יציאה לחוץ לארץ

א. לשון הרמב"ם בהל' מלכים ובהל' אבל

כתב הרמב"ם בהלכות מלכים ה,ט: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם. אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגויים ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין. במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר. אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת אינה מידת חסידות שהרי מחלון וכיליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום."

ובהלכות אבל ג,יד כתב: "מותר להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא. כגון שהלך לישא אשה, או ללמוד תורה. אעפ"י שיש שם מי שילמדו בארץ ישראל, לא מן הכל אדם זוכה ללמוד. וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות. כיצד, אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכים אחריו שם לנחמו. וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו לקראת מלכי גויים כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן. וכן כל כיוצא בזה. וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם הגויים ולערער עמהן מפני שהוא מציל מידם. וכן כל כיוצא בזה."

נשים לב לכמה הבדלים בדברי הרמב"ם בין ההיתר לישראל לצאת לחוץ לארץ לבין ההיתר לכהן. בהיתר לישראל כתב הרמב"ם: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה וכו'", ומשמע בבירור,שדוקא למצוות אלו מותר לצאת מפני חשיבותן ולא לשאר מצוות. ומה שהתיר יציאה לסחורה, עתידים אנו לבאר בעזהי"ת (לקמן פרק ד).

לעומת זאת בהיתר לכהן כתב הרמב"ם: "מותר לכהן להיטמא … בחוצה לארץ לדבר מצוה כגון שהלך לישא אשה וכו'" ומשמע, שלכל מצוה מותר לו להיטמא בחוץ לארץ והמצוות הללו אינן אלא דוגמאות למצוות שא"א לעשותן באופן אחר. "בזמן שאין שם דרך אלא היא".

והבדל שני, שבהלכות מלכים כתב הרמב"ם: "אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגויים ויחזור לארץ", ובהלכות אבל לא הזכיר כלל: "ויחזור לארץ". ועוד, שבהלכות מלכים כתב: "וכן יוצא הוא לסחורה", ובהלכות אבל לא הזכיר זאת כלל.

ב. האבחנה בין האיסור לכהן ובין האיסור לישראל

החילוקים נובעים מהטעמים השונים של האיסור לכהן ולישראל. בישראל מסתבר שטעם האיסור הוא משום הפגיעה בישוב א"י, והזלזול בקדושתה, או מטעם הפקעת מצוות התלויות בארץ (כטעם השני כתב הרשב"ם, ב"ב, צא,ב).

ולפיכך, שייך חילוק בין לצאת על מנת לחזור לבין לשכון ולהשתקע בחו"ל, וכן שייך חילוק בין מצוות מיוחדות לשאר מצוות. אבל בכהן נוסף איסור שהוא מטמא את עצמו, ולגבי איסור זה אין חילוק בין זמן מועט לזמן מרובה. כמו כן מסתבר לומר, שאם איסור הטומאה הזה, שהוא מדרבנן, נדחה מפני מצוה, הרי שאין חילוק בין מצוות שונות.1את הסברא המחלקת בין כהן לישראל לגבי יציאה ע"מ לחזור כתב הגר"ש ישראלי שליט"א. בספרו ארץ חמדה (סי' י), ואלו דבריו שם: "נראה מסברא, שאיסור היציאה לכהן שהוא מצד שמטמא עצמו, בזה אין מקום להבדיל בין לזמן קצר לזמן מרובה, ואם התירו לצורך דברים אלה, אין נפקא מינה אם עומד לחזור או לא, אלא שהאיסור שלא ע"מ לחזור הוא מטעם האיסור הכללי של יציאה לחו"ל, שבזה יש מקום להבחין בין דעתו לחזור לשאין דעתו לחזור. שכל שדעתו לחזור ויציאתו אינה אלא ארעי, אין זה פוגע בישיבתו בארץ, כי עיקר הישיבה היא על שם הקביעות, ויציאת ארעי אינה פוגעת בישיבתו הקבועה שהיא בארץ".         הרב ישראלי כותב את החילוק מסברת עצמו אך כפי שהוכחנו, חילוק זה מוכח במפורש מהשואת דברי הרמב"ם בהלכות מלכים לדבריו בהלכות אבל. ואף הראינו לחילוק נוסף בין כהן לישראל לגבי יציאה לשאר מצוות. ועל מה שכתב בשאר דבריו נדון בהמשך דברינו.

אלא שמקור דברי הרמב"ם בהלכות מלכים ומקור הרמב"ם בהלכות אבל – מקור אחד הוא, וכפי שציין הכסף משנה בשני המקומות לגמרא ע"ז. וא"כ, איך הסיק הרמב"ם מסקנות שונות מאותו מקור – לגבי כהן לא הזכיר בהיתר יציאה שיחזור לארץ, ולגבי ישראל הזכיר?

