א. החשש לגט מעושה עקב הסכם ממון קודם לנישואין
בכרך זה מתפרסם מאמרו של הרב אלישיב קנוהל, ובו הצעה לכריתת הסכם ממון בין בני זוג טרם הנשואין. הסעיף המרכזי בהסכמים אלו עוסק בהתחייבות של הבעל המצורפת לכתובה לשלם סכום חדשי גבוה למזונות האשה (גם אם אין היא זכאית לכך ע"פ דין), אם יסרב לתת גט לאשתו כשהיא תובעת אותו לכך.
סעיף זה הוא בעייתי מבחינת ההלכה, שהרי הרמ"א (שו"ע אה"ע קלד,ה) הביא את דברי בית-יוסף ומהרי"ק, "אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש לא מקרי אונס, מאחר דתלה גיטו בדבר אחר ויכול ליתן הקנסות ולא לגרש", אבל הוסיף על כך בשם תשובת הרשב"א: "ויש מחמירים אפילו בכהאי גוונא, וטוב לחוש לכתחילה ולפטרו מן הקנס." ועוד הוסיף בשם תשובת הריטב"א: "אבל אם כבר גירש מפני זה… הגט כשר, הואיל ומתחילה לא אנסוהו על כך." דברי הרשב"א הללו, שהרמ"א חשש להם לכתחילה, מהווים את מוקד הקושי בשימוש בסנקציות כספיות למתן גט. דברי הרשב"א אמורים בכריכה מפורשת ובשימוש ישיר של הסנקציה הכספית למתן גט, כלשון הרשב"א בתשובתו (הובאה בבית-יוסף סי' קלד):
שאלת: ראובן בעל לאה, וקרובי לאה, היו בהסכמה שיגרש ראובן את לאה אשתו, ונאותו זה לזה בקנס אלף דינר, ושיגרש לזמן קבוע. ואחר כך מתחרט ראובן ומאן בדבר, והללו מתרין בו מצד הקנס… ומחמת יראה זו גירש ראובן זה, אלא שלא היה בקי למסור מודעא – אם נדון גט זה כגט מעושה?
תשובה: נראה לי שגט זה מעושה ופסול, כל שיודעין באונסו, אע"פ שלא מסר מודעא.
לאור דברי הרשב"א והרמ"א, ברור שאין מקום לסנקציה כספית עצמית מצד הבעל, המאלצת אותו לתת גט לאשתו, מחשש גט מעושה. משום כך, אין לקבל סעיף כזה בהסכמי גירושין, ובתי הדין לא יבצעו את הגט במקרים כאלו.
ב. החשש לגט מעושה עקב פסק דין למזונות הניתן ע"י בית המשפט
1. בהעדר התנייה למתן גט
עורכי ההסכמים מציעים אמנם, שהסכמים אלו יאושרו ע"י בית המשפט, ולא ע"י בית הדין הרבני, וזאת, מתוך הנחה שביה"ד הרבני לא יאשר את סעיף הסנקציות בהסכם. אולם לא ביהמ"ש הוא המסדר את הגט. בתי הדין הרבני, שאליהם יפנו בני הזוג להתגרש לפי הסכמים אלו, בוודאי יימנעו מלסדר את הגט הנובע מתוך הסכם שיש בו סנקציות כספיות וחשש לגט מעושה.
כפילות זו שבין מערכת בתי המשפט ומערכת בתי הדין יוצרת לא פעם בעייה הלכתית, שכן פסקי דין למזונות ניתנים הן ע"י ביהמ"ש והן ע"י ביה"ד הרבני. במקרים לא מעטים פוסק ביהמ"ש מזונות לאשה בניגוד להלכה, או שהסכום שנפסק הוא מעבר למגיע על פי דין. במקרה זה יש חשש לגט מעושה, שכן הבעל יכול לטעון שנאלץ לגרש את אשתו כדי להיפטר מחיוב המזונות שהוטל עליו ע"י ביהמ"ש.1למרות האמור בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) תשי"ט 1959 סעיף 2א: "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו", ולמרות שהוראות הדין האישי לגבי יהודים, הן לפי פסקי השו"ע - בכל זאת בתי המשפט נוהגים לפרש את ההלכה לפי ראות עיניהם, לא פעם בפירושים העומדים בניגוד להלכה. כתוצאה מכך, בית המשפט פוסק בניגוד להלכה, למרות שהוא מחוייב לפסוק לפי ההלכה.
