טבילת גיור בפני קרובי משפחה

א. מעשה שהיה

בשבתנו כבית דין מיוחד לגיור הובא בפנינו מקרה שבו נערכה לפני כ-35 שנה, באחת מארצות דרום אמריקה, טבילת גיור לתינוק כבן עשרה ימים, על דעת בית דין. את ה'טקס' ערך המוהל שהוזמן למול את התינוק, שאומץ במשפחה יהודית. על פי חקירות ודרישות התברר לנו שהמוהל נחשב לבר-אוריין. מכל הנוכחים דאז נותר בחיים רק האב המאמץ, והוא הופיע בפנינו וסיפר את סיפורו כדלהלן.

הוא ואשתו אימצו ילד במדינה דרום אמריקאית אחרת מזו שהתגוררו בה. האימוץ היה ישירות מבית החולים, וכנראה לא היה 'כשר למהדרין' מבחינת רשויות החוק דהתם. הם הוציאו אותו מבית החולים לבית ששכרו באותה ארץ (עוד לפני האימוץ שתואם עם היולדת) והמתינו ליום ראשון שלאחר היום השמיני ללידתו כדי לערוך ברית, כמקובל בארצות אלו. לפני הברית, שזומנה לשעות הצהרים, נטל המוהל את התינוק לטבילה במקוה. מלבד המוהל נכחו בטבילה גם האב היהודי המאמץ ושלשה אנשים נוספים מן הקהילה, ובתוכם שנים הקרובים זה לזה, דוד ואחיינו, ששם משפחתם זהה.

לדברי האב, הוא לא זוכר אם במעמד הטבילה נכתב מסמך כלשהו, מעין 'מעשה בית דין' (מבחינה הלכתית אין צורך במסמך כתוב). חשוב לציין שהמאורע התרחש בארץ שבה אין נוהגים לגייר, וקיימת אוירה של מעין 'חרם' על גיור (מבוגרים, בדרך כלל), אם כי לא מעט גיורים כשרים התבצעו בארצות אלו. יש לשער שזו הסיבה שלא נחתם מסמך, והכל נערך בעל-פה בהתאם לנסיבות. סיבה נוספת לאי כתיבת מסמך גיור נובעת מכך שהאימוץ היה בדרכים 'פתלתלות'. סביר להניח שהמאמצת התחזתה כלפי השלטונות כיולדת הביולוגית.    

כאמור, קבלנו עדויות מאנשים המכירים את המוהל שניהל את הטבילה, שהוא היה יהודי אורתודוקסי יודע ספר, ששימש גם בחזן, שוחט ו'כלי קודש'. יש שהגדירו אותו כ'תלמיד חכם' וכ'חכם הקהילה' לפי המושגים דהתם. מכיון שבודאי היה אירוע של טבילה צמוד למילה, יש להעמידו על חזקתו, שהוא אכן הטביל את התינוק 'על דעת בית דין' לשם גיור.

אולם יש מקום לדון בתוקף הגיור בגין העובדה שבמעמד היו שנים הקרובים זה לזה. אכן, לא התברר מדוע היה צורך בכל הפמליא שהתלוותה לטבילה במקוה (חמישה במקום שלשה). סביר שהמוהל לא החשיב את האב המאמץ כ'דיין', משום שאולי לא היה מדקדק במצוות. נותרו אפוא ארבעה, ובהם שני הקרובים. גם כאן יש לשער שהוא לא מצא לנכון לפגוע באחד מהם ולהשאירו 'מאחור'. ובכן, תורף השאלה היא: מהו הרכב בית הדין לטבילת הגיור? ואולי הנוכחים כולם, כולל האב, שימשו מעין 'הרכב מורחב' שבפניהם הוטבל התינוק, ומכיון שיש בהם ג' – יתקיים הגיור בכשרים.

