הקזת דם לצורכי בדיקה רפואית

למכון 'צומת', במסגרת פעילותו ההלכ-טכנית במוסדות הרפואה ובקרב הציבור הרחב, הגיעה בקשה לבדוק ולחוות דעה בקשר לשימוש בשבת במכשירים השונים המצויים בשוק לבדיקת סוכר.

בעקבות שיווק מכשיר חדש לבדיקת סוכר, הזקוק לכמות דם פחותה יותר מאשר במכשירים ה'ותיקים' נתבקש מכון צומ"ת, במסגרת פעילותו ההלכ-טכנית, לבדוק האם יש עדיפות הלכתית מובהקת למכשיר החדש, והאם עד כדי חיוב לרכשו, שכן מחירו של מכשיר חדש זה יקר יותר. שאלה מצרנית היא, האם קופת חולים, האמונה לשרת את לקוחותיה, חייבת להציע להם גם ציוד זה במסגרת ההיצע התקני שלה?

במאמר זה מובאת חוות דעתו של הרב ישראל רוזן, העומד בראש מכון צומ"ת, אשר ניתנה לאחר איתור משתמשים מנוסים במכשיר והתייעצויות רבניות ומקצועיות. בהמשכו של המאמר מובאות תשובותיהם של הרבנים יהושע נויבירט ומנשה קליין (הקטן), אשר ניתנו לפנייתו של הרב רוזן.

א. הרב ישראל רוזן: אין חיוב לחזר אחר מכשיר שמוציא פחות דם

1.   הוראות לצמצום 'חילול השבת'

כמדומה, שכל הרבנים העוסקים בפסיקה לציבור מתירים לנזקקים לערוך בדיקות דם בשבת, בשל הזיקה לפיקוח נפש. מאידך גיסא, קיימת הנחייה הלכתית עקרונית לצמצם ככל שניתן בפעולות הנדרשות, בחומרתן או בדרך הביצוע. להלן מספר 'צמצומים מומלצים' מנקודת מבטה של השבת:

1.   המלצה קבועה היא לפעול ב'שינוי', דהיינו לא בדרך הרגילה מבחינת צורת התפיסה.

2.   להפעיל את האלקטרוניקה בשבת באמצעות ה'סטיק', ולא במישרין ע"י לחצן ON. בכך חוסכים בפעולה מיותרת.

3.   בדרך כלל ניתן להשתיק לפני שבת את צפצופי המכשיר בשלבי הבדיקה השונים.

4.   אם אפשר, יש לתת לדם לצאת מעצמו לאחר הדקירה, ולא ל'סחוט' או לשאוב.

5.   יש עדיפות למחטים הארוזים, כך שאין צורך בקריעת האריזה או בשבירתה. דבר זה יכול להתממש ע"י שימוש חוזר במחט קודמת או הכנתה מערב שבת.

6.   ברוב המכשירים קיים 'כיבוי אוטומטי' לאחר זמן קצוב. יש להמתין מלהוציא את ה'סטיק' עד לכיבוי.

7.   יש עדיפות למחט או למכשיר המוציאים פחות דם. אעפי"כ אין חובה הלכתית לחזר אחר מכשיר כזה, אם עלות הרכישה או התפעול (עלות ה'סטיקים') גבוהה משמעותית.

8.   אין קופת החולים חייבת לספק למבוטחיה מכשיר יקר יותר, אם יתרונו ההלכתי הוא רק הוצאת כמות דם קטנה יותר. מאידך גיסא, ראוי ומומלץ שקופות החולים תאפשרנה למעונינים להצטייד במכשיר כזה תמורת העלות הנוספת, בהתחשב בסבסוד המקובל בפריטי האספקה הרפואית למבוטחי הקופות.

2.   החובה למעט בהוצאת דם בשבת

א.  כידוע, חלק מחולי סכרת נזקקים לבדיקות עובר לאכילתם, ולעתים אפי' מספר פעמים ביום. הפוסקים המובהקים מתירים לבצע פעולה זו, כשהבדיקה נדרשת עקרונית על ידי הרופא, משום שהענין גובל בפיקוח נפש. אמנם הם ממליצים לחסוך בפעולות, וכן לעשות ב'שינוי' ככל האפשר.

ג.   השאלה בנידוננו היא בנקודת 'ריבוי בשיעורין'. פשיטא, שאם מונחים לפני האדם שני המכשירים – ישתמש בזה שמוציא פחות דם. השאלה המעשית היא, האם חייבים לרכוש מכשיר זה כדי למעט בכמות הדם היוצאת בכל בדיקה?

ד.   ההנחה לצורך הדיון ההלכתי היא, שמספר הדקירות שוה בשני המכשירים, ובעצם כל בדיקה היא דקירה אחת בלבד, המוציאה טיפה אחת, גדולה או קטנה. המשווקים טוענים ליתרונות נוספים של המכשיר החדש, וביניהם מיקום הוצאת הדם מהגוף, אך דומני שאין לכך קשר לשאלת השבת.

ה.  הרמב"ם (הל' שבת ח,ז) סובר שהוצאת דם היא מדין 'מפרק' מצד מלאכת 'דש' ("החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה"), ושיעורה כגרוגרת כמו שכתב שם. במגיד-משנה כתב, שזה "מסברתו… וחלקו עליו". רש"י על המשנה (שבת קז,א) כתב שזוהי תולדה דשוחט, והיינו נטילת נשמה, ושיעורה בכלשהו (ובלישנא אחרינא כתב רש"י שם, משום צובע).

ו.   באור-שמח (הל' שבת יח,א) כתב לענין נטילת נשמה, ושאר מלאכות ששיעורן בכל שהוא, שאין בהן 'מרבה בשיעורין', שהרי אין להם שיעור כמותי. לכן כתב, דשרי לשחוט לחולה עוף גדול גם בדאיכא קטן, ולא דמי לאיסור מרבה בשיעורין שנאמר לענין תלישת ענף עם שלש תאנים כשיכול לתלוש ענף עם שתים, וזה מספיק לחולה, שכן לתלישה יש שיעור – כגרוגרת.

ז.   המנחת-חינוך (מוסך השבת, לאחר מלאכת הוצאה) פשיטא ליה דאין לשחוט לחולה בהמה או עוף גדול היכי דאיכא עוף קטן וסגי בו, מצד ריבוי בשיעורין. והקשה שם: א"כ, אמאי חילקו בחולין (טו,ב) בין "השוחט לחולה בשבת מותר לבריא כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה" לבין "המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו" – הרי גם בשחיטה יש אפשרות לריבוי, אם ישחט עוף גדול? ותלה שם הענין במחלוקת הר"ן (ביצה ט,ב מדפי הריף) הסובר שאיסור ריבוי בשיעורין הוא דאורייתא, לבין הרשב"א הסובר שהוא דרבנן, ולפיו לא חיישינן. ובבישול החשש הוא שיוסיף לאחר שהקדרה כבר על האש, וחייב מדאורייתא. המנ"ח נשאר בצ"ע לדעת הר"ן, מאי שנא שחיטה מבישול?

