חשמל ואלקטרוניקה בשבת – הגדרות

מכשירי חשמל ואלקטרוניקה מקיפים אותנו מכל עבר ומלווים אותנו כמעט בכל צעד ושעל. החשמל והאלקטרוניקה משמשים לתאורה, לחימום, לקירור, לתקשורת, למיכשור ולציוד רפואי – בבית, במוסד, במפעל, במשק, בחנות, ברחוב ובכל פינה בחיינו.

מוסכם על הכול כי אסור להפעיל מיכשור וציוד חשמלי בשבת ובחג, אלא רק במקרי (ספק) פיקוח נפש וכיו"ב. מאידך, לא הכול בקיאים במהות איסור חשמל בשבת ובשאלה אם אמנם כל מה ש'נושם' חשמל זהה מבחינת רמת חומרתו.
ל"ט מלאכות האסורות מן התורה מנויות במשנה (שבת פ"ז מ"ב) ו"תולדותיהן כיוצא בהן" (ב"ק ב,א). לכל אב יש 'תולדות' שאף הן אסורות מן התורה. האם פעולות חשמליות נכללות במלאכות אלו? ואם כן, האם כל הפעלה חשמלית ואלקטרונית מכל סוג שהוא?

א. מכשיר חשמלי עם חוט להט

1. 'גחלת של שבת'

המלאכה המיידית העולה בראשנו, המקשרת את החשמל למלאכות השבת, היא מלאכת מבעיר, והיפוכה: מכבה. האומנם כל פעולה חשמלית היא הבערה?

המושג ההלכתי הקרוב ביותר לחשמל הוא 'גחלת של מתכת', דהיינו מתכת מלובנת, זוהרת וחמה. פעמיים נזכרת גחלת של מתכת זו בגמרא במס' שבת, ובשתיהן לעניין כיבוייה ולא לעניין הדלקתה. כך בשבת מב,א:     

אמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ… במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה (=האוסר).

והסביר רש"י:

דלא שייך כיבוי בהכי (=במתכת) מדאורייתא, ומדרבנן אסורה, והיכא דאיכא ניזקא לרבים לא גזרו על השבות. אבל לא  של עץ – דאיסורא דאורייתא היא וחייב סקילה.

כיו"ב בשבת קלד,א:

אין ממתקין אותו [=את החרדל; ביום טוב] בגחלת. והתניא: ממתקין אותו בגחלת? לא קשיא, כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ.

וברש"י:

בגחלת של עץ אסור, דשייך בה כיבוי לפי שעושה פחם. גחלת של מתכת לא שייך כיבוי דאינו נעשה פחם.

מצינו אפוא שכיבוי 'גחלת של מתכת' מוגדר כאיסור דרבנן בלבד. לא מצינו בגמרא מה דינו של מבעיר גחלת של מתכת.

2. הבחנה בין 'אש פתוחה' ל'גחלת של מתכת'

רש"י ביאר שכיבוי גחלת של מתכת אסור רק מדרבנן משום "דאינו נעשה פחם", בניגוד לגחלת של עץ הנעשית פחם. ממילא אין ללמוד מדין כיבוי שגם הבערת גחלת של מתכת אסורה מדרבנן בלבד, ומסתבר לומר שהיא איסור דאורייתא כאש ממש. ומכאן שהדלקת חשמל שיש בו חוט מתלבן ולוהט יכולה להיחשב איסור הבערה מדאורייתא.

והנה הלכה זו הובאה בשו"ע (או"ח שלד,כז):

גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה, יכול לכבותה בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ. 

ובעל מגן-אברהם שם (ס"ק לה) פירש בשונה מרש"י:

ובשל מתכת ליכא כיבוי דאינו שורף.

מהי כוונתו? לדעתו, אש מוגדרת לא רק בהפקת חום ואור (אלמנטים אלו שווים ל'אש' ול'גחלת של מתכת'), אלא מותנית במרכיב נוסף: 'שורף' – היינו מאכל חומר דלק. אם מרכיב זה מגדיר אש, ובלא איכול דלק אין זו הבערה, יש מקום לומר שהגדרה זו כוחה יפה גם לעניין מבעיר, ולא רק לעניין מכבה. לפי הגדרה זו, ב'גחלת של מתכת' אין איסור תורה הן בכיבוי הן בהבערה.

ומכאן לחשמל. נורת 'אגס' מכילה חוט להט שהוא ממש 'גחלת של מתכת', שבה הזוהר מנוצל והחום הינו תופעת לוואי הכרחית. גם גופי חימום לסוגיהם (בתנורים, במיחמים וכדו') הם בעצם 'גחלת של מתכת', אך הללו מיועדים להפקת חום, והזוהר (האדמומית שבדרך כלל אינה נראית בגופי חימום מודרניים, שבהם הסליל המתכתי הלוהט מכוסה בצינור מעטפת) איננו רלבנטי לתפקוד. מכל מקום אלמנטים חשמליים אלו אינם מאכלים את המתכת המתלבנת, ואינם שורפים שום חומר על אתר.

מהגדרת אש זו עולה שהדלקת חשמל שיש בו מתכת מלובנת אינה הבערה דאורייתא.

