חלק ראשון: זריעה בחממה בשביעית
בשנים האחרונות "פרחו" החממות בכל רחבי הארץ והפכו לשיטת גידול מקובלת. התפתחות זו ראויה להידון גם מבחינת הלכות שביעית, האם דין גידול בחממה כדין גידולים בקרקע ?
חשיבות מיוחדת נודעת לבירור זה בקשר להיתר המכירה בשביעית, כפי שהונהג מקדמת דנא. כידוע ההיתר מאפשר עבודות דרבנן אך לא מלאכות דאורייתא. נצטט כאן מתשובת מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' ע"א): "בפרטי הדברים של ההנהגה אחרי המכירה הותנה מאתנו שלא לנגוע, גם אחרי המכר, בשום מלאכה שהיא בבירור אסורה מן התורה. ורק המלאכות שהן אסורות רק מדרבנן, גם בשביעית של תורה, וגם בלא שום צירוף היתר המכירה – אלה ייעשו ע"י ישראל". חשוב, איפוא, לקבוע האם זריעה בחממה, למשל, אסורה מדאורייתא או מדרבנן.
א. זריעה בבית
לכאורה יש מקום להגדיר חממה כבית וראוי איפוא לברר מה דין גידולי בית בשמיטה?
בירושלמי ערלה פ"א סוף ה"ב נאמר: "אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, כדכתיב : עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ובשביעית צריכה, דכתיב ושבתה הארץ שבת לה', וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".
ופירש ה"פני משה" שגם גידולי בית קרויים "ארץ" אך לא "שדה", ולכן ערלה נוהגת ב"ארץ" – "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" – וגם בית קרוי ארץ. מאידך, במעשרות נאמר "היוצא השדה" ולא הגדל בבית. ובשביעית מספקא לן שכן מצינו בה לשון "שדך לא תזרע" ולשון "ושבתה הארץ". וסיים שם בפ"מ : "ומסתברא דמספיקא לחומרא".
בעל פאת השלחו סי' כ' סעיף כ"ב ציין "אילן שנטעו בתוך הבית ה"ז ספק". ושם בבית ישראל אות נ"ב כתב כיוון דהכריעו ששביעית בזה"ז דרבנן ספיקא דרבנו לקולא.
הרב קוק בשבת הארץ פ"א ה"ג מחמיר קצת ופוסק כי "בשביעית בזה"ז דרבנן יש להקל במקום הפסד".
החזו'א שביעית סי' כ"ו אות ד' דן בנושא ומסכם בנטיה לחומרא: "וכן בבית אין להקל בארץ. ואף בעציץ שאינו נקוב בבית הדעה נוטה להחמיר, אלא מי שסומך על פאת השלחן בעציץ שאינו נקוב בבית אין לנו כח למחות דיש להם על מי שיסמוכו".
הבנת הגישה להחמיר קשורה בהבהרת שיטת הרמב"ם בנושא גידולי בית.
ב. שיטת הרמב"ם להלכה בגידולי בית
בהל' מע"ש (פ"י ה"ט) פסק הרמב"ם דיש ערלה בבית. בהל' מעשר (פ"א ה"י) פסק שאין חיוב מעשר בגידולי בית, אך הוסיף שם: "ויראה לי שהוא חייב מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת". הראב"ד חולק על אתר.
לענין שביעית הרמב"ם משמיט כליל את בעיית הירושלמי בקשר לגידולי בית, ונשאלת השאלה : אמאי ? האם שיטתו להחמיר מדאורייתא, מדרבנן או שמא להתיר כליל ?
על מדוכה זו ישבו גדולי הדורות וכבר העיר על כך המשנה למלך בריש הלכות שמיטה ויובל. במיוחד עסקו בשאלה זו המחברים בדורותינו, כאשר השאלה הפכה למעשית ביותר משחזרנו לארצנו והרי ישראל החלו לשאת ענפיהם ולתת פרים. נביא כאן כמה דעות בנדון שמצאתי ובינותי בספרים.
1. הרידב"ז: בבית חייב מדאורייתא
הרידב"ז בספרו תוס' רי"ד על הירושלמי מעשרות פ"ה ה"ב מאריך בענין זריעה בעציץ שאינו נקוב ובתוך דבריו דן גם לענין גידולי בית בשביעית, ותלה הא בהא. לדבריו הבעיה בירושלמי היא האם להעדיף דרשת "ארץ" המרבה בית או דרשת "שדה" הממעטת בית. ומצינו שפסק הרמב"ם בהל' ביכורים פ"ב ה"ט כמ"ד שהגדל בעציץ נקוב פטור מבכורים שנאמר "בארצם", "וא"כ ממילא הוי שדה ריבוי ולא מיעוט. ע"כ "הארץ" מרבה בית ו"שדה" מרבה עציץ נקוב. ע"כ שפיר השמיט הך איבעיא דלא איפשיטא ולא כתב שום חילוק לענין שביעית, ולעולם מחייב שביעית אפ" בבית. וכן בעציץ נקוב חייב בשביעית אפי' למאן דממעט גבי ביכורים עציץ נקוב מ"ארץ", הכא הייב משום ריבוי דשדה".
הוי אומר : לא זו בלבד שלהלכה אין מילת "שדך" ממעטת בית, אלא אפי' מרבה עציץ נקוב.
2. הרב קוק: בבית ספיקא דאורייתא
כאמור, הרב קוק ב"שבת הארץ" פ"א ה"ג פסק כי "אילנות וצמחים שבתוך הבית ספק הוא אם יש בהם איסור משום שביעית. ובשביעית בזה"ז דרבנן יש להקל במקום הפסד".
בקונטרס אחרון סי' ג' דן במהות ספקו של הירושלמי, שכן "ושבתה הארץ" (כולל בית) איירי בעשה, ואילו "שדך לא תזרע" (לאפוקי בית) איירי בלאו. וי"ל דהעשה חל לכ"ע גם בבית, וספק הירושלמי האם הלאו צמוד לעשה, או שמא הא כדאיתיה והא כדאיתיה, ומ"מ העשה בודאי חל אבית. אך יש לפרש לאידך גיסא: לאו בודאי אין בבית ממיעוטא ד"שדך", והבעיה בירושלמי האם העשה צמוד ללאו ואינו בבית, או שמא הא כדאיתיה והא כדאיתיה. ולצד זה י"ל שאפי' אם נפשוט ספיקא דירושלמי להחמיר בבית בעשה, י"ל דהיינו דוקא במלאכות דאורייתא ולא דרבנן, דלא גזרו במקום שלא חל הלאו ד"לא תזרע".
ומסקנתו, "כיון דיש להסתפק שמא עיקר הבעיה היא אם עובר על ל"ת אבל בעשה אולי פשיטא דעובר ע"כ אין להקל שלא במקום הפסד".
ובדעת הרמב"ם נטה לפרש דפשט ליה ספיקא דירושלמי ממתניתין (פ"ב ה"ג) ד"עושין בתים עד ר"ה", ומשמע דבשביעית חייב. ויש שפירשו דהיינו עוגיות סביב הנטיעות, אך בירושלמי פירשו דעושה צל והיא גדלה מחמתן (עיין להלן) ולכאורה אמאי חייב, ה"ז גידולי בית ? ומכאן פשט הרמב"ם – מפירוש הירושלמי במתניתין דעשיית בתים – דגידולי בית חייבין מדאורייתא בשביעית. (אמנם כתב שם די"ל שספק הירושלמי היינו בנטיעה בבית מעיקרא, אך בזרוע בשדה ואח"כ עשה שם בית וכבר חל שם "שדך לא תזרע" – עשית בתים זו אסורה כי זו מלאכה ב"שדה").
3. תורת הארץ: בבית איסור עשה
ר"מ קליערס זצ"ל בספרו תורת הארץ פ"ו סכ"ה מאריך באבחנה בין העשה ד"שבתה הארץ" (לרבות בית) לבין הלאו ד"שדך לא תזרע" (למעט בית). וספיקא דירושלמי האם רק לאו ליכא בבית. והרמב"ם לא הביא ספק זה דפשיטא דיש עשה מדאורייתא בבית, שב"עשה" נאמר "ארץ".
בהערה א' שם כתב דבריש הלכות שביעית פסק הרמב"ם ד"אסור לעשות מלאכה מעבודת הארץ או האילנות" וא"כ רמז לדרשת "הארץ" לרבות בית.
עוד העיר שם דלרמב"ם מילת "שדך" תפוסה, ואתיא לדרשא "עד שיהא כל אחד מכיר את ארצו" (לאחר כיבוש וחלוק) ולפיכך לא נמעט ממילה זו בית ולכן לא הסתפק הרמב"ם בהא, ומ"מ לפחות עשה איכא.
