חלק א' – הלכה
א. הקדמה
גניבת ספרי תורה – תופעה שלצערינו אינה נדירה בשנים האחרונות1איגוד חברות הביטוח מנה גניבת 20-15 ס"ת בשווי של כמליון ל"י מבית-הכנסת הגדול בנתניה כאחת מעשר הגניבות הגדולות שבוצעו ב1976-. בעתון "מעריב" מיום 4.5.77 מובא שהסיכום השנתי של גניבת ס"ת ברחבי הארץ עולה ליותר ממאתים ספרי-תורה בשווי של יותר מ25- מליון ל"י. דו"ח משטרתי מאייר תשל"ז מאת מפקח נתן פלג מצביע על גניבת כ200- ס"ת מתחילת 1976, כשהבולטת שבגניבות היתה גניבת 17 ס"ת בנתניה באמצע אפריל 1976, 15 ס"ת בנהריה באמצע אוקטובר 1976 וגניבת 19 ס"ת בנתניה בסוף פברואר 1977. – אינה המצאה של דורנו. כשרוצה התלמוד2בבא בתרא נו, א'. לדון ברכוש ציבורי שנגנב, שאין האישים המרכיבים את הציבור נאמנים להעיד עליו, מביא הוא כדוגמא ספר-תורה שנגנב. מבין השיטין נמצאנו למדים שקיימת אפשרות לזיהוי הספר ע"י עדים המעידים על גניבתו. אמנם יתכן שהעדים מעידים על גניבת הספר על פי ראיית פעולת הגניבה עצמה, אולם הרשב"ם מביא גם את האפשרות שהעדים מעידים על פי ידיעתם "שזהו ספר תורה של אותה עיר". ואכן, הרי אין ספר-תורה מודפס במכונת דפוס המוציאה מתוכה מאות דפוסים זהים לחלוטין, אלא סופר סת"ם (= ספרי תורה, תפילין ומזוזות) הוא זה שכותב את הספר כולו בכתב ידו. ניתן, איפוא, לזהות ספר תורה על פי טביעת-עין, או על פי סימנים הניתנים להגדרה.
זיהוי הספר עפ"י טביעת-עין או על פי סימנים הוא די נדיר ביחס למספר הספרים הקיימים. יש לזכור שרוב הספרים שייכים לבתי-כנסת ציבוריים. בדרך כלל ספרים נתנים לבתי הכנסת במתנה. גבאי בית הכנסת מתחלפים מדי תקופה, ואין איש הנותן ליבו להכיר את הספרים שברשות בית הכנסת לפני ולפנים. עובדה זו מקילה על מלאכתם של הגנבים, ומקשה על האפשרות למצוא את הספר הגנוב, ואכן, מאז החל גל הגניבות נמצאו ספרים בודדים בלבד מאלו שנגנבו3מתוך הדו"ח המשטרתי הנ"ל..
זאת ועוד: כל זיהוי ע"י בעל הרכוש עצמו, שאינו ניתן לבדיקה ע"י גורם חוץ, ודאי שאינו קביל מבחינה משפטית, וכל חשוד בגניבה יוכל כמובן לטעון להד"ם, מול זיהוי של הטוען לבעלות על הרכוש.
במקרים הבודדים בהם נמצאו ספרים, וזיהויים נעשה ע"י בעל הספר היה זה על פי טעות שנמצאה בספר שבועות מספר קודם הגניבה, ושבעלי הספר זכרוה (מקרה הגניבה מישיבת אור-שמח בירושלים ביולי 1977). דו"ח משטרתי ממטה מרחב חיפה מתאריך ל' בניסן תשל"ז מספר שאדם נעצר כחשוד וטען להגנתו שהספרים הנידונים הובאו עמו מחו"ל. עקב כך לא העלתה חקירתו דבר, והוא שוחרר.
מתבקשת איפוא דרך לזיהוי הספר באופן אובייקטיבי, כלומר: לא רק בעל הרכוש יוכל לזהותו (דבר נדיר בספרי-תורה כאמור לעיל) אלא הזיהוי יוכל להיעשות ע"י כל אדם. הזיהוי ייעשה ללא ספק שמא אין סימן הזיהוי מתייחס לספר הנדון, וממילא יהיה זה זהוי קביל באופן משפטי. היחידה למחקר ופיתוח במשטרת-ישראל הזמינה מצמ"ת מחקר בכוון זה. מאמר זה הוא חלק מהמחקר שהוזמן.
בדרך כלל נוהגים לזהות חפצים ע"י רישום כלשהו עליהם. כך נהוג לגבי מכוניות, מנועים מכשירים, ספרים, בגדים ועוד ועוד. ניתן לסווג רישומים אלו לשני סוגים:
א. רישום גלוי על החפץ, אם בגופו (חריטה או תבליט) או בסיוע חומר זר (כתיבה, הדבקה וכו').
ב. רישום נסתר, אם ע"י חומר בלתי נראה (המתגלה באמצעים אופטיים או כימיים) או במקום בלתי נראה בחפץ.
חסרונו העקרי של הרישום הגלוי טמון באפשרות לטשטש אותו או לזייפו. אפשרויות אלו מצטמצמות במידת מה ברישום הנסתר, אם כי גם הרישום הנסתר עלול להגלות לעין כל, במיוחד לעינו של זה שמעונין למוצאו.
חסרונות אלו קיימים בחפצים שנמנו לעיל. חסרונות אלו קיימים באותה מידה ואף יותר (בשל קלות המחיקה, שהרי גם סופר שטועה מוחק) בכל סימן שייעשה בספר תורה. סימונים על גבי ספר תורה יכולים להעשות בדרכים הבאות:
א. סימון גלוי או נסתר על "עצי החיים". במקרה זה קלה ביותר היא הפרדת הגויל מעצי החיים או החלפתם. הפרדה כזו – עפ"י עדותו של סמל בן-מויאל ממשטרת רמלה בשיחתי עמו ביום יח באלול תשל"ז – נעשתה במקרים רבים של ספרי תורה גנובים.
ב. סימון גלוי או נסתר בקלף. סימון כזה יכול להעשות בעזרת חומר כתיבה (דיו וכד'), הבלטה, שיקוע או חירור. סימון כזה יתכן שייעשה בצידו הכתוב של הגויל, או בצידו החלק. לנושא זה מוקדש הפרק ההלכתי הבא:
ב. כתיבה על גבי ספר תורה
1. הבעיות ההלכתיות
א. כתיבת יתר בספר תורה פוסלת את הספר. מקורות: בבלי מנחות לב, ב "אמר רב יהודה אמר שמואל: כתבה (= מזוזה) אגרת (רש"י ורבינו תם: לא דקדק בחסירות ויתירות) – פסולה. מאי טעמא? אתיא כתיבה כתיבה מספר". הרי שהמקור לדקדוק בחסירות ויתירות הוא מדין כתיבת ספר תורה. מהגמרא שם ל, א "אבל יתירות לית לן בה" ופירוש רש"י ותוספות מבואר שיש לגרור (= למחוק) אותיות יתירות בספר תורה. יתר פוסל בספר תורה לאו דוקא כשמוסיפים אות או מילה, אלא גם תוספת ניקוד פוסלת מטעם יתר (שו"ע יו"ד רעד, ז).
ב. כתיבת דברי חול על ס"ת. מקורות: שו"ע או"ח ס" מב "קלף המעובד לשם תפילין אסור לכתוב עליו דברי חול, דהזמנה כי האי גוונא לגוף הקדושה מילתא היא".
ג. מקום הכתב ע"ג הספר. לדעת הנודע ביהודה (מהדו"ת ס" עד) כתב יתר פוסל בס"ת רק כשהוא בתוך מלה או בצידה באופן שיש מקום לטעות ולקרוא את האות היתירה עם המלה הכתובה כדינה. יש ערעורים על פסק זה.
ד. כתיבה מעברו החלק של הקלף – האם דינה שוה לכתב שנכתב מעברו הכתוב?
ה. סימון בחריטה, בהבלטה או בחירור – האם דינו ככתב בדיו, וכשם שדיו פוסל, כן סימון זה פוסל, או לאו?
- כתיבה בכתב סתר – האם דינה ככתיבה או לאו?
2. ביבליוגרפיה
א. הרב יעקב יצחק וייס, כיום ראש אב בית הדין של העדה החרדית בירושלים, ולפנים: ראב"ד בקהילת מנצסטר באנגליה. תשובתו בספר מנחת-יצחק חלק ב' ס" טו נכתבה בשלהי שנת תשי"ד לשאלתו של סופר סת"ם בלונדון. שלא כתשובות הבאות, תשובה זו דנה במישרין בספר תורה ולא במזוזה, והיא עוסקת בשאלה אם מותר לסופרים ולמגיהים לחתום את חותמם בתוך ספר התורה.
ב. הרב משה פיינשטיין שליט"א מניו-יורק. התשובה התפרסמה בקובץ הפרדס ניסן תשכ"ב ואח"כ בספרו אגרות-משה יו"ד סי' קמ. התשובה נכתבה במקורה בח' באייר תשכ"א בתשובה לשאלתו של אדמו"ר מציעשינוב, ראה סעיף ג'.
