חיישני תנועה ב'בית חכם' בשבת

א. מבוא

חיישני תנועה הם מרכיב מרכזי במערכות בקרה אלקטרונית המשולבות ב'בית חכם' במערכות תאורה ומיזוג אוויר, בדלתות וברזים אוטומטיים, ועוד. חלקם מותקנים למטרת נוחות וחלקם לחיסכון אנרגטי. האם חובה הלכתית לנטרלם מערב שבת?

היחס ההלכתי לחיישני תנועה נידון רבות בספרי הפוסקים,[[1]] בתחומין[[2]] ובכתבי עת נוספים.[[3]] אולם לרוב, נידונו בהם השפעות אקראיות הנעשות על ידי האדם אגב הילוכו במרחב הציבורי, במאמר זה נתמקד במערכות מתקדמות המצויות בתוך הבית ומהוות חלק משגרת השימוש בו בימות החול.[[4]]

חיישן תנועה קולט שינויי ערכים פיזיקליים המתרחשים במרחב הבית (או חדר מסוים) בעקבות תנועת אנשים בו, ומתרגם אותם לאותות אלקטרוניים, השינוי באותות האלקטרוניים מפוענח על ידי מערכת הבקרה האלקטרונית, שתפקידה לווסת פעולת מכשור חשמלי. נדגים תהליך זה על דלת אוטומטית עם גלאי תנועה באמצעות גלי קול: הגלאי משדר לחלל החדר קלי קול אולטראסוניים (בתדר גבוה שאינו נשמע באוזן אדם) תנועת אדם בחדר גורמת לשינוי תדר בגלי הקול החוזרים למקלֵט הגלאי.[[5]] שינוי התדר נקלט בחיישן, וגורם לשינוי ערכי הזרם או תדר האותות האלקטרונים המועברים לבקר. התוכנה שבבקר מעבדת את שינויי הערכים הנקלטים (INPUT), ומפעילה בהתאם ממסר חשמלי (מתג אלקטרוני) שתפקידו לפתוח את הדלת או לסוגרה (OUTPUT).

הנחת היסוד לדיון במאמרנו היא, שעצם השינוי בערכי זרם חשמלי, או שינוי התדר שלו, אינם אסורים בשבת כשלעצמם, והדיון הוא רק על הפעלת המכשיר החשמלי הנגרמת על ידי המערכת.[[6]]

ב. סוגי חיישני תנועה שכיחים

קיימים שני סוגי-אב של גלאי תנועה: אקטיביים ופאסיביים. גלאי אקטיבי כולל משדֵר ומקלֵט. המשדר שולח גלי תשדורת למרחב החדר, והמקלט קולט תשדורת חוזרת. לגלאי פסיבי אין משדר, והוא קולט תשדורות הנוצרות באופן טבעי בסביבה הנבדקת.

מטבע הדברים, השימוש בחיישנים אקטיביים מאפשר מגוון רחב יותר של פונקציות, ולכן הוא נפוץ יותר, וקיימים בו סוגים רבים ומגוונים של גלי תשדורת. סוגי התשדורות הנפוצים הם: גלי רדיו וגלי מיקרוגל,[[7]] גלי אור אינפרא אדום[[8]] וגלי קול אולטראסוניים. (האחרונים הם הנפוצים ביותר, והם מצויים לרוב בדלתות אוטומטיות ובחיישני תאורה).[[9]]

החיישן הפאסיבי הנפוץ ביותר הוא חיישן אינפרא אדום (PIR). הוא מצוי כמעט בכל מערכת אבטחה ובעוד מערכות רבות. על פי חוקי הפיזיקה, כל גוף מקרין גלי אור בתדר המשתנה בהתאם למידת חומו. מכיוון שטמפרטורת גוף האדם אינה זהה לטמפרטורת הסביבה, כניסתו למרחב הנמדד מזוהה על ידי החיישן.[[10]] חיישן תנועה פאסיבי נוסף יחסית נפוץ הוא מד תאוצה,[[11]] אמנם הוא בדרך כלל מצוי על מכשיר אותו אדם נושא ואינו קיים ב'בית חכם'.

