חידוש העבודה בזמן הזה

בשעה שא"ל הקב"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אמרמשה : מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו… א"להקב"ה : איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן (במדבר רבה פי"ב. ג).

מבוא

הנושא שבכותרת הוא מן הנושאים אשר מחד גיסא, ממאן לרדת מעל סדר יומה של הציבוריות היהודית מזה כמה דורות, ומאידך ניתן לומר כי עדיין לא "עמד על פרקו" ולא זכה לעלות על שלחן מלכים – מלכים ממש שבידם לעשות, כמו מלכי רבנן – שיקבעו ויגבשו לגביו התייחסות מוסכמת ומוסמכת, ברורה ומחייבת. היחיד הנדרש לכל הקשור בנושא המקדש, מתקשה להשיב לעצמו על שאלות אלמנטריות ביותר, ולפלס דרכו בין גישות הפכיות לגמרי הקיימות לגבי השאלה בכל צורותיה : המקדש בזמן הזה, הלכה למעשה או הלכתא למשיחא ? ; מצות עשה או איסור לא תעשה ? ; מקום קדוש או מקום סכנה ? ובלשון "חילונית" : מרכז יהודי או (ח"ו) מוסלמי ? ; אתר זכרון מתהום העבר או מקום צופה פני עתיד? ועוד כהנה וכהנה.

הגורם העיקרי למצב זה הוא, ככל הנראה, מורכבותו של הנושא, היקפו הרחב ונגיעתו לכל שטחי החיים. כפי שמשתקף בתורה, שבה נברא העולם, הרי כשליש ממצוות עשה (שבעים וששה לפי מנין הרמב"ם ז"ל) שבתורה קשור ישירות במקדש וקדשיו, ובצורה עקיפה גם חלק נכבד משאר המצוות[[1]] . ובין הכל כמחצית ממצוות עשה, ומיהו זה שיכול "לישב בשלוה" ולראות עצמו כחרד לדבר ה' כאשר רוב גופי תורה מוסחים לגמרי מלבו ודעתו. ומצד שני, לפי גודל הדרישה ולפי מרחק הדורות נראית המשימה כהררים שאין להעפיל אליהם בלא סכנת ריסוק אברים. הן מבחינה מעשית-פוליטית, הן מבחינה עיונית-השקפתית והן מבחינה הלכתית. ועל כן המסקנה הכללית בפועל: "שב ואל תעשה" – ואף אל תדבר ואל תחשוב.יבוא בעל הבירה ויבנה בירתו ויורידנה לנו בנויה ומשוכללת מן השמים[[2]].

מאמר זה הוא בפירוש "מגמתי" – מגמתו להפשיר את הקפאון מן הבחינה ההלכתית והעיונית – ע"י ניתוח המעכבים לסוגיהם ולחלקיהם על מנת לשבור תוקפו של ההר ולפלס דרך בין שברי אבניו, שכל אחת לעצמה אין בה משום מכשול-שאין-לעברו, ובכך להעלות את היחיד והציבור על דרך המלך במסילה העולה בית א-ל. ברצוננו להראות שאין שום אדם רשאי לפטור עצמו מפעולה בנושא זה, קל וחומר שלא לעכב ביד אחרים העושים[[3]], או לרפות את ידיהם[[4]] הדברים נכתבים לאור כמה הנחות יסוד הנראות לנו ברורות ומוחלטות, ויהי רצון שתעמוד לנו זכות המקדש שלא נכשל בדבר הלכה:

א.       אין שום יחיד רשאי לפטור עצמו מן החובות המוטלות על הציבור אלא במקום שיש חזקה  שאין בית דין מתרשלין וכו'. באם לא,חייב כל אדם להכלל בצבור העושים, ואם אין ציבור להכלל בתוכו, חייב לראות עצמו כציבור ולעשות את מצוות הציבור. כלל הדברים : "מצות ציבור" נבנית ומתגבשת מתוך "חובת היחיד" המוטלת על כל אחד ממרכיבי הציבור. וכל עיקר תוקף השופטים הממונים על הציבור נבנה מן הפרטים שנצטוו על מינוי שופטים[[5]].

ב.       אין לך מצוה מן המצוות שיהא קיומה מנוע לגמרי או אפשרי רק ע"י דבר שחוץ לטבע האנושי[[6]], או תלוי בביאת משיח[[7]], או בנבואת נביא[[8]]. יש סדר למצוות, ופעמים שאין אפשרות למצוה אלא ע"י שתקדים לה מצוה אחרת או מעשה פלוני, אולם עיכוב שאינו מאפשר שום התחלה – זה דבר הנסתר מעצם המושג "מצוה".

ג.        דברי אגדה אין בהם ענין לפטור מן המצוה, ובשום פנים לא תתכן סתירה בין דבר אגדה – שנאמר מתוך המצוה להתבונן בדרכי הא-ל עם עולמו בעבר ומתוך כך הרשות נתונה לחשוב מחשבות על דרכי טובו עמנו לעתיד לבוא – לבין דבר הלכה שענינו מצוה וחובה הנדרשים מן האדם בהוה. אתה עשה את שלך בתמימות, ואם תזכה תראה ותבין איך מתקיימים כל יעודי הנביאים ודברי רז"ל  חכמי אמת[[9]].

ד.        כל ספק בהלכה אין בכוחו למנוע קיום מצוה, כי לעולם הוא נתון להכרעה עפ"י דרכי ההלכה שביד החכמים, ושיקול הדעת – הוא מעיקר דרכי ההלכה. במקום ובזמן שאין בית דין שנזקק להכריע בהלכה, רשות וחובה על כל אדם לפעול כבית דין, לבדוק עד מקום שידו מגעת ולהכריע על פי שיקול הדעת ולנהוג כהכרעתו עד שיבוא מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין ויוכיח לו טעותו – עם הצעה אחרת[[10]].

ה.       כמו כן לא יתכן כלל שקיום מצוה יהא מנוע מכלל ישראל לגמרי מחמת פרטי המצוה שכביכול אינם ניתנים לביצוע "מבחינה מעשית-טכנית"[[11]]. יכול הפרט – או אף הכלל – שיפטר לפי שעה מפני האונס, אולם אם הציבור כולו נפטר לזמן בלתי מוגבל[[12]], נמצא שפקעה חובת המצוה לגמרי, וכבר נאמר הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת[[13]] . בעל כרחך עליך לומר אחת מן השתים: או שאפשרות הביצוע קיימת, או שפרט פלוני אינו מעכב[[14]].