ג. הרב שלום יחזקאל שרגא רבין – הלברשטם, אדמו"ר מציעשינוב מברוקלין ניו-יורק. הוא זה שעורר את השאלה ואת הספק סביב המזוזות שמשרד הדתות הטביע עליהם באותיות שקועות "נבדק מ,ד." הוא הפנה את שאלתו לרב פיינשטיין (ראה לעיל סעיף ב') ולרב ברייש (ראה לקמן סעיף ט'). הוא עצמו פרסם תשובה בענין זה בהמשכים בקובץ הפרדס בחוברת ניסן תשכ"ב ואייר תשכ"ב. תשובה זו או חלקים ממנה הובאו כנראה לידיעת הרבנים הנ"ל עוד קודם לכן.
ד. קונטרס מהרב דב אליעזרוב שליט"א, רבה של שכונת קטמון בירושלים, שנכתב לפי בקשת הרבנות הראשית ונדפס בסטנסיל ונושא את התאריך ט"ז בתמוז תשכ"א. בקונטרס זה יש התייחסות ישירה לתשובתו של הרב פיינשטיין (לעיל סעיף ב').
ה. הרב שאול ישראלי חבר ביה"ד הגדול דהיום, ורבה של כפר הרואה אז – פרסם תשובה בענין בספרו עמוד הימיני סימן מ'.
ו. הרב עובדיה הדאיה זצ"ל פרסם בענין זה בגליונו הראשון של הבטאון "קול-סיני" כסלו-טבת תשכ"ב. אח"כ התפרסמה שוב תשובה זו בספרו ישכיל עבדי חלק ז' יו"ד סי' לג בתוספת הבהרות והערות שנכתבו בכ"ח בשבט תשכ"ב וט' באדר א תשכ"ב.
ז. הרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל אב ב"ד בתל אביב. בספרו דבר-יהושע חלק ג' סי' נ' התפרסמה תשובתו מהתאריך חנוכה תשכ"ב, בה הוא מתייחס ג"כ לתשובת הרב פיינשטיין (לעיל סעיף ב).
ח. הרב איסר יהודא אונטרמן זצ"ל שהיה רבה הראשי של מדינת ישראל, פרסם תשובה בענין זה, בהיותו הרב הראשי לת"א-יפו, בבטאון קול-תורה טבת תשכ"ב4וכלל לא נכון מה שמעיר עורך הפרדס בירחונו מתמוז תשכ"ב עמ' 7, שהרב אונטרמן לא מצא לנכון להזכיר את שמות הרבנים פיינשטיין והלברשטם הדנים בענין זה. ובהפרדס תשרי תשכ"ג.
ט. הרב יעקב ברייש זצ"ל רא': אב"ד בעיר ציריך בשוייץ פרסם תשובה שנכתבה באייר תשכ"ב בספרו חלקת-יעקב ח"ג סי' עט. תשובה זו נכתבה לשאלתו של האדמו"ר מציעשינוב (ראה לעיל סי' ג).
י. הרב ישראל בארי זצ"ל, רבה של נס-ציונה פרסם תשובה בהפרדס תמוז תשכ"ב, ובה הוא מתייחם לתשובותיהם של הרבנים פיינשטיין והלברשטם (לעיל סעיפים ב-ג) שהתפרסמו בהפרדס.
יא. ל' קראסנער מליברפול שבאנגליה מפרסם מאמר תורני בהפרדס אייר תשכ"ג. כותרת המאמר "ע"ד (בנ על דבר) מזוזות הנשלחות מא"י". במאמר זה מתייחס הכותב לתשובתו של הרב אונטרמן שפורסמה בהפרדס (ראה לעיל סי' ח').
יב. בשבילין – בטאון חבר הרבנים ליד המזרחי והפועל המזרחי מחודש אייר תשכ"ג מפרסם הרב אביעזר ציצוביץ תשובה בנושא המזוזות.
יג. "אז נדברו" חלק ג' סי' סב. הספר חובר ע"י הרב בנימין יהושע זילבר (בני ברק תשל"א) אולם בראש התשובה הנדונה נרשם שהיא נכתבה בידי בן המחבר, הריא"ז שליט"א, אלא שלא ברור אם כל התשובה היא ממנו, ואולי חלקים ממנה הם מאביו, התשובה ביסודה נכתבה בי"ז כסלו תשכ"ד, ויש בה תוספת מתשכ"ז.
בפרקים הבאים נסכם את דעותיהם השונות של בעלי התשובות והמאמרים לעיל ביחס לבעיות ההלכתיות השונות שפורטו לעיל ב1-. כאן המקום להדגיש שלא כל התשובות והמאמרים נכתבו בכונה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", כלומר על מנת להסיק מהם הלכה למעשה. למאמרים מסוג זה שאינם באים אלא לעורר בפרט מסוים מתוך הנושא כולו יש לשייך את המאמרים שנרשמו לעיל בסעיפים י' וי"א. ברשימה הנ"ל נאספו התשובות שבדור האחרון שהתייחסו ברובם לשאלת המזוזה שהתעוררה בשנת תשכ"א כאשר נתגלה שמשרד הדתות נוהג להחתים את קלפי המזוזות בחותמת הטבעה "נבדק מ.ד.". בשאלות ההלכתיות שפורטו לעיל עסקו גם בעלי תשובות מדורות קודמים, אולם מכיון שבעלי התשובות שבדור האחרון מזכירים אותם, מביאים את דבריהם ומפרשים אותם די ברשימת שלש עשרה התשובות שהובאו לעיל.
3. כתיבת יתר בס"ת
אחד מעשרים הדברים שכל אחד מהם פוסל ספר תורה הוא לפי הרמב"ם (הל' ספר תורה פ"י ה"א) הוספת אפילו אות אחת. ספר שנוספה בו אות אין בו קדושת ספר-תורה ואין קורין בו ברבים. בכך חוזר הרמב"ם על מה שפסק כבר (פ"ז ה"ט) שרק ספר "שלא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת . . . הרי זה ספר כשר". מקור לדברי הרמב"ם יש למצוא בדברי הגמרא במסכת מנחות שצוטטו לעיל (ב1- א').
לדעת הנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' עד) תואמים דברי הרמב"ם אלו לדברי הראב"ד המובאים במגן-אברהם (סי' לב סוף ס"ק לג) המכשיר תפילין שנמצאו בהם תיבות כפולות, שכן הרמב"ם אינו פוסל אלא אם כן נוספה אות בתוך המלה ומשנה את המלה בכך, אך אין הוא פוסל מלה יתירה שנכתבת בהפרש רווח ממלה שהיא חלק מן הטכסט. אמנם דברי הרמב"ם בהל' מזוזה (פ"ה ה"ד) נראים כסותרים את הנחתו של הנודע ביהודה:
"מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה ש-ד-י ואיו בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות הקדושים או פסוק או חותמת הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה . . . כאילו הוא קמיע של הניית עצמן . . ."
מכח דברי רמב"ם אלו יש שדחו את פסק הנודע ביהודה, ולדעתם כל כתב יתר בספר-תורה פוסל אותו. הסוברים כך הם הרבנים (על פי סדרם בביבליוגרפיה לעיל ב2-) פיינשטיין, הלברשטם והדאיה, רבנים אלו סמכו עצמם על החולקים על הנודע ביהודה, הלא הם המהרש"ל בתשובה ע"ג, ר' זלמן מרגליות בשערי אפרים שער ה' בפתחי שערים סע' ח', שו"ת ארי' דבי עילאי סי' א' ומהר"ם שיק בסוף חלק יורה דעה אחרי המפתחות. לדעת כל אלה אף הראב"ד לא הכשיר אלא לאחר שמחקו את המילה היתירה.