ככל שהחיישן רגיש יותר, כך הוא יכול לספק למערכת נתונים מדויקים יותר, אך מאידך, גדלה בהתאם כמות התראות השווא שהוא יספק. לכן במערכות מתקדמות קיימים חיישנים עם רזולוציית דיוק משתנה. במצב 'שינה' המערכת מודדת רק שינוי ערכים קיצוני הנגרם על ידי חדירת גוף זר (המוגדר על ידי היצרן בהתאם לצורך).

קיימות מערכות שבהן משולב חיישן אולטראסוני עם חיישן PIR, כדי למזער התראות שווא ולהפעיל את המכשיר רק בהתקבל אינדיקציה כפולה.

ג. השלכות הלכתיות להבדל בין סוגי החיישנים

הפוסקים הרבים שעסקו במעמדם ההלכתי של חיישנים כמעט ולא חילקו בדבריהם בין סוגי החיישנים הרבים. הראשון שעסק באופן מסודר ומורחב בסוגי החיישנים השונים ובדיניהם הוא הרב לוי יצחק הלפרין. הוא חילק את החיישנים לשלושה סוגים: עין אלקטרונית,[[12]] גלים אלקטרומגנטיים כולל גלי לחץ (גלי קול), ואינפרא אדום דומם (PIR). ב'עין אלקטרונית' הגוף חוסם באופן מוחלט את קרן האור ומונע כליל את חזרתה וכך יוצר הפעלה חשמלית באופן של 'מניעת מונע', שלדעתו אינה מיוחסת לאדם.[[13]] לדעת הרב הלפרין, מעיקר הדין, מעשה הנעשה באמצעות עין אלקטרונית איננו חשוב מבחינה הלכתית כעשיית מעשה.[[14]]

לעומת זאת בשאר החיישנים גוף האדם משפיע באופן ישיר על התשדורת ומשנה את איכותה (שינוי תדר) ולכן המעשה מיוחס אל האדם ודינם חמור יותר. לדעתו, חיישן פסיבי (PIR) אף חמור יותר, משום שבו גוף האדם יוצר את התשדורת ולא רק משנה את איכותה, ודינו כמעשה גמור.[[15]]

הרש"ז אוירבך לא הסכים עם חידושו של הרל"י הלפרין בעניין 'מניעת מונע', וסבר שכאשר התוצאה היא מיידית, הדבר נחשב למעשה גמור.[[16]] יתכן מאוד שזו גם היתה דעת הפוסקים הרבים שלא הזכירו חילוק זה, והתייחסו לכלל החיישנים באופן זהה.[[17]]

יש פוסקים[[18]] שנראה מדבריהם שהם התייחסו להפעלה באמצעות חיישן כאל גרמא או ספק גרמא, ויש שהביאו את אותם פוסקים בנוגע לכלל סוגי החיישנים.[[19]] אמנם עיון בדבריהם של חלק מהפוסקים המרכזיים שהתייחסו לחיישן כגרמא (יסודי-ישורון, שש"כ), מעלה שהם התייחסו במפורש לחיישן מהסוג של עין אלקטרונית (מניעת מונע),[[20]] אלא שבניגוד לשיטת הרב הלפרין, הם לא התירו את השימוש בו, אלא החשיבו זאת כגרמא או ספק גרמא. ואילו הפעלה באמצעות חיישני תנועה אחרים חשובה כמעשה גמור.[[21]]