ושם בפרק ז' ס"ז העלה הוכחה מקורית דיש איסור עשה בבית דאל"ה אמאי הוצרכו לשכור מתרומת הלשכה שומרי ספיחין בשביעית לעומר ולשתי הלחם, שיביאו מגידולי בית ? וע"כ דגם שם איכא איסורא דאורייתא! ועיי"ש שהאריך האם ראויים גידולי בית למנחות, שאינם מן המובחר. (וראה להלן בדברי הגרצ"פ פרנק שדחה ראייתו משומרי ספיחין).
עוד העיר שם בפרק ו' סע' יח–כ דלכאורה "ארץ" זו מילת כלל ו"שדך" פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט ? אך י"ל דלא אמרינן כלל ופרט אם הכלל ב"עשה" והפרט ב"לא תעשה", והיינו ספיקא דירושלמי. מ"מ מסקנתו שם נוטה דאיכא "עשה" בגידולי בית.
4. החזו"א והרב פרנק: איסור דרבנן בגידולי בית
במאסף "כרם ציון", אוצר השביעית, בקונטרס הר צבי סי' י"ד מובא דיון רחב של הגרצ"פ פרנק זצ"ל ב"גדרי פטור בית לענין שביעית". בסוף הסימן כותב בפשטות כי כשם שלענין מעשר בבית פסק הרמב"ם "ויראה לי שהוא חייב מדבריהם" יתכן דה"ה לשביעית "אף את"ל דבית פטור בשביעת מ"מ מדרבנן חייב דלא גרע מחיוב מעשרות".
עפ"י קביעה זו מיישב קושית בעל תורת הארץ מדוע נזקקו לשומרי ספיחין לעומר, שיביאו מגידולי בית, וא"ש שכן אלו אסורין מדרבנן. וכן נדחית הראיה מאיסור "עשית בתים בשביעית" לפשוט ספיקו של הירושלמי, די"ל דאיסור זה רק מדרבנן. וכן יישב קושית הבית דוד (שהיא קוטב דיונו שם) לענין בצלים שהשרישו בעליה ששנינו בתוספתא (מעשרות פ"ג) דפטורין למעשרות ולשביעית, ובירושלמי פירשו "משום שאינו רוצה בהשרשתן", ומשמע דאי חפץ בהשרשתן חייב בשביעית, ומכיון שדימה שם דין "עליה" לדין "בית" – נפשוט ספיקא דירושלמי שחייב על גידולי בית בשביעית ? ולנ"ל י"ל דאי רוצה בהשרשתן אסור רק מדרבנן.
ב"הלכות הפסוקות" שבסוף אוצר השביעית פ"ב סעיף ג' ציינו כי ראוי להחמיר בגידולי בית ובהערה ז' שם מהגרש"ז אוירבך ובהערה ח' מהגא"ד רוזנטל ציינו מקורות אחדים שנוטים לאסור בבית, ולפחות י"ל מדרבנן כחידושו של הרמב"ם לענין תרו"מ.
גם החזון איש בשביעית סי' כ"ב א' נוטה לומר שאיסור דרבנן איכא בבית (וכן בסי' כ"ו ד'). ובתוך הדברים משמע דפשיטא ליה דלרמב"ם כשם שיש איסור מדרבנן בתרו"מ ה"ה בשביעית ולכן "יש לצדד שיש ספק ספיקא להחמיר דילמא כהרמב"ם דאיסור דרבנן איכא, ואת"ל כהראב"ד דילמא בזמן הבית גידולי דאורייתא והשתא דרבנן וס"ס להחמיר בדרבנן מחמרינן".
5. פאת השלחן וערוך השלחן: גידולי בית מותרים בזה"ז
כבר הזכרנו את דברי פאה"ש דהכריע בספיקו של הירושלמי דבזה"ז דשביעית דרבנן ספיקא לקולא ושרי. משמע דפשיטא ליה שגם הרמב"ם יודה שאין איסור דרבנן, ואין לדמות למעשרות שאסר מדרבנן.
החזו"א שם (שביעית כ"ב א) מפרשו "דאין ללמוד שביעית ממעשר דאפשר דהקילו חכמים בשביעית משום חיי נפש. וכיון דדעת הראב"ד שם שגם במעשר לא חייבו חכמים, ולדעתו ז"ל בודאי לענין שביעית לא גזרו חכמים טפי מדאורייתא, ואפשר דגם הרמב"ם מודה לעניו שביעית".
גם דעת ערוך השלחן בה' שמיטה ויובל סי' ט"ז ה"ב דהשמטת הרמב"ם פירושה דספיקא להקל.
ג. מהו בית?
כיסוי או מחיצות?
החזו"א (שביעית כ"ב א') כתב: "וגדר בית ודאי א"צ בית שחייב במזוזה והדעת נוטה דהעיקר תלוי בכיסוי, ואולי צריך מחיצות י' טפחים ג"כ".
ויש להוכיח ד"בית" תליא בכיסוי בלבד מירושלמי מעשרות פ"ה ה"ב דנחלקו שם ר"ע וחכמים בתבואה שגדלה שליש ביד נכרי ולקחה ישראל, דלר"ע "התוספת פטור" מתרו"מ, דאזלינן בתר מעיקרא, ולרמב"ם התוספת חייב לפי חשבון. ולהלן שם בירושלמי: "זרע בחורבה והביאה שליש וסיכך על גבה – על דעתיה דר"ע התוספת חייב, ועל דעתייהו דרבנן התוספת פטור. זרע בבית והעביר הסכך שסיכך על גביו – על דעתיה דר"ע התוספת פטור ועל דעתין דרבנן התוספת חייב".
לשון הירושלמי ברורה דמושג "בית" קשור בסיכוך ולא במחיצות. ומצאתי שהעיר כן הגרצפ"פ בהר צבי, אוצר השביעית, ס" ט"ו, בתוך הדברים לענין בית ארעי.
אין "עושין בתין" בשביעית
שאלה זו של מהות הגדרת בית קשורה בהסבר המשנה בשביעית (פ"ב ה"ג) דעושין בתים עד ר"ה, ובשביעית אסור. ולכאורה אם עושה לנטיעה בית שוב אינה ב"שדך" אלא בבית, ובגידולי בית בשביעית מספקא ליה לירושלמי ותיפוק לה מהכא דאסירי, שכן בירושלמי שם פירשו ענין עשיית בתים "דעושה לה צל והיא גדלה מחמתן"?
ואכן מרן הרב קוק זצ"ל בשבה"א קונטרס אחרון סי' ג' (הובא לעיל) כתב דהרמב"ם פשט מהכא ספיקא דירושלמי לחומרא וגם בבתים חייב מה"ת (ועיי"ש שדחה ויובא להלן).
מאידך החזו"א זצ"ל (שביעית כ' ו') נזקק לראיה זו וכתב: "והא דתנן בשביעית פ"ב מ"ד ועושין להם בתים – אינו ענין לנוטע בבית, דהתם הגג מצד האילן או שיש בגג חלונות באלכסון שמגין בפני החמה ואינו מגין בפני הגשמים ובפני הטל והאויר, והתם הבית להיטיב הגידול, אבל נוטע בבית הצמחים הם במצב בלתי טוב ורצוי, שנשלל מהם תועלת הגשמים והטללים והאויר וקוי השמש והבית להם לרועץ".
הוי אומר: ניתן לפרש עשיית בתים דמתניתין כשאין כיסוי מלמעלה, ולפיכך אין זו זריעה בבית שכן עיקר בית תליא בכיסוי, וכל זמן שפתוח מלמעלה – אינו בית. ברם, יש לדון בדעת החזון איש לאידך גיסא – אם יהיה (רק) כיסוי מלמעלה אך הכיסוי אינו ל"רועץ" אלא להיטיב הגידול, האם מיקרי בית שנסתפקו בירושלמי לפטורא בשביעית, ועיין לקמן.
גם הגרצ"פ פרנק בתשובתו (באוצר השביעית, שם סי' י"ד) נזקק לראיה זו מעשיית בתים דמתניתין, והביא דרש"י בע"ז נ' ע"ב פירש דעושה "גדר אמה סביבותיו וממלאין עפר", ופירש דגם הירושלמי ס"ל לפירוש זה, אלא דבירושלמי הביאו פירוש ד"עשיית צל" רק למ"ד דבית חייב בשביעית, אך לצד הספק דבית פטור ישאר פירוש רש"י שגודר בעפר.
עוד ציין שם למאירי (ע"ז נ' ע"ב) שפירש עשיית בתים "דהוא גדר סביב לשמרו מן הקור" והיינו מן הצדדים בלבד ולא מלמעלה, וא"כ ה"ה בירושלמי נפרש עשיית צל מן הצד וליכא ראיה לדין בית דתליא בכיסוי בלבד.
היש שיעור לבית?