על אף דברי הרמב"ם כבר פסקו בדורות קודמים כנודע-ביהודה (בית אמרים יו"ד ס' סד, כתב-סופר יורה-דעה סי' קמב ד"ה ומ"מ, מאיר עיני סופרים סו' סי' יג ובדקדוקי סופרים שם סי' ז' בתמונת ה' כשיש לה ב' רגלים). הרבנים המשיבים מונים כמה הבדלים בין פסק הרמב"ם ביחס לתוספת במזוזה ובין פסק הנודע-ביהודה המכשיר תוספת שנראית שאינה חלק מן הטכסט:
א. כוונת המוסיף: הוספה פוסלת רק כאשר יש למוסיף כונה שתוקף התוספת יהיה כתוקף הכתוב כבר. על כן יצא הרמב"ם מגדרו והטיח דברים כלפי המוסיפים שמות מלאכים במזוזה, שכונתם היא להוסיף דברים לתוכן המזוזה עצמה. אולם תוספת הנובעת משגיאה – ככפל המילים עליו מדבר הראב"ד או לשם ניסוי הקולמוס אי כדי לעשות סימן מתקיים על המזוזות שנבדקו והן כשרות5יש להעיר כאן כבדרך אגב: מטרת ההטבעה על המזוזות היתה כדי למנוע זיופים והכשלת הציבור במזוזות שאינם אלא צילום פוטוגרפי. מטרה זו ברורה מאליה, והיא עדין צורך השעה בשל ריבוי הזיפנים מסוג זה. הרבנים ישראלי, אונטרמן, הדאיה מזכירים טעם זה להטבעה בתוך תשובותיהם, משום מה מביא הרב הלברשטם שמטרת ההטבעה היא "כפי שאומרים נעשה זה מטעם הממשלה וממשרד הדתות שיהיה להם פקוח על יצוא חפצי הדת, וגם שלא יוכלו להבריח המכס של תשלום היצוא". ואחריו מחרה מחזיק הרב ברייש המזכיר טעם זה (שהוא תמוה) בתשובה אליו. מענין שדוקא טעם זה הוא שמטה את הכף לצד הקולא בתשובת הרב ברייש (אות ד), שכן אם זו כונת ההטבעה הרי שהיא נעשית "בפירוש לכונה אחרת לא לשם מצוה", ומכאן פתח להקל. מובן שאם אין זה טעם ההטבעה הרי שאי אפשר לאמר בפה מלא שההטבעה אינה נעשית לשם מצוה. מענין עוד שבתוך תשובתו מזכיר הרב הלברשסם "שלפי טענתם" ( = אנשי משרד הדתות) נעשית ההטבעה "כדי שיהיה להם השגחה על כשרות הסת"ם". מנין לקח, איפוא, שמטרת ההטבעה היא לפיקוח על היצוא ועל המכס? או לשם פיקוח על יצוא ומכס6ראה הערה קודמת. – כל אלה אינן תוספות המכוונות להוסיף על תוכן המזוזה עצמה. על תוספות כאלו לא כתב הרמב"ם שהן מבטלות את המצוה, אלא בהן תופסים דברי הראב"ד כפירושו של בעל הנודע-ביהודה שיתר בספר-תורה שנכתב שלא כחלק מן הטכסט אינו פוסל את ספר התורה.
ב. זמן ההוספה: על כוונת המוסיף יכול ללמד ג"כ זמן ההוספה. אילו היתה הכונה לתוספת על תוכן המזוזה היה הדבר נעשה מיד וסמוך לכתיבת המזוזה. למעשה יש הפרש זמן ביניהם. דבר זה מעירים הרבנים אליעזרוב ובארי.
ג. המוסיף: כמו"כ יכולה זהות המוסיף ללמדנו על כונתו. למעשה המטביע אינו בהכרח זה שכתב את המזוזה.
ד. איכות ההוספה ומקומה: גם איכות ההוספה שאינה ממין הכתב עצמו (הטבעה ולא דיו) וגם מקומה שאינו ממש כהמשך לשורת המזוזה יכולים ללמדנו על כוונת המוסיף. אין זה נוגע לדיון על מקום הכתב ועל סימון שלא בדיו שעליהם נדון להלן. גם אם אין נפקא מינא במקום הכתיבה ובאיכותה לדין, הרי יש בהם כדי ללמד על כונת המוסיף. ענין זה מואר בדבריו של הרב בארי.
לדעת המשיב ב"אז נדברו" הרמב"ם הפוסל הוא יחיד בדעתו, אך לדעת ראשונים אחרים כל הוספה השונה מהטכסט שבמזוזה הן במרחקה ממנו והן באיכותה אינה פוסלת, לא כל הרבנים המשיבים סומכים ידיהם על חילוקים אלה שבין הרמב"ם בהל' מזוזה ובין דברי הראב"ד. הרבנים פיינשטיין והלברשטם לומדים שאין להתיר כל תוספת בספר -תורה תפילין ומזוזות, ואפילו אם התוכן והכונה של התוספת לא יהיו ממין הכתוב בטכסט המקורי. היתרו של הרמב"ם להוסיף האותיות ש-ד-י מחוץ למזוזה מותנה בקיומם של שני תנאים:
א. הכתב יהיה מעברו החלק של המזוזה – מצידה החיצוני.
ב. הכתוב יהיה שם ש-ד-י ותו לא.
בהעדר אחד מהתנאים הנ"ל פוסק הרמב"ם – לדעתם – "הרי זו פסולה". קביעה זו גורמת לבעלי התשובות הללו התחבטות בהבנת דברי הראב"ד המובאים במגן-אברהם, שהרי הוא מכשיר מזוזה שנמצאו בה מילים כפולות. לשון המג"א שם כך היא:
"הראב"ד הכשיר תפילין שנמצאו בהן תיבות כפולות".
הרבנים הנ"ל סומכים עצמם על מה שכתב ה"ר אפרים מרגליות בשערי-אפרים, שלא הכשיר הראב"ד תיבות כפולות אלא לאחר שנמחקה התיבה המיותרת, וחידושו של הראב"ד הוא רק בכך שבמחיקת מלה ניתן להכשיר מזוזה, אע"פ שההלכה היא שיש לכתוב את המזוזה כסדרה ולא למפרע.
מתוך דברי הראב"ד המובאים במג"א אין הדברים נראים כך בפשוטם. הרב הדאיה בתשובתו מציין שהרב י' קאפח זימן לידו את מקור דברי הראב"ד בכת"י, ולשונו שם היא כדלהלן: הרב קאפח פרסם תשובה זו בספר תשובות ופסקים הראב"ד שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק בשנת תשכ"ד7אע"פ שאפשר להכריע לכאורה מה דעתו של הראב"ד מתוך כת"י, אין פוסקי הלכה נוטים לכך, וכמו שכתב בעל החזון איש באגרותיו (קובץ אגרות חלק שני בני ברק תשט"ז. סי' כג) "והדבר ידוע בעניני הלכה שלא לסמוך הרבה על מציאות חדשות, רק על ספרי הפוסקים שנמסרו מדור לדור בלא הפסק". ועי' דברי הרמ"א בשו"ע חו"מ כה, ב וצ"ע..
"הנה שאלת על תיבות הכפולות אשר מצאת בתפילין, אם דומה כפל המילות ליתירות האותיות. מן הדעת אני משיבך כי הדבר שוה כשם8בתשובת הרב הדאיה: בש"ס. שאין זה פוסל בס"ת כך אין זה פוסל (בתפילין)9מלה זו נוספה בתשובת הרב הדאיה ואינה בספר שהדפיס הרב קאפח. והלא אמרו מזוזה לעשות פרשיותיה סתומות, ואי עבדינהו שפיר דמי. ומה במקום שהאויר פוסל אם מיעט10בת' הרב הדאיה: מילהו. בקרובים או בסכך פסול כשר, מקום שאין האויר פוסל אינו דין שהקרובים וסכך פסול לא יפסלו. ועתה חשוב המלה כי מקומה היה אויר בתחילה, ומלאהו באותה מלה וכשרהו11 בת' הרב הדאיה: וכשרה. מכאן12בת' הרב הדאיה: שאין תשובה. תשובה בין לס"ת בין לתפילה, ולא מצינו הפרש בין כתב מזוזה לכתב תפילין".
מלשון הראב"ד בכת"י משמע שאין הבדל בין קודם גרירה ובין אחר גרירה, ובין כך ובין כך המזוזה וכן ס"ת כשרים, כפי שהבין הנודע-ביהודה בדעתו. והעיר על כך הרב קאפח בהערתו בספר. מכל מקום הרב פיינשטיין מסכם שאף אם הראב"ד מכשיר, אין לפסוק כמוהו נגד הרמב"ם, הטור, השו"ע והרמ"א שפוסלים – לדעתו.
סיכום דעת הרבנים בענין זה כדלהלן:13יש להדגיש כי סיכום זה הוא רק לגבי השאלה הנדונית בפרק זה, ואין בו כדי לתת סיכום סופי הלכה למעשה. סיכום כזה יבוא רק בסוף הדיון כולו, ראה לקמן בפרק 9. כך יש להתייחס לכל סיכומי הפרקים דלהלן.
א. הרב פיינשטיין פוסק שכל מה שיוסיפו בפנים המזוזה . . . נפסלה המזוזה וכן בתפילין וס"ת.
ב. הרב הלברשטם פוסק שכל הוספה פסולה.
ג. הרב אליעזרוב פוסק כנודע-ביהודה, ואף החולקים עליו לא יחלקו בהוספה הבאה לאחר כתיבת הפרשה.
ד. הרב ישראלי פוסק שאין לפסול המזוזות.
ה. הרב הדאיה נוטה לפסוק שתפילין ומזוזות נפסלות בהוספת אותיות יתירות.
ו. לדעת הרב אונטרמן אין ס"ת נפסל בשל ההוספה, אבל צריכים למחוק.
ז. לדעת הרב אהרנברג אין לבטל דעתו של הנודע-ביהודה בתוקף כ"כ ולפסול מזוזות.
ח. לדעת הרב ברייש בדיעבד ודאי יש לסמוך על המתירים (כלומר הנודע-ביהודה).
ט. לדעת הרב בארי אין יתיר כבנדון דידן מוסל.
י. הרב ציצוביץ פוסק שאין חותם של פיקוח פוסל.
יא. בעל "אז נדברו" כותב שראוי שלא להכנס תחילה בספק פסול לדעת הרמב"ם. כך ודאי לו במזוזות ותפילין שבהם כמעט ואין גליון לפרשיות, אבל בספר-תורה אולי יש להקל יותר מכיון ששם ההוספה רחוקה מהכתב.