ח.  וי"ל דלא כמנ"ח, דלא שייך כלל ריבוי בשיעורין בגוף אחד שאינו פרוד. רק בתולש ענף ובו שלש תאנים, במקום שיש ענף עם שתים, שייך ריבוי; אך לא מצינו דרישה כזו ביחס לתאנה בודדת, שיקפיד לתלוש את הקטנה יותר, אפי' לר"ן דריבוי בשיעורין דאורייתא. ה"ר צבי פסח פרנק הביא בשו"ת הר-צבי (או"ח סי' קעז) סברה כזו בשם אמרי-בינה: "דוקא בקצירה, כיון שהענבים נפרדים זה מזה על העוקץ, נקראת הבצירה על כל אחד ואחד בפני עצמו, אף דעשייתו בעוקץ היא פעולה אחת. אבל בשחיטה לא איכפת לנו אם מרבה שיעורה, ושוחט גדול אינו עושה מלאכה בריבוייא."

ט.  ושם הביא, דבספר רב-פעלים נחלק עליו, וגם בעוף גדול נחשב ריבוי כמו בענבים פרודים, דגם "האיברים הם נפרדים ועומדים בפני עצמם." לענ"ד משמע דמודה לסברא הבסיסית, דריבוי שייך רק בחלקים נפרדים, ולא בתאנה גדולה יותר. אכן צ"ע בסברתו, כי לכאורה מספר האברים הנשחטים שוה בין עוף קטן לגדול, והם רק גדולים ועבים יותר.

י.   הרב פרנק עצמו ס"ל כאמרי-בינה, ודלא כמנ"ח וכרב פעלים, ומתיר לשחוט עוף גדול, ולדעתו אין בזה ריבוי בשיעורין לעומת עוף קטן, אך מטעם אחר – כדברי האור-שמח הנ"ל (סעיף ו) שבנטילת נשמה אין שיעור, והכל אחד. ומסיק שם לענין הבערה, דשרי להדליק לחולה מנורה שיש בה נפט יותר מהדרוש, גם אם יש לפניו מנורה עם פחות שמן, "דדומה לנטילת נשמה, ומעשה ההדלקה אחת היא." וכנראה כוונתו, דהבערה שיעורה בכל שהו, ולכן לא שייך בה ריבוי בשיעורין.

יא.  'בשמירת שבת כהלכתה' (פרק לב הע' צ) התיר הר"י נויבירט בשם הרש"ז אוירבך שחיטת עוף גדול במקום דאיכא קטן, היינו כדעת הרב פרנק. עוד ציין דיש חולקין (ערוך-השלחן שיח,טז, כף-החיים שכח,פז). ביביע-אומר (ח"ח או"ח סי' לד) דן הרב עובדיה יוסף בארוכה בענינא דמרבה בשיעורין, וכתב (אות ה): "הלכך מה שהעלה הגרי"ח בשו"ת רב-פעלים, וכן בספרו בן-איש-חי, שאם יש לו עוף קטן אסור לשחוט עוף גדול – אינו מוכרח להלכה, וכמו שכתבו האחרונים… ולכן המקיל בזה, כשיש לו איזה טעם כל שהו בכך, יש לו על מה שיסמוך."

יב.  לענ"ד בנדון דידן יש מקום לסברא נוספת לקולא: גם אם האיסור הוא משום דש, שיש בו שיעור כגרוגרת, הרי בשני המכשירים אין בטיפת הדם היוצאת שיעור גרוגרת, אף לא בטיפה שיוצאת ע"י המכשיר ה'ותיק', שהיא גדולה יותר. וכי נאמר דין 'ריבוי בשיעורין' גם כאשר מדובר בפחות מן השיעור עצמו?! אתמהה! אמנם איכא מאן דאמר שחצי שיעור אסור מן התורה (ויש שטענו שזה רק בעניני מאכלות ולא בשבת, ואכ"מ), אך מנלן להרחיב לענין 'ריבוי בחצאי-שיעור'. וצ"ב.

יג.   עוד יש לי להעיר לענין עוף גדול ועוף קטן, שדנו האחרונים הנ"ל מצד נטילת נשמה, אמאי לא דנו בעצם הוצאת הדם בשחיטה עצמה מצד מלאכת דש,1אליבא דהרמב"ם וכנ"ל בסעיף ה. ובפרט דסבירא ליה שמלאכה שאינו צריך לגופה חייב; והרי י"ל שהוצאת דם בשחיטה חשיבא צריך לגופה. שיש לה שיעור כגרוגרת? הרי אין ספק שבעוף גדול יוצא יותר דם מאשר בקטן, ובודאי בשחיטת בהמה לעומת עוף? מכאן לכאורה ראיה חזקה לסברתנו הנ"ל, דב'גוף אחד' שאיננו פרוד, כמו תאנה גדולה יותר וכן הוצאת דם בשחיטה, אפי' אם מדובר במלאכה שיש לה שיעור, לית לן בה מצד ריבוי בשיעורין. איסור זה נאמר רק באלמנטים פרודים, תאנים או תבשיל, וכן בנטילת נשמה לענין האיברים הפרודים כדברי שו"ת רב-פעלים הנ"ל (סעיף ט), ולא בהוצאת דם בבת אחת, שזה כתאנה אחת.

יד.  דוגמא נוספת מצאתי בציץ-אליעזר (ח"ח סי' טו,ו), שדן לענין רופא הכותב מירשם לחולה הנזקק, דרך משל, ל10- כדורים, האם יוכל לרשום 20, שהרי "כל מספר שיוסיף לרשום על סך עשרה כדורים ולא יהא בו ג"כ יותר מב' אותיות, אם לא שנחוש שיבוא לרשום מאה או יותר, או שיפרט המספר בתיבות כגון במקום 'עשר' ירשום למשל 'עשרים ותשע' וכד'… ומהאי טעמא יכול להיות שמותר אף לכתחילה לרשום במקום המספר 10 מספר 20, כדי שיהיה מזה גם לחולה שאין בו סכנה, בהיות ואינו מרבה בזה בשיעורין כלל. ולא יגרע עכ"פ משחיטת עוף גדול במקום עוף קטן לדעת המתירים."

       הרי דלא חייש להא דמשיכת הקולמוס גדולה יותר בכתיבת הספרות '20' מאשר '10'. ונלע"ד לחזק דבריו, דלא מצינו שהכותב לחולה צריך לכתוב אותיות קטנות וזעירות ככל האפשר, ולא אותיות גדולות, מצד מרבה בשיעורין. משמע, שהגדלת אלמנט אחד אינו נחשב ריבוי.