ב. הקדמת טבילה למילה

אכן, בטבילה שלפנינו היתה כנראה ריעותא נוספת – הקדמתה למילה (כפי שעלה מסיפורו של האב המאמץ). לכאורה הדבר מטיל דופי בידענותו של המוהל, שהקדים את הטבילה למילה, שלא כדרך הנוהל התקין. אך יש מקום 'לסנגר' וליתן אמתלא לכך: מכיון שהכל נעשה בחשאיות (כלפי 'חרם הגיור' וכלפי שלטונות האימוץ), ומכיון שלאחר המילה לא ניתן להטביל מספר ימים, החליט אותו מוהל לטפל בכל שלבי הגיור בו ביום, בהתאם לנסיבות.  

לגופו של נושא, ענין זה שנוי במחלוקת. כך כתב הרמ"א בשו"ע (יו"ד רסח,א):

טבל קודם שמל – מועיל, דבדיעבד הוי טבילה (ב"י בשם הרמב"ן, וכ"כ המ"מ פי"ד מהל' א"ב). וי"א דלא הוי טבילה (נ"י פרק החולץ בשם הרא"ה).

להלכה כתב הש"ך, שיטבול שנית. אך זה אמור בקירוב זמן; ולאחר שנתרפאת המילה, ישוב מיד ויטבול 'מהיות טוב'. אך בנד"ד, שחלפו עשרות שנים, לא מסתבר שניתן פשוט לטבול עתה כהמשך למילה דאז. על אחת כמה וכמה, שהיתה זו גירות על דעת בית דין, ומאז הגדיל. במקרה שלפנינו העדפנו לדון בכשרות הגיור דאז, ולא לגיירו עתה לפנינו, משום שהוא עמד לפני נישואין (וזו הסיבה שבכלל הגיע לבית הדין, לבירור יהדותו). אדם זה, וכלתו, היו מסורתיים, אך לא במידה שתיחשב שמירת מצוות אשר ניתן לגיירו מיידית. לפיכך נפנינו לדון בשאלת תקפותו הרטרואקטיבית של הגיור, שמא דייני הטבילה לא היו הקרובים.    

ג.  פסול קירבה בבית דין

1.   אבחנה בין "הוזמנו" ל"באו בערבוביה"

שנינו בשו"ע חו"מ (ז,ט) ברמ"א: "והדיינים לא יהיו קרובים זה לזה ולא לעדים." המקור הוא בירושלמי סנהדרין (פ"ג ה"ט) ומובא ברי"ף (סנהדרין ח,ב מדפי הרי"ף): "אמרה תורה: הרוג על פי עדים, הרוג על פי דיינין – מה עדים אין קרובים זה לזה, אף דיינים אין קרובים זה לזה."

בעדות גופא נאמרו כמה טעמים. בהגהות רעק"א שם הוסיף: "ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול – כולם פסולים." וציין לכנסת-הגדולה על הטור (אות לג), ושם איתא:

אם קבלו עדות אחת דיינים הרבה, ונמצא אחד מהם קרוב או פסול, אפי' הם מאה, עדותם בטלה, ויכול העד לחזור בו (הרש"ך חלק ראשון סי' סז).

אמר המאסף: אעפ"י שמהר"י אדרבי נשאל על ניד"ז דמהרש"ך, והשיב דתתקיים הקבלה בכשרים, אפשר שאינו חולק על הרש"ך ז"ל, שלא קיים שם קבלת עדות אלא מפני שלא הוזמנו הדיינין בפרטות לקבל העדות אלא בערבוביא. אבל אם הוזמנו שלא בערבוביא, יודה דבטלה כל העדות. אך מה שיש להסתפק אם הרש"ך ז"ל, שמבטל קבלת העדות, הוא אפי' בהוזמנו בערבוביא, או דווקא מפני שסובר שלא הוזמנו בערבוביא.

הוי אומר: יש מקום לטענה שנמצא אחד מהם קרוב או פסול בדיינים היינו דווקא כשנקבעו ("הוזמנו") כולם כהרכב אחיד. אך במקרה שלא הוגדר מי הם הדיינים, והיתה קבוצה ("בערבוביא") ובהם הפסולים – יתקיים הדין בכשרים.