4. כתיבת דברי חול על ס"ת
כפי שהובא לעיל יש איסור לכתוב דברי חול על ספרי תורה, תפילין ומזוזות. שלא בדומה לכתב יתר על ספרי-תורה, תפילין ומזוזות (שנדון לעיל בפרק 3) כאן אין המדובר על פסול סת"ם, אלא על איסור מעשה הכתיבה. אכן, הרב הדאיה מבאר שהטעם לפסול כתב יתר הוא הורדת קדושת הקלף, ולפיו איפוא האיסור הוא המקור והטעם לפסול.
לצורך הדיון ההלכתי חשוב לקבוע מהיכן למדים אנו על איסור ההורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה. בגמ' מנחות צט, א לומדים זאת מהפסוק (שמות מ, יח) "ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו"14הסברים שונים ניתנו לאופן הלימוד מפסוק זה: א. השימוש בלשון הקמה ("ויקם") מוכיח שהפסוק נמנע מלהשתמש בלשון הורדה כדי ללמדנו שאין מורידין בקודש (רש"י). ב. משה עצמו לא הקים ללא סיוע הכהנים משום שאין מורידין בקודש (רבינו גרשם ורש'י). ג. המשכן הוא היריעות והם הוקמו קודם העמודים והאדנים, כלו' משה החזיקם בידו (ראה ספורנו עה"ת) עד שהעמיד את העמודים והאדנים משום שאין מורידין בקודש, והיריעות קדושות מהעמודים ומהאדנים (רש"י). ד. אע"פ שבמדרש מבואר שבכל יום משבעת ימי המילואים היה משה מקים את המשכן ומורידו, אין ההורדה נזכרת בפסוק משום שאין מורידין בקדש (תורה תמימה).. אולם בפרי-מגדים אורח-חיים ריש סי' קנג במשבצות-והב מסיק שהאיסור להוריד מקדושה הוא מדרבנן, כך מסיק ג"כ בתורה-תמימה שמות מ סי' ו,
מכאן מסיק הרב ציצוביץ שבמקום צורך לא אסרו חכמים להוריד בקדושה (מעין מש"כ תוספות בפסחים כו, א ד"ה והסברא), ובנדון דידן הרי הצורך הוא לפקח על כשרות המזוזות.
כשהיה הנדון מזוזות היה מקום לדון על תנאי מיוחד שיתנו לפני כתיבת דברי הקדושה שיוכלו לכתוב על זה דבר חול. אולם בנדון דידן – ספרי תורה – כמעט אין הדבר מעשי, שהרי אנו דנים על אלפי ספרים שכבר נכתבו, וכבר לא שייך להתנות בהם תנאי. על כן לא נביא פה את פרטי הדיון על תנאי לכתיבת דברי חול, אולם זאת לדעת, שאף בתנאי – רוב הפוסקים פסקו שאין היתר לכתוב דברי חול במקום שכבר נכתבו דברי קדושה. וגם אם יש מקום להתיר במזוזה משום הצורך הרב "לעשות סימן מתקיים על המזוזות שנבדקו והן כשרות" – מציע הרב אונטרמן "לחתוך קצת חתיכת הקלף האחרונה ולהשאירה מחוברת למזוזה לסימן כשרות ולהודיע שהקונה מזוזה כזאת יחתוך את קצה הקלף (שיהי' מסומן בחתך חלקי) ויסירו מן המזוזה ואז אין שום פקפוק על זה". עצה זו טובה לסימון על מזוזה, אך לא לספרי תורה קיימים.
לדעת הרב אליעזרוב האיסור לכתוב דברי חול על קלף שנעבד לשם קדושת סת"ם הוא רק אם משתמש בו חול כשהקלף בקדושתו, ובמזוזות אדרבא, מילים אלו עשויות דוקא כדי שיזהרו בקדושת המזוזה, והן מוסיפות קודש על קודש. יתר על כך: האיסור לכתוב דברי חול הוא רק במקום שהיה מיועד לכתיבת דברי קדש, ואילו במזוזות נחקק "נבדק מ.ד." במקום שמעולם לא היה עומד להתקדש לכתוב עליו דברי קדושה. אלא שגם היתר זה מותנה בתנאי שיתנו מראש, דבר שהוא כמעט בלתי מציאותי בספרי תורה כשרוצים לסמנם לצורך זיהוי.
סיכום הדעות:15ראה הערה 13 לעיל.
א. הרב וייס בא להצדיק מנהג הסופרים והמגיהים החותמים את חותמם בספרי תורה בתחילה או בסוף, שנהגו כן "משום דהוי צורך הספר או התפילין ומזוזות" והוא "כבוד להספר". אבל עדיין נשאר הוא בצריך-עיון, ואין ההיתר ודאי כל כך.
ב. לדעת הרב ברייש יש להצטער על מנהג הסופרים הנ"ל מכיון שאין ההיתר ודאי כל כך, ולכן אין לנו להנהיג מנהג חדש במזוזה שעד כה לא הנהיגוהו.
ג. לדעת הרב אונטרמן תנאי יוכל להועיל לכתוב על גליון המזוזה, וליתר תוקף יש לחוש לדעת האוסרים גם באופן זה ולהשאיר מראש חתיכת קלף הניתנת לתלישה ע"י הקונה, כפי שהוסבר לעיל.
ד. לדעת הרב אליעזרוב תנאי מועיל לכתוב על גליון המזוזה.
ה. לדעת הרב ציצוביץ כיון שהחותם על המזוזה הוא ענין לתועלת הפיקוח על מזוזות אין בזה ביזוי קדש.
שאר המשיבים או שאינם מתייחסים לבעיה זו באומן ישיר, או שרק רומזים אליה.
5. מקום הכתיבה
אף הנודע-ביהודה עצמו שהכשיר תיבה יתירה לא הכשיר יתר בתוך המלה עצמה והפיכתה מחסירה ליתירה, ושינוי מובנה. הכשרו נוגע רק לכתב יתר שאינו סמוך למלה ממש, ואינו משנה את מובנה וכדוגמת התיבות הכפולות שאותן הכשיר הראב"ד.
הפוסקים כנודע-ביהודה (ראה לעיל פרק 3) לא יבחינו איפוא בין כתיבה על גליון ובין כתיבה בגוף הספר, ובלבד שלא תהיה בהוספה זו בכדי לשנות את המובן שבטכסט. יתר על כן: הרב בארי מזכיר שמכיון שאין טביעת משרד הדתות נעשית בדיו אלא בחקיקה שאינה כשרה ככתב למזוזה, הרי שאין מקום כלל לטעות, ואיש לא ישייך את המילים "נבדק מ.ד." לגוף הטכסט שבמזוזה. ועל כל פנים הטבעה בגליון בודאי מבטיחה מפני טעות כזו ושינוי מובן הטכסט. אלא שאף בהטבעה על הגליון חושש הרב ציצוביץ שהאותיות של החותמת תגענה ממש באותיות המזוזה. "וזה דבר שכיח מאד". הדבר שכיח אולי מפני הגליון המועט שנותר בצד אותיות המזוזה הנכתבת על קלף שאינו גדול בהרבה מגודל הטכסט הכתוב בו.
הפוסקים שלא כנודע-ביהודה אינם מבחינים בין כתיבה בתוך השורות, בין השורות או בגליון שמסביבן – בכל אופן נפסלת המזוזה משום כתב יתר. ביחס לכתיבת דברי חול על גליון המזוזה ר' לעיל פרק 4.
סיכום הדעות בפרק זה שוה לסיכום שהוא בסוף פרק 3. כל הפוסקים כנוב"י אינם חלוקים בהבנת דבריו כמבואר לעיל. אלא שהרב ציצוביץ חושש כאמור שאותיות החותמת תגענה באותיות המזוזה בגלל תנאי כתיבת המזוזה. לגבי השאלה אם יש לאסור לכתוב דברי חול על גליון המזוזה כבר נדון הדבר בפרק הקודם.
6. כתיבה מעברו החלק של הקלף
לגבי כתיבה על גליון המזוזה (שולי הטכסט) מצאנו לעיל (פרק 5) שהפוסקים שלא כנודע-ביהודה אוסרים כתיבה על הגליון, ואף יש מי שפוסק כנודע-ביהודה ואעפ"כ חושש שמא תגענה אותיות החותמת באותיות המזוזה. נחלקו דעת הרבנים – המשיבים ביחס לעברו החלק של הקלף:
מצד כתב-יתר בספר תורה נראה מכל התשובות שאין לפסול כאשר כותבים מהעבר החלק של הקלף. ורק מתשובת הרב וייס, התמה על עדות שעל ספרו של הר"ן היה כתוב "מאחורי עמוד הראשון שלפני עמוד בראשית", נראה לכאורה שדעתו לפסול כתב יתר אף מצדו החלק של הקלף.
הרמב"ם הביא המנהג לכתוב מחוץ למזוזה ש-ד-י "ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ". ומדבריו דייקו הרבנים פיינשטיין הלברשטם והדאיה שמותר לכתוב מחוץ למזוזה רק מה שקיים במנהג, דהיינו ש-ד-י ותו לא, הטעם לאיסור כתיבת דברים אחרים מעברה החלק של המזוזה הוא האיסור להוריד את קדושת הקלף (הרבנים הדאיה וציצוביץ). כתיבה מחוץ למזוזה היא בגדר איסור בלבד אך אין היא פוסלת את המזוזה.
