המושג 'כבוד שבת' מופיע כבר בתלמודים מספר פעמים. לדעת כל הפוסקים זו מצוה גמורה, וי"א שזו מצוה מן התורה (רמב"ן שמות כ,ח; שו"ת רשב"א ח"א קכז; שו"ע-הרב רמב קו"א א; שו"ת רב-פעלים ח"ג סי' כב). משמעותה של מצווה זו היא החובה לטרוח קודם השבת וליצור תנאים סביבתיים כמו לכל אירוע, אדם או זמן מכובד.
המושג 'זלזול בשבת' או 'זילותא דשבתא' לא מופיע במפורש בתלמוד, ומקורו בדברי הראשונים ביחס לפעולות מסוימות המוזכרות לאיסור בתלמוד. לכאורה, העדר מאמץ לכבד אין בו משום זלזול, אלא דווקא פעולה הפכית לכבוד תיחשב לזלזול בכבודה של השבת. במשך הדורות מצאנו בספרות ההלכה עשרות רבות של דוגמאות לדברים האסורים משום זלזול בשבת.
להלן אבקש להוכיח כי זלזול בשבת היא פעולה תלוית תרבות, ומה שבמקום או בזמן מסוים יחשב לזלזול, במקום אחר יחשב למעשה הגון לגמרי.
א. השמעת קול
הסוגיא הראשונה בה מגדירים הראשונים 'זלזול בשבת', נמצאת בבבלי שבת יח,א:
תנו רבנן: … אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום. מאי טעמא? – אמר רבה: מפני שמשמעת קול. אמר ליה רב יוסף: ולימא מר משום שביתת כלים! דתניא: ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו – לרבות שביתת כלים. אלא אמר רב יוסף: משום שביתת כלים. … והשתא דאמר רב אושעיא אמר רב אסי: מאן תנא שביתת כלים דאורייתא – בית שמאי היא ולא בית הלל…
רש"י שם מבאר את איסור נתינת החטים לרחיים אם לא יטחנו מבעוד יום: "מפני שמשמעת את הקול – ואוושא מילתא בשבת, ואיכא זילותא", וכך כתב גם המאירי.
הריטב"א כתב לשון דומה: "מפני שמשמעת קול – פי' ואוושא מילתא, והוה ליה עובדין דחול, וכיון שהוא בביתו ותוך התחום אסור".
בפסיקת ההלכה למעשה נחלקו הראשונים, ובעקבותיהם האחרונים. השו"ע פסק כרב יוסף ורב אושעיא, שהברייתא לשיטת ב"ש, ואין איסור השמעת קול ברחיים, ולכן למעשה מותר, והרמ"א החמיר כרבה.
סוגיא זו מהווה בנין אב לבירור מהו 'אוושא מילתא' ו'זילות השבת'.
וכך הם דברי השו"ע (רנב,ה):
ומותר לפתוח מים לגנה והם נמשכים והולכים בכל השבת… דאין אדם מצווה על שביתת כלים…ומותר לתת חטים לתוך רחיים של מים, סמוך לחשיכה.
הגה: ולא חיישינן להשמעת קול, שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת. ויש אוסרים ברחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול והכי נהוג לכתחילה, מיהו במקום פסידא יש להקל …
אמנם, אף הרמ"א שאוסר שימוש בריחיים המשמיעות קול, מתיר (שם) לכוון שעון מעורר בערב שבת כדי שיפעל וישמיעו קולו בשבת:
ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגע"ר מערב שבת, אף על פי שמשמיע קול להודיע השעות בשבת, כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול.1ביאר הרי"ש אלישיב (הערות על המסכת) שאיסור השמעת קול הוא איסור עצמאי, מצד עצם הזלזול בכבוד השבת שהקול המושמע יוצר, גם אם הקול אינו מופק ממלאכה האסורה בשבת (כקול טחינה המוזכר בגמ'), שהרי צלצול השעון אינו מלאכה אלא קול בעלמא, וראו שו"ע או"ח סי' שלח.
