הקנייה שלו בעקבות עליית מחירי המוצרים, אין להגדיר כ"פחת של כסף" או כ"הוזלת מחירו".8עי' חזון-איש יו"ד עד,ה. ולכן גם הצמדת הלואה למדד כמוה כריבית, וטעונה "היתר עסקא", לדעת הרבה פוסקים.9הרב י"י בלוי בספרו ברית-יהודה כ,ג; הרב מ' הרשלר והרב א"ר היישריק בספרם תורת-ריבית יט,לה-לז. מאידך, אחריות החזרת ההלואה מוטלת באופן מוחלט על הלווה גם במקרה של גניבה, אבידה או אונס. מכאן שהלואת כסף רגילה היא מבחינת המלוה מתחת ל"סף הסיכון", כי היא חסרת סיכון, וגביית ריבית תניב למלוה "תשואה חסרת סיכון" (לגבי סיכון פשיטת רגל, ראה בפיסקה הבאה).
אך אם הצדדים סיכמו ביניהם – באופן יוצא מן הכלל וחריג – שדוקא המלוה ישא בסיכוני ההלואה, הרי שבאמת יש בכך פתח לגביית דמי שימוש בגין סיכון זה. ויש שאכן התירו לעשות כן הלכה למעשה.10שו"ע קעו,א ברמ"א על פי תרומת הדשן סי' שב. וזהו היסוד להיתר עסקא מסוג "כולו פקדון", ועי' להלן הערות 35 ו37-. אך הגר"א סק"ב דוחה שיטה זו.
באופן עקרוני אפשר לבנות גם הסכם שימוש בחפץ, לפיו כל הסיכונים והעלויות הנ"ל מוטלות על המשתמש, ובכגון זה יש "הלואת חפץ", שאסור לגבות דמי שימוש. למעשה, הגדרת "סף הסיכונים" לגבי חפצים מורכבת, וגם שנויה במחלוקת בין הפוסקים. השו"ע (קעו,ב; ועי' ט"ז סק"א וגר"א סק"ו) פוסק כשיטת התוספות, שדי בכך, שבעל החפץ ישא את עלות הפחת או אחריות הפסד החפץ, על מנת להמצא מעל הסף, ולהתיר גביית דמי שימוש במסגרת השכרה. אך קיימים ציורים בש"ס ובפוסקים, שגם כשסף הסיכונים נמוך יותר, מותר לבעל הנכס בתנאים מסויימים לגבות דמי שימוש.11עי' ב"מ סט,ב: "השם פרה לחברו ..."; ושם ע,א: "ההוא דודא דבני מר עוקבא". ועל פי זה פסק בשו"ע קעו,ג-ד, ועיין בנו"כ שם.
ג. הלואות שיש בהן סיכון למלוה
1. סיכון אי-החזרת הלואה
ראינו, איפוא, שחז"ל אמנם אסרו גביית ריבית על בסיס של "תשואה חסרת סיכון", אך התירו אותה בתמורה לסיכונים ועלויות למיניהם. כן ראינו, שהלואת כסף רגילה במהותה היא "חסרת סיכון", ולכן יש בה איסור ריבית. אך פלא, שחז"ל התעלמו לכאורה מן הסיכון הבסיסי ביותר, שקיים לגבי כל הלואה, והוא מרכיב חשוב בכל תחשיב ריבית בהלואה על פי הכלכלה המודרנית: הסיכון, שהלווה לא יחזיר את ההלואה.
נראה, שסיכון כזה בהלואה רגילה בין שני יהודים באופן עקרוני אינו קיים – על פי השקפת התורה וחז"ל – כי המחויבות המשפטית והמוסרית המוטלת על הלווה להחזיר את ההלואה היא כה כבדה, עד שהיא מסלקת כמעט כל סיכון של אי-פרעון. ואלו הם מחוייבותיו:
א. המצוה שאדם יפרע את חובו. מי שיכול לקיים מצוה זו ואינו מקיימה, בית דין מכין אותו עד שתצא נפשו.12שו"ע חו"מ צז,טו. ועי"ש בפתחי-תשובה סק"ד, שלחלק מן הראשונים זו מצוה מן התורה. וכן מביא בספר עיניים-למשפט לבבא בתרא קעד,א.
ב. על הלווה מוטל "שעבוד הגוף", וכדברי הר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרות-משה יו"ד ח"ב עמ' צג-צד): "ואף שאין לו כלום, חייב לשלם, ויש עליו חיוב להשיג מעות ע"י פעולה ושאר ענינים. ולכן, אינו משלם נקרא רשע, כי היה לו להשתדל בכל הכוחות לשלם אף בעבודות קשות. וכשנתעצל בזה, נמצא, שעבר על חיובו, והוא 'שעבוד הגוף' שיש על הלוה." ויש אפילו סברה לומר, שהלווה חייב למכור את עצמו לעבד לשם החזרת הלואה, מכוחו של שעבוד הגוף, אלא שלהלכה דבר זה אסור משום "כי לי בני ישראל עבדים" – חוץ מאשר לתשלום גניבה.13בשו"ע שם ובסמ"ע ס"ק כט; ועי' שיטה המובאת בפתחי-תשובה סק"ה, שבית דין אינם כופין אותו, אך חיוב מוטל על הלווה עצמו להשכיר את עצמו, כדי לפרוע חובו.
מכאן, שאין היתר לקחת ריבית על הסיכון של אי-החזרת ההלואה, כמו לגבי סיכונים אחרים כנ"ל, כי סיכון אי-פרעון, על פי תפיסת חז"ל, כמעט ואינו קיים בהלואה רגילה. ומכל מקום הוא קטן מדי, מכדי להרים הלואת כסף מעל "סף הסיכונים", ולהתיר גביית פצוי בגין סיכון זה.
2. היתר ריבית בהלואות בעלות סיכון
עקרון זה, שאין סיכון אי-פרעון, תקף לגבי הלואה רגילה בין שני יהודים הכפופים למצוות התורה. אך רבו המקרים והציורים, בהם קיים סיכון כזה, כי מסיבה זו או אחרת אין שעבוד הגוף, או המצוה לפרוע חוב איננה תופסת. והרי זהו הבסיס לכך, שחז"ל לא החשיבו את סיכון אי-פרעון ההלואה. במקרים כגון אלו לכאורה מותר לגבות ריבית על השימוש בכסף, וזאת תמורת הסיכון של אי-החזרת ההלואה, בדומה להשכרת חפצים, כאשר חלק מן הסיכונים נותרים בידי המשכיר, כפי שהתבאר לעיל.
אכן הרב פיינשטיין זצ"ל פוסק (בהמשך התשובה שהוזכרה לעיל):
רק בסתם מלוה, שעושה חיוב תשלומים על הלווה [מכח שעבוד הגוף ומצות הפרעון;], נאסרה בתורה מליקח ריבית. אבל מלוה כזו, שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם … לא נאמר על זה איסור ריבית.
מכח סברה זו מתיר שם הרב פיינשטיין זצ"ל הלואה בריבית, כשהלווה הוא חברה בע"מ, כגון הפקדת כסף בבנק בע"מ, וגם אשראי מהבנק כאשר הלווה הוא חברה בע"מ (אך לא, כאשר הלווה מן הבנק הוא אדם פרטי) – כי לא שייך שעבוד הגוף לגבי חברה בע"מ, ואולי גם לא מצות פרעון הלואה.14עי' גם שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ג סי' מא בנוסח שטר היתר עסקא, שלהפקדות בבנק דרוש "היתר עסקא" מצד החומרא בלבד. ועוד הוא מתיר שם אף הלואת משכנתא לאדם פרטי, אם יתנו בשטר ההלואה במפורש, שלא יהיה על גוף הלווה שום שעבוד הגוף לפרוע וגם לא מצוה בעלמא, ורק הנכס ישמש בטחון להחזר ההלואה.
פוסקים אחרים מסכימים אמנם לסברתו של הר"מ פיינשטיין, אך לדעתם, גם כשאין שעבוד הגוף ומצות פרעון, עדיין יש איסור ריבית דרבנן.15שו"ת מנחת-יצחק ח"א, סי' ג; שו"ת מנחת-שלמה סי' כח. ויש מי שסובר, שגם בכגון זה איסור הריבית הוא מן התורה.16הר-צבי יו"ד סי' קכו. בספר תורת-ריבית (יז,נד) מסיק, שלכתחילה אין להלוות לבנק או לחברה בע"מ ללא היתר עסקא כדין (ועי"ש, שבכגון זה לכו"ע מותר לסמוך על היתר עסקא).
3. מכירת שטר חוב
"מי שיש לו שטר חוב על חברו או מלוה על פה, מותר למכרם לאחר בפחות, ואין בו משום ריבית, ובלבד שיהא אחריות השטר והמלוה על הלוקח" (שו"ע יו"ד קעג,ד, ומקורו בירושלמי ב"מ פ"ה ה"א). לכאורה תמוה הדבר: הרי המוכר שטר חוב לפני מועד פרעונו בפחות מערכו הנקוב מקבל בעצם מרוכש השטר הלואה בריבית – סכום ההלואה הוא שווי השטר במועד המכירה; הריבית מתבטאת בפער בין מחיר זה לבין השווי הנקוב של השטר בעת הפדיון; וזמן ההלואה הוא עד למועד פרעון השטר. תהליך זה נפוץ כצורה של הלואה בכלכלה של היום ונקרא "נכיון שטרות".
דומה שחכמינו לא ראו ב"נכיון שטרות" הלואה כדרכם של הכלכלנים, "כי הדבר רק נראה כריבית, אך הוא מותר לכתחילה" (פני משה בביאור הירושלמי הנ"ל). וכן בהגהות אשר"י (ב"מ פ"ה סי' כא), שאין כאן הלואה אלא מכירת החוב. לגבי מכירת השטר ללווה עצמו – דהיינו פרעון מוקדם של ההלואה – מסביר המרדכי (ב"מ סי' שיז): "אין המחילה נחשבת ריבית לומר שיהא נחשב כאילו הלווה מלוה למלוה עד זמן הפרעון."
על פי דרכנו אפשר אולי להסביר מכירת שטר חוב לאדם שלישי בדרך נוספת המתיישבת גם עם הראייה הכלכלית: הלכה פסוקה היא שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו ללווה, חובו מחול (שו"ע חו"מ סו,כג, על פי מימרא של שמואל כתובות פו,א). הר"ן (על הרי"ף בסוגיא בכתובות) מסביר את טעם הדבר, שאי אפשר למכור את שעבוד הגוף שיש למלוה המקורי כלפי הלווה, ולכן הוא יכול למחול שעבוד זה גם לאחר מכירת גוף השטר, ומחילתו מפקיעה גם את שעבוד הנכסים התלוי בו. בכך נשמט כליל הבסיס לגביית החוב על ידי קונה השטר, ומכאן תוקף המחילה אף לאחר מכירת שטר.
