א. רקע אישי
זכיתי לייסד את מינהל הגיור בשלהי תשנ"ה (95), מטעם הרבנות הראשית, ולעמוד בראשו עד שנת תש"ס (2000). לאחר מכן התמניתי לדיין גיור מן השורה עד לפרישתי לגמלאות בשנת תשע"א (2011). בשנה זו הקמתי בי"ד פרטי לגיור בגוש עציון, בראשות הרב גדעון פרל ודייני גיור נוספים. בי"ד זה, בדומה לבית דינו של הרב נסים קרליץ בבני ברק, מטפל במועמדים שאינם אזרחי המדינה אשר המסגרת הממלכתי נעולה בפניהם, או דורשת המתנה של 3‑4 שנים. במרוצת השנים כתבתי לא מעט מאמרי הלכה, פובלציסטיקה ופולמוס בנושא זה, ואף הוצאתי ספר בשם 'ואוהב גר' (בהוצאת מכון 'צומת', חורף תשע"א, 2010). רקורד זה מאפשר לי להשקיף על הנושא במבט רחב ולסכם את מדיניות הגיור הנהוגה בישראל, כמי שהיה שותף בהתוויתה הלכה למעשה.
מערכת הגיור הממלכתית נוסדה ע"י הראשל"צ דאז, הרב אליהו בקשי-דורון, בעקבות גלי העליה הגדולים מארצות חבר העמים לשעבר, וכן אתיופיה, בראשית שנות ה-90. חוק השבות, כידוע, מקנה זכות עליה והתאזרחות גם לצאצאי יהודים (עד דור רביעי) ולבני זוג, ומכאן ריבוי 'טעוני הגיור' בישראל. המספר 300,000 ננקב מזה שנים ככמות אזרחי ישראל שאינם יהודים (המכונים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: 'יהודים ואחרים'). הם נאמנים למדינה, משרתים בצה"ל, תורמים לבטחון, לכלכלה, למדע, לתרבות וגם לפוליטיקה, אבל… הם אינם יהודים על פי ההלכה. למען האמת, רובם אינם חפצים בגיור, ונוח להם במצבם; ישראלים שאינם יהודים. מערך הגיור הממלכתי מופקד על שלשה שלבים בפרויקט הגיור הלאומי; (א) המישור הציבורי: עידוד פנייה לאפיקי גיור והפצת מידע על התהליך ועל אולפני הגיור ומיקומם. (ב) מעקב על תכני הלימוד והדרישות באולפני גיור המכשירים את מועמדי הגיור, בכל הארץ, בשפות שונות, באמצעות עמותות תורניות, ופיקוח עליהם. (ג) גולת הכותרת היא הפעלת בתי דין מיוחדים לגיור לקבלת הגרים הראויים, עריכת בריתות וטבילות, וכן הפקת תעודות גיור (מעשה-בית-דין ותעודת המרה ממשלתית) בסיום התהליך. מן היסוד נקבעה מדיניות לפיה אולפני הגיור ובתי הדין המיוחדים הם 'כלים שלובים'. בתי הדין מעורבים בתכנית הלימוד באולפנים. כבר בשלב ההכשרה דייני הגיור נפגשים עם הלומדים באולפנים.
כמובן שכל השלבים ממוקדים במטרה אחת; קבלת המתגיירים בבתי הדין. במאמר זה אנסה לסכם את מדיניות הגיור ההלכתית, מנקודת מבטי. כמי שעמד בראש המערכת וכמי שכיהן דיין גיור למעלה מעשור.
ב. רקע לאומי
1. הגיור אישי ולא קבוצתי
מעמד הר סיני מוכר כגיור האולטימטיבי והגורף של כלל ישראל. הלכות גירות נלמדות ממעמד זה כפי שיוזכר להלן. אכן, מלבד אירוע מכונן זה הגיור ההלכתי לעולם הוא פרטני ולא קבוצתי. כל נשמה ונשמה ניצבת בפני בית הדין כשלעצמה, והדיינים מחליטים האם לקבל או לדחות. גם בקרב הקהילה האתיופית, שבה ההכשרה לגיור היא חלק מתהליך שהותם המאולצת במרכז הקליטה, אעפי"כ ההתייצבות בבית הדין היא אישית (זוג נשוי נדונים יחדו, ולא ניתן לקבל ליהדות רק אחד מבני הזוג), ולא קבוצתית ולא 'חמולתית'.