כמדומה שעקרונות אלו ברורים למבין ומקובלים על דעת כל חכם לב. לכשתמצי לומר, דברים אלו ברובם עמדו במבחן בצורה זו או אחרת במהלך מאות שנות עליה והתישבות בארץ ישראל, וכל מי שיודע ומאמין כי יד ה' עשתה זאת ולא מעשה שטן הוא ח"ו, יכול להסיק מסקנות ברורות לגבי המשך המהלך באותה מסילה – אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב. וגדולה מזו: מאחר שאין עמידה בעולם, הרי שרק התקדמות בכוון הזה יכולה להציל מנסיגה ח"ו ממה שכבר הושג בענין א"י וישובה[[15]].

מכאן ואילך נערוך בס"ד כמה פרקים שיש בהם משום ריכוז וסיווג הבעיות ודרכי הפתרון שהועלו במהלך הדורות[[16]], עם בעיות ופתרונות שהועלו בדורנו. כמובן שאין כאן אלא הצגת אפשרויות לפתרון ללא שום נסיון להכריע או להעדיף אחת הדרכים. כפי שכבר נזכר לא באנו אלא לפתוח פתחים לפעילות יוצרנית בנושא ליחיד ולרבים. ואנו מבקשים מכל מי שיש בידו רעיונות, הן במישור ההלכתי והעיוני הן במישור הריאלי, להחזיק ידו עמנו[[17]] . כמו כן נשמח לעזור לכל מבקש אמת שמעלה בעיות (נוספות על המוצגות כאן) לא כדי להצדיק חוסר מעש אלא כדי להנחות בדרך אמת.

א. מצות "ועשו לי מקדש" בימינו

"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר "ועשו לי מקדש".

דברים אלו – מלשון הרמב"ם בראש הלכות בית הבחירה – מוסכמים על דעת כל מוני המצוות ללא שום חולק וללא שום סיג של זמן או סיג אחר, ניתן לומר בדרך צחות שמצוה זו אינה נוהגת אלא שלא בפני הבית ופוקעת מיד כשהבית בנוי[[18]].

"מצות עשה" משמעותה ברורה: עשה בידים ממש ; תעשה אתה ולא מן העשוי בידי שמים. דבר זה מלבד היותו מחויב מעצם המושג מצוה (ראה מבוא), אף הוא עולה בברור מהתבוננות במושג המקדש והשכינה בישראל, שכל ענינו השראת קדושה מן העליונים בתוך מעשה התחתונים, כנשמה בתוך הגוף. ולפיכך כינו חז"ל את המקדש "מעשה ידיהם של צדיקים"[[19]]. כל המקומות לשכינה הוכנו בידי אדם, ואף לאחר חורבן הבית השני מצינו שנתעוררו חכמים וגדולים לבנין המקדש בידי אדם[[20]], ומעולם לא היה מי שפקפק בדבר.

מכאן מובן, שמה שכתבו רש"י ותוס' בסוכה (מא) ותוס' שבועות (טו) בשם התנחומא, בנין העתיד ירד בנוי ומשוכלל מן השמים, לא נתכוונו להפקיע חובת הבנין בידי אדם, אלא לומר שאנו מצדנו מצפים ועומדים גם למקדש שירד מן השמים בדרך של "אחישנה" עם מעט מזעיר של מעשה אדם באתערותא דלתתא[[21]]. או שמא הכוונה לסיוע אלוקי לגמר מעשה ולשכלול שאינו בידי אדם[[22]]. או להתלבשות מקדש של מעלה בגילוי פנים בתוך המקדש של מטה הנעשה בידי אדם כנשמה בתוך הגוף[[23]].

מלבד זאת יש להעיר כי דברי הגמרא בסוכה על המקדש הנבנה בלילה וביו"ט שמהם באו רש"י ותוס' להבדיל לכאורה בין מקדשי העבר למקדש העתיד שיבנה בידי שמים, מתבארים בפנים אחרות בדברי מפרשים ראשונים ואחרונים[[24]].

יש טוענים לעכב בנין המקדש עד שלא הועמד מלך והוכרת זרעו של עמלק, עפ"י הנאמר בספרי (פסוק ועברתם את הירדן, דברים יב) וכן בסנהדרין כ, ב: שלוש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ : להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. ומבואר שם שעל הסדר נאמרו מצוות אלו, וכן העתיק הרמב"ם ז"ל בראש הלכות מלכים.

והנה כבר הראינו כי בהלכות בית הבחירה לא סייג הרמב"ם את מצות המקדש וקדשיו בסיג כלשהו, וברור אפוא כי אין ענין בסדר האמור כאשר אין מקדש והעבודה בטילה לגמרי. ותדע, שהרי מצות "ועשו לי מקדש" והקרבנות כולם, קדמו למלך ואף לעצם הכניסה לארץ. ואך כאשר העבודה קיימת באוהל ובמשכן כפי שהיה בכל השנים, יש ענין בסדר הקובע את הזמן הנאות למעבר מאהל לבנין קבע לפי קביעות העם בארצו[[25]].

חילוק זה שאינו צריך לפנים, מדוקדק גם מלשון "בכניסתן לארץ" שאינו לשון עיכוב לדורות[[26]] וכן הראיות המובאות בספרי לאחר בנין המקדש, נאמרו רק לענין בחירת המקום[[27]] והמעבר מאוהל למשכן. וכן עולה בברור ממה שבנו שבי הגולה את הבית בלא משיחת מלך והכרתת זרעו של עמלק על ידו. והיינו משום שהיתה העבודה בטילה לגמרי ואילו המקום נבחר ועומד. בנוגע לזמננו אנו יש להוסיף ולומר כי מאחר שלא בטלה קדושת עזרא, כל מעשינו היום הרי הם כחידוש הבנין שחרב[[28]], וממקום שפסק אנו מתחילים ומה לנו במצות שקדמו לקדושת המקום[[29]].