לעניננו למדנו, שכל רוכש הלואה או שטר חוב, אינו קונה את שעבוד הגוף שהיה מצד הלווה כלפי המלוה המקורי. לכן יש להלואה שנמכרה לצד ג' דרגת סיכון מסויימת. זהו הפתח להיתר גביית ריבית, שמתבטאת בנכיון השטר במחיר נמוך משוויו בעת הפרעון.
אך ההיתר מותנה בכך, שהמלוה המקורי, הבא למכור שטר חוב, לא יקבל על עצמו אחריות לגבי החזרת החוב על ידי הלווה לבעל השטר החדש – כי על ידי כך הוא מסלק אותו סיכון המתיר את לקיחת הריבית (עיין בשו"ע שם).
ד. תיק השקעות
1. הרכבתו
בכל תהליך כלכלי יצירתי דרושים שלשה מרכיבים: הון, יוזמה ועבודה. המפגש בין שלשה אלה וחלוקת הסיכונים והרווחים ביניהם הוא נושא לכל שיטה כלכלית. אחד הסממנים של הכלכלה המערבית המודרנית הוא שכלול הכלים והמכשירים המקשרים בין בעלי ההון ובין בעלי יוזמה, וכן בין בעלי יוזמה – המשקיעים הון עצמי או הון זר של חוסכים אחרים – ובין פועלים המממשים בעבודתם את רעיונות היזמים.
הגישה הבסיסית של היזם היא בדרך כלל כדלקמן: חלק מן ההון הדרוש הוא מגייס באמצעות מניות או חסכון שהוא עצמו צבר. בעלי מניות אלה יהיו שותפים לרווחי העסק ע"י קבלת דיווידנד בהתאם לגובה השקעתם או על ידי עליית ערך המניות; וכן להפסדיו, עד לגובה השקעתם לכל היותר, במקרה של פשיטת רגל. מנהלי העסק השכירים יקבלו משכורת קבועה – ויתכן גם שזו תלויה במידה זו או אחרת בהצלחת המפעל בצורת בונוס – והם אחראים כלפי בעלי המניות על ניהול תקין של כספיהם.
חלק אחר מן ההון הדרוש מגוייס על ידי היזם באמצעות אגרות חוב או הלואות אחרות. המלוים והמחזיקים באגרות החוב יקבלו תמורה קבועה (=ריבית) על השקעתם, ללא קשר למצבו של העסק. רק במקרים קיצוניים של פשיטת רגל, או מצבים קרובים לכך, הם עלולים להפסיד את הריבית, ולעיתים אף את הקרן של השקעתם. אך גם במקרה של פשיטת רגל הם יפוצו לעולם לפני בעלי המניות.
חלוקת מקורות ההון בין מניות ובין אגרות חוב והלואות תלויה ברצון היזם, באופיו ובמצבו של העסק. באופן בסיסי משקל גדול יותר של אגרות חוב מגדיל את רווחי היזם בעסק מצליח, כי בעלי אג"ח הרי יקבלו תמורה קבועה שאינה תלויה ברווחים. במקרה של רווחים קטנים מן הצפוי או הפסדים, משקל גדול של אגרות חוב מקשה על מצבו של העסק מאותן הסיבות.
כשיקוליו של היזם, כך מחשבתו של החוסך והמשקיע, והוא הצד השני של אותו מטבע: בהשקעה במניות יש לו הכנסה גדולה במקרה של רווחים וההעדר הכנסה, ואף הפסד במקרה של כשלון העסק. לעומת זאת אגרות חוב או פקדונות אמנם מניבים תשואה נמוכה יותר, אך זו ידועה מראש, והסיכון של פשיטת רגל, עד כדי שהלווה לא יעמוד בהתחייבויותיו, קלוש. החוסך יחלק את השקעותיו בין מניות ואגרות חוב או הלואות על פי טעמו, מידת התשואה הרצויה לו ומידת הסיכון שהוא מוכן לקחת על עצמו.
חז"ל ראו את התנהגותם של היחידות העיסקיות – יזמים חוסכים ומשקיעים – בדיוק בצורה המתוארת לעיל. גם אופי המכשירים הפיננסיים של הכלכלה התלמודית אינו שונה במהות מן המכשירים הבסיסיים שתוארו לעיל:
"מניה" – בפי חז"ל: "פקדון" או "פרקמטיא" – שבעליו נותנים בידי מתעסק שכיר, שמעמדו כשומר שכר, והוא אחראי על הפסד הפקדון רק במקרה של גניבה או אבידה. כל שאר הסיכונים והרווחים נזקפים לזכותו של בעל הפקדון.
"אגרת חוב" – בפי של חז"ל: "הלואה". אמנם "הלואת-חז"ל" שונה מאגרת-חוב או הלואה מודרנית בכך שאין בה כלל סיכון של פשיטת רגל והפסד קרן למשקיע, כמתואר בפרק הקודם, ומאידך גובה התשואה שלה למשקיע הוא 0, בגלל איסור ריבית.
ראיית חז"ל את שיקולי המשקיע בדרך המתוארת לעיל עולה מן הגמ' בב"מ מב,א – "אמר ר' יצחק: לעולם ישליש אדם את מעותיו, שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו." המהרש"א שם מפרש, שכל אחת מן הדרכים האלה יש לה מעלה משלה: "תחת ידו" – נזילות, "פרקמטיא" – רבוי רווחים (וסיכונים), "קרקע" – בטחון. לגבי "קרקע" הוא מביא שני פירושים:
א. רכישת קרקע, שתשואתה נמוכה אך גם סיכון ההפסד, כי הארץ לעולם עומדת והיא איננה נגזלת.
ב. הטמנה בקרקע, כמאמרו של שמואל שם בסוגיא, ש"כספים אין להם שמירה אלא בקרקע".
מכל מקום, הרי לפנינו עצה של חז"ל, איך ירכיב אדם את תיק השקעותיו: 1/3 – נזיל, 1/3 בהשקעה בעלת סיכון מניבה תשואה (=פרקמטיא=פקדון=מניה) ו1/3- בהשקעה בטוחה ללא תשואה או בעלת תשואה נמוכה (=קרקע=הלואה). המסר שבדברי חז"ל הוא כמובן העקרון האיכותי של פיזור ההשקעות; בעוד החלוקה הכמותית, יכולה להיות גם שונה על פי טעמו של המשקיע והעדפותיו.
2. הלואה ללא ריבית בתיק השקעות
מצאנו דמיון בין תפיסת חז"ל לבין זו של כלכלה מודרנית בכך, שיש להשקיע חלק אחד מן הרכוש בצורה שהוא משתתף בהצלחות העסק ואף בכשלונותיו, וחלק שני באופן שהוא מחוסן מתנודתיות של רווחי העסק וסיכוניו. מאידך, חלק שני זה נוגס מרווחי העסק, כשהוא מקבל ריבית – על פי תורת הכלכלה, ואיננו נוגע כלל ברווחי העסק – לפי חז"ל.
אך הבדל זה איננו כה מהותי, כפי שנראה במבט ראשון. אם המשקיעים אכן מחלקים את השקעותיהם בצורה המתוארת, כי הרי הפסד ההכנסה הנובע מהעדר תשלום ריבית על ההלואות חוזר אל המשקיע דרך הגדלת הרווחיות במניות שבידו, בגלל שהפירמות חוסכות מעצמם את תשלומי הריבית הללו. במעבר (דמיוני!) מכלכלה מערבית לכלכלה תלמודית לא משתנות סך ההכנסות של עסק מסויים (או של המשק כולו), וגם המשקיעים יוכלו להגיע לאותה תשואה על תיק השקעותיהם כמקודם, כי אמנם ההלואות לא ישאו תשואה כלל, אך המניות יהיו רווחיות יותר, ובממוצע לא יהיה שנוי.17במצבים מסויימים אמנם יצטרך משקיע בודד לשנות את הרכב השקעותיו בין מניות והלואות, על מנת לשמור על אותה תשואה ואותה מידת סיכון.
מבחינת נהול תיק השקעות קיימת אם כן קירבה בין הכלכלה המודרנית ובין כלכלת התורה, למרות השוני ביניהם בענין הריבית.18במישור אחר קיים הבדל רב בכך, שבכלכלה המודרנית מיועד לשערי הריבית תפקיד מרכזי בהסדרת הפעילות הכלכלית בצורה תקינה ויעילה. על פי כלכלת התורה נעלם פרמטר זה, ויש לשאול, איך יתפקד משק מבחינה מקרו-כלכלית ללא שערי ריבית? זהו אחד הנושאים של "הכלכלה האיסלמית", כי הרי גם לשיטתם קיים אסור ריבית (ראה גם הערה 41) והרבו לכתוב על כך כלכלנים העוסקים בנושא זה.
ה. עסקא
1. כללי העסקא
"עסקא", שבפי חז"ל, הוא מכשיר פיננסי המבוסס על מגוון השיקולים שפותחו בפיסקאות הקודמות. ראשית איזכורו במשניות ב"מ פ"ה (סח,א סט,ב). בגמ' ב"מ קד,ב מופיע לראשונה הבטוי הפורמאלי "עסקא", והציון שיש כאן מעין תקנה לטובת המלוה ולטובת הלווה גם יחד: "האי עסקא – פלגא מלוה ופלגא פקדון. עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללווה וניחא ליה למלוה." השיקולים המפורטים ליצירת העסקא לטובת שני הצדדים הקשורים בה, נמצאים ברי"ף על הסוגיא שם בדף קד, וביתר פירוט בספר הלכות גדולות סי' מה (הל' ריבית):19וכן נמצא בניסוח דומה בתשובת רב שרירא גאון בתשובות הגאונים שערי צדק, ח"ד שער ח, תשובה ה.
אמרי נהרדאי: האי עסקא – פלגא מלוה ופלגא פקדון.
מאי טעמא? – עבדו רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללווה.
ניחא ליה למלוה – דאי אמר נישוייה לכוליה עסקא הלואה, אסיר ליה למלוה למיכל רווחא דהוה ליה רבית. ואי אמר מר לשויה לכוליה עסקא פקדון, אי איתניס או מיגניב, לית ליה למלוה לאישתלומי ולא מידי. הלכך שויה רבנן פלגא מלוה – דאי מיתניס מיפרע ליה מיהת פלגא; ושויוה רבנן פלגא פקדון – דאי מטא הנאה אמרינן, האי פקדון ברשותיה דמרא קאי, וכמאן דעסיק ביה איהו ורווח דמי. וכי מטא הנאה, לא מיחזי כריבית.