בענייננו, הדעת נוטה שלא נקבעו ("הוזמנו") שלשה מבין הנוכחים כהרכב, אלא הכל נעשה בכלליות במעמד חמישתם. והרי לא נחתמה תעודה, שנדע מי נכלל ב'בית דין'. לפיכך י"ל שיתקיים הגיור בכשרים.     

2.   מי מזמן את ההרכב?

יש מקום לומר לאידך גיסא, שאם "באו בערבוביא" ונאספו סתמא – ההרכב נפסל; ודווקא אם ביררו וזימנו הרכב של שלשה כשרים, אז לא יוכל הפסול להצטרף עמהם ולפסלם, שהרי לא צירפוהו. כך כתב החיד"א בברכי-יוסף על אתר (אות לא, מובא גם בפתחי-תשובה):

יש להסתפק בשני דיינים שהיו צריכים לצרף אחד עמהם לקבלת עדות דליהוו תלתא, והיו בעיר שני אחים והמה חכמים. ושלחו לקרוא לאחד מהם שיצטרף עמהם, והשליח קרא לשניהם. ומפני הכבוד ודרכי שלום הוצרכו השני דיינים לומר לכל אחד מהאחים בייחוד שלו [=שאותו] היו מצרפים ולא לאחיו. אך שני הדיינים ביררו ביניהם, ואמרו כי צירפו לפלוני ולא לאחיו. והשתא איכא לספוקי, כיון דהני תרי אחי תרווייהו מכווני לקבל העדות, ונמצא דהיה בהם קרוב. ונראה, דכיון דשני הדיינים שהם העיקר הם ביררו לאחד ביניהם, אין כאן פקפוק… למדנו דכשיש בירור דהזמין כשרים, לאו בדידהו תליא מילתא.

ולהלן שם בברכי-יוסף הסתמך על תשובת גינת-ורדים (אה"ע א,ב) שכתב:

דייני חליצה – אם יש בשלשה הדיינים דיין פסול, כגון שאינו משופה בדעתו, אעפי"כ אפשר לתקן שהשני הדיינים הכשרים יוסיפו עוד דיין כשר. ואעפ"י שיהיו ארבעה דיינים, אין זה מזיק. ואע"פ שהדיין הזקן שאינו משופה עומד עמהם, אין הועד של הכשרים מתבטל בשבילו… ואע"פ שהזקן חושב להצטרף עמהם, אין לחוש לו, דלאו כל כמיניה.

ושם בגינת-ורדים מפלפל בנקודה זו, האם הצירוף תלוי בדעת הדיין הפסול, החושב עצמו כחלק מן ההרכב, או בדעתם, והם הרי אינם מחשיבים אותו מן המנין. והסתייע מדברי הרא"ש, שכתב לענין עדים:

מלוה שהזמין עדים כשרים, ועמדו שם קרובים או פסולים – אפי' אם כיוונו להעיד, ובאו והעידו בבי"ד, לא נתבטלה עדות הכשרים. כיון שייחד את עדיו, לאו כל כמינייהו להפסיד לזה ממונו. דהא דקאמר התלמוד: שיילינן להו אי למיחזי אתו אי לאסהודי אתו – היינו דבר הנעשה בפני רוב עם בלא הזמנת עדים ובאו כולם להעיד. אבל אם הזמין את עדיו והוציא את כל האחרים מכלל העדות, לאו כל כמינייהו.

ומכאן הסיק החיד"א:

 אם כן זכינו לדין בנידון דידן, דכיון שהדיינים הכשרים מבררים דבריהם, שאינם חפצים בצירופו של זקן עמהם – אע"פ שהזקן מכוין להצטרף עמהם ומכניס עצמו בעניני החליצה, לאו כל כמיניה להצטרף עמהם בעל כרחם.

וסיים לאחר הביאו את דברי גינת-ורדים:

ונידון דידן עדיף, כיון דכל אחד מהאחים חושב שאחיו אינו מצטרף, ואין כאן קרוב.

