חקלאות אוטומטית בשמיטה בחממה עם מצע מנותק

לקראת שמיטת תשע"ה נבחנה אפשרות לגידול גידולי חממה שונים בחממות על גבי מצע מנותק, כאשר רוב המלאכות האסורות בשמיטה נעשות באופן אוטומטי, ללא מגע יד אדם. מהן הדרישות ההלכתיות להיתר הדבר? 1תודה לרב דניאל פליישמן, רב במרכז הלכה והוראה, שערך והוסיף רבות.

א. נתונים טכניים

השתילה נעשית בחממות עם גג פוליקרבונט, אטום לגמרי. רצפת החממה יצוקת בטון, כשמעליה שכבת כורכר, ומעליה שכבת אדמה.2פירוט מעשי מצוי גם בבצאת-השנה; התורה-והארץ א; הליכות-שדה 48; קטיף-שביעית; ועוד. השתילה מתבצעת באופן אוטומטי ע"י מכונה, על גבי מגש (עמדת השתילה מוגבהת 90 ס"מ מן הקרקע). מעמדת השתילה מועבר מגש השתילים באמצעות מסוע אל חממת הגידול. חממת הגידול אף היא מקורה בגג פוליקרבונט אטום, וקרקעיתה מכוסה ביריעת פוליאתילן אחת עבה ('ניילון מאגרים' בעובי 200 מיקרון). על גבי המסוע, עוברים השתילים באופן אוטומטי מעמדת השקיה לעמדת דישון, לפי הצורך, ללא מגע יד אדם.

כאשר הגידולים מוכנים לשיווק, עובר המגש על גבי המסוע לבית אריזה הצמוד לחממה. נכון לזמן כתיבת חוות דעת זו, הקטיף מתבצע באופן ידני ע"י החקלאים (80% גויים, 20% יהודים), והתוצרת נארזת בעטיפת ניילון על ידי מכונת פלופאק.3התכנון העתידי הוא שגם הקטיף ייעשה על ידי מכונה וגם האריזה, כך שכל התהליך שעובר על השתיל יתרחש מתחילתו ועד סופו ללא מגע יד אדם.

כדי להכשיר את המגשים לשתילה חוזרת, מרססים את תערובת השתילה שבתוכם כדי לנקותה משרידי שורשים (הריסוס מתבצע בתוך החממה).

נפח תכולת מגשי השתילה 468 ליטר, ומשקלם עם תערובת השתילה הוא בין 300 ל-400 ק"ג. המגשים נמצאים כל העת על גבי מסוע, ויש להם גלגלים בתחתיתם, כך שמדובר במגשים ניידים (כאשר נדרשת הרמתם באופן ידני נדרשים לכך כ-6 עובדים).

ב. גידול על מצע מנותק בחממה

היסודות ההלכתיים להיתר הגידול על גבי מצע מנותק נעוצים בדיון על גידול עציצים בבית.4[הערת מערכת: ראו גם מאמרו של הרב ישראל רוזן "חממות בשביעית ובשבת" בתחומין א.] לדעת החזון-איש (כב,א; כו,ד), הזורע בשביעית בעציץ שאינו נקוב בתוך בית יש לו על מה לסמוך. זאת, מפני שהירושלמי (ערלה א,ב) הסתפק האם מותר לזרוע בתוך בית, ופאת-השולחן (כ, נב) הכריע להקל, ובצירוף העובדה כי כלל לא ברור שיש איסור זריעה בשביעית בעציץ שאינו נקוב, המנותק מן הארץ (וגם אם יש איסור כזה, הוא לכל היותר מדרבנן).5הרחבה בענין זה מצויה בספרנו 'שמיטה - הלכה ממקורה' עמ' 84-87.

לאור זאת, לכאורה ניתן להתיר לזרוע בשמיטה בעציצים הנמצאים בתוך חממות, שהרי החממות מכוסות גם על ידי גג וגם על ידי מחיצות, והן נחשבות כבית.6ישנה מחלוקת אחרונים בשאלה האם צריך דוקא מבנה קבוע בשביל להתיר בתוכו את הזריעה: החזו"א (כב,א) מחמיר בכך ואילו הרב פרנק (זרעים ב,לד) מקל. בכל אופן, בדרך כלל לא נתקלים בבעיה כיוון שהחממות הן מבנה קבוע. ובפרט שהחממות שאותן התיר החזו"א בקיבוץ חפץ חיים מתועדות בתמונות, ומהן עולה בבירור שרמת קביעותן הייתה נמוכה מן החממות המצויות בימינו. שאלה זו עלתה לדיון בתקופתנו כאשר החקלאים בגוש קטיף ביקשו לקיים את השמיטה בהידור על ידי שימוש בחממות ומצע מנותק. כמה מגדולי דורנו נתנו דעתם לשאלה זו, ואפשר למצוא בדבריהם מגוון של עמדות. פוסק חשוב ומרכזי שהתיר לגמרי זריעה בחממות ומצע מנותק היה הרש"ז אוירבך (מנחת-שלמה ג,קנח):

אילו היינו פוסקים ששביעית בזמן הזה הוא מדאורייתא, הייתי חושש קצת אם רצוי לקבוע לרבים לזרוע לכתחילה בחממות של זמננו, אשר כן הוא ממש דרך הזורעים… אך כיוון שלמעשה סומכים על הפוסקים ששביעית בזמן הזה רק מדרבנן, לכן חושבני שנכון מאוד לקבוע את הדבר למעשה וכמו שכתב כבוד תורתו, יחד עם צירוף של עציץ שאינו נקוב גם לעניין ד' העבודות וקדושת הפירות.

למעשה, התיר הרש"ז חממות על גבי מצע מנותק גם כאשר רגילים לגדל בהן בשנים רגילות, וצירף לכך את העובדה ששביעית בזמן הזה דרבנן.7כך התיר גם בשו"ת ישועת-משה (ד, יב).

לעומת זאת, בשו"ת מנחת-יצחק (י,קטז) כתב שאין להקל בחממה, כיוון שכיום זוהי דרך מקובלת ונפוצה לזריעה, ואם כך יש לחממות דין של "שדה":

חממות שאני, כיוון שמיועדין לכך ורגילים להקימם בשטחים נרחבים ולזרוע בהם, ואם כן יש להם דין שדה.