באגרות-משה (או"ח ח"ד סי' ע,ה) דייק בדברי הרמ"א, שדבריו מכוונים כלפי שעון המונע בעזרת משקולת ('איצטרובל'; כ'שעון קוקיה') שעל מנת שלא יעמוד מלכת צריך למתוח את המשקולת פעם ביממה. מכיון שהכול יודעים שבעל הבית מעוניין ששעונו לא יעמוד מלכת באמצע השבת, אם כן ברור שמתיחת המשקולת נעשית מערב שבת. לא כן בשעון מעורר שדרך העולם לכוונו בלילה בטרם לכתם לישון – שאז אין הדבר ניכר לכול שכיוונו נעשה ביום חול ואסור לכוונו אף מערב שבת, אלא אם כן הצלצול חלש כל כך שאינו נשמע מחוץ לחדר (ולשיטתו דין חדר סמוך כדין רשות הרבים!).2וכך דייק גם הרי"ש אלישיב המובא לעיל (הערה 1).
בתשובה אחרת (שם סי' ס) ביאר הר"מ פיינשטיין, שמלבד הזלזול בכבוד שבת שיש בעצם השמעת הקול,3כמבואר לעיל בהערה 1. יש מקום למצוא סמך לאיסור הזלזול בכבוד השבת הנגרם ע"י כל מלאכה המכוונת מבעוד יום להיעשות בשבת, אף אם אינה משמעת קול – כדין איסור אמירה לנוכרי (שאסור אף אם ישראל אומר לנוכרי מע"ש שיעשה בשבת). לכן אוסר הוא הפעלת כיריים חשמליות באמצע השבת ע"י שעון שבת:
… הנה לענ"ד פשוט שאסור להתיר זה דהרי ע"י מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת ואין לך זלזול גדול לשבת מזה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרין זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה…
לדבריו, כל ההיתר של בית הלל לעשות מלאכה שתימשך לתוך השבת הוא דווקא כשהחלה המלאכה בערב שבת (כמו הנחת בשר חי על כירה סמוך לשבת כדי שיתבשל במהלך השבת).
אבל לא שייך זה בהעמידו מורה שעות באופן שהעלעקטרי שעושה המלאכה יתחיל לעשות מלאכתו בשעה פלונית, שעל הליכת מורה השעות שזה נעשה מתחלה קודם שנתחבר העלעקטרי לא שייך להחשיב שעושה, ועל תחיבת העלעקטרי באופן שיתחבר בשעה פלונית בשבת הרי הוא כסוף חמה לבא …
אמנם בהמשך התשובה הוסיף וביאר שגם ללא השמעת קול, יש מקום לאסור בשבת כל אוטומציה של מלאכות, משום מצוות "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך". והדברים קל-וחומר, אם נצטווינו לכבד את השבת, קל-וחמר שאסור לגרום לבזיונה:
אבל יש טעם גדול לאסור מטעם אחר דהא זילותא דשבת … וכיון שברור שאיכא זילותא דשבת הוא בכלל איסור זה, ממילא אף שלא אסרו זה ביחוד, דכל ענין זילותא הוא האיסור. וגם פשוט לע"ד דעושה דבר שהוא זילותא לשבת הוא עובר בידים על חיוב הכבוד שמשמע שהוא ג"כ חיוב התורה שנתפרשו ע"י הנביאים …וזה שהוא זילותא הוא דבר שמובן לכל, שלכן מסתבר לע"ד שאסור להעמיד בע"ש ע"י מורה שעות שיעשה העלעקטרי למחר מלאכה.
בהתאם לשיטתו לדמות את גדרי האוטומציה לגדרי אמירה לנוכרי מע"ש, התיר הרב פיינשטיין בהמשך התשובה שימוש בשעון שבת לצורך תאורה חשמלית בלבד, משום שסמכו העולם להתיר הדלקת נר באמירה לנוכרי מע"ש.