אמנם מקרים אלו שונים מן האמור בתשובות הרשב"א (ומן ההסכמים המוצעים לעיל), היות ואין בהם התנייה וכריכה מפורשת של הגירושין בחיוב הכספי, כי החיוב הכספי למזונות ניתן מבלי קשר לגירושין, ומטרתו לספק מזונות לאשה (גם אם מזונות אלו לא מגיעים לה לפי הדין). כאשר הבעל יגרש את אשתו, יפקע חיוב המזונות מאליו.
2. בכפייה שאינה נעשית כדין
שאלה זו נתבררה על ידינו2ראה מאמרי בתחומין א עמ' 254-248. ולענין כפיית הגט בכלל ראה עוד תחומין יא עמ' 213-195, מאמריהם של הרבנים שאר-ישוב כהן וחיים-שלמה שאנן. בפסק דין שהתפרסם בפסקי הדין הרבניים (פד"ר כרך יא עמ' 300 ואילך) ביחס לשאלה אם ניתן להמליץ שלא ינוכה שליש ממאסרו של בעל שחוייב לתת גט לאשתו, ומסרב. הובאו שם שיטות שונות בפוסקים. דעת הריב"ש (סי' קכז וסי' רלב) היא שסנקציה מעין זו, המוטלת על הבעל, אינה בגין הגט. כשבעל מסכים לגרש את אשתו כדי להנצל מן הסנקציה, אין בזה חשש לגט מעושה. דברי הריב"ש אמורים בבעל שנכפה ע"י בית דין שלא לצאת מן העיר, כדי שיקיים מצות עונה. הוא הסכים לגרשה, כדי שיותר לו לצאת מן העיר. המקרה השני הוא במי שנאסר על שעבר על חרם הקהילות שלא לקדש אשה אלא בפני עשרה, ולכשישב בתפיסה הסכים לגרש.
לדעת הרשב"ץ (תשב"ץ ח"א סי' א) דברי הריב"ש אמורים רק במקום שהסנקציה שהוטלה על הבעל (שלא בענין הגט) היתה כדין. אולם אם היתה שלא כדין, יש חשש לגט מעושה. הראנ"ח בתשובותיו (סי' מג) סובר שלדעת הריב"ש אפילו אם היתה הכפיה שלא כדין (בענין שבגללו נאסר) אין בכך חשש לגט מעושה, אם מסכים לגרש כדי להפטר מן הכפיה. עוד כתב הראנ"ח, שאם נרצה להשוות את דברי הריב"ש והרשב"ץ, יהיה עלינו לחלק בין מקרה שהכפיה בדבר האחר נעשתה במטרה להוציא ממנו גט – ואז יש להבדיל בין כפיה כדין לבין כפיה שלא כדין – ובין מקרה שהכפיה נעשתה למטרה אחרת, ואנו רק משתמשים בה לאחר מכן כדי להוציא ממנו גט, ואז אין חילוק בין אם הכפיה נעשתה כדין או שלא כדין.
למבי"ט בתשובותיו (ח"ב סי' קלח) תפיסה אחרת בהבנת דברי הריב"ש והרשב"ץ. לדבריו, תשובותיהם של הריב"ש והרשב"ץ עוסקות רק כשאונסים אותו כדין על דבר אחר; אבל אם אונסים אותו שלא כדין, יש חשש לגט מעושה. גם בעישוי על דבר אחר כדין יש חשש גט מעושה, אם אין לו ברירה ואפשרות אחרת, כגון שכופים אותו לפרוע ואין לו. המבי"ט סותר את עצמו בתשובה אחרת (ח"א סי' כב) וה"ר רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל, בספרו שמחת-כהן (אה"ע סי' ט) הבדיל בין מקום שכוונתם מלכתחילה היתה לשם כפיה – ואז אם אינו יכול להפטר מכך אלא בנתינת הגט, נחשב כאילו כפוהו על הגט – לבין אם המאסר היה לכתחילה לשם עונש על עבירה שעשה, שבזה אם אי אפשר להנצל מהעונש אלא ע"י נתינת גט, אינו נחשב לעישוי.
סיכומם של דברים:
- כאשר מגרש הבעל את אשתו עקב עונש הגוף שהוטל עליו בגין ענין אחר ובניגוד להלכה, אין לחשוש לגט מעושה, לדברי הראנ"ח בפשט הריב"ש.
- אולם לדעת התשב"ץ יש לחשוש.