נעיין בגמרא ע"ז יג,א: "הולכין ליריד של עכו"ם, ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים מפני שהוא כמציל מידם, ואם היה כהן מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם, וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הקברות, בית הקברות ס"ד, טומאה דאורייתא היא, אלא בית הפרס דרבנן, ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה, א"ר יהודה אימתי בזמן שאינו מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד אינו מטמא. רבי יוסי אומר אפילו בזמן שמוצא ללמוד יטמא. לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל. אמר רבי יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה. ואמר רבי יוחנן, הלכה כרבי יוסי".

כל הסוגיא הזו עוסקת בכהן. סוגיא נוספת יש בכתובות קיא,א "ההוא גברא דנפלה ליה יבמה ביה חוזאה. אתא לקמיה דרבי חנינא, א"ל: מהו למיחת ליבמה? א"ל: אחיו נשא עכו"ם ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?!" בבבלי לא מוזכר שהיה כהן,2על שיטת הירושלמי שגרס כהן עיין לקמן. ובכל זאת אסרו לו לצאת, ואף לשאת אשה. ומכאן, שנוסף על האיסור לכהן ליטמא, יש איסור כללי לכל ישראל לצאת מא"י לחו"ל. אלא שא"כ הגמרא בע"ז קשה. כיצד התירה לכהן לצאת לחו"ל לשאת אשה, הרי מובן שחל עליו גם האיסור הכללי של ישראל, ונוכחנו מן הסוגיא בכתובות שגם לשאת אשה אסרו על ישראל לצאת. כן הקשו התוס' בע"ז, ותירצו: "פירוש, ודעתו לחזור לא"י, דאילו אין דעתו לחזור, אמר בכתובות אחיו של זה נשא עכו"ם ומת, ברוך המקום שהרגו, וזה ירד אחריו לחו"ל." כלומר, שההיתר לצאת על מנת לשאת אשה, הוא דוקא אם כונתו לחזור לארץ אחר שישאנה.3ואולי דייקו התוס' שכונתו להשתקע, מן הבטוי בבבלי בכתובות ל"מיחת", וכן מן העובדה שאחיו ירד כדי לשאתה, וא"כ נראה שהאשה לא רצתה לבוא לארץ. ועיין לקמן בדברי מהרי"ט ופאת השלחן.

וכתב הכסף משנה בהלכות מלכים, שכך למד גם הרמב"ם, ולכן כתב: "ויחזור לארץ". נמצא לפי זה שהגמרא בע"ז עוסקת בכהן, ובכהן אין חילוק בין אם דעתו לחזור אם לאו, אבל סוף סוף חל עליו האיסור הכללי של כל ישראל, ומפאת איסור זה רק אם דעתו לחזור מותר, וכפי שמוכח מכתובות.

וא"כ, הרמב"ם בהלכות אבל, עוסק רק בדין המיוחד לכהן, מצד האיסור לטמא עצמו. מצד איסור זה התוספת "ויחזור לארץ" אינה משמעותית כפי שביארנו. וכן אין עדיפות למצוות נשיאת אשה ות"ת על מצוות אחרות לענין זה. לכן הרמב"ם בהלכות אבלות לא כתב אותן בדוקא אלא כדוגמאות. וכמו"כ לא הזכיר שם "ויחזור לארץ". אבל כמובן שחל על הכהן גם אותו איסור כללי של יציאה מן הארץ שחל על כל ישראל, הנזכר בהלכות מלכים. ואשר על פיו ההיתר הוא רק לשלשת המצוות הללו או לסחורה ויחזור לארץ. ממילא, גם לכהן לא יותר אלא במקרה שיחזור לארץ.

ג.  יוצא על מנת לחזור

אלא שעדיין יש לשאול: מנין שיש בכלל לישראל איסור לצאת לחו"ל על מנת לחזור? אולי אם כונתו לחזור מותר לגמרי, וכל האיסור אינו אלא להשתקע לעולם, ואז אסור בכל אופן (אף לישא אשה וכדומה). והסוגיא בע"ז עסקה בע"מ לחזור (וכפי שהוכיחו בתוס' בע"ז). ולכן לא קיים שם האיסור הכללי, ומה שהצריכה דוקא לישא אשה וכד', אינו אלא משום איסור טומאה לכהן. כן הקשה הראי"ה קוק זצ"ל בספרו משפט כהן (סי' קמז).