מאידך גיסא מביא הרב אליעזרוב – שכאמור לעיל מתיר לחתום בשולי המזוזה – שכדי להפיס דעתו של הרב פיינשטיין (הפוסל מזוזה שחתום בשוליה) יש לחקוק מבחוץ. הוא כותב זאת אע"פ שכמה שורות לפני כן מביא דעה (עקרי הד"ט בשם ספר הון-רב) שכתיבה לשם קמיע, ולשם כונה אחרת במזוזה אסורה אפי' מצדה החלק, אלא שבנדון המזוזות אין המדובר על כתיבה לשם כונה אחרת אלא אדרבא כדי להוסיף שמירה למזוזה.
הרב ציצוביץ, שכתב שמצד איסור הורדת קדושת הקלף אסור לכתוב אף על צידה החיצוני, ביאר שמכיון שאיסור זה הוא מדרבנן (ראה לעיל פרק 4) הרי כשיש צורך בדבר והוא נעעיה לתועלת המזוזה אין בכך איסור.
הרב אהרנברג מביא שמחוץ למזוזה בודאי שאין קפידא כלל. הרבנים ישראלי, אונטרמן ובארי אינם דנים בשאלה זו מכיון שלדעתם באופן עקרוני אפשר לכתוב גם על שולי המזוזה.
יש לציין שכל האמור על כתיבה מעברה החלק של המזוזה הוא רק בכתב שאינו נשקף בדרך כלשהי לעברה הכתוב, אבל בהבלטה נראה הכתב גם מצדו הכתוב של המזוזה, ואז אין הבדל בין כתיבה על הצד החלק או על הצד הכתוב. אם יש מקום להבחנה במקרה זה, הרי זה רק משום שהאותיות מתקבלות בצד הכתוב בצורת "כתב-ראי". בנושא זה – כתב שאינו ככתב הכשר למזוזה – דנים הפרקים הבאים.
7. סימון באופן שאינו כשר ככתב סת"ם
בשאלה זו יש לדון מכמה צדדים:
א. לדעת הפוסלים תוספת במזוזה (ראה לעיל פרק 3) ולדעת האוסרים כתיבת דברי חול על המזוזה (ראה לעיל פרק 4) האם פסול ואיסור אלו קיימים דוקא בכתב או בכל סימון שהוא גם כן ?
ב. מה נחשב לכתב בכלל, ומה נחשב לכתב במזוזה בפרט? (כאן נעיר שעל כתב סתר נדון בפרק הבא).
גם אם נניח שאפשר לסמן בסימונים שאינם בגדר כתב עדיין אין ההיתר לכך ברור. הרב הדאיה מוכיח מהלכה בשו"ע (יו"ד סי' רעד סעיף ז) שכל סימון שהוא על ס"ת פוסל אותו, שהרי ספר תורה מנוקד פסול משום שאינו כנתינתו מסיני. אכן יש אולי מקום להעיר שאינו דומה ניקוד האותיות המשנה את מובן המילים לסימון על גבי מזוזה שאינו משנה כלל את מובן המילים שבטכסט. לצורך זה יש להביא את דברי הרב וייס המצביע על דברי הלבוש (או"ח סי' ל"ב סעיף ז) האוסר שרטוט בעופרת (השרטוט הרגיל נעשה בשריטה ע"י חרט) מפני ש"צבע יתירה" בתפילין פוסל. בלחם חמודות (ה' ס"ת אות כה) חולק על הלבוש ואינו פוסל בדיעבד, ומכל מקום – מסיק הרב וייס – ממחלוקתם למדנו שלא לסמן בשום צבע שהוא לכתחילה.
שלא כדבריהם כתב הרב בארי שכל סימון שאינו יכול להצטרף לפרשה אינו פוסל "דכגוף זר דמי", ועל כן הוא מציע לעשות חותמת בלועזית.
כל האמור לעיל הוא טוב לסימונים המותירים אחריהם סימני צבע כלשהם. למעשה הנהיג משרד הדתות סימון ע"י הטבעה, כלומר : צבת מיוהדת, שממנה בלטו האותיות "נבדק מ.ד.", היתה משמשת להטבעת אותיות אלו על גבי המזוזה. הכתב נרשם איפוא לא ע"י צבע אלא ע"י שיקוע. פעולה דומה אפשרית בהבלטה.
ביחס לסימון כזה יש לדון אם הוא בגדר כתב במזוזה או לא: כבר הבאנו לעיל (פרק 3) שאיכות התוספת מלמדת אותנו על כוונת המוסיף, ומכיון שהסימון נעשה בהטבעה ולא בדיו, הרי מלמד אותנו הדבר שכוונת המוסיף לא היתה לשם קדושת מזוזה. הערה זו, המקובלת על כמה מהרבנים-המשיבים מוציאה מכלל דיון את השאלה האם הטבעה היא כתב יתר או לא, שהרי אין בכך כל נפקא-מינא לעניננו.
כאמור שם לא כל הרבנים המשיבים סומכים ידיהם על האינדיקציה של כוונת ההוספה, ועל כן לדידם יש מקום להבחין בין תוספת של כתב ובין תוספת שאינה משמעותית כלל.
מקור חשוב לבירור על מהותו של כתב יש לגבי כתיבת גט. לפי סוגית הבבלי (גיטין כ, כא) חק תוכות (פעולת ההבלטה או השיקוע נעשים ברקע שמסביב לאותיות, אך האותיות עצמן נשארות באותו מצב שבו היה הרקע מקודם) אינו נחשב לכתב הכשר לגט ואילו חק ירכות (משקיע או מבליט האותיות עצמן) נחשב לכתב. לפי הגדרות אלו כתב הבלטה הרגיל שבו אנו דנים הוא חק ירכות, שכן רק גובה פני האותיות משתנה ולא רקען. סימון זה נחשב איפוא לכתב. יתר על כן: לפי הרב וייס חק תוכות נחשב לכתב לחומרא, והוסיף עליו הרב הלברשטם שלענין שבת אין כלל הבדל בין שרטוט בצבע ובין שרטוט בלא צבע ולעולם חייב משום כותב "ואם חייב לענין שבת נחשב עכ"פ כתיבה גם לענין זה שיהא נחשב ליתר".
שמא היה מקום לאמר שאינה דומה חותמת בדפוס לכתיבה ביד, שדפוס אינו נחשב לכתב – כתב על זה הרב הדאיה שדפוס נחשב לכתב לענין כתיבת גט, וא"כ התוספת שבמזוזה נחשבת לתוספת של כתב.
מאידך גיסא מביא הרב אליעזרוב בשם הכתב-סופר בחידושיו לגיטין שדעת הרמב"ם היא שאותיות החקוקות ע"י חותמת אינן נחשבות לכתב כלל. הרב ישראלי, שמתיר תוספת במזוזה הנעשית לצורך, מסיים תשובתו במילים "על כן גם מבלי שנכנס לבירור אם כתב שע"י השקעת הקלף שם תוספת עליו לנדון שלנו, אין שום איסור לעשות זאת".
ומצד שני הרב פיינשטיין מציין שכל תוספת שהיא אף בלא צבע, ואף בחק תוכות (שאינו נחשב לכתב) ואף סימנים בעלמא (שאינן אותיות ואינן משמעותיות) פוסלות מזוזה וכן תפילין וספרי תורה.
8. כתב סתר
הדיון בפרק הקודם היה על סימון שמשאיר רושם כלשהו הנראה לעין. דיון זה לא עסק בכתב פלורוסצנטי שאינו נראה בעין רגילה אלא ע"י הארתו באור אולטרא-סיגולי. כמו"כ לא נגענו בכתב המתגלה רק ע"י אמצעים כימיים.
ביחס לכתב סתר בשבת הוציא הרב ישראל רוזן חוות דעת הלכתית בחוברת של המכון המדעי הטכנולוגי לבעיות הלכה (ירושלים תש"ל), מסקנותיו הן שכתיבה בלתי נכרת אינה אסורה מן התורה בשבת, אולם היא אסורה מדרבנן.
לפי"ז אם נלך בדרכו של הרב הלברשטם (לעיל פרק 7) הרי כל מה שנחשב לכתיבה בשבת עלול להחשב לכתיבה ע"ג מזוזה. יתר על כך: דיוננו הוא רק ביחס לכתב יתר על סת"ם, אולם לכתיבת דברי חול עליהם יתכן שאין כלל מקום לדיון על מהותו של כתב, ואם כתב פלורוסצנטי נחשב לכתב או לאו.
9. סיכומים
סיכום הדעות הלכה למעשה הוא כדלקמן :
א. לרב וייס: יש לפקפק במנהג הסופרים ליתן חותמם בתוך הס"ת. הקוראים בס"ת כזה, המניחים תפילין כאלו והקובעים מזוזה כזו נכנסים לספק אם יצאו ידי חובתם.