למעשה איסורו של הר"מ פיינשטיין לא פשט בציבור, וכדברי הרב אלישיב (בהע' 1):
והגר"מ פיינשטיין זצ"ל אסר להשתמש במזגן וכדו' ע"י שעון שבת, ומשום חששא דהשמעת קול, אמנם בזמנינו שהוא רגילות להעמיד שעון שבת, הו"ל כשעון שהתיר הרמ"א, ושרי, אמנם להפעיל מכונת כביסה מע"ש שתעבוד בשבת, כיון שאין הדרך לעשות כן, אסור.
היינו, עיקר האיסור הוא "כיון שאין הדרך לעשות כן", אך אם 'בזמננו הוא רגילות להעמיד שעון שבת' לצורך מסוים 'הו"ל כשעון שהתיר הרמ"א, ושרי".
וראה: הרב ישראל רוזן, מיקרופון ורמקול בשבת, תחומין טו עמ' 385-379.
אמנם הרב ואזנר (שו"ת שבט-הלוי ח"א סי' מז) שהתיר אף הוא שימוש כללי בשעון שבת, ערער על השימוש בגנרטור, משום שכפי שראינו, בכלי מלאכה רועש יש איסור מיוחד של השמעת קול ומשמע שס"ל שהאיסור הוא אף כשידוע לכול שהופעל מע"ש:
…תבנא לדינא, דאין איסור בעריכת שעון מע"ש בין שעון המקשקש בין שעון המדליק מאליו וכיו"ב, איברא מה שיש לי מקום עיון הוא מכונית גענע-ראטאר המייצר כח האלקטרי מעצמו שמעריכים אותו מע"ש והוא עובד ברעש גדול כמו רחיים של מים א"כ איכא בי' זלזולא דשבתא כרחיים הנ"ל, ולבי חוכך להחמיר, מ"מ באלו שעובדים לצורך בתי כנסיות ובתי מדרשות כנהוג פה בסביבה, יש מקום להתירם כצורך הפסד שהתיר רמ"א וה"נ לצורך מצוה.
ונראה שלשיטתו, איסור השמעת קול הוא דווקא בקול רעש גדול, בניגוד למזגן שרועש מעט (ואולי יש לחלק בין רעש ביתי לרעש תעשייתי, וזאת לכאורה בניגוד לדברי הרי"ש אלישיב והאגרות-משה שאסרו כל רעש).
בעומדי כתלמיד בפני הרי"י נויבירט זצ"ל נשאל הרב ביחס לשימוש במחשב השקיה בשבת, הרב סירב בתוקף להתיר משום אוושא מילתא וזילותא דשבת, אך השואל התעקש שבעירו לכולם יש מחשב השקיה ואין עוד איש המשקה בצינור או מזלף, כאן כבר קבע הרב שאכן לכשיתרחש הדבר יהיה מותר, כי הכול יודעים וכו'.
ב. הליכה עם מקל
בביצה כה,ב מובאת ברייתא: "תנו רבנן: אין הסומא יוצא במקלו…" ופרש"י שם: "דהוי דרך חול, ואיכא זלותא דיום טוב". כלומר, מאחר שיכול להסתדר ללא מקל, אסור לו לצאת ביו"ט (אע"פ שאין בעיה של הוצאה מרל"ר) משום זלזול בכבוד יו"ט, וק"ו בשבת. וכ"פ השו"ע (או"ח תקכב,א)
ובסי' שא סעי' יז, לגבי מקל הליכה, אסר השו"ע לצאת עמו בשבת מחוץ לעירוב למי שיכול לילך בלעדיו, וכתב המשנ"ב שם (ס"ק סו) שאפילו כבוד הוא לו ללכת עם המקל בידו אסור, משום שאין היתר לישא תכשיט בידו. והוסיף המשנ"ב שם:
אבל תוך העירוב מותר אם נושאו לכבוד או שיש בו צורך קצת, אבל בלא צורך כלל איכא זילותא דשבת.