3. שיטת הרב גורן

ואכן זו שיטת הרב שלמה גורן זצ"ל ("הדלקת החשמל בשבת", סיני כד, כסלו תש"ט):

נתתי אל לבי לחקור בענין זה ולאחר חקירה ודרישה יסודית התחוור אצלנו ללא כל צל של ספק, פסק הלכה ברורה על הדלקת החשמל בשבת… שברזל מלובן אינו נדון כאש כלל משום שאינו בוער ממש… ובפירוש המג"א הנ"ל ברור שכוונתו במה שכתב "שאינו נשרף" – שאינו כלה ונהפך לאפר… והדבר פשוט עד למאד שאין שום מקום להחמיר בחוט זה שבתוך החשמל ממתכת המתחמם ע"י אש ממש… ולפי"ז נתברר היטב שאין כלל חיוב דאורייתא על הדלקת מנורת החשמל בשבת.

ומצאתי שכבר קדמו בשו"ת מהרש"ם (סי' רטו):

ולא אכחד כי אני חוכך בלבי אם בההבערה וכיבוי של העלעקטריציטט [=חשמל] יש בו מלאכה דאורייתא, כיון שלא היה כמוהו במשכן… י"ל דליכא משום הבערה וכיבוי בכהאי גוונא שהרי אינו אש ממש, ואינו שורף החוט ברזל כאש דידן שאוכלת ואינה שותה. והוא מעין דוגמת אש שלמעלה דכתיב גבי סנה שנתפלא משה רבנו ע"ה "מדוע לא יבער הסנה" [= "הסנה בוער באש והסנה איננו אוכַּל"]… ויהי מה כי אם אמנם לא אוכל להחליט, אבל אני חוכך מאד בזה. ולכן יש לצדד להקל בכה"ג דנידון דידן [=הדלקת חשמל וכיבויו בבית הכנסת בשבת ע"י נכרי] שהוא לצורך כבוד בית הכנסת ונוגע להפסד מעות מקומות המקודשים. 

4. דעת הרמב"ם

אך מסקנה זו עומדת בניגוד להלכה מפורשת ברמב"ם (שבת יב,א):

המחמם  את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב.

דברי הרמב"ם ברורים ומפורשים, שיש איסור הבערה דאורייתא במתכת. כנראה, לדעתו, הגדרת אש איננה קשורה בכילוי החומר. אכן, דברי הרמב"ם הללו תמוהים כשלעצמם: (א) לא נזכר בהלכה זו שהמתכת נעשית גחלת, דהיינו מאירה ומחממת. (ב) הטעם "כדי לצרפו במים" מוקשה, שהרי שיטת הרמב"ם שגם מלאכה שאינה צריכה לגופה, ללא כל תועלת וצורך, אסורה מן התורה. מדוע אפוא נדרש כאן "כדי לצרפו"?

הרב גורן, במאמרו הנ"ל, דן באריכות בדברי הרמב"ם, ולדעתו איסור הבערה מן התורה יהיה במתכת רק במקרה בודד: כאשר כוונת הלהט "כדי לצרפו במים". הוא נחוש בשיטתו שאין איסור מן התורה להבעיר בשבת נורה חשמלית או גוף חימום שאינם 'שורפים' את חומר הבעירה במקום ההדלקה.

5. הרש"ז אוירבך

הרב ש"ז אוירבך (מנחת-שלמה ח"ב סי' יט, בעניין מנורת ניאון) נחלק עליו בלשון חריפה:

והנה בענין אור החשמל היו כאלה שהתחילו לפקפק אם נקרא אש או לאו, אולם הדבר הוא פשוט וברור שהוא אש גמור, והחוט הדק שבתוך המנורה שמלבין ולוהט ומפיץ אור דינו כגחלת של מתכת. ואע"פ שהוא סגור בתוך זכוכית שהורק ממנה יסוד החומצה [=החמצן] ומשום כך אין החוט כלה ונשרף, מ"מ אין אנו יכולים כלל לדרוש מעצמנו ולחדש דאיסור הבערה הוא רק מחמת השריפה והכליון, אלא… דעצם עשיית אש או הגדלתו היינו מבעיר וכמו"ש הרמב"ם "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב", וכ"ש אם מחמם אותו עד שמלבין ומאיר או מאדים ומבשל.

[ואותן שרוצין לסתור טענה זו באמרם שגם חוט זה הולך וכלה מעט מעט מפני החם ואחרי ט"ו או כ' אלף שעות הוא נשרף לגמרי, לדעתי אין שום ממש בטענה זו… [שאם] בעינן דוקא שריפה וכליון היינו מצריכים שהכילוי יורגש בחוש הראות שלנו, ולא הוי סגי במה שנכלה ונשרף לאחר כ' אלף שעות.]

ואף אם חכמי הטבע יודעים להבדיל בין אש החשמל לסתם אש, מ"מ לענין דינא דא ודא אחת היא. גם בין אש של עצים ושל נפט וספירט יש הבדלים ואפי"כ אין להם שום ערך לדינא. גם פשוט הוא דאע"פ שהאש הזה נעשה ע"י דברים כימיים או ע"י דינמו, מ"מ רק לענין בישול מצינו חילוק בין כמבשל באש למבשל בחמה, משא"כ לענין מבעיר. ואפי' אם מבעיר ע"י ריכוז של קרני השמש דרך זכוכית מגדלת, אע"ג דאם מחמם מים בכה"ג אסור [=רק מדרבנן] משום דחשיב כמבשל בחמה (ואפשר שמותר גם לכתחלה), אפי"ה משום מבעיר ודאי חייב.