הבאנו לעיל מהחזו"א "דודאי א"צ בית דחייב במזוזה". אכן הרב קוק בשבה"א שם דן "דאפשר לומר דבית שאין בו ד' אמות שאינו בית לכל דבר, כסוכה דף ג', וה"נ דלא מפיק מכלל שדה וכרם", ויישב בכך מתניתין דכלאים (פ"ה מ"ד) שהבית שבכרם זורעים בתוכו מצד הפסק, ותיפוק ליה מצד בית, וצ"ל דאין בו ד' אמות. וכן לפי"ז נוכל להבין "עשיית בתים" דשביעית דאסירא והיינו פחות מד' אמות. אך להלן מסיק דאף אם אין שם בית כשהוא פחות מד"א – מ"מ מפיק מכלל "שדך", ולצד דשרי בבית בשביעית – ה"נ בכה"ג.
משמע, איפוא, דאם מהני סיכוך לזריעה דלשוויא בית – אין לו שיעור והכל תליא בכיסוי כנגר הזריעה.
מאידך, ראה להלן שציטטנו מחוזר הרבנות הראשית דבעינן שהסיכוך גבוה לפחות י' טפחים מן הקרקע.
זריעה על הגג
לעומת דין "בית" דתליא בכיסוי, הנה בזרוע בגג ובעליה כתב בתשובות הרא"ש (כלל ב' סי' ד') דהוי כזרוע בארץ וחייב בשביעית. וכן פסק בשו"ע (יור"ד רצ"ד סעיף כ"ו) לענין ערלה. ועיי"ש בביאור הגר"א ורבו הדיונים באחרונים בנדו"ז, ואין כאן מקומו דדיינינן בחממות.
האם חממה נחשבת לבית?
החזו"א שהזכרנוהו לעיל רומז לתפיסה מהפכנית במושג "בית" ההלכתי לענין גידולים, ולפי"ז יש להטיל ספק רב האם חממות מודרניות יכולות להיחשב כבית. לדעתו פטור בית מבוסס על כך "שהבית להם לרועץ", לגידולים, "שנשלל מהם תועלת הגשמים והטללים והאויר וקוי השמש". בחממות הבנויות כבתי צמיחה מודרניים אדרבה, ה"בית" נועד ליצור תנאים משופרים לגידול, לרכז קרני השמש, למנוע רוחות ולשפר האויר. אמנם ההשקייה היא מלאכותית ולא יגיעום "תועלת הגשמים והטללים", אך אין זה "לרועץ" אלא (כלשון החזו"א) ל"היטיב הגידול", וסברת החזו"א מאוששת : שמא אין זה בית.
ד. הסרת הכיסוי ובית ארעי
החזו"א שביעית כ"ב א' כתב לאסור הסרת התקרה מעל הזרעים בשביעית דזו תולדת זורע עתה, ואפי' אם זרע בערב שביעית תחת גג. יתר על כן, אם מסיר הכיסוי נחשבת זריעתו למפרע, מעת הזריעה, ולכן אם זרע בבית בשביעית – אסור להסיר הכיסוי אפי' בשמינית. וסיים : "וכ"ש אם מתוח אהל ארעי לפי שעה לזרוע תחתיו שזה אינו כלום ואין אהל ארעי מבטל שם שדה כלל".
לעומתו, הגרצפ"פ (שם סי' ט"ו) מצדד להקל והוכיח מהירושלמי הנ"ל במחלוקת ר"ע וחכמים אם זרע בתוך הבית והעביר הסכך, דלר"ע פטור מתרו"מ דאזלינן בתר מעיקרא ולרבנן התוספת חייב, ומשמע שאין ההסרה מבטלת שם בית למפרע. יתר על כן, בירושלמי משמע שאפי' "סיכך ע"מ להעביר נמי פטור דאין לנו עסק במחשבותיו".
לענ"ד יש לדון בדבריו במה שדימה סיכוך והסרת הגג בשביעית לתרו"מ, ומכמה אנפי ; מחד, בירושלמי מיירי דגדל שליש בבית, וא"כ נקבע שם פטור על הגידולים, משא"כ בשביעית הדיון המעשי שם אמור בהסרת הגג מיד לאחר הזריעה, קודם שהביאו שליש.
מאידך חיוב תרו"מ הוא על הגידולים – ואיננו דין בזריעה, – ולכן קוטב המחלוקת בירושלמי האם אלו גידולי בית או שדה, ותליא בשליש. אך בשביעית האיסור הוא בזריעה, וי"ל דאם זו בבית תו לית לן בה אם יסיר מיד הסיכוך. ונל"פ דאם יזרע בקרקע ללא כיסוי ואח"כ יכסה דלא ינצל מאיסור זריעה בשביעית, ואילו במעשרות אם יכסה לפני שהביאו שליש י"ל דיפטר, ולא דמיא שביעית לתרו"מ.
עוד יש לחלק ביניהם, דהסרת הכיסוי אסורה דנחשבת כזריעה חדשה, וזאת י"ל בשביעית, אך בתרו"מ לא תליא כלל בפעולת הזריעה ועצם ההסרה איננה גורם הקובע לענין תרו"מ. וצ"ע איפוא, בדימוי הענינים זל"ז.
עוד דן שם הגרצפ"פ להתיר הסרת המחיצה משום שאינה זריעה אלא רק "הגברת כח הצמיחה", ותליא בדינא דעציץ נקוב שהיה ע"ג קרקע והניחו ע"פ יתדות, דבשבת פ"א ע"ב כתבו רש"י ותוס' דאסור רק מדרבנן, ובהגהות אשר"י שם כתב דה"ה איפכא, אם היו ע"ג יתידות והניחם ע"ג קרקע דרק מגביר הצמיחה ואסור מדרבנן. וסיים "אקרובי יניקה אין בזה משום זורע מה"ת כ"ש מסיר התקרה". כמו"כ דן שם שעצם הסרת התקרה אינה אלא גרמא ביחס לזריעה ולהשבחת הגידול, והאריך אי שרי גרמא בשביעית.
הלכה למעשה כתב הגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל בספר השמיטה שלו (עמ' י"ז) שאין להחמיר מלהסיר הגג מהזרעים ודלא כחזו"א.
לעומתו בחוזר הרבנות הראשית לישראל, ספר בצאת השנה תש"ט, חוזר ה', נאמר: "זריעת הגרעינים צריכה להיות במשתלה, היינו תחת סככה שגובהה לפחות י' טפחים. רק לאחר שיונבטו שם הגרעינים יעבירום עם רגבי אדמה שמסביב לשרשים אל שטח הגן (עפ"י הגרימ"ט בספר השמיטה עמ' י"ט המתיר שתילה עם גוש, ודוקא ע"י היתר המכירה)".
ובהערה שם צוין שגם הגרי"א הרצוג זצ"ל חשש לדעת החזו"א ולכן אין להתיר סילוק הסיכוך בשביעית.
ה. סיכוך נייד
קיימת שיטה שאומצה ע"י אי-אלו חקלאים להקים גגון ע"ג הטרקטור והמזרעה והרי לנו זריעה בבית.
כבר הבאנו שהחזו"א כתב "אם מתוח אהל ארעי לפי שעה לזרוע תחתיו שזה אינו כלום ואין אהל ארעי מבטל שם שדה כלל".
בהתורה והמדינה קובץ ד' (תשי"ב) כותב הגרבצ"ח עוזיאל זצ"ל (עמ' קמא) "לסדר סככה לא הותר אפי' מאיסור לאו דשדך מיקרי, וסכך עובר אינו מוציא מכלל שדה, ואין לעשות דברי תורה כחוכא וטלולא".
לעומתו דן הגרי"א הרצוג זצ"ל שם (עמ' ק"נ) בנד"ז "בסיכוך המטלטל ועובר ממקום למקום מהו לזרוע תחתיו כל זמן שהוא קיים, והאם ברגע זה נסתלק שם שדה מתחת הסיכוך. וכדומה לזה יש להסתפק ממעביר ד"א ברה"ר מקורה שהוא פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר, מהו הדין אם הוא נושא ומעביר קירוי ממקום למקום?" ודן שם מסוגיא דשבת צ"ה ע"א שהקשו מעגלות דמקורות הווין ואמאי תחתיהן רה"ר, ומשמע שקירוי מטלטל מפיק מרה"ר? ודחה מכמה טעמים ובעיקר דבשבת הקירוי שולל הגדרת רה"ר, ומספיק מצב עובדתי רגעי שיש כאן קירוי וחסר כאן מתנאי רה"ר. משא"כ בנד"ד, בשביעית, בעינן הגדרה חיובית להיותו בית, וי"ל שאין סיכוך מיטלטל בכלל בית.
מסקנתו של הרב הרצוג שם מענינת: "בעוד רעיוני משוטטים אנה ואנה והתחלתי לחשוב על דבר המושגים של אהל זרוק האם שמיה אהל או לא, ספינה וכד', ענה רוח מבינתי שאפילו אם היינו מוצאים איזה מקום אחיזה בהלכה – אין לקבל את ההצעה הזאת שתעשה, ח"ו, את הוראות הרבנות בדיני תוה"ק חוכא ואיטלולא, וד"ל".