אכן מדברי מעט פוסקים[[22]] נראה שהחשיבו כל חיישן תנועה כגרמא, בגלל שמדובר על תהליך הכולל מספר שלבים, על אף שאין ביניהם שיהוי זמן – שהרי האדם משפיע בגופו באופן ישיר רק על גלי הקול או החום, ואלו מתורגמים לאותות חשמליים על ידי מערכת אלקטרונית אוטומטית.[[23]] הרב ישראל רוזן (תחומין כה מעמ' 446) תמה על כך ממספר מקורות שבהם עולה שהיתר גרמא בשבת לא נאמר כאשר מתבצעת פעולת שרשרת מכוח האדם, בלי שיהוי זמן. [לפי דברי הרב רוזן (שם עמ' 449), הרב זלמן נחמיה גולדברג הודה לדבריו].

בנוסף לכך, לדעת הרב רוזן,[[24]] הפעלת מכשירים שדרך ההפעלתם היא באמצעות חיישנים (כמו ב'בית חכם') נחשבת כמעשה גמור, וכמו לחיצה ידנית על מתג הפעלה, והרי כעין 'מתג המודרני' (בנוסף לסברה שאין כאן שיהוי זמן[[25]]).[[26]]

ד. הפעלת מכשירי חשמל אגב תנועה שגרתית

1. דעת הרב ואזנר

עד כה עסקנו בשאלת ייחוס המעשה לאדם (גרמא/מעשה). כעת נעסוק בשאלת הכוונה הנדרשת על מנת לאסור (פסיק רישא דניחא / דלא ניחא ליה). הפעלת מכשירי חשמל באמצעות חיישנים נעשית בדרך כלל תוך כדי התנהלות שגרתית בבית, שאין בה כוונה או מעשה מובהק, אך מאידך, אותם מכשירים תוכננו ע"י היצרן לפעול בדרך זו. האם יש כאן חסרון כוונה מצד המשתמש? והאם הדין שונה כאשר אין לו צורך בהפעלת המכשיר (כגון, כשנכנס אור מהחלונות ואינו צריך תוספת תאורה חשמלית).

לפי דעת הרב ואזנר בשו"ת שבט-הלוי (ח"ט סי' סח-סט), הדלקת חיישן תנועה בזמן שאדם הולך כדרכו איננה נחשבת מלאכה, ולכן מותר ללכת ברחוב שיש בו כבר אור אע"פ שבכך יגרום להדלקת תאורה נוספת. אמנם במקום שיש לאדם תועלת בכך (כגון במקום חשוך), הדבר אסור מדרבנן.[[27]]

דברי שבט-הלוי מתבארים בכמה מקומות בספרו,[[28]] ועל אף החידוש שיש בפסיקה זו, נראה שהיא התקבלה על הרבה פוסקים, לפחות כצירוף במקרה הצורך.[[29]] ונבאר את הדברים מיסודם:

נחלקו הרשב"א והר"ן (שבת קז,א) מה דין אדם שסוגר את דלת ביתו ומעוניין תוך כדי כך גם לצוד צבי הנמצא בבית. מדברי הרשב"א משמע שהוא מקל בכך ומתיר לכתחילה, בעקבות דברי הירושלמי (שבת פי"ג ה"ו):

ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חינא היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר. ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חונה ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר. ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חונא היה מפקח בגל ונתכוון להעלות ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר.