גם נכון להעיר דאותם הטועים לחשוב דאש החשמל לא חשיב אש, וסוברים משום כך דאסור [=מדרבנן בלבד] משום מבעיר, לפי טעותם צריך להיות שגם האופה ומבשל בשבת על תנור חשמלי ייחשב [=כמבשל] בחמה… דלא חשיב אש לענין מבעיר כמו כן לא חשיב אש לענין בישול. וכמו כן לפי דבריהם יהא אסור לאפות מצה ע"ג אש חשמלי, ולא יתחייב גם בחלה כאופה בחמה דמבואר בפסחים ל"ד דאין יוצאין בו במצה ופטור מחלה…

ע"כ דשטות הוא לומר שהחוט המלובן מחמת הזרם לא חשיב אש, אלא פשוט הדבר דאין שום חילוק בין מנורות ליבון או תנורים חשמליים; הכל נקרא אש בין לענין הבערה ובין לענין בישול.

מסקנה: הדעה הרווחת היא שיש בהבערת נורת ליבון וגופי חימום חשמליים משום הבערה דאורייתא. דעת הרב גורן שמדובר באיסור דרבנן בלבד נותרה יחידאית ודחויה.

ב. מכשירי חשמל ללא חוט להט

1. היש ממש בניצוצות חשמליים?

עד כאן הדברים אמורים בציוד חשמלי המכיל חוט מלובן, 'גחלת של מתכת'. אך מה האיסור בציוד ללא חוט כזה ולא גופי חימום? למשל: מאוורר, מזגן, מקרר, רדיו, טלפון, מחשב (מסך פלזמה ללא מנורת הקרנה) וכל הציוד האלקטרוני השכיח בכל פינה מחיינו.

ב'רחוב ההלכתי' יש הממקדים את האיסור בניצוצות המתלווים לפעולות חשמליות שונות, בעיקר אם מדובר בצרכן חשמלי גדול. אפשר לראות ניצוץ תחת הפאנל בהפעלת מזגן או מקרר וכדו'. יש הטוענים כי גם במכשירים עם מתח נמוך יש לעתים ניצוץ והוא 'לב הבעיה' בשבת. הניצוץ נחשב בעיניהם כמלאכת הבערה.

לפני שנביע את דעתנו על הניצוצות נבאר כיצד הם נוצרים. הניצוץ נוצר בתוך מתג שבו מחברים שני חוטי חשמל שיש בהם זרם. כאשר החוטים 'כמעט' נוגעים זה בזה, נוצר הניצוץ שהוא זרם ה'קופץ' מחוט לחוט ומדלג על המרווח הקטנטן שביניהם, בעת התקרבותם זה לזה. תופעה זו איננה רצויה והטכנולוגיה 'נלחמת' בה ומנסה לבטלה או להקטינה. הניצוץ שורף את המגעים, משחיר אותם בפיח ומגדיל את ההתנגדות למעבר הזרם. כמן כן, קיימים מנועים (זרם ישר) שיש בהם 'מברשות מגע' שבהן נוצרים ניצוצות כחלק מתהליך התנועה הסיבובית, כמו במקדחה חשמלית ביתית וכדו'. יש לדון אפוא בשאלה אם הניצוץ נחשב אש בשבת לעניין איסור תורה של מלאכת הבערה.

שנינו במשנה ביצה (פ"ד מ"ז):

אין מוציאין [=ביום טוב] את האוּר לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים. 

ופירש רבנו עובדיה מברטנורא:

אין מוציאין את האור משום דמוליד, ודמי למלאכה, שבורא האש הזה ביו"ט.

ולא כתב שיש כאן הבערה של ממש, ומדוע?

2. "ניצוצות אין בהם ממש" מבחינה הלכתית

אכן יש מקום להבחין בין ניצוצות שונים. ישנו ניצוץ אש הנתפס ומתלקח, כזה שיצר אדם הראשון כשטחן שתי אבנים זו בזו במוצ"ש הראשון לבריאת העולם ויצאה מהן אש (פסחים נד,א, ולכן מברכים 'בורא מאורי האש' במוצ"ש), וכמו מצית סיגריה או מצית גז שיש בהם אבן הצתה. בכל אלו הניצוץ נתפס ומתלקח, לרצון האדם. מאידך, ניצוץ ערטילאי הפורח באוויר ואינו נתפס ואינו משמש לכלום – שונה לחלוטין. הכול מכירים את הניצוצות הניכרים בחושך, כאשר פושטים בגד סינטטי. ניצוצות אלו הם חשמל סטאטי, ובסביבה נפיצה או דליקה הם יכולים לגרום לדלקה או לפיצוץ ואעפי"כ כאשר הם אינם 'מנוצלים' אין חוששים להם.

כך כתב הרב שלמה זלמן אוירבך (מופיע בספר 'קובץ מאמרים על חשמל בשבת'):

כתב הפרי-מגדים באורח חיים (על הט"ז סי' תק"ב ס"ק א) לענין הוצאת אש ביו"ט שאמרו בגמ' דאסור משום מוליד, וכתב הרע"ב [=רבי עובדיה מברטנורא] דדמי למלאכה שבורא אש ביו"ט, וז"ל: "רק נראה כמלאכה, שבורא אש ביו"ט. ומלאכה גמורה ליכא… ניצוצי אש לאו הבערה והדלקה הוא…" מבואר דמבעיר דאורייתא הוא דוקא כשהניצוץ נאחז שבוער ונשרף, אבל ניצוץ גרידא לא חשיב כלל מבעיר, והר"ז לכל היותר איסור מדרבנן משום מוליד ולא משום מבעיר.