בעניי לא הבנתי מאי עדיפותיה, דלכאורה במקרה האחים של הברכי-יוסף אין הרכב מוגדר של שלשה המודעים להצטרף להרכב של שלשה, שהרי רק שניים 'בטוחים' במעמדם, והם שהחליטו ביניהם מי השלישי. הוא אינו מודע לכך, ושני האחים נמצאים באותו סטאטוס מבחינתם, שהרי לכל אחד מהם אמרו במפורש שהוא הדיין השלישי. מאידך גיסא, במקרה של בעל גינת-ורדים יש שלשה דיינים המודעים להיותם 'הרכב', והזקן "שאינו משופה" נספח מכח עצמו.  

מכל מקום שומעים אנו שיש להחשיב מקרים כאלו כדין 'הוזמנו', ולא כדין 'באו בערבוביא', ולכן יתקיים הדין בכשרים. הדיין הפסול מקלקל את ההרכב רק אם הוא הוזמן במפורש להרכב, או כשכולם באו בערבוביא מעצמם כחדא מחתא, וזה כמעט שלא שייך בדיינים, אלא רק בעדים.

לכן בנידון דידן, לעניין טבילת הקטין המאומץ, נלע"ד שלכאורה יש מי ש'הזמין', והוא המוהל-המטביל. סביר מאד לשער שהוא קבע עצמו כאחד מן ההרכב, ולא עולה על הדעת שהוא לא נכלל בו. הוא, אפוא, צירף אליו 'דייני טבילה' נוספים, והוא שקבע בדעתו מי המצטרף, ממש כמו במקרה של הברכי-יוסף. לכן, גם אם הטבילה היתה בנוכחות כולם, ולא הועיד שלשה מסויימים בנוסח "אתם דייני", עדיין דעתו על הכשרים, וכאילו בירר בלבו והוציא מן ההרכב את הקרוב הפוסל. מכיון שהמוהל הכיר את חברי הקהילה, ובפרט ששנים היו בעלי שם משפחה זהה, מטין הדברים לכך שגם אם לא הועיד הרכב מפורש, הרי התכוון ב'סתמא' להרכב כשר.

בשו"ת יביע-אומר (חו"מ ח"בסי' ב) דן לענין בי"ד לערעורים המורכב מג' דיינים ושני עורכי דין חילוניים. ובאות א' כתב בתורף הדין:

ומ"ש שאם נצטרפו ה' דיינים לקבל עדות נפסלו גם הנשארים – היינו שאמרו כולם בפירוש שהם יושבים לקבל עדות, אבל מסתמא אמרינן למחזי קאתי. וכדמוכח מדברי הראב"ד, וכ"כ הש"ך (סי' לו ס"ק ח) והביאו בשער-משפט שם.

ועיי"ש שדן באריכות בכל הנושא של נמצא קרוב או פסול בבית דין, ורבו המחלוקות בכלל האם מדמים דיינים לעדים, לפסול כשהיו בהרכב בית הדין קרובים זה לזה.

3.   קרובים שנקלעו 'סתמא' להרכב בי"ד

בשו"ת דברי-ריבות (לר' יצחק ב"ר שמואל אדרבי) דן בסי' רד בענין בית דין שישב לקבל עדי קידושין ונכללו בו קרובים:

לוי שקידש לנערה אחת, והביא עדים בפני בי"ד שקידשה. ובתוך האנשים שנתוועדו לקבל העדות היו שם שני אנשים ראובן ושמעון… קרובים.

ודן שם, האם בכלל אמרינן נמצא קרוב או פסול בדיינים כמו בעדים. ולהלן בדבריו מאשר את קבלת העדות בפני בי"ד זה – גם אם נסבור שיש פסול בבית דין שנמצא בהרכבו קרוב או פסול – כי:

עדות הקידושין נתקבל בבי"ד כשר בערבוביא, נאמר שלא כיוון אלא לעדות הכשרים. ואע"פ שבאו ג"כ פסולים להעיד… אף בניד"ד, שהוא הזמנת הדיינים, כיון שכוונת לוי לא היתה אלא בערבוביא, לפרסם בפני הדיינים עדות עדי הקידושין, אע"ג דאיכא בהדייהו איזה דיין פסול, מכל מקום דיינות הדיינים הכשרים כשר וקיים, ולא נתבטל.

