א. עוד קודם ל'חליבה בגרמא' מתבצעת כבר חליבה ישירה
בתחומין יא (עמ' 170) פרסם רבה של שדה-אליהו, הרב שלמה רוזנפלד, הצעה חדשה-ישנה (חדשה – למעשה; ישנה – שהוזכרה כבר להלכה בדברי חזון-איש או"ח ל,ד) שיצאה מקרב חברי הקיבוץ, לחלוב את הפרות בשבת בדרך של גרמא. היינו: מעשה הרפתן יתחיל בהצמדת גביעי המכונה לעטיני הפרה. גביעים אלו ייצמדו לפרה בכח הואקום שקיים במכונה. אולם ואקום זה עדיין לא יוציא חלב מהפרה, כיון שלצורך זה עדיין זקוקים לעיסוי העטין באמצעות פעימות ואקום. פעימות אלו יגיעו לקומץ הגביעים המוצמד לעטיני הפרה רק לאחר שהרפתן ילחץ על כפתור, ורק לאחר מכן יעבור זרם של לחץ אויר שיאפשר לפעימות אלו להגיע לקומץ.
ביסודה של תוכנית זו מונחת ההנחה שבטרם יגיעו הפעימות לקומץ לא יצא חלב מעטין הפרה. בפועל נמצא שאחוז מסויים של פרות או עטינים הזילו חלב אל תוך הגביע המוצמד להם עוד קודם שהופעל המפעם. בדיקות בשטח העריכו את מספר הפרות הללו במספרים שונים.
נוסף על כך היו שטענו שהרפתן אינו מעוניין בחלב היוצא קודם להגעת הפעימות, ועל כן יש להתייחס למעשה החליבה הזה כאל דבר שאינו מתכוון. בענין זה כתב הרב אליקים שלנגר (הליכות שדה, גליון 77; וראה עוד גליון 80), שהוא שאל את מרן ה"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל:
האם מי שבא לחלוב, ומרכיב את מכונת החליבה על הפרה כדי לחלוב, אלא שאינו מעוניין שהחליבה תתחיל מיד כי אם בפעולת גרמא נוספת – לפעמים החליבה מתחילה מיד, ולפעמים אכן החליבה מתעכבת כפי רצון החולב. במקרה והחליבה מתחילה מיד, האם החולב בכלל "אינו מכוין", שהרי אינו מעוניין שכרגע תתחיל החליבה; או הוא בכלל מכוין לחליבה?
לדברי השואל תשובתו של הרש"ז אוירבך היתה: זה לא הוי בכלל "אינו מכוין", משום שאת עצם החליבה הוא רוצה, וכוונתו לחליבה.
הקורא את מאמרו של הרב רוזנפלד, ימצא שהצעתו זכתה להסכמת פוסקים בזמננו, ועל פי זה יושמה בשטח, במספר רב של מכוני חליבה. חשוב איפוא להתייחס לשאלה זו של דבר שאינו מתכוין. שני הפרקים הבאים (למעט ההערות) הם עיבוד מתוך מכתבו של הרב אברהם דב אוירבך, רבה של טבריה (שכתב לאביו, הרש"ז זצ"ל בדרך משא ומתן של הלכה). מכתב זה הופץ בין משתתפי כנס בנידון חליבה בגרמא, לתועלת בירור ולימוד הנושא:
ב. הצמדת הגביעים אינה פעולת חליבה
בהיתר דבר שאינו מתכוון ישנם ג' תנאים:
א. שלא יתכוון.
ב. שלא יהא פסיק רישא.
ג. שהמעשה מצורף משתי פעולות, ונחשב כעוסק בדבר אחד, ואגב נעשה דבר אחר. משא"כ בעוסק בדבר אחד אע"פ שאינו מתכוון כלל – כחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה – אינו שייך כלל לדבר שאינו מתכוון, כי הוא בונה בידים ומה לנו בכוונתו.