ואף לענין מוליד אפשר דלא אמרו רבנן כי אם בכהאי גוונא שממציא אש כזו שיכולין להדליק ממנה אש אחרת, משא"כ בניצוץ חשמלי דאפשר שאין יכולין כלל להדליק בו, ועכ"פ אין רגילין כלל להדליק שום דבר מניצוץ זה, אפשר דאין זה חשיב כלל מוליד ולא איתסר אף מדרבנן, גם אם הוא מכוין לכך.

הווי אומר: הניצוץ המתלווה להפעלות חשמליות אין בו ממש לאיסורא.

הווי אומר: הניצוץ המתלווה להפעלות חשמליות אין בו ממש לאיסורא.

ג. חידוש החזון-איש: 'בונה' בחשמל

1. הפעלת מכשיר חשמלי – מלאכת 'בונה'

בעל החזון-איש (שבת סי' נ אות ט) העלה חידוש 'מהפכני': איסור כל הפעלה חשמלית בשבת בתורת מלאכת 'בונה', גם ללא 'גחלת של מתכת': 

עוד יש בזה משום תיקון מנא [=תיקון כלי, תולדה של 'בונה'] כיון שמעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות, וקרוב הדבר דזה בונה מהתורה כעושה כלי… ואין כאן משום אין בנין בכלים… דאפי' בכלים כה"ג חשיב בונה.

…ובפתיחת החשמל, שמכניסים הזרם בהחוטין, חשיב לעולם כתקע. דאף אם תמצי לומר דקנה של סיידין אף בתקע אינו אלא מדרבנן, היינו דוקא בהרכבה של ב' גשמים שאפשר לחשבן כשנים משתתפין בפעולה אחת… אבל תיקון צורה להגשם ונעשה ע"י כך שימוש, ודאי חשיב בונה. ואף אם השימוש הוא לשעות מיוחדות ואח"כ פוסקו, הפסיקה היא מכאן ולהבא והצורה הראשונה אינה בת פירוד מן הגשם… ואחרי שהדלקה הוא בנין הכיבוי הוא סותר.

כתב החיי אדם כלל מ"ד סי"ט דהעורך את השעון [=מותח קפיץ שעון] חייב חטאת משום תיקון מנא. ויליף לה מהא דאמרו בעירובין ק"ג א' דמשלשל מלמטה וכורך מלמעלה יש בו חיוב חטאת [=מתיחת מיתר כלי שיר שהתרופף]… ע"י עריכתו יוצר כח חדש בהמסובב שידחוק על האופנים שינועו כולם, והעמדתו על תכונה זו הוא בונה או מכה בפטיש.

החידוש הגדול בדבריו הוא הגדרתי. הבדל דק עובר בין 'בונה' ל'משתמש'. המחזיר חלון שניטל מציריו למקומו – הרינו בונה. מאידך, הסוגר חלון פתוח – הריהו 'משתמש' ומותר. ההבדל נעוץ בתפיסת בני אדם את מהות הפעולה: האם מדובר בדבר חסר ומקולקל או שמא הדבר שלם גם ללא פעולת האדם? החזו"א חידש כי הפעלת מכשיר חשמלי מכל סוג שהוא מהווה 'בניית' המכשיר, בשל 'רוח החיים' שנכנסה בו. הוא משתמש במונחים מעולם הפילוסופיה: "תיקון צורה להגשם", כלומר חיבור משהו 'רוחני' ו'נשמתי' לכלי חומרי, גשמי.

והנה, החזו"א דימה זאת למתיחת קפיץ של שעון, אשר בעל חיי-אדם אסר מדאורייתא משום 'תיקון מנא'. החיי-אדם למד זאת ממתיחת מיתר כלי נגינה שהתרופף, שהמותחו חייב חטאת. ופירש הטעם: "ע"י עריכתו יוצר כח חדש בהמסובב שידחוק על האופנים". החשמל הוא אפוא הרוח החיה באופנים, וזה פשר מושג ה'בונה' או ה'מכה בפטיש' שהחזו"א ייחס להפעלה זו.

אכן, אם לדין יש תשובה: כלי נגינה שהתרופף בו מיתר נחשב מקולקל ופגום. שעון שהקפיץ הפנימי שבו 'נגמר', אמנם איננו מקולקל כמיתר פגום, אך בדוחק אפשר לראותו כחסר וכפגום, שהרי כל תפקודו של שעון הוא תקתוק ו'הליכה'. מאידך, דימוי כלי הנגינה והשעון למכשיר חשמלי המיועד להפעלה ולניתוק לפי הצורך – נראה קצת רחוק.

2. החולקים: הפעלת מכשיר היא שימוש ולא בנייה

רבים מחכמי דורו של החזו"א חלקו עליו ולא קיבלו את חידושו. ראש וראשון להם הוא הרב ש"ז אוירבך שהרבה להקשות עליו (שו"ת מנחת-שלמה חלק א סי' יא):

דבריו הם חידוש גדול עד מאד, וכל אלה שנושאים ונותנים בעניני חשמל לא הזכירו כלל לחשוש בזה למלאכות של בונה וסותר… הואיל שזה היה תמוה בעיני פניתי אליו במכתב אשר בו העירותי בקצרה שלענ"ד אין בהפעלת זרם משום בונה… הרי זה קרוי רק בשם "השתמשות" ולא כעושה כלי מחדש דחשיב כבונה.

