שוטרים במשטרת ישראל עובדים במשמרות מבצעיות בכל ימות השבוע, כולל שבתות ומועדי ישראל. מפאת חוסר בכוח אדם, שוטרים נדרשים לעבוד כמעט בכל שבת. האם בתום המשמרת בשבת רשאים השוטרים לשוב ברכבם לביתם?1בשאלה זו, בהקשרים אחרים, עסקו מאמרים רבים בתחומין בעבר. ראו: הרב משה פיינשטיין, היוצאין להציל בשבת - מתי מותרין לחזור למקומן", תחומין א 13 (ביחס למתנדבי ארגון 'הצלה'); הרב מנחם ולדמן, כל היוצאין להציל חוזרין למקומן, תחומין ג 38; הרב יגאל אריאל, יחידת חילוץ גולן - הבטים הלכתיים, תחומין יז 66; הרב מנשה קליין (הקטן), נסיעה בשבת לצרכי הצלה וחזרה ממנה, תחומין כג 89; הרב יצחק מאיר יעבץ, הצטרפות רב צבאי ללוחמים וחזרתו בשבת, תחומין לח 503; הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "כל היוצאין להציל חוזרין למקומן?", אסיא כרך ד 60. במאמר זה, מעבר לדיון ההלכתי שבמאמרים הנ"ל, יש ניסיון לבחון את גדר "נמצאת מכשילן" ביחס למשרתים בארגוני הצלה וביטחון ממוסדים וממלכתיים.
א. היתר חזרה ממקום הצלה
שנינו במשנה במסכת ר"ה (ב,ו), לגבי עדים שהעידו על חידוש הלבנה:
בראשונה לא היו זזים משם כל היום; התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד, אלא אף החכמה הבאה ליילד, והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת – הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח.
ופירש רש"י (שם) שמותר לעדים לצאת בשבת מחוץ לתחום כדי להעיד על החודש, אלא שדינם לאחר העדות הוא כדין היוצא מחוץ לתחום, שיש לו ארבע אמות בלבד. רבן גמליאל תיקן שאין לדון אותם כמי שיצאו בשבת מחוץ לתחום, אלא הם כאנשי העיר שיש להם אלפיים אמה לכל רוח, ומחדשת המשנה שהוא הדין ליוצאים בשבת להציל, שמותר להם ללכת ממקום ההצלה אלפיים אמה לכל רוח.
מכל מקום, מוכח שהתירו ליוצאים להציל בשבת לעבור על איסור דרבנן של הליכה עד אלפיים אמה. מאידך שנינו במסכת עירובין (ד,ג): "כל היוצאים להציל חוזרים למקומן", לכאורה בלא הגבלה של אלפיים אמה. ובגמרא (שם מה,א) הקשו על הסתירה בין המשניות ונחלקו האמוראים ביישוב הדברים:
שיטת רב יהודה אמר רב, המשנה במסכת עירובין מתירה ללוחמים לחזור יחד עם כלי זיינן משום מעשה שהיה שבאו בו לידי סכנה – "כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה. פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהן, דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן".
רב נחמן בר יצחק תירץ באופן אחר: המשנה במסכת ר"ה, המגבילה את היתר החזרה עד אלפיים אמה עוסקת במקרה "שנצחו ישראל את אומות העולם", ואילו המשנה במסכת עירובין עוסקת במקרה "שנצחו אומות העולם את עצמן". במקרה האחרון התירו לחזור למקומם אף יותר מאלפיים אמה מפני הסכנה (ע"פ רש"י שם).
הרא"ש בשם הר"מ כתב שלהלכה קיימא לן כשתי הדעות: כשניצחו אומות העולם – מותר לחזור אף יותר מאלפיים אמה מפני הסכנה, וכשניצחו ישראל התירו עד אלפיים אמה ובמקרה זה מותר גם לטלטל את כלי הנשק מפני מעשה שהיה. מדבריו עולה, שחכמה הבאה לילד והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת – יש להם אלפיים אמה בלבד הואיל ואין כל סכנה אם ישהו במקום ההצלה. לכאורה הוא הדין לשוטר המסיים את משמרתו בשבת, שיש להתיר לו לחזור לביתו באיסור דרבנן של הליכה מחוץ לתחום עד אלפיים אמה, אולם אסור לו לחלל את השבת באיסור תורה של נסיעה ברכב, שכן אין סכנה לשהות במקום שבו הוא נמצא בתום משמרתו.
ב. שיטת הרמב"ם
1. דברי הרמב"ם
הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שבת (הלכה כג) – רוח אחרת הייתה עמו, ונטה ממסקנת הסוגיה בעירובין. וזו לשונו:
גויים שצרו על עיירות ישראל… אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העובדי כוכבים ומזלות בשבת. ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן, מותר להן לחזור בכלי זיין שלהם למקומן בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבא.
הרמב"ם לא הגביל את ההיתר לאלפיים אמה ולא חילק בין אם ניצחו ישראל או ניצחו גויים. ולא זו בלבד, אלא שהטעם שכתב הרמב"ם להיתר החזרה אינו משום סכנה, כפי שעולה מפשט הסוגיה בעירובין, אלא "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא". וכבר העיר על דבריו הלחם-משנה (הל' מלכים ו,יג): "נראין דאין זה הטעם האמור בגמרא שם, אלא משום מעשה שהיה התקינו כן". אך יש להעיר שהרמב"ם אינו היחיד בטעם זה, ונראה שכך סברו גם התוס' (עירובין שם ד"ה כל) והרשב"א (שם), שההיתר לחזור ממקום הצלה הוא מהטעם של "התירו סופן משום תחילתן" (ביצה יא,ב).
דא עקא, שבפרק כ"ז מהלכות שבת (הלכה יז) פסק הרמב"ם את מסקנת הסוגיה בעירובין על פי תירוצו של רב נחמן בר יצחק:
וכל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד גויים או מן הנהר או מן המפולת – יש להם אלפיים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו. ואם היתה יד הגויים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו – הרי אלו חוזרים בשבת למקומן ובכלי זיינן.
בהלכה זו הרמב"ם מתיר חזרה ליוצאים להציל עד אלפיים אמה בלבד, ואינו מביא את הטעם של "שמא תהא מכשילן". ולא עוד, אלא שהוא מגביל את ההיתר לחזור למקומו למקום סכנה כשיד עכו"ם תקיפה בלבד.2סתירה זו מופיעה לכאורה גם בטור ובשו"ע, שבסי' שכט העתיקו את ההלכה שכתב הרמב"ם בפרק ב, ואילו בסימן תז העתיקו את ההלכה שכתב הרמב"ם בפרק כז. ועיינו לקמן הע' 4
2. הסוברים שהרמב"ם התיר איסור דרבנן
אחרונים רבים סברו שהרמב"ם הביא בפרק ב' את הכלל, ובפרק כ"ז ביאר ופירט את התנאים להיתר החזרה בשבת. כך כתבו היד-איתן (הגהות על הרמב"ם שם פ"ב), 'שיירי כנסת הגדולה' (הגהות בית יוסף אות ב), קרית ספר למבי"ט (שם), מרכבת המשנה (שם פ"ב), שו"ע הרב (סי' שכט) ועוד. על פי שיטה זו, הרמב"ם סובר שאם אין סכנה לשהות במקום ההצלה – אין להתיר איסור תורה לצורך חזרה. כך הורו פוסקים רבים – הר"ש קלוגר (ובחרת-בחיים סי' צט) אסר לרופא לחזור לביתו יותר מי"ב מיל (על פי שיטת הרמב"ם הסובר שהוא איסור תורה), והרב צבי פסח פרנק נשאל מרופא אם מותר לו לחזור בשבת ברכבו לאחר שיצא להציל חולה שיש בו סכנה, והשיב שההיתר הוא באיסור דרבנן של אלפיים אמה בלבד, "וגם באיסור דרבנן אנו לא אומרים מעצמנו התירו סופם משום תחילתן אלא במקום שמצינו במשנה ובגמרא… ואין לדמות ולהתיר איסורי דרבנן אחרים", כל שכן שאין להתיר איסור דאורייתא (שו"ת הר-צבי או"ח ח"ב סי' י).