להלן שם מציין, שאפי' אם הדיין הפסול הצטרף לחתימה על קבלת העדות (וזה לא היה במקרה שלפניו) לא יתבטל בית הדין, אם רק חתם בסוף, דאמרינן דבא "למיחזי" ולא "לאסהודי", כמו בעדים. וסיכם, שאין לבטל את בית הדין "אלא בראיה ברורה" שהפסול נקבע כחלק מן ההרכב.

לפום ריהטא נראה, שבמקרה שהיה לפני בעל דברי-ריבות, המזמין (לוי) לא ידע כלל על אודות פסולם וקורבתם ההדדית של הדיינים. ומאי דאמרינן ש"לכשרים נתכוון" – היינו בסתמא, ולא שהיתה כוונתו בדווקא ובייחוד לכשרים. א"כ, לענ"ד, מקרה זה דומה מאד לניד"ד, שיתכן שהמוהל לא ייחד הרכב, ואולי אפי' לא ידע על אודות קורבתם, וכל מעשיו היו ב'סתמא', ואין לנו 'ראיה ברורה' שהרכיב בית דין שבו נכללו קרובים זה לזה.

אכן, יש להעיר שבמקרה של בעל דברי-ריבות העובדה שבית הדין תקף, היא לחומרא, ומכירין בקידושי הנערה כאשת איש, ומצריכינן גט. בענייננו – הכשרת ביה"ד לטבילת התינוק המאומץ – הינה לקולא, להחזיקו כיהודי שנתגייר על דעת בית דין.

ד. מילת גרים בפני קהל ובו קרובים זל"ז

לענ"ד ניתן ללמוד לנשוא דיוננו גם מתוך הנוהל המקובל בבתי הדין לגיור, בבחינת 'מעשים בכל יום', שמזדמנים לפנינו כאלו שנימולו ע"י מוהל כשר אשר חשב שהנימול יהודי, ואח"כ התברר שאמו נכריה. בכהאי גוונא מחשיבים את המילה בשעתה למילת גירות, ולא מצריכים הטפת דם ברית. ראו בענין זה בתשובת הר צבי יור"ד סי' ריט, ובאגרות משה יור"ד ח"א סי' קנח, וכן מפורסם בשם הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים.

ולכאורה הרי בעינן לכתחילה בי"ד גם למילה, וע"כ צ"ל דמחשבינן דמסתמא היו באותו מעמד ג' כשרים, ועל סמך זה נוהגים להחשיב את המילה בינקותו כמילת גירות. והנה בחגיגות ברית-מילה של תינוק מצויים קרובים, וכל הנוכחים מתקהלים יחדו, והמוהל כלל אינו מועיד בית דין, שהרי הוא חושב שהתינוק הוא יהודי. אעפי"כ אמרינן שתתקיים מילת הגירות בשלשה כשרים, והקרובים רק 'למיחזי קאתו'. א"כ הוא הדין בהצטרפות כזו לטבילה.    

ה. מסקנה

במקרה המתואר – ביטול הגיור מצד נמצא אחד מהם קרוב או פסול יכול להיות רק אם המוהל המטביל הזמין להדיא את שני הקרובים כאחת, וקבע אותם יחדו בתוך ההרכב. מציאות כזו כמעט בלתי אפשרית, ולא מסתבר כלל שכך אירע. לפיכך בהא נחתינן שהקרובים "למיחזי קאתו" והגירות תקפה. אכן, לרוותא דמילתא, ולאחר שנוכחנו בכנותו וברצינותו של האדם לקבל עליו תורה ומצוות, ומצד "מעלה עשו ביוחסין", החלטנו להטבילו שנית, כגיור מחדש לחומרא, בעת שהגיע לגיל 35 בערך. הוא וכלתו נדרשו להשתתף בשיעורי יהדות במשך כמה חודשים (ולדחות את חתונתם), לסגל אורח חיים יהודי ולקבל מצוות לפנינו ככל הג