עוד זאת יש לנו ללמוד מבנין מקדש שני בידי שבי הגולה, שאין להמתין במצות המקדש עד שיהיו "רוב יושביה עליה". ואע"פ שבספר החינוך (מצוה צה) כתב: "ונוהגת מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן" – על כרחנו נפרש "רוב ישראל" – רוב יהודי בארץ ישראל עד כדי כח וממשלה[[30]]. שלא יהא המקדש כבמת יחיד. גם יש לטעון כי כל שאפשר לו לעלות ואינו עולה אינו מן המנין לענין המקדש[[31]]. ואין להאריך בדבר. אחר שנתברר משבי הגולה שאין צריכין לרוב ישראל .

ב. כניסה בטומאה להר הבית לצורך קירוב בנין

שנינו בתוספתא דכלים (א,ט) : "הכל נכנסים בהיכל לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה. מצוה בכהנים. אין כהנים – נכנסים לויים, אין לויים – נכנסים ישראלים ;מצוה בטהורים, אין טהורים -נכנסים טמאים; מצוה בתמימין, אין תמימין – נכנסים בעלי מומין וכו'. וכן פסק הרמב"ם ז"ל[[32]] .

הלכה זו, שאינה ידועה לרבים[[33]], מקיפה וכוללת יותר מן ההלכה הידועה לענין עבודת המקדש "טומאה הותרה – או דחויה – בציבור". שכן אף ישראלים ובעלי מומין האסורין לעולם בעבודת הקורבנות הותרו כאן. ולפיכך נראה פשוט שאין לחלק כאן בין טמאי מת לזבין וכיוצא בהן[[34]].

כמו כן אין לחלק בהיתר לבנות, בין היכל למזבח או שאר חלקי המקדש. שאם הותר ההיכל וקה"ק, קל וחומר לשאר חלקי המקדש[[35]].

גם נראה ברור, שבכלל "לבנות ולתקן" יש גם פעולות הכנה לבנין, כגון מדידות לתכנית הבית או הכשרת השטח לבנין וכיוצא, ואפילו פעולות מוקדמות של סקירה ובירור בכלל הזה, אעפ"י שיש בהם גורם של ספק, מאחר שטובת הבנין דורשת אותם, לפי דעת הציבור או היחידים הנזקקים לדבר (ראה במבוא) – הריהם ממש כבנין עצמו. כמו כן פעולות של כיבוש, צבאי או אזרחי-מדיני, וההכנות להם, הרי הם בכלל "לבנות" או בכלל "להוציא את הטומאה"[[36]] . כללו של דבר : כל פעולה שנעשית לצורך קירוב כל שהוא של הבנין, מותרת ומחויבת כמו גמר מלאכת הבנין.

מכאן ברור שלא הוזכר איסור כרת בכניסה לעזרה בזה"ז[[37]] אלא בענין שאין בכניסה שום קירוב בנין, או מצד הנכנס – כגון שאינו מאמין בקדושת המקום או אינו מעונין בבנין הבית כלל ועיקר[[38]], או מצד הזמן והמקום – כגון בשעה שהארץ כבושה ביד גויים ולא יצויר אז כיבוש מקום המקדש לבדו. וכל האיסורים הגזרות והתקנות[[39]] והמנהגות[[40]] שנגזרו וננהגו במרוצת הדורות עד ימינו. יש להבינם על דרך זו שאמרנו, ובודאי לא נועדו ח"ו לעכב ביד הנכנסים לשם קירוב בנין העומד לפנינו לאחר כיבוש הארץ והעיר בס"ד[[41]].

ומכל מקום נראה, כי בשלב זה אין להתיר בפועל אלא כניסה להר הבית שלא במקום עזרה, לשם כיבוש המקום, והרגלת יהודים שם[[42]], וכסדר הקדושות הנסדרות במשנת כלים[[43]]. ואע"פ שגבול העזרה אינו מבורר עדיין בהחלט, מ"מ מוסכם על דעת רוב העוסקים בדבר שהוא מסביב לשטח המוגבה שבתוך הר הבית (שהרי נמנו במשנת מדות כמה וכמה מעלות לעלות מהר הבית למקדש), ואשר בו הסלע המקובל כאבן השתיה "ללא ספק", כדברי הרדב"ז[[44]]. וממילא יצא רוב שטח הר הבית מידי ספק עזרה. ועל כל פנים בודאי אין לעכב הכניסה מחשש עזרה, אחר שהיתר הכניסה לצורך בנין מתיר בעיקרו הכל כפי שהראינו[[45]].

ומאחר שהכניסה מוגבלת לפי שעה לשטח הר הבית, היינו "מחנה לויה" אשר בו מותרת הכניסה לטמאי מתים (משנה כלים א,ח, רמב"ם בית הבחירה ז,טו)[[46]], הרי "מצוה בטהורים" במקום שאפשר, ואכן אפשר לסתם בני אדם בימינו ליטהר מטומאה היוצאת מן הגוף[[47]]. בטבילה בארבעים סאה כדין, מלבד הזב שצריך מים חיים לטהרתו, אלא שאין חוששין מן הסתם לספק זיבה[[48]] לאחר טבילה רשאי ליכנס מיד לרוב הפוסקים שטבול יום מותר במחנה לויה[[49]]. אלא שיש מקום להחמיר בדבר עפ"י דברי אחרונים בשיטת רש"י ז"ל שאוסר טבול יום מדרבנן[[50]]. משכב הנדה והזבה אסור להכניסו למחנה לויה לדברי ר' שמעון בתוספתא (כלים סוף פ"א), אך דבריו לא הובאו להלכה[[51]], ומכל מקום נראה שאין האיש בזמננו חושש בבגדיו למשכב הנדה מאחר שהבגדים מיוחדים ואין אדם עושה משכב שלא לרצונו של בעל הבגד[[52]]. כל הדברים הללו אמורים בנוגע ליחידים העולים, בנוגע לכלל – אם רואה הציבור צורך שעה בעליה המונית ואינו יכול לערוב לטהרתו של כל אחד ואחד או שלמראית עיניו אין סיפק בטהורים בלבד, הרי זה כמקום שאי אפשר בטהורים, ומותר גם בטמאים כמבואר למעלה[[53]].