- בדברי המבי"ט ישנה סתירה. אם נקבל את דבריו של בעל שמחת-כהן: כאשר הכוונה מלכתחילה לא היתה לשם כפיה אלא כעונש על עבירה שעשה – אין לחשוש לגט מעושה.
3. חילוק בין אונס הגוף לבין אונס ממון
אמנם גם לדעת הרשב"ץ – שיש לחשוש לגט מעושה – יש לחלק בין אונס גוף לבין אונס ממון. חילוק כזה כתב בעל פתחי-תשובה (אה"ע קלד,יא), שספיקו של הרשב"ץ אמור רק באונס הגוף, שחבשוהו בבית הסוהר שלא כדין ומחמת זה נעתר לגרש. אבל באונס ממון, אם גירש כדי להינצל מגזילת ממון של אשתו, אינו נחשב לאונס.
הבחנה זו מצויה גם בתורת-גיטין (קלד,ד): "וכן מעשים בכל יום, שאשה לפעמים מצירה לבעל בגזילת ממון ובשאר דברים, ומחמת זה מגרש, ואין מי שחש לגט מעושה."3בעל תורת-גיטין מבדיל בין אונס הגוף לאונס ממון. כידוע, יש מקום לחשוש לאונס רק כאשר האונס עומד ביחס ישר לדבר שבגללו אונסים. לא יעלה על הדעת להחשיב כאונס אם נכפה על אדם לתת במתנה את שדהו, ואם לא יעשה כך יגזלו ממנו פרוטה אחת. כמו"כ לא יעלה על הדעת להחשיב כאונס הגוף כפיית אדם לגרש את אשתו, ואם לא יעשה כך ידקרוהו דקירה קלה במחט. כאשר מדובר באונס הגוף, מדובר ביסורים או מאסר, שהם אונס לכל הגוף. אולם כאשר מדובר באונס ממון, מדוע יחשב זה כאונס?! הרי אם יתן האדם את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. אלא שאם היה תנאי מפורש הכורך את הגירושין באונס ממון, יש בזה הצהרה של הבעל, שערכה של אשתו עומד ביחס ישר לממון. אולם אם אין תנאי מפורש, אין להחשיב את הממון לאונס, כי ערך האשה עולה על ערך הממון. הסבר זה מופיע גם בפתחי-תשובה הנזכר להלן, אלא שהם נחלקו אם הזכרת הממון ללא תנאי מפורש תיחשב כאילו היה תנאי לכך. אלא שלדעת בעל תורת-גיטין אמורים דברים אלו רק כאשר לא הוזכרו הגירושין בשעת האונס הממוני; ולדברי בעל פתחי-תשובה אמורים דברי הרשב"ץ (שעליהם הסתמך גם בתורת-גיטין) גם כאשר הוזכרו הגירושין בשעת האונס הממוני. בעל תורת-גיטין מבסס דבריו על פסק הרמ"א (חו"מ רלא,א) בסיקריקון, שאם נתנו לו הבעלים מעצמם קרקע כדי שלא יהרגנו, הויא מתנה, ולא נחשב לתליוהו ויהיב.
ניתן לדמות נושא זה לדברי הרמב"ם בהל' יסודי התורה (ה,ג-ו): "וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג – הרי זה מחלל את השם… ואעפ"כ מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו… ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים… ואם עבר ונתרפא, עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו." באור-שמח על הרמב"ם שם הסביר את ההבדל בין שני המקרים: "אונס חיצוני – דאינו עושה מרצונו, רק ברצון אחרים" – נחשב לאונס. אבל "אונס פנימי מיקרי חפץ גמור… וכמו שכל רוצח רוצה לשפוך חמתו לראות נקם."
ועיין עוד ברמ"א (או"ח רד,ט): "אם אנסוהו לאכול או לשתות, אע"ג דהחיך נהנה ממנו, אינו מברך עליו, הואיל ונאנס על כך." ואילו בסעיף ט שם נפסק: "אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה, מברך עליו." ופירש במשנה-ברורה (ס"ק מח): "דאע"ג שברצונו לא היה אוכל דבר זה, כי אם מחמת אונס חוליו, מ"מ כיון שכבר הוא חולה וחפץ להתרפאות במאכל ומשקה זה, חשיבא אכילה שיש בה הנאה."
מאותו טעם י"ל, לדברי בעל תורת-גיטין, שכאשר אדם נותן גט כדי להסיר מעל עצמו צער אחר – כגון מזונות בסכום גבוה – אינו נחשב לאונס, כמו מתרפא בעבודה זרה או אוכל דבר איסור.