וזה לשונו במכתב הראשון: "הענין תלוי בשיקול הדעת, חימום ברזל אינו מחדש טבע חדש בברזל… אבל חיבור חוט החשמל מעורר את כח החשמלי המוטבע בחוט עצמו… וההעמדה על מתכונתה ע"י החיבור, שנעשה החוט המופסק גוף אחד עם מכונת החשמל, חוששים בו משום בונה, א) משום הרכב הפרקים זה עם זה, ולא מהני כאן היתר רפוי, כיון דזרם החשמלי מחברם שהוא בבחינת תקע, ב) דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה…

מסתבר דאין שום מקום לחלק בין זרימת גז ורוח או אויר דחוס תוך צינור חלול, לבין הטענת חשמל בצינור סתום [=חוט חשמל] אשר החשמל זורם בו…

כיון שהמאוורר כבר ערוך ומתוקן לכך מלפני שבת, והלחיצה לסובב אותו אינה אלא כשמשתמש בכלי שכבר נגמר כל צרכו, ולא צריך שום תיקון. וכן הלחיצה כדי להפסיק. כי דוקא בעריכת שעון שרוצים תמיד בהילוכו ולא בהפסקתו… בזה חששו הפרמ"ג והחיי"א לאיסור בונה. משא"כ במאוורר הרי כמו שרוצים שיסתובב כך גם רוצים בהפסקתו ולא רק "משום חשבון תשלומין" ולכן שפיר מסתבר דשרי…

ואף שהחזו"א עצמו סובר שגם בעריכת שעון יש איסור תורה של בונה אע"ג שהעריכה רק מחזרת את הקפיץ לאותו המצב שהיה קודם, מ"מ כתבנו כל זה כיון שרבים מגדולי הדורות אינם סוברים כך. ומעתיק אני כאן לשונו של הפמ"א בח"ב סי' קכ"ג: "ולדעתי היתר גמור למושכו ע"י הגלגלים אף בשבת דעדיף מכוס של פרקים שאינו עשוי להדק", וגם כתב "ולדעתי אין איסור אפי' בשבת למשוך ע"י האופן השלשלת הקטן ואח"כ הולך השלשלת לאט וע"י תחבולה זו הולכין האופנים ומראין השעות" עכ"ל. גם נתבאר בדברינו הקודמים שאפי' להפמ"ג יכולים לומר שרק בשעון הוא דסובר שאסור מפני שרגילים רק להעריך ולא להפסיק, משא"כ בחשמל שרגילים לפתוח ולסגור דחשיב כרגילים תמיד לפרק ולהחזיר.

וכן מה שכתב "דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה"… צ"ע במי שנתעלף וזקוק להנשמה מלאכותית שיהא אסור לעשות כן בשבת למי שאין הצלתו דוחה שבת מפני הטעם שנראה כי ממות לחיים דחשיב בונה והוי איסור תורה. גם מסתבר שמותר לעשות תחבולה להחיות בהמה… וכיון שכן מנין לנו לומר דבכל פעם שמחדש את הזרם שבתוך מעגל החוטים לזרום רצוא ושוב דקרוי בונה… גם צ"ע הנוטע יחור בארץ או מרכיב יחור בעץ דחייב משום נוטע, אמאי לא חשיב נמי בונה, הרי מעיקרא הי' יחור מת ועכשו הוא עץ חי? גם התולש מעציץ שאינו נקוב וכן הנוטע פטור אע"ג שנשתנה ממות לחיים או להיפך, וכמדומה שאין לחלק בין נותן חיות תוך חוטי נחושת ע"י חיבור עם זרם לנותן חיות ביחור ע"י חיבור עם האדמה.

מסקנה: קיימת דעת החזון-איש המשייכת כל הפעלה חשמלית למלאכת 'בונה'. מאידך, רבים מן הפוסקים בקונצנזוס ההלכתי אינם מקבלים את דבריו, לפחות במצבי דחק, בבעיות בתחום רפואה וביטחון, ביחס לנכים ולמוגבלים וכיו"ב.

3. סגירת מעגל חשמלי שאין בו זרם

יש שהבינו שלדברי החזו"א כל מיתוג וכל הסטת מתג חשמלי נחשבים ל'בונה' בשל 'סגירת מעגל' והשלמת חוליה חסרה בו, גם אם שום מכשיר או ציוד לא הופעל. לדעתם לא 'רוח החיים' הנכנסת למכשיר היא סיבת האיסור, אלא הסטת המתג המחבר שני תיילים זה לזה. לפיכך, סברו להרחיב את הגדרת החזון-איש ולאסור מכוחה כל מיתוג חשמלי, גם אם לא ייצור שום מתח או זרם באותה שעה. למשל לדעתם, בהפעלת מתג חשמלי בבית או במזגן בשעה ששעון השבת במצב 'כבוי', עצם חיבור המתג, דהיינו מעין הוספת חוליה חסרה בחוט, מהווה מלאכת 'בונה'.

פוסקים מובהקים יצאו נגד דעה זו, ופשוט להם כי לדעת החזון-איש האיסור מוגדר בהכנסת 'רוח חיים' למכשיר הדומם, היינו להפעלתו העכשווית, ואינו מתייחס לעצם ה'בינוי' של המתג. אמנם, אם ע"י הסטת המתג ייגרם שאח"כ, בשעה היעודה, המכשיר יפעל – לפנינו 'גרמא' במלאכת בונה או מכה בפטיש, אך לא למעלה מכך.

כך כתב בעל ציץ-אליעזר (חלק ו סימן ה אות ג):

כת"ר מעיר ובא דלפי דעת החזו"א דיש בהדלקת וכיבוי החשמל משום בונה וסותר, א"כ אין הבדל אם החשמל מנותק או לא שסו"ס בכל סגירה ופתיחה הנ"ל בונה וסותר [=גם כשאין מתח במכשיר החשמלי מחמת שעון השבת].