הר"ן מקשה, שהרי מדובר על פסיק רישא דניחא ליה שהוא אסור לכתחילה. האחרונים האריכו ליישב את קושיית הר"ן.[[30]] בשלטי-גיבורים (שם) כתב שהרשב"א סובר שפסיק רישא נאסר רק במקום שמעשה האיסור הוא חלק רגיל בתהליך של מעשה ההיתר.[[31]] בספר ישועות-יעקב מחדש שכל איסור פסיק רישא הוא רק כאשר יש מגע פיזי עם הדבר האסור.[[32]] משילוב שני תירוצים אלו אפשר לבסס תפיסה האומרת שאין איסור במעשה איסור שנוצר כתוצאה מכך שהאדם עוסק בפעולה מסוימת ופעולה חיצונית שאיננה קשורה לכך השתלבה לתוך מעשה זה, והאדם גם איננו מעורב בה באופן פיזי.[[33]] בעל שבט-הלוי הולך בכיוון זה[[34]] וכותב שכל איסורי שבת לא נאמרו במקום שבו האדם לא עושה פעולה נוספת עבור תוצאת האיסור, אלא הוא עסוק לגמרי בפעולה מובהקת של היתר. לפי דעתו זהו יסוד ההיתר של דבר שאינו מתכוון, ובכל המקרים של פסיק רישא ישנה פעולת איסור שמצטרפת לפעולת ההיתר, משא"כ בפעולה שהיא כולה פעולה מובהקת של היתר.[[35]]

האם ישנם מקורות נוספים שעליהם שיטת שבט-הלוי מתבססת מעבר לרשב"א[[36]] והאחרונים שצוינו? ראשית, במספר סוגיות רואים שיתכן שבמעשה מסוים יהיה גם תכלית של מלאכה, אך אם זה חלק טפל במעשה – אין זה אסור. כך הדין בנוגע למכבה גחלת של מתכת בלי כוונה לצרף כלי שאינו חייב משום מכבה (מגיד-משנה שבת יב,ב),[[37]] תלישת קיסם להריח שאינו חייב משום מכה בפטיש (ביצה לג,ב), שיטת תוס' (שבת עג,ב) בסוחט ואינו צריך למשקה שאין בזה דש, דעת הריטב"א (שם קמ,א) בנוגע לריכוך צמר שאין בזה מלבן, וכן בדברי הרשב"א (שם קמז,א) לגבי הורדת טל מהבגד שאין בזה מלבן. באופן דומה, ישנם מקרים שבהם האדם עוסק בהיתר ולכאורה יש התעלמות מהאיסור המצורף לכך – בעילת מצווה של חתן בשבת למרות שדם הבתולים צובע את הסדין (שבת ז,א), הנחת כדים לחסום אש למרות שהמים מתחממים ומתבשלים (שם קכ,א), הליכה בגשם שמותרת למרות שבגדיו נסחטים.[[38]] דברים דומים נכתבו ביחס למשקפי שמש שמתכהים כאשר יוצאים בהם לאור השמש,[[39]]  ופתיחת וילון בשבת למרות שאור השמש מסייע לגידול הצמחים).[[40]] וגם בנוגע לנטילת מאכל לבהמה ע"י כלי שעושה ברירה.[[41]] עוד מקור חשוב אפשר להביא מדברי המהרש"ל (יש"ש ביצה ב,לד) הסובר שאין פסיק רישא בדבר שאיננו מלאכה גמורה, וכפי שהסביר דבריו בשואל-ומשיב (תנינא ב,ה בסופו).[[42]]

אמנם מאידך גיסא יש אין ספור מקרים בהלכות שבת שבהם קיים דיון על פעולות היתר הכרוכות במלאכת איסור, גם כאשר פעולת ההיתר מובהקת,[[43]] למשל: הליכה על עשבים ארוכים מחשש לתלישה (עירובין ק,ב), הטלת שתן על עפר מחשש ללישה (משנ"ב שכא,נז). כל הדיון על פסיק רישא בעצם מבוסס על כך שהאדם עוסק בפעולת היתר ובלי הוספת שום פעולה מתבצע גם איסור. דיונים על פסיק רישא מצינו אפילו במקרים בהם אין מגע פיזי ואין זה חלק מהתהליך הדבר אסור אלא מעשה שגרתי שקשה להגדירו כמלאכה של התוצאה האסורה, כמו פתיחת דלת שתגרום לכיבוי נר.[[44]]

גם שבט-הלוי עצמו החמיר במקרים מעין אלו, ולא השתמש בסברתו הנ"ל (ראו דבריו לגבי מעליות,[[45]] מדי מים,[[46]] מצלמות אבטחה[[47]]). שבט-הלוי (ט,סח) אף כותב שיסודו אינו דומה להיתר דריסת מזיקין לפי תומו (שו"ע או"ח שטז,י), כי שם עושה פעולת מלאכה גמורה.  וכך גם יתר הפוסקים שדנו בהיתר השפעה על תרמוסטט חשמלי אגב שימוש רגיל (פתיחת דלת תנור ומקרר ועוד) לא צירפו את סברתו להקל.