כאן המקום להעיר שיש בלבי פקפוקים הלכתיים על אמינותן של מסורות היסטוריות בדבר 'גיורים קבוצתיים', כביכול, במהלך הדורות;
א) גיור האדומיים בימי הורדוס. למיטב ידיעתי פרשה זו לא בא זכרה בספרות חז"ל, והלא דבר הוא! בתקופה זו חיו התנאים, ואחריהם האמוראים, והנושא לא מאוזכר כלל פרט לכתבי יוספוס פלוויוס, ההיסטוריון הפרו-רומאי שאמינותו שנויה במחלוקת.
ב) סיפור הכוזרים, בספרו הנודע של רבי יהודה הלוי, גם הוא לא נזכר בספרות הראשונים והשו"ת מתקופת ההתרחשות (המאה ה-12). יש איפוא לפקפק ב'עובדה' ההיסטורית. ואם אכן גויירו, כיצד? ע"י מי?
ג) 'גיור הסובוטניקים' במאה ה-19 היא פרשה עלומה למדי. גם זו לא בא זכרה בספרות השו"ת שהיתה פוריה מאד באותה תקופה; מי גייר אותם? ולמה? מי יזם? כל השאלות הללו מתחזקות לנוכח הקביעה הנ"ל שאין גיור קבוצתי לפי המסורת ההלכתית בשלשלת הדורות.
אמנם, בתנ"ך מצינו "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" (אסתר ח,יז), אך אין לכך שום המשך וכמדומה שלא מצינו אזכור בחז"ל להיקלטותם בעם ישראל. כנראה ההתייהדות בשושן היתה כלפי חוץ בלבד. כיו"ב הכותים המוגדרים בפי חז"ל 'גירי אריות' (כמסופר במלכים ב' יז). בכל הש"ס 'כותים' הם ביטוי לנכרים שאינם נחשבים כיהודים. מעשה הגיור שלהם איננו הלכתי (ראה מאמרו של הרב צבי ליפשיץ, 'מעמד הכותים וקבלת מצוות חלקית בגירות', תחומין כרך כ).
כאמור, רק ב… מעמד הר סיני, בייסודו של עם ישראל, היה 'טקס גיור' מלוכד: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה" (שמות כד,ג). אמנם ממעמד זה לומדים את מרכיבי הגיור: קבלת מצוות ('נעשה ונשמע'), מילה, טבילה וקרבן, אך דומה כי לא היתה קבלת מצוות פרטנית בנוסח "הריני מקבל עלי", אלא הצהרה כלל-ישראלית: "נעשה ונשמע".1אין אפוא שחר להצעה שהועלתה לקיים טקס 'גיור המוני' לאזרחי ישראל שאינם יהודים ע"י טבילה בים, קריאת 'שמע ישראל' ו'ה' הוא האלקים' ו...הכתרתם כגרים.
2. מוטיבציה לאומית לבית הדין
למרות מה שנכתב לעיל שהגיור הוא פרטני מבחינת המגוירים, דומה כי במוטיבציה של דייני בתי הדין בישראל "להתמצע בדבר זה" מעורבת גם נימה לאומית וחברתית-ציבורית. מינהל הגיור קם על ברכי תחושת השליחות והאתגר הלאומי שנשקו לפעמי אתחלתא דגאולה המתבטאת בקיבוץ גלויות מארבע כנפות תבל. נפילת שערי מסך הברזל בברית המועצות לשעבר, ונהירת עולי אתיופיה לישראל, סימלו חזון זה יותר מכל. וכמצופה, עליות אלו גררו בעקבותיהן הגעת רבבות אזרחים-עולים שאינם יהודים. כידוע, חוק השבות מקנה זכות עליה והתאזרחות לא רק ליהודים על פי ההלכה, אלא גם לצאצאי העם היהודי, עד דור שלישי ורביעי. מציאות זו היא שדחפה להקמת מערך הגיור. החשש מריבוי נישואי תערובת נמצא ב'מח האחורי' ובליבם של דייני הגיור, וגם הוא מניע אותם 'להתמצע בדבר זה' ולהיכנס בעבי הקורה הכבדה.