אולם יש לעיין בדבריו, שהרי אין אנו רגילים לתת טעם לגזירת הכתוב ועל פיה לשנות את הדין. אם כן, מניין לנו שגדר "שדה" נקבע על פי רגילות? אולי זו גזירת הכתוב שדין שמיטה נאמר רק בשטח פתוח ולא בשטח סגור?8טענה נוספת שהעלה המנחת-יצחק היא שה"בית" שעליו מדובר בגמרא הוא בית שמזיק לצמחים, אך בית שמועיל לגידולם אינו נחשב כבית. טענה זו מבוססת על דברי החזון-איש (שביעית כ,ו), שציין שיש סתירה בין דברי הירושלמי, שכתב שזריעה בבית איננה זריעה, ובין המשנה במסכת שביעית (ב,ד) שאוסרת "עשיית בתים" בשנת השמיטה. החזון-איש מסביר שהירושלמי התכוון דווקא לבית שהוא "לרועץ" לצמחים, דהיינו שהוא מזיק לגידולם, ואילו המשנה מתכוונת לבית שמועיל לצמחים ומסייע בגידולם. לאור זאת כתב המנחת-יצחק שחממה אינה נחשבת ל"בית" כיוון שהיא מסייעת לגידול הצמחים ואינה פוגעת בהם.         יש לציין שלא תמיד טענתו של המנחת-יצחק נכונה, כיוון שפעמים רבות שורר בחממות חום כה רב עד שהחממות עצמן אינן מועילות לצמחים, ורק בגלל אמצעי קירור מיוחדים ניתן להשתמש בהן. אם כך, ייתכן שיש להן דין "בית" (שהוא לרועץ לצמחים), ורק באמצעות תיקון צדדי אנו מצליחים בכל זאת לגדל בהם (ראה דברי פרופ' יפתח בן אשר, ראש המרכז לאגרוביולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון המובאים בהתורה-והארץ ו, עמ' 336, שכתב כי "כמדען שעבר ולמד שיטות גידול חקלאי בכל העולם, לא מצאתי שדה אחד שבו גודלו גידולי העלים בתוך חממות. חשוב לציין כי שטח המחיה הטבעי של גידולי העלים הוא השדה הפתוח... על מנת להפריד בין ירקות העלים לבין החרקים יש לגדלם בחממות... דרישות אלו גורמות לכך שהטמפרטורה בתוך מבנה החממה מגיעה לעתים לערכים גבוהים מאוד (כ-48 מעלות ומעלה) בהם נגרם נזק רב לצמחים... אילו הצמחים היו גדלים באותה תקופה בשדה הפתוח שהוא סביבת המחיה הטבעית שלהם - הם לא היו ניזוקים"). עובדה זו מתחזקת כאשר מדובר בחממות לגידול ירקות ללא תולעים: החממות עצמן פוגעות בגידול, ובכל זאת משתמשים בהן כדי למנוע כניסת חרקים. ועיין שיעורי שביעית לגר"מ גרוס (יא, עמ' עב) שאכן חילק בין גידול עגבניות, מלפפונים וכדו' "שהחממה אינה מזיקה לגידולם, ואדרבה מועילה למהירות גידול, ולכן בהרבה מדינות מגדלים ירקות באופן זה", שבהם גידול במצע מנותק בחממות יהיה אסור, ובין ירקות עלים כחסה או פטרוזיליה "שצריכים שמש, והחממה ממעטת כמות השמש בכ-30%, [ובהם] נחשב הבית לרועץ" והדבר מותר.         אולם מעבר לטענה המציאותית, גם ברמה ההלכתית יש להשיב לדבריו של המנחת-יצחק ולומר שיש הסברים אחרים כיצד ליישב את הסתירה שבין שני המקורות. ההסבר הפשוט ביותר הוא שלדעת רוב הראשונים מלאכת "עשיית בתים" כלל לא מתייחסת לעשיית גג אלא ליצירת גדר אבנים בגובה של כ-50 ס"מ סביב הנטיעה. הסברים אחרים ראה בספרנו 'שמיטה - הלכה ממקורה' עמ' 85 הערה 26.

בעל שבט-הלוי דן בשאלה זו בכמה מתשובותיו, והתלבט בה מאוד. מדבריו עולה שהוטרד לא רק מן הסברה ההלכתית של המנחת-יצחק, אלא מן השאלה האם היתר זה תואם את רוח השמיטה (ח"ח סי' רמז):

לבי אנסני לספק אם זה רצון חז"ל לעשות מזה תעשיה שלמה של גדולי שנת השביעית ולספק גדולים טריים של גידולי שביעית אעפ"י שנתגדלו באופן המותר מעיקר הדין, וכל הקהל יהנו מזרעים שנזרעו בשביעית – הדבר מסופק בידי.

אמנם יש מקום לחלוק על דבריו ולומר שגידול על גבי מצע מנותק איננו הערמה, מפני שציווי התורה בשנת השמיטה מתייחס לאדמת ארץ ישראל, וממילא כל מקום שאיננו חלק מאדמת ארץ ישראל, כאדמת חוץ לארץ וכמצע מנותק, איננו שייך כלל למצוות השמיטה, ומעולם לא חל עליו ציווי התורה "ושבתה הארץ". ממילא, אין מקום לומר שפתרון של חממות ומצע מנותק סותר את רוח השמיטה.9מבחינה מעשית יש אמנם איסור לזרוע במצע מנותק שאיננו בתוך בית, אך איסור זה לכל היותר הוא איסור דרבנן בלבד, כך שמבחינה מהותית ברור שהציווי מתייחס רק לאדמת ארץ ישראל.

גם הרי"ש אלישיב התלבט לגבי יעילות פתרון זה. בסופו של דבר הוא כותב, שאם מדובר בחממה רגילה אין להקל, אולם אם מדובר על חממה שמזיקה ליבול, אלא שמשתמשים בה מסיבות אחרות – כגון בשביל לגדל גידולים ללא תולעים – אולי יש מקום להתיר את הזריעה (הובאו דבריו במשפטי-ארץ עמ' 224):

יש מקום לדין להקל לזרוע בחממה גידולים שאין החממה מועילה להם… והחקלאי משאיר את הגג רק מחמת שנת שמיטה. גידולים אשר מבחינה חקלאית אין הגג להם לתועלת, אולם מבחינה אחרת משאירים את הגג, כגון גידולים ירקות ללא תולעים… יש להסתפק.