ותירץ שם, שאולי מקור האיסור הכללי בישראל לצאת לחוץ לארץ אף ע"מ לחזור לקוח מן הגמרא בקדושין לא,ב4מעשה זה מופיע גם בירושלמי שביעית פ"ו ה"א וברכות פ"ג ה"א. דשאל רב אסי לרבי יוחנן, מהו לצאת מא"י לחו"ל? א"ל: אסור. ולקראת אמו ג"כ לא התיר במפורש. ואף שרב אסי כהן היה, וכפי שמוכח ממגילה כב,א, מכל מקום מדקאמר סתמא: "מהו לצאת לחו"ל" ולא אמר: כהן, או אני, מהו לצאת, ש"מ שבישראל ג"כ אסור. ועוד כתב שם, שאולי המקור מסוף הסוגיא שם שאמרו לרב אסי: "ארונא קאתי", והשיב: "אי ידעי לא נפקי". ולכאורה, כאן לא שייך מצד איסור טומאה, שהרי כהן בעודו עסוק בטומאת קרוביו אין איסור לטמאות עצמו אפילו בשאר מתים. וא"כ לענין טומאה ודאי לא היה לו לרב אסי לחוש, שהרי טומאת מת דאורייתא הותרה לו מכ"ש טומאת חו"ל. אלא דלענין ביטול מצות ישיבת א"י קאמר. למדנו מזה, דאף לישראל אסור, ואף לפי שעה, זולת כשיש מצוה בדבר. עד כאן תורף דברי הרב זצ"ל.

ונפלאה ממני דעתו הקדושה, שהרי יש מקור מפורש לדברי הרמב"ם בגמרא גיטין עו,ב "אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי דרבנן מהדדי, בעכו הוו מיפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ." וכתב רש"י שם: "בני מדינת הים שהיו הולכים ללמוד תורה בא"י, כשחוזרים לבתיהם, היו חבריהם בני ארץ ישראל מלוים אותן עד עכו, ומשם נפטרים מהם." ברור, שהמלוים יצאו על מנת לחזור תיכף, ובכל זאת הקפידו שלא לצאת את גבולות הארץ. ומוכח, שיש איסור אף לישראל לצאת לחו"ל, ואף על דעת לחזור (שהרי אין סיבה לומר שאותם ת"ח היו כהנים בדוקא). ונראה שסבר הרב כמהרי"ט, שנהגו כן ממידת חסידות. שכן כתב המהרי"ט בחידושיו לקדושין ל"א, שהחכמים המלוים החמירו על עצמם שלא לצאת שלא לצורך, ולא מעיקר הדין. אך הדבר דחוק בלשון הגמרא: "משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ", ומשמע, שזהו דין ולא מידת חסידות. ומה שהוכיח המהרי"ט את דבריו מאותם חכמים המתלוים שיצאו מהארץ, כבר הרגיש רש"י בקושיתו, ודחה אותה בכותבו: "משום דאסור לבני ארץ ישראל לצאת לחוץ לארץ."5מה שכתבו הרבנים לוי וכרמל שליט"א (המעיין, תמוז תשמ"ו) שמקור הרמב"ם לאיסור יציאה לישראלי, ע"מ לחזור, הוא מסוגית מו"ק יד, שפירשה כפירוש הראב"ד (שהובא ברא"ש שם). דבריהם נסתרים מהרמב"ם עצמו בהלכות יו"ט, וכפי שכתב המשנה ברורה. ועיין בדברינו לקמן על הסוגיא במו"ק.

ד. יציאה לסחורה

הר"ש ישראלי שליט"א, בספרו ארץ חמדה סי' י, כותב שכיון שאיסור היציאה לחו"ל של ישראל הוא מטעם הפגיעה בישיבת ארץ ישראל, הרי שיציאה על מנת לחזור "אין זה פוגע בישיבתו בארץ". ומוסיף שם: "אך לפי זה יש להתיר יציאה על מנת לחזור לכל מיני צריכים, ולא רק לאלה שנתפרטו. וזוהי באמת שיטת הרמב"ם שמתיר יציאה על מנת לחזור גם לסחורה, ואין איסור אלא יציאה לשם טיול סתם." וכן כתב בהמשך שם על דברי המהרי"ט (בחידושיו לסוף כתובות), שמותר לצאת על מנת לחזור, גם לסחורה וגם לדבר הרשות: "פשיטותו של המהרי"ט היא כנראה על סמך דברי הרמב"ם, המתיר יציאה לסחורה, ומכאן למד שה"ה לכל דבר הרשות."

הר"ש ישראלי למד איפוא בדברי הרמב"ם, שאם מתיר לסחור, הרי ודאי שיתיר גם לכל צורך.6ומש"כ "חוץ מטיול" נראה שהוציא זאת מדברי הפוסקים מסוגית מו"ק, עיין בדברינו בהמשך, ובמה שכתבנו דעתנו בשיטת הרמב"ם. אך דבריו אלו קשה מאד להלמם בלשון הרמב"ם שכתב בפירוש בהלכות מלכים: "אסור לצאת לחו"ל לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה". מדבריו שכתב "אסור לצאת … לעולם אלא", משמע בבירור שסובר שדוקא למצוות אלו, שחשובות הן, מותר לצאת ע"מ לחזור, ולא לשאר מצוות, וכ"ש שלא לשאר דברי הרשות. וכפי שפירשו התוס' בכתובות שם, ולא כמו שפירשו השאילתות.7אמנם את דברי התוס' אפשר לפרש דוקא בכהן וכבר התלבט בזה הרב גליקמן במאמרו נועם,יד. דבר זה בולט ביותר משאנו משוים את סגנון ההלכה בהלכות מלכים לסגנון בהלכות אבל, שם כתב: "מותר ליטמא לדבר מצוה … כגון ללמוד תורה וכו'" וכמו שביארנו. ואם היה סובר הרמב"ם שלכל צורך מותר לצאת, חוץ מטיול (כדברי הר"ש ישראלי), מה משמעות דבריו בהלכות מלכים, שאין יוצאין אלא לישא אשה וכו', היה לו לומר, מותר לצאת לכל צורך, חוץ מלשוט.