ואכן, בביקורת המושמעת מפי דוברים חרדים על דייני הגיור של הרבנות הראשית הם 'מואשמים' לעתים בעירוב השקפה לאומית בהלכה. לדעת המבקרים הדחף הלאומי 'מקלקל את השורה' וגורם לקלות ראש ודעת בקבלת גרים. תשובתי היא: הודאה בעובדות! אכן, השאיפה למניעת התבוללות בקרב אוכלוסי מדינת ישראל, וכן ההיענות לאתגר קיבוץ הגלויות כמרכיב גאולתי – משמשים רקע מדוע להכנס לפרצה דחוקה כאשר ניתן להשאר עם 'צוארון לבן'. נר לרגלנו דברי החסיד שבכהונה, ר' צדוק מלובלין (פרי צדיק נצבים יח) שכתב על הפסוק ה'משיחי', המזיל דמעה מעינינו בתפילות הימים הנוראים:
"ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים". האובדים היינו שנטמעו בין האומות ואינם יודעים כלל שהם מזרע ישראל, והנדחים בתוך הקליפה כמו במצרים.
הדברים מכוונים כלפי אלו שנטמעו בנישואי תערובת, והם שעתידים לשוב. הפן הגאולתי עולה כהד מתוך דברי הגמרא (פסחים פז,ב) הרואה 'ערך' בגלות בכך שיציאה ממנה גורפת שובל של גרים מתווספים:
אמר ר"א: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים.
נשלים את הפן המדרשי בדברינו בתיאור החז"לי המופלא (סנהדרין צט,ב) לפיו עמלק – הצורר הלאומי האולטימטיבי שלנו – נולד על ברכי… החמרה בגיור.
'אחות לוטן תמנע'. מאי היא? תמנע בת מלכים היתה, דכתיב "אלוף לוטן אלוף תמנע". בעיא לאיגיורי. באה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב אהיה שפחה לאומה זו, ולא אהיה גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה. רש"י: שהיה להם לגיירה.
ואם נפשך לומר שאין מערבין מדרש והלכה, הנה בעלי התוס' סמכו אגדה זו להלכתא (יבמות מז,ב), ולמדו ממנה שיש לפתוח פתחי גיור נדיבים למתאמצים:
אמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, דכתיב "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית ישראל".
והעירו בתוספות:
היינו שמשיאין אותן להתגייר… אבל אם הן מתאמצין יש לנו לקבלם שהרי מצינו שנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קבלו לתמנע שבאה להתגייר… ונפק מינה עמלק.
עד כאן דברי רקע השאובים מעולם האגדה וההגות, המקשרים את הגיור לעידן קיבוץ הגלויות הגאולתי. ואכן, בין כתלי בית הדין נשמע קול משק כנפי קיבוץ הגלויות ושיבה לחיק העם היהודי והתרפקות על מורשת דורות שנזנחה, והדמעות ניגרות…
אסיים פרק זה במימרא חינוכית אודות הגיור שהיא נר לרגלי בכל עיסוקיי בתחום הגיור. כך כתב האדמו"ר קלונימוס שפירא מפיאסענצא הי"ד (סוף מאמר צו וזירוז):
ריבונו של עולם! רוצה אני בכל לבי לתת לך משהו.
משתוקק אני להתקרב אליך ולעשות לך נחת רוח.
מה אתן ומה אוסיף לך?
האלמד תורה? הלא זה עידן ועידנים שלומד אני בכל כוחי.
האוסיף להתפלל? הלא תמיד משתדל אני בעבודת התפילה.
האתן צדקה? הלא תמיד אני גומל חסד וצדקה למעלה מיכלתי.
הלוואי שיכולתי להתגייר! אך מה אעשה? נולדתי יהודי!
ג. המדיניות ההלכתית
1. 'ועדת קבלה' ולא פורום שיפוטי
גישת היסוד הנקוטה בבתי הדין המיוחדים לגיור היא להאמין לניצבים בפנינו, לאחר שעברו את מסננת אולפן הגיור, ולא לחשוד בכל אמירה שמא היא שקר והעמדת פנים. מקובלת עלינו ההגדרה שהדיון בבית הדין איננו שיפוט ובירור עובדות הנתונות במחלוקת בין שני צדדים, וכל צד סותר ומכחיש דברי חברו. אין בגיור 'צד שני' העומד מול המתגייר ואין התנצחות דו-צדדית כמו בדיני ממונות או אישות! טעות היא לחשוב שבית הדין עצמו הוא הניצב מול והוא ה'לעומתי'. לדידי בית הדין משמש כ'ועדת קבלה לעם ישראל', ולא בית דין שיפוטי במושג ההלכתי הרגיל.