טו.  מסקנה: לענ"ד, הנזקק לבדיקות דם לסוכר אינו חייב לחזר אחר מכשיר המוציא פחות דם, אם הוא יקר יותר (באופן משמעותי), מצירוף הטעמים הבאים:
1. הענין קשור ל'ריבוי בשיעורין', ונחלקו הראשונים האם אסור מדאורייתא או מדרבנן. במגן-אברהם (שיח,ו) הובאו שתי הדעות. אם האיסור הוא רק מדרבנן, ספק רב האם לצורך פעולת 'פיקוח נפש' צריך להוציא ממון רב כדי להימנע מריבוי בשיעורין דרבנן.
2.   גם אם 'ריבוי בשיעורין' דאורייתא, עדיין הדבר תלוי האם הוצאת דם היא מלאכת דש, שיש לה שיעור, כגרוגרת, או מצד נטילת נשמה שאין לה שיעור; ולסברת האור-שמח לא שייך כלל ענין 'ריבוי בשיעורין' במלאכות כאלו, שאין להם שיעור.
3.   הוצאת טיפת דם קטנה או גדולה דומה לשחיטת עוף גדול ועוף קטן, ורבו המתירים.
4.   גם לשיטת הרמב"ם, שיש שיעור להוצאת דם, יש להסתפק האם ריבוי בשיעורין אסור גם כאשר לאחר הריבוי עדיין המלאכה היא פחותה מכשיעור. הוצאת דם לבדיקת סוכר, בכל סוגי המכשירים, היא בודאי פחותה מגרוגרת.
5.   זאת ועוד: יש מקום לטענה שהמושג 'ריבוי בשיעורין' מתייחס לגופים המחולקים וניתנים לספירה (כמו מספר התאנים בענף) ולא מצינו שידונו בכך בקשר לגודלה של תאנה אחת, או גודל האות הנכתבת, וכל כיו"ב.
6.אכן, מי שיש בידו האפשרות, ברור שעדיף להוציא פחות דם, ואינה צריכה לפנים.

ב. הרב יהושע נויבירט: אין נפקא מינה בין המכשירים2בתשובה מז' דחנוכה תשס"ג.

א. הוצאת דם – מחלוקת רש"י ורמב"ם אם משום דש או משום חובל.

ב. שחיטת עוף גדול/קטן הוא משום חובל, ואין כל הבדל בין נטילת נשמה גדולה או קטנה.

ג. בנידון דידן י"ל שהוא לא מוציא בידים ע"י משאבה, אלא הדם יוצא מעצמו, אחרי שהמחט בו, כמו פתיחת ברז על גבי זרעים, שאחרי הפתיחה לא עושה כלום – אין נפקא מינה לדידן.

ד. אבל יש לדעת, כי אם רוצים כמה בדיקות, ובאוטומאט נכתבות התוצאות, ודאי אסור משום כתיבה, ולא משום מרבה בשיעורים.

על תשובתו זו יש להעיר, שכמדומה שבהוצאת דם לבדיקת סוכר בהרבה מקרים האדם אכן דוחק בצד הדקירה, כדי שהדם יצא. ואם כן, לשיטתו צריך להיות הבדל בין דוחק מעט לבין דוחק יותר.

ג.  הרב מנשה קליין (הקטן): אסור להוציא דם מעבר לצורך3התשובה ממוצ"ש פר' ויחי, תשס"ג. בתחילתה בא תיאור המכשיר החדש בדומה למובא בראשית המאמר. 

1.   בהוצאת דם חייב משום חובל

לפום ריהטא, הנה ראשונה עלינו לברר דין חובל מה הוא. והנה חובל בחבירו ואינו מוציא דם, אין זה חובל, אלא כשחובל בחבירו ויוצא דם. ולכן, הדוקר מחט בבשר חבירו ולא הוציא דם, אינו חייב משום חובל. והחבלה היא הוצאת דם (שמות כא,יב), ובסנהדרין פד,ב תנן: "אינו חייב עד דעביד בה חבורה"; ושם: "מחט של יד ליטול בה את הקוץ, ליחוש דילמא חביל", ופרש"י: "ועביד חבורה בשבת, והויא לה שגגת סקילה וכו'." ובגמ' (שבת קלג,ב) אמר רב פפא: "האי אומנא דלא מייץ – סכנה הוא, ועברינן ליה. פשיטא?! מדקא מחללי עליה שבתא סכנה הוא! מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד, קמ"ל חיבורי מיחבר." ופרש"י: "מהו דתימא דדם מיפקד פקיד – מופקד ועומד שם כנתון בכלי, ובמציצה אין חבורה ואין כאן איסור תורה, ומשום הכי שרי, ולאו משום סכנה. ואומנא דלא מייץ בחול לאו סכנתא הוא, ולא ניעבריה. קמ"ל דדם חיבורי מיחבר כשיוצא ע"י מציצה, ואפי' הכי שרי משום סכנה."

ביאור יותר מצאתי בשיטה-מקובצת כתובות ה,ב דם מיפקד פקיד, וז"ל:

ונראה לר"י, שיציאת דם חשיב נטילת נשמה, שהדם הוא הנפש, וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה. וכן כתב הריטב"א, דהנכון חובל חייב משום נטילת נשמה, כי הדם הוא הנפש. וכי הוי הדם פקיד, לא חשיבא נטילת נשמה, שאין הדם ההוא אלא כנוס בעלמא ואינו עושה שום חיות במקומו; ודומיא דאילים מאדמים בעינן, שהדם הוא מחובר.

מבואר דדם בגוף האדם חיבורי מיחבר, והמוצץ הוא מוציא דם והוא מעשה חבלה, שע"י שהוא מוצץ בא הדם ונעקר ממקומו לצאת. וזה הוא מעשה חבלה והוא החובל, אלא משום סכנה התירו לו.

וא"כ הוא הדין בדידן, שמכניס המחט ביד או באצבע ומוציא דם – הרי הדם חיבורי מיחבר, ועל כל מה שמוציא חייב משום חובל, כל שלא הוציא לשם רפואה. וכיון דאפשר בפחות, האי תוספת שמוציא ללא צורך, הוה ליה חובל שלא לצורך.

2.   הוצאת דם מיותר

שנית, נלפענ"ד דהנה שאלה זו לאו דוקא בשבת איתמר, אלא הוא הדין בחול. שהרי החובל בחברו שלא לשם רפואה חייב מלקות, אלא דלרפואה הו"ל מצוה, מקרא ד"רפא ירפא", ולא מקרי חובל, ומותר ומצוה להוציא דם. מיהו, לא הותר רק מה שהוא מצוה. אבל פשוט, שאם לרפואה די בחבלה קטנה ובהוצאת דם מעט, וזה הירבה בחבלה והוציא פעמיים מהצריך, הרי זה חייב. ואם בשוגג – הו"ל שגגת מלקות, ואם במזיד – חייב מלקות ממש.

וראיה לזה מגמרא סנהדרין (פד,ב): "רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא… דלמא חביל והו"ל שגגת איסור… אי הכי, אחר נמי? אחר – שגגת לאו, בנו – שגגת חנק." ועי' כסף-משנה הל' ממרים ה,ז ובשו"ת הריב"ש סי' תפד, ובשו"ע הגרש"ז הל' נזקי נפש ס"ד – מבואר דאפילו רופא העושה מצוה ברפואתו, מ"מ אם חבל יותר מהצורך הרי הוא בשגגת לאו. והא דאמרו בגמרא יבמות קיט,א "מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת" – כבר עמד בזה תרומת-הדשן סי' רנ. ועי' גמרא ב"מ נו,א: קשיא ליה לר"א מיתה בידי שמים, ומשני ליה שמואל: דילמא שאני מיתת ב"ד דחמירא. ועי' שו"ת תורת-חסד סי' כט באריכות, ובשו"ת מהרי"ט ריש חלק יו"ד. הרי מבואר, דאפילו חובל במצוה, כל שחבל יותר מהצריך הרי הוא בכלל חובל. אלא שאם חבל יותר בשוגג, הרי הוא בשגגת לאו; ואם חבל במזיד, הרי הוא חייב אם הוא יותר מהצריך להמצוה. וזה פשוט וברור מאד.