ואשיבנו ע"ז דלא כן הדבר… והוסיף החזו"א להסביר את דבריו מפני דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה. א"כ כל זה שייך אם פותח או סוגר מפתחות החשמל בשעה שזרם החשמל מחובר, דאז בפתיחתו ובסגירתו הוא מפעיל הזרם או מפסיקו, ומתקנו ומפעילו לחיים, או סותרו וממיתו מחיותו. משא"כ כשפעולת פתיחתו או סגירתו הוא בשעה שזרם החשמל מופסק, אז הפתיחה או הסגירה כעת הוא בגוף מת אשר לא מעלה ולא מוריד, ולא שייך כלל לבוא מכח דין בונה או סותר [ולכן אין להאמין גם למי שיאמר בשמו של החזו"א זצ"ל ששמע כך ממנו בע"פ. ובודאי טעה השומע או לא הבין].

ד. השיטה הרווחת: איסור 'מוליד' ומדרבנן

1. איסור 'מוליד'

איסור 'מוליד' בשבת איננו מכלל ל"ט המלאכות דאורייתא. איסור זה הוא מדרבנן ופירושו יצירתיות. הדוגמא המקורית בהלכה היא איסור ריסוק ברד ושלג בידיים לתוך כוס (להבדיל מהנחתם שם והם נמסים מאליהם, שמותר), כי בכך האדם 'מוליד' מים. מלבד 'מוליד מים' נזכרת בהל' שבת גם 'הולדת חום' ו'הולדת קול', אך המקור העיקרי לעניין איסור החשמל הוא דימויו לאיסור 'הולדת ריח'. כך שנינו במסכת ביצה (כג,א):

רבה ורב יוסף דאמרי תוויהו סחופי כסא אשיראי [=לבשם בגדים] ביומא טבא אסור, מ"ט? משום דקמוליד ריחא. ומאי שנא ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו [=הרחת הדס ע"י מלילה או קטימה]? התם ריחא מיהא איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא, הכא אולודי הוא דקמוליד.

איסור זה, 'להוליד ריח' בבגדים או בכלים, שימש בניין-אב לאיסור חשמל בשבת, בשל הזרם החשמלי ה'נולד' בתוך המכשיר, וכדלהלן. יש לציין כי עקרונית סברת זו דומה במהותה לחידושו של החזו"א, שראה בהפעלה החשמלית 'בונה' דאורייתא. אכן, איסור 'מוליד' הוא רק דרבנן, ובעצם אפי' לא סרך מלאכה אלא איסור בפנ"ע מכוח היצירתיות שבהפקת הריח ושבהפעלה החשמלית ע"י זרם.

דומה כי כל הפוסקים, בכל תפוצות ישראל, קיבלו את דברי הרב יצחק שמעלקיש שדן בספרו בית-יצחק (יו"ד, השמטות לסי' לא) בקשר לטלפון שנתחדש בימיו:

אם רשאים לדבר בשבת על ידי מכונה הנקראת טעלעפון. והנה לפע"ד יש איסור בדבר ושומר נפשו ירחק ממנו, כי מלבד מה שמוכרח למדבר במכונה כזאת להכות מקודם בפעמון עת ירצה לדבר, וזה איסור משום משמיע קול, יש איסור עוד משום דע"י סגירת זרם העלעקטרי נולד כח עלעקטרי וזה אסור בשבת, דכמו בסחופי אשיראי, דאמרינן בביצה כג דאסור משום דמוליד ריחא, דאסור לעשות עלעקטרישע פערבינדונג [=חיבור חשמלי בשבת]. ומה"ט לדעתי יש לאסור לעשות זאדא וואססער [=מי סודה, בשבת] משום דגם שמה מוליד הרכבה חימית.

2. הערות הרב אוירבך כלפי 'מוליד' חשמל

כשם שהרב ש"ז אוירבך התווכח עם חידושו של החזו"א, והכביר ראיות כנגדו, כך גם טען כלפי החידוש הדומה של בעל 'בית יצחק' – 'מוליד זרם חשמלי'. כך כתב במאמר על מיקרופון טלפון ורמקול בשבת (מנחת-שלמה ח"א סי' ט):

לענ"ד נראה דבכה"ג דלא נעשה כלל שום הדלקה או כיבוי, כי אם מחבר רק את הטלפון עם הזרם, אין לאסור בשבת ויו"ט לא משום מכה בפטיש ולא משום מוליד. אך חושבני שהמון העם אינו יודע כלל להבחין בכך ויוכל לטעות ע"י זה לומר שמותר גם להדליק ולכבות את החשמל בשבת, ולכן אף לדידן אין להתיר דבר זה כי אם במקום צורך גדול, וכעי"ז מצינו בשאילת יעבץ הנ"ל דאע"ג שסובר דעריכת שעון בשבת דומה לפתיחת וסגירת מנעול דשרי, אפי"ה כתב שלמעשה נכון להחמיר מפני שנראה בעיני הבריות כתיקון כלי וכ"ש כאן…

אך מה אעשה שכבר הורה זקן והוא הגאון מוהר"י שמעלקיש ז"ל בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ל"א בהשמטות על דבר הטלפון אם מותר לדבר בו בשבת…

והנה, למרות קושיותיו וספקותיו, הרש"ז אוירבך מכריע לאסור, "שכבר הורה זקן", והיינו משום 'מוליד זרם'. כאמור, כל פוסקי ההלכה המובהקים הסכימו למסקנה זו.