ראו על כך במאמרי בתחומין ל"ה על "תשלום לדיין גיור" שם נתבאר שלהגדרה עקרונית זו משמעות הלכתית מעשית ונפקא-מינות, כמו חובת 'קבלת מצוות' בפני שלשת הדיינים בהסכמת שלשתם, ולא ברוב דעות; טבילת נשים בפני שלשה דיינים כמעמד ולא כעדות ולכן אי אפשר להסתפק בעמידתם אחורי הדלת; דייני גיור הקרובים זה לזה; תשלום לדיין גיור עבור ההכשרה והלימוד המקדים ועוד.
2. מניע אינטרסנטי לגיור לא פוסל
שנינו ביבמות כד,ב:
אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה – אינן גרים, דברי ר' נחמיה; שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות, ואחד גירי מרדכי ואסתר – אינן גרים… הלכה כדברי האומר כולם גרים הם.
סיומה של הברייתא היא: "הלכה כולם גרים הם". אמנם הניסוח נשמע דיעבדי, ובודאי היינו מעדיפים גרים 'טהורים' שהגיעו לאמונת הא-ל מתוך גילוי השכינה והכרה "שיש מנהיג לבירה" כאברהם אבינו בשעתו. אך דומה כי מאז ומעולם מרבית הגרים היו 'לשם', וקבלו אותם 'לכתחילה'.
מדיניות זו נשענת על תשובת הרמב"ם (ריא, מהדורת בלאו):
[בענין אדם שחי עם שפחתו במצרים] צריכים בי"ד אחר זאת השמועה אשר לא טובה להוציאה, או ישחררנה וישאנה לאשה. ואעפ"י שיש בזה כעין עבירה, לפי שהנטען על השפחה ונשתחררה אסור לו לישאנה לכתחילה, לפי שכבר פסקנו פעמים אחדות בכגון אלו המקרים שישחררנה וישאנה. ועשינו זאת מפני תקנת השבים, ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. וסמכנו על דבריהם ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך. ומסייעין לו לישאנה בעדינות.
כלומר, הרמב"ם מדווח על "פעמים אחדות". קבלת גרים לשם אישות הפכה לנורמה מקובלת וכבר היה לעולמים. בעל אחיעזר (ח"ג סי' כו) למשל נדרש לכך בדורותינו, דורות החילון, ומסתמך על תשובת הרמב"ם הזו, ומשליך את הנושא "לפי ראות עיני בית הדין":
דברי הרמב"ם יסוד גדול דאיכא תקנת השבים… אבל בקבלת גרים ה"ז דין לגבי בי"ד, שאין לבי"ד לקבל המתגיירים לשום אישות. מ"מ נראה לדין כיון דגם אם לא תתגייר תשאר אצלו בגיותה אין זה לשם אישות… ע"כ נראה דלפי ראות עיני בי"ד יש מקום להקל.
הרמב"ם, ובעקבותיו האחיעזר, נדרשים לא רק לשאלת תקפות הגיור, שמא לבה בל עמה וכל רצונה רק בנישואין, אלא נזקקים גם לדינא דמשנה (יבמות פ"ב מ"ח) "שהנטען על הנכרית ונתגיירה ה"ז לא ישאנה". ופירש"י: "משום לעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון". ותשובתם היא ש"מפני תקנת השבים" כביכול מדלגים על דין זה. באחיעזר הטעים ש"אין זה [גיור] לשם אישות" שהרי הם כבר חיים חיי אישות גם בגיותה! אמנם נמצא חוטא נשכר, אך בפועל אין כאן 'לעז' ו'קול' (כלשון רש"י) אלא אמת מודעת לכל, ולית לן בה.
ניתן איפוא לומר כי המניע לגיור לא מהווה מחסום וכמעט שלא נלקח בחשבון כסיבה להחמיר. גיורים לשם אישות, או למטרה אחרת, עוברים את סף ביה"ד לגיור, ולא רק היום. להערכתי מרבית הגיורים (מימות …רות המואביה?) היו 'לשם'. גם בתי דין חרדים העוסקים בגיור נוהגים כך, ובלבד שתהא קבלת מצוות כראוי, וכדלהלן.