וניחא ליה ללווה – דאי אמרת ליהוי כוליה הלואה, קם ליה כוליה ברשותיה דידיה, ואי איתניס בעי לשלומי כוליה. ואי אמר מר להוי כוליה פקדון – פקדון ברשותא דמרא קאי, וכל רווחא, דמטי עליה, אסיר ליה לאיתהנויי מיניה. הלכך שויה רבנן פלגא מלוה, דכי קא טרח, בדידיה קטרח, ודמלוה ממילא קשביח; ושויוה רבנן לפלגא פקדון, דאי איתניס, ברשותא דמריה קא מיתניס, ולווה לא משלם אלא פלגא.
הרי נפרשים כאן בפנינו בצורה מפורטת ומדוקדקת כל השיקולים המביאים לשילוב בין מכשירים בעלי תשואה, אך מסוכנים, ובין מכשירים נטולי סיכון וגם נטולי תשואה חיובית: מבחינת המלוה – לו ההשקעה כולה היתה בצורת הלואה, היתה אמנם בטוחה אך ללא רווח; ולו כולה פקדון, היה מפסיד את כל כספו במקרה של אונס או גניבה. לכן עשוה חכמים חציה מלוה, כך שבמקרה של הפסד יוחזר לו לפחות מחצית זו על ידי הלוה (בגין אחריותו המוחלטת להחזרת הלואה); ואם יש רווח, יקבל את רווחי מחצית הפקדון, שלגביו אין איסור ריבית. מבחינת הלווה – השקעה שכולה הלואה, הרי במקרה של הפסד חייב להחזירה למלוה מכיסו; ואם כולה פקדון, הרי לא יהנה מרווחים, אם יהיו. לכן כדאי השילוב גם מצידו. וכאן, שלא כבמימרא של ר' יצחק, שהבאנו לעיל, מודגש, ששיקולי פיזור אלה תקפים הן לגבי המשקיע והחוסך ("המלוה"), והן לגבי היזם, המגייס הון לעסקו ("הלווה"), כפי שצויין לעיל (ד1/).
מערכת השיקולים, שבאה לידי בטוי בדברי חז"ל, תואמת ביסודה את גישתם של שני המקצועות הרלונטיים בכלכלה המערבית המודרנית: "תורת מימון הפירמה" – לגבי היזם המגייס הון; ו"נהול תיק השקעות" – מצד החוסך המשקיע. אך חידוש חידשו לנו חז"ל במכשיר של "עסקא": השקעה בודדת, שיש בה שילוב של השקעות בטוחות נטולי תשואה והשקעות מסוכנות בעלי תשואה במינון הרצוי (החלוקה של 1/2-1/2 הרי איננה דוקאית, כפי שגם הסברנו בדברי ר' יצחק לעיל), ללא צורך לבנות את התיק המבוקש על ידי צבירה של השקעות רבות בעלות תכונות שונות, עד שהממוצע יניב את השילוב הרצוי של תשואה וסיכון.20מכשירים דומים לכאורה הם הcommenda- בעולם הנוצרי בימי הביניים, והmudaraba- בבנקאות האיסלמית של ימינו. גם מכשירים אלה נוצרו על רקע של איסור ריבית בהלואות רגילות, ובכך יש דמיון לעניננו. אך במבנה של שני המכשירים האלה סיכון ההפסד הוא במלואו על בעל ההון עד גובה השקעתו, ולכן אינם דומים לעסקא. גם בימינו - תקופה של חדשנות פיננסית שלא היתה כמותה - נוצרו כלים שדומים באופן חלקי למכשיר של "עסקא": יש היום קרנות נאמנות המשקיעות חלק מנכסיהם במניות וחלק באגרות של המדינה. רכישת יחידת השתתפות בקרן נאמנות מן הסוג הזה, יש לה אכן תכונות של עסקא מצד המשקיע/המלוה, אך לא מצד הלווה, כי הקרן הרי משקיעה בהרבה השקעות בדידות, חלקן מניות וחלקן אגרות חוב, על מנת ליצור את התמהיל הרצוי למשקיע, ובקטע הזה אין כאן מכשיר משולב כדוגמת העסקא. לאחרונה נולד בשוק ההון הישראלי במימדים צנועים מכשיר פיננסי, שהוא למעשה זהה לעסקא, כפי שתיארנו אותה: יש בבורסה הנפקות של מניות (=פקדון), כשהמנפיק מצרף למניה גם אגרת חוב (=הלואה), והוא מוכר למשקיע חבילה של מניה ואג"ח, והרי זה "עסקא" ממש.
2. כמה פרטי דינים של עסקא
להלן סקירה קצרה של מספר ענינים, שהם חשובים להגדרת מהות העסקא. חלקם ישתלבו בהמשך הבירור שלנו, וחלקם לא, אם כי גם הם בודאי יוכלו להוסיף אור להבנת הנושא:
עסקא מול שותפות: בעסקא חייבת להתקיים סימטריות בין חלוקת רווחים לבין חלוקת הפסדים: אם לנותן 1/3 ברווחים, הוא חייב לשאת גם לפחות ב1/3- ההפסדים (ראה גם להלן ה3/). לעומת זאת – אם יש בין שני אנשים יחס של שותפות, הם יכולים לחלק רווחים והפסדים כראות עיניהם. אך יש מחלוקת יסודית בין הפוסקים לגבי ההגדרות של "שותפות" ושל "עסקא": לכל הדעות – אם שני הצדדים מכניסים כסף לעסק וגם שניהם עובדים בו, הרי כאן שותפות; ואם אחד נותן רק כסף ואינו עובד, והשני עובד ואינו מכניס כסף, הרי כאן עסקא. אבל אם שניהם מכניסים כסף ורק אחד עובד – לדעת הרמב"ם זוהי עסקא,21הל' שלוחין ושותפין ו,א. ולדעת הרמ"א, על פי הבית יוסף, יש כאן שותפות.22שו"ע יו"ד קעז,ג. ואם הכסף של אחד בלבד, אבל שנים עובדים, מתהפך הדבר: לפי הרמב"ם הרי כאן שותפות, ולפי הרמ"א זוהי עסקא. אין מטרתנו כאן לנתח ולהבין את העקרונות של השותפות להגדרותיה, אלא אלה של העסקא בלבד. וגם לגביה נצטמצם למקרה הפשוט, שאינו שנוי במחלוקת ההגדרות – שאחד מכניס כסף ואינו עובד (="הנותן") וחברו עובד אך אינו מכניס כסף (=מתעסק).
הגדרת מרכיבי העסקא: נחלקו הפוסקים לגבי מרכיבי העסקה – מלוה ופקדון – האם יש כאן באמת מלוה ובאמת פקדון, ולכן מרכיביה כפופים לדינים הרגילים של "מלוה" ו"פקדון"; או שמא העסקא היא יצירה חדשה, בעלת הלכות מיוחדות. מחלוקת זו מוצאת בטוי למשל באחריות הלווה/מתעסק לגבי חלק הפקדון – האם דינו כשומר שכר, החייב על גניבה ואבידה כדעת הראב"ד;23הל' שלוחין ושותפין ו,ב. ולמרות שאינו מקבל שכר על השמירה, אלא על ההתעסקות בפקדון, הרי הוא כשוכר - עיין בכסף משנה שם. או שמא הוא פטור, וזה מעמד מיוחד.24וכדברי רב האי גאון בתשובה, המובאת בשיטה-מקובצת ב"מ קד,ב: "ופקדון נמי לא למיתב לנטוריה יהביה ניהליה, אלא לאיעסוקי ביה ולמשקל ולמטרח. הלכך, לאו כשומר חינם לכל דבריו הוא, ולא כשומר שכר לכל דבריו הוא; אלא אית עליה למעבד במאי דעבדין תגרי בכי האי מילתא." וכן לגבי חלק המלוה – השו"ע פוסק, דהוי מלוה ממש, ושמיטה משמטת אותה אם לא כתבו פרוזבול (חו"מ סז,ג). על פי אותה תפיסה פוסק בשו"ע הרב (הל' ריבית, סעיף לט), שאסור למקבל עסקא לעשות לנותן שום טובה מן הדברים האסורים ללווה כלפי המלוה, משום שחלק המלוה שבעסקא יוצר יחסי מלוה-לווה לכל דבר וענין. לעומת זאת יש סוברים, שאין דין מלוה חל על חלק המלוה שבכספי העסקא, וזו בעצם יצירה חדשה (עי' קצות-החשן סז,ב).
תחשיב חלוקת רווח/הפסדים ב"עסקא": ביסודה של עסקא הוא, שחציה – או כל שיעור אחר, שיוסכם עליו בין הצדדים – נחשב פקדון על אחריות הנותן וכל הרווח שלו, וחציה הלואה ללא ריבית על אחריות המתעסק והרווחים לזכותו. לכן הנותן יקבל בסוף את קרן הפקדון ורווחיו/הפסדיו וכן את כל קרן ההלואה ואף אם הוא הצטמק בגין הפסד. המתעסק יקבל את הרווחים/הפסדים של ההלואה. בטבלה מודגם אופן החלוקה על ידי שתי דוגמאות, אחת של רווח ואחת של הפסד.
| קרן | רווח/ הפסד | קרן + רווח | תקבול | רווח | ||||
| לנותן | למתעסק | לנותן | למתעסק | |||||
| 1. | סך השקעה | 100 | 20 | 120 | 110 | 10 | 10 | 10 |
| מזה: פקדון | 50 | 10 | 60 | 60 | – | 10 | – | |
| מלוה | 50 | 10 | 60 | 50 | 10 | – | 10 | |
| 2. | סך השקעה | 100 | -20 | 80 | 90 | -10 | -10 | -10 |
| מזה: פקדון | 50 | -10 | 40 | 40 | – | -10 | – | |
| מלוה | 50 | -10 | 40 | 50 | -10 | 0 | -10 | |
חובת ההוכחה לגבי תוצאות "העסקא": חובת ההוכחה לגבי התוצאות העסקיות של העסקא במקרה של הפסד מוטלת על המתעסק: כדין כל השומרים הוא נשבע, שההפסד היה מבחינתו אונס,25כך לפי הראב"ד, שסובר שהמתעסק הוא שומר שכר, כנ"ל. לפי הרמב"ם יכול להשבע גם על גניבה ואבידה, כי הוא נחשב שומר חינם. ובכך הוא נפטר מאחריות ההפסד לגבי חלק הפקדון (הפסד בחלק המלוה הוא בכל מקרה על חשבון המתעסק).
לגבי הוכחות גובה הרווח, אם יש, קיימת מחלוקת בין הפוסקים המובאת בשו"ע חו"מ צג,ד: לפי דעה אחת ברמ"א חובת ההוכחה גם כאן על המתעסק, והנותן יכול להשביעו שבועת השותפין לשם כך. לפי הדעה השנייה נאמן המתעסק על גובה הרווחים, והנותן יוכל להשביעו שבועת היסת בלבד. מכל מקום אפשר להתנות בתחילת העסקא, שבכל מקרה חובת ההוכחה תוטל על המתעסק בשבועה או בדרך אחרת.