ולפי זה לכאורה הוא הדין בנידון דידן: כיון דאינו צריך להוציא רק חצי מן הדם, השאר שמוציא הו"ל בכלל שגגת הלאו או סקילה, והבן.

3.   הוצאת דם מיותרת שלא לשם רפואה

וכבר הבאתי בספרי מל ולא פרע האי שמעתתא, ע"ש נתיב כג, כה, כו. וכן הבאתי שם בסוף הספר מידידי הגאון רי"ש אלישיב שליט"א, דפשוט מאד דהחותך עור הפריעה חייב משום חובל, ובשבת חייב סקילה במזיד, ואין ספק בזה כלל, ע"ש. והטעם פשוט, דמה שהתירה התורה אין בו משום חובל, אלא אדרבה מצוה קעביד. אבל מה שלא ציותה התורה, הרי הוא בכלל חובל – אם הוא בחול, שגגת לאו; ואם בשבת וכו'.

ואפי' להרמב"ן, הובא בנמוקי-יוסף סנהדרין פד הנ"ל, שתמה דא"כ לא יעסוק אדם ברפואה כלל, דילמא טעי והו"ל שגגת סייף? ותי', דמכה אדם לרפואה פטור, ומצוה ד"ואהבת לרעך כמוך" הוא, ואפילו הכי לא שבק רב לבריה דילמא חביל ביה טפי. וכ"כ הר"ן, שהרופא המומחה כשיטעה אינו שוגג אלא כאונס. ולדידהו, לכאורה ליכא שגגת לאו נמי בטעה? מ"מ פשוט, דזה דווקא ברופא שטעה וחבל יותר מהצריך; אבל העושה במזיד, שיודע שאין צריך עוד לרפואה זו, והוא חותך וחובל בחברו שלא לשם רפואה – פשוט דהוא חייב אחבלה. ואם הוא בשבת, הרי הוא חייב סקילה במזיד והתראה; ובחול – מלקות ככל חובל בחברו, דהם לא דיברו אלא ברופא שטעה באמת. וזה פשוט מאד.

4.   נטילת נשמה מאבר אחד

ועוד בו שלישי', דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. דראיתי לרבנו הגדול הרמב"ן ז"ל בחי' למס' שבת (קז,ב ד"ה הא) שהקשה מדלדל עובר במעי בהמה, דחייב משום עוקר דבר מגידולו, הא גוזז ונוטל שערו ושפמו אין בהם משום עוקר? ותי' ז"ל, דמדלדל עובר חייב משום נטילת נשמה. ואע"ג דהאי עובר לית ביה בדידיה נשמה, כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו – העוקרו משם נוטל נשמתו ממנו. ולאו מי אמר ר"ש בגידולי קרקע כן, הכי נמי בבע"ח מחייב משום עוקר דבר מגידולו, דהוא משום נטילת נשמה, דומיא דחובל דהוא נטילת נשמה מאבר אחד וכו', ע"ש. והרשב"א ז"ל הסכים עמו, והביאו שם, וכתב שכן הוא גם דעת הרמב"ם ז"ל. ופלא על בעל קרן-אורה, שבת הנ"ל, שהקשה להרמב"ם שכתב המדלדל עובר הוא מטעם נטילת נשמה, ותמה עליו, ולא הרגיש בדברי רמב"ן שביאר דבריו. והרב המגיד (הל' שבת יא,א) כתב על מש"כ הרמב"ם "הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב" – "מימרא כלשונה, ופי' רמב"ן שהוא חייב משום נטילת נשמה, וכן עיקר, וזה דעת רבינו." ועי' מאירי שם.

ולפ"ז עלתה לן שיטת הרמב"ן ורשב"א, וגם שיטת הרמב"ם לדידהו והרב המגיד, שלהפיל עובר חייב משום נטילת נשמה, והיינו משום דהו"ל כחובל, דהוא נטילת נשמה מאבר אחד. ובמקום אחר הבאתי בזה לפרש דברי המהרי"ט ז"ל, שכתב דעובר לעצמו לאו נפש הוא, וההורג את העובר האיסור משום דירך אמו ומשום חובל, וכמו שכתב בסי' צז וגם הכי ס"ל בסי' צט. ולכן ס"ל במקום רפואה לאמו, כיון דהאיסור משום חובל – במקום רפואה מותרת אמו להתרפאות, כיון דלאו נפש מקרי. ובזה ביארתי במקום אחר מה שאמרו חז"ל (גיטין נז,ב) "כי עליך הורגנו כל היום – זו מצות מילה", והקשה החת"ס ז"ל (שו"ת או"ח סי' קנח), מה ענין הורגנו כל היום, והלא ראינו בעינינו שאפילו אחד ממאה אלף לא מת ח"ו ממצות מילה? ותי', משום שומר מצוה לא ידע. והדברים ידועים ומפורסמים – והלא ראינו גם גויים בזה"ז מלין שלא לשם מצוה, ולא מתים? ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דהא גופי' שנתחייבו בני ישראל זרע אברהם למול ולהטיף דם ברית, הרי זה בכלל נטילת נשמה שחובל בעצמו, ואפילו הכי מקיימין בעצמן ובבניהם. וזהו שנאמר "כי עליך הורגנו כל היום" – כלומר, עצם המילה והחבלה בעצמו, והבן.

5.   עקירת עובר ממקומו – חובל

ודברי הרמב"ן ז"ל, הואיל ואתי לידן נימא בהו מילתא. דלכאורה יש להקשות עליו במה שכתב שם דמדלדל חייב משום נטילת נשמה וכו', דלאו מי א"ר ששת בגידולי קרקע כן, דמאן דתלש כשותא מהיזמי, שיניקתו תלוי בהיזמי, כדאמרינן בעירובין פ' בכל מערבין, דקטלי לי' להיזמתא ויבשה כשותא ומחייבו משום עוקר דבר מגידולו, דהוא תולדה דקוצר, הכי נמי בבעלי חיים מחייב משום עוקר דבר מגידולו, דהוא משום נטילת נשמה, דומיא דחובל דהוא נטילת נשמה מאבר אחד. ויש לדייק אריכות לשונו, ולמה לו להביא ראיה מכשותא מהיזמי – הול"ל סתם, דמדלדל עובר משום נטילת נשמה הוא חייב דומיא דחובל, דהוא נטילת נשמה מאבר אחד, ולמה לי' ראי' מכשותא בכלל?