מתבאר, כי לדברי הרשב"ץ, כאשר מדובר באונס הגוף יש לחשוש לגט מעושה, גם אם לא היתה התנייה מפורשת הכורכת את עונש הגוף עם נתינת הגט. וזאת, אם עונש זה ניתן שלא כדין על עבירה אחרת. אולם כאשר מדובר באונס ממון, יש להבדיל בין התנייה מפורשת, הקושרת את אונס הממון עם הגט – שאז יש לחשוש לגט מעושה לדברי הרשב"א (חשש שהרמ"א חשש לו לכתחילה) – לבין חוסר התנייה, כאשר מוצע לבעל להשתחרר מאונס הממון (שניתן בגין דבר אחר) ע"י מתן גט. במקרה כזה יש צורך לדעת תורת-גיטין שלא יזכירו כלל את ענין הגירושין בשעת אונס הממון; ואילו לדעת פתחי-תשובה (בהבנת התשב"ץ) אין לחשוש לכך, גם אם הוזכר ענין הגט בשעת מעשה.
לאור האמור ניתן לקבוע, שחיוב מזונות שמחייב ביהמ"ש את הבעל שלא כדין, כאשר חיוב זה אינו מוצמד לגט בתנאי, וכאשר בשעת הטלת החיוב לא הוזכר ענין הגט, אין לחשוש בו משום גט מעושה. אולם כאשר כתוצאה מחיוב המזונות נכנס הבעל למאסר, וכדי להשתחרר מן המאסר הוא מסכים לגירושין – אזי יש מקום לחשש מפני גט מעושה, בהתאם לדברי התשב"ץ שהובאו לעיל. במקרה שחיוב הממון קשור עם הגירושין בתנאי מפרש, וחיוב זה הוא שלא כדין, יש לחשוש לגט מעושה לדעת הרשב"א.
ג. דרכים כשרות להביא לידי גרושין
האם קיימות דרכים אחרות להביא את הבעל לגרש את אשתו, כאשר בית הדין מחייב או ממליץ על גירושין?
1. התחייבות הבעל בקנס
בעל תורת-גיטין (קלד,ד) העלה את האפשרות של התנאת תנאי חכמי ספרד (עי' רמב"ם הל' מכירה א,יח). היינו, שהבעל יתחייב לשלם לאשתו או לאדם אחר אלף זהובים, בין אם יגרש את אשתו ובין אם לא יגרש אותה; והאשה או אותו אדם אחר יתחייבו לפטור את הבעל מחוב זה, אם יגרש את אשתו. אולם בעל תורת-גיטין דחה רעיון זה, "כיון ששני הקנינים מהאיש והאישה היה במעמד אחד, כשעוסקין באותו ענין, ובוודאי אם האשה לא תרצה לקבל קנין סודר שתפטור אותו מחובו כשיגרשנה, הבעל יחזור בו מהקנין שלו… הרי תלוי הקנס בגרושין."
בכך הלך בעל תורת-גיטין לשיטתו המובאת לעיל, שכל שמזכירים את הגירושין בשעת הקנס ויוצרים קשר ביניהם, כולל קשר מילולי, יש לחשוש לגט מעושה. אולם כבר ראינו שבעל פתחי-תשובה נחלק עליו בדבר זה.
בעל תורת-גיטין שם מעלה שתי אפשרויות אחרות. האפשרות האחת היא:
אמנם אם התחייב עצמו בקנס כשלא יגרש לזמן קבוע, ונתחרט ולא רצה לגרש עד שעבר הזמן, ממילא כשעבר הזמן נתחייב בקנס אפילו אם יגרשנה שוב, דהא חיוב הקנס חל תיכף כשהביע הזמן ולא גירש. וא"כ הבי"ד יכול לתובעו כדין בקנס, והוו ככופין אותו לשלם חובו. וכשמגרש להפטר מחובו, לא הוי גט מעושה.
רעיון זה מתבסס על ההנחה שאם יחוייב הבעל לשלם את הקנס, בין אם יגרש ובין אם לא יגרש, גם אם תלה הדבר בתנאי, אין חשש לגט מעושה, היות ונתינת הגט לא תפדה אותו מן הקנס.