שכר המתעסק: הלווה/המתעסק חייב לקבל שכר עבור טיפולו בחלק העסקא, שהוא פקדון באחריות בעל המעות. לו היה מבצע עבודה זו ללא שכר, היה הדבר נחשב לריבית על חלק ההלואה שקיבל (ב"מ סח,א במשנה וברש"י שם). את שכר הטרחה אפשר לקבוע מראש כסכום סימלי (אך לפחות שוה פרוטה, וי"א לפחות שוה דינר) ולאו דוקא לפי עלות העבודה האמיתית; ואפשר גם על ידי חלוקה בלתי סימטרית לטובת המתעסק בין מצב "רווח" ובין מצב "הפסד" – המתעסק יקח למשל 2/3 מן הרווחים, אם יהיו, אך ישא רק ב1/2- מן ההפסדים, אם יהיו, או כל חלוקה אחרת, שהיא בלתי סימטרית לטובת המתעסק.
3. חלוקת רווח והפסד ב"עסקא"
קיים קו משותף לעסקא ולשכירות כפי שתיארנו אותה לעיל: התקשרות עסקית בין בעל רכוש ובין מי שמפעיל רכוש זה לשם הפקת רווחים, כאשר בעל הרכוש נוטל חלק בסיכונים המאיימים על השווי הכספי של רכושו, ועל כך מבוססת זכאותו להכנסה; זאת להבדיל מהלואה, בה מובטח למלוה החזר מלא של השווי הכספי, ולכן כל קבלת תוספת אסורה משום ריבית.
אך הבדל יש בין עסקא לשכירות לגבי אופן חלוקת הסיכונים וההכנסות. בשכירות לוקח בעל הרכוש על עצמו סוגים מסויימים של סיכון לגבי מלוא ההשקעה, ומקבל בתמורה הכנסה קבועה (=דמי שכירות), שאינה תלויה בגובה הרווחים, שהשוכר מפיק. לעומת זאת בעסקא שני הצדדים חולקים ביניהם את הרווחים, אם יהיו – וכמו כן לגבי הפסדים – הכל על פי התוצאות העסקיות. חלוקה זו מבוססת על עצם הגדרת העסקא כשילוב של "מלוה" ו"פקדון", כפי שראינו לעיל. מכאן גם נובע לכאורה, שכל צד חייב להשתתף באחוז זהה ברווח ובהפסד – אם 1/2 ברווח, אזי 1/2 בהפסד, ואם 1/3 ברווח, גם 1/3 בהפסד. אך למעשה ענין זה איננו מוחלט וקשוח.26יותר קל להבין גמישות זו, אם נגדיר "עסקא" כיצירה עצמאית, ולא כהרכבה טכנית בין מלוה ופקדון, כפי שביררנו לעיל. ראינו בסוף הפסקה הקודמת, שהנותן יכול לקחת על עצמו אחוז גבוה יותר בהפסדים מאשר ברווחים, ובדרך זו לשלם את שכר המתעסק כנדרש.
יש גם "עסקת-צדקה", בה הנותן מגדיל את חלקו בסיכון ביחס לאחוז הרווח שלו, וזאת כדרך עדינה של מתן צדקה,27יש בכך עדיפות על פני הלואת-גמ"ח (ללא ריבית) משתי בחינות: א. פחות יתבייש העני לקבל עסקא מאשר הלואה, שאין לנותן חלק ברווחים (עיין שבת סג,א). ב. העני יעדיף לקבל עסקא, שהנותן משתתף בהפסדים באחוז ניכר; מאשר הלואה, שכל הסיכונים הרי מוטלים על הלוה (כך מבאר פסקי רי"ד את הסוגיא בב"מ ע,א). והוא הנקרא בלשון הגמרא (ב"מ ע,א) "רחוק לשכר וקרוב להפסד – חסיד."
לגבי עסקא של סחורה קיימת שיטה, שאם בעל הסחורה לוקח על עצמו את מלוא סיכון המחיר (="זולא"), יוכל להטיל על המתעסק את כל שאר הסיכונים; ואם יהיה רווח, יחלקו ביניהם.28שיטת הריב"ן, מובאת בתוס' ע,א ד"ה דקא מקבלי. ועי' בשו"ע יו"ד קטז,ב שהרמ"א דחה שיטה זו. מכל מקום, בעסקא מסחרית רגילה – ובודאי כשהיא בכסף – צריכים שני הצדדים לחלק את הרווח ואת ההפסד לפי אותו יחס, וזה הנקרא בגמרא (שם) "קרוב לזה (=שכר) ולזה (=הפסד), ורחוק מזה ומזה – זו מידת כל אדם", דהיינו: אם 1/3 ברווח, גם 1/3 בהפסד. "קרוב" הוא אחוז גבוה ברווח ובהפסד; "רחוק" הוא אחוז נמוך בשניהם.29כך מבאר פלפולא-חריפתא על הרא"ש את סוגיית הגמרא. ומוסיף, שהנותן משלם בנוסף שכר המתעסק כנדרש. גם מפירוש הריטב"א עולה חלוקה סימטרית, רק שהוא מתחשב גם בשכר המתעסק, עי"ש. וכן משמע מפירוש המאירי, שמסביר "רחוק לשכר וקרוב להפסד = שיהא חלק ההפסד גדול לבעל העסק מחלק השכר"; ומכאן ש"קרוב לזה ולזה" וכן "רחוק" - כשחלק ההפסד שווה לחלק השכר.
מכאן עולה עוד השוואה בין עסקא לשכירות: בשכירות עצם קבלת סיכון מעל "סף הסיכונים", כפי שהגדרנו לעיל, על ידי בעל הרכוש, מכשיר את קבלת דמי השימוש, ללא שום מגבלה על גובה דמי השימוש כפונקציה של סוג הסיכון, שכיחותו או גובהו. בעסקא הגונה, שהיא "מידת כל אדם", קשר זה קיים: מעט סיכון – מעט רווח; הרבה סיכון – הרבה רווח, כמשמעות "קרוב (רחוק) לזה ולזה".
אך גם בעסקא הסתפקו חז"ל בעצם קיום הסיכון בידי בעל הכסף, כדי להכשיר את מתן הרווח באותו יחס, למרות שתנאי זה איננו מספיק להשוואת הסכוי לרווח לסיכון להפסד – כי גם אם יקבל 1/3 מהרווח וכן 1/3 בהפסד, אך הסכוי שהעסקא תצמיח רווח גדול מן האפשרות שהיא תסתיים בהפסד, הרי בסך הכל גדול סכוי הרווח מסכוי ההפסד.
כפי שראינו כבר לגבי השכירות המותרת, המגבלות של ריבית אינן באות למנוע רווחים כל עוד שיש בצידם גם סיכונים על פי הגדרות חז"ל.30שני מחברים הסבירו את סוגיית הגמרא של "קרוב לשכר" כדרישה, שבעסקא המותרת תוחלת הרווח הסטטיסטית תהיה שוה ל0- - בעוד נותן עסקא בעלת תוחלת רווח חיובית הוא רשע; ואם שלילית, הוא חסיד. ראה: ב"צ אליאש, פרק בהלכות ריבית (בנספח), שנתון המשפט העברי כרך ה; יהושע ליברמן, פרק במחשבה הכלכלית שבתלמוד, דיני-ישראל כרך ד. אך לא נמצא לדרך זו סמך בדברי חכמינו, למרות שחז"ל היו מודעים לחשבונות של תוחלת סטטיסטית (ראה בזה מאמרו של אלקס קליין: "חישוב הסתברותי במשנה", בחוברת "הגיון", כסלו תשמט). על פי דרכנו גם אין צורך בהסבר הנ"ל.
4. ביטוח עסקא
אחרי שהגדרנו כתנאי לעסקא המותרת, שנותן העסקא ישא בסיכונים מסויימים, יש לברר, אם מותר לבעל הנכס – אחרי כריתת העסקא – למכור סיכונים אלה לאדם שלישי; או אולי אף למקבל עסקא עצמו, דהיינו לשלם סכום כסף לאיש, אשר ישא במקומו בהפסדי העסקא, אם יהיו, והוא הנקרא בלשוננו – ביטוח. או שמא, בהעדר סיכון המוטל בפועל על הנותן, אין כאן יותר גדר של עסקא מותרת, וקבלת רווחים תיאסר משום ריבית.
מביא בענין זה החיד"א,31בשיורי-ברכה סי' קסז בשם מהרלב"ח. וכן בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רטו בשם תשובות הרא"ש כלל פח. שאסור לנותן עסקא למכור את סיכוני ההפסד למתעסק, כי בכך הוא כאילו הופך את העסקא להלואה. וכן פוסק הט"ז (קסז,א – שלא כדעת הדרישה). אך מאידך – כמובא על ידי החיד"א שם – מותר לבעל הנכס למכור את אחריות הסיכון המוטלת עליו במסגרת העסקא לאדם שלישי. בדומה לכך פוסק בשו"ע יו"ד קעג,יט, והגר"א שם בס"ק לו מדגיש, שמותר לעשות ביטוח, כשזה מכירת סיכון העומד בפני עצמו, אך לא כחלק של הלואה.
ואולי אפשר לדמות דבר זה לדין אחר בעניני ריבית: אסור אמנם לראובן לתת הלואה לשמעון ולקבל ממנו תוספת על הקרן שהלוה לו; אך מותר לו להלוות לשמעון, ולקבל תשלום "מעין ריבית" מלוי, ובלבד שלוי לא יחזור ויגבה תשלום זה משמעון הלווה (שו"ע קס,יג). כן בנדון שלנו: אסור למקבל העסקא בעצמו לתת לנותן גם את רווחי העסקא וגם לבטח את סיכוניה, כי זה דומה להלואה בריבית (ובפרט על הצד שמחצית העסקא היא הלואה ממש, כנ"ל). אך כאשר תשלום התוספת בא מאדם אחד – המתעסק – בעוד הבטחון/ביטוח מוענק על ידי אדם אחר, אין איסור בדבר.
5. מכירת סיכונים ורווח עתידי
"בטוח עסקא" שהזכרנו בסעיף הקודם, הוא בעצם מקרה ספציפי של נושא עקרוני ורחב-היקף המתקשר לעניננו, ודרכו נפתח בהמשך פתח להבנה כלכלית של "היתר עסקא" ונתוחו: אדם, שיש לו אי-ודאות לגבי רווחים או הפסדים כספיים במועד עתידי – האם ירוויח וכמה, ושמא יפסיד וכמה יפסיד – ואי-ודאות זו איננה נוחה ורצויה לו: האם יכול האיש לשנות את מצבו העתידי על ידי "מכירת" אי-הודאות הרובצת עליו, או על ידי שיחליף אותה באי-ודאות מסוג יותר נוח לו? דהיינו, לגבי רווח אפשרי – לקבל סכום כסף קצוב תמורת סכויי הרווח העתידיים המסופקים; ולגבי הפסד אפשרי – לשלם סכום כסף קצוב תמורת סילוק סיכון ההפסד ממנו.