ולפענ"ד בס"ד הוא כך: דהרמב"ן ז"ל הי' קשה לי' קודם שאמרו המדלדל עובר במעי אמו חייב, והיה מספקא ליה מאיזה טעם חייב, שהרי אינו גדולי קרקע? ותי' לעצמו, שהחיוב משום נטילת מנשמה. אלא דקשה ליה, הא עובר לא מקרי נפש לחייב על נטילת נשמה? ותי', דכמאן דתלש כשותא מהיזמי – כלומר, כמו בכשות, הגם שאין לו חיים אלא מהיזמי ואפילו הכי התולשן חייב משום עוקר דבר מגידולו משום דהוה פירי, הכי נמי האי עובר הו"ל פרי האשה; וא"כ, התולשו חייב כמו תולש פירי כשותא מהיזמי, הכי נמי בבע"ח מחייב משום עוקר דבר מגידולו, והוא שעוקר העובר שגדל במעי אשה. אלא שלא תקשה, דהא לית ליה נשמה אלא ממה שמקבל מהאשה? ומשני, דומיא דחובל – כלומר, כמו שבחובל, שאין לו נשמה מצד עצמו אלא מה שהוא חלק מהאשה, אפילו הכי חייב משום נטילת נשמה, הכי נמי עובר, שהוא עובר כולו לעצמו אלא שאין לו חיות, נמי חייב על נטילת נשמה, דומיא דחובל. והוסיף: דומיא דחובל, דהוא נטילת נשמה מאבר אחד – פי', דזה לא הוי אבר אחד, ומ"מ חייב עליו משום נטילת נשמה מדין זה, גם כאן כיון דהכי נמי מקבל הנשמה מהאם. וי"ל, דס"ל להרמב"ן דעובר לאו ירך אמו לענין העובר בעצם, אלא דמכל מקום החיות מקבל מהאם.

6. העובר חי מהאם גם אם 'עובר לאו ירך אמו'

הרא"ה בבדק-הבית הביא שיטת ר"ת, שכתב דאע"ג דלאו ירך אמו הוא, מ"מ הוא עצמו נהנה ברביעה (וכדעת התוס'). והרשב"א במשמרת-הבית הקשה: מה בכך, הא לא נהנה אלא דרך אברים ולא במקום רביעה? והגע עצמך, אילו היו לפניו ב' גופים ורבע א' ובשעת רביעה של זה נהנה גם דרך איברים מבהמה השניה, וכי נאסרה בשביל זה? והכי נמי, כיון דלאו ירך אמו, וכגוף אחר, נהי דנהנה מרביעת האם, מ"מ מאי טעמא ייאסר, הרי נהנה בדרך איברים? אמנם מרן החת"ס חולין נז,ב כתב, דהמעיין היטב בשיטת ר"ת ובר"ן וברא"ה וראב"ד בשיטה-מקובצת דב"ק ותוס' סנהדרין פ,ב, יבין לאשורו דס"ל דנהי שהם שני גופים, מ"מ חיותו תלוי בחיותה של אם, וכל אבריו וכח חיותם בכח חיות אברים. ובזה עדיף לאו ירך אמו מירך אמו, ויש לו מציאות בפני עצמו, אך כל חיותו מעורב וממוזג באברי אמו. ומיושבת קושית תוס' גיטין, שהקשו נהי דהמשחרר חצי עבדו קנה, אבל המשחרר חוץ מרגלו לא קנה; והכא ששייר השפחה ושחרר רגלה, היינו העובר, איך קנה עצמו בן חורין? ולר"ת אתי שפיר, דעובר לאו ירך אמו הוא, ויש לו מציאות בפני עצמו, אך כח ידו ממוזג בכח יד אמו. על כן כשנותן גט ביד אמו, משחרר חצי' ומשעבד חצי' ממש, כי הוא ממוזג בכל האברים. ועל כן הרובע בהמה, ובתוך בית רחמה ממוזג בית רחמו של עובר, הו"ל כרובע שניהם, ולא קשיא קושית הרשב"א, ע"ש.

ובתש' אחת כתבתי להקשות ממס' תמורה י,א: "אתמר, בר פדא אמר: אין קדושה חלה על עוברין, ורבי יוחנן אמר: קדושה חלה על עוברין. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר ר"י: הקדיש חטאת מעוברת וילדה, רצה – בה מתכפר, רצה – בוולדה מתכפר." ופרש"י, דכי אמרינן ולד חטאת למיתה אזיל, היינו היכא דמפריש חטאת ונתעברה וילדה, דהלכה למשה מסיני דחמש חטאות מתות. אבל אי אפרשה מעוברת, חשוב עובר כבהמה אחרת, וחיילא עליה קדושה באנפי נפשי', והוי ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות, דמתכפר באיזה שירצה, והשניה תרעה. אלמא קדושה חלה על העוברין. ובתוס' פי' הטעם, מדאין צריך קדושה אחרת לאחר שנולד, ולא משום דלא אזיל למיתה. ובגמ' שם מצריך צריכי בין היכי דאקדיש לעוברה גופי' והיכי דאקדשיה לאימייהו ולעובריה – דבכל אופן הולד לאו ירך אמו הוא וקדיש לעצמו. ועיין בגמ' שם דף כה, דיליף לה מקרא להקדיש עובר מבטן.

הרמב"ם הל' מעשה הקרבנות טו,ח כתב: "היתה לו בהמה מעוברת, ואמר: אם תלד זכר, הרי הוא עולה; ואם היא נקבה, זבחי שלמים – ילדה זכר, יקרב עולה; ילדה נקבה, תקרב זבחי שלמים… והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכיוצא בה – הרי זה קדוש." וכתב הכסף-משנה: המקדיש עובר – פלוגתא דאמוראי בספ"ק דתמורה, דף יא, ופסק כר' יוחנן." ומבואר דהרמב"ם פסק דעובר לאו ירך אמו, ואדרבה כב' גופים נינהו. ואפילו לבר פדא, דפליג התם, לא פליג אלא בבהמה בעלת מום, אבל בתם במעי אמו תמימה, אפילו בר פדא מודה דקדוש, ע"ש. ומבואר מיהו, דעובר לאו ירך אמו הוא. ובדף יא עוד שם: "בעא מיני' אביי מרב יוסף: היא שלמים וולדה חולין, ושחטה בפנים – מהו?… מי הוי חולין בעזרה או לא?" וכן להיפך: "היא חולין וולדה שלמים, ושחטה מבחוץ – מהו? מי מחייב עליה משום שחוטי חוץ."

הן אמת דדברי הרמב"ם נראין לכאורה סותרין, דכאן ובהל' פסולי המוקדשין ד,ו, וכן נראה מדבריו בהל' עבדים ו,ה, שכתב: "הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד – דבריו קיימין. הרי את שפחה וולדך בן חורין – לא אמר ולא כלום." ופי' הראב"ד בהשגות, דקשה רישא לסיפא; אלא רישא דבריו קיימין, דעובר לאו ירך אמו, וסיפא טעם אחר, ע"ש. והכסף-משנה כתב שדברי הראב"ד אינם השגה, אלא פירוש וטעם. אמנם הלחם-משנה שם חלק על הכסף-משנה. ובהל' נזקי ממון יא,יא בפרה מעוברת שהמיתה את האדם וכו', היא ועוברה נגחה היא ועוברה נרבעו, ע"ש, וכן בהל' נזקי ממון פ"ט כתב הרמב"ם, דעובר ירך אמו הוא. ועיין עוד הל' שבת יא,א ובמגיד-משנה שם, וברמב"ן שבת קז – מדלדל עובר חייב משום נטילת נשמה, דהוי כחותך אבר, דחייב משום נטילת נשמה, ובחי' הארכתי.