3. 'מוליד' רק יש מאין ולא שינוי דבר קיים

וכאן יש מקום לחידוש מעשי גדול ומשמעותי. אם כל איסור החשמל בשבת מבוסס על 'מוליד', יש לדון שאין כל איסור כאשר האדם איננו מפעיל מכשיר חשמלי אלא רק משנה את עוצמתו. למשל, הגברת עצמת הקול ברדיו, או שימוש במיקרופון פתוח (מסוג קיבולי) אשר זורם בו זרם קבוע, והאדם רק משנה את עצמתו או תדירותו וכיו"ב.

נפסק בשו"ע (או"ח תקיא,ד):

אין עושין מוגמר [=ביום טוב], דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים בין להריח בין לגמר הבית או הכלים… רמ"א: ואסור לסחוף כוס מבוסם על הבגדים משום דמוליד בהן ריחא.

ובמגן-אברהם שם:

אע"ג דמותר למלול עשבים, דהתם ריחא מיהא איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף. ואין להביא ראיה מכאן דבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר, דשאני הכא שהריח הוא שם רק שמוסיף במלילתו שיצא הריח, משא"כ בבגד דמ"מ מוסיף ריח חדש.

ובחיי-אדם (סי' צג אות יד):

אסור ליתן בשמים על הבגד כדי שיקלוט הריח, משום ריחא והוי כתיקון מנא. אבל אם כבר היה מריח, מותר אע"ג שמוסיף ריחא קצת.

ובשו"ע הרב מלאדי (אורח חיים סי' תקיא אות ב):

מותר להניח מיני בשמים על הבגד אם אינו מתכוין להוליד ריח בבגד אבל אם הוא מתכוין לכך אסור. ואם כבר היה מונח מין בושם זה על בגד זה בענין שכבר נכנס ריח הבושם בבגד, מותר להניח עליו ביו"ט עוד ממין בושם זה כדי להוסיף ריח.

העולה מכל המיקבץ ההלכתי הזה הוא שמותר להוסיף ריח לבגד מבושם גם אם עי"כ הריח יתחזק שבעתיים, ואין זו 'הולדת ריח'. ותנאי בדבר מבואר בדברי המג"א: תוספת הריח תהיה מאותו המין. הווי אומר, 'מוליד' פירושו יצירה 'יש מאין'.

4. שינוי זרם חשמלי

מכאן הורו פוסקי דורנו להתיר בשבת לשנות עצמת קול, למשל ברדיו, משום שהשינוי איננו הולדה. להלן קטע ממאמרו של הרש"ז אוירבך על שימוש במיקרופון בשבת (מנחת-שלמה ח"א סי' ט) מן ההיבט החשמלי של מלאכות שבת (למעשה האוסרים נתלים בעיקר בגזרת 'כלי שיר' ו'שמא יתקן'): 

אבל נראה דכיון שאיסור מוליד הוא רק מפני שנראה כעושה דבר חדש, לכן מסתבר דדוקא אם באמת נעשה דבר חדש, כמו הוצאת אש שהניצוץ היוצר הוא לגמרי דבר חדש, או אפי' ריסוק שלג שאף גם זה נראה ממש כדבר חדש  שמתחלה היה שלג ועכשו מים… סחופי כסא אשיראי דמה שנראה כדבר חדש הוא רק מפני השינוי שהבגד נשתנה והתחיל פתאום ליתן ריח… משא"כ בדבר שהזרם מתחדש בו ונפסק ק' פעמים ביום, וכיון שכן גם כאן המגנטיות והתנודות והולכת הקול לא דבר חדש הוא כלל כיון שכל זה נעשה בכלים שעומדים ומיוחדים לכך…

וראו מאמרי על "שינוי זרם חשמלי בשבת" (בכרך זה) ובו שלל דוגמאות מעשיות.

ה. שיטת הרב אשר וייס – מכה בפטיש

1. בת קול הכריזה: אסור!

אחד מגדולי דורנו, הרב אשר וייס מירושלים, מרבה לעסוק בנושאים אלו ובמכלול שאלות שהזמן גרמן בכל הסתעפויות החיים. שיטתו בקשר להפעלה חשמלית בשבת היא שיש לאוסרה מצד מלאכת 'מכה בפטיש', וחיישינן לה בדאורייתא.

פעמים רבות שמעתי זאת מפיו, בהידרשו לשאלות רבות בתחום המיכשור החשמלי והאלקטרוני, ומרגלא בפיו הביטוי "כאילו בת קול יצאה מן השמים ואמרה לאיסורא". הוא נסמך על דברי הירושלמי, כדלהלן. וכך כתב בשו"ת מנחת-אשר סי' ל:

זה יותר ממאה שנים מאז התחילו לנצל את כוח החשמל במאור ובתעשייה שגדולי ישראל דנו באיסור סגירת המעגל החשמלי, זה בכה וזה בכה. והאמת יורה דרכו דיש לפלפל ולפקפק בכל הדרכים והסברות שנאמרו בזה, וכמו שעשה מרן הגרש״ז אוירבך במנח״ש שם. אך כל מי שירצה להקל בזה למעשה הוציא עצמו מן הכלל. וכאילו בת קול יצאה מן השמים שיש בזה חשש מלאכה דאורייתא.

ואני לכשעצמי נראה לי דיש בסגירת המעגל החשמלי, בין לצורך מאור ובין לצרכים אחרים, חשש מכה פטיש דאורייתא. וזאת עפ״י המבואר בירושלמי שבת (פ"ז ה"ב) ״רבי יוחנן ור״ש בן לקיש עבדין הויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג, אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא, מן דאשכחון מיסמוך סמכון הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש״.