3. קבלת המצוות
לב הגיור הוא 'קבלת המצוות' בפני בי"ד. כל בית ישראל נוהים אחר השולחן-ערוך שבו נפסק חד וחלק (יור"ד רסח,ג):
כל ענייני הגר … צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום. מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב'… הוי גר, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה".
וכן לדורות [=כמו במעמד הר סיני] כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן.
פשיטא שכוונתו שהמילים "ויקבל עליו עול תורה" זהות למושג 'קבלת מצוות', כמו בהר סיני שאמרו "נעשה ונשמע". כל הטוען שלדעת הרמב"ם אין צורך ב'קבלת המצוות' אלא במשהו שהוא פחות מכך, הרי לפנינו ארבעה(!) מקומות נוספים שבהם נוקט הרמב"ם במפורש במילים 'קבלת המצוות', ולא 'עול תורה' בלבד:
(1) בהל' איסורי ביאה (יב,יז): "כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצוות שבתורה, והעבדים כשישתחררו, הרי הן כישראל לכל דבר".
(2) בהל' מלכים (י,ט): "כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע".
(3) בהל' איסורי ביאה (יב,יא): "העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו".
(4) ועוד שם (יב,יד): "מעת שטבלה וקבלה מצוות יצתה מכלל העכו"ם".
לאחר שהוחלט ע"י שלשת הדיינים (כאמור, פה אחד) לקבל את המתגייר נערך מעמד קבלת המצוות בבית הדין, ונשנה שוב בעת הטבילה. המתגייר מכריז במעומד, באוירה רגשית ולעתים רבות בדמעות, בנוסח שאומץ במערך הגיור הממלכתי, לאמר:
אני מקבל/ת על עצמי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה, ואת כל המצוות שתקנו חכמים, ואת כל המנהגים הטובים של עם ישראל, ואני מאמין בה' אחד.
ומפטיר בהכרזה בקול רם, ולעתים בנעימת קול: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד".
כאן מקום לציין הערה חשובה שיש בה מן החידוש. בעל אחיעזר מחדש שאי קבלת מצוות 'לתיאבון' אינה מעכבת, גם אם היא גלויה וידועה לבית הדין. מצב 'לתיאבון' אינו נחשב כהכרזת 'חוץ מדבר אחד' המעכבת את הגיור. כך כתב (ח"ג כו אות ה):
נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מדברי סופרים דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין. אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות.
הוי אומר: גר שמקבל כל המצוות, אך יודעים אנו שימשיך לעשן בשבת, למשל, 'לתיאבון', אם איננו מכריז על כך בפה מלא ואיננו 'מתנה שיהיה לו מותר מן הדין' – אין זה פוסל את 'קבלת המצוות' שלו. הוא קיבל אותן על עצמו כחיוב, אך יודע שיקשה עליו להתגבר ל'תיאבון'. למען האמת בפועל בתי דין ימנעו מלקבל גם מקרים כאלו.3ראו גם במאמרי "גר שקיבל תורה חוץ ממצוה אחת", בתחומין י"ט ובספרי 'אוהב גר'.
4. 'דברים שבלב אינם דברים'
נקודת מפתח בכל סוגיית הגיור, מאז ומעולם, היא שאלת ה'דברים שבלב'. לא אחת נטען כי התנהגות המגייר לאחר גיורו מעידה לכאורה כי קבלת המצוות היתה מן השפה ולחוץ, אחד בפה ואחד בלב. יתר על כן, לעתים המתגייר מודה בעצמו, לאחר זמן, כי בלבו לא התכוון לקבל עליו עול תורה ומצוות בלב שלם, למרות הצהרתו בפיו.