נושאים אלה הם בשורשם ובמרכזם של המכשירים הפיננסיים המתוחכמים ביותר של היום – כגון עסקות עתידיות ואופציות למיניהן – ואנחנו שואלים: האם גם חז"ל חשבו על אפשרויות כאלה? מהן הבעיות ההלכתיות הכרוכות בכך? אלו פתרונות מותרים על פי ההלכה ואלו אסורים?
ובכן, אין ספק, שכבר חכמי התלמוד, ובצורה עוד יותר מפורשת חכמינו הראשונים והאחרונים, היו מודעים לרעיונות של קניית רווחים והפסדים עתידיים בתנאי אי-ודאות, וכן להחלפת צורה אחת של אי-ודאות בחברתה, וזאת לעתים בדמיון מפליא לדרך החשיבה של השווקים הפיננסיים בני-זמננו.
נפתח בדוגמא בסיסית מתוך הגמרא (כתובות נג,א צא,ב), שאשה מוכרת את כתובתה בטובת הנאה (= מתחת לשוויה). והרי זה תקבול עתידי מסופק – אם בעלה יגרש אותה או אם תתאלמן – אך אם היא תמות בחיי בעלה, אין תשלום בכלל. תשלום עתידי מסופק זה ניתן למימוש בהווה במחיר מתאים, והיא "טובת הנאה" בלשון הגמרא.
ענין בטוח-סיכונים, שראינו לעיל: אדם עלול להפסיד (= לא לקבל) בזמן עתידי סכום כסף, והוא מוכן לשלם בהווה פרמיה על מנת לסלק את אפשרות ההפסד (= להבטיח את התקבול), ובכגון זה התירו חז"ל (עיין יו"ד קעג,יט). וכן מכירת הפסדים אפשריים בעסקא לאדם שלישי, אך לא למתעסק, כנ"ל.
אך לא רק הפסדים אפשריים – גם גובה הרווחים העתידיים, אם יהיו, בדרך כלל אינו ידוע, ואדם עשוי להעדיף הכנסה ודאית על פני רווחים עתידיים, שגובהם איננו ידוע. אומר בהקשר זה הט"ז (קעז,יב):
אסור למקבל העסקא לומר לנותן העסקה שהוא קונה ממנו חלק ברווח שהוא על ספק עדיין מה יהיה, והוא יכניס עצמו בספק ויתן לו (לנותן) דבר קצוב עבור זה. ודבר זה היה ראוי להתיר כאן, שאין שום ריבית כאן, רק שקונה ממנו דבר שהוא ספק, והוא כאיניש דעלמא שקונה דבר כזה … אפילו הכי אסור, דמיחזי בריבית.
ומהמשך דבריו עולה, שהאיסור הוא רק למכור למתעסק עצמו, אך לאדם שלישי מותר. וכך פוסק במפורש בשו"ע הרב יו"ד הל' ריבית סעיף מ:
שרשאי למכור כן [רווח עתידי תמורת סכום קצוב;] לאיש אחר. מכל מקום, זה שקיבל ממנו המעות, אם פוסק לו רווח ידוע, נראה כלווה ממנו בריבית.
ובכן, דין מכירת רווחים כדין מכירת הפסדים – מותר בין נותן העסקא לאדם שלישי, אך אסור בין הנותן והמתעסק עצמו, ומן הטעם שאמרנו לעיל.
אך גם למקבל עצמו התירו למכור רווחים באופן מסויים: אם ירוויח, יתן המתעסק דבר קצוב לנותן העסקא; ואם ירוויח פחות מן השיעור הקצוב, יתן לו את הרווח כולו, אך לא ישלים מכיסו עד לשיעור הקצוב; ואם לא ירוויח, לא יתן כלום – הרי זה מותר, ובלבד שאחריות ההפסד תהיה על שניהם. כך מובא בט"ז (קעז,יב), ובשו"ע הרב (הל' ריבית סעיף מא) מנמק היתר זה:
שמוכר לו המקבל חצי הרווח שלו בעד שמוחל לו הנותן את העודף על הדבר הקצוב, אם יהיה עודף … ומכירה זו איננה נראית כהלואה בריבית.
ביאור הדברים: הרי לפי תנאי העסקא הבסיסיים, מתחלקים הרווחים בין שני הצדדים בכל רמה של רווח. והנה בציור שלפנינו מוכר המקבל לנותן את מחצית הרווחים שלו, בתנאי שסך הרווחים נמוך מ10%- (נניח, שזה השיעור שקצבו ביניהם), ובתמורה לכך, מוכר הנותן למקבל את מחצית הרווח שלו, אחרי נכוי של 10% לזכותו. הרי כאן החלפה של מצבי אי-ודאות בין שני הצדדים.
עוד אופן של החלפה מובא בקונטרס הריבית לרבנו הסמ"ע (דרך ארוכה אות ג):
ויש נוהגים ומתנין בתחילת העסק, דאומר הנותן למקבל: אם תרוויח, תהיה הברירה בידך ליתן לי חצי הרווח או סכום קבוע של רווח; ואם תפסיד, תהיה הברירה בידי לקבל עלי חצי הפסד או סכום קבוע של הפסד.
הרי כאן הגביל הנותן הן את רווחיו והן את הפסדיו לסכום קבוע – ובמינוח שלנו: הוא מכר את הפסדיו מעל סכום קבוע, ו"שילם" ברווחיו מעל סכום קבוע.
בעצם, ניתן לראות באופן כללי את בעיות הריבית כנושא של מכירת רווחים והפסדים, שאינם ידועים מראש: בעל רכוש, הרוצה להפיק רווח מכספו, חייב להשקיע אותו בעסק פעיל. מפעילות זו עשוי לצמוח לו רווח בשיעור בלתי ידוע מראש, אך הוא גם עלול להפסיד חלק מהשקעתו, או אף את כולה. הרי לפניו רווח/הפסד עתידי במצב של אי-ודאות. הבעיות של ריבית מתעוררות, כאשר בעל הרכוש רוצה למכור ספק זה תמורת הכנסה ודאית.
נגדיר: איסור ריבית מן התורה מתקיים, כשאדם משקיע כסף אצל חברו (=מלוה לו) ומוכר לו מראש את כל סכויי הרווח ואת כל סיכוני ההפסד שבהשקעה תמורת תשלום קצוב (=ריבית קצוצה). אם לא קצבו את התשלום מראש – הרי אין כאן מכירה היוצרת ודאות מראש, ויש איסור דרבנן בלבד (=ריבית שאינה קצוצה). ואם בעל הרכוש לא מכר את כל הסיכונים, אלא הותיר בידו סיכונים מסויימים – הרי בתנאים שהגדרנו לעיל ב1/ לגבי "סף הסיכון", אין כאן איסור ריבית כלל, ומותר לכתחילה לבצע השקעות כאלה.
גם ה"עסקא" היא בעצם מסחר במצבי אי-ודאות עתידיים – אדם מוכר חצי מכל רווח צפוי; והקונה "משלם" לו בכך, שהוא נושא גם בחצי מכל הפסד, אם יהיה (או כל שיעור אחר) – וזה יוצר אי-ודאות נוחה יותר לשני הצדדים.
המשותף לכל הדוגמאות, בהן מותר למכור אי-ודאות עתידית, שהן מאפשרות לצמצם את מידת האי-ודאות מבלי לבטל אותה כליל – כי סילוק מוחלט הרי יוצר איסור ריבית.32יתכן צירוף של פעולות מותרות, שלא הוזכר בפוסקים, שמשמעותו מכירת אי-הודאות כולה: ראובן, בעל הרכוש, עושה עסקא עם שמעון, ובכך "מתפטר" ממחצית הרווחים וההפסדים. לאחר מכן מוכר את מחצית ההפסדים שעליו ללוי, ומשלם לו סכום A. בשלב האחרון הוא מוכר גם את מחצית הרווחים, שהוא עשוי לקבל מן העסקא ליהודה, ומקבל תמורת זה סכום B. כמובן שהדבר משתלם לראובן רק בתנאי שהתקבול B גדול מן התשלום A. במקרה זה יש כאן צירוף של פעולות, שכל אחת מהן הוזכרה להיתר על ידי הפוסקים, והתוצאה היא הכנסה ודאית ללא סיכון לבעל הכסף. וצ"ע למעשה! גם "היתר עסקא" בנוי על עקרון זה, אם כי שיכלל והקצין אותו, כפי שנראה בפרק הבא.
ו. היתר עסקא
1. מקורו והולדתו
ה"עסקא" המקורית כפי שתוארה בפרק הקודם, מופיעה בכל מקורותינו הכתובים כמכשיר פיננסי לגיטימי ופשוט להיתר; ואין מי שיטען, שהוא סותר את העקרונות של איסור הריבית,33עי' ברית-יהודה לה,ג. וכך גם עלה מן הנתוח בסוף הפרק הקודם.
במהלך הזמן התפתחה מגמה להמשיך ולצמצם את הסיכונים של בעל הכסף מעבר למה שטמון בעסקא המקורית, לפיה הוא מוכר את מחצית הרווחים בתמורה למחצית ההפסדים.34למגמה זו ללא ספק מניעים חברתיים, כלכליים וסביבתיים, כפי שהירבו לכתוב מחברים שונים, אך אין זה מוקד דיוננו כאן. הדיונים לגבי מכירת נתחי אי-ודאות, שהבאנו בפרק הקודם הם עדות לכך, והם מופיעים כבר בתקופת הראשונים, אך בעיקר מראשית תקופת האחרונים והלאה.
בראשית תקופת האחרונים יש גם למקם את תחילת השימוש במכשיר המכונה בפינו "היתר עסקא". נראה, שהראשון שיסד שטר של "היתר עסקא", לפני כ400- שנה, היה הר"ר מנחם מענדיל בר' אביגדר מקראקא.35אמנם בעל תרומת-הדשן (תשובה שב) הקדים את הרעיון שבתקנת הר"ר מנחם מענדיל בר' אביגדור בכ100- שנה, אך היתרו לא היה על בסיס של "עסקא", אלא הוא התיר לבעל הכסף לגבות דמי שימוש על הלואות כסף בתנאי, שכל הסיכונים - גניבה, אבידה, אונס, זולא - מוטלים על המלוה, והוא הנקרא היתר של "כלו פקדון", ועיין לעיל הערה 9 ולהלן הערה 37. אנחנו נתמקד בהבנת "ההיתר" המבוסס על "עסקא" מקורית, כפי שפיתחנו בפרק הקודם, שרוב שטרי עסקא מבוססים עליו. גם בשו"ת רמ"א סי' פ יש כבר מפנה של "היתר עסקא" (ראה הערה 41). הרבה שטרות של "היתר עסקא" מאוחרים יותר, ועד ימינו אנו, מזכירים את תקנתו של הר"ר מענדיל, וזו משמעות הפיסקה "על פי תקון מהר"ם ז"ל" שבשטרי עסקא.36אמנם מבנה העסקא שבהיתר הר"ר מענדיל הוא, שכל הסכום למחצית הזמן פקדון ולמחציתו של הזמן הלואה, בעוד רוב ההיתרים הנהוגים כיום מבוססים על כך שמחצית סכום העסקא הוא פקדון ומחציתו של הסכום הוא הלואה. לכן יש שתיקנו לכתב "על פי תקון חכמינו" (עי' תורת-ריבית טז,ב). ויש לומר שמשמעות "על פי תקון מהר"ם" איננה לצורת מבנה העסקא, אלא לשאר פרטיה.