חלק שני: אוורור חממות בשביעית
הגדרת הבעיה
ענף החממות מתרחב והולך בשנים האחרונות, וככל חידוש בעולמנו אף נושא זה מוצא את ביטויו בבית המדרש. מאות משפחות מוצאות את פרנסתן בגידול פרחים וירקות בחממות, וביניהן רבות הנמנות על שלומי אמונים, וחפצות להתארגן עפ"י ההלכה.
אחת מן הפעולות המקובלות בחממה היא: פתיחת חלונות וסגירתן. בבתי זכוכית פותחים את חלונות האורור (בצד או בגג) ע"י סיבוב צירים מרכזיים. כיו"ב בבתי צמיחה מפלסטיק – מפשילים את היריעות בצדדים בגלגול סביב צינור, או בהפשלה וקשירה בעלמא.
מדי בקר פותחים ולקראת ערב סוגרים. כיו"ב יש צורך לפתוח ולסגור בהתאם לשנויי טמפרטורה בשעות היום, עצמת רוחות (סופות), גשם, שרב וכיו"ב. מטרת הפתיחה או הסגירה למנוע נזקים כתוצאה מטמפרטורה גבוהה מדי, מלחות או יובש, מהכאת רוחות, ממזיקים המתרבים בתנאי לחות בלתי רצויים וכד'. כפי שחקרנו דומה כי לעולם מטרת הפתיחה או הסגירה מוגדרת כשלילית בלבד וכמניעת נזק.
מאידך, פעולות אלו הן חלק ממערך העבודה בחממה, והן פעולות "מקצועיות" שיש להן תפקיד סדיר בגידול.
יש מקום, איפוא לדון האם פעולה זו אסורה בשביעית שכן היא נושאת אופי של מניעה ושל "פעולה שלילית", להגן על הצמח ולסייע לגידולו בתנאים הסביבתיים החיצוניים. אם כך, שמא יש להתיר פעולות אלו גם בלא להסתמך על היתר המכירה?
א. "לאוקמי" ו"לאברויי"
כלל גדול הוא בשביעית, "לאוקמי אילנא שרי, לאברויי אילנא אסור" (ע"ז נ', ב'). וראה בספר השמיטה לגרי"מ טיקוצינסקי פרק ד' (עמ' כא ואילך) פרטים ותנאים בקשר לכלל זה.
והנה כלל זה עומד בסתירה לכאורה לפירוש הרמב"ם במשנה, שביעית פ"ב מ"ד:
"מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין אותן ועושין להם בתים ומשקין אותן עד ראש השנה", ובשביעית עצמה פעולות אלו אסורות.
הרמב"ם, שמיטין פ"א ה"ה, פירש דינא ד"מזהמין": "ולא יעשן תחתיו כדי שתמות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש בו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך". הרי לפנינו שלא זו בלבד שאסור להמית תולעים שכבר דבקו באילן, אלא אסורות גם "פעולות מנע" של משיחת זוהמא להגן "שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך". ולכאורה ה"ז רק לאוקמי אילנא, לקיימו ולמנוע קלקולו ?
ב. הצלת גידולים מנזקי טבע
בפירושו זה של הרמב"ם – לאסור זיהום להגנה "שלא יאכל העוף" – נתלבטו האחרונים, שהרי קי"ל בשביעית דשרי לאוקמי אילנא, עפ"י הגמ' בע"ז נ, ב: "תרי זיהמומי הוו, חד לאוקמי אילנא ושרי וחד לאברויי אילנא ואסור"?
וחידש בעל פאת השולחן (הל' שביעית סי' כ' סעיף ה) "דכל זיהום הוי לאברויי אילנא ואסור, דמה שעושה הצלה להציל אותו שלא יתקלקל ע"י חוק הטבע לא נקרא לאוקמיה אילנא. ואך ההצלה שיצילו מהקלקול שיכול לבא ע"י מעשיו, כגון שבעה"ב גיזם האילן קודם שביעית, מותר בשביעית לסוך בו שמן כדי שלא יתקלקל ע"י הגיזום שעשה לו".
הוי אומר : כל הצלה ממפגעים טבעיים אינם מוגדרים כהצלה לענין שביעית, והרי הן לאברויי ולהשביח. והיינו בעצם, סברתנו הנ"ל באות ב' שכל תולדות זורע הן מעין הצלה מיובש ומתנאים מזיקים וממילא הצמח גדל. וה"נ הברחת עוף שלא יאכל – ה"ז "לאברויי".
כיו"ב כתב התפארת ישראל במשנה שם אות כ"ז "דכל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצינה וחמה ורוח ה"ל כאברויי אילנא". וראה בבית רידב"ז על פאה"ש שם אות ה, שהוכיח כן גם מהגר"א שפירש בירושלמי שאין מרכיבין בשביעית דקלים – דהוה אמינא דשרי הואיל "ואם לא ירכיב יתקלקל, קמ"ל דאסור". והוכיח מהכא "דלא נקרא לאוקמי אילנא בדבר שהוא מצילו מן הטבע", שהרי ההרכבה מצילה מנזק ובכ"ז אסורא.
ג. פעולה בגוף האילן
מאידך שמא י"ל דכלל זה, שהצלה ממפגעי טבע נחשב "לאברויי", אמור רק כאשר הפעולה מתבצעת בנוף האילן, או בקרקע הסמוכה לו, ולא כאשר הפעולה רחוקה מן האילן, וכגון שאדם יפרוס מחיצה רחוקה מהאילן בפני הרוח, שהרוח לא תפגע וכיו"ב.
ויש "להרגיש" זאת בפאת השולחן שם בבית ישראל שכתב לענין זיהום (אות י"א)
"אסור בשביעית משום דהוי בגופו של אילן", ולענין "ואם לא יסוך את הפגין" כתב (באות י"ב) "משימין שמן בתוך הנקבים . . . ויתבשלו מהרה, ובשביעית אסור משום שהיא מלאכה בגופו של אילן".
אם נקבל חילוק זה נוכל לומר שאמנם ההצלה מפגעי טבע נחשבת "לאברויי" אך בתנאי שהפעולה נעשית בגוף האילן, ולא בסגירת חלונות או בפתיחתן לאורור כבחממה.
ומצאתי בשבת הארץ לרב קוק זצ"ל שסיכם הענין בפ"א ה"ה: "יש מי שאומר שכל עבודה שהיא רק להעמיד האילן, ולא להשביחו, שהיא מותרת בשביעית, אינה מותרת כי אם כשאינו עושה את העבודה בגוף האילן כ"א בקרקע, אבל בגוף האילן אסור אפילו להעמידו על מכונו שלא יתקלקל. ויש אומרים שאין חילוק בזה . . . ולפי"ז מותר לגפר את הגפנים בגפרית להמית את היצורים הקטנים המזיקים את הגפן, וכן כל הרפואות שעושין נגד מחלת הגפנים מותר לעשות לדעה זו אפילו בגופו של אילן".
ד. "עשיית בתים" לאילנות
דומה שנדוננו דמיא ביותר לענין עשיית בתים. ברש"י ע"ז נ, ב פירש "ועושין להן בתים- גדר אמה גובה סביבותיו וממלאין אותו עפר". וכן פירש הר"ש במשנה שביעית פ"ב מ"ד שם. לפי"ז עדין י"ל שזו פעולה בגוף האילן.
אך בפירוש המשניות כתב הרמב"ם: "עושים להם צללים להסך מן הגשם והשמש שלא יזיקום", והיינו פעולת הגנה ע"י עשיית גג ו-או מחיצות, וה"ז דומה לנד"ד, לסגירת חלונות החממה. וא"כ, גם בירושלמי שבת פ"ז ה"ב (שהובא לעיל אות א') שהזכירו "העושה בתים חייב משום זורע" – איירי בכה"ג.
והנה מקור פירושו של הרמב"ם הוא מן הירושלמי שביעית פ"ב ה"ג שאמרו שם על הא דשנינו במשנה "מזהמין את הנטיעות . . . ועושין להן בתים עד ר"ה" – "מתניתין כרבי, ברם כרבנן מזהמין ומתליעין בשביעית . . . מה בין המזהם לעושה לה בית? (פני משה : דלא התירו אלא בערב שביעית, ומאי שנא מזהמין דמותר אף בשביעית) המזהם אינו אלא כמושיב שומר, בית עושה לה צל והיא גדלה מחמתן".
מדברי הירושלמי הללו שתים זו שמענו: א) "המזהם אינו אלא כמושיב שומר" – היינו פעולת אוקמי אילנא ושמירתו בלבד, וכעין מה שכתב הרמב"ם "שלא יאכל אותו העוף". ב) "בית – עושה לה צל" – היינו כעין מה שכתב הרמב"ם "עושין להן צללים", כפירוש לעשית בתים שנאסרה בשבת ובשביעית.