ברם, גם הפוסקים שהתירו איסור דרבנן בחזרה ממקום הצלה, נטו לומר שההיתר של אלפיים אמה הוא לאו דווקא, וכפי שעולה מתשובת החתם-סופר (או"ח סי' רג) שהתיר לרופא לחזור בשבת בעגלה שנוהג בה גוי, וכתב בשו"ת מנחת-שלמה (ח"א סי' ח) דאמנם "לא מצינו שהעדיפו אותם יותר מאנשי העיר ולהתיר אותם לשוב לביתם בשבת בעגלה של נוכרי. מכל מקום כבר הורה זקן (=החת"ס)… והבו דלא להוסיף עלה להתיר גם מלאכות דאורייתא". וכך פסקו הציץ-אליעזר (חי"א סי' לט; חכ"א סי' נט), ישכיל-עבדי (ח"ה סי' מד; ח"ז השמטות סי' ח) והר"ע יוסף (חזון-עובדיה שבת ג, עמ' רנג).
ואכן, הרב הראשי לישראל הריא"ה הרצוג שדן בשאלה אם מותר לשוטרים לחזור למקומם לאחר פעילות הצלה, כתב שאם אין סכנה לשהות במקום ההצלה – אין היתר לחזור ברכב משטרה שהוא איסור תורה (שו"ת היכל-יצחק סי' לב). והסכים עמו הציץ-אליעזר (ח"ד סי' ד) שהוסיף וכתב: "וגם אין חשש של מכשילן לעתיד לבוא, כי הרי המדובר במדינתנו היהודית… ואם יחוקקו חוק שנשארים במקום ההצלה עד מוצש"ק, ישמעו השוטרים ולא ימנעו מעשות כן גם לעתיד לבוא".
לשיטת פוסקים אלה נראה שהטעם שהביא הרמב"ם בפ"ב – "כדי שלא להכשילן לעתיד לבא" – אינו יכול להתיר איסור תורה אלא איסור דרבנן בלבד, וכפי שמצאנו שכתבו הפוסקים שהכלל "התירו סופן משום תחילתן" מתיר איסור דרבנן בלבד (עיינו מגן-אברהם תצז,יח בשם הב"ח; נשמת-אדם צא,א). בדומה לזה כתב המנחת-שלמה (שם) שהרמב"ם התכוון בטעם זה לבאר רק את ההיתר לחזור עם כלי הנשק, שהוא כדי שלהבא לא יחששו לצאת להציל מחשש שיסתכנו כשיחזרו בלי כלי הנשק. אך אין ללמוד מדברי הרמב"ם להתיר איסור תורה מחשש שאנשים לא ייצאו להציל כלל, משום "שלא חוששים שיתרשלו מפני הרצון הטבעי של כל אדם להיות בביתו יחד עם בני משפחתו" (ועיינו עוד לקמן).
3. הסוברים שהרמב"ם התיר איסור תורה
מצאנו פוסקים שכתבו שהטעם המובא ברמב"ם – "כדי שלא להכשילן לעתיד לבא" – מתיר חזרה ממקום ההצלה גם באיסור תורה. כך כתב היעב"ץ (שו"ת סי' קלב) שבכל הנוגע לפיקוח נפש דבר פשוט הוא שמחללים שבת באיסור תורה מטעם שמא תהא מכשילן לעתיד לבוא, וכך עולה גם מתשובות החתם-סופר (או"ח סי' רג, ח"ו סי' צט, חו"מ השמטות סי' קצד).3אמנם לעיל הובא שהחת"ס התיר לרופא לחזור בשבת רק עם נהג גוי, שהוא איסור דרבנן בלבד. ויש לבאר שבאותה שאלה דן החת"ס ברופא שיצא בשבת להציל גוי, שההיתר לחלל שבת במקרה זה הוא רק משום איבה, וסבר שיציאה להציל משום איבה חשיב סכנת עצמו, ובסכנת עצמו החשש של "שמא תהא מכשילן" לא שייך. לכן במקרה זה בלבד לא התיר החת"ס לרופא איסור תורה אלא איסור דרבנן של נסיעה עם נהג גוי בלבד. אלא שעדיין יש להקשות ממה שפסק החת"ס (יו"ד סי' שלו) שניתן להתיר פיקוח נפש בשבת רק כשהחולה לפנינו, ולכאורה דין זה סותר את ההיתר לחזור מטעם של "שמא תהא מכשילן", שכן במקרה זה החולה אינו לפנינו. ובשבט-הלוי (שם) הביא בשם השואל שבמקום שמדובר בחשש סביר שיצטרך לטפל בחולה, חשיב כאילו החולה כבר לפנינו גם לדעת החת"ס, והסיק מכך שרופא שגר בשכונה שיש בה אוכלוסייה מרובה, מותר לו לחזור בשבת לביתו "כיון שבכל שכונה ישנם הרבה חולים מסוכנים - ובצד הזה נראה דאינו דומה לנדון החת"ס דאולי יצטרך אחר כך לחולה שיזדמן, מה שאין כן הכא שזה שכיח ממש שפונים להצלה כמה פעמים ביום כאשר הוכיח הניסיון מהעבר". ועיינו שמירת שבת כהלכתה (מ,עט) שהתיר מטעם זה לאמבולנס לחזור בשבת למקומו אם יש חשש קרוב שיהא בו צורך, ובהערה (קפט) כתב: "ולא קשה מידי מהא דשו"ת חת"ס (יו"ד שלו), דיש לומר דשאני התם שאין החולה שיש בו סכנה לפנינו, מה שאין כן לעניין אמבולנס, שיודעים בבירור שבעיר גדולה נמצאים כמה וכמה חולים שיש בהם סכנה שיש להעבירם לבית החולים, והווי כאילו הם לפנינו". שבט-הלוי עצמו כתב (שם) שבמקום חשש לתקלה, כגון שאם לא נתיר לרופא לחזור בשבת, בעתיד כאשר יהיה חולה לפנינו עלול להיגרם מצב של סכנה, חשיב שהחולה כבר לפנינו - "ואין החזרה דומה לאין חולה לפנינו דלא מחללים, דהא אנו חוששים דיבוא לידי בטול פיקוח נפש כשהחולה לפנינו, ויבא למנוע מעיקר המצווה דלא תעמוד על דם רעך". אמנם, שבט-הלוי הביא גם טעם מעט שונה: "ביאור הדברים דחזרה במקום שהיה תחילת ההליכה עבור חולה שיש בו סכנה לפנינו, נחשב גם עתה כחולה לפנינו - משום חשש דלעתיד כיו"ב שחולה לפנינו, משא"כ כשמעיקרא אין חולה לפנינו כלל", עיין שם. וכן מעידים בשם החזון-איש (אורחות-רבנו ח"א סי' ריג) והגרי"ז הלוי סולוביצ'יק (אסיא חוברת נו כרך יד; שו"ת מנחת-אשר ח"ב סי' מ), שהתירו לרופאים לחזור בשבת גם כאשר הדבר כרוך באיסור תורה. וכן פסק האגרות-משה (או"ח ח"ד סי' פ), שהתיר למתנדבים באגודת הצלה לחזור ברכב הצלה לביתם בשבת, וכן פסקו שבט-הלוי (שו"ת ח"ו סי' כו, ח"ח סי' פז), הר"ש ישראלי (עמוד-הימיני סי' יז), הר"נ קרליץ (חוט-השני או"ח סי' שכט) הרי"ש אלישיב (המעין נג,א עמ' 13 הע' 4), הקנין-תורה (ח"ד סי' לט) והמנחת-אשר (ח"ב סי' מ-מב).