כמה שנים לאחר מכן ביסס בעל הסמ"ע את הנושא מבחינה הלכתית ב"קונטרס הריבית", וגם מיסד אותו מבחינה ציבורית על ידי החלטת ראשי הישיבות שנתכנסו בלובלין ליריד גראמניץ בשנת שסז (1607). ההחלטות נתקבלו על דעת ראשי ועד ארבע הארצות, ונקבעו בפנקסו. יש לנו גם עדות ראשונה בסמוך לתקופה הנ"ל ביהדות ספרד על השימוש בשטר היתר עסקא במתכונת הידועה לנו על ידי הר"ר אברהם הלוי, בעל ספר גינת-ורדים. מאז ועד הנה הלך והתבסס "היתר עסקא", והוא התקבל על דעתם של כל גדולי ישראל בכל התקופות. אמנם רבו דיונים וחילוקי הדעות לגבי הפרטים של "היתר עסקא", אך כמעט אין חולק על עצם תוקפו של ההיתר.
2. תוכנו ומהותו הכלכלית
"היתר עסקא" הנפוץ מבוסס על "עסקא" של 1/2 מלוה ו1/2- פקדון.37אמנם יש צורות נוספות כבסיס להיתר עסקא: 1. כל סכום העסקא הוא מחצית התקופה מלוה ומחציתה פקדון. 2. העסקא היא "כולה פקדון". צורה זו של "כולו פקדון" יש לה עדיפות הלכתית בנסיבות מסויימות, ואכמ"ל. חובת ההוכחה לגבי התוצאות העסקיות, גובה רווחים או הפסדים, מוטלת על המתעסק, כמו בעסקא רגילה (עי' לעיל ה2/). לגבי הוכחת הפסדים יש שהחמירו להצריך עדים במקום שבועה. יש סוברים, שהיום עדיף להתבסס תמיד על הוכחת שבועה (ראה הערה 38).
להלן הקטעים המרכזיים של "היתר עסקא" המתארים את מהותו, מתוך הנוסח של בנק לאומי לישראל משנת התשד"ם:
אנו הח"מ מתחייבים בזה, שכל עניני הכספים שיש בהם אסור רבית … יהיה בידי המקבל בתורת עסקא, וחלקו של המקבל יהיה מחצית מן הרווח; ובהפסד ח"ו ישא המקבל שליש והנותן שני שליש.38החלוקה הלא-סימטרית, שהלווה מקבל 1/2 ברווחים וישא רק ב1/3- מן ההפסדים היא צורה של תשלום שכר הטרחה על טיפולו בפקדון, וזאת על פי שו"ע קעז,ד, וכפי שפרטנו לעיל ה2/.
על המקבל להוכיח שנהג ועסק בנאמנות בדמי העסקא, וחובת ההוכחה תהיה כפי המפורט בהיתר עסקא של תקון מהר"ם ז"ל.39דהיינו: על גובה הרווחים ע"י שבועה, ואם הפסיד מן הקרן ע"י שני עדים. אמנם ראה בספר תורת-רבית טז,יב, שהיום עדיף להוכיח על ידי שבועה ולא עדים גם לגבי הפסד הקרן. ועיין שם הערה סב נימוקים לכך. … אמנם הוסכם, שאם יתן המקבל לנותן עבור חלקו ברווחים כפי הנהוג בבנקים, או כפי שיוסכם ביניהם (להלן – "סכום התפשרות"), יהיה פטור מחובת ההוכחה, ומותר הרווחים יהא לו לבדו.
אמנם הנוסח המלא כולל פרטים נוספים רבים, אך הקטע הנ"ל די בו, כדי לנתח את המהות הכלכלית של היתר עסקא.
השיקולים של המתעסק ב"עסקא" מסוג "היתר": ב"היתר עסקא" ניתנת בידי המתעסק הברירה לשלם לבעל הכסף, בלי הוכחות, סכום קבוע, מוסכם מראש, במקום לתת לו את חלקו ברווחים על פי תנאי העסקא, ולהשבע לו על תוצאות העסקא. בחירתו של המתעסק תלויה בתוצאות העסקא, ויש להבחין בין שלשה מצבים:
א. הרווחים בפועל של העסקא40דהיינו, חלקו של בעל המעות - עי' חוות-דעת קסז,ג. גבוהים מסכום ההתפשרות: המתעסק יבחר לשלם לבעל המעות את סכום ההתפשרות המוסכם בלי שבועה, וישליש לכיסו את ההפרש בינו ובין הרווח האמיתי.
ב. הרווח בפועל נמוך במעט מסכום ההתפשרות: המתעסק יבחר לשלם את סכום ההתפשרות, למרות שלשם כך הוא צריך להשלים מכיסו את ההפרש בין הרווח לסכום ההתפשרות. אך כל עוד הפרש זה קטן, כדאי לו הדבר, כי הוא חוסך כך מעצמו את חובת ההוכחה על ידי שבועה. מאחר ושבועה היא אקט עדין ולא אהוד מבחינה הלכתית ("כי לא ינקה…"), שוה לאדם להוציא כסף על מנת להפטר משבועה.41כעין זה יש במשנה ב"מ דף פג,א לגבי שומר חינם, שנעלם מביתו פקדון, והוא מעדיף לשלם למפקיד את שווי הפקדון, מאשר להשבע שלא פשע בו.
ג. אם הרווח בפועל נמוך בהרבה מסכום ההתפשרות, וקל וחומר אם יש הפסד: יוותר המתעסק על האופציה לשלם דמי ההתפשרות, ויקיים תנאי העסקא המקוריים – חלוקת רווחים/הפסדים, ושבועה לאימות התוצאות העסקיות.
מבחינת המתעסק תמיד עדיף הסכם של "עסקא מסוג היתר" על פני "עסקא" רגילה, כי "היתר עסקא" יוצר עבורו אופציה נוספת על גבי תנאי העסקא המקוריים; ורק על פי בחירתו והכדאיות שלו הוא יבחר לשלם את דמי ההתפשרות, במקום קיום תנאי עסקא הרגילים. ואם ירצה, תמיד יוכל לנהוג על פי תנאי עסקא רגילים.
השיקולים מבחינת בעל הכסף: מבחינת בעל הכסף יש כאן דמיון מסויים למה שראינו בסוף הפרק הקודם: מכירת הרווח העתידי, שאינו ידוע, תמורת סכום קצוב (=דמי התפשרות). שם ביררנו, שפעולה זו מותרת בין בעל הכסף ואדם שלישי, אך אסורה בינו והמתעסק עצמו, משום שהדבר נראה כריבית. גם בהיתר עסקא מעביר בעל הכסף למתעסק את רווחיו תמורת סכום קבוע – דמי ההתפשרות. ולמה התירו ב"היתר עסקא" מה שנאסר בדרך כלל – מכירת רווחים למתעסק עצמו? כי כאן תשלום הסכום הקצוב לבעל הכסף תמורת הרווחים איננו ודאי מראש, כי הוא תלוי בבחירתו של המתעסק, שיחליט על פי התוצאות העסקיות, כפי שראינו לעיל. קיום אפשרות זו די בו, כדי לסלק את בעיות הריבית, שקיימות לכאורה בהסכם דמי התפשרות; ואין זה דומה ממש למכירת רווחים למתעסק תמורת סכום קבוע ודאי.
הסכם בין מלוה ולווה, שיש בו שני מסלולי מימוש, לפי בחירת המלוה או הלווה – אחד המוביל לידי ריבית, ואחד ללא חשש ריבית – נקרא הסכם של "צד אחד בריבית", ויש בו משום איסור ריבית. אך אם מסלול הריבית האסור מוביל רק למצב של "נראה כריבית" ולא לריבית ממש, אין איסור בהסכם של "צד אחד בריבית". זהו בדיוק דינו של שטר "היתר עסקא": על הצד שהמתעסק בוחר לא לממש את הסכם ההתפשרות, יש כאן עסקא רגילה ללא בעיה של ריבית; על צד מימוש הסכם ההתפשרות בין הנותן והמתעסק, לפיו הרווח העתידי נמכר תמורת סכום קבוע – יש רק בעיה של "נראה כריבית", כדברי הט"ז (קעז,יב). הסכם מן הסוג הזה מותר מדיני ריבית.42 ב"מ סג,א לדעת חכמים החולקים על ר' יהודה שם. עי' שו"ת רמ"א סי' פ, וכן בברית-יהודה פרק לה הערה נד. סברה נוספת, המובאת שם, אומרת, שתשלום דמי ההתפשרות על ידי המתעסק הוא לשם "פדיון חיוב השבועה" המוטלת עליו. ייאמר בהערת אגב: גם הבנקאות האיסלאמית, תופעה נפוצה בכל הארצות המוסלמיות, להבדיל, מתחבטת בבעיות דומות של איסור ריבית - כמונו היהודים - וכאמור לעיל (הע' 19) אף הם יצרו כלים להתמודדות זו, שאחד מהם הוא "תעודת השתתפות לזמן קצוב" ((participation term certificate. כלי זה דומה במידת מה ל"היתר עסקא" שלנו: אדם משקיע כסף בבית עסק (באמצעות בנק). בית העסק ישקיע את כספי "התעודה" בנכסים מניבי רווח, ומתחייב לשלם לבעל התעודה אחוז מוגדר ומוסכם מתוך הרווחים. מראש מוסכם בין הצדדים שיעור תשואה "משוער" - למשל: 15% - לתקופה קצובה - למשל: 6 חודשים. אם בית העסק הרויח בפועל שיעור נמוך מהנ"ל, הוא רשאי לפנות לבנק המתווך, ולדרוש הפחתת שיעור התשלום לבעלי התעודה למפרע ושנויו לעתיד. אולם לשם כך עליו לפתוח את ניהול מפעלו ואת ספרי חשבונותיו לביקורת הבנק, לקבלת אישור כאמור. בפועל אף אחד אינו מעוניין בביקורת מן הסוג הזה, וכך אחוז התשואה "המשוער" מראש הופך לריבית קבועה. הדרישה לפתיחת הספרים דומה במשהו לדרישת השבועה ע"פ פסקי ההלכה שלנו.