2. מחילת הבעל על חיובי אשתו כלפיו
האפשרות השניה שהעלה בעל תורת-גיטין היא:
באופן זה יכולים לעשות קנינים… שיקבל הבעל קנין סודר? שמוחל כל החיובים שיש לאיש על אשתו מתשמיש ומעשה ידיה, אף אם לא יגרשנה, והוא ישאר על חיובים שלו ממזונות ושאר חיובים. וממילא יגרש, כיון שמונעת ממנו כל דבר, והוא מחוייב בכל החיובים. ואינו גט מעושה, רק כשתולה הקנס בגט; משא"כ כאן, שאין הקנס תלוי בגט כלל.
יעילותה של דרך זו מוטלת בספק, כי בדרך כלל כאשר הבעל מסרב לגרש את אשתו, למרות פסק דין המחייב או ממליץ על גירושין, בין כך אין יחסי אישות ביניהם (אם האשה קבלה פס"ד לגירושין, היא זכאית להמנע מיחסי אישות). במציאות של ימינו, שנשים עובדות מחוץ לביתן, אין מה לדבר על מעשה ידים. וכשהאשה אינה עובדת, ודאי שאין תועלת בזה.
3. התחייבות לסכום מזונות גבוה
דרך שלישית הוצעה ע"י ה"ר בצלאל ז'ולטי זצ"ל ("הפרדס", אייר תשמ"ג). דרך זו הוצעה כפתרון למצב בארה"ב, כשלאחר הגירושין האזרחיים ממאן הבעל לעיתים לגרש את אשתו בגט פיטורין כהלכה. ואלו דבריו:
הדרך הפשוטה ביותר היא שהבעל יתחייב בשעת הנשואין, שבמקרה שיהא פירוד אזרחי ביניהם הוא מתחייב לתת לה מזונות מדין מעוכבת להנשא מחמתו – סכום מזונות של אלפיים דולר לשבוע – עד שיתן לה ג"פ. אולם הבעל יהא זכאי לפנות לבי"ד רבני מוסמך לפטור אותו מחיוב זה, בכולו או במקצתו. ע"י כך נרויח שהבעל יבוא לביה"ד לבקש סעד, ואז ביה"ד יכול ללחוץ עליו או להשפיע עליו שיתן גט כדין.
הצעה זו כוחה יפה רק מבחינה פסיכולוגית. מדובר כאן בתנאי ברור, הקושר את הקנס עם הגט. אולם נותרה האפשרות ביד ביה"ד לבטל את הקנס. למעשה, ביה"ד יהיו חייבים לבטל את כל הקנס, על מנת למנוע גט מעושה. ממילא, נותר הלחץ על הבעל רק במישור פסיכולוגי. הצורך של הבעל לפנות לביה"ד יכול רק לסייע לביה"ד ללחוץ או להשפיע עליו לתת גט, אך את הקנס ייאלצו ביה"ד לבטל.
4. פירוק השותפות הממונית ע"י בית הדין
ברצוני להעלות כאן רעיון אחר, שיש בו צד אחד לחץ על סרבן הגט, ומצד שני אין בו חשש לגט מעושה.
בפסק דין שניתן על ידי4תיק גירושין תל אביב מח12036/ מנדל - פורסם ב"שנתון המשפט העברי" כרך טז-יז עמ' 501 ואילך, ובמיוחד עמ' 508-507. קבעתי, שניתן לפרק את השיתוף בנכסים בין הצדדים מבחינה הלכתית, כאשר ביה"ד פוסק שעליהם להתגרש, או גם כאשר נפסק שאין מקום לשלום בית. וזאת, גם אם עדיין לא בוצע הגט. כתבתי שם: "ישנה אומדנא ברורה, שלא נשתתפו על דעת כן שהשיתוף יימשך גם לאחר שביה"ד פסק שעליהם להתגרש… ואם חכמים הגיעו למסקנה שיש לפרק את החבילה מכל סיבה שהיא, אזי יש לומר, שעל דעת כן לא נשתתפו." מאותה סיבה וטעם, גם כאשר ביה"ד פוסק שאין מקום או אין סיכוי לשלום בית, יש לומר שעל דעת כן לא נשתתפו, וניתן יהיה לפרק את השיתוף ביניהם לאלתר. אמנם, עמיתי הר"א שרמן שליט"א נחלק עלי באותו פס"ד,5דעתו מפורטת בספר הנ"ל. אולם לאחר מכן (במסגרת דיון פנימי ב"ימי עיון לדיינים"), חזר בו והסכים לדעתי.