אולם באמת יש להקשות: הרי כבר הבאנו לעיל שהפוסקים כתבו שהכלל "התירו סופו משום תחילתו" מתיר איסורי דרבנן בלבד, וכיצד ניתן להתיר איסורי תורה משום "שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא"? על כך כתב בשבט-הלוי (שם) שהכלל "התירו סופו משום תחילתו" נאמר במקרה של ספק וחשש – שמא בעתיד יתרשלו, וכיוון שמדובר באיסורי שבת, אין בכך כדי להתירם, דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא. אולם פיקוח נפש – אין דבר העומד בפניו, ואפילו מפני ספק פיקוח נפש התירו לחלל שבת (יומא פג,א), ולכן בפיקוח נפש ניתן להתיר מטעם "סופו משום תחילתו" גם איסורי תורה, "דצריכים לחזור אחרי כל הצדדים והאפשריות להציל נפשות". באופן שונה כתב המנחת-אשר (שם), ש"שמא תהא מכשילן" ו"התירו סופו משום תחילתו" הם שני גדרים הלכתיים שונים: "התירו סופו משום תחילתו" הוא תקנת חכמים, וכלל נקוט בידינו שאין בכוח חכמים להתיר איסור תורה בקום ועשה; ואילו "שמא תהא מכשילן לעתיד לבוא" הוא סברה ולא תקנה, ובמקום חשש לתקלה בפיקוח נפש – התירו מסברה גם איסור תורה, ע"ש.
אמנם, עדיין יש לשאול: הלוא בסוגיה בעירובין לא הובא הטעם של "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא", ומניין לרמב"ם טעם זה? על כך כתב בשו"ת שבט-הלוי (ח"ו סי' כו) שסוגיה זו מושתתת ומובנית על טעם זה. שכן בשאלת טלטול כלי הנשק ישנם שני איסורי תורה: טלטול ארבע אמות ברשות הרבים עד לבית שמחוץ לחומה, וטלטול מהבית החיצון שהוא ברשות הרבים לתוך חומות העיר ולרשות היחיד. בסוגיה בעירובין התחדש ההיתר לטלטל מהבית החיצון לתוך החומה משום מעשה שהיה, אולם הסוגיה לא דנה בהיתר לטלטל את כלי הנשק ברשות הרבים עד לבית החיצון, דזה ודאי מותר מטעם "שמא תהא מכשילן". מעין זה כתב גם בספר עמוד-הימיני (סי' יז,ג), שההיתר לטלטל את כלי הנשק משום מעשה שהיה "כשלעצמו אינו מספיק כלל, שהרי המדובר שיד ישראל תקיפה… והרי יכולים להישאר במקומם עם כלי נשקם יחד ואז אין להם שום סכנה… אלא על כורחך שכאן מצטרף הטעם של 'נמצאת מכשילן לעתיד לבא', שאם נכריח אותם להשאירם במקום עם כלי הנשק הדבר יביא לידי מכשול, על כן מצאו חכמים לנכון להתיר להם גם החילול שבת דאורייתא מצד חשש זה".
4. אורך פעולת ההצלה
ועדיין עלינו לבאר את פסק הרמב"ם בפכ"ז: אם הותר לעבור אף על איסורי תורה לצורך החזרה, מדוע התיר הרמב"ם לחזור רק אלפיים אמה ולא יותר?
בשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סי' פ) יישב שיש לחלק בין פעילות הצלה הדורשת זמן מרובה לבין פעילות הצלה לזמן קצר. הרמב"ם בפ"ב עוסק במצור, שהוא פעילות של זמן מועט, ויש לחוש בה "שמא תהא מכשילן לעתיד לבוא" אם לא יוכלו לחזור לביתם. אולם בפעילות הצלה הנמשכת זמן מרובה – היוצאים להציל מוותרים מראש על האפשרות לחזור לביתם במהלך השבת, ולכן יש להתיר להם רק אלפיים אמה, וכפי שפסק הרמב"ם בפכ"ז.
אך המנחת-שלמה (ח"א סי' ח; תניינא סי' ס,יח) חלק על האגרות-משה וביאר שהכלל "שמא תהא מכשילן לעתיד לבוא" מתייחס לחשש שמא בעתיד כאשר יבואו לידי ספק סכנה, יתמהמהו בתואנות שונות ויבואו לידי סכנה. אבל טעם זה אינו שייך כאשר מדובר על הצלת נפשות ממש, כי אין כלל חשש שאדם יימנע מלהציל את חברו ויעבור על "לא תעמוד על דם רעך" משום שלא התירו לו לחזור למקומו. והביא ראיה לדבריו מהא דאין מחללים שבת בפיקוח נפש על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל (שו"ע או"ח שכח,יב), וזאת מחשש שמא בעתיד לא יימצאו קטנים ואנשים יחמירו, יחפשו קטנים ויגרמו לסיכון החולים. וביאר: "אבל לא מצינן שהתירו חכמים לעבור על דברי תורה משום חשש שיהיו כאלה שימנעו מלהציל ישראל מפני רצונם הטבעי להיות בביתם ולא במקום אחר… ואף שלצערנו יש הרבה רופאים קלי דעת אשר לגבי דידהו החשש הוא אמת, שהם חשודים להימנע מלכת להציל את החולה אם לא יוכלו אח"כ לחזור ברכב לביתם, מכל מקום אנו אין בכוחנו להתיר משום כך איסורי תורה". וכבר קדם לו הר"ש קלוגר בספרו ובחרת-בחיים (שם), שכתב שמצוַת פיקוח נפש היא מצוה גדולה, "וכל דהמצווה יותר גדולה – מסתבר שלא נגזור סופן משום תחילתן… ופיקוח נפש דהוי מצוה גדולה מאוד, בזה אף אם לא נתיר לו סופן, לא ימנע… ובחִנם הרעישו על זה עולם, וחס מלהזכיר מלהתיר בזה לחזור פן ח"ו נהיה לבוז להתיר חילול שבת". והעתיק את הדברים הציץ-אליעזר (ח"ח סי' טו,יז).
5. בהתאם למצב הדור
בספר עמוד-הימיני (שם) הביא מקור תנאי לכך שחכמים התחשבו בחשש שמא בעתיד יימנעו ולא יצאו להציל, ודייק כך מלשון המשנה (ר"ה ב,ה): "בראשונה לא היו זזין משם כל היום, התקין רבן גמליאל שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח". המשנה עוסקת בעדי החודש שהגיעו בשבת, ומדגישה את השינוי בין מה שהיה "בראשונה", שלא היו זזים משם, לבין תקופתו של רבן גמליאל, שבכורח הנסיבות תיקן לבאים להעיד להלך אלפיים אמה לכל רוח. שינוי זה חל גם ביחס להלכות פיקוח נפש, שבתחילה לא התירו ליוצאים להציל לזוז ממקומם, ורק בשלב מאוחר יותר כללו בתקנת רבן גמליאל גם את "חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת". על כך כותב הר"ש ישראלי: "ולכאורה תמוה… וכל הדורות עד אז לא ידעו ולא הרגישו צורך בתקנה זו? ונראה שהוא משום שבאמת דבר זה אינו קבוע והכל תלוי בדרגה הרוחנית של הדור, כי בדור המדקדק במצוות שרובם ככולם מכירים את הערך הגדול של פקוח נפש, ודאי לא היו נמנעים מלהציל גם אילולא האפשרות לחזור… ורק בדורות יותר מאוחרים נחלש קיום המצוות, וראו חכמים שזה יכול לשמש מכשול ועל כן תקנו להתיר". גם בספר מנחת-אשר (שם) כתב שהפוסקים במשך הדורות השתמשו בטעם של "שמא תהא מכשילן" כדי להתיר במקום שעלה חשש לתקלה עתידית. מכאן מסקנתו שגדר "שמא תהא מכשילן" תלוי במציאות של כל דור ודור, ובמציאות של זמננו – "ברור שאם יצטרכו מתנדבי הצלה לשהות שעות רבות רחוק מביתם ללא תנאים ולהשאיר את משפחותיהם לנפשם בשבת וביום טוב, בוודאי לא יתנדבו ואתה מכשילן לעתיד לבוא". כך היא גם מסקנתו של הר"ש ישראלי (עמוד-הימיני שם): "יש מקום גדול לדון בדורנו דור יתום, שלצערנו שומרי תורה הולכים ומתמעטים. ואף אלה שהשומרים מרובים בהם, קשה להם לעמוד בניסיון, שאם נטיל עליהם את הדין כפי שהוא שיצטרכו להישאר לבדם באותו מקום שהגיעו לשם פקוח נפש… וגם אם ישמעו לנו, הרי על כל פנים זה יחליש אצלם את הרצון לשמש בתפקיד מעין זה ונמצאת מכשילן".