קיום אופצית השבועה בידי המתעסק הוא מרכיב חיוני של "היתר עסקא"43עי' גם שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' סב. – ויתור עליה סוגר את פתחו של ההיתר. וכך כותב בעל חכמת-אדם:44קמב,יב; וכן תורת-הריבית טז,ה.
הנותן 100 זהובים לעסקא, ונתפשר עמו ליתן לו 12 זהובים לשנה בעד השבועה – אסור לכתוב בשטר עסקא: "קיבלתי מנה למחצית שכר, וקניתי ממנו את רווח בעד 12 זהובים ולא אשבע" – דמאן יימר דירוויח, ונמצא נותן לו ריבית.
בהמשך נשאל את עצמנו, היכן מסתתרת אופציה זו – או לאן נעלמה – בשימוש הרגיל שנעשה היום ב"היתר עסקא".
הכדאיות של "היתר עסקא" לבעל הכסף בהשוואה לעסקא רגילה היא אך ורק בנסיבות של מצב ב', כאשר המתעסק מחליט לשלם לבעל הכסף מכיסו דמי התפשרות מעל הרווח האמיתי, על מנת לחסוך מעצמו את חיוב השבועה. במצב א' בעל הכסף מפסיד, כי סכום ההתפשרות נמוך מהרווח האמיתי; במצב ג' אין הבדל, כי הסכם ההתפשרות אינו ממומש. בעל כסף שנכנס ל"עסקא" של "היתר" מעריך, שהסכוי שהתסריט של מצב ב' אכן יתרחש הוא כה גבוה, עד שהוא מוכן, תמורת סכוי זה, למכור את רווחיו העולים על סכום ההתפשרות, אם יהיו כאלה.
בפיסקה הבאה נראה, שחכמינו טרחו להרחיב את התחום של מצב ב' בדרכים שונות, כי רק במצב ב' מתבצע מימוש האופציה שב"היתר" לרווחת שני הצדדים.
3. הרחבתו של "היתר עסקא" הבסיסי
מטרת הנתוח שבפיסקה הקודמת היתה, לחשוף שב"היתר עסקא" טמונים שיקולים מורכבים של כדאיות כלכלית, הן מצד נותן הכסף והן מצד המתעסק בו. מכל מקום גם במבנה הבסיסי של "היתר עסקא", כפי שתיארנו אותו, נותן הכסף אינו מקבל תמורה קצובה ובטוחה על השקעתו, כי הרי בהתקיים מצב ג' הוא יקבל רק חלק מן הרווחים, ואף ישתתף בהפסדים, אם יהיו. כפי שראינו לעיל די בסיכון זה, אף אם הסתברות מימושו נמוכה, כדי להסיר את בעית הריבית מעל גבי מי שמקבל תמורה על השקעתו (ראה לעיל פרקים א2/ – ב).
אך מחברי "היתרי עסקא" טרחו עוד להבטיח, שכדאי למתעסק לשלם את דמי ההתפשרות, כך שבעל הכסף אכן יקבל את התמורה הצפויה על השקעתו. לשם כך שיכללו את הנוסח של שטרי "היתר עסקא", בשני כוונים:
א. המתעסק משתף את נותן העסקא בכל עסקיו הרווחיים בהווה ובעתיד, וכלשון "היתר עסקא" של בנק לאומי לישראל, שצטטנו לעיל:
המקבל יעסוק בדמי העסקא בכל עסקיו המותרים לטובת העסקא, בין בנכסי דניידי ובין בנכסי דלא ניידי; בין בעסקיו הקיימים ובין בעסקים שמכאן ולהבא.
תוספת זו מביאה לכך, שהמתעסק יבחר לשלם את דמי ההתפרשות בתנאי שיש לו עסק אחד לפחות מבין עסקיו, שרווחיו (דהיינו: מחצית הרווחים) גבוהים מסכום ההתפשרות. כי לחלופין הוא צריך לשתף את בעל הכסף דוקא בעסק רווחי זה, ואף אם יהיה לו עסק כזה רק בעתיד במשך תקופת העסקא.
ב. הכבידו על המתעסק לגבי דרכי הוכחת התוצאות העסקיות. גם תוספת זו מגבירה את הסכוי, שהמתעסק ישלם את דמי ההתפשרות, על מנת לחסוך מעצמו את הצורך להוכיח לבעל הכסף את תוצאות העסקא. במסגרת זו יש שדרשו, שהוכחת הפסדים תהיה דווקא על ידי עדים במקום שבועה;45אך ראה הערה 39 לעיל בענין זה. ויש שדרשו אף עדים מסויימים. מאידך, יש שהקפידו שעדים אלה לא יגורו בריחוק מקום, ויבינו קצת בעסקים. לגבי השבועה, שבאה להוכיח את גובה הרווחים, יש שהכבידו על ביצוע שבועה זו על ידי דרישה, שיישבע דוקא בבית הכנסת בין "אשרי" ו"בא לציון".
התוספות האלה הגדילו את הסבירות לתשלום דמי ההתפשרות, אך לא ביטלו באופן פורמאלי את אופצית המתעסק, לקיים את תנאי העסקא המקורית, ובכך נשמר הקו הדק המבדיל בין עסקא מותרת ובין ריבית אסורה; מכל מקום הם רוקנו למעשה את האופציה כמעט מכל תוכן ממשי.46ראה תחומין ח', המאמרים בנושא "היתר עסקא במניות הבנקים". שם אכן נטען לאפשרות של שבועה במקום תשלום דמי התפשרות. בארה"ב היה בשנת 1968 דיון משפטי (בערכאותיהם) שנגע במהותו של "היתר עסקא". באותה תקופה חל שם איסור לגבות ריבית מעל אחוז מסויים, אך בשטר עסקא בין שני יהודים נקבעו דמי התפשרות מעל תקרת הריבית המותרת. בית המשפט קבע, שדמי ההתפשרות אין דינם כדין ריבית, ולכן מותר לקבוע אותם גם מעל תקרת הריבית המותרת על פי חוק (ראה מאמרו של J. David Bleich בכתב עת Tradition חוברת 19).
רבו הדיונים והמחלוקות בין הפוסקים, אלו תנאים מגבילים אפשר לכלול בשטר היתר עסקא, ואכמ"ל. מכל מקום ברור, שהעובדה, שבפועל תמיד משלמים את דמי ההתפשרות, תרמה רבות למיעוט המודעות הקיימת לתוכנו של "היתר עסקא", לדרך פעולתו, למגבלותיו, ומכאן לנושא הריבית בכללותו.
4. "היתר עסקא" להלואות צרכניות
אחת ההרחבות המשמעותיות והבעייתיות של "היתר עסקא" היא החלתו על הלואות, שהשימוש בהן הוא מסוג שלא יוכל להניב רווחים ישירים ומדידים – כגון: מימון הוצאות שוטפות, פרעון חובות (שהוא בעצם מימון הוצאות העבר) או רכישת מוצרים בני-קיימא כגון מכשירי חשמל, רהוט, רכב, ובמידה מסויימת גם דירה. בהעדר האפשרות שההלואה/עסקא תניב רווחים, מתבטלות לכאורה כל הסברות שהעלינו בדיני עסקא ו"היתר עסקא".
אך האחרונים טרחו להרחיב את המושג "רווח", כך שניתן להכליל גם הלואות צרכניות במסגרת של "היתר עסקא":
א. הלווה למטרות צרכניות יקנה למלוה חלק בעסקיו (האמיתיים), אם יש לו כאלה בהיקף ההלואה, או עתידים להיות לו, והרי זה כאילו לוה לצורך עסקים אלה.47עצה זו דומה למה שאמרנו בפיסקה הקודמת, שכל לווה על פי "היתר עסקא" מקנה לנותן חלק בכל עסקיו, ולא רק בעסק, לשמו הוא לוה.
ב. בכלל "עסקים אחרים" כנ"ל כלול, אם יש ללווה השקעות ריאליות (חנות, דירה מושכרת) או פיננסיות (מניות, אגרות חוב, קופות גמל, תכניות חסכון וכו') נושאות רווחים; ומימון ההוצאות על ידי הלואה חוסך את מימוש ההשקעות האלה, והם יוסיפו להניב רווחים.48תורת-ריבית טז,טו. וצריך שההשקעות הפיננסיות הן ברי-מימוש.
ג. גם מי שאין לו עסקים אחרים או השקעות אחרות, אפשר להגדיר כ"רווח שלא ניתן למדידה" כל הנאה ותועלת שיש לו משמוש בכספי ההלואה.49על פי שו"ת חלקת-יעקב ח"ג סי' קצט. ויש כאן יסוד חשוב, שיש להתחשב לא רק בהכנסה או ברווח כספי מדיד, אלא בכל הנאה במובן הרחב. בדומה לכך חלים איסורי ריבית גם כאשר המלוה נהנה מן הלווה הנאה בלתי גשמית (על אותו יסוד בנויה תורת הכלכלה המודרנית, המנתחת את התנהגותם של בני אדם על סמך, שאלה רוצים להביא למקסימום את התועלת מרכושם והכנסתם, ולאו דוקא את עצם כמות הרכוש, כפי שסברו בעבר). לפי הגדרה זו כל הלואה משמשת מטרות "רווחיות", וזה נובע מעצם לקיחתה.
ד. ועוד סברה, הבאה לקשר בין הלואה למימון הוצאות שוטפות ובין יצירת רווחים: הרי מימון הוצאות הבית השוטפות (אוכל וכו') הוא תנאי, שאדם יוכל להרוויח את פרנסתו ולא יתבטל מעבודתו, תמורתה הוא מקבל משכורת. זה גופא נקרא "רווח" שמקורו בהלואה, כך שיש כאן עסקא.50שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא, סי' קס.
ה. ועוד על פי מהותו של "היתר עסקא", כפי שהגדרנו לעיל: הרי כל "היתר עסקא" מבוסס על הבחירה שיש למתעסק, להוכיח את גובה הרווחים/הפסדים ולחלקם עם הנותן על פי הסכם החלוקה, או לשלם את דמי ההתפשרות, ללא צורך בהוכחות כלשהן. גם אם המתעסק משתמש בכספי העסקא להוצאות פרטיות, יוכל לשלם את דמי ההתפשרות על פי בחירתו וההסכם המקורי, ובמקרה הזה כל בירור לגבי יעוד השימוש של הכסף אינו רלונטי.51חלקת יעקב יו"ד סי' קפט,סק"ב
על סמך נימוקים אלה – כולם או מקצתם – התירו הרבה אחרונים לקחת הלואות על סמך "היתר עסקא", גם כאשר יעוד כספי ההלואה איננו עשוי להניב רווחים ישירים ומדידים. ואמנם פוסקים אחרים אסרו במקרים כגון אלה.52עי' סיכום השיטות בספר ברית-יהודה פרק לח הערה יח, ובספר תורת-ריבית טז,טו ובהערות שם.