והנה, בקניינים, בקידושי אשה ובדינים נוספים נפסק ש'דברים שבלב אינם דברים'. אך יש מקום לטענה כי גיור, שהוא הצהרת נאמנות בין אדם לאלקיו, 'דברים שבלב' הם-הם העיקר. על סמך טענה זו נפתח פתח לביטול גיורים למפרע. טענה זו העלה בעל בית-יצחק (שמעלקיש, יו"ד ק):
בין אדם לחברו דברים שבלב אינם דברים, מה שאין כן מה שמגייר ומקבל עליו עול מצות. ואם בלבו שלא יקיימם רחמנא לבא בעי ולא נעשה גר. ולפי"ז גרי דידן אשר בעו"ה מגיירים באשכנז ויודעים שגם אח"כ לא יתנהגו כמנהג ישראל הכשרים, ויהיו בועלי נדה ואוכלי טריפות, לפי מה שכתבנו לא הוי גר, אף שאומרת בפיה שתקבל הכל עליה אבל בלבה שלא לקיים, צ"ע לכאורה.
רבו החולקים על עמדתו כמו, למשל, הראי"ה קוק (דעת-כהן קנג):
כל זמן שהיתה הקבלה בפה כראוי י"ל שאין לנו ענין עם דברים שבלב שאינם דברים כלל. ואפי' אם יבא אליהו ויגיד לנו שהיה בלבבו אחרת מאשר בפיו, אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב… וגם באבותינו קרא כתיב ויפתוהו בפיהם וגו', ואמרו במדרשים שהי' לבם פונה לע"ז ופסל מיכה הי' עמם, ומ"מ כיון שקבלו בפה נגמרה הגירות.
הרב קוק נעזר במדרש לקיים את טענתו שגם בגיור 'דברים שבלב אינם דברים', מ…מעמד הר סיני, שבו תוך כדי מעמד "לבם פונה לע"ז". וכך נאמר בשמות רבה (מב):
'סרו מהר'. ר"מ אומר אף לא יום אחד היה, אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם נעשה ונשמע ולבם היה מכוון לע"ז שנא' (תה' עח) 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו'.
כך גם בילק"ש תהלים תתכ:
מצינו כשהיו ישראל עומדים על הר סיני בקשו לגנוב דעת עליון, שנא' 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'… [ונאמר] 'ויפתוהו בפיהם', אעפ"כ והוא רחום יכפר עון.
אכן בעל בית-יצחק (שם) תמה על מדרש זה ומאן לקבלו כעובדה:
בילקוט תהלים… כשהיו ישראל עומדים על הר סיני בקשו לגנוב דעת עליון… הנראה מזה שלא קבלו הדברות הקדושות בלב אך אמרו בפה נעשה ונשמע. וכבר כתבתי דאם נתגייר ולא קיבל בלב עיקר המצות לא מהני… עכ"פ הדבר ברור דבמעמד הר סיני קיבלו ישראל עליהם בלב שלם לשמור ולקיים המצוה עלינו מפי הגבורה. ואמירתם לבד לא היה מהני.
לעומתו האדמו"ר מקלויזנבורג, בשו"ת דברי-יציב (יו"ד קסח), תמך יתדותיו במדרש זה לקבוע שגם בגיור 'דברים שבלב אינם דברים':
[גם בגיור] בקבלה בפה תליא, ומה שלבו בל עמו אינו סותר לדיבורו, וגר גמור הוי מכח קבלתו בפה, והמחשבה אינו רק בינו לבין קונו. ומיושב בזה המדרש כשהיו ישראל עומדים על הר סיני בקשו לגנוב דעת עליון ויפתוהו בפיהם וכו', שתמה בבית יצחק שם דהרי לא הוי קבלה בלב? ולפי"ד א"ש דהתם לא היתה העבירה בידם. ואדרבא מהמדרש יש סייעתא שמקרי גירות בכה"ג, שקבלה תליא בפה היכא דאין המעשה סותר בשעת קבלה.
מדיניות הגיור הנקוטה בפועל היא לאמץ את הגישה ש'דברים שבלב אינם דברים' וקבלת המצוות בפה היא הקובעת, כבמעמד הר סיני שהכריזו 'נעשה ונשמע' לאחר כפיית הר כגיתית, גם אם בלבם היו שנטו אחרי ה…עגל.
5. 'אנן סהדי'
כל האמור בפיסקאות הקודמות נכון כאשר אין לפנינו מצב מוכח הקרוי 'אנן סהדי', או 'אומדנא דמוכח' שקבלת המצוות היא רק מן השפה ולחוץ. מאידך, אם המצב הנסיבתי והעובדתי הוא בגדר 'אנן סהדי' – אין לקבל. כך כתב בעל האחיעזר בתשובתו הנ"ל, שבה הביע דעתו ש'לתיאבון' איננו פוגם בקבלת המצוות:
אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אח"כ על איסורי תורה וחילול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח זה חסרון בקבלת המצוות דמעכב.