מדברים אלו נראה שיש צורך בשיקול דעת מאוד מדויק מתי אפשר להשתמש בסברה זו, ומתי הפעולה השגרתית כבר נחשבת כעיסוק בפעולת איסור.[[48]] אפשר להציע שאחד מהעקרונות המנחים הוא מתי בדעת בני אדם המעשה איננו מיוחס למלאכה שהתרחשה אלא עומד בפני עצמו, ומתי המעשה הוא מעשה הכולל גם עשיית מעשה של איסור יחד עם מעשה היתר. גם הגדרה זו איננה ברורה כל צרכה, אבל נראה שיש בה מן האמת, ויש לכך השלכה לנושא שבו אנו עוסקים. למשל, ייתכן שיש הבדל מכריע בין אדם הפותח דלת או חלון חדר ובכך משפיע על תרמוסטט תנור חימום שבו, ובין הפותח דלת תנור ומשפיע על התרמוסטט שבו. [[49]]

לאור נקודות אלו נראה שדברי שבט-הלוי אינם שייכים בחיישני תנועה של בית חכם. ראשית, מדובר על חיישן שהוא חלק מהמבנה הבסיסי של השימוש בבית, ואין זו התנגשות אקראית שאפשר להתעלם ממנה, וספק אם זה מתאים לדברי השלטי-גיבורים שכנראה גם עומדים בבסיס דברי שבט-הלוי. יתירה מכך, מערכות אלו מתוכננות ע"י היצרן, על פי רצון הלקוחות המשתמשים, שדרך הפעלתם העיקרית תיעשה 'בדרך הילוכו' של אדם כדי למעט עד כמה שניתן מה'טרחה' שבהפעלה ידנית.[[50]] בנוסף, תוצאת האיסור יותר ניכרת בדעת בני אדם ומשויכת למעשה, ולכן נראה להחשיב זאת כפעולת איסור.

אם כן, במקום בו האדם מתכוון להפעיל חיישנים בבית חכם – בוודאי שהדבר אסור גם לפי שיטת שבט-הלוי. במקרה שאדם שכח לכבות את החיישנים בבית החכם – נראה שלמעשה יהיה קשה להישען על סברת שבט-הלוי, לפחות לא באופן גורף. מעבר לכך חשוב לזכור, שבמצבים רבים האדם עושה את הפעולה במכוון בשביל להפעיל את החיישן,[[51]] וממילא הרי המעשה מיוחס לתוצאת האיסור.

2. דעת הרש"ז אוירבך

בשם הרשז"א נמסר שהוא אסר מעבר במקום שבו חיישן תאורה הנדלק באופן של פסיק רישא דלא ניחא ליה.[[52]] מדברים אלו נראה לכאורה שהוא לא קיבל את דברי שבט-הלוי.

אמנם ספק אם יש להחמיר על סמך עדויות שלא נכתבו במפורש בספריו.[[53]] כמו כן, בדברי הרשז"א עצמו יש התייחסות לכך שמעשה שבת דורש עשייה,[[54]] וזהו הרי היסוד העומד בבסיס היתרו של שבט-הלוי). כמו כן יש מוסרים בשמו שהגדיר מצב של חיישן המדליק תאורה נוספת כנגד גנבים כ'מתעסק' ולכן אין בו איסור תורה,[[55]] ואפשר להציע שהכוונה לסברה מעין סברת שבט-הלוי. כמו כן, כפי שראינו, גם שבט-הלוי לא השתמש בסברה זו במקרים רבים למרות הדמיון באופי הפעולה, כאשר ההפרדה בין המעשה לתוצאה אינה מובהקת דיה (תרמוסטט וכדו').[[56]]