ועוד, שהרמב"ם כתב "ויחזור לארץ – וכן יוצא הוא לסחורה" ולא הכליל את היציאה לסחורה יחד על שלשת הדברים הקודמים, וסיכם – ויחזור לארץ. ואם תאמר, שרצה הרמב"ם לרמוז שההיתר לסחורה אינו נזכר באותו מקור שנזכרים שלוש המטרות האחרות המותרות, א"כ היה לו לכתוב: "וכן יוצא הוא לסחורה – ויחזור לארץ". ומדוע כתב סתם: "וכן יוצא הוא לסחורה".8על דיוק זה בלשון הרמב"ם עמד פאת השלחן

ולכן נראה מלשונו שמותר לצאת ע"מ לחזור רק לשלשת הדברים הנ"ל, אך לשאר דברי מצוה, וכ"ש שלא לשאר דברי רשות, אסור. וההיתר לסחורה הוא היתר מיוחד.

אמנם, דברי הרמב"ם שמתיר יציאה לסחורה צריכים ביאור. שבאמת קשה לכאורה, אם מותר לצאת לסחורה, יותר גם לשאר דברי הרשות, וכ"ש לשאר מצוות?9כבר רמז הרב זצ"ל במשפט-כהן לשאלה זו, עיי"ש.

המפרשים לא הביאו מקור מפורש לדברי הרמב"ם הללו. הכ"מ כתב: "נתבאר בסמוך", והפנה למה שהוא עצמו ביאר לעיל את מקורו של הרמב"ם בהלכה הקודמת, שמותר לרדת למצרים לסחורה – ומקורו במכילתא ובירושלמי (סנהדרין) "לישיבה אי אתה יורד, אבל יורד אתה לסחורה". וכ"כ מפרשים אחרים בדברי הרמב"ם.10אולי היה אפשר להבין מתוך דבריו שכונת הרמב"ם ב"סחורה" למה שכתב בהמשך ההלכה, שאם חזק הרעב מותר לצאת. וזו כונתו "נתבאר בסמוך", כלומר: בלשון הרמב"ם. ולפי"ז "היתר סחורה" אינו נוגע כלל לשאר ההיתרים ע"מ לחזור, אלא זהו היתר לצאת בזמן רעב, שתנאיו מתפרטים בהמשך ההלכה ברמב"ם. אלא שדברים אלו דחוקים בלשון הרמב"ם.

ואולי אפשר לחדש, שזהו דין מיוחד בסחורה דוקא. ובאומרו סחורה לא נתכוון לכל מלאכה, אלא דוקא סחורה כלשונה במקרא ובחז"ל, דהיינו לקנות במקום הזולולמכור במקום היוקר, ופירושה לעניננו, למכור סחורות העודפות בארץ לחו"ל, ולקנות סחורת חו"ל הנחוצה לארץ – יצוא ויבוא. ובודאי שאין ביציאה למטרה זו פגיעה בישוב א"י, אלא אדרבה קיום וביסוס ישוב ארץ ישראל (ואעפ"י שמצינו שקדושת פירות שביעית אוסרת הוצאתן לחו"ל, זהו דין מיוחד). וכי יעלה על דעתנו שיאסר להביא לארץ ישראל סחורות הנחוצות לה ושאינן מצויות בה,11ואעפ"י שאמרו "לא תחסר כל בה - מלמד שאין א"י חסרה כלום אפי' פלפלין". או שיאסר ליצא ולמכור בחו"ל סחורה העודפת מתוצרת הארץ? ועוד, שהסוחר אינו דומה למי שיוצא למטרה מסוימת לזמן מוגבל וחוזר. כיון שהיוצא ע"מ לחזור, סו"ס באותו זמן הריהו יורד מן הארץ, אבל סוחר לעולם בסיסו בארץ! אלא שמפעם לפעם יוצא הוא למכור או לקנות לפי צרכי הסחורה, ואינה נחשבת לו כלל ליציאה. ולפיכך לא הוצרך הרמב"ם לומר בסחורה – "ויחזור לארץ" כמו שכתב לגבי שאר המטרות המותרות. כיון שסוחר היוצא לסחורתו ברור מאליו שהוא חוזר, ואינו נחשב כלל יוצא, ואין זו כלל פגיעה בישוב הארץ.