בעיקר קדושת מקום המקדש בזמן הזה, ידוע כי נחלקו תנאים ואמוראים ופוסקים ראשונים, ודעת הראב"ד (פ"ו מבית הבחירה הי"ד) וסיעתו לפסוק כדברי האומרים קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא, ולפיכך "הנכנס עתה שם אין בו כרת" (שם). ועל שיטה זו סמך המאירי (שבועות יד,ב) מנהג שנהגו בימיו ליכנס אף לכתחילה. והנה גם לשיטה זו נראה פשוט שלא פקעה מצות בנין המזבח לקרבנותיו ואפשר לה שתתקיים או בדרך של במת ציבור[[54]]. או בדרך של קידוש המקום "באחת מכל אלו" הנמנים במשנת שבועות[[55]] שיכול להמצא גם בימינו בדרך הטבע[[56]].

ג. קביעת מקום המזבח

קיימא לן : "מקריבין אעפ"י שאין בית" וכפסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו מבית הבחירה הי"ד) . [[57]]וע"כ ראוי לנו לעסוק ראשונה בבנין המזבח לקרבנותיו שהוא עיקר תכלית מצות בנין המקדש (כלשון רמב"ם שהועתק לעיל בפ"א), וכדרך שבנו עולי הגולה מזבח והקריבו עליו טרם שיסדו הבית (ראה עזרא ג).

כתב הרמב"ם (רפ"ג מהל' בית הבחירה) : המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנים אותו ממקומו לעולם שנאמר[[58]] זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר לך לך אל ארץ המוריה, ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי, ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עלין קין והבל ובו הקריב אדה"ר כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים : ממקום כפרתו נברא.

מדות המזבח מכוונות הרבה, וצורתו ידועה איש מאיש, ומזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח, שעתיד להבנות עשאוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה.

ושלושה נביאים עלו עמהם מן הגלה אחד העיד להם על מקום המזבח ואחד העיד להם על מדותיו, ואחד העיד להם שמקריבין על המזבח כל הקרבנות אעפ"י שאין שם בית. עד כאן מלשון הרמב"ם.

והנה לפי"ז הפעולה הראשונה הנדרשת לבנין היא בירור מקום המזבח ע"י חפירות מקיפות עפ"י מומחים, אשר בלא ספק יש בהם כדי לברר מקום המזבח בודאות[[59]] . ואף אם יארע שלא ימצאו נתונים חדשים, די במה שכבר ידוע עד הנה כדי להסיק בשיקול הדעת מסקנות מדויקות למדי לגבי מקום המזבח[[60]], מה עוד ששטח המזבח גדול[[61]] ודי להגיע לודאות לגבי אמה אחת מתוך השטח המסופק. כל שכן אם מגדילים מדותיו ביותר[[62]], נקל לצאת מידי ספק לגבי אמה אחת[[63]]. ואפילו מסקנות שעפ"י רוב דעות כדרך ההלכה, יש להן תוקף של ודאי, ומה שהוזכרו נביאים בגמרא (זבחים סב,א). לא לומר שנצרך בירור מוחלט עפ"י נביא, שהרי נזכרו שם גם סימנים אחרים[[64]] שאין להם תוקף גמור עפ"י הלכה, ואף נביאים שהוזכרו, משמע מן הלשון כי לא בדרך נבואה דברו אלא בדרך עדות [[65]] ומסורת, שהרי הם הם מקיימי המסורת וקבלו מברוך בן נריה שקבל מירמיה בימי בית ראשון כמבואר בהקדמת הרמב"ם[[66]]. עוד נראה שכל השאלה "מנא ידעי" בגמרא, אינה לומר שאין בונים בלא ידיעה ברורה, אלא כלפי הכתוב האומר "ויקימו את המזבח על מכונותיו" שאלו מנין ידעו שזכו לכוון במדויק[[67]].

מלבד כל האמור יש להעיר שתי הערות:

א.       דברי הרמב"ם ז"ל "אין משנין אותו ממקומו לעולם" אוסרים בהחלט כל שינוי מן המקום הידוע מפני טעמים שונים, אך אינם שוללים הבנין בזמן שאי אפשר לכוון המקום המדוייק, וכשם שלענין מדות המזבח כתב בסמוך "מדות המזבח מכוונות הרבה אין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה", ומכל מקום כתב בסוף הפרק "מדות ארכו ומדת רחבו אין מעכבין", כמו כן לענין מקומו, אם אך נבנה בעזרה המקודשת, הרי הוא כשר וממילא גם מחויבים לבנותו לקים מצות הקרבנות[[68]].

ב.       "המזבח מקומו מכוון ביותר" יתכן לפרשו לא לגבי מקומו בתוך העזרה אלא להזקיק שיהא בתוך השטח המכוון לעזרה שעדיין לא הוזכר בדברי הרמב"ם עד כה. וסימוכין לפירוש זה, שהרי מסיים, "ובמקדש נעקד יצחק", והיינו המקום המקודש כולו[[69]]. גם המקראות שהביא משלמה אינם מלמדים אלא על היקף מסויים, וכן עיקר הלימוד מדברי דוד "זה מזבח לעולה לישראל", הרי ראש הפסוק מדבר במקדש – "זה הוא בית האלוקים", והזכירו הרמב"ם לעיל[[70]] לענין מקומו הכללי בלא הזכרת מקום מכוון[[71]].

ואם כנים אנו בזה, די לנו למצוא מקום שהוא בודאי מכלל העזרה בכדי לבנות בו מזבח. ואף שמצינו בזבחים נג, ב (וכ"פ הרמב"ם בפ"ד הט"ז בלא הזכרת הטעם) שקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד לפי שלא היתה בחלקו של טורף היינו בנימין שהמקדש בחלקו. ומעתה אם נכנס בחלקו של יהודה יתר על המדה אפשר שיהא המזבח כחסר ופסול, וכן העירו מקצת מחברים[[72]]. אכן בתוס' יומא (יב, א ד"ה ירושלים) מבואר שלמ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים ליתא להאי טעמא, וכן הלכה כמש"כ הרמב"ם (פ"ז מבית הבחירה הי"ד). ומ"מ הדין קיים לפגום קרן דרומית מזרחית (כמש"ב רמב"ם ותוס' שם)[[73]].