נמצא אפוא שלא מעט אחרונים אוחזים בשיטה הסוברת שיש להתיר ליוצאים להציל בשבת לחזור לביתם גם באיסור תורה מהטעם של "שמא תהא מכשילן לעתיד לבוא". ואפשר שהוא הדין גם לגבי שוטרים המבצעים פעילות מבצעית בשבת, שאם אין להם דרך לחזור לביתם עם נהג שאינו יהודי, מותר להם בתום משמרתם לחזור לביתם ברכבם.
ג. היתר חזרה בארגוני הצלה וביטחון
1. בין מצור לבין הצלה מקומית
כמה מהאחרונים העלו שהמקור לפסיקת הרמב"ם בפ"ב אינו הסוגיה בעירובין, אלא המשנה במסכת ראש השנה (א,ו):
מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד. שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים – נמצאת מכשילן לעתיד לבא.
רבן גמליאל מחדש שעל אף שאין כל תועלת בחילול השבת של אותם ארבעים זוגות שהיו בדרכם להעיד על החודש, אין נכון לעכבם בשבת בעיר לוד, שמא "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא". נראה שניתן להעתיק חידוש הלכתי זה גם לגבי היוצאים להציל בשבת, כפי שעולה מהקישור שעורכת המשנה בפרק ב' של המסכת בין היוצאים לעדות החודש לבין היוצאים להציל בלשון "ולא אלו בלבד אלא אף…", וכן כתבו היעב"ץ (שם) והחתם-סופר (שם). אולם אם הגמרא בעירובין התירה את החזרה בשבת משום סכנה ומעשה שהיה, מדוע יש צורך בטעם נוסף כדי להתיר את החזרה בשבת?
נראה שניתן למצוא תשובה לכך על פי דקדוק בלשונו הזהב של הרמב"ם בהלכות הנ"ל. בפרק ב' פתח הרמב"ם את ההלכה העוסקת בחזרה מהצלה במילים "עובדי כוכבים ומזלות שצרו על עיירות ישראל", המתארות מציאות של צבא זר הצר על עיירות ישראל ומאיים על בטחון כלל האומה. מסיבה זו הרמב"ם אינו פוסק רק ש"יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת", אלא שמשימת ההצלה מוטלת "על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העכו"ם בשבת", שכן מדובר במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר (הל' מלכים ה,א), שהיא מצווה המוטלת על כל ישראל. נראה שמסיבה זו הרמב"ם מציין גם את הדחיפות ביציאה להצלה – "ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת", כיוון שבעת איום צבאי על האומה, הגעה מהירה של כוחות לחימה עשויה להשפיע על תוצאות המצור והלחימה. כדי לעודד את היציאה למשימות לאומיות של עזרת ישראל מיד צר, פוסק הרמב"ם: "וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא". בכך מבקש הרמב"ם למנוע התרשלות בעתיד ביציאה לאירועי הצלה לאומיים שיש בהם צורך בגיוס המונים, כיוון שיידעו המצילים שיכולים לחזור בבטחה לביתם בתום האירוע.
זה אינו יסוד ההיתר בחזרה ממקום הצלה בפכ"ז, שם הרמב"ם פותח את ההלכה במילים "כל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד עובדי כוכבים ומזלות". בהלכה זו הרמב"ם אינו עוסק במצור ובמלחמת ישראל מיד צר, אלא באירוע של הצלת ישראל מיד עכו"ם שניתן להסתפק בו באנשי העיר או בצבא הקבע. כך ניתן ללמוד גם מהדוגמאות הנוספות שהרמב"ם מציין בהלכה זו – היוצאים להציל "מן הנהר או מן המפולת", שהם אירועי הצלה מקומיים, והיציאה להציל במקרים אלה היא ספונטנית ומתבססת בעיקר על אנשי המקום. מסיבה זו הרמב"ם גם אינו מציין שיש צורך בגיוס המוני ושיש דחיפות להגעת הכוחות למקום ההצלה. אפשר שמשום כך הרמב"ם גם אינו רואה מקום להתיר ליוצאים להציל לחזור לביתם, אלא "יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו", אלא אם כן יש סכנה לשהות במקום ההצלה.4חילוק זה יכול להסתייע גם מלשון הטור, שבסימן שכט כתב: 'עו"ג שצרו על עיירות ישראל... והמצילים חוזרים בכלי זיינן למקומם', ולא חילק בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן. ואילו בסימן ת"ז דקדק וכתב: "היוצא להציל חברו מיד אויביו... אם ידי ישראל תקיפה אין נותנין לו אלא אלפים אמה" . מפורש בדבריו לכאורה שיש חילוק בין הצלת ישראל מיד צר לבין הצלת חברו. נראה שכך יש לפרש גם בדברי השו"ע, שבסי' שכט סתם שכל היוצאים להציל חוזרים למקומם, ולא חילק בין איסורי תורה ואיסורי דרבנן, והוא משום שהזכיר בסימן זה את דין עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, מה שאין כן בסימן תז. ודו"ק.
אם נקבל חילוק זה, נוכל להסביר שזו הסיבה לצורך בשני טעמים לדין חזרה בשבת. המשנה בראש השנה עוסקת בעדות החודש, שהיא מצווה המוטלת על כל יהודי הרואה את הלבנה בחידושה, והוא הדין לאירועי הצלה לאומיים שיש בהם צורך בגיוס של "כל ישראל היכולים לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם ולהציל". במקרים מעין אלה יש היתר לחזור גם באיסור תורה מהטעם "שמא תהא מכשילן". לעומת זאת, הסוגיה בעירובין עוסקת במקרים של הצלה מקומית אשר בהם החשש שאנשי המקום יתרשלו בעתיד ולא ייצאו להציל הוא קטן ביותר, ולכן לא התירו חזרה אלא משום סכנה. ואף אם יש קלי דעת שאם לא נתיר להם לחזור לביתם עלולים בעתיד להימנע מלצאת להציל, לא התירו איסור תורה עבור קלי הדעת במקרים כגון אלו, וכפי שכתבו בחרת-בחיים והרש"ז.