פירוק השיתוף יכול להתבצע כשהנכסים משותפים או כשיש "הסכם קדם-נישואין" בין הצדדים לשיתוף נכסים. כאשר אין הסכם, לדעתי, גם אז יש מקום לשיתוף נכסים בכל מה שנרכש ע"י בני הזוג בתקופת הנישואין. את דעתי זו פרטתי בהרחבה בתחומין כרכים יח-יט. גם שם נחלק עלי עמיתי הנ"ל, ועדיין המחלוקת עומדת בעינה.
עכ"פ, לכל הדעות, כאשר יש "הסכם קדם-נשואין", או נכסים הרשומים על שם שני בני הזוג – שייכים הנכסים לשניהם בשווה, וניתן לפרק את השותפות, כשביה"ד מגיע למסקנה שאין סיכוי לשלום. פירוק השיתוף אינו תלוי כלל בגט, וניתן להעשות על יסוד פסק דין השולל סיכוי לשלום בית, מבלי שביצוע הגט יעלה או יוריד.
מהנסיון אנחנו מכירים בעובדה שנסיבות כאלו מהוות זרז גדול לסידור גט. במקרים שבהם בתי המשפט פירקו שותפות בין בני זוג, סידור הגט הוחש.
5. עיקול חלק הבעל בשותפות לטובת המזונות
לזרז זה ניתן לצרף זרז נוסף: התחייבות הבעל בהסכם קדם-נישואין לזון את אשתו (מזונות ומדור) מבלי להתחשב ברכוש או בהכנסה שיש לאשה, ומבלי להתחשב בזכאותה למזונות ע"פ דין. אפשר להצמיד לכך סייג, שחיוב מזונות זה ייעשה לפי שיקול דעתו הבלעדי של ביה"ד. בתנאים רגילים וכל עוד יש סיכוי לשלום בית, מן הסתם לא יחייב ביה"ד במזונות, ובמיוחד כאשר יש לאשה משלה. אולם כשאפסו הסיכויים לשלום, יוכל ביה"ד להפעיל את סעיף המזונות. כתוצאה מכך, תקבל האשה לאחר פירוק הרכוש את חלקה לאלתר, ואילו חלק הבעל יעוקל לצורך מזונות ומדור. ממילא, חלק האשה יהיה "מוסיף והולך", וחלק הבעל "פוחת והולך". ברור, שחיוב המזונות יפסק אוטומטית עם הגט, אולם אין כאן כל התנייה, ואין חיוב מזונות מוגזם.
יש בכך צירוף של שתי הדרכים שהעלה בעל תורת-גיטין, ללא החסרונות שבהן. הבעל נשאר בחיוביו כלפי אשתו (מזונות ומדור), ואילו האשה פטורה. כמו"כ, אין עיכוב הגט מהווה סיבה לחיוב המזונות, משום שביה"ד יכול לחייב במזונות אלו גם כאשר שני הצדדים רוצים עקרונית בשלום ויש סיכוי לכך. אלא שבדרך כלל ביה"ד ימנע מלעשות זאת, ויפעל רק כשאין סיכוי כלל לשלום.
התמריץ הנוסף הוא: פירוק שיתוף, שברוב המקרים משמיט את הקרקע מ"עקשנות סרק" להמשך חיי הנשואין. כך הרווחנו שנושא הגט אינו מוזכר כלל, והבעל הממוצע יעשה לעצמו את חשבון הנפש, של "שכר עבירה כנגד הפסידה".
הצעה זו טובה יותר מן ההצעות שהועלו להתחייבות של סכום מזונות גבוה (כדוגמא המובאת בהצעתו של הר"ב ז'ולטי) כל עוד לא יבוצע הגט. כיון שבהתחייבות כזו עדיין יש אלמנט מסויים של כפיה, בעוד שבהצעתי חלוקת הרכוש נעשית ע"פ דין, בלי קשר לגט. התחייבות הבעל לזון את אשתו, גם במקרה שע"פ דין אין הוא חייב לזונה, אינה התחייבות יוצאת דופן, שכן "מצוה לזון את גרושתו". על אחת כמה וכמה שזוהי מצוה לזון את מי שהיא עדיין אשתו. כמו שבמתחייב לזון את בת אשתו (כתובות קא,א) חלה ההתחייבות למרות שיש לה מזונות ממקום אחר, כך תחול התחייבותו של בעל לזון את אשתו, למרות שיש לה מזונות ממקום אחר, או כשאין הוא חייב לזונה. הדבר נכון בפרט כשהתחייבות זו לא תחול אוטומטית, אלא לפי שיקול דעתו של ביה"ד.