באגרות-משה לר"מ פיינשטיין מצינו שתי תשובות שגם מהן עולה כי 'אנן סהדי' הוא קו הגבול המפריד בין קבלת הגר לבין דחייתו. ביו"ד ח"א קנט כתב:
הגירות לא נוחה דעתי מזה ואני נמנע מזה, שהוא כמעט ברור כאנן סהדי שלא מקבלת המצות ורק בפיה אומרת שמקבלת… וברוב הגירות שבמדינה זו שבשביל אישות אין מקבלין המצות, אף כשאומרין בפיהן שמקבלין דהוא כנודע שמרמין, ולא תהיה עדיפא מבעלה שהוא עובר על כל דיני התורה. אך מ"מ אולי גיורת זו תקבל המצות, ולכן איני אומר בזה כלום…
תשובה זו עוסקת בגיורי ארה"ב שבהם הבעל איננו שותף לתהליך ונשאר בחילוניותו. גם במקרה זה הרב פיינשטיין מסתפק האם עובדה זו עולה כדי 'אנן סהדי' כלפי האשה, או שמא אין הדבר מובהק שאולי לא תחקה את בעלה ותקפיד על שמירת תורה ומצוות. כעין זה כתב גם בתשובה נוספת (אה"ע ח"א כז):
כשבעלה היהודי פרוץ באיסורים כחילול שבת ונדה וכד' ותחשוב שאין לה להיות טובה מבעלה היהודי, והוא כאנן סהדי שאינה מקבלת המצות שבעלה פרוץ בהם. אך אולי אם תסבירו לה שהיא צריכה לקבל כל מצות התורה, ובפרט שמירת שבת ונדה וכד' ולא תשגיח על בעלה, ואם לא תקבל אף שתרמה להרבנים שמקבלת לא יהיה הגירות כלום… אולי נחשב קבלה. ואז אף שג"כ אין לקבל לכתחלה ואין רוח חכמים נוחה מזה, כיון שאינו לשם שמים – עכ"ז יהיה גירות. ויש איזה רבנים שבשביל איזה צורך מקבלין… לכן לא רציתי לומר לכתר"ה בהחלטה שידחה הדבר.
גם כאן הסתפק וגמגם בשאלה האם התנהגות חילונית של הבעל מהווה 'אנן סהדי' כלפי קבלת המצוות של אשתו, או שמא "לא תשגיח על בעלה".
ד. סיכום
- ריבוי הנכרים אזרחי ישראל, בעקבות קיבוץ הגלויות, מחייב התייחסות חיובית ומתחשבת להיכנס לעבי הקורה ולהציע פתחי גיור על פי ההלכה גם אם הם בנויים על התחשבות הלכתית מקילה. הסיבה לכך היא הן ההשקפה הגאולתית שמביאה בכנפיה ריבוי נכרים נספחים, והן בשל הצורך לצמצום נישואי תערובת בישראל.
- גיור לשם אישות הוא הגיור ה'קלאסי' במהלך כל הדורות. גם אם המניע הוא 'לשם', ואיננו 'טהור' לחלוטין – מקבלים גרים 'מפני תקנת השבים' ולמניעת התבוללות לאומית וחברתית.
- 'קבלת מצוות' הוא המרכיב המרכזי של הגיור, ואין אפשרות הלכתית לדלג עליו. מאידך, אם משערים שהמתגייר יעבור עבירות 'לתיאבון' – אין זה פוגם את דרישת 'קבלת המצוות'.
- 'דברים שבלב אינם דברים' גם בגיור. אם אין ודאות ברמת 'אנן סהדי' שלבו בל עמו – הגיור תקף, גם אם המתגייר יודע בעצמו כי לא היה שלם בלבו. כך היה גם במעמד הר-סיני שהוא ה'גיור' של כלל ישראל. לפי מדרשי חז"ל חטא העגל היה בלבם כשאמרו 'נעשה ונשמע' ואעפי"כ קבלת התורה והמצוות לא בטלו.