וביאר בהרחבה בשעה"צ (שם ס"ק עג):
כן כתב המגן-אברהם וגם החיי-אדם ותפארת-ישראל ועוד אחרונים. ואף שראיתי בשערי-תשובה שהביא בשם נודע-ביהודה וגם באליה-רבה דאפילו אם אינו תכשיט מותר תוך העירוב, ולא אמרינן דהוי זילותא דשבת, בברכי-יוסף בשם הרדב"ז איתא בהדיא דאפילו תוך העירוב איכא זילותא, ועל כן בודאי הנכון לנהוג כמו שכתב החיי-אדם, דיהיה על כל פנים צורך קצת.
כלומר, לדעת כל האחרונים, אדם הנושא מקל לשם כבוד, אין בכך זילותא דשבת. כמו כן מסתבר שאדם ההולך עם מקל אינו עושה זאת ללא מטרה כלל, כך שודאי מעט צורך קיים בכל מקרה. ועם זאת נחלקו האחרונים האם הליכה עם מקל כשאין "צורך קצת" הנה בגדר זילותא דשבת. ונראה שמחלוקתם אינה עקרונית, אלא כל אחד שיער על פי מנהג מקומו בהליכה עם מקל, ומכאן שהדבר תלוי תרבות ומשתנה ממקום למקום.
ג. תחבורה ציבורית בחו"ל
רבות נכתב על נושא זה. לעתים קרובות בתי הכנסת בחו"ל ממוקמים, משיקולים ציבוריים, במרכזי הערים, באזורים יקרים מאד לדיור, ורוב הציבור גר במרחק רב. יהודים רבים מתקשים מאד להגיע לבתי הכנסת בשבת ואף נמנעים מלהגיע עקב המרחק, דבר המשפיע רבות על אחוזי ההתבוללות. עכ"ז רוב הפוסקים אסרו להשתמש ברכבת עירונית, גם כשאין הנוסע עושה כל מלאכה, ואין חשש ליציאה חוץ לתחום, אין צורך לטלטל כרטיס או לשלם וכד', וזאת בעיקר מפני חשש הזלזול בכבוד השבת. אמנם יש גם מי שלא חשש לכך והתיר כאשר החששות האחרים הנ"ל לא קיימים.
אב לכולם הוא החת"ס (שו"ת או"ח ו,צז ו-צח) שדן בהיתר נסיעה ב'דאמפפוועגען' [=רכבת קיטור] בשנת תקצ"ז. לדעתו אין לאסור מדין משתמש בבע"ח, שלא כמי שכתבו לדמות לאיסור לנסוע בעגלה המונהגת על ידי בהמה, ואין לאסור משום מלאכת הנהג הנכרי, משום שרוב משתמשי הרכבת נכרים, אלא עיקר האיסור הוא משום יציאה מחוץ לתחום אף שהקרון גבוה למעלה מי' טפחים. עוד הוסיף כי אין ללמוד היתר מההפלגה בספינה בשבת כשעולה עליה ביום חול, משום שההפלגה בספינה נוחה –
אבל הנוסעים בדאמפף וואגען אינו שובת וגופו נע ונד ואי אפשר לו לעסוק בעסקי שבת בשבתו אשר רגיל בהם בביתו.4בהמשך דבריו מאריך החת"ס לאסור משום "ממצוא חפציך", אך נראה ששם מטרת הנסיעה הייתה לשם ביצוע עסקי חולין, וכך כתב: ומתקרב אל מקום מסחרו בשבת להיות שם ביום החול. פשוט דגרע הרבה טפי ממחשיך על התחום ואיסור גמור הוא אפילו מדאורייתא להרמב"ן הנ"ל [=המובא להלן פרק ז] ומפורש בדברי קבלה "אם תשיב משבת רגליך וגומר ממצוא חפציך".