5. יחס הפוסקים ל"היתר עסקא"
הנתוח הנ"ל של שטר "היתר עיסקא" מעלה, שיש כאן אמנם מכשיר פיננסי, שבמהותו הבסיסית נבדל מתשלום ריבית האסור על פי התורה וחז"ל, אך יישומו של "היתר עסקא" במציאות יוצר מצב, שלמעשה אין הבדל בינו ובין תשלום ריבית קבועה. עם זאת, את הגישה הערכית למכשיר יש לקבוע על פי יחסם העקרוני של הפוסקים ל"היתר עסקא".
ציינו בתחילת פרק זה, ש"היתר עסקא" התקבל על ידי כל גדולי ישראל במהלך הדורות, וכמעט ואין חולק על עצם תוקפו.53חריג בזה דעתו של הגר"א, המובאת בספר "מעשה רב החדש" (סעיף יג), לפיה אין לסמוך כלל על היתר עסקא, כי "בית דין של מעלה אינם מסכימים להיתרים ומכים ומענישים ...", וכן משמע בביאור הגר"א בשו"ע יו"ד קסז,א. עם זאת אפשר להבחין בגוונים, ויש אשר הדגישו את המימד של "בדיעבד" שבעצם התקנה, ובראשם בעל הסמ"ע (בקונטרס הריבית, דרך ארוכה אות כב):
ואף על פי שכל אלה הדברים [תקנת "היתר עסקא"] תמוהים ונראים כהערמה, מכל מקום לצורך שעה אין לאוסרם, כדי ליתן מחיה לבני ברית.
וכן בעל גינת-ורדים – וגם הוא ממתקני "היתרי עסקא" הראשונים – חשש, שיש בכך משום הערמה (ו,ז). אך רוב האחרונים שדנו בפרטי "היתר עסקא", לא התיחסו כלל לשאלה העקרונית. ואולי משמע מכך, שלא פיקפקו בתוקפו של ההיתר אף "לכתחילה". ויש אף שדנו והכריעו, שאין בשימוש בהיתר עסקא משום "הערמה".54שו"ת חלקת-יעקב יו"ד סי' קצג; שו"ת אורח-ישר (הרב ש"י רבינוביץ) סי' כד.
הרב כ"פ טכורש, בתשובה לשאלה לגבי תוקפו של "היתר עסקא", מסכם את היחס הרצוי כדלקמן:55הרב כ"פ טכורש: "בענין היתר עסקא", נעם כרך טו עמ' שמז.
אין לעורר פקפוק בקשר עם התקנה הזאת הנהוגה עידן ועידנים … וכבר נתקבלה התקנה בישראל ונפוצה בכל ישראל באופן שאין לרופפה ולערערה. וח"ו לחשוב, שיש בזה איזה זלזול בהלכות ריבית, וחלילה להוציא לעז על הראשונים … מי שרוצה לנהוג במנהג חסידות – אם עושה זאת מתוך פקפוק בעצם ההיתר, אין זה ממידת חסידות, מפני שההיתר מבוסס על פי ההלכה, והרי זה כמוציא לעז על הראשונים. אבל אם הוא מתנזר מלהרוויח אפילו על דרך ההיתר מתוך רצון פרטי, ומסתמך גם על אלה, שפיקפקו עוד בימים קודמים [כנראה שהוא מרמז לסמ"ע ולגינת-ורדים;], קדוש ייאמר לו ותבוא עליו ברכה, אך יזהר מלהוציא לעז על אחרים, כי אז יצא שכרו בהפסדו.
בהדגש מעט שונה כותב הרב י' בלויא:56ברית-יהודה פ"מ הערה א.
ולא מצאתי בדברי הפוסקים האחרונים מי שיפקפק ב"היתר עסקא" … ומכל מקום הירא וחרד לדבר ה', ונמנע מלהלוות, כי אם בדרך עסקא ממש, אין בזה משום חומרא יתירה (אבל בדרך עסקא ממש … דהיינו קבלת מחצית שכר והפסד, אין מקום להחמיר) … והרוצה לסמוך על דברי המקילין, יבוא ויסמוך; והרוצה להחמיר על עצמו, תבוא עליו ברכה.
הרב ח"ד הלוי57שם ב"נעם" כרך טו, עמ' שמח, בתשובה לאותה שאלה שנשאל הרב טכורש. קובע את היחס ל"היתר עסקא" על פי יעוד השימוש בכספי ההלואה: אם למטרות עסקיות – מותר ואין בזה שום פקפוק; אם במסגרת עזרה לעניים – אסור, אלא חובה להלוות-כפשט מצות התורה, ללא ריבית, ושם "שטר עסקא" אינו מועיל; אם לשימוש צרכני – במקרה זה מתעורר הספק, כי הרי אין כאן עסק, וכפי שציינו לעיל (הרב ח"ד הלוי מסיק בכגון זה לאיסור).
ז. מבט על ההווה ואל העתיד
ההתמודדות עם הבעיות של דיני ריבית צריכה להתנהל כיום בשני מישורים:
א. התקנת שטרות של "היתר עסקא", על פי יסוד חכמינו וכפי שתיארנו לעיל, לביצוע פעולות, שלולא זה היו אסורות משום ריבית.
ב. התאמת הפעולות הכלכליות, כך שניתן לבצען גם ללא הסתמכות על "היתר עסקא".
1. התקנת "שטרות עסקא"
המוסדות הפיננסיים הגדולים, כגון בנקים וחברות ביטוח, פועלים כולם על פי "היתר עסקא" כללי,58לגבי בנקים מועיל "היתר עסקא כללי", בעוד שלגבי יחידים הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים, כפי שמצויין בהערה 58. ועי' תורת-הריבית טז,לב והערה קכז. המקיף את כל פעילותם, לרבות זו של החברות הבנות – כגון: קופות גמל, קרנות נאמנות, חברות כרטיסי אשראי וכו'. בזכות הרכוזיות הרבה במערכת הפיננסית של ישראל מכוסה אחוז גבוה של הפעילות הכספית במשק ע"י "היתרי עסקא" אלה. אך יש לציין, שכתוצאה מפתיחת שוק ההון לתחרות תוך צמצום משקל הבנקים במערכת, כפי שההתפתחויות מסתמנות כיום, ישתנה מצב זה. כבר כיום יש מספר לא קטן של מוסדות פיננסיים לא בנקאיים (ברוקרים, שרותים פיננסיים שונים), שלגביהם תלויה הסדרת "שטר עסקא" ביוזמתם הם, הניזונה מהקפדת הבעלים, העובדים או הלקוחות. וכן המצב לגבי המערכת הלא-פיננסית של התעשיה והמסחר.59בעיות הריבית של ענפים אלה הן בעיקר הנחות מחיר בגין הקדמת תשלום עבור מוצרים; או העלאת המחיר הבסיסי, כשהתשלום הוא בהקפה. וכל זאת כשבפני הקונה עומדות בו-זמנית שני המחירים. איסורי הריבית בהקשר זה הם מדרבנן בלבד.
"לא למראה עיניו ישפט ולא למשמע אזניו יוכיח" – אך הרושם הוא, שהיוזמות בנדון דלות למדי; ועל כל פנים הלקוחות לא יוכלו לדעת, אם החנות, בה הם רוכשים מוצר מסויים, פועל על פי "היתר עסקא", כי בודאי לא מצוי לפרסם דבר זה לרבים,60ואף כשיש לחנות "היתר עסקא", הרי זה "היתר עסקא כללי" ולא לעסקא הספציפית. ועיין בספר תורת-ריבית (טז,לא והערה קכג), שבכגון זה נדרש שגם ללקוח יהיה "היתר עסקא כללי"; ואפילו אז שנוי הענין במחלוקת הפוסקים, אם מועיל ללא פירוט העסקא הספציפית. הרב משה שטרנבוך מתיר ב"היתר עסקא כללי" של חנות, גם אם לא חתמו שני הצדדים על היתר כזה, ובלבד ש"שטר העסקא" של החנות תלוי בחנות במקום בולט; ואז מועיל לכל הדעות, והוי דינו כמו בבנק ("קצור דיני ריבית המצויים" יג,ח, וכן במבוא שם), אך לא מצוי כך בחנויות, כאמור. חוץ מאשר בבנקים.
בהעדר יוזמה ופרסום מצד בעלי העסקים, דרושה אולי פעילות על ידי הרבנות, בדומה לענין הכשרי כשרות מזון למיניהם, במטרה להסיר מכשול מרשות הרבים, ולהציל מן האיסור את הלקוחות ואת העובדים המסייעים לפעולות, שיש בהם בעיות ריבית.61נראה, שדין עובד בחנות כדין "סופר" המוזכר במשנה ב"מ עה,ב שעובר משום לפני עוור. ועי' בספר ברית-יהודה פ"א הערה ל, שיש איסור לסייע, גם אם האיסור נעשה בלעדיו. במסגרת פעילות זו, יש להחדיר את התקנת "היתר עסקא" לכל ענפי המשק, שרותים פיננסיים ואחרים, מסחר ותעשיה, וכן להעמיק את הידע ואת המודעות הציבורית לנושא.
2. התאמת פעילות כלכלית
יחד עם זאת יש לארגן מסגרות כלכליות ומכשירים פיננסיים, שיאפשרו לצמצם את ההזדקקות ל"היתר עסקא", ובפרט בתחומים שהם "חלקים" פחות מבחינה הלכתית. זוהי משימה גדולה וכבדה, והדרך למטרה ארוכה ומלאה מכשולים, אך אם לא נתחיל לפחות להרגיל את המחשבה לרעיון, לעולם לא נתחיל לצעוד בה. הצעד הראשון הנחוץ הוא שיתוף ושילוב בין בעלי ההלכה והיזמים בעולם הפיננסי, אשר יניב בראש ובראשונה את הגברת המודעות והעמקתה בנושאים של איסור ריבית. דברים אלו נאמרים בעקבות השורות הבאות המובאות בספר תורת-ריבית (טז,א):
בהלואה על צד היתר עסקא, צריכים המלוה והלווה לדעת ולהבין את מהותו ואת ענינו של "היתר עסקא". ויש להזהר בדבר זה, כי אם עשו הלואה ולא הבינו את ענין "היתר עסקא", יש דעות בפוסקים, שלא הועיל "היתר עסקא" באופן זה.
העדר המודעות הוא גם בלם בפני ההתקדמות לשיפור ולשכלול הענין על פי דרך ההלכה ורוחה. "עוון ריבית החריב את ארצנו" (דרכי-תשובה קעז,לט) – יהי רצון, שתיקון עוון זה יתרום לבנינו הגשמי והרוחני.