וראיה לדברינו – הרמב"ם בהלכות ע"ז י,ו כותב: "אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו. אפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום לסחורה, לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, שנאמר לא ישבו בארצך, אפילו לפי שעה".

מוכח מלשונו שיש שלש דרגות: ישיבת קבע, ישיבת עראי, מעבר לסחורה. כלומר, שמעבר לסחורה פחות הוא אף מישיבת עראי, אלא שנאסר כאן משום חשש שמא יחטיאו. אבל באיסור יציאה לחו"ל לסחורה, הקלו.12ועיין במהדורתו של הרב קאפח שהביא בשם מאמר המלך (ר' רפאל בן אברהם מצליח) שהשוה בין יציאה לסחורה למצרים, שהתיר הרמב"ם, ובין מעבר עוע"ז לסחורה בא"י שאסר.

וא"כ, לשאר צרכי הרשות ואף צרכי מצוה מלבד אלו שהוזכרו יהיה אסור לצאת אף ע"מ לחזור, וכמו שמשמע פשט לשון הרמב"ם.

ה. איסור היציאה לטייל אף על מנת לחזור

הגמרא במו"ק (יד,א) "והבא ממדה"י – מתניתין דלא כרבי יהודה. דתניא, רבי יהודה אומר: הבא ממדינת הים לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות. אמר רבא: לשוט, דברי הכל אסור. למזונות, דברי הכל מותר. לא נחלקו אלא להרויחא, מר מדמי ליה כלשוט, ומר מדמי ליה כמזונות." מה פירוש "מפני שיצא שלא ברשות"? בפירוש המיוחס לרש"י13הוא רש"י הנדפס למו"ק שכידוע קמו עליו עוררין שטענו שפירושו של רש"י לרי"ף הוא המהדורה הנכונה לפירוש רש"י. ושם פירש באופן אחר. כתב: "כלומר, הואיל ולא יצא ברשות אחרים, אלא ברצון עצמו, לאו אנוס הוא. לשוט – אם יצא שלא לצורך, ולא יצא אלא כדי לשוט בעולם לראותו וחזר במועד. אסור – לגלח במועד." כלומר, לרש"י אין מדובר כאן על איסור יציאה, אלא על מי שיצא לצורך וחזר, ולא הספיק לגלח, הקלו עליו חכמים והתירו לו מחמת אונסו. אך מי שיצא לרצונו, לשוט, אין להתיר לו. וא"כ לפירוש זה, הסוגיא עוסקת גם ביוצא ממדינה למדינה במדינת הים, ואין לסוגיא זו ולא כלום עם סוגית היציאה מארץ ישראל, שאנו עוסקים בה.

אבל הרא"ש שם (פ"ג סי' א) כתב: "והראב"ד ז"ל פירש, דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן איירי ביוצא חוצה לארץ, והכי מוכח בירושלמי …" לדעת הרא"ש "מסתבר כהאי פירושא". לפי פירוש זה, הסוגיא הזו עוסקת בדין יציאה מארץ ישראל לחו"ל. ולפי המסקנה התירו לצאת לחו"ל להרויחא, ואסרו לצאת לשוט, כלומר לטיול. וזהו מקור דברי השו"ע באו"ח תקלא,ד ועיין במשנ"ב שם אות יד ובשעה"צ אות יב. ועיין בשו"ת יחוה דעת לה"ר עובדיה יוסף שליט"א סי' נז, שהביא בשם האשכול והרי"ץ גיאות שגם הם פירשו כן.

ומה שהביא הרא"ש ראיה מן הירושלמי, עיין בגר"א שהקשה שמן הירושלמי מוכח להיפך, ותלוי הדבר בגירסאות, כפי שנפרט בהמשך. על כל פנים, כפי שראינו, אין זו שיטת הפירוש המיוחס לרש"י (ועיין במשנ"ב או"ח סי' תקלא שהביא ראשונים הסוברים ככל אחת מהדיעות). הרמב"ם בהלכות יו"ט (ז,יח) כתב: "כיצד, אבל שחל שביעי שלו וכו' והבא ממדינת הים. והוא שלא יצא להטייל, אלא לסחורה וכיוצא בה" – ולא הזכיר כלל שיצא מארץ ישראל, אלא סתם "הבא ממדה"י". אילו היה הרמב"ם סובר כפי' הראב"ד, היה לו לומר "והוא שלא יצא מארץ ישראל להטייל". ברור מכאן שהרמב"ם למד את הסוגיא במו"ק כרש"י (וכן דייק המשנה ברורה בשעה"צ שם ס"ק יא). וא"כ, לשיטת הרמב"ם אין בסוגיא שם מקור להתיר לצאת לחו"ל ע"מ לחזור לכל צורך, ובכלל זה לטיול. ולשיטתו אף ע"מ לחזור אסור לצאת לעולם, אלא לשלשה דברים, ללמוד תורה, לישא אשה, ולהציל מן הגויים ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה, שזהו היתר מיוחד וכפי שביארנו.