הבית-יצחק (מפתחות לשו"ת, יו"ד ב,לא) אף הוא אסר נסיעה בחשמלית עירונית משום "עובדא דחול", וכדין יציאה במקל ובסמוכות.
הציץ-אליעזר (ח"א סי' כא אותיות כא והלאה) אסר להשתמש בחו"ל בחשמלית הן מטעמי עונג שבת כטעמו של החת"ס,5הציץ-אליעזר קושר לעניין בהרחבה את דברי הרמב"ן המובא להלן פרק ז. והן מטעמי זלזול בכבוד השבת ומגדר מילתא:
…אבל בתוך העיר נוסף ליסוד האיסור של הח"ס הנ"ל, יש לאסור גם מטעם של דאוושא מילתא, ואם ביום טוב אמרו בביצה (יב,ב) שאין שולחין דורון בשורה של שלשה בני אדם, ופירש"י, משום דאוושא מילתא ונראים כמוליכים למכור בשוק, והרמב"ם בפיהמ"ש מפרש, כדי שלא יעשה מלאכות גמורות של חול… וכידוע אם יותר אצל ההמון לא יתכן שלא יבואו גם לידי חילולים אחרים כקנית כרטיס נסיעה וכדומה, וכך דרכו של יצה"ר ובפרט כשהדור פרוץ בעו"ה בחילול שבת, ומחיצת הגדר שנפרצה אומרים לו גדור. וכן מצינו בביצה (ד' כ"ה ע"ב) שאסרו ביום טוב לצאת בכסא משום זילותא …וי"ל שבנדו"ד שהזילותא היא הרבה יותר גדולה מלצאת בכסא, והוא עובדן דחול ממש, כולם מודים שאסור.
לעומתם, הראשל"צ הרב בצ"ח עוזיאל (פסקי-עוזיאל בשאלות הזמן סי' יג) התיר כאשר אין מטלטלים כרטיס או אמצעי תשלום ואין יוצאים מחוץ לתחום וכל הנסיעה היא ע"י נכרים ועבור נכרים בעיקר. לטעמו אין טעם לאסור משום תחומין כשיעד החשמלית עירוני בלבד, וגזרות חז"ל ביחס להנהגת בהמה לא שייכות בחשמלית. גם את חידושו של החת"ס לאסור מטעם שגופו נע ונד הוא מגביל רק לנסיעה בת שעות ארוכות ולא לנסיעה עירונית קצרה:
ולהקל מעליו יגיעת הדרך בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אין מקום לאסור משום "אם תשיב משבת רגליך" ולא משום גזרה דשמא ילך בה לדרך מסחרו, שהרי גם בהליכה ברגל אמרו שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול (שבת קיג) וכי יעלה על דעת מי לאסור ההליכה בשבת לצורך מצוה וכדומה שמא ילך למסחרו? והוא הדין לקרונות אלה שלא נעשו לשם נסיעות מסחריות אלא ללכת מרחוב לרחוב בעיר עצמה אין לאוסרה אפילו משום גזרה.
אמנם הרב עוזיאל הגביל את ההיתר לצרכי מצווה.
א"כ נראה שהקביעה מהו כבודה של השבת ומהו זלזול בה נתונה לפרשנות די רחבה. האם להקל על ההולכים למרחקים לביה"כ בשרב ובגשם ע"י נסיעה כזו זה כבודה ומנוחתה של השבת, או שמא הדבר כרוך באוושא מילתא וזלזול חמור בשבת.
ד. מעלית שבת
להבדיל משימוש בתחבורה ציבורית שנתקבע המנהג לאסור ברוב תפוצות ישראל, השימוש במעלית שבת 6מעלית אוטומטית ששום פעולה חשמלית אסורה לא נעשית ישירות באמצעות המשתמש בה, ואיננה רק מעלית אוטומטית העוצרת בכל קומה. ראה מאמריהם של הרב ישראל רוזן ופרופ' זאב לב בתחומין ה. נקבע כהיתר ברוב מוחלט של קהילות ישראל.