וחידוש עצום למדנו מדברי הירושלמי, דבניגוד למקובל במושכל ראשון שחז"ל התבוננו בכל מעשה וענין אם יש בה צד דמיון לאחת מל״ט מלאכות, ואם מצאו בה צד דמיון לאחת המלאכות קבעו בה איסור כתולדה למלאכה זו. אלא חז״ל בראשית עיונם קבעו שמעשה זה יש בו חשיבות, תיקון וחידוש ומשו׳׳כ מלאכה הוא. ורק אח״כ התבוננו לאיזו מל״ט הוא דומה, וקבעוהו תולדה למלאכה זו.

ואם המעשה יש בו מלאכת מחשבת אף שלא מצאו בו צד דמיון למלאכה כלשהי קבעו שיש בו מכה בפטיש. ומלאכה זו דמכה בפטיש גדר כללי היא לכל מלאכה שיש בה חשיבות גדולה ותיקון ויצירה, עד שבסברא ידענו דע״כ בכלל מלאכה הוא…

ונראה לענ״ד דכך גם לגבי סגירת המעגל החשמלי על כל צורותיה ואופניה, דללא כל ספק יש בה המצאה עצומה שאין כמותה תיקון וחשיבות, להניע יסודות תבל, דיש בה חשש מכה בפטיש, בין במפעיל כלים תעשייתיים עצומים ובין בסגירת מעגלים אלקטרוניים זעירים, וכך גם לגבי מנורת לד.

סוף דבר ברור ופשוט לענ״ד דיש להתייחס להדלקת נורות לד כאל מלאכה דאורייתא לכל דבר וענין וחלילה להקל בזה כלל וכלל.

התשובה שממנה מצוטטים הדברים עוסקת באיסור שיש בהדלקת נורת לד, שאין בה להט, אך ללמד על הכלל כולו נכתבה, לכל ההפעלות החשמליות. וכן כתב שם בסי' לא בעניין פתיחת מנעול דלת חשמלי ובסי' לב שם לעניין מעגלים אלקטרוניים זעירים.

כאן המקום להעיר כי גם לשיטתו אין איסור בעצם שינוי הזרם, בהגברתו או בהחלשתו בלבד. כך כתב שם בסי' לג:

ברור ופשוט דכיון דאין כאן סגירת מעגל, ואין שום דבר הנראה לעין לא מבחינת המעשה ולא מבחינת התוצאה, ורק בדיקה מדעית במעבדה יכולה לקבוע שיש יותר צריכת חשמל, ואין בזה נפ״מ בתוצאה ובפעילות המכשיר ובהנאת האדם, אין בזה אפילו סרך מלאכה.

ובפרט שלפי כל דרכי ההבנה שכתבו האחרונים בהאיסור שבסגירת מעגל חשמלי, אם משום מוליד כשיטת הבית-יצחק והאחיעזר, ואם משום בונה כשיטת החזו"א, ואם משום מכה בפטיש כמו שהארכתי אני הקטן במקו״א, אין בהכבדת הצריכה נדנוד מלאכה; דבונה אין כאן, ומכב׳׳פ אין כאן, ומוליד אין כאן, ולא ירדתי לדעת האוסרים בזה.

עוד צריך להעיר כי אם גדר האיסור הוא משום מכה בפטיש, אין לכך מלאכה הפכית כמו מבעיר ומכבה או בונה וסותר. ולפי"ז אין איסור בהפסקת זרם חשמלי. ובעצם גם אי אתינן עלה מצד 'מוליד' – אין מלאכה הפכית. אך הלכה למעשה הפוסקים לא חילקו בכך, כי בפועל כמעט לא מעשי להתיר ניתוק ולא הפעלה. ומה גם שיש לחוש למראית עין, לעובדין דחול, לטעויות ולכרסומים וכל כיו"ב.

2. גם החזו"א וגם הרב הרצוג אסרו משום מכה בפטיש

יש להעיר שגם החזו"א המצוטט בפי כל שאסר חשמל משום 'בונה', כתב להדיא: "והעמדתו על תכונה זו הוא בונה או מכה בפטיש". ונפ"מ לפתיחת מעגל חשמלי ולניתוקו.

בשו"ת של הרב י"א הרצוג יש סימן שלם (היכל-יצחק סי' מג) "בדין מכה בפטיש בהולדת זרם חשמל". אכן כל הסימן הוא דיון והתפלפלות בדברי הרש"ז אוירבך לעניין מוליד, בונה ומכה בפטיש במעגל חשמלי, ודברי הרב הרצוג אינם חתוכים ואינם מסוכמים. מ"מ מטין הדברים שחשש לפעילות החשמלית לפחות משום מכה בפטיש דרבנן. וצ"ב.

ו. סיכום

1.   הדעה ההלכתית המקובלת היא שאם יש במכשיר חשמלי חוט להט (כמו בנורת להט או בגופי חימום) – יש בהפעלה משום מבעיר דאורייתא, ובניתוק משום מכבה.

2.   אם אין חוט להט, דעת החזו"א שיש איסור דאורייתא משום 'בונה' או מכה בפטיש'.

3.   דעת הרב אשר וייס דחיישינן בכל הפעלה חשמלית למלאכת מכה בפטיש.

4.   דעה רווחת היא שהאיסור הוא מדרבנן בלבד, ונסמך על איסור 'מוליד' זרם.