אמנם לגבי מכשירי חשמל שדרך שימוש הרגיל כרוך בהפעלה חשמלית (כגון סגירת דלת מקרר המכבה נורה), שיטת הרשז"א היא שאין להחשיב את ההפעלה החשמלית כפסיק רישא, אלא כמעשה גמור הנעשה בכוונת מכוון.[[57]] מלשון הרי"י נויבירט בשש"כ נראה שיסוד זה שייך גם בהפעלה הנעשית ע"י חיישן תנועה.[[58]] אמנם מבעל השש"כ עצמו נמסרה עדות מהרשז"א על כך שיסוד זה לא נאמר על חיישן תנועה שבחדר מדרגות.[[59]]

 במאמרי 'הפעלה אגבית חשמלית' (תחומין מב מעמ' 63), עסקתי בכך, והצעתי מספר קריטריונים העולים מדברי הרשז"א, שרק בהם יהיה שייך יסוד זה.[[60]] שם הצעתי הצעה[[61]] שכאשר האדם מתעסק בדבר אחר לגמרי כמו הליכה ברחוב או בחדר מדרגות – לא שייך לראות את המעשה בדרגה החמורה של מתכוון.[[62]]

אולם בתוך ביתו של האדם, נראה ברור שמערכת שתוכננה לזהות את רצון האדם ולפעול על פיה, ובעל הבית הוא שהזמין מערכת זו או שנכנס לגור במקום על דעת קיומה של המערכת, הרי זה כמכשיר חשמלי שכך היא דרך הפעלתו, ולכן יש מקום גדול יותר להחשיב זאת כמעשה ברמה של כוונה גמורה,[[63]] ולא רק ברמה של פסיק רישא.[[64]] ממילא יש מקום לומר, שלפחות לפי שיטת הרשז"א, לא יהיה אפשר להקל במקרה של חיישן תנועה בבית חכם מדין 'פסיק רישא דלא ניחה ליה באיסור דרבנן בשעת צורך'. וגם אם אותו אדם רגיל לנטרל את המערכת בערב שבת, אך שכח לעשות זאת, מכיוון שזאת דרך ההפעלה הרגילה – אסור יהיה לו להתנהל בבית באופן שיגרום להפעלת חיישן, אפילו כאשר אין לו בכך שום תועלת (ואפילו שמדובר רק על איסורי דרבנן).[[65]]

ה. סיכום

הדלקת מכשיר על ידי חיישני תנועה נחשבת מעשה גמור. למעשה כמעט ואין חילוק בין סוגי חיישני התנועה השונים, ורק בחיישן 'עין אלקטרונית' הפועל באופן של 'מניעת מונע' הסתפק השש"כ (כג,סח הערה קעג) האם להחשיב זאת כגרמא (והרלי"ה התיר מעיקר הדין, והרשז"א אסר). בכל חיישני התנועה האדם מפעיל באופן ישיר את המערכת, על ידי השפעה מיידית על גלים המשפיעים באופן מיידי על החיישן, ולכן קשה לראות זאת כגרמא, אלא זוהי הפעלה גמורה כמו לחיצה על כפתור.

חיישן תנועה בתוך בית חכם חמור יותר מאשר חיישן תנועה ברחוב, והשימוש בו אסור גם לשיטת שבט-הלוי שהתיר ללכת ברחוב שיש בו חיישן תנועה המדליק תאורה.[[66]] לדעת הרשז"א נראה שהדבר נחשב אף למעשה גמור בכוונת מכוון, כדין פתיחת דלת מקרר המדליקה מנורה.[[67]]