אבי ההיתר הוא רש"ז אוירבך, שרוב ככל דרכו ההלכתית של מכון צומת לדורותיו מתבסס על תורתו. בשמירת שבת כהלכתה (מהדו"ג כג, נח) התיר את השימוש במעלית הן לעליה והן לירידה, אולם ציין שיש האוסרים ירידה: "ויש ישראל קדושים שאינם משתמשים כלל במעלית אוטומטית הגם שמצד הדין אין לחשוש לאיסור, אלא מפני שהם חוששים וחרדים לקדושת השבת, ואשרי חלקם". היינו אווירת השבת, וכך שמעתי גם מהרב משה שאול קליין, שההיתר להשתמש או האיסור להשתמש במעלית השבת תלוי בהשפעה על אווירת השבת באותו מקום. גם ביחס לשימוש במדרגות נעות כתב כך בשש"כ (כג,סא).
גם בילקו"י (שבת ה מעלית ד ובהע') כתב בשם אביו הרע"י, שמעיקר הדין השימוש במעלית שבת גם לצורך ירידה מותר, אך סיים "ולכן במקום צורך אפשר לסמוך על המתירים ולהשתמש בשבת במעלית אוטומטית, ובמקום שאפשר נכון להחמיר, והמחמיר תבוא עליו ברכה." וכן ביחס למדרגות נעות (שם ה).
אמנם לא מעטים התנגדו לשימוש במעלית בשבת.7לעניין תוספת הזרם הגרמת ע"י המשתמש במעלית, ראה: שו"ת מנחת-יצחק (ג,ס) שאסר, וראה: הרב ישראל רוזן, 'מעלית אוטומטית בשבת, תחומין ה עמ' 75; פרופ' זאב לב, שיומוש במעלית אוטומטית בשבת, שם עמ' 58. החלקת-יעקב (או"ח קמד) נשאל בשנת תשכ"ו על היתר שימוש במעלית ע"י גוי על מנת לשמוע קול שופר בר"ה. ותשובתו חד משמעית: "ח"ו לחפש היתר לנסוע במעלית ביום טוב וכש"כ בשבת, ומוטב יותר שהמדובר ישאר בביתו להתפלל ביחידות ולתקוע לו שופר בביתו, והשי"ת ישמע לתפילתו כנאמר קרוב ד' לנשברי לב". ומבאר שנשען בעיקר על מה שכתב בשו"ת שואל-ומשיב (סימן ג) ביחס לנסיעה ברכבת קיטור:
אם ח"ו נתיר זאת, לא יוודע איפוא ענין שבת כלל, כי לא ישבות המסחר אף בשבת, כי יוכל לנסוע גם בשבת ומתוך כך יבא להתיר כל המלאכות ח"ו וע"כ אין להתיר…
והלכה זו נתקבלה בכל תפוצות ישראל דאסור לנסוע ברכבת חשמלית בשבת ויו"ט… אם כן מה לן אם נוסע בקרון חשמלי לאורך או לרוחב או נוסע בהקרון חשמלי למעלה ולמטה, נסיעה בקרון חשמלית נאסר לן, יהי' מאיזה טעם שיהי'.
ה. פעולות שונות
ביחס לפעולות שונות נחלקו הפוסקים האם הן מהוות זלזול בשבת.
הליכה בשבת עם שעון יד אלקטרוני – במנוחת-אהבה (ח"א עמ' רס גם בשם הנאמ"ן ס"ט) אסר משום זילותא דשבת. אך בילקו"י (הוספות לסימן רנב, בתשובה לרב י"י נויבירט) כתב שלא מצאנו בפוסקים זלזול בשבת אלא לענין השמעת קול, וגם ע"ז חולק מרן הב"י (ראו לעיל פרק א).