חיזוק להבחנה זו אפשר למצוא בעדותו של הרב מרדכי הלפרין על שיחות שהיו לו עם הרש"ז אוירבך זצ"ל בשאלת חזרה בשבת ממקום הצלה (רפואה מציאות והלכה סי' ח פ"ח). לדברי הרב הלפרין, הרש"ז הסכים להתיר איסור תורה מטעם "שלא להכשילן לעתיד לבוא" אם מדובר במצווה שיש בה חיוב על כל אחד מישראל, כגון חיוב עדות החודש או החיוב לצאת למלחמה. אך במצוות הצלה המוטלות על יחידים, כגון רופאים וכד', מוכח מסוגיית הגמרא בעירובין שהתירו רק איסור דרבנן בחזרה למקומם. הרב הלפרין לא הספיק לברר עם הרש"ז את טעמו של חילוק זה, וכתב: "עברתי לצערי על משנת 'ואין הביישן למד', ונמנעתי מלהטריד את הגרשז"א, וחבל על דאבדין". ואפשר שהחילוק של הגרש"ז מבוסס על הדיוק בדברי הרמב"ם כלדעיל.5עיינו במאמרו של הרב יגאל אריאל, יחידת חילוץ גולן - היבטים הלכתיים, תחומין יז 66, שדן בשאלה אם יש להתיר למתנדבי יחידת חילוץ שיצאו להציל בשבת לחזור לביתם מטעם "שמא תהא מכשילן", וכתב: "הרמב"ם ראה בהצלת הרבים מפני 'גויים שצרו על עיירות ישראל" מלחמה המתבצעת לא על ידי יחידים אלא על ידי הציבור, ובתור שכזאת התירו להם לחזור למקומם". כדי לבסס את עמדתו ציטט את החזון-איש (עירובין ליקוטים קיד,ו) שהקשה מדוע לא התירו חזרה גם כשניצחו ישראל, והרי במחנה פטרו מד' דברים גם בחזרה, כולל איסור תחומין. וכתב החזון-איש: "ואפשר דד' שפטרו במחנה אינו אלא במלחמת כל ישראל... אבל גייס העומד על העיר ובני העיר יוצאים להציל, אף שמלחמתן מלחמת מצוה, מכל מקום אינן בכלל פטור מחנה". וכתב הרב אריאל: "לפי זה אפשר לומר בדעת הרמב"ם לחלק בין יחידים היוצאים להציל מן הגייס לבין מלחמת כל ישראל... מכאן שיש יתרון לגופים ציבוריים העוסקים בהצלה על פני יחיד המציל", ע"ש.
2. משימות הצלה וביטחון לאומיות
לפי חילוק זה, נראה לומר שמשימות המשטרה הן משימות ביטחון והצלה לאומיות, הן משום שהתורה מצווה להקים מערכת אוכפת חוק, כאמור: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז,יח); הן משום שבלא משטרה חזקה לא רק שאיש את אחיו חיים בלעו (אבות ג,ב), אלא שעלולה להתפתח בתוך מדינת ישראל אנרכיה שתוביל להתפוררות חברתית, תערער את בטחון הפנים של המדינה ותעמיד את עצם קיומה בסכנה. זאת ועוד; כידוע מדינת ישראל אינה מאוימת רק על ידי טרור חיצוני, אלא גם על ידי טרור מתוך גבולות המדינה. משטרת ישראל נושאת באחריות להילחם בטרור המתבצע בתוך גבולות מדינת ישראל, ונמצא שהשוטרים המשרתים ביחידות המבצעיות אינם עוסקים רק בהצלת אזרחים פרטיים הפונים למשטרה בשעת צרה ומצוקה, אלא עוסקים בעיקר במשימות של הצלה לאומית ופיקוח נפש של כלל האומה. מבחינה זו, משטרת ישראל היא גוף הצלה וביטחון ממלכתי, ונראה שמטעם זה יש מקום להחיל גם על עבודת השוטרים את הטעם של "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" ולהתיר להם במקום הצורך לחזור לביתם גם באיסור תורה.
והנה, הרב הראשי לישראל הריא"ה הרצוג (היכל-יצחק שם) כתב שאף אם נסבור כדעת האחרונים המבארים שהרמב"ם התיר לחזור אף באיסור תורה, עדיין יש לחלק בין מתנדבים – שקיים חשש שאם לא נתיר להם לחזור בשבת לביתם יתרשלו בעתיד מלצאת להציל, לבין אנשי הצלה וביטחון – המקבלים שכר על עבודתם, ומפאת המחויבות לתפקידם אין חשש שיתרשלו בעתיד לצאת למשימתם. ומטעם זה אסר הרב הרצוג על שוטרים לחזור בשבת ברכבם כיוון "ששוטרים אלה אינם באים אלא בתוקף משרתם והם מוכרחים ללכת באשר ילכו… מה שאין כן שהמדובר במתנדבים לצאת להציל". אלא שיש להשיב על דבריו שהרי מצאנו שהפוסקים דנו באריכות אם מותר לרופא לקבל שכר על הצלה בשבת, משמע שמציאות שבה מקבלים שכר על יציאה להציל היתה ידועה ומקובלת מימים ימימה, ואם כנים דבריו שיש חילוק בדין חזרה ממקום הצלה בין רופא היוצא להציל בהתנדבות לבין רופא היוצא להציל בשכר, הווה להו לפוסקים להזכיר זאת.6הערת עורך (א"כ): הפוסקים שהתירו לרופא שמקבל שכר על עבודתו לחזור בשבת באיסור תורה, עסקו במקרה שבו הרופא נקרא למקרה חירום, ויש חשש שאם לא נתיר לו לחזור לביתו - הוא לא יסכים להגיע בפעם הבאה, או ישתדל למצוא לעצמו צידוקים לכך שאין מדובר במקרה חירום. לעומת זאת, כאן מדובר בשוטר הנקרא למשמרת ידועה מראש, שאין לו דרך להימנע מלהגיע אליה, והחשש הוא אחר - שמא שומרי תורה ומצוות לא ירצו להתגייס למשטרה אם לא נתיר להם לחזור לביתם. חשש זה לא נדון על ידי הפוסקים שהתירו לחזור, ויש לדון האם מוצדק להתיר חילול שבת בחזרת השוטרים לביתם כדי שיהיו שומרי תורה במערכת שאינה מתנהלת מלכתחילה באופן המתחשב כראוי בשמירת השבת (לדוגמה: דואגת להסעות על ידי נהגים נוכרים, מתאמת את המשמרות כך שניתן יהיה לחזור הביתה ללא חילול שבת וכד'). אמנם, יש פוסקים שעולה מהם לכאורה שהתירו חילול שבת גם לצורך חזרת רופא במשמרת לביתו (ראו: חוט-שני לר"נ קרליץ, סי' שכט), אך גם הם התירו זאת רק באופן אקראי ולא כדרך קבע (כך גם שמעתי מהר"מ הלפרין בשם הרש"ז אוירבך, שאין להתיר נסיעה למשמרת בשבת בחילול שבת דאורייתא באופן קבוע, אלא רק בדרך ארעי כשאין כל ברירה אחרת, אבל באופן קבוע יש לדאוג לנסיעה על ידי נכרי. הר"מ הלפרין אף נזף בי על כך שבתחילה רציתי להתיר באופן קבוע נסיעה למשמרת בנהיגה עצמית). הערת עורך (מ.פ.): מדברי הר"ש ישראלי עולה שהתיר חזרה ממשמרת גם באופן קבוע, שכתב (שם): "שכר זה שהם מקבלים עבור הטיפול, אינו שייך לטרחה הכרוכה עם ההשתעממות באיזה מקום נידח רחוק ממשפחתם ומאוירת יום השבת שהיו רוצים להיות בו, ככל האנשים האחרים. ואם כי עסקם מכריח אותם לעשות שבתם חול, הרי הם רואים את זה רק באותה מידה שהוא הכרח ממש לעצם ההצלה". עוד כתב: "אכן בדורנו יש מקום קצת לדון להתיר יותר. כי נראה שענין זה של נמצאת מכשילן לעת"ל אינו דבר קבוע, אלא הוא ניתן לשינוי עפ"י מצב הדור. כי הנה רואים אנו במשנה שחלו שינויים בדין לענין עדות החודש... הרבה הגיעו לפריקת עול רק מתוך זה שהיה נראה להם שאין אפשרות ליישב את התורה עם צורכי המדינה, ורק הודות לשימוש ביהודי 'שבת-גוי' יכולה היהדות הדתית להחזיק מעמד". לענ"ד גם בדעת הר"נ קרליץ (סיכום סי' שכט,ד) נכון לדייק שהדבר מותר, שכן התיר לבתי החולים להסיע את צוותי הרפואה מביתם לביה"ח וחזרה ע"י נהג גוי, והוסיף: "אך כשאין לפנינו גוי להסיעם, מותר להם לנסוע בשבת בעצמם וכנ"ל שכל זה ההיתר הוא כשבמקרה נעשה, אבל בקביעות יש לכתחילה לסדר באופן שלא יהיה חילול שבת". 