ב. לרב פיינשטיין: כל הוספה בפנים המזוזה אף בלא צבע ואף סימנים בעלמא פוסלת את המזוזה, וכן בתפילין וס"ת, ורק הסרת ההוספה מכשירה את המזוזה. ולכתחילה אין לכתוב נבדק גם על הצד שמבחוץ.
ג. לרב הלברשטם: כל הוספה במזוזה פוסלת.
ד. לרב אליעזרוב: המזוזה אינה נפסלת, ולמען הפיס דעת הגאון הרב פיינשטיין מציע שיחקקו את האותיות מחוץ למזוזה, ומסכם שוב שאין לפסול לכל המזוזות שנחקקו, עד שימצא תקנה אחרת שיהיה באופן המרווח ביותר. ,
ה. לרב ישראלי: אין שום איסור לעשות זאת, ובודאי שאין לפסול את המזוזות.
ו. לרב הדאיה: הדברים נראים יותר כסברת המחמירין, ולכך אין מקום להורות היתר לכתחילה, אלא בדבר שכבר נעשה אין בידנו לפסול.
ז. לרב אונטרמן: מציע שהסופר בבואו לכתוב יתנה בפירוש שהגליון בסוף המזוזה לא יהיה קדוש כלל, ואז מותר יהיה לעשות את הסימן נבדק, וליתר תוקף כדי לחוש למה שכתב הרב פיינשטיין יש לחתוך קצת חתיכת הקלף האחרונה ולהשאירה ולהודיע שהקונה מזוזה כזאת יחתוך את קצה הקלף ויסירו מן המזוזה.
ח. לרב אהרנברג: אין לפסול המזוזות וכ"ש אם יחקקו מבחוץ, אך טוב ונכון שלא לעשות שום דבר רק ידבקו פתק מבחוץ למזוזה ובו יהיה כתוב שנבדק, וכשיבוא להניחו בפתח יוכלו להורידו.
ט. לרב ברייש: אין לפסול, אך צריך לתקן ע"י לחץ נגדי על האותיות, ולכחתילה אין לעשות כן ויש למחות בחותמים על המזוזות, רק לחפש איזו עצה אחרת לעשות סימן שהמזוזות בדוקות.
י. לרב בארי: אין החותמת פוסלת, ואולי רצוי לעשות חותמת לועזית.
יא. לרב ציצוביץ: אם אי אפשר לתקן פיקוח על המזוזות באופן אחר מותר לעשות את החותם על הצד החיצון של המזוזה נגד הגליון של הכתב.
יב. לדעת המחבר ב"אז נדברו": ראוי להימנע לכתחילה מחקיקת התיבות, "נבדק מ.ד.", והפרשיות שכבר נחקקו אם אפשר בקלות למחוק החקיקה ימחוק. ואם כבר תפורין בבתים או קבועים במזוזות הבית המחמיר לעצמו ומתאמץ להוציאן ולתקן הפרשיות תבא עליו ברכה, אבל אין למחות בידי המקילין שאין מתקנין, ומברכין על התפילין ועל המזוזה, דעיקר הדין דכשרים. ולגבי ספר תורה מסתפק שיתכן ששם אף הרמב"ם לא פוסל וכמו שהובא לעיל.
לא כל העצות שנותנים הרבנים, שהכשירו תוספת במזוזה, רלוונטיות לענין סימון על ספרי תורה. כך למשל אין עצתו של הרב אונטרמן לתוספת קלף הניתן לניתוק, וכך עצתו של הרב אהרנברג לפתק המודבק מבחוץ, טובות לענין ספר תורה שתו הזיהוי שלו צריך שישאר צמוד לספר, בלתי ניתן לטשטוש, לסילוק ולזיוף.
כאן המקום להוסיף שיחס האנשים לספרי-תורה הוא כזה שיש בו רתיעה פסיכולוגית מכל נגיעה ביריעות הספר, ואף כשיש צורך לנגוע המגע נעשה ע"י מפה ולא ביריעות עצמן (משנה ברורה סי' קלט ס"ק לה). בהיות רוב הספרים רכוש ציבורי, הרי כמעט שלא נמצא אדם שיקל ראש בדברים אלו, ולו לשם שמירה מעולה יותר. לגבי רכוש ציבורי אדם מרשה לעצמו להיות מחמיר כמחמירה שבדעות. על כן יש מקום לפקפק אפילו בסימון ע"י כתב פלואורוסנצטי שכאמור לעיל (פרק 8) אין איסור מפורש ביחס לסימון בעזרתו.
רוב הרבנים שהתירו את ההטבעה על המזוזות הוסיפו שיש לחפש דרך אחרת לסימון ולהטבעה שתהיה קבילה על דעת הכל. בכוון זה הלכנו בסימון שעל ספר תורה.
ג. קריאת התורה בספר גזול
לכל דיון בנושא גניבות יש שני קצוות, הנגזל ורוכש הגזילה כאשר המתווך ביניהם הוא הגזלן עצמו. נזילות בשני הקצוות היא המאפשרת לגזלן לעשות את פעולותיו בביטחה. סימון ספרי התורה עשוי לסתום את הנזילות מצד הנגזל, ולמנוע במידה רבה את הפירצה שנוצרה בתחום שמירת ספרי התורה. מניעת פרצה לבתי-כנסת ולארונות קודש באמצעי נעילה ואזעקה מיכניים, אלקטרוניים וכד' ג"כ יעילה למניעת הנזילות בצד זה של הצינור.
אולם לכל בעיה של גניבות יש לחפש את הפתרון גם בצד השני של הצינור, דהיינו, רוכש הגזילה. כאשר ואם יצליחו לסתום את שוק רוכשי הגניבות, לא יהיה לגנבים לשם מה ולשם מי לגנוב ולפרוץ.
לכאורה נראית סתימת שוק ספרי התורה הגנובים פשוטה יותר מאשר כל שוק אחר: אדם רוכש ספר תורה על מנת לקיים בספר זה מצוה. המוטיבציה שלו לקיים מצוה חייבת להיות עמוקה ביותר, שהרי הוא מוכן להשקיע סכום עתק יחסית לקיום מצוה זו. ויש לזכור: קיום מצווה זו אינו בדרך כלל בגדר 'מצוה חיובית", אלא הוא בגדר "מצוה רשותית". כלומר: אמנם נצטווינו במצות "כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא, יט) שכל אדם יכתוב לעצמו ספר תורה, אולם כבר מצאו ראשונים פתחים המשחררים את האדם מקיום מצוה זו דוקא ע"י כתיבת ספר תורה על קלף (כגון, דעת הרא"ש שיוצא אדם בקנית ספרי לימוד תורניים – עי' שו"ע יו"ד ער, ב), על כן אין חובה על היהודי לרכוש לעצמו ספר תורה. אמנם אם רכש בודאי קיים מצוה. אם העמידו לרשות הציבור בודאי נחשב לו הדבר לצדקה גדולה – "עושה צדקה בכל עת (תהילים קו, ג) זה הכותב תורה, נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים" (כתובות נ, א).
מי שהוא בעל מוטיבציה כה עמוקה לא יסתכן בקנית ס"ת שד"א לצאת בו ידי חובת המצוה. הבה נניח כעת שהרוכשים ס"ת ע"מ להתחזות כבעלי צדקה וכמטיבים עם הציבור הם מעטים.
האם יוצא אדם חובת קריאת התורה בס"ת גזול? שאלה זו יש לחלקה לשנים, לכתחילה ובדיעבד. האם לכתחילה מותר לקרוא בס"ת גזול? והאם בדיעבד יצאו חובת הקריאה בו?
1. לכתחילה
קריאת התורה כוללת בתוכה גם כן ברכת התורה. לגבי ברכה על חפץ גזול קובע התלמוד (ב"ק צד, א סנהדרין ו, ב) את הפסוק (תהילים י, ג) "בוצע ברך נאץ ה"', ואין זה מברך אלא מנאץ. על כן אף אם יוצא אדם בקריאה בספר גזול אין הוא רשאי לברך עליה הלכה דומה נפסקה בשולחן ערוך (או"ח תרצא, יא) שאע"פ שאדם יוצא ידי חובתו בקריאה במגילה גזולה, אין הוא רשאי לברך עליה, כשם שעל לולב גזול אין לברך (שו"ע או"ה תרמט, א).
בשו"ת בית יצחק16מחברו ה"ר יצחק יהודה שמלקיש אבד"ק לבוב. נדפס לראשונה בשנת תרנ"ה. מהדורה חדשה צולמה בניו-יורק בשנת תש"ך. יו"ד ח"ב סי' קט כתב שיש מקום לחלק בין קריאת המגילה לקריאת התורה, שבעוד שבקריאת התורה הברכה היא על התורה ולא על מצות הקריאה ("אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו . . . נותן התורה") הרי במגילה הברכה ה"א על מצות הקריאה ("אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מקרא מגילה"). כשבא אדם לקיים מצוה בחפץ גזול ומברך על קיום המצוה – אין זה מברך אלא מנאץ, אולם כשאין הברכה על קיום המצוה – אפשר שעל כך לא נקבע שזה ניאוץ. אעפ"כ הוא פוסק שאין לברך לכתחילה.