אני יודע שלא פתרתי כאן את נושא הבעל שאשתו אינה חפצה לקבל ממנו גט, כי לבעל אין זכות למזונות מאשתו כמו שיש לאשה. אולם לגביו הבעיה פחותה בהרבה: הבעל יכול לקבל היתר נשואין, ועובדה זו בנוסף לחלוקת הרכוש ופירוק השיתוף ישמשו כתמריץ נכבד לגירושין. כמובן, התחייבות הבעל לפרנס את האשה, גם אם ע"פ דין אין הוא חייב בכך, לא תחול במקרה שביה"ד פסק על חוסר סיכוי לשלום, והבעל חפץ לגרש ואילו אשתו מסרבת.
לדעתי, יש בהצעה זו, פתרון מרווח יותר לבעית ה"עגינות המשפטית" שאנו נתקלים בה יותר ויותר בתקופתינו.
ד. הרב שיינפלד: הסיכון שבהסכמי הנישואין
על הצעותיי הנזכרות לעיל הגיב הדיין הרב אברהם צבי שיינפלד כדלהלן:
1. פירוק שיתוף
ההצעה לפירוק שיתוף במקרה שאין סיכוי לשלום בית (לעיל ג4/) היא מסוכנת ביותר. במרבית המקרים הבקשות לפירוק שיתוף באות מצד הבעל אשר נטש את המשפחה ונתן עיניו באחרת, וכאמצעי לחץ על האשה הוא תובע לחלק את הרכוש המשותף עוד לפני הגט. מעטים ביותר, אם בכלל, היו המקרים שנתקלתי בהם, שהאשה היא שתבעה את פירוק השיתוף. ההצעה תפגע גם באותן נשים אשר הבעל מתוך רצון למהר את הגירושין (בגלל האשה האחרת) מוכן לוותר על חלקו בדירה לטובת האשה והילדים.
מאידך גיסא, כאשר האשה מורדת או בוגדת, אין שום סיבה לאפשר לה לפרק את השיתוף בדירה, ולפגוע בזכויות הבעל לפירות נכסי מילוג ולשימוש בדירה. אם נעשה זאת, הרי שאנו נותנים בזה יד לפרוצות. ואילו כאשר הבעל נתן עיניו באחרת, אין סיבה ללחוץ על האשה למהר להתגרש. שאם לא כן, נפל חרם דרבנו גרשום בבירא, וכל בעל שירצה יאלץ את האשה להתגרש שלא ברצונה על ידי פירוק השיתוף.
אמנם אם הצדדים יעגנו את פירוק השיתוף בהסכם קודם הנשואין, הדבר יתכן מבחינת ההלכה, אולם ספק אם נכון לעודד עשיית הסכמים כאלה. בכך אנו מעודדים את הצד אשר בקלות דעת מבקש לפרק את המשפחה, ומסייעים בידיו. בלי ספק שפירוק השיתוף מהווה זרז לביצוע הגירושין, אולם הוא גם מהווה לחץ בלתי הוגן על הצד שברוב המקרים אינו אשם.
2. חיוב במזונות וויתור על חיובי האשה
אמנם יש איזשהו שיפור בכך שלא נוקבים בסכום מזונות מסויים (גבוה). אולם מעלת ההצעה היא גם 'חסרונה': ספק רב אם בתי הדין יחייבו מזונות על פי הסכם כזה, כאשר לאשה לא מגיעים מזונות על פי הדין.
חסרון נוסף הוא החשש שבתי המשפט הם שיפעילו סעיפים אלה בהסכמי הממון, ואז באמת נעמוד מול בעיות קשות של גט מעושה שלא כדין.
ובאשר לעיקול חלקו של הבעל בדירה לאחר מכירתה (ההצעה לעיל ג5/) – אני מסופק מאד אם הדבר מעוגן בהלכה. שכן, כפי שהרחיב ה"ר אליעזר גולדשמידט זצ"ל את הביאור בענין עיקול ועיכוב יציאה (פד"ר ב עמ' סה ואילך) לא ניתן לעקל סכום כסף גדול, אלא להבטחת מזונות של מחצית שנה. עיקול של סכום מעבר לכך יהווה לחץ ישיר על הגט, ושוב נכנסנו לבעיה של גט מעושה.6[הערת מחבר המאמר: עיקול חלקו של הבעל בדירה אינו מהווה בעיה הלכתית. בתי הדין נוהגים להטיל עיקול על דירת המגורים, למרות שוויה הרב, ובפרט משום ש"מזונות" כוללים גם מדור. כאשר מדובר ב"נוה יפה" או ב"עולה עמו", אזי יש צורך בסכום גדול להבטחת מדור ראוי. - הערת הרב ש' דיכובסקי]
סיכומו של דבר, איני רואה פתרון, גם בהצעה הנוכחית. אין אני רואה שפתרנו את בעייתן של העגונות בהסכמים אלה. מה גם, שספק בעיני כמה אנשים בכלל יטרחו לערוך הסכם כזה. במיוחד גדולה הסכנה שבתי המשפט ישתמשו בהסכמים אלה לפי שיקול דעתם. לא נוכל להסביר לזוג חילוני שעליהם לקבוע את סמכות ביה"ד הבלעדית בענין המזונות (של האשה). רבים יפרשו זאת, כהמשך המגמה של בתי הדין לתפוס סמכויות.