ד. בנין מזבח אבנים שלמות

אחר שמתברר לנו מקום המזבח, כבר יש בידנו להקריב מנחות של ציבור. היינו עומר ושתי הלחם הבאות בטומאה ואינן זקוקות למזבח בנוי, על פי מה שכתבו בתוספות (זבחים נט,ב ד"ה עד) שדוקא לזבחים צריכים מזבח שנאמר וזבחת עליו את עולותיך וגו', ולא למנחות. וכן כתב בספר התרומה הלכות ארץ ישראל שהמעלה מנחה בחוץ בזמן הזה חייב כרת משום שראויה להקטירה בפנים אף בלא מזבח[[74]]. וכן נוכל להקריב מנחות של יחיד אם יהא בידינו לעשותן בטהרה[[75]]. כמו כן נוכל להקטיר קטורת, להדליק נרות ולהגיש לחם פנים. עפ"י משמעות תוס' הנ"ל[[76]] .

אמנם לכל זבחי בהמה ועוף בנין מזבח מעכב, ועיקר המזבח לעיכובא – שיהיו בו קרנות, יסוד, כבש, שיהא רבוע ושלא יפחת במדתו (במקום המערכה) מאמה על אמה ברום ג' אמות, ושלא יפגם מבנינו טפח[[77]].

ולענין חומר הבנין – "אין עושין אותו אלא בנין אבנים גזית"[[78]] .וזה שנאמר בתורה "מזבח אדמה תעשה לי" -שיהא מחובר באדמה, שלא יבנוהו על גבי כיפין ולא על גבי מחילות, וזה שאמר "ואם" מזבח אבנים – מפי השמועה למדו שאינו רשות אלא חובה. כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הצפורן כסכין של שחיטה הרי זו פסולה לכבש ולמזבח שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח ה', ומהיכן היו מביאין אבני מזבח – מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין, ומוציאין ממנו האבנים, או מן הים הגדול, ובונים מהן" (לשון הרמב"ם פ"א מבית הבחירה הי"ג-י"ד).

ובתוספות חולין (יח, ב ד"ה וכמה) תמהו האיך בנו המזבח ואנה ימצאו אבנים בלא פגימה, ופלפלו לענין האפשרות לתקנן על ידי שמיר, אולם מה נעשה אנו שאין לנו שמיר[[79]]. אמנם בתוס' סוכה (מט,א) כתבו לחלק בין קודם שהוקדשו האבנים למזבח ובין אחר שהוקדשו. ובמשנה למלך (פ"א מהבה"ח הט"ו) נתקשה מה טעם לחלק בזה אחר שלשון הפסוק מורה שהאיסור בשעת הבנין, שאילו עצם הנפת הברזל אין בה איסור כמובן. אמנם דבריו אינן מכריעים, דסוף סוף לא אסרה תורה אלא לבנותו באבני מזבח שהונף עליהם ברזל אבל אין קפידא במה שנגע בהם ברזל טרם שנקרא בהם שם "אבני מזבח" והרי הם אז כחומר אחר[[80]].

עוד הקשו בערוך לנר (סוכה שם) ובמנחת חינוך (מצוה מ) ממה שאמרו בעבודה זרה (נב, ב) שאין תקנה לאבני מזבח ששקצום אנשי יון משום דאי אפשר לנסרן ולהחליק פגימתן בלא להניף עליהם ברזל, והרי שם לעיל איתא שיצאו לחולין מדין "ובאו בה פריצים וחללוה" ובאבני חולין אין קפידא. אולם לדברינו יש לומר, שגם כשפקעה קדושתן מכל מקום לא פקע שם אבני מזבח מהם. וכשם שמצינו להיפך בסיד שיש בו קדושה ומכל מקום אין בו פסול נגיעת ברזל (כהמנחת חינוך שם) כנראה משום שלא דבק בו שם "סיד מזבח", כמו כן אפשרית ומסתברת מציאות הפוכה לגבי האבנים. עוד יש לומר, דהנה בתפארת יעקב (למשנת תמיד פ"ב אות יג) מבואר שגדר דין החילול על ידי פריצים עיקרו לומר שדין כיבוש מלחמה מפקיע מדין הקדש, שאילו עצם מעשה הגזילה אינו כלום בקרקע שאינה נגזלת והנה נראה שדין כיבוש מלחמה פעולתו מצד המציאות הנוכחית, היינו ישיבת האויבים שהיא מצב מתחדש בכל רגע[[81]]. ולפי זה יש לומר דמשעה שסולקו האויבים ראוי שתחזור ממילא בעלות ההקדש למקומה הראשון אלא שאם ההקדש אינו צריך או אינו יכול להשתמש בזה נחשב הכיבוש לעצמם ומותר להם, אך אילו היו באים להכשירם למזבח באופן כלשהוא הרי ממילא זכה ההקדש, ועל כן אין להם תקנה. ואפילו נימא שיכולין מדינא לכוון לכבוש לחלוטין מ"מ הרי וודאי לשמוש הדיוט לאו אורח ארעא לעשות כן כמבואר שם, נמצא שהכיבוש לשם חולין סוף תכליתו לשם הקדש, ומצב דברים כזה בודאי שאין במשמע שמפקיע שם "אבני מזבח". עלה בידינו שיש אפשרות להביא אבני מזבח מן המתוקנות בעודן בחולין[[82]].

בתוס' חולין הנ"ל סיימו וז"ל : וי"ל דבזבחים נד,א תני לוי כיצד בונין את המזבח וכו' ומביא חלוקי אבנים מפולמות (ופי' שם התוס' אבנים קטנות חלקות שלא היה בהן שום פגימה כגון חלוקי אבנים של נחל) עכ"ד. ודבריהם ז"ל תמוהים משני צדדין. חדא דעינינו הרואות שגם בחלוקי הנחל אין למצוא בהם אבנים בלא פגם. וכן העיר בעקבי חיים (קלפהולץ). ועוד היאך יפרנסו הא דמבואר להדיא במשנה דמדות הנזכרת שמבקעה חפורה היו לוקחין ולא מן הנחל דווקא, וצ"ע.