מבחינת ההלכה יש מקום לקריאה ללא ברכה במקרים חריגים, כגון ישוב שיש שם מנין ואין מי שיודע לקרוא בתורה כהלכתה בדקדוק ובטעמים,17לדעת הפרי-חדש והפרי-מגדים, שלא כדעת תרומת הדשן שבשו"ע פוסק כמותו, וראה בשו"ע או"ח סי' קמב משנה-ברורה סק"ז. וכן בישוב שאין להם ס"ת וקוראים בחומשים,18שו"ע או"ח סי' קמג סעיף ב' ובמשנה סק"ט. או כשאין ס"ת כשר19שם סעיף ג'.. ברור שכל המקרים הללו משאירים מקום רק לקריאה בדיעבד ולא לכתחילה.
2. בדיעבד
לגבי קריאת המגילה נפסק בשו"ע (או"ח תרצא, יא) שאם קרא במגילה גזולה יצא. הנימוק ההלכתי לכך הוא שכיון שיוצאים בקריאת המגילה שהיא תוצאה של קול, הרי קול אינו נגזל, ועל כן יוצאים ידי חובה במגילה גזולה. בספר יסודי ישורון20מחברו הרב גדליה פלדר מטורונטו קנדה. ח"ב ניו-יורק תשט"ז עמ' קלד-קלח. מסכם שורה של בעלי תשובות המשווים דין קריאת התורה לדין מקרא מגילה, ופוסקים שבדיעבד הקורא בתורה גזולה יצא ידי חובתו. אמנם עי' בספר חסידים (מהדו' ה"ר מרגליות הוצאת מוסד הרב קוק תשיז) סי' תשעב, שמי שחטף סדור תפלה מחברו חייב להתפלל שנית, כי התפלה הראשונה לא עלתה לו. אבל אפשר שזה רק ממידת חסידות.
לעניננו פירושו של דבר שהנזילות מצד רוכש הגזילה אינה חסומה לחלוטין. אמנם המסקנות מהנ"ל הן שחובה על רוכש ספר תורה לבחון היטב מה מקור הספר, שמא הוא גזול. אולם הידיעה שבדיעבד מי שקרא בספר-תורה גזול יצא ידי חובתו עלולה להביא לחוסר העמקה בבדיקות המוקדמות, אם בכלל הן תעשינה.
ד. מערכות אזעקה בארונות קודש
דרך מקבילה נוספת למנוע או להקשות על גניבת ספרי-תורה היא להכניס לארונות-קודש ו/או לבתי הכנסת מערכות אזעקה כמקובל בבתי עסק, בנקים וכד/ ביחס לכך מתעוררות מספר בעיות:
1. האם מותר להכניס מכשיר כזה לתוך ארון-הקודש. הט"ז באורח חיים סי' שלד ס"ק טז קובע "שאסור להשים לתוך ארון-הקודש דבר של חול", ואף ביחס לדברים השייכים בקודש (כגון: ספרים ויריעות פסולים) יש אוסרים21ראה ט"ז שם סי' קנד סק"ז ומגן-אברהם סק"ד..
2. מכשירי אזעקה עלולים לפעול באופן בלתי רצוני, ואז יש צורך להפסיקם – פעולה האסורה בשבתות ובמועדים.
- כיצד להביא שהמערכת לא תופעל בעת פתיחת הארון בשבתות ובמועדים כאשר לא ניתנת אפשרות להפסיק את המערכת.
1. מכשיר אזעקה בתוך ארון-קודש
בתשובה לשאלתנו עונה הרב דב אליעזרוב שליט"א רב שכונת קטמון בירושלים (כ"ב בסיון תשל"ז) שמותר להכניס מכשיר אזעקה לתוך ארון-קודש כשהמטרה היא למנוע גניבת ספרי-תורה. יסודות ההיתר הם שלושה:
א. מצוה דרבים – מהתלמוד ברכות מז, ב מבואר שבמקרים מסוימים ניתן לעבור על מצות עשה מן התורה כדי לקיים מצוה דרבים. הדוגמא שם: שחרור עבד (האסור מטעם "לעולם בהם תעבודו" – ויקרא כה, מג) הותר כדי לצרפו כעשירי למנין. אם כן בודאי ובודאי שמותר יהיה להכניס מכשיר אזעקה לארון (שאיסורו אינו ברור שהוא מן התורה) כדי לקיים מצות קריאת התורה שהיא מצוה מן התורה.
ב. העלאה בקדושה – כל מה שעושים לשם שמירת ספר התורה אינו יכול להחשב כזלזול בקודש, אלא אדרבא, בכך מעריכים את ערך כבוד קדושת ספר-התורה, וכשם שבמקדש היו שומרים על המקדש כביטוי וערך לקדושתו. לשון הרמב"ם (הל' בית הבחירה ח, א) מספרי זוטא הוא:
"אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין".
ג. תנאי בית הדין – בשו"ע או"ח קנד, ח נפסק שבארון וכל מה שעושין לס"ת מועיל בו תנאי להשתמש בו תשמיש אפילו של חול. בנדון דידן הרי כבר נהגו להתקין מנעולים לארון מבפנים ומבחוץ כדי לשמור את תוכנו יפה יותר, ואם כן הרי זה כאילו התנו מראש להניח בארון כל דבר שעשוי לשם שמירתו.
באותו ענין ענה הראשון לציון הרב עובדיה יוסף הרב הראשי לישראל בתאריך כ"ג חשון תשל"ח:
"אודות שאלתו אם מותר להתקין מכשיר אזעקה בתוך ארון הקודש, שבמקרה של פריצה יוכל להפתיע אותם ע"י שמיעת קול האזעקה. הנני להשיב כי מכיון שזה נעשה לשמירת ספרי-תורה מגנבים, לפיכך הדבר מותר".
בכבוד רב
(-)
עובדיה יוסף
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
2. הפסקת פעולת המכשיר
ההלכה אוסרת ניתוק או חיבור חשמלי, היא אינה אוסרת באופן מוחלט וברור מניעת ניתוק או מניעת חיבור. במילים אחרות: פעולה אוטומטית הבאה במחזור קבוע, ומישכה הוא קצר ביותר, מותר יהיה להביא להמשכת פעולה זו. פרטי ההלכה בנידון פורסמו ע"י הרב רוזן בחוברת מורשה י' (חורף תשל"ו עמ' ד58–1). למעשה יתבטא הדבר בצפירה הנמשכת ובאופן מחזורי מתבצעות הפסקות בצפירה. בזמן הפסקות אלו ניתן יהיה להסיט מתג. המערכת האלקטרונית המפעילה את הצפירה אינה נקטעת בהיסט זה, ועל כן אין בהיסט זה מעשה האסור בשבת. מאידך, בזמן שהצפירה היתה אמורה להתחדש, היא לא תתחדש בשל הסטת המתג הנ"ל.
3. ניתוק בשבתות
באותו אופן ניתן להתגבר על בעיית ההפעלה בשבת: אם נחבר את המפתח של מערכת האזעקה בטור בין ספק הכח ובין הצופר עם החיבורים החשמליים שבדלת הארון הרי שסגירת המפתח קודם לפתיחת הארון מחברת שני מוליכים חשמליים שאין בהם כל זרם בעת חיבורם, והדבר דומה ל"כבוי" המאור בבית לאחר ששעון השבת ניתק כבר את הזרם בבית כולו. ועי' מנחת יצחק ח"א סי' נח וח"ב סי' קי. אלא שבנידון דידן אפשר לדאוג שהמפתח ישמש גם לשם פתיחת מנעול הארון ויהיה מותר להסיטו משום צורך גופו ומקומו, ועי' שמירת שבת כהלכתה יב, טז.
חלק ב' – מעשה
כשנגשנו לחיפוש שיטה לסימון ספרי התורה על מנת לאפשר את זהוי בעליהם היינו מונחים ע"י ההנחות שהנחנו בחלק א': גם אם אין איסור מוחלט על הטבעת חותם בספר התורה, הרי פקפוקים על כך יש. כמו כן נוכחנו ,לראות שהטבעות כאלו ניתנות לטשטוש ולמחיקה. ומה עוד שקיימות בציבור רתיעות פסיכולוגיות מפני נגיעה ושליחת יד בגוף הקלף.
מכאן שכל דרך שתוכל לנצל את ההבדלים והשנויים שבגוף ספר התורה תהיה עדיפה לצורך זהוי וסימון.
א. חלוקה לקבוצות
את כלל ספרי התורה (כ40000- בארץ) יש לחלק לקבוצות שונות לפי מאפייניהם:
הקלף: שליל, עזים או גויל.
עימוד: תלוי בדרך כלל בסוג התיקון שממנו הועתק הספר. בבדיקת למעלה מ100- תקוני סופרים המצויים בספריה הלאומית בירושלים מצאנו שיש ששה אבי-טיפוס של תקוני סופרים:
א. "תקון הסופר והקורא" של ר' יצחק בן אריה יוסף דב, הידוע כתקון רדלהיים לפי מקום הדפסתו. נדפס לראשונה בשנת תרכ"ו, ובו 128 עמודים בני 60 שורות כ"א.