בנידון דידן נשמעה טענה, שזה חשיב מכוון הואיל וכל ההתעסקות והמגמה והתכלית הם לחלוב, לכן כל פעולה שתיעשה, שיצא על ידה חלב, חשובה מתכוון, אע"פ שאותה שעה לא נתכוון לחלוב. ודוגמא קיצונית: יהודי וגוי שיוצאים בשבת יחד לחלוב הפרות, והיהודי שם את הכלי מתחת לפרה, ומנגב את העטינים, ואח"כ הגוי חולב – אם תוך כדי ניגוב נחלב מעט חלב, חשיב מכוון, כיון שלזה כל מגמתו. האמנם כך הוא הדבר?
הענין כולו נוגע לתנאי השלישי שהזכרנו לעיל בדין דבר שאינו מתכוון. עד כה היה ברור, שכל טיבו ומהותו של הגביע הוא לחליבה. לכן כל הצמדת הגביע לעטינים הוא מעשה חליבה להדיא, ואי אפשר להפריד ולומר שיש כאן שני מעשים – הלבשת הגביע; ומעשה החליבה. לכן, גם אם אינו מתכוין בעת הצמדת הגביעים שיצא חלב, הרי הגביע לא איבד את שמו, ועדיין הלבשת הגביע מזוהה במעשה חליבה להדיא. לכשיצא חלב במקרה כזה, בוודאי לא יהיה זה בגדר דבר שאינו מתכוין, כיון שעוסק בפעולת חליבה להדיא.
אולם שיוך הלבשת הגביעים לפעולת החליבה תלוי הוא אם ברוב הפעמים יש יציאת חלב בעת שמלבישים את הגביעים, או לאו. כל שברוב הפעמים יוצא חלב, נקרא שמו עליו גביע שחולב. משא"כ כשרוב פעמים אינו חולב – אז פקע שמו ממנו, דאיך נוכל לקבוע שהלבשת הגביע היא פעולת חליבה, כשרוב פעמים אינו חולב כלל בשעת ההצמדה. ולכן אז יפרדו מעשי האדם לשניים: הלבשת הגביע מעשה אחד, ומעשה החליבה פעולה שניה. ומעתה נכנס הענין לגדר דשא"מ – דכל שאינו מכוון מותר, כשאינו פסיק רישא.
מסתבר מאד, שאף במחצה על מחצה חשיב חולב, או מכניס עצמו לספק "חליבה". אבל כל עוד יציאת החלב נעשית רק במיעוט המקרים, אז הדבר מותר כדין דשא"מ ואינו פס"ר. אמנם בעניני איסור והיתר אנו מוצאים שבמיעוט המצוי חוששים לאיסור, אבל כאן אין מקום לחשוש לאיסור, שאם אכן כך הוא שרק במיעוט המקרים יוצא חלב, הרי שאז פעולת הצמדת הגביעים שוב אינה נחשבת לפעולת חליבה, וגם אם יצא חלב – פטור. באיסור והיתר, כשחוששים למיעוט המצוי, אם יימצא בסוף שאירע הדבר שחוששים לו – חייב.
נראה, שכאשר רק במיעוט המקרים יוצא חלב, אז פעולת הצמדת הגביעים אינה אלא אחת מפעולות ההכנה של הרפתן לקראת החליבה. הרי זה דומה לניגוב העטינים קודם לחליבה, או להכנסת הפרות לחצר מכון החליבה. האם יעלה על הדעת, שאם יש פרות המזילות חלב מעטיניהן בעת הגיען לחצר, אזי פעולת הכנסתן לחצר תיחשב כחליבה (גם אם לא היה חלב זה זורם לאיבוד, אלא נשמר אי-שם)?!
ג. הצמדת הגביעים היא פעולה המנוגדת לחליבה
נשמעה הטענה, שהצמדת הגביעים בטרם הגיע הפעימות דומה היא לפתיחת דלת מקרר בשבת, כאשר דאג בעל המקרר שלא תידלק נורת התאורה ע"י סיבוב הנורה או תפיסת המפסק ע"י תריס. והנה, במקרר, בוודאי אם טעה מי שפותח את הדלת, בחשבו שנורת התאורה מנותקת, ובאמת היא לא נותקה – בוודאי יתחייב חטאת אם יפתח את הדלת, והנורה תדלק, ולא ייפטר בטענה שלא התכוון להדלקת הנורה. במה שונה איפוא הצמדת הגביעים, אם חשב שלא יצא חלב ובאמת יצא? לכאורה גם בהצמדת הגביע וגם בפתיחת המקרר חשיב שיש כאן סיבה ודאית למלאכת שבת, אלא שנעשה כנגד זה פעולה אחרת שתמנע את המלאכה; אולם כל שבסופו של דבר זה לא הצליח למנוע, איגלאי מילתא למפרע שהיה כאן מצב של פסיק רישא, ונחשב מתחילה כמכניס עצמו לספק מלאכה.