תירוץ נוסף לקושית התוס' מצינו בדברי הרש"ש למשנה דמדות הנ"ל, ותורף דבריו דלשון "פגימה" משמע ע"י מעשה כלשהו, אך אם כך היה גידולן מברייתם אין בכך כלום ושפיר קרויות "אבנים שלמות" שלא נחסרו מברייתן ולכך היו חופרין למטה מהבתולה למצוא אבנים כברייתן שלא נחסרו ע"י מעשה. ולדבריו הא דנקטו בקעת בית כרם, נראה משום שחילוץ האבנים עולה משם בנקל ולא יפגמו האבנים בפעולת החילוץ או מצד קשיות האבנים שם[[83]].

אופן נוסף להכין אבנים כשרות למזבח קים בזמננו ע"י החלקתם בכלי שאינו של ברזל, לפי העולה מדברי התוס' בסוכה (מט,א ד"ה שכל) שאלמלא היה אפשר לשבור אבנים בלא ברזל ובלא שתמצא פגימה בשבר, שפיר דמי למזבח. שאין החסרון פוסל מצד עצמו אלא שכל חסרון בלא ניסור יפה בסכין א"א לו בלא פגימה, וכן הוכיחו מסוגיא דע"ז (נב,ב) גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון לע"ז וגנזום בית חשמונאים ולא הכשירום למזבח משום דהיכי נעביד, ניתברינהו (לבטל ע"ז) – אבנים שלימות אמר רחמנא (ואחר השבירה יהיו האבנים פגומים ולא שלמים), נינסרינהו (פ' לעשות בלא פגימות) – לא תניף עליהם ברזל כתיב, ע"כ, הרי להדיא שאילו אפשר לנסר אבנים בכלי שאינו של ברזל בלא להשאיר פגימות שפיר דמי, אלא שבזמנם לא נמצאכלי כזה(ווכמש"כ הפמ"ג או"ח קפ בא"א אות ד)ולכך גנזום אבל בזמננו ישנם דרכים הרבה להחליק אבנים בטוב בלא ברזל[[84]] .

בחידושי הריעב"ץ לרמב"ם (בהב"ח פ"א הי"ג) האריך בענין זה ומעלה דהרמב"ם ז"ל חלוק ע"ד התוס' הנ"ל וס"ל דשני דינים נפרדים הם. האחד פגימה שהציפורן חוגרת בה וזה אף כשהאבנים כברייתן (ודלא כרש"ש הנ"ל),והשני דין חסרון שנחסרו לאחר ברייתן וזה אפילו אם הוחלקו באיזו דרך שהיא ואפילו ע"י שמיר (גם אם נאמר שהשמיר מחליק לגמרי). ועיקר ראייתו מלשון הרמב"ם (שם הלט"ו): אבני היכל ועזרות שנפגמו או נגממו פסולין: ומשמע ליה דנגממו לטפויי אתא, לא בלבד נפגמו היינו שצורתם פגומה, אלא אך נגממו במשור ואינם נראות פגומות פסולות, והיינו משום דכתיב במקדש "אבן שלמה מסע נבנה". שלמה שלא נחסרה משמע, וכ"ש אבני מזבח שכתוב בהן "שלמות" וחמירי טפי שאפילו נתקנו בחוץ פסולות, עכ"ד.

הנה מלבד שהוצרך לידחק הרבה (כמו שהרגיש בעצמו) בההיא דע"ז הנ"ל דפריך "נינסרינהו" שאינו אלא לרווחא דמילתא – עיקר דבריו תמוהין לכאורה, שהרי משמע בסוטה (מח,ב) דלר' יהודה שאינו מכשיר תקון אבני היכל מבחוץ בברזל סבירא ליה דנשתמשו בשמיר לתקנן. דהכי איתא התם : ת"ר "שמיר" שבו בנה שלמה את ביהמ"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה דברים ככתבן דר"י, ופרש"י ככתבן, כמשמען אבן שלמה כמו שהסיעה מן ההר ולא סיתתוה שוב בכלי ברזל, מבואר לכאורה מלשונו דאין קפידא בחסרון ע"י שמיר כלל אלא שתהא שלימה מבחינת הברזל מן ההר עד למזבח. ולא עוד אלא דמשמע דעצם החציבה מן ההר נעשתה ע"י ברזל ואין קפידא בכך כיון שאינה קרויה עדיין אבן בהיותה חלק מקרקע עולם. ולשמיר היו נצרכים רק אח"כ להחליקה וליפותה.

ולפי זה יש לנו עוד פתח להתקין אבנים למזבח על ידי תיקונם במחובר. אכן מלשון רש"י ז"ל במלכים ו,ז וגם ברד"ק שם מבואר דס"ל אליבא דר"י שאין החציבה בברזל, ולכן הוצרכו לשמיר, וא"כ אין משם סתירה לדברי הריעב"ץ, ומ"מ אין נראה דפליגי ע"ד התוס' והרמב"ן והמאירי והתוספתא הנ"ל, ואה"נ אילו הוצרכו לחסר גם אח"כ ע"י השמיר או כלי שאינו של ברזל שפיר דמי, אלא שלא הוצרכו והכל נעשה בהר ע"י שמיר. (ואפילו נמצא ראיה משום מקום דאסור לחסר האבנים אח"כ. זה אינו מדין שלמה אלא מדין "מסע נבנה" וממילא אין שום ראיה לאבני מזבח דלא כתיב בהו "מסע") ומה שדקדק מלשון הרמב"ם "נפגמו או נגממו" אינו מכריע כלל דיל"פ פגימה היינו סדק או בליטה בלא חסרון ניכר במבנה האבן כלל ואילו גמימה היינו חסרון ניכר במבנה האבן ואפי' בלא פגימה ובליטה וק"ל. גם מה שהעלה שם בסוף דבריו דרובן של אבנים כך הוא דרך גידולן בלא שתחגור בהן ציפורן אלא שקיעות כעין עולה ויורד עיי"ש, אין כן למראה עיננו אלא כל אבן יש בה פגימה ממש שדוגמתן בסכין פסולות, ואולי לדעתו לא כל חגירה הפוסלת בסכין פוסלת באבן וצריך ביאור.

הרי שיש בידינו כמה וכמה דרכים להכין אבנים למזבח בזמננו.

א.       להחליקן בברזל קודם שהוקדשו, עפ"י תוס' סוכה.

ב.       למצוא אבנים אפילו פגומות באופן שידוע שכן גידולן מברייתן, עפ"י רש"ש.