ב. "עזרת הסופר" של ר' יהודה פיזא, שהיה סופר קהילת הספרדים באמסטרדם, תקון זה נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת תקכ"ז, ויש בו 264 עמודים בני 42 שורות כ"א,
ג. תקון הסופרים של הסופר ר' לוי יצחק שראה אור בעיר ברודי בשנת תרל"ו. יש בו 244 (רמ"ד) עמודים בני 42 שורות, ועל כן ידוע הוא בשם תקון רמ"ד.
ד. אותו סופר הוציא בשנת תרמ"ט תקון אחר בעיר פיטרקוב, ובו 245 (רמ"ה) עמודים בני 42 שורות. תקון זה נקרא תקון רמ"ה.
ה. שוב הוציא אותו סופר תקון בשנת תרנ"ח בעיר ברדיטשב, ובו 248 (רמ"ח) עמודים בני 42 שורות – תקון רמ"ח.
ו. תאג' שעל פיו סדרו התימנים את ספריהם, והוא עפ"י מסורת הרמב"ם (הל' ספר-תורה ט, י) – 226 עמודים בני 51 שורות,
ההבדלים בין התקונים מתבטאים בקביעת המלים שמתחילות באותיות ש' מ' מתוך קבוצת האותיות בי"ה שמ"ו, שעל פי ההלכה יש עמודים מסויימים שצריכים להתחיל באותיות אלו. מלים אלו הינם:
ב בראשית (בראשית א, א)
י יהודה (בראשית מט, ח)
ה הבאים (שמות יד, ח)
ש שמור לך (שמות לד, יא)
-או: שני השעירם (ויקרא טו, ז)
-או: שמור ושמעת (דברים יב, כח)
מ מה טובו (במדבר כד, ה)
– או: מוצא שפתיך (דברים כג, כד)
ו ואעידה בם (דברים לא, כח)
ההבדלים שבין התקונים השונים הם כדלהלן :
ספרי תורה נבדלים ביניהם גם ביחס לאימוץ שיטת ווי העמודים, שיטה שלפיה כל שאר-העמודים (מלבד עמודי בי"ה שמ"ו) פותחים באות ו'. אמנם יש בהלכה (יו"ד רעג, ו וקסת הסופר טז, ה) התנגדות לצמידות לכלל מגביל זה, אולם מאז הוצאו התקונים הבנויים על שיטה זו, שוב אין השיטה מגבילה את הסופר ומכריחה אותו להרחיב אותיות או לצמצמן.
כתב: בית יוסף, האר"י או וועליש. על ההבדלים ביניהם כתבו כבר ספרי ההלכה העוסקים בכתיבת סת"ם, וראה באוצר-ישראל בערך ספר-תורה דוגמת שלושת סוגי הכתב בפסוק צפניה ג, ח המכיל את כל אותיות הא"ב, התחיליות עם הסופיות.
נוסח: יש 14 שינויי נוסח בין ספרי האשכנזים לבין ספרי התימנים.
צורה: הבדל הצורה שבין ספרי האשכנזים ובין ספרי הספרדים ידוע ומוכר לכל, לראשונים שני עצי חיים ובארבעת קצותיהם דסקיות עץ שקוטרן כקוטר גלילתו של חצי הקלף בערך, ואילו האחרונים נתונים בתוך גליל העשוי להפתח לאורכו. אמנם לאחר ניתוק הקלף מעצי החיים (דבר שנעשה בפועל במקרי הגניבות הידועים) לא ניכר כל הבדל צורני בין ספרי האשכנזים ובין ספרי הספרדים.
ב. "טביעת אצבעות"
בחלוקה לקבוצות לא-די, שכן כל קבוצה מונה מספר רב של ספרים, ואין בחלוקה זו כדי לתת זהות בלעדית לכל ספר. על כן חיפשנו אפשרות זהוי בלעדית לכל ספר.
נעשו מספר ניסיונות לזהות כל ספר על פי מדותיו. בין השאר נמדדו הפרטים הבאים: מדות אורך ורוחב של עמודים מסויימים.
הרווח שבין עמודים מסויימים.
מרחקים בין קוי שירטוט.
קואורדינטות של אותיות מסויימות בתוך עמוד
למעשה התברר שאין פיזור מספיק בין המידות, ויש עדיין מקום רב לסטיות הנובעות מטעויות, התכווצות או התרחבות הקלף – כך שאין אפשרות לזהות ספר בוודאות על פי מידותיו.
בחרנו איפוא לזהות כל ספר על פי רישום האותיות הנופלות לאורכו של קו נתון בעמוד מסויים. לצורך הנסוי נעשתה בדיקה במזוזות, משום שבהן ההלכה נוקשה יותר ביחס למספר השורות (22) ותוכנן (עי' שו"ע יו"ד רמח, יא וש"ך סק"ח).
לצורך הנסוי צילמנו 104 מזוזות, שנכתבו ע"י ארבעה סופרים :
א – 5 מזוזות
ב – 14 מזוזות
ג – 2 מזוזות
ד – 83 מזוזות
בכל מזוזה נרשמו האותיות הנופלות לאורך קו אנכי שנמתח בשליש הראשון של המזוזה ולאורך קו אחר שנמתח בשליש האחרון של המזוזה. בכל מזוזה נרשמו 21 אותיות (השורה ה22- שבמזוזה היא קצרה ביותר – "על הארץ" ותו לא). בתוך 104 מזוזות נבדקו איפוא ע"י מחשב 5356 זוגות.
לאחר מכן נעשתה בדיקה דומה ב65- ספרי תורה שונים. מספר זה יוצר 2080 זוגות. בבדיקה זו נרשמו האותיות הנופלות על קו אנכי שנמתח במרכז העמוד.
תוצאות ההשוואה בין שלוש הבדיקות מתוארת בטבלאות דלהלן ובגרף שאחריהן:
| אחוז האותיות השוות מתוך מספר האותיות הכללי שנרשם (במזוזות – 21) | אחוז הזוגות שבו נמצאו אותיות שוות מתוך סך הזוגות הכללי (במזוזות – 5356) | |
| אנך בשליש הראשון | אנך בשליש אחרון | |
| 100 | 0 | 0 |
| 95.2 | 0.02 | 0 |
| 90.5 | 0.1 | 0 |
| 85.7 | 0.2 | 0 |
| 81 | 0.8 | 0.07 |
| 76.2 | 1.7 | 0.09 |
| אחוז האותיות השוות מתוך הספר האותיות הכללי שנרשם (בס"ת – 15) | אחוז הזוגות שבו נמצאו אותיות שוות מתוך דך הזוגות הכללי (בס"ת – 2080) |
| אנך במרכז | |
| 100 | 0 |
| 93.3 | 0 |
| 86.7 | 0.1 |
| 80 | 0.3 |
| 63.3 | 1 |
| 66.7 | 1.6 |
העקומה א-א מתייחסת לרישום אותיות הנופלות על קו אנכי שנמצא בתוך השליש הימני של שורות מזוזה. העקומה ג-ג מתייחסת לרישום כזה בתוך השליש השמאלי. העקומה ב-ב מתייחסת לרישום אותיות הנופלות על קו אנכי מרכזי נעמוד מסוים בספר-תורה.
העקומות משקפות את מספר האלמנטים (אותיות) שנמצאו שוים באחוז מסויים מתוך זוגות של מזוזות או ספרי תורה. כך למשל מתוך רישום של 15 אלמנטים (אותיות) נמצא בין 65 ספרי תורה רק זוג אחד של ס"ת שהשתווה בינו לבין עצמו ב13- אלמנטים. זוג זה מהווה 0.1% מכלל הזוגות המתהוים בין 65 ספרים (מספר הזוגות: 2080). 13 אלמנטים הם 86.7% מכלל האלמנטים שנבדקו (15). לעומת זאת ב8- אלמנטים (53.3% מכלל האלמנטים) נמצאו 58 זוגות המשתוים ביניהם (2.8%).
מעתה למדנו כי :
א. הפיזור בין ספרי התורה בשיטת סימון זו משביע רצון ומאפשר זהוי בלעדי לכל ספר.
ב. ככל שנמתח הקו בסמוך לסיום השורה נעשה הפיזור גדול יותר. דבר זה מסתבר גם כן, שהרי לקראת סוף השורה מתחיל הסופר לצמצם או להרחיב את האותיות על מנת שכל השורות תסתיימנה באותו קו, ואעפ"כ קורה שהשורות אינן מסתיימות באותו קו בניגוד לתחילתן.
לצורך הקבילות המשפטית מצאנו צורך להמליץ על שמירת צילומים מתוך עמודים מסויימים בכל ספר. זאת בצד רישום האותיות שתואר לעיל. רישום זה יועיל גם כן לקיטלוגם של הצילומים ומיונם לקבוצותיהם.
המגמה היא לצייד כל בעל ספר וכל בית כנסת בתעודת זהוי של הספר הנמצא ברשותו. תעודה זו תישא את קוד הזהוי של הספר על פי רישום האותיות הנ"ל, את השתייכותו הקבוצתית של הספר וכן סימני זהוי בולטים. לסיכום יש לציין שעם כל אמצעי התיחכום האפשריים עדיין אין תחליף לתשומת לב, ולשמירה מעולה של הרכוש הקדוש והיקר המצוי בידינו.