ה. עשיית בתים" משביחה בפועל?
אך לענ"ד איכא למישמע מינה תלתא, ונפ"מ לנידון דידן : שכן דברי הירושלמי ברור מללו "שמזהם" היינו פעולה שלילית "כמושיב שומר" ולכן נחלקו רבי ורבנן, ואילו "עשיית בתים" זו פעולה חיובית, "עושה לה צל והיא גדלה מחמתן".
ויש להוכיח שהכוונה כאן לפעולה על דרך החיוב, שכן שם בסמוך שנינו בירושלמי: "תמן תנינן: המבקע בזית לא יחפה בעפר (= את מקום הביקוע) אבל מכסה הוא באבנים וקש . . . מה בין קשין מה בין עפר? קשין אינו אלא כמושיב שומר, עפר – עושה לה טינא והיא גדלה מחמתה".
ברור שקשין אינן מצמיחים אלא שומרים בפני נזק נוסף, ואילו עפר מרפא הבקיע בזית "והיא גדלה מחמתה". ובחדא מחתא מחתינהו לעשית בתים ולחיפוי בעפר ובא זה ולימד על זה שהפעולות הן חיוביות ומשביחות בפועל.
אכן, קשה לראות כיצד עשית בתים, שהיא עשית צל, תהיה פעולה חיובית להשבחה. ואדרבה, לנו נדמה שעשית בתים דמיא טפי ל"מושיב שומר" מאשר מזהם או מחפה בקש.
ויש להעיר שהרמב"ם בפיהמ"ש כתב "עושין להם צללים להסך מן הגשם והשמש שלא יזיקום" ומשמע שזו פעולת מניעה והגנה, ולענ"ד צ"ע דאם כן ה"ז כמושיב שומר ממש, ואילו בירושלמי משמע שזו פעולה חיובית "והיא גדלה מחמתן"?
ושמא יש לחדש שרק "עשית בית" שלם, דהיינו הקמת מבנה מלא סביב האילן, תיחשב כפעולה חיובית "שהיא גדלה מחמתן", וכגון הקמת חממה שלמה סביב השתילים, אך אורור או סגירת חלונות מפני הקור והמזיקין וכיו"ב אינו אלא כמושיב שומר, וצ"ב.
אך כל זה לא יעלה ארוכה לנד"ד, שהרי קי"ל כמתניתין דשביעית, כרבי, דאין מזהמין, והיינו דגם הושבת שומר אסורה בכה"ג, וא"כ לא נוכל להסיק מידי להיתרא על סמך דברי הירושלמי "הכא אינו אלא כמושיב שומר, התם היא גדלה מחמתן" שנאמרו אליבא דרבנן.
ומצאתי בקונטרס אחרון לשבת הארץ (פ"א ה"ה) שהגדיר שאם התולעים מזיקין לאילן "רק שלא יתגדל – הוה מניעת פעולתם בכלל אברויי אילנא. אבל אם הם מזיקים כ"כ עד שמגרעין את האילן – אז הוא בכלל לאוקמי אילנא ושרי". ובהמשך דבריו כתב: "נראה דכוונת הירושלמי לחלק באברויי אילנא גופא בשני אופנים: א. שעושה פעולה שמוסיף כח . . . דאסור לכו"ע. ב. שמסיר מניעה של קלקול שהוא ראוי להיות מתתקן מאליו, אלא שע"י שיהיה כח הצומח עסוק בתקון הקלקול לא יוסיף האילן כח. ובזה פליגי רבי ורבנן (בזיהום) … ומדויק המשל שאמרו בירושלמי שהוא כמושיב שומר, שאע"פ שהאברויי בא מאליו אין פעולתו כ"א הגנה בעלמא. והבתים הם עושין צל להשביח את האילן עי" צילם ולא להסיר הנזק. ולפ"יז אין לנו יסוד לומר שיש איסור גם לאוקמי בעבודת האילן . . . אבל לדידן דקי"ל כרבי דזיהום אסור, ואע"ג דמסיר הנזק, כיון שבא עי"ז אברויי אילנא – אסור בבתים גם להסיר ההיזק של הגשם והשמש משום דעי"ז בא ממילא אברויי אילנא".
הרב קוק עמד, איפוא, בנקודה זו שכוונת הירושלמי שהצללים משביחים ומברים בפועל ולכן אסור לכו"ע, וגם לרבנן דשרו בזיהום. אך לדידן דקי"ל כרבי בזיהום – א"כ נאסר עשית בתים גם באופן שאינו אלא כמושיב שומר, וממילא האילן כמשביח מאליו ולא ניזוק.
וכך רמז בשבת הארץ שם: "וכן אין עושין בתים לעשות צללים על הנטיעות להגן עליהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. גם בזה נראה שאין האיסור כ"א באופן שאין בזה הכרת לאוקמי אילנא, כ"א לאברויי ולהוסיף שבח . . . ויש מקום לומר שעשית בתים אם היא לאוקמי אילנא מותרת לכל הדעות, שאיו זה מעשה עבודה בגופו של אילן".
נמצאנו למדים; אם פעולת פתיחת החלונות וסגירתם בשביעית היא חיונית לאוקמי אילנא, ובלעדיה האילן עצמו יפגע ולא ישאר במצבו הנוכחי, – י"ל דשריא לכו"ע, ואפי' לרבי דקי"ל כוותיה.
ברם בלשון הרמב"ם בפיהמ"ש, "עושין להם צללים להסך מן הגשם והשמש שלא יזיקום" משמע שפעולה כזו, שהיא רק להגן "שלא יזיקום", ובכ"ז אסורה בשביעית. ואכן צריך להבין אמאי, דה"ז נחשב לאוקמי אילנא והפעולה אינה בגוף האילן? ואפי' אם נאמר דאסור בשביעית מפני שיש בזה הצלה מפגעי טבע ובכה"ג הבאנו כבר דעות שאפי' לאוקמי אסור, – אך אכתי תיקשי שהרי מן הירושלמי משמע שעשית הבתים איננה כהצלת שומר אלא "עושה לה צל והיא גדלה מחמתן".
לפיכך שמא יש מקום לחילוק שהוזכר לעיל, שרק עשית בית שלם תיאסר, והיינו עצם בנין החממה והתקנתה שכן זו פעולה שנועדה להשביח הגידול וכפי שעינינו רואות. אך מעולה בודדת של פתיחת חלונות וסגירתם נידונה בפנ"ע ואם נועדה למנוע נזק – שמא י"ל דהווי לאוקמי ושרי בשביעית.
ו. פתיחה וסגירה גרמא בלבד?
הגרצ"פ פרנק זצ"ל דן בהר צבי או"ח רי"א וקל"ג בפתיחת גג זכוכית בשבת וכיו"ב המועיל לגידולים. עיקר דיונו קשור בראית פעולה זו כגרמא, ולהלן בפרק "אוורור חממות בשבת" הובאה תמצית דבריו.
לדבריו "עשיית בתים" איננה אסורה מה"ת אלא רק "מיחזי כזורע", ולכן חילק בין עשיית גג (סגירה) לבין פתיחה או הסרת תקרה שאינו דומה לזורע "ולא ניכר כ"כ שיש כאן משום זורע".
עיין באוצר השביעית, בשו"ת הר צבי ס" ט"ו שדן בכלל בהיתר גרמא בשביעית, וא"כ נוכל, איפוא, לומר שגם בשביעית אין בעשיית בתים משום זריעה מה"ת אלא איסור דרבנן משום "מיחזי כזורע". וא"כ, שמא לדבריו יהיה מקום להתיר גם בשביעית פתיחת גג.
עוד מצאתי באוצר השביעית בעמ' של"ו, הערה מהגרש"ז אוירבך שליט"א ". . . שאם הסיר התקרה בלילה בשעה שאין שמש ולא גורם תיכף במעשיו לשום השבחה דיש להסתפק אם יש בהסרת התקרה שחוצצת מפני השמש גדר של עבודה, כי רק בעשיית בתים הוא דמצינו דחשיב עבורה משא"כ בהסרת מניעה מן החוץ ולא בגוף האילן צ"ע אי הוי בגדר עבודה אפי' ביום וכ"ש בלילה שגם לענין שבת חשיבה גרמא".
למרות חילוקים אלו דומה שקשה להתיר פעולות אלו לכתחילה ולא לראות בהן אפי' איסור דרבנן. סו"ס קיימת כאן כוונה להשביח ולהיטיב הגידולים, ואפי' אם זו גרמא בעלמא הרי בשבת קי"ל שאין להתיר לכתחילה, וכ"ש בשביעית די"ל בה ו"שבתה הארץ", וכלל לא תליא באדם ובצורת עשייתו.