ג.        להחליק האבנים בכלי שאינו של ברזל, עפ"י תוס' סוכה ורמב"ן ועוד.

ד.        להחליקן בכלי ברזל בעודם מחוברים לקרקע עולם, עפ"י רש"י בסוטה.

ה.       לבנות מאבנים שאין בהם פגימת טפח עפ"י דעת היראים.

ו.         ולדעת היעב"ץ רובן של אבנים כשרות. (ומסתבר כדבריו לגבי חלוקי נחל וכמבואר מדתוס' חולין).

ולענין חומר המלוי והדיבוק. מבואר בזבחים (נד,א) שהיו מביאים סיד קוניא[[85]] וזפת וממחה ושופך[[86]]. ומ"מ נראה פשוט דאין כל זה לעיכובא ומידי זפת כתיב בקרא, ועל כן בזמננו נקל להשתמש במלט וכדומה למילוי ודיבוק. ואין לדון בזה מצד שמעורב בו טחינת אבנים ושנוגע הרבה בברזל בתהליך יצורו. דגם סיד שהוזכר בש"ס סתמא כן הוא שעושין אותו מטחינת אבנים כדאמרינן בב"מ (עד,א), ועל הסיד משישקענו בכבשן, והא מחוסר מקלה ואפוקי ומידק, ופרש"י לאחר שנשרפו האבנים וכו', וע"כ אין הברזל פוסל אלא באבנים ולא במה שהפך לסיד[[87]], שכבר יצא מכלל אבנים כדרך שמצינו (חולין פח.) לענין כיסוי הדם שמכסין ב"שחיקת אבנים" שמעתה קרוין עפר ואבד שמם הקדום[[88]].

שוב נתישבתי דמאחר שלא מצינו שיעור לאבנים, מאן יימר לן דאין די במעט מן המעט לקרותו מזבח אבנים, ואם כנים אנו, א"כ יקל יותר למצוא מעט אבנים חלקות או שלא נשתנו מברייתן (להרש"ש הנ"ל) ולהכשיר בהם מזבח אבנים וצ"ע[[89]].

ה. מזבחות שאינם של אבנים

            אמר הכתוב (שמות כ, כא): מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'. ופשוטו של מקרא כלפי האמור למעלה "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' – כלומר לא תצטרך לעשות היכלות כסף וזהב למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה – (לשון הספורנו). מבואר מן הכתוב שעיקר מעשה המזבח מאדמה הוא, אלא שרשאי לעשותו גם של אבנים כהמשך הכתוב "ואם מזבח אבנים תעשה לי " וגומר. ומה שאמר ר' ישמעאל במכילתא "ואם מזבח אבנים – חובה ולא רשות" – לא בא להוציא המקרא מידי פשוטו, אלא לומר שעיקר הנושא, היינו בנין מזבח, אינו רשות אלא דבר שבחובה, אבל הרשות נתונה לבחור כיצד לעשותו ועל כן נאמר אם, וכדמסיים "ומה תלמוד לומר ואם – אלא רצה של אבנים יעשה, רצה של אדמה[[90]] יעשה". וכן פירשו המלבי"ם ושאר מפרשים[[91]] , וכן מבואר ממזבח הנחושת שהיה במשכן, שגופו עצי שטים וציפויו נחושת ואף מילוי אבנים לא היה בו, כמבואר בזבחים (סא, ב) שרק בשילה החלו למלאותו באבנים, הרי שמקודם לא היה ממולא אלא באדמה, וכתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק "נבוב לוחות תעשה אותו" – והיינו מזבח אדמה שבכתוב, וכדברי רש"י תרומה (כז, ה) על פי מדרש תנאים במכילתא בסוף יתרו[[92]].

ולא עוד אלא שנראה בכמה מקומות שיש אפשרויות נוספות לבנין המזבח (וכפשט הלשון בסוף דברי המכילתא הנ"ל "ומה מזבח החמור אם רצה לשנות ישנה קל וחומר לשאר הכלים). עיין זבחים סא שקראו למזבח שבמשכן "כלי" כמזבח הזהב, ולא בנין. ומשמע לכאורה שלא היה ממולא כלל, שאם כן הרי הוא בנין. ויעוין עוד בספרא צו פסוק "לא תכבה" – אף במסעות. מה היו עושין לה – כופים עליה פסכתר, דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר וכו' במסעות מדשנין אותה (מסירין האש ונותנים אותה בכלי עד חנייתן – הר"ש). ומשמע לכאו' שלדברי ר' יהודה לא נתבטל דין המזבח גם כשטלטלו אותו בלא שום מילוי. גם בירושלמי סוף יומא נחלקו לענין הקטרת (או לגירסת רידב"ז – אכילת) קדשים בשעת מסעות, ומבואר שם לדברי הכל שאין המזבח חשוב כפגום בשעת המסע, שאם כן אין לוקין עליו בחוץ (כמבואר בזבחים נט, א ותוד"ה עד). גם בסוף חגיגה מבואר בגמרא שמזבח הנחושת תשמישו ככלי והיה מקבל טומאה אלמלא ש"הכתוב קראו אדמה" (לשון רש"י שם)[[93]] ועיין בתויו"ט שם : "אילו היה מזבח מנחושת כבימי משה, אי נמי אם לעתיד יעשוהו משל נחושת". וכן מבואר בתנחומא סוף תרומה שמזבח הנחושת אף הוא היה לו גג נחושת ולא על מילוי אדמה היו מקטירין[[94]].

ומאחר שמזבח הנחושת אין אדמה מעכבת בו, נראה גם שיש מזבח מאדמה בלבד ואין ציפוי נחושת מעכב בו. וכן פשט לשון המכילתא "רצה של אדמה יעשה" – משמע כן, ובפרט לגירסת "לבנים" במקום אדמה (ראה הערה 84) אין במשמע שמדובר במילוי אלא גופו של מזבח עשוי מלבנים. וכן פשט הכתוב משמע מזבח אדמה תעשה לי בדומה למזבח אבנים. וכשם שמצינו בשילה מזבח נחושת ממולא באבנים ומצינו מזבח שכולו אבנים, כמו כן באדמה.