7.   בהוצאת דם רפואית אסור להוציא מעבר לדרוש

ומה שהביא מאור-שמח הל' שבת יח,א לענין נטילת נשמה ושאר מלאכות ששיעורן בכל שהוא, דאין בהן מרבה בשיעורין, ומותר לשחוט עוף גדול, וציין לרמב"ם הל' שבת ה,ח, וגם לספר 'שמירת שבת כהלכתה' פרק לב הע' צ, וערוך-השלחן שיח,טז – אמת כי הני שני דברים: דלענין שחיטת עוף או בהמה, דכל השחיטה הוא ענין של נטילת נשמה, שפיר לא הוי רק נטילת נשמה אחת, וכמו שכתב שם האור-שמח "נהורא שקל מיניה וכו'", ע"ש. ומיהו בנדון דידן, שאנן דנין על חבלה, והחובל בשבת באדם אחד כמה פעמים חייב על כל חובל וחובל; וכן אם אחד חבל בו ובא השני וחבל בו, שניהם חייבין. ואנן מנטילת נשמה מאבר עסקינן, וכל טפה וטפה שיוצאת הוא חבלה לעצמה, וכמ"ש בסמוך ממוהל דמייץ, והבן.

לכן לפענ"ד ודאי שכל טפה וטפה של דם המוציא מגוף האדם הוא בכלל האיסור; ובמקום שאפשר למעט בחבלה, הו"ל חיוב למעט. ונדון דידן – אם אפשר במחט קטן שמוציא שתי טיפות, או במחט רגיל שמוציא ד' טיפות, עליו להשתמש במחט קטן. ואם אינו ממעט – אם הוא במזיד, הרי יש כאן איסור לאו דחובל.

ולאו דווקא בשבת, אלא ה"ה חול. ולאו דווקא בבדיקות אלו, אלא כל שהרופאים לוקחים דם לבדיקות מה שלא צריך, הוא בכלל האיסור. וכאן ליכא אפי' היתר דרמב"ן בנמוקי-יוסף, שרמזתי עליו, דהרופא הו"ל בכלל אונס ולא שוגג – דהתם לא נאמרה אלא באופן שצמצם הכל לפי מראה עיניו, אלא שאעפ"כ טעה והוציא יותר, הו"ל בגדר אונס; אבל באופן שיודע שמוציא דם שאינו צריך לבדיקה רק החצי שלו, וכיוצא שעושה בדיקות שאינן צריכות בכלל – הרי הוא בכלל האיסור.

וכבר עוררתי הרבה בענין של נתינת דמים להניחם בבנק הדם (בלאט באנק בלע"ז). והגם שאמרו "הוא שחבל בעצמו, פטור; ואחרים שחבלו בו, חייבים" – אינו לומר שמותר לחבול בעצמו, דגופו של אדם אינו שלו שיוכל לחבול בו, אם לא שהוא מן האנשים שיש להם ריבוי דם, וצריכים בכל פעם להקיז דם בשביל בריאות – אז מותר לשם רפואה.

ויה"ר שלא יצטרכו בני ישראל לבדיקות אלו, והקב"ה ישלח מלאך רפאל וישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם.

ד. הרב ישראל רוזן: טיפת דם גדולה אינה מיותרת4פנייה זו לרב מנשה קליין (הקטן) היא מיום יא בטבת תשס"ג, ובאה בעקבות האמור לעיל בפרק ג.

ענוות כת"ר תרבני בתשובתו המהירה בנידון, וכן בדבריו המלאים חכמה ודעת מזן אל זן, והחכימני רבות. ברם, אל יחר אפו ואדברה אך הפעם, שכן דומני כי השאלה לא הובנה כראוי, או לא היתה מספיק חדה מבחינת המציאות עליה אנו דנים.

כת"ר הסיט את כל הדיון לענינא דחובל בחברו, וגם בעצמו, וערך מערכה רבתי וראויים הדברים למי שאמרם. אך דומני כי כת"ר הבין ששאלתי היא האם מותר להוציא דם מיותר כשאין צורך בתוספת זו, ולא את זה שאלתי. מדובר בדקירת מחט אחת שהאדם דוקר את עצמו, ויוצאת טיפת דם אחת בלבד. השאלה היא האם האדם מחוייב לרכוש מכשיר משוכלל יותר, ויקר יותר באופן משמעותי, כדי שטיפת הדם שתצא במכשיר זה תהיה קטנה יותר?

לא עולה בדעתי שיש בכלל שאלה של חובל, כאשר האדם משתמש בציוד שיש בידו ואין לפניו משהו אחר (וכאמור לא מדובר שהוא יוציא דם ע"י סחיטה נוספת או שאיבה יותר מהצורך). אם כת"ר סבור שגם בכהאי גוונא יש שאלה של חובל, א"כ לענ"ד 'לא מצאנו ידינו ורגלינו' בבתי חולים ובמרפאות, שמעשים בכל יום שמוציאים דם כדרכם; וכמדומה, שלא שמענו מימינו שרופאים ואחיות שומרי תורה ומצוות נדרשים לדקדק שלא להוציא אף טיפה מיותרת (ושם מדובר בשאיבה בידים ע"י מזרק, משא"כ בשאלתנו). ואם נדרוש לדקדק בכמות ההוצאה עד כדי חיוב מלקות, "לא ניתנה תורה למלאכי השרת". על כורחך צריך לומר, שהאומן פועל כדרכו, ודי בכך. והאם עולה על הדעת שיצטרך לחזר אחר ציוד משוכלל יותר, שמוציא פחות דם לבדיקות?

מכל מקום, שאלתי מתוך הנחה שהמכשיר שהאדם משתמש בו בימות החול הוא 'כשר' ואין צורך הלכתי להחליפו. ונפשי בשאלתי, האם יש צורך בגלל השבת, מנקודת המבט של ריבוי בשיעורין, וכפי שפרטתי במכתבי הקודם.

ה. הרב מנשה קליין (הקטן): אסור להוציא אף טיפת דם מיותרת5תשובה לפנייה הנ"ל (פרק ד) מיום ג' לסדר "בך יברך ישראל" תשס"ג.

קבלתי מכתבו השני, והגם כי אין דרכי להשיב בדבר פעמיים, כידוע, מ"מ כיון דראיתי שהי' כאן אי הבנה, רק באתי להבהיר אי הבנה ממכתבי הראשון. והנני להוסיף ביאור מה שכתבתי, דכל פורתא דם המוציא מהאדם ללא צורך, הוי בכלל האיסור של חובל, לדעת הפוסקים דקי"ל כותייהו.