'לכתחילה' אך לא לעיכובא. מאחר שהכלל של 'נמצאת מכשילן לעת"ל' הוא סברא בהלכות פקו"נ, ברורים דברי הר"ש ישראלי שיש להתאימה לסביבה ולדור. למעשה, כך היום מקובל בין רופאים יר"ש בבתי חולים רבים בארץ. תגובת המחבר: הדיון במאמרי אינו בשאלת חזרה של רופא שיצא להציל בשבת על רקע קריאה מקומית, אלא בשאלה כיצד ההלכה מתייחסת לחזרת משרתים ומתנדבים בארגוני הצלה וביטחון ממוסדים. הפוסקים שדנו בשאלת החזרה ממקום הצלה עסקו בעיקר במתנדבים מקומיים שיצאו להציל באופן ספונטני, ולא בהכרח עסקו בשאלה זו ביחס לארגוני הצלה וביטחון ממוסדים. מאז הקמת מדינת ישראל, העבודה השגרתית בארגוני הצלה וביטחון לאומיים - כולל בשבתות ומועדים - מחייבת דיון הלכתי בפני עצמו, ולא בהכרח ניתן להישען על הפסיקות ההלכתיות שניתנו בשאלות אלה במציאות אחרת ושונה. מכאן שגם אם בעבר נפסק שמותר לחזור ממקום הצלה רק כאשר מדובר ביציאה להציל באופן עראי, הרי שכיום המציאות היא שבדרך כלל היוצאים להציל עושים זאת במסגרות של ארגוני הצלה וביטחון ממוסדים, כאשר המשרתים בארגונים אלה עובדים במשמרות קבועות כולל בשבתות (וגם בארגוני הצלה של מתנדבים, מדובר במסגרות התנדבות קבועות גם בשבתות). בארגונים אלו, שבהם הקריאות בשבת להציל הן שכיחות ושגרתיות, נראה שיש צורך בדיון מחודש, ועיינו עוד לקמן.
מלבד זאת, כאשר עוסקים בעבודת השיטור חשוב לציין שמדובר בעבודה שוחקת שאין עליה קופצים רבים, גם בגלל הסיכון העצמי מעצם המאבק בטרור ובפשיעה, וגם בגלל החשיפה לתחלואי החברה הישראלית. שכר השוטרים אינו מותאם כלל להשקעה בעבודה במשמרות ארוכות ועמוסות, כולל בשבתות ומועדים. נוסיף לזה את האתגרים של השוטר שומר השבת, שמלבד המורכבות ההלכתית בעצם העבודה בשבת, משלם גם מחיר משפחתי ודתי בעצם השהייה בשבתות מחוץ לבית, המלווה גם בתחושת חולין בגלל המפגש בשבתות עם 'הרחוב'. מכלול הנסיבות הללו מוביל למסקנה כי אם לא נמצא לשוטר שומר השבת היתר הלכתי לחזור לביתו לאחר המשמרת בשבת, גם אם הוא מקבל שכר רב על עבודתו, ברי לנו שהוא יעדיף לעבוד בעבודה אחרת ולא להיוותר לבדו בכל שבת בתחנת המשטרה עד לצאת השבת.
ואף גם זאת, בכל הנוגע לפעילות הצלה בקהילה – המציאות השתנתה. אם בעבר כאשר התרחשו אירועי סכנה בקהילה, כל מי שהיה סיפק בידו, יצא להציל, כיום פעילות הצלה בקהילה נתונה בידיהם של ארגוני הצלה וביטחון ממוסדים שמשרתים בהם אנשי מקצוע מיומנים העוברים הכשרה מקצועית מותאמת. כך שכיום אזרחי המדינה הנמצאים בסכנה אינם פונים בבקשת עזרה לאזרחים מן השורה, אלא לארגוני הצלה ממוסדים כדי לקבל מענה מקצועי. נמצאת למד, שאם בעבר החשש של "שמא תהא מכשילן לעתיד" נאמר כלפי מתנדבים היוצאים באופן ספונטני להציל, ובהתאם לכך דנו הפוסקים בשאלת ההיתר לחזור ממקום הצלה, שהרי שכיום המציאות השתנתה. מבחינה זו, נראה שיש למצוא פתרון הלכתי לחזרה בשבת לאנשי הצלה וביטחון במערכות ממסדיות, העובדים במערכות אלה מדי שבת בשבתו, שאם לא יוכלו לשוב לביתם בשבת, החשש של "שמא תהא מכשילן" עבורם הוא מציאותי.
במילים אחרות: במסגרות של קהילה וכד' ניתן להסתמך על ארגוני מתנדבים, אך במדינה מודרנית – כחלק מריבונות המדינה ואחריותה לחיי אזרחיה, יש צורך בקיומם של ארגוני הצלה וביטחון מקצועיים, ממוסדים וממלכתיים כמו משטרה, כיבוי אש ובתי חולים מקצועיים.7על הריבונות כערך הלכתי שעשוי לדחות איסורי שבת, ראו במאמרי, הריבונות כשיקול הלכתי: אבטחת טקס 'שבת האור' בכנסיית הקבר, תחומין לט 24. על אחריות המדינה לאזרחיה כשיקול הלכתי, ראו: יצחק ברט, גדרי פיקוח נפש ציבורי: הרש"ז אוירבך, הר"ש ישראלי והר"ש גורן, תחומין כט 386. השיקול ההלכתי של "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" צריך לכלול גם את חשיבות השירות בארגונים אלו ואת מעמדם המיוחד של המשרתים בהם, שאינם אנשים פרטיים אלא זרוע של ארגון ביטחון ממלכתי.8ואם נפשך לומר: הרי עינינו הרואות שחיילי צה"ל המסיימים את משימתם אסורים לחזור לביתם בשבת, גם כאשר מדובר באיש קבע בעל משפחה, ולמרות זאת איננו מוצאים קצינים שומרי שבת שמדירים את רגלם מלשרת בקבע. נראה שיש כמה תשובות לשאלה זו: (א) יש לחלק בין אופי הפעילות המבצעית של קצין בצבא ושל שוטר. קצין הצבא משרת במשימות בגבולות המדינה, ולכן אין לו כל ציפייה לשוב לביתו בשבת כדי לחוות את אווירת השבת עם בני משפחתו. לעומת זאת, משימות השוטר הן בתוך העיר והוא עובד במשמרות של שמונה שעות שבתומן הוא חוזר לביתו. (ב) בסיס הצבאי הוא 'בית' לחיילים המשרתים בו, יש קצינים וחיילים רבים השוהים בו בשבת, והבסיס גם מאורגן לשהייה של משפחות החיילים המשרתים בו. לעומת זאת, תחנת המשטרה היא 'מקום עבודה' - אין כלל שוטרים השוהים בתחנת המשטרה כאשר הם אינם בפעילות מבצעית, בני המשפחה של השוטרים אינם יכולים לשהות בה בשבת, ואם שוטר שומר תורה ומצוות יידרש להישאר בתחנת המשטרה בשבת לאחר תום משמרתו, הוא לא יחזיק מעמד בעבודתו לאורך זמן. (ג) קצינים בצבא נדרשים להישאר בשבת בבסיס אחת לכמה שבתות בלבד, ובדרך כלל מספר השבתות הולך ומצטמצם עם ההתקדמות בדרגות ובתפקידים. לעומת זאת, שוטרים נדרשים לשרת בשבת כמעט מדי שבת. אין כל מקום להשוות בין מספרם המועט של קציני הצבא בעלי המשפחות הנדרשים לשהות מחוץ לביתם בשבת, לבין מספרם הרב של השוטרים הנדרשים לכך. (ד) הרב אייל קרים, הרב הראשי לצה"ל, התיר לקצין קרבי שיצא לשבות בביתו לאחר כמה שבועות של שהייה בשטח, והוקפץ בעיצומו של יום השבת לאירוע חירום, לחזור לביתו בשבת מטעם "נמצאת מכשילן לעתיד" (הקדמה לקשרי-מלחמה), מחשש שלהבא עלול הקצין להפעיל "ראש קטן" ולהשאיר את משימות החירום בידיהם של אחרים, דבר שעלול לגרום לתקלות ואף לפגיעה בנפשות, עיינו שם. וראו בעניין זה: תורת המחנה ח"ב, פעילות מבצעית בשבת, פ"ה - חזרה מפעילות מבצעית בשבת.