למעשה פסק הרי"ש אלישיב להקל ולסמוך על פתרון זה בכפוף לארבעה תנאים:

מותר למכור את העציצים שאינם נקובים הנמצאים בחממה לגוי והזריעה תיעשה על ידי גוי, ואז מותר ליהודי לעבוד בעציצים אלו במלאכות דרבנן. ומלאכת קצירה תיעשה על ידי גוי, ואין בגידולים אלו קדושת שביעית.

הרב אלישיב משלב בדבריו ארבעה יסודות היתר:

א. חממות. ב. מצע מנותק. ג. העציצים יימכרו לגוי. ד. יהודי יעשה רק מלאכות דרבנן, ואילו מלאכות דאורייתא ייעשו על ידי גוי.

שורש ההיתר במכירה לגוי נובע מכך שבמכירת עציצים אין איסור לא תחנם והמכירה יכולה לחול בצורה טובה יותר מאשר מכירת קרקע (ראה להלן בעניין היתר מכירה). גם שבט-הלוי, שכפי שראינו כתב שאין רצון חז"ל להתיר פתרון זה בצורה סיטונאית, הסכים להתיר מצע מנותק אם דואגים לתנאים שהציב הרב אלישיב (הובאו דבריו במשפטי-ארץ, עמ' 235).

ג. כיצד עושים מצע מנותק

בשביל ליצור מצע מנותק לכאורה די לשים יריעת פלסטיק על אדמת החממה, לשים מעליה אדמה ולזרוע בתוכה. בצורה כזו ישנו מצע המנתק בין האדמה שבה מגדלים ובין הקרקע. אולם למעשה אין זה פשוט כל כך, והכנת המצע המנותק מעוררת כמה שאלות.

1. גידול במנותק מהקרקע

הרא"ש בתשובותיו (שו"ת הרא"ש ב,ד) עוסק במעמדו של גידול על סלע, ודן האם הוא נחשב כגידול על קרקע או כדבר המנותק מהקרקע:

וששאלת: בכרם הנטוע על הגג… תשובה: יראה לי, דכל כהאי גוונא, חייב בתרומה ובערלה. דלא איירי בגמרא לפטור אלא מן הזרוע בדבר המטלטל, כגון עציץ וספינה, דלא הוי זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך. ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך, כדרך שהעולם זורעין, והיוצא השדה שנה שנה וגו', ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל. אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ, כי השרשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ, וקרינן ביה היוצא השדה, וגם דרך לזרוע כך… ואין דרך לזרוע בעציץ שאינו נקוב בתלוש, הילכך הוי כתלוש לכל מילי. אבל בנדון זה, שמילא הגג עפר ונטע בו כרם, שהוא דבר קבוע, עדיף טפי מעציץ נקוב… כיוון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ.

אם כן, הרא"ש מחדש שעציץ שאינו נקוב פטור מערלה רק אם הוא מטלטל, אבל אם הוא קבוע, הרי שהוא נחשב כמחובר לקרקע וחייב בערלה.10יש מקום לבחון האם לדעתו עצם החיבור בין האבן לאדמה הופך אותה ל"מחובר", או שמא החיבור נובע מכך שהגידול על גביה למעשה יונק מקרקע מקורית. כנראה שנחלקו בכך האחרונים: לדעת החזון איש (דיני ערלה לב) היניקה היא המחברת, ולכן אם אין יניקה גם הנחה על דבר שמחובר לקרקע תחשב כהנחה על דבר מנותק, וגם לדעת הרא"ש לא ינהגו בה דיני שביעית מן התורה. לעומת זאת לדעת הגרש"ז (מנחת שלמה א, מא אות ב) עצם החיבור באופן שהגידול מרגיש "ריח הקרקע" הופך את הגידול על המצע המנותק ואת הקרקע, ליחידה אחת, ולכן גם אם אין יניקה בפועל הגידול נחשב כמחובר לקרקע ונוהגים בו דיני שביעית (עיינו גם מנחת שלמה ג, קנז). [לפי זה גם גידולים בגג ירוק אסורים, למרות שיש יריעות המנסות ליצור חציצה בין הגג ובין הבית ומה שמתחתיו, כיוון שהגג הופך להיות כקרקע חדשה בפני עצמה].         לגבי הרצפה שלנו, העשויה מבטון ובלטות, כתב בשו"ת שבט הלוי (ו ,קסז) בשם החזון איש שלא מדובר בסלע אלא ברצפה שמאפשרת יניקה. לפי הגרש"ז, כאמור, אף אם אין יניקה הרצפה נחשבת כמחוברת בגלל "ריח הקרקע" ולכן עציץ שמונח עליה נחשב כקרקע. בעקבות חידוש זה מכריע הרא"ש, שבכרם הנמצא על הגג נוהג איסור ערלה, והענבים הגדלים בו חייבים בתרומות ומעשרות.