מכאן נדחים דברי הרבנים כרמל ולוי (המעיין, תמוז תשמ"ו) שביארו שהרמב"ם למד את הסוגיא במו"ק כראב"ד, ושזהו מקור לדבריו שאסור לישראל לצאת מא"י לחו"ל אף ע"מ לחזור (ולפי"ז יצא שהרמב"ם אוסר רק לשוט). דבריהם נדחים מתוך דברי הרמב"ם עצמו בהלכות יו"ט, וכמוש"כ המשנה ברורה.14כדברינו ממש דייק הרב גליקמן מדברי הרמב"ם בהלכות יו"ט במאמרו בנועם,יד.

לפי דברינו ברמב"ם מובן מה שהסתפק רבי יוחנן (קידושין לא), אם להתיר לרב אסי לצאת לקראת אמו לחו"ל אף שודאי דעתו היתה לחזור (כך בפשטות, ולרש"י שם ביאור מיוחד), ואף שזו מצוה. הצד להתיר היה, שגם כיבוד אב ואם מצוה רבה היא, שהרי הוקש כבודם לכבודו של מקום. ולדעת המפרשים שמותר לצאת ע"מ לחזור לכל מצוה, צריך לפרש שהצד לאסור היה מפני שמצות כבוד אב ואם אינה נדחית מפני שאר מצוות, משום "דכולכם חייבים בכבודי.15כ"כ הר"י פערלא (ס' המצוות לרס"ג עשה ט ד"ה איברא), הובאו דבריו במאמר הרבנים כרמל ולוי ב"המעיין" שם.

ו.  לפי הגר"א ביציאה ע"מ לחזור חולקים הבבלי והירושלמי

גירסת הירושלמי במו"ק: "תני בשם רבי יודה: הבא ממדינת הים, אסור לו לגלח. רבי יודה כדעתיה, דרבי יודה אמר: אסור לפרש לים הגדול. מעתה כהן שיצא חוץ לארץ, הואיל ויצא שלא ברצון חכמים, יהא אסור לו לגלח. חד כהן אתא לגבי ר' חנינה, א"ל: מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה, לחלוץ או ליבם? א"ל אחיו של אותו האיש יצא, ברוך המקום שנגפו; ואת מבקש לעשות כיוצא בו. אית בעי מימר, הכין אמר ליה: אחיו של אותו האיש הניח חיק אמו, וחיבק חיק נכריה, וברוך שנגפו; ואת מבקש לעשות כיוצא בו."

מכאן הסיק הגר"א בהגהותיו לשו"ע או"ח סי' תקלא סק"ו: "וצ"ע, דבירושלמי משמע להיפך מהרא"ש … דמשמע דר"י מיירי שלא בחו"ל. והטעם כמ"ש, דאסור לפרוש לים הגדול משום סכנה."

ביאור דבריו: לפי הגירסא שהצגנו לעיל, הירושלמי הבין שלר"י אסור לגלח, כיון שאסור לפרש בים הגדול. הסוגיא בירושלמי מסיקה מכאן, שה"ה גם לכהן היוצא לחו"ל. וזהו שלא כפי שכתב הרא"ש בשם הראב"ד, שהסוגיא עצמה עוסקת בדין איסור יציאה לחו"ל. אבל הרא"ש גרס בירושלמי "מעתה כיון שיצא חו"ל" ולא "כהן שיצא חו"ל". לפ"ז מבוארים דבריו שזהו הסבר למה שנאמר קודם לכן.16בשרידים מן הגניזה שפירסם גינצבורג, הגירסא היא כגירסת הגר"א: "כהן" ובספר אהבת ציון וירושלים העדיף את גירסת הרא"ש, אך נמוקיו אינם מובנים כלל).

הגר"א מוכיח את גירסתו מהמשך הירושלמי שם, "חד כהן אתא לגבי ר' חנינה וכו'". מתוך ההדגשה כהן משמע שלדעת הירושלמי איסור יציאה מא"י לחו"ל אינו אלא לכהן. והרי האיסור לגלח למי שבא ממדה"י לדעת ר"י ודאי שאינו דוקא בכהן. מכאן ראיה לפירוש הגר"א בירושלמי, שהאיסור אינו קשור כלל ביציאה לחו"ל, אלא רק באיסור לפרש לים הגדול. נראה שהרא"ש לא גרס בירושלמי כהן, גם בסיפור של ר' חנינה, אלא כגירסת הבבלי בכתובות שלא הזכיר כהן.