3. השתתפות שומרי שבת במשימות הצלה וביטחון
יש שטוענים, שהכלל ההלכתי של "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" נועד למנוע התרשלות ביציאה להציל בעתיד, פן חלילה לא יהיה מי שיציל מיד צר בצוק העיתים. ואילו בנידון דידן, גם אם לא נתיר לשוטרים לחזור לביתם בשבת, והם יעדיפו משום כך שלא לשרת במשטרה, הרי שמשימות המשטרה יתבצעו על ידי שוטרים שאינם שומרי שבת או על ידי שוטרים שאינם יהודים. נמצא שאין כל חשש שמשימות המשטרה לא יתבצעו בשבתות ומועדים, ואדרבה – אולי לכתחילה ראוי לדאוג שמשימות השיטור בשבתות ובמועדים יבוצעו על ידי אינם יהודים, וכפי שפסק האגרות-משה (ח"ד סי' עט) שרופא שומר שבת העובד במשמרות בבית חולים חייב לדאוג בשבת להתחלף עם רופא שאינו יהודי – "יכולים הרופאים שומרי תורה להחליף שזמנם יהיה לעולם ביום הראשון לשבת ורופאים הנכרים יהיו ביום השבת… לכן רופא השומר תורה ישתדל אצל הממונים על זה בבית החולים שאותו ירשום תמיד ליום א' בשבת".
אלא שיש לדחות סברה זו בנידון דידן, שהרי כבר נפסק להלכה שפיקוח נפש "אין עושין אותן לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים… אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם" (רמב"ם, הל' שבת ב,ג). ובטעם הלכה זו נאמר שהיא נועדה למנוע מכשולים בפעילות של הצלת חיים בשבתות, וגם משום שרק דרך פעילותם של גדולי ישראל וחכמיהם בענייני פיקוח נפש ניתן ללמוד "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (שם). ואם בבתי חולים בחו"ל – מקום בו פסק האגרות-משה – אפשר להורות לרופאים שומרי שבת להתחלף עם רופאים שאינם יהודים, הרי שלא ניתן להורות כך במדינת ישראל שבה רוב האוכלוסייה היא יהודית (עיינו שמירת שבת כהלכתה מ, הע' עד) ושאיפתנו היא שהיא ומוסדותיה יתאימו ליהודים שומרי תורה ומצוות. הוא הדין שאין להתחלף בשבת עם רופא שאינו שומר שבת, וכפי שפסק בספר 'שמירת שבת כהלכתה' (מ,כז): "רופא שומר מצוות אשר יש לו תורנות בבית חולים בשבת – אל יחליפנה עם מחלל שבת", שהרי גם יהודי מחלל השבת מוזהר על השבת". ואדרבה, יש להעדיף לעשות את מלאכות ההצלה על ידי רופא שומר שבת שוודאי יכוון למצווה (שם, הע' קל בשם הרש"ז אוירבך), והוא גם ידאג לכך שחילולי השבת בבית חולים יצומצמו וכל פעילות ההצלה תהיה על פי ההלכה (עיינו שם מא,לד).
כאשר עוסקים בארגוני הצלה וביטחון ממלכתיים – כל בר דעת מבין שלא ניתן להשאיר את משימות הביטחון בשבת בידי אינם יהודים, וכפי שכתב הישכיל-עבדי (שם) בנוגע לשוטרים: "אם ידעו שעליהם להישאר כל יום השבת במקום נידח, יש לחוש שלא יסכמו להיות שוטרים, ואז יהיו מוכרחים לקבל שוטרים שאינם מבני ברית, שהם לשכים בעינינו ולצנינים בצדנו". יש גם לדחות את הרעיון להשאיר את עבודת השיטור בידיהם של יהודים שאינם שומרי שבת, שכן משטרת ישראל היא גוף ממלכתי ומחויבת לחוקי המדינה ולשמירת השבת במישור הציבורי. בנוסף לכך, משטרת ישראל משרתת את כלל אזרחי המדינה ומגינה עליהם, ובתוכם הציבור שומר השבת, ורק שוטרים שומרי שבת ידעו כיצד לצמצם את חילולי השבת בעבודת השיטור וכיצד לתת שירות מותאם בשבת לאזרחים המעוניינים בכך.
זאת ועוד אחרת: מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ולא יתכן ששומרי שבת לא יוכלו ליטול חלק במשימות הביטחון של המדינה. וכבר האריך בעמוד-הימיני (שם) על אחריות פוסקי ההלכה לדון בשאלות שמעלים המשרתים בארגוני הצלה וביטחון ממלכתיים ודחה את האפשרות שפוסקי ההלכה יימנעו מלהיכנס לפינה דחוקה זו מכיוון שישנם מחללי שבת שיעשו את העבודה. בנוסף, היעדר מענה הלכתי לשאלות העולות מהעבודה בגופי הצלה וביטחון ממלכתיים – יש בו משום פגיעה באמון בתורה שהיא תורת חיים, ויש בזה אף ממד של חילול השם, שכביכול אומרים שאין תורתנו מותאמת לאורחות חיינו הנוכחים ועלינו לוותר חלילה על התורה או על מוסדות המדינה, והס מלהזכיר. עוד כתב הרב ישראלי, שכאשר דנים בשאלות הלכתיות של גופי הצלה ממוסדים, יש לדון בהן באופן עקרוני ובהנחה שכל המשרתים "כולם מוכנים לשמוע בקול התורה ולהשמיע להם את ההלכה כפי שהיא לכולם באופן שווה, ועד כמה שהמותר הרי זה מותר לכולם, ועד כמה שזה אסור עלינו לחתור שיהא זה חוק כללי הנוהג ומחייב את כל אנשי המשטרה כאחד". אם כן, כאשר אנו דנים בחזרת שוטרים ממקום הצלה, איננו דנים בשוטר הפרטי, אלא אנו מחויבים לדון בשאלה הלכתית זו מתוך ראייה כוללת ומערכתית.
לאור הדברים ניתן לומר שהדיון בכלל "נמצאת מכשילן" צריך להיעשות תוך התחשבות בערך של שירות שומרי תורה ומצוות בארגוני הצלה וביטחון ממלכתיים, וכפי שכתב עמוד הימיני (שם) לגבי שוטרים: "הרי ברור שלנוכח הכבדות כאלה לא יהא מספר שומרי תורה מרובה בין אנשי המשטרה, כי מה להם ולצרה הזאת… ודווקא לעניין פקוח נפש יש מצד ההלכה צורך לרבות יותר ויותר שומרי תורה שם… כמו שמצינו באחרונים הנימוק לעניין לא להשתמש בגוי גם כשהוא מצוי לעניין פקוח נפש… וכשם שנצטווינו על מינוי השופטים, כן נצטווינו על מינוי השוטרים, ועל שניהם נאמר ושפטו את העם משפט צדק… והיש לך מכשול גדול מזה של ריחוק שומרי תורה משורות המשטרה".