דברי הרא"ש נפסקו להלכה בשו"ע (יו"ד רצד,כז). לפיכך, גם לענין שביעית מסתבר שגידול על גבי סלע הצמוד לקרקע נחשב כגידול בקרקע עצמה ולא כגידול מנותק. לפי זה יתכן שגם יריעות המונחות על האדמה נחשבות כחלק מהקרקע והגידולים שעליהם לא נחשבים כמנותקים.11אולם, יש הסבורים שבניגוד לגידול הנמצא על אבן, גידול על יריעה אכן נחשב כעציץ שאינו נקוב. לדעתם, הרא"ש דיבר על גידול על גבי סלע כזה שהצמח יכול לינוק דרכו מהאדמה, אך גם הוא יסכים שגידול על גבי יריעת פלסטיק שנעשתה במיוחד כדי לנתק את מה שמעליה מן האדמה - אינה נחשבת כמחוברת לקרקע (עיינו בדברי הרב אליהו והרב שפירא (בצאת-השנה ב,ג,עמ' פז), וכן בדברי הרב ישראלי (הובא בקטיף-שביעית עמ' 110, הע' 23), המתירים באופן זה. אף על פי כן, הרב אליהו בסופו של דבר דרש עציצים מנותקים, כפי שעולה מדבריו בספר הזיכרון לרב דאום, וכן הובא בשמו בקטיף-שביעית שם). אמנם הגר"א (שם ס"ק סג) חלק על הרא"ש, אולם קשה להתיר לעבוד בקרקע בשביעית באמצעות פתרון שהשו"ע חולק עליו.12הרא"ש מביא שלוש ראיות לדבריו. המרכזית שבהן היא ממשנה במעשרות (ה,ב): "בצלים, משהשרישו בעליה - טהרו מלטמא; נפלה עליהם מפולת והם מגולים - הרי אלו כנטועים בשדה". המשנה עוסקת בשני מקרים: א. בצלים שהשרישו בעליית גג שיש עליה אדמה, שאינם מקבלים טומאה; ב. בצלים שנפלה עליהם מפולת ורק עליהם מגולים, שהם נחשבים כנטועים בשדה וחייבים בשביעית ובמעשרות, והתולש מהם בשבת חייב (ברטנורא שם). לא ברור מאיזה מן המקרים הוכיח הרא"ש את שיטתו - האם מן הרישא, שם נחשבים הבצלים כמחוברים לענין טומאה, או מן הסיפא, שם אנו רואים שהבצלים נחשבים כמחוברים לקרקע גם לעניין שבת ומצוות התלויות בארץ.         הגר"א כותב שהחלק הראשון של הרישא הוא דווקא ראיה נגד דברי הרא"ש, שכן מהמשנה עולה שהבצלים נחשבים כמחוברים רק לענין קבלת טומאה, ולא לענין מצוות התלויות בארץ, ומכאן שזריעה על גבי גג לא נחשבת לזריעה בקרקע (הטעם לכך שדין טומאה שונה מדין מצוות התלויות בארץ הוא על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (שם), שאוכל כזה כבר נפסד מהאפשרות לאוכלו ולכן אינו מקבל טומאה, ולא מפני שהוא נחשב כמחובר לקרקע). בנוגע לסיפא הסביר הגר"א שכלל לא מדובר על המקרה שברישא אלא על גידולים שנמצאים בשדה ונפלה עליהם מפולת, שאם רק עליהם מגולים הם נחשבים כנטועים בשדה.         לדעת הרידב"ז (על הירושלמי שם), הגר"א רק הבהיר מדוע עליית הגג אינה נחשבת "שדה" אלא רק "ארץ". לפי זה, הפטור היוצא מדברי הגר"א מתייחס רק לדינים שנאמר בהם "שדה" (כמו תרומות ומעשרות), אך גם הגר"א יסכים שגידול שנזרע בעלייה חייב בערלה, מפני שלא נאמר בה "שדה", וכמו כן הוא יודה שיש להחמיר בשביעית מפני הספק האם הקריטריון הקובע בה הוא "ארץ" או "שדה".         גם החזון-איש (שביעית כ,ו) מסייג את דברי הגר"א וכותב שהוא חולק רק לגבי זריעה ללא כוונה (כגון ע"י מפולת, כמתואר במשנה), אולם "בזרע ונטע בכוונה, מודה הגר"א להרא"ש". לפי זה, זריעה מתוכננת בשביעית על גבי דבר המחובר לקרקע תהיה אסורה לכו"ע.         עם זאת, פשטות דברי הגר"א מלמדים שהוא חולק לגמרי על הרא"ש, ולדעתו בכל המקרים של זריעה על הגג אין חיוב במצוות התלויות בארץ גם אם מעוניין בזריעה זו, כיוון שלדעתו גג איננו נחשב כמחובר לקרקע (כך הסביר הרב פרנק בשו"ת הר-צבי, זרעים ב,לו). הרחבה נוספת בעניין זה ראה במאמרו של הרב יואל פרידמן, התורה-והארץ ו עמ' 357-340.

כדי לפתור בעיה זו, יש לגדל את הגידולים בתוך עציצים הניטלים, בנוסף להיותם מונחים על גבי האדמה הנמצאת על יריעות הפלסטיק. באופן כזה, ברור שהגידול מנותק מהקרקע (עיינו מנחת-שלמה שם).

2. גודל העציץ

דיון נוסף שהתפתח לאור דברי הרא"ש מתייחס לגודל העציץ. כפי שראינו, הרא"ש כותב שגידול על סלע נחשב כגידול על קרקע, והסביר את ההבדל בין עציץ שאינו נקוב לגידול על סלע שצמוד לקרקע בשני טעמים: א. עציץ שאינו נקוב הוא דבר מטלטל, בעוד סלע הצמוד לקרקע הוא דבר "מחובר וקבוע ויונק מן הארץ"; ב. לא מקובל לזרוע בעציץ שאינו נקוב, אך מקובל לזרוע בסלע הצמוד לקרקע.

האגלי-טל (קוצר ג,י) מדייק מדברי הרא"ש, שרק דבר שמוגדר כדבר המטלטל יכול להחשב עציץ שאינו נקוב, אך עציץ לא נקוב שאינו מטלטל נחשב כמחובר לקרקע:

הנזרע על גבי כלי גדולה שאינה מטולטלת אף שאינה נקובה חשוב מחובר… זה נלמד מהתשו' הרא"ש שהעתקנו לעיל סק"ט, דתלי טעמא דעציץ שאינו נקוב דחשוב תלוש משום דהוא דבר המטלטל, משמע דאי לא הוה מטלטל הי' דינו כמו בעלייה דחשוב מחובר, שהרי הרמב"ם פרק יב מה' ט"מ ה"ב כתב דכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים. ובהשגות הראב"ד שם דה"ה כלי עץ הבאים במדה… ואם כן הוי כמו עלייה ממש.

מכיוון שכלי ש"בא במדה", דהיינו שהוא מחזיק ארבעים סאה (פיה"מ לרמב"ם כלים כד, ג), אינו מקבל טומאה, מוכח שהוא נחשב כמחובר לקרקע ולא כדבר מטלטל. מכאן הסיק האגלי-טל שכל כלי שמחזיק ארבעים סאה נחשב כמחובר לקרקע, גם לעניין מצוות התלויות בארץ (ולענין איסורי זריעה ותלישה בשבת).