חלוקת קבלות לתרומות – כתב בילקו"י שנכון להחמיר ולא לחלק קבלות לתורמי ביה"כ (שז, מה מותר לקרא בשבת,כ) משום זלזול בשבת.
סימון צורת אותיות על השולחן (כשאינן על גבי אבק וכד' ואין ניכרות כלל) – באורחות-רבינו (על בעל קהילות-יעקב, עמ' קסז) כתב שלא היה מסכים שיסמנו לו צורת אותיות ע"ג שולחן אלא באויר בלבד, ואמר כן גם משם החזו"א. אך מן הדין הדבר מותר (משנה ברורה שמ,סקכ"ב, ילקו"י שמ, דין כותב,ה), וכן נוהג העולם.
ניפוח בלון ילדים – בשו"ת מחזה-אליהו (סט,ב) אסר, משום שבקל מתפוצץ ונקרע ויש בזה זילותא דשבת. אך בשו"ת באר-משה חלק ב (סימן כ) וחלק ו' (סימן כג) כתב להתיר בלי שום פקפוק בתנאי שלא יקשור בקצה הבלון וכ"כ גם בילקו"י (שמ, תופר,ז) .
מעבר מול מצלמה דיגיטאלית – במעבר מול מצלמה דיגיטלית המצלמת ללא הרף (בשונה מזו המופעלת ע"י תנועה מולה) אין כל פעולה חשמלית חדשה מלבד שינוי זרם, אותו התירו רוב הפוסקים. ואכן הר"מ פיינשטיין והרש"ז אוירבך התירו זאת (ראה מכתביהם בתחומין יד ומאמרו של הר"י רוזן בתחומין כה). ובשו"ת באר-משה (ח"ז קונטרס-עלקטריק סי' כא) כתב שהוא זלזול בשבת אף שמעיקר הדין שרי.
משחק פינג פונג – בשו"ת באר-משה (ח"ב סי' כז) אסר משום אוושא מילתא וזלזול בשבת. וכך רוצה לאסור גם בילקו"י משום ש"לא גרע מטעם הדין במה שאסרו לקרוא בספרי חכמות בשבת. ועוד, שלא ניתנו שבתות ויו"ט לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה". (ילקו"י דינים לאשה ולבת הערות פרק כז, כא), אך בשמירת שבת כהלכתה (טז,ו) מתיר.
ו. הליכה יחף
ברוב קהילות ישראל, אם יגיע אדם לבית הכנסת יחף יחשב הדבר כזלזול במקום ובמה שהוא מייצג, בוודאי שאין להעלותו כך לתורה וכד', וזאת בחול,8[הערת מערכת: ראו מאמרו של הרב אורי סמט בכרך זה, על תפילה במכנסיים קצרים.] ועל אחת כמה וכמה בשבת. אך האור-זרוע (חלק הלכות שבת פד) מעיד שראה בצרפת את גדולי הדור עולים לתורה יחפים בשבת (וכתב שאינו נכון ללכת יחף אף בימות החול משום שאינו דרך ארץ), ואילו בכל-בו (סימן לא) מעיד שמנהג כל ישראל ללכת בשבת בנעלים וגלימה או טלית, והטעם "כדי שיזכור שהוא יום שבת קדוש לאלהינו ולא יבא לידי חלול שבת". וסיכם זאת הרמ"א (שא,טז): "ולא ילך אדם יחף בשבת במקום שאין דרך לילך יחף".
ז. שבתון ומנוחה
הרמב"ן בפרשת אמור (ויקרא כג,כד) מרחיב לבאר את מצוות השביתה בשבת. ציווי התורה: "יהיה לכם שבתון", משמעותו "שיהיה יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו (שבת כד,ב) שבתון – עשה הוא". לכך מצרף הרמב"ן מדרש הלכה (מכילתא בא ט):
"ושמרתם את היום הזה" (שמות יב,יז) למה נאמר, והלא כבר נאמר "כל מלאכה לא יעשה בהם" (שם פסוק טז), אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין? תלמוד לומר "ושמרתם את היום הזה" – להביא דברים שהן משום שבות.