ומכאן עולה מאליה המסקנה, דהואיל ואין אפשרות טכנית לארגן לשוטרים נהג גוי שייקח אותם בשבת בסוף משמרתם לביתם, יש להם על מי לסמוך לחזור לביתם ברכבם מהטעם של "שמא תהא מכשילן". שכן אם לא נמצא היתר לשוטרים שומרי שבת לחזור לביתם, שוטרים אלה לא יחזיקו מעמד לאורך זמן בעבודתם. וגם אם הם מקבלים שכר על עבודתם, הם ודאי יעדיפו את אווירת השבת בביתם על פני העבודה במשטרה, ואין לך תקלה גדולה מזו. וכבר כתב הציץ-אליעזר (חכ"א סי' נט): "אם ירצה מי שהוא להסתמך על הוראת הגר"מ פיינשטיין ז"ל, יש לו עמוד הוראה גדול בזה להישען עליו, ואין מזיחין אותו, וק"ו שאין מקום למחות בידו על כך".
4. חזרה עם ניידת משטרה
עם זאת, סוף סוף מידי ספק לא יצאנו, שכן שאלת החזרה בשבת ממקום הצלה נמצאת במחלוקת גדולה בין הפוסקים מערכה מול מערכה. ומלבד זאת, כבר כתב שבט-הלוי (ח"ח סי' פז) שעל אף שעיקר להלכה שהרמב"ם התיר איסור תורה בחזרה ממקום הצלה, היינו דווקא כאשר מדובר "באופן מקרי ופעם אחת לזמן רחוק שמזדמן איזה פקוח נפש. אבל חברי הצלה – שזה דבר הנשנה אצלם מידי שבת בשבתו בכל שבתות השנה – לא יעשו מלאכת החזרה שהתרנו על ידי עצמן אלא ע"י גוי, כי גם מי שעוסק בכל שבת בפקוח נפש, אף על פי שהוא מצוה גמורה וחיוב גמור לחלל להציל, מכל מקום השבת נעשה בטבע חול אצלם ומשפיע גם לא טוב על ביתם… וראוי מאד להקפיד על זה". ושוטרים שכמעט בכל שבת יוצאים למשמרת, אם נתיר להם לחזור ברכבם, הדבר ודאי ישפיע עליהם ויגרום לכך "שהשבת נעשה בטבע חול אצלם".
כדי ליישב דבר זה נראה לומר, שיש מקום להתיר לשוטרים לחזור לביתם עם ניידת משטרה, הואיל ויש ערך לעצם הנוכחות של ניידת משטרה בכביש, וכפי שכתב הרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת-שלמה תניינא סי' לז):
נלענ"ד דבעיר גדולה שאוכלוסיה מרובים ויודעים ברור מתוך הניסיון שאם המשטרה הניידת תשבות בשבת יש לחשוש טובא לתגרות דמים (אפי' כאלה שלפי הנראה לעינים אין לחשוש שיסתיימו בנפשות… לדינא רואין את כל זה כסכנת נפשות) או גניבות וגזילות שעלולין לסכן נפשות, יש מקום לדון דאפשר שהמשטרה הניידת הו"ל כרפואה ידועה להציל מפני הרודפים כיון שמזיקים ורודפים כאלה מצויים מתוך העיר… וכ"ש הכא דאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו… מסתבר דבזמננו שלומה של מלכות היינו נמי הא שתהיה מצוידת בכל המכשירים החדישים הדרושים להצלת בני העיר מנחשים כאלה.
דברים אלה של הרש"ז מגובים במחקרים המלמדים שבמקום שבו ניידות משטרה מסיירות, נתוני הפשיעה יורדים באופן משמעותי. כמו כן, בכל פעם שיש התגברות באירועי הביטחון, יש הנחיה של מפכ"ל המשטרה שכל רכבי המשטרה, כולל רכבים אזרחיים, יזוהו כרכבי משטרה, והשוטרים ייסעו ברכבים אלה עם מספרים אדומים ואורות מהבהבים, שכן לנוכחות של רכב המזוהה כרכב משטרה יש ערך ביטחוני והוא מרתיע אנשי טרור ופושעים. מכאן, ששוטר החוזר לביתו לאחר המשמרת בשבת עם ניידת משטרה או עם רכב המזוהה כרכב משטרה, הופך את נסיעתו לביתו לנסיעה מבצעית, מכיוון שלעצם הנוכחות של הניידת ברחובות הערים יש ערך הלכתי, ויש להתיר זאת בצירוף הדעות המתירות חזרה באיסור תורה כדלעיל. עוד נראה לומר, שהיתר זה פוטר גם את החשש של בעל שבט-הלוי, כיוון שהשוטר צריך לדאוג לכך שגם הנסיעה חזרה הביתה תהיה נסיעה מבצעית, דבר המזכיר לו שמדובר ביום השבת ומסייע לו לשמור את ערך כבוד השבת.
ד. סיכום
1. נחלקו האחרונים אם יש להתיר חזרה ממקום הצלה בשבת באיסורי דאורייתא. לדעת פוסקים רבים יש להתיר חזרה באיסור דרבנן בלבד, כגון עם נהג שאינו יהודי.
2. יש מקום להבחין בין ההיתר לחזור בשבת מאירוע הצלה מקומי, החל על איסור דרבנן בלבד (אם אין סכנה בשהייה במקום ההצלה), לבין ההיתר לחזור בשבת ממשימות הצלה לאומיות, שיש מקום להחילו גם על איסורי תורה.
3. פעילות ההצלה בקהילה נתונה כיום בעיקר בידיהם של ארגוני הצלה וביטחון ממוסדים וממלכתיים, בהם משרתים מדי שבת בשבתו אנשי הצלה וביטחון מקצועיים. לקיומם של ארגונים אלו יש חשיבות רבה, כחלק מריבונות המדינה ואחריותה לגורל אזרחיה, ואם עובדיהם לא יוכלו לחזור לביתם לאחר פעילות ההצלה, הרי זה בגדר "נמצאת מכשילן".
4. יש ערך הלכתי ותורני בשירות שומרי שבת בארגוני הצלה וביטחון ממלכתיים, ואין היתר להסתמך במשמרות השבת על אינם יהודים או על מחללי שבת.
5. משימות המשטרה הן משימות ביטחון והצלה לאומיות, שכן המשטרה אחראית על בטחון הפנים של מדינת ישראל, ובלא משטרה חזקה תתפתח בתוך מדינת ישראל אנרכיה שתערער את בטחון הפנים של המדינה ותעמיד את עצם קיומה בסכנה.
6. שוטרים שומרי שבת המבצעים משמרות כמעט בכל שבת, אם לא יימצא להם היתר לחזור בשבת לביתם, לא יוכלו להמשיך לשרת במשטרת ישראל, ואין לך תקלה גדולה מזו.
7. לכתחילה ראוי ששוטר המסיים משמרת בשבת יחזור לביתו עם נהג שאינו יהודי. אמנם, בגלל מגבלות טכניות, אין כל אפשרות לדאוג לכך ששוטרים העובדים בשבתות במשמרות מבצעיות יוכלו לחזור תמיד עם נהג שאינו יהודי.
8. לנוכחות ניידת משטרה ברחובות יש ערך ביטחוני. נראה כי יש מקום להתיר לשוטרים לחזור לביתם לאחר המשמרת בשבת עם ניידת משטרה, הואיל ועצם הנסיעה הביתה לאחר המשמרת – גם היא נסיעה מבצעית, ובצירוף דעות הפוסקים המתירים לחזור באיסור תורה.
נספח: תשובת הרב אשר וייס – פעילות המשטרה בשבת