יש מקום לדון בדברי האגלי-טל מכמה טעמים. ראשית, באופן פשוט הניגוד שמציב הרא"ש כנגד "מטלטל" איננו דבר ש"לא מטלטל", אלא דבר "מחובר וקבוע ויונק מן הארץ". וכך כותב שבט-הלוי (ח, רלב):

הנה יסוד דברי הרא"ש ברור דאין סבת היות כרם על הגג כרם גמור לכל מילי מטעם שהגג והבית מחובר לקרקע שלמטה, אלא מטעם שמילוי העפר שעל הגג בפני עצמו כרם גמור ושדה גמורה היא, ונדון בפני עצמו כשדה היות שדרך בני אדם לזרוע ולנטוע כן, ומה דמהני עציץ נקוב הוא רק שמתוך שהוא נקוב והשרשים יונקים מן הארץ שלמטה נעשה חלק בלתי נפרד מן השדה, ואעפ"י שאין דרך לנטוע בעציץ מכל מקום בטל להשדה ע"י יניקת השרשים.

כלומר, עציץ נקוב נחשב כמחובר לקרקע מפני שהשורש שיש בו מחבר בינו ובין האדמה שתחתיו והופך אותם לדבר אחד. אולם עליית גג נחשבת כמחוברת לקרקע לא מפני שיש משהו שמחבר אותה לקרקע ומבטל אותה כלפי השדה, אלא מפני שחיבור העלייה לקרקע באופן קבוע הופך את העלייה עצמה להיות שדה. לפי זה, כל דבר שלא מחובר לקרקע באופן קבוע, אף אם הוא לא נחשב כמטלטל, לא נחשב כעציץ נקוב אלא כעציץ שאינו נקוב (מפני שהוא עצמו לא נחשב כשדה, ואין שום דבר אחר שיחבר אותו לשדה עצמה ויבטל אותו כלפי לאדמה).

חיזוק לדבר ניתן להביא מכך שהסוגיה שעליה דן הרא"ש (מנחות פד,ב) מדברת בין השאר על ספינה, ומבואר שבספינה אין דין של ערלה. ובפשטות, גם אם ישנו עפר בספינה, והספינה היא דבר כבד שמכיל יותר מארבעים סאה, הרי שהיא לעולם לא בטלה לקרקע כיוון שהיא ניידת (עיינו שפת-אמת שבת פג,ב ד"ה דאמר).

זאת ועוד: גם אם נקבל את דברי האגלי-טל ביחס להגדרת "מחובר", הרי שעדיין אין זה דבר מקובל לזרוע בעציצים. גם אם במפעל מסוים עושים כן, הרי שעדיין הדרך המקובלת היא שלא מגדלים גידולים בעציצים שאינם נקובים אלא בקרקע (או בעציצים נקובים), ולכן מצד הגדרה זו אין משמעות לגודלו של העציץ, וכל זמן שלא מקובל לזרוע בו – אין הוא נחשב כמחובר לקרקע.

למרות האמור, פוסקים רבים הביאו את דברי האגלי-טל להלכה וקבעו כי על העציצים להיות בגודל שמאפשר לטלטל אותם.13הרב שאול ישראלי והרב מרדכי אליהו, קטיף-שביעית עמ' 110, הערה 21; תשובות-והנהגות ד,רנח; דרך-אמונה שמיטה ויובל א, ציון-ההלכה קי; ועוד. השיעור של ארבעים סאה נתון במחלוקת. לדעת הרב שאול ישראלי (קטיף-שביעית עמ' 110 הערה 21) השיעור הוא 330 ליטר (על פי חישובו של הגר"ח נאה), ולדעת החזון-איש השיעור הוא כ-650 ליטרים, וכך פסקו במשפטי-ארץ (ח,ה סעיף 6).

במקרה שלנו העציץ גדול מאוד, והוא מכיל למעלה מ-400 ליטר, כך שלפי הרב ישראלי הוא נחשב לכאורה כמחובר לקרקע. אך מסתבר שלמרות זאת יש סיבה טובה להקל: כל סיבת החומרה היא שהעציץ הופך להיות כחלק מן האדמה מחמת קביעותו. אולם כל זה שייך אם העציץ קבוע. אמנם בנידון דידן, מכיוון שבבסיס ה'עציצים' קבועים גלגלים והם מיועדים לתנועה ממקום למקום על גבי מסילה, הרי שאי אפשר לראות אותו כבטל אל הקרקע, כי אין קרקע מסוימת שהוא נמצא עליה. חילוק זו מופיע גם לגבי טומאה וטהרה, שלגביה פסק הרמב"ם (כלים ג,א) שכלי המיטלטל גם כאשר הוא מלא (ולא רק כאשר הוא ריק) נחשב ככלי לענין טומאה:

וכל כלי עץ העשוי להתטלטל מלא וריקן כשק אפילו היה מחזיק מאה סאה, ואף על פי שיש לו שוליים, הואיל ואינו עשוי לנחת הרי זה מקבל טומאה דין תורה כשאר כלי קיבול.

היות שבמקרה שלנו המגשים שבהם נשתלים הצמחים מיטלטלים גם כאשר הם מלאים, הרי שהם נחשבים ככלי וממילא לא ניתן לראות כקבועים וכמחוברים לקרקע. כפי שכתבנו, ניתן להביא חיזוק בדיוק למקרה שלנו מהמקרה של ספינה. ספינה הינה דבר מטלטל. לכן, למרות שהיא כבדה ואי אפשר להרימה, הרי שאין בה דיני שביעית, וכך גם בכלים שלנו, שלמרות שהם כבדים, כיוון שהם ניידים אין בהם קדושת שביעית. לכן למעשה מותר לזרוע (באופן המבואר לעיל) גם בעציצים גדולים יותר מ-330 ליטר, אם הם נוסעים על מסוע ואינם עומדים במקום קבוע.14לטענות שבגוף הדברים יש לצרף את שיעור ה'קביעות' על פי החזון-איש, ואת העובדה שדיוקו של האגלי-טל איננו הכרחי (וכמו שהתבאר), וכן את העובדה שבפשטות הגר"א חולק על הרא"ש וסובר שזריעה בעליית גג נחשבת כזריעה בעציץ שאינו נקוב. עוד יש להוסיף שלגבי הכנת העציץ לזריעה ולגבי הזריעה כתב הרש"ז (מנחת-שלמה א,מ) סברא להקל אפילו בעציץ נקוב, שכן החיבור בין העציץ לקרקע נוצר רק על ידי היניקה, וממילא קודם להשרשת הזרע בקרקע אין לראות את העציץ כמחובר ויש להתייחס אליו כאל עציץ נקוב (ולכל הפחות אין בזה איסור תורה). ואף שלמעשה אין אנו סומכים על סברא זו לבדה, אפשר לצרף אותה כדי להקל בנידון שלנו.