ה. התועלת שבהסכמי ממון קדם נשואין
להשגותיו של ה"ר אברהם צבי שינפלד השבתי כדלהלן:
1. ניצול ההסכם לרעה
הצעתי עוסקת בבני זוג שנישואיהם הגיעו לסוף הדרך, לפי כל קנה מידה, ושביה"ד הרבני קבע כי אכן הנישואין מתו. במקרים כאלה, לדעתי, אין טעם להמשיך ולהתדיין בתביעות סרק לשלום בית, או לפסוק מדור ספציפי ולקבל צוי עיקול וצוי מניעה. בכך אין אנו מועילים לצדדים, אלא מאריכים את יסוריהם בדרך מלאכותית. גם אם לא ניתן מבחינה הלכתית לקבוע חיוב בגט – יש לעשות הכל על מנת להביא קץ לסיבלם של הצדדים.
כאשר מגיעים למצב כזה, אין נפקא מינה לסעיף ה"אשמה". גם אם הבעל או האשה אשמים במצב שנוצר – הרי לאחר מעשה, וכאשר קיים מצב בלתי הפיך, חושבני שראוי לשניהם להעדיף מצב של "ברור לו מיתה יפה", ולא של "ירעו עד שיסתאבו". לצערינו, השארת הצדדים במצבם, מביאה אותם, בחלק גדול של המקרים, לעשות דין לעצמם בענין חיי אישות ויצירת קשר מחוץ לנשואין.
2. מעורבות בית הדין בפירוק השותפות
הדגשתי בהצעתי, שפירוק השותפות ייעשה רק על פי פסיקה של בי"ד רבני ממלכתי. לפי ההלכה, יש מקום בטענת "מאיס עלי" כדי לפרק שותפות. בוודאי שניתן לעשות זאת כשיש הסכם שנעשה קודם לנישואין.
הסכמים אלו יופעלו ע"י ביה"ד בלבד, וניתן לכלול בהסכמים סעיף מפורש שיגביל את תוקפם להפעלה בידי ביה"ד הרבני, ולא בידי ערכאה אחרת. אינני מבין למה ביה"ד לא ישתמש ב"שיקול הדעת" שינתן לו כדי לחייב לפי ההסכם, כאשר הנשואין "מתו" ולא ניתן להחיותם. מובן, ששיקול הדעת יאפשר לביה"ד שלא להפעיל את ההסכם וגם לא לפרק את השיתוף ב"נסיבות מיוחדות", כשלדעת ביה"ד ראוי להמנע מכך. בהצעתי הכפפתי את הפעלת ההסכם לשיקול דעתו של ביה"ד, מתוך הנחה שביה"ד אכן ישקול את הדברים, וכך יהיה בידו כלי חשוב להביא את הצדדים לסיום הפרשה, גם כשאין חיוב בגירושין.
לצערי, הצורך בהסכם כזה מורגש יותר ויותר, ולא לחינם ממשיך נושא זה להכות גלים, גם בארץ וגם בחו"ל. סך הכל, יש כאן כלי נוסף לביה"ד לפתרון בעיות קשות. במצב הקיים, יש כלים משפטיים בחיוב גט (הטלת סנקציות), ואין כלים למצבים של "מות הנשואין" ללא חיוב בגט.
כאמור, אינני חושש מבתי המשפט, ובפרט אם יכלל סעיף מפורש בהסכם שיכפיף את ההסדר לבי"ד רבני בלבד. אני חושש מאד מבתי דין מסויימים, שבגלל "צדקנות יתירה", יעדיפו לתת לבני הזוג להסתאב ולחיות חיי חטא, בגלל חשש ליטול על עצמם "אחריות הלכתית".