אולם נראה שיש לחלק בין אופי המניעה בדלת המקרר לבין אופי המניעה שבהצמדת הגביעים לעטין הפרה. לשם כך חשוב לדעת את הפרטים הטכניים הנוגעים לחליבה: בתוך הגביע יש בטנה של גומי, שהוואקום שבתוכה מהדק אותה בחזקה על הפטמה, ובכך בטנה זו סוגרת את פי הפטמה שלא תוכל לצאת אף טיפת חלב. בצדי הגביע קיים צינור נוסף (להבדיל מצינור החלב) המעביר לגביע וואקום מצידה החיצוני של בטנת הגומי הנ"ל. וואקום זה משחרר את בטנת הגומי מהפטמה, ואז החלב זורם ויוצא. יש איפוא שני כחות וואקום נגדיים, ועי"ז יש סגירה ופתיחה חליפות כל הזמן, והחליבה מתבצעת. מעשה החליבה האמיתי הוא הוואקום החיצוני המשחרר את פי הפיטמה, ומאפשר לחלב לצאת מהעטין.[[1]] תפקיד הוואקום הפנימי הוא להצמיד היטב את הגביע לפיטמות,[[2]] והלבשת הגביע באמצעותו לפיטמה אינה אלא אחת מהפעולות המכינות לקראת החליבה, כמו ניגוב הפיטמה וההכנסה לחצר שהוזכרו לעיל.
פעולת הצמדת הגביעים הינה איפוא פעולת אנטי-חליבה, כיון שהיא סוגרת את פי הפיטמה. אם קורה שיוצא חלב, הרי זה משום שהוואקום הפנימי לא הצמיד במאה אחוז ומתגנב קצת אויר שגורם לנזילת מעט חלב. לא היתה כאן איפוא פעולת חליבה רגילה, אשר בנוסף אליה נעשתה פעולת מניעה, לבל יצא חלב. בכך אין הדבר דומה לפתיחת דלת מקרר, שם נעשתה פעולת ההדלקה הרגילה (פתיחת הדלת), והוספת המניעה לא הצליחה לבטל את פעולת ההדלקה. במקרר ייחשב הדבר לפסיק רישיה למפרע, ואף במקרה נדיר שאירע שנדלק חייב חטאת.
אמנם גם דבר זה תלוי ברוב ובמיעוט. אם רוב הפעמים יוצא חלב, הרי שכך טיבה של פעולת ההצמדה, שהגביע אינו מתהדק באופן מוחלט, ונזילת טיפות חלב מתחילה מיד, היינו החליבה. אבל אם זה מיעוט, הרי שבטל שם חליבה מהלבשת הגביע – פעולת החליבה מתחילה רק עם הפעלת הפעימות (הוואקום החיצוני), והצמדת הגביעים הינה רק אחת מהפעולות המכינות לקראת החליבה, ובאופיה הרי היא אפילו פעולה של אנטי-חליבה. ולכן, גם אם יצא חלב תוך כדי פעולה זו, הרי זה דבר שאינו מתכוון שאינו פסיק רישיה, דמותר לכתחילה.[[3]]
עד כאן תורף דבריו של הרב א"ד אוירבך, רבה של טבריה.