ד. פעולות חקלאיות על ידי רובוטים

גם לוּ היינו אוסרים את הזריעה בעציצים המדוברים מצד גודלם וקביעותם, יש לדון האם אפשר להתיר את הזריעה מטעמים אחרים.

1. פעולה בגרמא

באופן פשוט, איסורי השביעית מוטלים על האדם העושה אותם – "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה,ד). אולם בנוסף ללאווים, התורה מצווה גם במצוות עשה – "ושבתה הארץ שבת לה'" (שם,ב; סה"מ לרמב"ם עשה קלה; ספר-החינוך,קיב).

בנוגע למהות מצוות עשה זו נחלקו הראשונים: יש שפירשו שהמצווה היא שהקרקע תשבות ממלאכה, דהיינו שיש ציווי המחייב את בעל השדה לדאוג שכלל לא תהיה עבודה בקרקע שלו, אף אם לא הוא זה שעושה את העבודה. כך משמע מדברי האבן-עזרא (ויקרא כה,ב), תוספות ר' אלחנן (ע"ז טו,ב), תוספות רי"ד (שם) ועוד. לדעתם, יהודי המאפשר לגוי לזרוע בשדהו עובר בעשה, כיוון ששביתת הארץ מתבטלת.

לעומת זאת, יש שפירשו שמצוות העשה מוצמדת ללאווים, ומשמעותה היא שמי שעובד בקרקע בשביעית עובר לא רק על הלאווים אלא גם מפר את שביתת הקרקע ובכך עובר בעשה. לפי אפשרות זו, אין מצווה או איסור המוטלים על בעל הקרקע כאשר הוא עצמו לא עובד בשדה. כך משמע מדברי התוספות (ע"ז שם ד"ה מי),15אם כי אפשר לפרש את דברי התוספות כך שלדעתם אכן תהיה מצווה שמוטלת על בעל השדה ומחייבת אותו שהקרקע תשבות, אלא שמצווה זו מופרת רק כאשר אדם "בר חיובא" (כלומר שמוטלים עליו איסורי העבודה בקרקע בשמיטה) עובד באדמה. ממילא, אם גוי עובד בשדה זו, בעל השדה לא עובר על הלאו, אך אם יהודי עובד בה, הרי שהעובד בקרקע עובד על הלאווים, ובעל השדה עובר על העשה (וכך פירש את דבריהם בשו"ת בית-שערים יו"ד,תו). אולם החזון-איש (שביעית יז,כה) והרש"ז (מעדני-ארץ שביעית,יג) מפרשים שלדעת התוספות אין ציווי נפרד שמוטל על בעל השדה. וכך דעת רבים מן האחרונים (בהם הרב קוק (שבת-הארץ א,א; קונטרס-אחרון א סק"א), הרש"ז אוירבך (מעדני-ארץ שביעית, יג), החזון-איש (שביעית יז,כה) ועוד).16בלשון הרמב"ם יש לכאורה סתירה בעניין זה. מחד, בספר המצוות הוא כותב "שצוונו לשבות מעבודת הארץ", דהיינו - חובת גברא, וכך עולה מדבריו בתחילת הלכות שמיטה ויובל (א,א). אולם ברמזים שבפתיחה להלכות שמיטה ויובל נקט הרמב"ם בלשון המשתמעת כאפשרות הראשונה: "שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה"!         הרב קוק (קונטרס-אחרון שם) מסביר, שמבחינה מעשית, הציווי הוטל על האדם ואסר עליו לעשות מלאכות בקרקע, אך מבחינה מהותית, מטרת האיסורים היא שביתת הקרקע. לכן, כאשר האדם עובד באדמה הוא אמנם עובר מבחינה פורמלית על הלאווים, אך מבחינה מהותית, מצד "צורת העבירה", הבעיה היא "לא רק מה שהוא עובד את הארץ אלא גם מה שהארץ אינה שובתת". לכן, בפירוט ההלכות הנוגעות למעשה, שם אין משמעות לכך שהארץ צריכה לשבות, נקט הרמב"ם בלשון "לשבות מעבודת הארץ", ואילו בכותרת ההלכות, שם מתייחס הרמב"ם למהות המצווה, "צייר ציור ע"פ האמת: שתשבות הארץ ממלאכתה, שכשבא לעבור על מצווה זו הקפידא היא על מניעת שביתת הארץ". וכעין זה כתב ר' אשר וייס (מנחת-אשר שביעית א,ה). עם זאת, יש מי שביאר אחרת את דברי הרב קוק - ראה שו"ת 'באהלה של תורה' (ג,ט, עמ' 104).

אחת ההשלכות החשובות למחלוקת זו היא היחס לפעולה שנעשית בגרמא. דהיינו: המלאכה לא מתבצעת על ידי האדם המפעיל את המכונה באופן ישיר, אלא הלחיצה של האדם על כפתור ההפעלה תגרום לפעולה מסוימת, שתגרום גם היא לפעולה נוספת, ורק היא תבצע את המלאכה.