לפיכך נראה שא"א להתיר פתיחה וסגירה של חממה בשביעית, והסומכין על היתר המכירה חייבים, איפוא, למכור גם את החממות.
ז. סיכום לענין שביעית
זריעה בחממה
א. בירושלמי הסתפקו האם איסור שביעית אמור גם בבית.
ב. מכיון שהרמב"ם לא הביא כלל דין זה נחלקו הפוסקים האחרונים: יש שחייבו מן התורה ב"לאו" ו"בעשה" יש שחייבו רק ב"עשה"; ויש שאסרו מדרבנן ויש שהתירו לכתחילה בימינו.
ג. "בית" לענין זה פירושו סיכוך (גבוה י' טפחים מהקרקע) וא"צ מחיצות, ואין שיעור לרוחב ולגודל ה"בית".
ד. זרעים המוקפים מחיצות וגלויים למעלה, ואפי' זרועים בגג, דינם כזרועים באדמה.
ה. יש מקום לספק שמא חממה אינה מוגדרת כבית, מפני שנועדה להשביח הגידולים.
ו. האחרונים נחלקו האם מותר בשביעית להסיר את הסיכוך ולפתוח גג או כיסוי. דומה שגם למחמירים איסורו רק מדרבנן, ומותר עפ"י היתר המכירה.
ז. סיכוך נייד, הצמוד לטרקטור, ומשמש כגג רגעי בעת הזריעה – קשה ביותר לראותו כבית, ויש בשיטה כזו משום אחוכא ואיטלולא וישתקע הדבר.
אוורור חממות בשביעית
א. למרות הכלל ש"לאוקמי אילנא בשביעית שרי" נאסר לזהם, לעשן ולרסס את הגידולים.
ב. יש המצדדים לומר שכל הצלה מנזק טבעי איננה נכללת בהיתר "לאוקמי", ובחממה הפתיחה והסגירה נועדו להגן מפגעי טבע.
ג. מאידך, יש שאסרו רק פעולות בגוף האילנות, וסגירת חלונות חממה ופתיחתן הן חיצוניות לגידולים.
ד. "סגירת חלונות" דומה לעשיית בתים שנאסרה במשנה; לפי הירושלמי משמע שזהו מעשה השבחה בפועל, אך לפי הרמב"ם ענינו "מניעת נזק" ובכ"ז נאסר.
ה. שמא י"ל שרק הקמת מבנה שלם נחשב כעשיית בית, ולא פתיחה או סגירה בבית הקיים מכבר. וצ"ע.
ו. הפתיחה והסגירה יכולות להיחשב פעולות עקיפות, כגרמא. אעפי"כ דומה שאין להתירן לכתחילה ולפחות איסור דרבנן יהיה.
מכל הנ"ל עולה שיש להתייחס לעבודות השונות בחממה כעבודות בקרקע, בשדה, בגן ובכרם, המותרות על פי היתר המכירה.
חלק שלישי: אוורור חממות בשבת
לעיל נדון נושא החממות בקשר להלכות שביעית. ברם בעית האוורור קיימת ביתר שאת בשבת. כאמור לעיל, פתיחת חממות וסגירתן הן פעולות יומיומיות שאין לוותר עליהן, ותפקידן להגן בפני נזקים כתוצאה מטמפרטורות גבוהות, לחות, יובש, רוחות, מזיקים, גשמים וכיו"ב. כבר ציינו שניתן להגדירן כפעולות שליליות, כמניעה. נשאלת איפוא השאלה, מה דין פעולות אלו בשבת?
א. סילוק נזק במלאכת זורע
שנינו בירושלמי שבת פ"ז ה"ב : "כל דבר שהיה מבחיל את הפירות חייב משום זורע; הנוטע, המבריך, המרכיב, המקרסם, המזרד, המפסל, המזהם, המעשן, המתליע והעושה בתים וכל דבר שהוא להבחיל את הפרי חייב משום זורע".
מכאן למד בעל שביתת השבת (זורע י'): "אעפ"י שלהרבה דיני תורה מבריח ארי שהוא סילוק ההיזק לא חשוב מעשה, אך לענין שבת ושביעית מצינו שגם מבריח ארי חשוב כעושה גוף הפעולה, ואיתא בירושלמי פ"ז דשבת . . . המזהם, המעשן, המתליע וכו'. והנה אלה הדברים הם רק לסלק ההיזק באילנות ומ"מ חייב משום זורע. על כן מי שיש לו עציץ הזרוע בחלון אסור לפתוח או לנעול החלון או לפרוס סדין אם יש בזה תועלת לצמחים להגן מן הקור או להסיר המסך כדי שתזרח השמש או שירדו עליהם גשמים".
ב. יחודה של מלאכת זריעה
דברי הירושלמי הינם מחודשים למדי, וכבר העיר בחלקת יואב (סי' י'): "ונ"ל דזה רק מדרבנן כי מה"ת לא חשוב מלאכת שבת רק אם ע"י המלאכה נעשה תקון יותר. אבל אם התיקון הוא שלא יתקלקל יותר לא חשוב מלאכה כלל, כמבואר בש"ס ע"ז (נ, ב) אוקמא אילנא בשביעית שרי. ועין ריש במה טומנין דקאמר: התם אוקומי קא מוקים, הכא אולודי קא מוליד. ולא עוד אלא שלפענ"ד אם עשה מלאכה גמורה בשבת למנוע מן הקלקול מיקרי משאצל"ג כיון שאינו מתקן רק מונע שלא יתקלקל".
ברם, האמת ניתנת להאמר שמלאכת הזורע שאני מרוב המלאכות, שהרי גם מנכש ומשקה דהוי תולדות דזורע לא באו אלא למנוע יובש ונזק. וז"ל רש"י מו"ק (ב, ב ד"ה מנכש): "תולש עשבים רעים מתוך הטובים, וכי עקרי להו צמחי הני טפי". והרי עצם מהותה של זריעה ותולדותיה היא ליצור תנאי סביבה נאותים לשתיל ולזרע, וממילא הוא צומח, בגזרת המלאך המכה על קדקדו ואומר לו "גדל!" א"כ י"ל דבזריעה גם מניעת נזק ומבריח ארי הן מעיקר המלאכה.
מכל מקום, מסתבר שאין לומר שכל פעולה רחוקה הקשורה לגידול תיאסר בשבת מדאורייתא. והרי לן דין גרמא שלכאורה היה מקום לומר שכל תולדות זריעה הם בגרמא, דמשקה ומנכש וכיו"ב הן פעולות עקיפות הגורמות לצמח לגדל מאליו ובכ"ז אסרינן – אך משמע שגם במלאכת זורע "גרמא שרי", וראה באג"ט טוחן ה' ה' ובאבנ"ז קט"ז לענין בידקא דמיא בהשקייה.
ג. פעולה חיובית או שלילית
יש מקום, איפוא, לדון האם יש לחלק בין סוגי הפעולות השונות הקשורות לגידול. לכאורה יש מקום לומר שמלשון הירושלמי משמע שהפעולות המנויות שם הן פעולות חיוביות התורמות לגידול, ולא רק מניעת נזק, שכן כללא כייל התם, "כל דבר שהוא מבחיל את הפירות", ופירט הדוגמאות שם ושוב סיכם "וכל דבר שהוא להבחיל את הפירות חייב משום זורע". משמעות "להבחיל" היינו להשביח ולגרום הבשלה טובה. וראה בק"ע שפירש: "שממהר להתבשל . . . שמסייע להצמיח מהרה".
וראה בר"ח שבת ע"ג ע"ב שהביא הירושלמי בגירסא: "כל דבר שהוא משביח הפרי חייב משום זורע". וראה באג"ט זורע אות כב בהגהה באריכות בהסבר משמעות "להבחיל" דירושלמי, שפירושו שמסייע לבישול ובלעדיו היה מתקלקל, ולא שרק מקדים את זמן ההבשלה דא"כ היינו קירוב מלאכה בלבד ואין לחייב ע"כ.
א"כ יש לפקפק לכאורה בהוכחת שביתת השבת מהכא דכל סילוק הנזק "ומבריח ארי" יחשב כעושה גוף הפעולה, ושמא "פעולות מנע" שרי (לפחות מה"ת), ונפרש את כל הדוגמאות דירושלמי שהן משביחות את הפירות בדרך חיובית.
ד. "לאוקמי" ו"לאברויי" בשבת
בדוננו על "פעולות שליליות" האם נחשבות כתולדת זורע, יש מקום להסמיך לכאן את הדיון דלעיל לענין אוורור חממות בשביעית, סביב מושגי "לאברויי" ו"לאוקמי".