הרמב"ן מבאר ש"דברים שהן משום שבות" אין הכוונה לאיסורי דרבנן דווקא, אלא לחובה לשבות ביום השבת במובן רחב יותר:
ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה.
הריטב"א (ר"ה לב,ב) קילס את הדברים: "מרגלית שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורנו". וגם הרמב"ם כתב כדברים אלו בקיצור לשונו (שבת כא,א), והמ"מ ביאר שהוא כדברי הרמב"ן.9הרחבה לדברים אלו ראה בדברי הרב יעקב אריאל ב'באהלה של תורה' ח"ב סי' כג, ובמאמרו בהמעין תמוז תשע"ד.
ח. סיכום
מצוות כיבוד השבת היא מצווה גמורה, מדאורייתא, מדברי נביאים או מדרבנן. הזלזול בה חמור. אך מה יחשב לזלזול הוא עניין תלוי תרבות, מקום וזמן, ומבט סובייקטיבי. בסוגיות רבות ראינו כי נחלקו דעות הפוסקים ביחס לפעולה מסוימת האם תחשב לזלזול בכבוד השבת או שאין בפעולה זו כל זלזול, ואם משרתת היא את מצוות עונג שבת, אולי אף תחשב כמצווה (אג"מ או"ח ד,ס).
האם אסור להשמיע קול גדול בשבת (אף אם יופעל ברצף מלפני שבת), בכך נחלקו אמוראים ובהמשך לכך השו"ע והרמ"א. שמא יש הבדל אם רעש זה רעש מלאכה הוא (הריש"א) או אם נשמע למחוץ לחדר (אג"מ) או דווקא ברה"ר (הריש"א). האם השימוש בגנרטור בשבת, כתחליף לחשמל המיוצר ע"י חברת החשמל מכבד את השבת (לא נהנה מח"ש) או שמא מזלזל בה (רעש מלאכה גדול). כאשר 'הכל יודעים' שההפעלה התרחשה מאתמול הרעש כבר לא יחשב לזלזול, כמה מודעות צריכה להיות כדי שהדבר יהיה מותר? היכן מותר להשתמש במחשב השקיה?
לאיזה נכה מותר לטלטל מקל אף בתוך העירוב? אם אכן לא יכול כלל ללכת לבית הכנסת עקב המרחק, שמא תותר לו אף נסיעה בקלנוע עם פיקוד שבת?
תחבורה ציבורית בחו"ל, הנהוגה ע"י נכרים ובעבור נכרים, כאשר היא פנים-עירונית בלבד, ואין חשש ליציאה חוץ לתחום, וכאשר היא חינם ללא צורך לטלטל כרטיס או אמצעי תשלום, האם תותר (הרב עוזיאל) או שחובה לאסור מכל וכל זלזול חמור כזה (בית-יצחק וצי"א).
בהמשך לכך, האם מעלית שבת היא כחשמלית ואין הבדל בין תנועה אופקית האסורה ע"י רוה"פ לתנועה אנכית (שנהגו העולם לסמוך על המתירים)?
ראינו דוגמאות נוספות, כולל מחלוקת ראשונים ביחס להליכה יחף בשבת, אך לא טענו שיש בכך זלזול בשבת ובבית הכנסת, מה שכל בן זמננו מבין בעליל.
א"כ הכבוד והזלזול הם תלויים בתרבות ובמקום.
מעבר ליחס המכבד לשבת לימדנו הרמב"ן (וכן הרמב"ם והריטב"א) כי חובת שביתת השבת מכל טרדה ופעולה, אף אלה שלא נאסרו מהתורה, היא חובה ככל מצוות עשה של תורה. כלל המשפיע עקרונית על רבות מהפעולות הנידונות לעיל, מעבר לשמירת כבודה של השבת, שמירת צביונה כיום מנוחה.