1.   כל טיפת דם היא 'נטילת נשמה'

כבר הובאו לעיל (ג1/) דברי ר"ת בתוס' כתובות (ה,ב ד"ה דם מיפקד) שהוצאת דם חשובה נטילת נשמה. וכן מצאתי בשיטה-מקובצת (כתובות ה,ב) בשם הר"י. וכן הבאתי מתוך השיטה-מקובצת בשם הריטב"א ראייה שדם בגוף האדם חיבורי מיחבר (פי', שכל הדם שבכל הגוף הוא מחובר זה לזה והוה כעשת וחתיכה אחת, והנוטל מקצתו הוא נוטל מקצת נשמה). והמוצץ הוא מוציא דם והוא מעשה חבלה, שע"י שהוא מוצץ בא הדם ונעקר ממקומו לצאת, וזהו מעשה חבלה והוא החובל. אלא באומנא דמייץ משום סכנה התירו לו, וגם בכתובות משום מצוה.

וא"כ הוא הדין בדידן, שמכניס המחט ביד או באצבע ומוציא דם. הרי הדם חיבורי מיחבר, ועל כל טפה שמוציא הוא חייב משום נטילת נשמה, שהרי כל טפה הוא מקצת נשמה. ובפרט לפי מה דקי"ל דכל שיעמוד על רביעית ופחות לא יחי', א"כ כל שלא הוציא לשם רפואה הרי הוא נוטל מקצת מן הנשמה שלו, שע"י חלק שמוציא הוא מקרב לבוא לדם הרביעית שתלוי בו חייו. נמצא שכל טפה וטפה חלק מחייו, כי הדם הוא הנפש, וחייב משום נטילת נשמה. אלא דלשם רפואה מותר. וכיון דאפשר בפחות, א"כ האי תוספת שמוציא ללא צורך הנ"ל, חובל שלא לצורך. כיון דדם חיבורי מיחבר ולא מפקד פקוד, נמצא דכל טפה וטפה שמוציא הוא שחובל בגוף האדם, והבן.

2.   היתר זריקות בשבת

ולא דמי למה שפלפלו האחרונים לענין נתינת זריקה בשבת, שהתירו ליתן להני אינשי שצריכין לקבל זריקה בכל יום נגד סוכר ויוצא בו. דהתם אדרבה, הרי אינו רוצה ביציאת הדם, והרופאים או האחות הבקיאים יודעים כדת מה לתחוב המחט תחת העור ולא בתוך וריד, וע"פ רוב לא יוציא דם כלל ואינו רוצה ביציאת הדם. ואם לפעמים יוצא דם, הוי לא מכוין, וגם פסיק רישא ליכא. וא"כ מצד הדין אין כאן איסור תורה.

ועיין תשובה-מאהבה ח"א סי' קלד-קלה תש' לחתנו לענין בלוטערן (אבעבועות), ודן אם מוכרח הרופא לעשות חבורה המוציא דם. ועיין שו"ת זכר-יהוסף ודעת-תורה או"ח ובקיצור שו"ע צא,יח. והראה לי חתני כבני, הרה"ג מוהר"צ האגער, מה שידידי הגאון רבי אליעזר וואלדענבערג שליט"א האריך ג"כ בדבר בתש' ח"ח סי' טו, וציין לכמה תשובות, ואין בכוחי לעיין אחר כולם. אבל התמצית, שכולם מדברים בזריקות שאין מוציאין דם, ואדרבה כל עיקר כוונתם לא להוציא, ורק בבלתי זהירות לפעמים דוקרים במקום שמוציא דם, וכהאי גוונא אינו בגדר חובל לאסור.

אמנם בדידן, אדרבה כוונתו להוציא דם, וכל שכוונתו להוציא דם וכל שכן לרפואה – הרי זה חובל, וחייב על הוצאת הדם. אלא שאם הוא לרפואה, מותר; ואם לאו, הרי זה אסור, וכמו שכתבתי בסמוך. ומכל מקום אוסיף ביאור קצת.

3.   חילוק בין נטילת נשמה כולה לבין נטילה במקצת

בשו"ע או"ח שטז,ח: "שמונה שרצים האמורין בתורה – הצדן והחובל בהם, אע"פ שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור, חייב. ושאר שרצים אינו חייב החובל בהם, אא"כ יצא מהם דם." ובמגן-אברהם ס"ק טו: "תחת העור חייב – י"א דחובל חייב וכו', וי"א משום נטילת נשמה שבאותו מקום, וזה הסכימו רוב המפרשים. ובחובל אדם בבהמת חבירו דרך נקמה – מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. ובחובל לרפואה – חייב לכו"ע." ועיין מגן-אברהם שכח,ג ובמחצית-השקל שם, דלמ"ד משום נטילת נשמה ודאי אפי' בכל שהוא חייב.

ופשוט נראה, דמש"כ אפי' על כל שהוא חייב – הכוונה דעל כל טפה וטפה חייב אם מוציא. וכן כתב להדיא בתבואת-שור יו"ד יא,יב, שהביא שם דעת הבית-שמואל והב"ח שמחלקים, דכל שתי אותיות הוי חילול אחד. א"כ הו"ל מחלל כמה פעמים בכותב כמה אותיות. משא"כ שחיטה, דשחיטה אחת, הוא חילוק תמוה, דהא ודאי קיי"ל כפוסקים דס"ל היכא דחבל ויצא דם חייב בכל פורתא משום נטילת נשמה דההוא פורתא, כדמוכח באו"ח סי' שטז. וכהאי גוונא במידי דחייב מלקות – אילו מתרין ביה בכל פורתא, חייב על כל אחת (גמ' סוף מכות). ודמי ממש לכתיבת הגט, ובתרוייהו כמה חילולים הוא עושה וכו', ע"ש.

ובס' תהלה-לדוד שיח,ח הביא דברי התבואת-שור הנ"ל, וז"ל:

 כתב המחבר ס"ב: השוחט בשבת לחולה מותר לבריא, כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וכו', ולא שייך למיגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא, דהא משום האי זית דחולה בעי לישחט לכוליה, כמ"ש רש"י ז"ל. ולכאורה לפמ"ש התבואת-שור יא,יב, וז"ל: "קיי"ל כהפוסקים דס"ל היכי דחבל ויצא דם חייב בכל פורתא משום נטילת נשמה דהאי פורתא, כדמוכח באו"ח סי' שי"ו. וכהאי גוונא במידי דחייב מלקות, אילו מתרינן ביה בכל פורתא חייב על כל אחת, כמ"ש בסוף מכות", ע"כ. והשתא, אמאי לא גזרינן בשחיטה שמא ירבה בשבילו שישחוט היותר גדול? וע"ש, מה שמחלק בין שחיטה דלא גזרינן לבישול חתיכה אחת, ע"ש מה שהאריך. ולפמ"ש בסמוך, לחלק בין נטילת נשמה כולה, כגון הורג נפש או שוחט בהמה, ובין נטילת נשמה במקצת – אתי שפיר, וכמ"ש האור-שמח ג"כ, ודו"ק.