מכל האמור יש לתמוה על מה שפסק הרמב"ם (פ"א מבית הבחירה) "המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים… וזה שנאמר בתורה מזבח אדמה תעשה לי" – שיהא מחובר באדמה שלא יבנהו על גבי כיפין ולא על גבי מחילות. וזה שנאמר ואם מזבח אבנים – מפי השמועה למדו שאינו רשות אלא חובה עכ"ד. וכן כתב בספר המצות (עשין כ) שאם בנה שלא מאבנים ביטל מצות עשה. וכנראה שהרמב"ם אינו גורס בסוף דברי ר' ישמעאל רצה של "אדמה" יעשה, אלא רצה של "לבנים" יעשה[[95]], והיינו דלבנים ראויים לשמש תחליף לאבנים, שכל עיקר החובה באבנים משום הקביעות ולכן ניתן לרבות לבנים[[96]] . ומכל מקום נראה ברור שלא בא הרמב"ם ז"ל לשלול כשרותם של מזבחות אחרים שהרי במדבר בנו מזבח אדמה ונחושת וגם לדורות אינו נמנע כמו שהראינו לדעת[[97]]. אלא לומר כי עיקר מצות הבונים לבנות באבנים, מאחר שהגענו אל הנחלה וקביעות המקום הנבחר מתפרש לנו היום "אם מזבח אבנים" כחובה גמורה שאין לשנות ממנה בכוונת מכוון, וכאילו יצא הכתוב מידי פשוטו שנתקיים עד ימי שלמה[[98]], אך אם יבנוהו שלא מאבנים לא יפסל להקרבה משום ביטול מצות עשה, וכן אם נמנע משום מה לבנותו מאבנים או לבנים אין להמנע מלעשותו אדמה או נחושת שהרי אין כאן איסור עשה אלא ביטול מצוה וכשאין בונים כלל כל שכן שבטלה המצוה עם כל שאר מצוות הקרבנות[[99]].

גם מזבחים סא משמע שאין עכוב באבנים. שכן אף לדברי רב הונא שאמר מזבח שילה של אבנים וכראב"י שלמד מ-ג' פעמים אבנים, מכל מקום המשיך לשמש גם מזבח נחושת של משה לדברי רב פפא שם "דאושפיזא נקט, זימנין הכא וזימנין הכא (פירוש, האש על גבי מזבח שעשה משה) וכו"'. ועוד שרב הונא עצמו הוצרך שם להלן מקרא מיוחד לעיכוב קרן ויסוד מהמזבח. ולענין אבנים לא נאמר המזבח[[100]].

ויצויין עוד לשון רס"ג באזהרותיו: "זהב מזוקק לקטורת (מזבח הפנימי) ונחושת נבוב לדשנה (מזבח החיצון)[[101]].

לסיכום: מלבד מזבח אבנים, ניתן לבנות גם:

א.  מזבח חלול מלוחות עץ מצופים נחושת (או שמא אף מדברים אחרים).

ב.  מזבח אדמה (היינו טיט או מלט) עומד בפני עצמו.

ג.  מזבח לוחות ממולא באדמה.

ד.  מזבח לבנים בתורת אבנים או אדמה.

ו. השתחויה והקטרה נוכח כפת הסלע

טרם שאנו עוברים לדיון על הכהנים המקריבים, נערוך שורות ספורות כנגד הבאים לעכב העבודה כל עוד עומדת כפת הסלע על תלה[[102]], וזאת כנגד המקובל מדורי דורות שמשתחוים מרחוק ומקרוב נוכח הקובה ("קובת אל סכרה" בלשונם) ואין פוצה פה ומצפצף. והא לך לשון בעל "פאת השלחן" (הלכות א"י פ"ג ס"ב): וכשרואה הקובה שעל מקום המקדש אומר בית קדשנו ותפארתנו וגו', וישתחוה כנגדה וכו'[[103]].

והיינו מן הטעם הפשוט שכפת הסלע לא לשם מסגד נבנתה, ואף היום אינה משמשת בית תפילה ועבודה, אלא מעיקרה לכבוד נבנתה[[104]]. ועל כן מצינו בלשון גדולי הדורות שלא חשו אף לכנות בלשון בית המקדש[[105]].

ואפילו נתפוס הכפה כמסגד. כבר נודע ונתברר בפוסקים שאין הישמעאלים עובדי עבודה זרה כלל[[106]] "וכבר נכרתה מפיהם ולבם, והם מייחדים האל יתעלה יחוד ראוי שאין בו דופי, ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסים אותו בית ע"ז הוא וע"ז צפונה בתוכו שהיו עובדים אותה אבותיהם – מה בכך, אלו המשתחוים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים"[[107]] וכפי שנהגו הכל להתפלל במסגד שעל מערת המכפלה.

ואף בבית ע"ז גמור אמרו שהמשתחוה לו, ואפילו בתוכו, ולבו לשמים -. אין בו עונש[[108]]. ונראה ברור כי מחמת טעמים אלו, לא חשו אף למראית עין. שלא נזכר איסור זה (בע"ז יב, א) אלא לפני עכו"ם עצמה ולא לפני בית ע"ז שאין דרך להשתחוות כנגדו כ"כ. כל שכן בעניננו דלאו בע"ז עסקינן[[109]].

ומלבד זאת יש לזכור שהישמעאלים עצמם אין דרכם להשתחוות אל הבית. אדרבה, ממנו ובו משתחוים הם לדרום כלפי מכה. ואעפ"י שהשתחויה אסורה גם בע"ז שאין דרכה בכך (רמב"ם פג' ה"ג מעכו"ם). יש לומר שאם דרכה בהשתחויה באפן אחר עדיף טפי, ומכל מקום פשוט שלענין מראית עין אין לאסור במה שאינו מדרכה.

            ולענין הקרבה בסמוך לכפה – יש לטעון, מלבד כל הנזכר, שאין בה כלל משום מראית העין משום שאין דרך כלל להקריב לפני בית אלא בתוכו לפני ע"ז גופה. וביותר בנדון שלנו שכל הקטרה זו נעשית על אפם וחמתם ומחלישה יראתם ואמונתם – וצא ולמד מהתנגדותם הנמרצת לכל סימן יהדות במקום – פשיטא שאין שום צד חיזוק או כיבוד ע"ז בכך[[110]],[[111]].