לעניין שבת, עשיית מלאכה בגרמא לא נאסרה מן התורה (שבת קכ,ב); מה הדין לגבי שביעית? הרצ"פ פרנק (הר-צבי זרעים ב,לב-לד) תולה את השאלה בחקירתנו: אם מצוות העשה של "ושבתה הארץ" מוטלת על העובד בקרקע ולא על בעל השדה, הרי שעבודת קרקע שלא נעשית ע"י האדם באופן ישיר אלא בגרמא, לא תיאסר. אולם אם הציווי על שביתת הקרקע מוטל על בעל השדה, מסתבר שהאדם מצֻווה לדאוג שהקרקע שלו לא תעובד גם אם הוא לא ביצע את האיסור באופן ישיר, וממילא אם יזרע בגרמא הוא יעבור על איסור עשה של "ושבתה הארץ".17כמובן, ישנם שיקולים נוספים, למשל: יתכן שאיסור הזריעה הוא לא בעצם פעולת הזריעה, אלא בגרימה לכך שהזרע יושרש בקרקע, ואם כן, לא יהיה הבדל בין זריעה "ישירה" ובין זריעה בגרמא (עיינו אגלי-טל זורע ב,ח סק"ב). מאידך, יתכן שאף אם יש ציווי שהקרקע תשבות, פעולה בגרמא אינה נחשבת כהפרה של השביתה, ואנו רואים זאת כאילו הקרקע נזרעה מאליה. לכן, ההכרעה למעשה אינה קשורה בהכרח לחקירתנו היסודית. למעשה, אין להקל ולעשות מלאכות על ידי גרמא, למעט במקרים חריגים (עיינו 'שמיטה – הלכה ממקורה' עמ' 78; קטיף-שביעית עמ' 43 הערות 27-26).

כאשר המלאכה נעשית על ידי מכונה אוטומטית – מצד אחד, הלחיצה על כפתור ההפעלה נעשית פעם בכמה שבועות, וניתן אף לעשותה על ידי גוי. כל התהליך אוטומטי לחלוטין, ובכך הדבר טוב יותר, ואולי אף האוסרים גרמא יסכימו להקל במקרה זה. מצד שני, זו הדרך הרגילה לעשות מלאכות אלו (בטכניקה רובוטית) ולכן מסתבר שאין זו גרמא. זאת ועוד: גוי יכול לעשות את המלאכות האסורות מבחירתו, ללא שום הוראה מהיהודי, ואילו הרובוט עובד רק על ידי הוראה ופעולה של יהודי, שבלעדיה הרובוט לא היה פועל, ואם כך יש כאן ממד חמור יותר.18כאשר גוי עובד בשדה של יהודי בהוראתו ובהדרכתו של בעל השדה יתכן שיש בעייתיות מצד "אמירה לנכרי" (עיינו שבת-הארץ, קונטרס-אחרון א,א; שיעורי-שביעית לגר"מ גרוס, א, עמ' יח; מנחת-אשר שביעית,כא; 'שיעורי שבט הלוי' שביעית א,א עמ' כה; שו"ת בנין-אב ג,מא). לחיצה על כפתור הפעלה של רובוט חמורה יותר אף מאמירה לנכרי, שכן זו פעולה ממשית שהיהודי עושה ושבלעדיה אין שום אפשרות לעבודה בקרקע על ידי הרובוט (בעוד הגוי יכול לעבוד גם ללא הוראה מהיהודי).

2. פעולה על ידי מכונה

נקודה נוספת שיש לבחון היא היחס למעשה המכונה. מן התורה אסורות רק ארבע מלאכות בשביעית – זריעה, זמירה, קצירה ובצירה, ושאר המלאכות קרויות "תולדות" ואסורות רק מדברי חכמים (אף שבשבת גם תולדות אסורות מן התורה) (מו"ק ג,א; רמב"ם שמיטה ויובל א,ב-ג).

מתי פעולה מסוימת נחשבת כאב, ומתי היא נחשבת כתולדה? פעולות כגון השקיה או זריעת צמחים במים, הנחשבות לגבי שבת כתולדת מלאכת זורע (רמב"ם שבת ח,ב), בודאי יחשבו כתולדה גם לגבי שביעית, מפני שעצם המעשה הנעשה בהם שונה מהזריעה הרגילה (השקיה), או מפני שתוצאתם שונה (זריעה במים).

האם שינוי שאינו נוגע לעצם מעשה הזריעה, או שאינו נוגע לתוצאת המעשה, יכול להיחשב כשינוי? שאלה זו עלתה לדיון בדברי הרצ"פ פרנק (הר-צבי או"ח א,רח), שדן בשאלה האם כאשר אדם זורע ע"י מכונה, הדבר נחשב כאב או כתולדה.19הורדת רמת האיסור מדאורייתא לדרבנן אינה מתירה כמובן את המלאכה, אך היא הופכת למשמעותית בצירוף שיקולים נוספים. למשל: למעשה, היתר מכירה מועיל רק על מנת לעשות מלאכות מדרבנן, ולא מלאכות דאורייתא. אם נגדיר עשיית מלאכה ע"י מכונה כפעולה האסורה מדרבנן ולא מדאורייתא, הרי שבמקרה בו יש היתר מכירה, ניתן להתיר גם אותה. במקרה כזה, עצם המעשה שווה לחלוטין לפעולת הזריעה הרגילה, ורק "לגבי אדם הפועל יש שינוי, שלא עשה מלאכה זו ישר בידיו אלא ע"י עקיפין". ובכל זאת, הרצ"פ סבור ששינוי כזה יחשיב את המלאכה כתולדה ולא כאב:

יש לדון, דבכל שינוי איזה שהוא, בין בגוף הזריעה בארץ ובין שיש שינוי רק בפעולתו כדי להביאה לידי מלאכת זריעה, כבר יצא מכלל אב.

הרב פרנק הוכיח את דבריו ממלאכת קוצר (בשבת), שכאשר היא נעשית בכלי היא נחשבת "אב" וכאשר היא נעשית ביד היא "תולדה", אף שאין כל הבדל בתוצאה, ומכאן שגם שינוי שאינו נוגע לעצם המלאכה הופך אותה לתולדה (אך יש מקום לדון בראיה זו).

בניגוד לכך, דעת החזון-איש (שביעית כה,לח) היא שרק שינוי באיכות התוצאה של המלאכה הופך אותה לתולדה. בזריעה באמצעות מכונה אין כל שינוי באיכות הזריעה, וממילא זהו אב מלאכה גמור שאסור גם בשביעית:

לא מיקרי תולדה אלא בשינוי בצורת המלאכה, כמו משקה מים לזרעים, אבל כשאין שינוי בצורת הזריעה ובצורת החרישה, אלא האדם הכין השתלשלות אמצעיות בין מעשיו לעצם הזריעה… הרי זה בכלל האב של זריעה.