ד. תפקיד הוואקום הפנימי של גביע החליבה
1. להזרים את החלב למיכל שמירה
לפי התיאור הנ"ל, לוואקום הפנימי שבגביע החליבה אין כל תפקיד במהלך החליבה עצמה. החליבה נעשית ע"י הוואקום החיצוני, המתחדש חליפות, ואילו הוואקום הפנימי כל כולו נועד רק למשוך את החלב היוצא מהפיטמה, ולהעבירו עד למיכל החלב לשם שמירתו. אבל זוהי כבר פעולה נפרדת מפעולת החליבה, והיא עצמה אינה נחשבת לחליבה. הגה בעצמך: וכי מי שישים דלי מתחת לשמן הנסחט מהזיתים ייחשב בכך כסוחט?! החליבה עצמה היא רק הוצאת החלב מהפיטמה, ודבר זה נעשה – לפי הנ"ל – רק ע"י הוואקום החיצוני.
קודם שנבחן את הדבר מצידו הפיסיולוגי, עלינו להצביע על דעתו של ה"ר שאול ישראלי, בעמוד-הימיני סי' כה אות ד, שגם שמירת החלב היוצא מהפרה אסורה היא מדין חולב. לדבריו, מי שעושה פעולה המטה את זרימת החלב למקום שבו החלב נשמר עובר משום חולב מדאורייתא. אכן, הדברים צריכים עיון, שכן נכון הוא שהחולב לאיבוד פטור, והשמירה תנאי היא בחיובו של החולב, אבל לא נראה שמי שמקיים את התנאי ייחשב כעושה המלאכה עצמה.
דבר זה דומה למובא בגמ' שבת עד,א. המשנה מחייבת את התופר שתי תפירות, והקשתה על כך הגמ': "והא לא קיימא?", תשובת ר' יוחנן היא: "והוא שקשרן" (רש"י: שקשר שני ראשי החוט). מה יהיה הדין במי שתפר באופן שאינו מתקיים ועל מנת שלא יתקיים, ואח"כ קשר את ראשי החוטים, ומעתה ואילך התפירה מתקיימת? או אם קשר אדם אחר – האם הוא יתחייב משום תופר?
קשירה זו, שהיא תנאי לחיובו של התופר, נעשית לאחר התפירה, וכמו שהביא בהגהות מרדכי, "והוא שקשרו אחר התפירות." שם מובאים גם דברי ר' אלעזר ממיץ (וכן הביא הר"ן בשמו), שעל קשר זה אין מתחייבים משום קושר, וביאר שם את אופן הקשר. אולם ה"ר עובדיה ברטנורא (ז,ב) כתב: "ומחייב תרתי, משום קושר ומשום תופר", וכן כתב הגר"א בשנות-אליהו. מהרש"א במהדו"ב הקשה על הרע"ב מהתוס' עה,א ד"ה שוחט, שפירשו שלא יתכן שהגמ' שואלת "שוחט משום מאי חייב" על השוחט שכתוב במשנה, כיון שעל שאלה כזו לא יכול היה רב להשיב שחייב משום צובע, "דצובע תנן בהדיא במתניתין". משמע, שלא יתכן שיתחייב על פעולה הכתובה במשנה משום שני אבות.
בקרבן-נתנאל (על הרא"ש פ"ז סי' ז אות ס) תירץ, שבשוחט לא יתכן היה שיתחייב משום שנים, כיון שהגמרא שואלת על רב "משום צובע אין משום נטילת נשמה לא?!", ועדיפא היה לה לשאול, דאם חייב משום צובע א"ע אין במשנה ל"ט אבות מלאכות, דכבר תנא צובע.
אך אין תירוצו מובן, שאם בעקרון יתכן שעל פעולה הכתובה במשנה מתחייבים משום שני אבות, א"כ יש לנו אב מלאכה צובע, והיינו כשצובע חוט של צמר; ויש לנו עוד אב-מלאכה שוחט, שהוא חייב גם משום צובע וגם משום שוחט, ולא חסר מאומה מל"ט אבות המלאכות.
אלא על כרחך, היסוד שקבעו התוס', שעל מלאכה שנמנתה במשנה אי אפשר להתחייב משום שנים, שריר וקיים, והדרא קושיא על הברטנורא שחייב שנים. ועי' אגלי-טל מלאכת חורש אות ג, שלא יתכן שהחורש יתחייב משום זורע.