הירושלמי דלעיל מנה גם "מזהם ומעשן" כאיסורים מחמת זורע בשבת, והנה הרמב"ם פירש (לענין שביעית) "ולא יעשן תחתיו כדי שתמות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש בו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך". משמע שגם פעולות שליליות של מניעה והגנה "להבריח ארי" נאסרו משום זורע בשבת.
כבר הזכרנו בדיון על שביעית שהמושגים "לאברויי" ו"לאוקמי" אינם זהים להגדרת המלאכה כפעולות השבחה ("לאברויי") או מניעת נזק ("לאוקמי"). יש המצדדים שהצלה מנזקי טבע אינה נחשבת לאוקמי. לפי"ז דומה שסגירת חממה ופתיחתה, שנועדו להצלה מפגעים טבעיים, יש להחמיר ולראות בהן פעולות חקלאיות מקובלות האסורות בשביעית ובשבת (כתולדת זורע).
מאידך יש שהבחינו בין פעולה בגוף האילן שנאסרה גם "לאוקמי", וכך יתפרשו "המזהם והמעשן" – בגוף האילן. לפי גישה זו הפעולות בחממה הרי נעשות מחוץ לגידולים, והן פעולות סביבתיות מובהקות, ואינן "בגוף האילן".
ברם הנקודה "הסוגרת עלינו את הדרך" נובעת מאיסור "עשיית בתים" בשביעית. לעיל הבאנו דיון בקשר למהותו של איסור זה, ומהירושלמי משמע שענינו "עושה לה צל והיא גדילה מחמתו", וברמב"ם בפיהמ"ש ההיבט ה"שלילי" בולט יותר: "עושים להם צללים להסך מן הגשם והשמש שלא יזיקום". לפי"ז משמע שעשיית בתים להגנה ולמניעה אסורות בשביעית, וא"כ י"ל שכ"ש בשבת, שהרי בשבת גם תולדות אסורות מה"ת ואילו בשביעית "אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא" (מו"ק ג', א').
ה. חילוק בין פתיחה לסגירה
מצינו שמשיבי דורנו עסקו בסוגיה זו וחילקו בין הפעולות השונות, למרות שכלן נעשות למטרות דומות מבחינה מקצועית – למנוע נזקים לגידולים.
הגרצפ"פ בהר צבי (או"ח ח"א רי"א) דן בגינה שיש עליה גג זכוכית אי שרי לפתוח הגג בשבת להכניס יותר אויר? בראשית דבריו דן בהגברת כח הצמיחה, שהרי גם אם הגג סגור הגידולים יצמחו, והפתיחה נועדה לחזק כח הצמיחה. והביא שנחלקו הראשונים לענין עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות והורידוהו לארץ, דכתב בהגהות אשר"י (שבת פא, ב) דהגברת היניקה אסורה רק מדרבנן. ומסיק בהר צבי "כ"ש מסיר תקרה, אך את"ל דזה מגדיל כח הצמיחה, אבל הרי גם תחת התקרה היה צומח ושוב לא שייך בהסרת התקרה משום זורע (מדאורייתא)".
ולהלן שם דן שפעולה מעין זו אינה אלא גרמא ושרי מה"ת "דאין כאן עבודה בגוף הקרקע". אלא דקשיא ליה מעשיית בתים שאסרו בירושלמי "דעושה להם צל והיא גדלה מחמתן" וה"ז רק גרמא? ופירש "דגם עשית התקרה גופא אין זה זורע ממש, דאינו אלא גרמא בעלמא, אלא דמ"מ אסור משום דמיחזי כזורע". ולפיכך חידש לחלק בין עשיית בתים לבין הסרת גג, "מכיון שכל האיסור של עשית בתים לזריעה הוא גזירה דרבנן שוב אין לדמות גזרות של חכמים זו לזו. ובפרט הסרת תקרה או מכסה לא ניכר כ"כ שיש כאן משום זורע, ולא דמי כלל לעושה להם בתים דניכר טפי שכל מעשיו להגדלת כח הצמיחה, וכן נ"ל מהירושלמי שבת דחשיב עשיית בתים לתולדה דנוטע ולמה לא חשיב נמי הסרת התקרה דהוי בכלל זורע. מכ"ז משמע דבהסרת תקרה ליכא משום זורע".
מדבריו נמצאנו למדים שאולי יש מקום לחלק בין פתיחת חלונות דשרי לבין סגירתם דאסירי כעשיית בתים. ואמנם מצד הסברא החיצונה היה מקום לומר איפכא: דסגירה אינה אלא מניעה והקמת מחיצה בפני רוחות וקור וכיו"ב, ואילו פתיחה לכאורה נחשבת יותר כעשיה חיובית, שהרי היא מאפשרת לאויר להכנס או לקרני השמש. וה"ז כפותח בידקא דמיא שבכח ראשון אין זה גרמא. אעפי"כ סבור הרב פרנק זצ"ל דמה"ת הכל נחשב גרמא, ורק בעשיית בתים אסרו דמיחזי טפי כזורע.
ואולי יש מקום להוסיף על דבריו ולומר כמש"כ לעיל, שדוקא עשיית בית שלם דניכר טפי מיחזי כזורע, משא"כ בסגירת חלונות דלא מינכר כ"כ. אך לדינא קשה לקבל חילוקים כאלו דמאן מפיס לן מה בדיוק מיחזי כזורע.
גם בספר מחזה אברהם (או"ח סי' נ"ב) האריך לדון "לענין גג שעליו גג ומכסה של זכוכית, אם מותר לפתוח הגג בשבת ופעולת הפתיחה היא להכניס אויר וחום ונצנוצי השמש שזה מועיל לגידול הזרעים שבגן. וכן אם מותר לסגור הגג בשבת שפעמים אם ירדו גשמים הם קשים לאיזה עשב ומין שבגן".
בתחילת התשובה דן לענין הגברת כח הצמיחה, ובחלק השני דן מצד גרמא "והסרת מניעה דאינו עושה בידים שום פעולה בהשמש או בהזרעים" ולכן שרי מדאורייתא. ומסיק שם שפתיחת הגג אינו מעשה בגוף האילן, ואפי' לא דמי למעשן ומתליע שמבריח תולעים מגוף האילן, ואין בו חיוב דאורייתא "ושרי ע"י נכרי דהוי שבות דשבות במקום פסידא".
עוד כתב שם שאם מטרת הפתיחה להכניס חום השמש, ולאו דוקא אויר, י"ל שאם "פותח בעת שעדין לא הזריח השמש לא הוי רק גרמא ומותר מדאורייתא . . . ויש להתיר ע"י עכו"ם". אך לענין הסגירה חושש יותר, עפ"י הירושלמי שעושה בית – עושה צל והיא גדלה מחמתן, ואולי אפי' ע"י נכרי אסור. לבסוף מצדד להתיר רק ע"י נכרי אם יסכימו עמו רבנים נוספים.
כיוצא בחילוק זה מצאתי בהערת הגרש"ז אוירבך שליט"א בכרם ציון השלם אוצר שביעית עמ' של"ו וז"ל : ". . . והיה נלענ"ד שאם הסיר את התקרה בלילה בשעה שאין שמש ולא גורם תיכף במעשיו לשום השבחה דיש להסתפק אם יש בהסרת התקרה שחוצצת מפני השמש גדר של עבודה, כי רק בעשיית בתים הוא דמצינו בפ"ב מ"ג דחשיב עבודה משא"כ בהסרת מניעה מן החוץ ולא בגוף האילן צ"ע אי הוי בגדר עבודה אפי' ביום וכ"ש בלילה שגם לענין שבת חשיבא גרמא".
הרי לנו דלענין פתיחה י"ל שיקרא כגרמא כשאין מעשה ההשבחה מתחיל מיד (אם כי בתנאי החממה המציאותיים קשה מאד להגדיר מתי מתחילה פעולת האורור), ואילו לענין סגירה למרות שלכאורה בודאי הויא רק גרמא ומניעה, אעפ"כ מחמרינן טפי שכן שנינו דעשיית בתים אסורה.
כיו"ב מצינו בהר צבי, או"ח קל"ג שדן מצד גרמא לענין פתיחת חלונות דירה ועי"כ מרבה אויר לשתילים שנטעו אותם בתוך בית קטן המחובר לדירה. ודן שם שבפעילותו רק מגביר את כח הצמיחה, אך גם בלא"ה יגדלו, וה"ז כעציץ המונח ע"ג יתדות והורידו לארץ דלרש"י ותוספות איסורו רק מדרבנן (עפ"י הג"א). ובנד"ד קיל טפי שאינו פועל בשתיל עצמו אלא חוצה לו, ואפי' במשקה כתב החת"ס (על המג"א סי' רנב סק"כ) עפ"י רש"י שאסור מה"ת דוקא "כשזרק מים בעיקרי הזרעים".