נציין, שגם על פי דברי החזון-איש, עדיין יש מקום לדון להגדיר את פעולת המכונה כפעולה שאינה מיוחסת לאדם, ושקולה למלאכה הנעשית בגרמא, ובכך לאפשר את השימוש בה במקרים מסוימים (כמבואר לעיל).20הרצ"פ (שם) נוטה לומר שזריעה ע"י בהמה המוליכה עגלה מנוקבת שממנה נופלים זרעים, נחשבת כזריעה בגרמא אע"פ שהבהמה מונהגת בידי אדם. על יסוד היתר זה נבנו מכונות גרמא שונות ע"י מכון צומת (עיין "מיכשור הלכטכני לשמיטה", תחומין ב עמ' 440-428). אולם הרב זאב ויטמן ("זריעה באמצעות מכשיר גרמא בשביעית", תחומין ז עמ' 82-53) טוען כי אף אם הרצ"פ סבור שזריעה ע"י בהמה נחשבת כגרמא, לא ברור שהוא סבור כך גם לגבי טרקטור או מכונה אחרת המונהגת באופן ישיר על ידי אדם. מסקנה דומה כתב גם החזון-איש (כז,א) בנוגע לחרישה ע"י מכונה, ולדעתו "אף אם אין כאן כוח האדם בעצם החרישה, המכונה היא כלי האומנות של האדם, ועמידת המכונה על השדה וכיוון הפרקים על מכונם לצורך החרישה זהו מלאכת חרישה". טענה נוספת שהעלה החזו"א היא, שכיון שהדרך לחרוש היא ע"י בהמה, הרי ש"זהו עיקר המלאכה", וממילא אין בכך כל שינוי מעצם המלאכה ובוודאי אין זו גרמא (ועיין בסוף דברי הרצ"פ שם, שהשיב על טענה זו של החזו"א). לפי טענות אלו מסתבר שיש לאסור שימוש ברובוט. עם זאת, גם הרב ויטמן (שם הערות 30 ו-38) מודה שיש אפשרות להמצאת מכונה שבוודאי תחשב כגרמא, עי"ש.

העולה בידינו הוא שקשה להסתמך על הגדרת פעולת הרובוט כ"גרמא" או כ"תולדה" כדי להתיר את השימוש בו, שכן פעולה זו נחשבת לפעולה ישירה המופעלת על ידי האדם. אך כאמור, במקרה שלנו אין אנו זקוקים להיתרים אלו, שכן כלל לא מדובר בפעולה הנעשית בקרקע אלא בפעולה שנעשית על גבי מצע מנותק, וממילא אין בה כלל בעיה של הפרת שביתת הקרקע. עם זאת, לרווחא דמלתא, הלחיצה על הפעלת הרובוט תיעשה על ידי גוי.

נראה שצירוף שני צדדי הקולא, המצע המנותק והרובוטיקה, יוצר השלמה של החיסרון ההלכתי שבכל אחד מהם. עיקר החיסרון בפתרון הרובוטי הוא שבפועל אין כאן "שביתת הארץ". חיסרון זה מושלם ע"י המצע המנותק שאינו "אדמת ארץ ישראל". מאידך גיסא, החיסרון העיקרי במצע מנותק (העונה על הדרישות המחמירות, כמבואר לעיל) הוא שהגידול נעשה בדרך הרגילה שבה עובד האדם בשמיטה. חיסרון זה מושלם ע"י החלפת האדם ברובוט (ע"פ שיטת הרב פרנק), וק"ו אם הפעלתו תיעשה על ידי גוי (שאז יותר הדבר גם לפי החזון-איש).

ה. הנחיות מעשיות

אלו התנאים המרכזיים המאפשרים גידול בחממות ובמצע מנותק:21להוראות מלאות ומקצועיות, עיין קטיף-שביעית (יז; יח; לט).

1.   החממה צריכה להיות בנויה מרשת בצפיפות של יותר מ-50%. רצוי שהרשת תהיה צפופה אף יותר, ואפילו אטומה ממש אם ניתן. במקרה הנידון החממה אכן אטומה ממש.

2.   על הקרקע יש לשים חומר אטום למים, רצוי יריעת פוליאתילן (אך לא די בפלריג). יש להשתדל שלא תיווצר על היריעה שכבת עפר דקה (דפי הלכה לחקלאים, עמ' 9).

3.   הצמחים יגודלו בתוך עציצים שאינם נקובים, במנותק מהקרקע. במקרה שלנו, השתילה נעשית בעמדת שתילה המנותקת כליל מן הקרקע, ויש תחת העציצים משטח מתכת בזמן השתילה. העציצים צריכים להיות ניידים. במקרה שלנו העציצים אמנם כבדים מאוד, אבל הם נוסעים כל העת ולכן הם נחשבים כניידים.

4.   לפי חומרת הרב אלישיב, יש למכור את העציצים לגוי (בוודאי אין בכך בעיה של "לא תחנם", וכן יש גמירות דעת מלאה של המוכר).

5.   לפי חומרת הרב אלישיב, רק מלאכות דרבנן ייעשו ע"י יהודי ומלאכות דאורייתא ייעשו על ידי גוי. במקרה שלנו, כל המלאכות נעשות על ידי המכונה. עם זאת, מכיוון שמידי פעם (פעם בשבועיים לערך) צריך להפעיל מחדש את המערכת בלחיצת כפתור (או לעדכנה במחשב), מצד הדין גם יהודי יכול לבצע את הפעלה, אך ראוי לכתחילה שזו תיעשה על ידי גוי.

במציאות הנוכחית, הקטיף (שהוא מלאכה האסורה מן התורה כאשר הוא נעשה בצורה מסחרית) נעשה באופן ידני. מעיקר הדין יש מקום להקל בדבר גם ע"י עובדים יהודים, כיוון שאין קדושת שביעית בגידולים אלו, אך מכיוון שמדובר על מלאכה דאורייתא, טוב יותר לעשות זאת על ידי גויים. מכיוון שהמציאות היא שרוב העובדים בחממה הם גויים, יש לדאוג שבמחלקה זו יהיו כולם גויים, ומיעוט היהודים שעובדים בחממה יעבדו במחלקות אחרות.

כאשר מתקיימים כל התנאים הללו, ניתן להפעיל את החממה ללא חשש, והתוצרת החקלאית אינה קדושה בקדושת שביעית.