אבל נראה שעל הברטנורא לא קשיא מידי. כל הדוגמאות למלאכה אחת שיתחייב בה משום שנים הוא כשבאותה פעולה מתחייב שנים – שוחט גם משום צובע, וחורש גם משום זורע (כשמחפה זרעים) – אבל בתופר וקושר אח"כ את ראשי החוט, אלו הן שתי פעולות נפרדות – כשתופר חייב משום תופר, וכשממלא את תנאי הקשירה חייב משום קושר, ולא משום תופר.
ולפי"ז מה שאמר ר' יוחנן "והוא שקשרן", היינו שכאשר יתמלא התנאי יתחייב למפרע על תפירתו,[[4]] אבל אין הפירוש שאינו חייב על התפירה בעת התפירה, אלא בשעה שממלא את תנאי הקשירה. ולכן, אם אחד תפר, ואחר קשר אחריו – זה שתפר חייב משום תפירה; וזה שקשר יתחייב משום קושר, אם קשר באופן המחייב. אבל לא יתכן שכאשר מקיים את התנאי יתחייב על עיקר המלאכה הדורשת את התנאי לצורך החיוב בה.
ראיה זו היא מתוך דברי הברטנורא, אולם לכאורה מדברי ר"א ממיץ ("כיון דתופר שתי תפירות לא משכחת לה בלא קשר, תיפוק ליה משום קושר") משמע שבעת שהוא ממלא את תנאי הקשירה, אז הוא מתחייב משום תופר, ועל כך הוא שואל "תיפוק ליה משום קושר". אולם נראה שגם דעתו היא שהחיוב הוא בעת שתופר, ולא בעת שממלא את התנאי. קושייתו היא על מנין ל"ט אבות מלאכות שבמשנה: לא מסתבר שאם חיובו של התופר הוא רק אם גם קשר, שהיו מייחדים לתפירה זו שם מלאכה מיוחד, שהרי כבר הוא מתחייב משום קושר.
2. לפתוח את פי הפיטמה
לכאורה, יש לוואקום הפנימי תפקיד נוסף, והוא לפתוח את פי הפיטמה, ולאפשר את יציאת החלב ממנה. להבנת תפקיד זה יש לתאר את הפיסיולוגיה של החליבה:[[5]]
כל רבע של עטין פרה מחולק לשלושה חלקים: חלקו העליון מורכב ממליוני נאדיות קטנטנות (נאדית = אלביאולה), שבהן נוצר החלב במשך כל שעות היממה, וגם מאוחסן שם. בזמנים מסויימים משתחרר החלב משם לגת החלב, הנמצא בחלקו התחתון של העטין. "פליטת חלב" זו מהנאדיות לגת-החלב (תופעה הנקראת גם "הורדת החלב") נעשית בעקבות פעולה הורמונאלית המתחילה במוח הפרה, ומסתיימת כעבור כדקה בעטין. במוח הפרה נוצר הורמון פליטת החלב, הנקרא אוכסיטוצין, והוא זורם עם הדם אל העטין. הפרשת ההורמון הינה פעולת רפלקס, הנעשית עקב גרוי חיצוני של הפרה. גרוי זה נעשה, למשל, ע"י העגל בבואו למצוץ את הפטמות. גרוי יכול להיווצר גם כשהפרה מתרגלת לשעות חליבה קבועות, או בהגיעה למקום קבוע בו היא נחלבת.[[6]] החלק השלישי של העטין הוא הפיטמה. שני מעברים מונעים מהחלב לנזול חופשי דרך פי הפיטמה: מעבר צר ועקלקל שנמצא בין גת החלב לבין הפיטמה; ושריר הסוגר את פי הפיטמה (שריר זה נקרא (sphincter. שריר זה מסתייע גם בלחץ האויר האטמוספרי הרגיל השורר בחוץ.