הגר"א מסיק: "וגם משמע בירושלמי דאין איסור לצאת לחו"ל אלא בכהן דוקא, אבל בגמ' שלנו סוף כתובות לא משמע כן". וכוונתו, שאותו מעשה מופיע גם בבבלי כתובות בהשמטת המלה כהן. והבין הגר"א שלדעת הבבלי האיסור הוא גם לישראל, וכפי שהוכחנו לעיל מהסוגיא בגיטין ומדעת הרמב"ם. אולם מדברי הראב"ד והרא"ש מוכח שהאיסור לצאת לחו"ל גם לדעת הירושלמי הוא אף לישראל אמנם האיסור הוא רק אם יוצא לשוט.17וא"כ מש"כ הגר"ש ישראלי שליט"א במאמרו הנ"ל "צריך לומר גם כן שמפרש הרמב"ם את הבבלי שלא הזכיר עובדא זאת שהיתה בכהן ובירושלמי, היינו משום שסובר שגם בישראל זה אסור," הם הם דברי הגר"א.

ז.  דעת המהרי"ט: לכל דבר מותר לצאת כשדעתו לחזור

המהרי"ט בחידושיו לכתובות (בסוף המסכת) הקשה: "וא"ת, והא אמרינן דמותר לצאת מארץ ישראל לחו"ל לישא אשה. ושם תירצו בתוספות, דהתם בדעתו לחזור. וקשה, דמאי איריא ללמוד תורה ולישא אשה, אפילו לדברי הרשות ולסחורה מותר? ונראה דהכא מיירי בשהיה לו אשה, משום מצות יבום לא התירו להשתקע בחו"ל דאפשר בחליצה, שתבוא כאן אצלו. ובכה"ג לא אמרינן מצות יבום קודמת לחליצה, ואחיו היה יכול לישא בא"י."

כלומר לפי המהרי"ט, ביוצא ע"מ לחזור מותר בכל אופן, וההיתרים המיוחדים לישא אשה וללמוד תורה – הם כשיוצא להשתקע, ואז לא התירו אלא למי שאין לו אשה. בזה ודאי שחולק הוא על הרמב"ם, שכתב "ישא אשה ויחזור לארץ", וכן כתב המהרי"ט בחידושיו לקדושין ל"א, שאין שום איסור לישראל לצאת לחו"ל כשאינו יוצא להשתקע. "לסחורה או לעסק שיש לו שם פשיטא דמותר, וכן לכל צורך".

את הסוגיא דגיטין פירש: "והא דאמרינן ס"פ מי שאחזו כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי, בעכו הוו מיפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחו"ל. מחמירים היו על עצמן לצאת ללא דבר, תדע דהיכי נפקי הנך דאזלי אינהו ללוותן, אטו הני רבנן והני לא רבנן?!" ואת הגמרא בקידושין לגבי רב אסי שרבי יוחנן לא רצה להתיר לו לצאת, פירש מפני שהיה רב אסי כהן. ומכאן שמודה הוא שלכהן אסור לצאת, אף ע"מ לחזור.

על המהרי"ט קשות שתי קושיות חזקות ושתיהן משרש אחד. הגמרא בע"ז דיברה בכהן, ושם כתבה שיוצא לישא אשה ולת"ת, ובכהן האיסור הוא אף בע"מ לחזור. וא"כ מנין למהרי"ט שמותר לישראל לצאת ולהשתקע על מנת לישא אשה וללמוד תורה, הרי כל ההיתר נזכר בכהן, ואפשר לומר שרק במקרה שכונתו לחזור? וכן הקשה הר"ש ישראלי שליט"א.

ועוד, כיצד הקשה המהרי"ט על התוס' שלישראל היוצא ע"מ לחזור מותר לצאת לכל דבר, אולי גם התוס' מודים לכך, אלא שהסוגיא בע"ז עסקה בכהן, ובכהן גם המהרי"ט מודה שדוקא לישא אשה וללמוד תורה הותר! וכן הקשה הרב קוק זצ"ל במשפט כהן. ברור שהמהרי"ט הבין, משום מה, שהתוס' סוברים שגם בישראל ההיתר הוא רק לישא אשה וללמוד תורה, אף אם דעתו לחזור (וכפירושנו ברמב"ם). ומה שהביא ראיה מסוגית גיטין שהחכמים המתלוים עזבו את הארץ, והקשה "אטו הני רבנן והני לאו רבנן", נראה שפירש שהעוזבים עתידים לשוב (ושלא כפרש"י), שהרי להשתקע גם המהרי"ט אוסר לצאת, אלא אם נאמר שיצאו ללמוד תורה ועיקר ראיתו כבר עמד עליה רש"י, וכתב: "לפי שאסור לבני ארץ ישראל לצאת לחו"ל." והחכמים העוזבים היו בני בבל שבאו ללמוד בארץ ישראל.