4.   רופא צריך לחזר אחר מכשיר שמוציא פחות דם        

ומעתה מה שנראה למעכ"ת בלשון תמיהה ("האם עולה על הדעת שיצטרך לחזר אחר ציוד משוכלל יותר שמוציא פחות דם לבדיקות?!") אצלנו הוא בניחותא. רופא שיש לפניו ציוד או מכשיר, אם יכול לחזור וליקח ציוד אחר שמוציא פחות דם – צריך לחזור אחר הציוד השני; ואם יש בידו ואינו עושה – הכי נמי עובר. ולפענ"ד ודאי עולה על הדעת שיצטרך רופא לחזר אחר ציוד משוכלל יותר שמוציא פחות דם לבדיקות, אם זה אפשרי, ולמה לא? ומה שתמה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת – אמת! אבל ניתנה לאנשים בעלי אחריות שומרי תורה ומצוות. וכל שיש בידו למנוע מלשפוך דם נקי באיזה אופן שהוא, חייב לעשות. וראיה מדברי הגמ' סנהדרין הנ"ל, דכל שמוסיף אפי' בשוגג הו"ל שגגת לאו או מיתה.

איברא, דקושית מעכ"ת דלא ניתנה תורה למלאכי השרת היא קושית הרמב"ן ז"ל (הובא בסמוך) שהובאה בנמוקי-יוסף סנהדרין פ"ד הנ"ל, שתמה דא"כ לא יעסוק אדם ברפואה כלל, דילמא טעי, והו"ל שגגת סייף? ותי', דמכה אדם לרפואה פטור, ומצוה דואהבת לרעך כמוך הוא, ואפילו הכי לא שבק רב לבריה, דילמא חביל ביה טפי. וכ"כ הר"ן, שהרופא המומחה כשיטעה אינו שוגג אלא כאונס. ולדידהו, לכאורה ליכא שגגת לאו נמי בטעה. מ"מ פשוט דזה דוקא ברופא שטעה וחבל יותר מהצריך לרפואה, והו"ל בגדר אונס. אבל העושה במזיד, שיודע שאין צריך עוד לרפואה זו, או שיש לו עצה אחרת אלא שצריך לטרוח אחר ציוד אחר, ולכן הוא חותך וחובל בחברו שלא לשם רפואה, דלרפואה היה אפשר בלי זה – פשוט דהוא חייב. ואף שגגת לאו לא הוה, שהרי בידו הי' שלא לחבול. ואם הוא בשבת, הרי הוא חייב סקילה במזיד והתראה, ובחול – מלקות ככל חובל בחברו, דהם לא דברו אלא ברופא שטעה באמת. וזה פשוט לכאורה.

5.   חובת הזהירות המוטלת על הצוות הרפואי

ומה שמע"כ תמה שלא שמענו מימינו שרופאים ואחיות שומרי תורה ומצוות נדרשים לדקדק שלא להוציא אף טיפה מיותרת, ואם נדרוש לדקדק בכמות ההוצאה עד כדי חיוב מלקות לא ניתנה תורה למלאכי השרת – לפענ"ד בכאן 'לא שמענו' אינו ראיה. וראה בטוש"ע יו"ד סי' שלו, דהביא:

תנא דבי ר' ישמעאל: "ורפא ירפא"… בא ללמדנו שניתנה לו רשות לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא, והזריז הרי זה משובח, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים. ואפי' יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אלא א"כ יהא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה, ולא יהא שם גדול ממנו. אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא עוסק בה. וכן אם יש גדול ממנו, לא יתעסוק בה כלל, ק"ו משאר דינים והוראות שבתורה, דהיאך יורה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו?!

והנה לא ראיתי רופאים שומרי תורה ומצוות שלא יתעסקו ברפואות ולא יעשו דברים במקום שיש גדול הימנו. גם לענין לרפאות בחנם ועוד הלכות, ובעונ"ה אין לנו אבא אומנא, וחבל.

ברם הנני להודיעו, דלאחר שקבלתי מכתבו השני, קראתי אלי רופא מומחה שומר תורה, ושאלתיו בענין מה שלוקחין דם לבדיקות, כמה לוקחים וכמה צריך לזה? ודברנו פה בביתי עם רופא מומחה (בפטלוגי') ואמרו לי שכל המבחן שעושין היום, ולוקחין דם מבני אדם בשפופרת בדיקה, הוא עשר פעמים מרובה יותר ממה שצריך, ולהלן החשבון: ס"ה שצריך לבדיקה הוא1ml , והשפופרת הנורמלית מכילה 5cc, שהוא יותר מעשר פעמים הצריך לבדיקה. ואפי' שפופרות קטנות (mini tubes) מחזיקות יותר משמונה פעמים ממה שצריך למבחן. נמצא שכל רופא שלוקח דם ע"י השפופרת הגדולה, מלבד שאין זה חלק מהרפואה שאין צריך רק למחצה ולשליש ולרביע או פחות מזה – ואצל הרבה בני אדם, בפרט זקנים וחלשים ממש, מיעוט הדם הזה נוגע ופוגע בנפשו – ואעפ"כ אפי' הרופאים שומרי תורה ומצוות אינם מקפידין בזה. ואדרבה, הרופאים האלו שבאו אלי והסברתי להם הדברים, הסכימו אלי ואמרו, שיכתבו בבטאון הרפואי (Medical Journal) על זה, ושבהלכה אין מסכימים וצריך למעט את כל השפופרות האלו. ואולי כדאי גם בארץ ישראל לפרסם זה. ואני מסכים שיכול לפרסם בשמי, ואולי נציל רופאים שומרי התורה משפיכת דמים, שלא צריכין למבחן שופך על הארץ ממש, לבד מהאיסור.

6.   מסקנה

תבנא לדינא:

א. לפענ"ד ודאי שכל טפה וטפה של דם המוציא מגוף האדם הוא בכלל האיסור; ובמקום שאפשר למעט בחבלה הנ"ל, חייב למעט

ב. ונדון דידן – אם אפשר במחט קטנה שמוציאה שתי טפות או במחט רגילה שמוציאה ד' טיפות – עליו להשתמש במחט קטנה. ואם אינו ממעט – אם הוא במזיד, הרי יש כאן איסור לאו דחובל, ולאו דווקא בשבת אלא ה"ה חול.

ג. ולאו דווקא בבדיקות אלו; אלא כל שהרופאים לוקחים דם לבדיקות מה שלא צריך הוא בכלל האיסור. וכאן ליכא אפי' היתר דרמב"ן בנמוק"י, שרמזתי עליו, דהרופא הו"ל בכלל אונס ולא שוגג – דהתם לא נאמרה אלא באופן שצמצם הכל לפי מראה עיניו, אלא שאעפ"כ טעה והוציא יותר, הו"ל בגדר אונס. אבל באופן שיודע שמוציא דם שאינו צריך לבדיקה רק החצי שלו וכיוצא, שעושה בדיקות שאינן צריכות בכלל – הרי הוא בכלל האיסור. וכבר עוררתי הרבה בענין של נתינת דמים להניחם בבנק הדם. והגם שאמרו "הוא שחבל בעצמו פטור, ואחרים שחבלו בו חייבים" – אינו לומר שמותר לחבול בעצמו, דגופו של אדם אינו שלו שיוכל לחבול בו, אם לא שהוא מן האנשים שיש להם רוב דם וצריכים בכל פעם להקיז דם בשביל בריאות – אז מותר לשם רפואה.