יש דרכים שונות להוצאת החלב מהעטין (כלומר, מגת-החלב):
א. החדרת קשית דרך הפיטמה אל גת-החלב: כך עשו המצרים הקדמוניים.[[7]]
ב. חליבה בידיים: הבוהן והאצבע סמוכות למעבר שבין גת-החלב לבין הפיטמה, וסוגרות מעבר זה, לבל יחזור החלב מהפיטמה לגת-החלב כלפי מעלה. שאר האצבעות לוחצות על החלב שהתרכז בפיטמה, ומוסיפות ללחץ הפנימי שבין כה וכה קיים כבר. לחץ זה מתגבר על השריר הסוגר את הפיטמה, וכן על לחץ האויר האטמוספרי שבחוץ, וזרם החלב פורץ החוצה. הרפיית האצבעות כולן תאפשר למנת חלב לעבור מהגת לפיטמה, וחוזר חלילה.
ג. יניקת עגל: באמצעות הלסת והלשון יוצר העגל את הלחץ בדומה ללחץ האצבעות. אולם נוסף לכך נוצר חלל (וואקום) מתחת לפי הפיטמה. מעתה נוצר הפרש לחץ בין הלחץ שבחוץ לבין לחץ החלב שבפנים, לטובת הלחץ הפנימי. לחץ זה מסתייע עוד בלחץ הלסת והלשון, ומיקל עוד יותר על החלב לצאת דרך פי הפיטמה הפתוח.
פעולת מכונת חליבה דומה ליניקת עגל. תת-הלחץ הנמצא בחלק הפנימי של הגביע מסייע לפתיחת פי הפיטמה. אמנם יש פרות שדי להן בהפרש הלחץ כדי להזרים חלב היישר מגת-החלב החוצה – המעבר שבין הגת לבין הפיטמה אינו צר אצלן כל כך, והשריר הסוגר אינו חזק דיו.[[8]] אולם אם רוב הפרות אינן מעניקות חלב באמצעות הוואקום הפנימי בלבד, הוי אומר, שהמעבר אצלן בין הגת לבין הפיטמה צר דיו, וגם השריר הסוגר חזק דיו, והוא צריך עוד לקבל את הסיוע של הלחץ החיצוני הנוצר ע"י הוואקום החיצוני.
אם אכן כך הוא, שרוב הפרות אינן נותנות חלב כל עוד לא הופעל המפעם (הוואקום החיצוני), הרי שלמרות שהוואקום הפנימי מסייע לחליבה (ע"י פתיחת פי הפיטמה) עדיין לא די בזה כדי להיחלב, ועדיין צריך את הפעולה הנוספת של הוואקום החיצוני. במקרה זה, למרות שלצורך החליבה דרושה פתיחת פי הפיטמה, עדיין אין בוואקום הפנימי אלא משום סיוע לכך (שהרי גם לחץ החלב מבפנים מסייע לכך, וגם הלחץ של הוואקום החיצוני), ואפשר שהדבר נחשב רק לפעולה המכינה ומסייעת לחליבה (ומסייע אין בו ממש), אך לא חליבה עצמה.[[9]]
ה. מהי החליבה המהודרת בשבת?
פתרונות החליבה בשבת עומדים איפוא כיום על שלושה:
א. חליבה ע"י גוי – במאמרי בתחומין ז בפרק ד1/ עמדתי על מעמדו של פתרון זה, ולא כאן המקום להרחיב בו.
ב. חליבה לאיבוד – מאמרי הנ"ל עסק בעיקרו בפתרון זה, והצביע על כך שהפתרון הקיים כיום עונה בכל לדרישותיו של החזון-איש.
ג. חליבה בגרמא – רפתנים טוענים שבשיטה זו פחותות התקלות הטכניות, מה עוד שכל אותו חלב שזורם לאיבוד לפי הפתרון הקודם, נחסך לפי שיטה זו, והרי התורה חסה על ממונם של ישראל. נציין כאן את מכתבו של הרב א"ד אוירבך מיום א' באב תשנ"ב (המכתב הופנה אל הר"ש רוזנפלד משדה-אליהו, בטרם התעוררה בעיית זיבת החלב הנ"ל), בו הוא קובע ששיטת החליבה בגרמא היא סידור חדש, שיש בו היתר מרווח, והפעולה היא פשוטה מבלי לטרוח ולהכביד ולבא לידי נסיון. על כן ראוי לפרסם ולהפיץ את התהליך החדש, וזכות הרבים תלויה בו.