ואולי אפשר להביא לו ראיה מירושלמי שביעית, פ"ו ה"א, "מבבל לבבל". עיין במה שפרסמו בספר זכרון לרב הוטנר בשם ר' יוסף מראדזין (רוגצ'ובר), שהביא מגמ' גיטין מד,ב וחולין יח,ב ראיה לחידוש זה שלבן חו"ל אין איסור לחזור לשם. וסברתו של רש"י ניתן לבארה, משום שכאשר בן ארץ ישראל עוזב אותה, יש פגיעה וזלזול בקדושתה, יותר מאשר בן חוץ לארץ, שעוד לא יושב בה, ולא בא אליה מראש אלא לתקופה (ואולי לא נאסר הדבר, לרש"י, כדי לא למנוע שיבואו לפחות לתקופה ואולי תגררם קדושת הארץ).

כדעת המהרי"ט מצאנו גם בשלטי הגבורים שבועות (ח,א בדפי הרי"ף) "כי היכי שהיציאה ע"מ לשוב אינה עבירה, כך ההליכה ע"מ לשוב אינה מצוה, דעיקר ההליכה והיציאה תלוי בדירה – וכן יש בספר תשב"ץ בשם מהר"ם ז"ל," ובספר התשב"ץ לר' שמעון בר' צדוק תלמיד המהר"ם המצוי בידינו לא ראיתי דבר זה.18בתירוץ קושית המהרי"ט על תוס' (בעזרת תשובת הב"י) ובניתוח הסברות השונות, דן הגר"ש ישראלי במאמרו, עיין שם. בשיטת השאילתות דנו מפרשי השאילתות, השאלת שלום והעמק שאלה, ע"ש בדבריהם. מקורות נוספים לסוגיא עיין ביחוה דעת, סי' נז. ואנו לא באנו אלא לבאר שיטת הרמב"ם.

ח. מסקנות

1.   לדעת הראב"ד והרא"ש, האיסור לצאת לחו"ל הוא גם לישראל, ואף ע"מ לחזור, בין לבבלי ובין לירושלמי, אבל לשיטתם איסור זה אינו אלא לשוט; אבל לצורך מצוה, או אף להרויחא – מותר.

2.   לדעת הגר"א, הירושלמי סובר שהאיסור לצאת לחו"ל ע"מ לחזור אינו אלא בכהן ולא בישראל. ובישראל מותר לצאת ע"מ לחזור לכל צורך. ואילו לבבלי האיסור לצאת לחו"ל ע"מ לחזור הוא גם בישראל.

3.   לדעת הרמב"ם, האיסור לצאת לחו"ל ע"מ לחזור הוא גם לישראל, ולא הותר אלא לישא אישה, ללמוד תורה ולסחורה. לפירוש הרב ישראלי – מהיתר הסחורה נלמד להתיר גם לכל דבר הרשות, וכ"ש מצוה, חוץ מטיול. ואילו לפי הפירוש שהוצע כאן ברמב"ם: זהו היתר מיוחד של סחורה, אבל לשאר צרכי רשות, ואף לעניני מצוה אסור, חוץ מלשאת אשה וללמוד תורה, שהן מצוות חשובות. לכהן מותר לצאת לצורך כל מצוה או להציל מן הגויים, אבל לא לסחורה. מובן שגם על כהן חל הדין של ישראל.

4.   לדעת המהרי"ט: מותר לישראל לצאת לחו"ל ע"מ לחזור לכל צורך (וכ"כ בשה"ג), ומידת חסידות היא שלא לצאת שלא לצורך אף ע"מ לחזור. לכהן אסור לצאת אף ע"מ לחזור, אלא לישא אשה או ללמוד תורה, או להציל מן הגויים. לישראל מותר לצאת אף להשתקע לצורך נשיאת אשה או ללמוד תורה. החידוש האחרון מקורו תמוה, שהרי היתרים אלה כתובים רק בכהן, וכפי שהקשה הר"ש ישראלי במאמר הנ"ל.

5.   לדעת התוס': להשתקע – אסור אף ע"מ לישא אשה וללמוד תורה. לצאת ע"מ לחזור – לכהן: אסור אלא לישא אשה, ללמוד תורה ולהציל מן הגויים. ולישראל: לפירוש הרב קוק (משפט כהן) בתוס': מותר לצאת ע"מ לחזור לכל צורך. ולפירוש המהרי"ט בתוס': אסור לצאת אלא לישא אשה וללמוד תורה.

נמצא שלדעת הרמב"ם, הראב"ד, הרא"ש השו"ע – ויתכן שאף התוס' – לצאת לחו"ל לטיול אף ע"מ לחזור -אסור. ההיתר לצאת לחו"ל לטייל לישראלי יכול להיות רק לבבלי אליבא דמהרי"ט (ובתנאי שאת הסוגיא במו"ק יפרש שלא כראב"ד אלא כרש"י שם, וגם לדבריו אין זו מדת חסידים), או לירושלמי אליבא דהגר"א (ולדעתו הבבלי חולק עליו בזה). אך נזכיר שאפשר שמדברי רש"י בגיטין משתמע שאיסור זה אינו אלא לבני ארץ ישראל בלבד. וכל זאת מכח קדושתה של ארץ ישראל.