אך עיקר דיונו של הגרצ"פ שם להקל מצד גרמא והסרת מניעה. ואמנם באשקיל בידקא דמיא והזיקו בכח ראשון חייב, "ולכאורה בנד"ד האויר מחובר אל החלון מבחוץ ובפתיחתו הרי הוא כמביא את האויר בידים לפנים? אולם כד נעיין אין זה אלא גרמא שהרי הזרעים אינם עומדים סמוך לחלון וכל כה"ג במסיר דבר המונע, כגון המסיר את הדף או העפר המונע את הילוך המים לא חשוב כחו". ועיי"ש שנסתייע מרש"י ודלא כיד רמה.
למסקנת דבריו הוא מתיר בנדונו שפתיחת החלון היא בדירה לצורך המגורים ולענין השתילים ה"ז "אינו מתכון, אע"פ שהוא פסי"ר, יש לצרף מש"כ באבנ"ז סי' קצד דלא מהני פסי"ר לחשוב גרמא כמעשה".
נמצאנו למדים כי למרות שלענין עשיית בתים יש לחוש עפ"י הירושלמי לדאורייתא, הנה לענין פתיחת חלונות יש לראות זאת כגרמא בלבד, אם כי מידי איסור דרבנן לא יצאנו כאשר הוא מתכון בפתיחה לתועלת הצמחים.
ו. היש לחלק בין גג לחלונות-צד ?
עלה בדעתי שיש מקום לדון בנד"ד מנקודת מבט נוספת, דהנה כשהצמח תחת תקרה י"ל דהוי זרוע בתוך בית כשפותחה הרי הוא כזורע עתה, שמסיר את הבית ומוציא השתיל, כביכול, לאויר העולם. וכן כשהגג פתוח וסוגרו – לכאורה שמא י"ל דהריהו כתולש ומנתקו מאויר העולם? ושמא יש לדמות ענין זה לעציץ המונח ע"ג יתידות והניחו בקרקע או איפכא שדנו בה הראשונים והאחרונים עפ"י הגמ' בשבת פא, ב. וכל מאי דאיכא למידן ביה היינו דוקא בגג, אך בחלונות מן הצד אין כאן ענין של תלישה או זריעה מצד חיבור וניתוק מאויר העולם, ודוק.
ברם לענ"ד הרבה יש לדון האם החממה המצויה אמנם דינה כזרוע בבית לכלל מצוות התלויות בארץ, וראה לעיל בתחילת מאמר זה סיכום מפורט בנד"ז.
ומצינו בירושלמי ערלה פ"א סוף ה"ב: "אילן שנטע בתוך הבית חייב בערלה, ופטור מן המעשרות דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, ובשביעית צריכה (= מספקא לן) דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' וכתיב שדך לא תזרע". ובפאת השולחן סוף סי' כ' הכריע להיתרא בשביעית בזה"ז.
ובחזו"א שביעית סי' כ"ב אות א נטה להחמיר מדרבנן, וכמ"ש הרמב"ם מעשר פ"א ה"י: "ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם" (= בנוטע בתוך הבית).
והנה חידש החזו"א חידושא רבה "ואף למאן דמקיל – אסור להסיר התקרה מעל הזרעים בשביעית דהוי תולרת זורע, ואפי' אם זרע ערב שביעית אסור להסיר התקרה בשביעית. ועוד כשמסיר התקרה נמצא דעביד איסורא למפרע דהוי זורע ע"מ להסיר וזו זריעה גמורה". כלומר : החזו"א אסר הסרת התקרה כזריעה חדשה או כזריעה למפרע.
ונלענ"ד דכ"ז מיירי בהסרת תקרה בפעם הראשונה, אך י"ל שאם כבר היה זרוע תחת כפת השמים וסגר הגג ושוב פתחו – אין זו תלישה וזריעה חדשה שהרי אינו עושה פעולות אלה לנתק את הצמח מגידולו, אלא פעולות אלו מכלל הטיפול הן. ומצאתי שהחזו"א עצמו, שביעית סי' כ' אות ו', דומה שחילק בין תקרה אטומה החוצצת שיש לה דין בית ובין זכוכית חממה שאינה מנתקת את הגידול כליל מאויר העולם. דשם העיר בהא דמסתפק הירושלמי אי יש שביעית בתוך הבית והרי שנינו להדיא דעשיית בתים אסורה בשביעית, והרי עי"כ האילנות יהיו בתוך הבית? וכתב: "דהתם הגג (= כלומר הפתח) מצד האילן או שיש בגג חלונות באלכסון שמגין בפני החמה ואינו מגין בפני הגשמים ובפני הטל והאויר והתם הבית להיטיב הגידול, אבל בנוטע בתוך הבית הצמחים הם במצב בלתי טוב ורצוי שנשלל מהם תועלת הגשמים והטללים והאויר וקווי השמש והבית להם לרועץ".
הוי אומר: בחממה שכל ענינה להיטיב הגידול דומה שאין זה כזורע בתוך הבית, וממילא י"ל דכל פעולה של פתיחת גג או סגירתו אינה ענין לתלישה או לזריעה כעציץ ע"ג יתידות והניחו בקרקע, וכל העת מיקרי דמחובר לקרקע וזרוע. נמצא שמבחינה זו אין מקום לראות בפתיחת גג או סגירתו חומרא יתירה בהשוואה לחלונות מן הצד.
ומ"מ בדרך אגב שמענו, לענ"ד, שאין לחשוב את החממה כזרוע בתוך הבית לענין שביעית, וצ"ע לדינא ואכ"מ.
ובהזכירנו את מרן החזו"א נציין מש"כ בספר מנוחה נכונה (לר"ח ביברפלד) בעמ' ל"ג בשם החזו"א: "אסור לכסות את המשתלות שבגגות בשבת. אין הבדל אם מכסה אותן בשקים או בחלונות או כיו"ב. כמו"כ אסור להסיר את המכסה בשבת".
ז. סיכום הדברים, לענין אוורור חממות בשבת
1. בירושלמי משמע לכאורה שכל הפעולות שמטרתן טיפול בצמח אסורות בשבת מן התורה, ויש מי שכתב שאסורות רק מדרבנן.
2. אמנם יש מקום לומר שהכוונה דוקא לפעולת השבחה בדרך החיוב, ולא למניעת נזק בלבד.
3. גם בפעולות מניעה יש להבחין בין סילוק נזק ועי"כ הצמח משביח, לבין סילוק נזק שלא יתקלקל, שהתירו בשביעית (ובשבת צ"ע).
4. סברא מקובלת היא שהצלה מנגעי טבע נחשבים כהשבחה ולא רק "כהעמדת הקיים".
5. מאידך יש מקום לומר שאסורות רק פעולות מניעה שהן בגוף הצמחים ולא מחוצה להם, כמו חלונות חממה.
6. סגירת חלונות חממה דומה ל"עשיית בתים" שאסרו במפורש בירושלמי, ולפי הרמב"ם הכונה להגן בפני גשם ושמש, כלומר: מניעת נזק. מאידך בירושלמי משמע "שעשיית בתים" זו פעולה שמשביחה על דרך החיוב, וצ"ע.
7. שמא יש מקום ליישב שרק הקמת מבנה שלם נחשב עשיית בית ולא פתיחה וסגירה בבית הקיים מכבר וצ"ע.
8. יש שכתבו ש"עשיית בתים" אסורה משום "מיחזי כזורע", ולא נאמרה סברא זו בפתיחה.
9. יש שכתבו שפתיחת חלונות נחשבת כגרמא בלבד, אם אין התוצאה מידית, ואסורות רק מדרבנן, ויש להתיר באינו מתכון.
- נראה שפתיחת חלונות בגג אינה חמורה יותר מחלונות-צד, ואין זו "זריעה" שהרי חושף את הצמחים אל מתחת כפת השמים.
סוף דבר:
קשה מאד להתיר פתיחת חלונות או סגירתן, למרות חילוקים וסברות שונות. בודאי שאיסור דרבנן יהיה בכל המקרים המקובלים ורק במקרים חריגים שיש חשש לנזק רציני יש אולי מקום להתיר באופן של גרמא לסילוק נזק במקום הפסד גדול. יש לשאוף, איפוא, לסידורים אוטומטיים ונמצאת מלאכה עשויה מאליה.
כאן מקום לציין שמכון "צמת" באלון שבות העלה נושא זה על שלחנם של רבני ההתיישבות ובמקביל שקד על אוטומציה לאוורור חממות. פותח פיקוד אלקטרוני מתוחכם המפעיל במשולב את המאווררים ווילונות הצד ומאפשר קשת רחבה של אפשרויות לויסות אוטומטי, כולל "פתיחת בוקר" מוגברת, אוורור לילה, האצת קצב הפתיחה או הסגירה בהתאם לסטית הטמפרטורה המצויה מהרצויה ועוד. פונקציות אלו מקילות על המגדל כל ימות השבוע.
בנושא זה נתקיים בנו כי ברכת ימי המעשה יונקת מקדושת השבת.
