א. איסור איבוד כתבי הקודש ומחיקתם
1. כתבי הקודש
הרמב"ם פסק בהלכות יסודי התורה ו,ח:
כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד, והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות.
וצריך עיון בכוונת דבריו: מה הם "כתבי הקודש"? אם הכוונה לספרי התנ"ך, הרי יש בהם אזכרות ואסור לאבדם מהתורה, ומדוע כתב הרמב"ם שהמאבדם לוקה רק מכת מרדות? ואולי כוונתו לספר כגון מגילת אסתר, שאין בו אזכרות, וכן לפסוקים שאין בהם אזכרות; אך מספר-המצוות (ל"ת סה) משמע שאסור לאבד תנ"ך גם ללא אזכרות:
שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה, ומאבד ספרי הנבואה, ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה.
הרמב"ם הזכיר איסור לאבד "בתי עבודת הא-ל", והכוונה לבתי כנסת. אולם כיון שקדושת בית כנסת היא רק מדרבנן,1לדעת ספר-היראים קדושת בית כנסת היא מדאורייתא, אך לא מצאנו ליראים חבר בשיטתו. בהל' יסודי-התורה ובהלכות מחיקת השם, לא הזכיר הרמב"ם איסור לנתץ בית כנסת. בנושא זה, בנושאים נוספים המשיקים לנושא המאמר, ראו מאמרי, הריסת בתי הכנסת של גוש קטיף, תחומין כו, עמ' 23. יתכן שגם איסור מחיקת ספרי נבואה שאין בהם אזכרות הוא רק מדרבנן.
ועוד צריך עיון, מה כוונת הרמב"ם באיסור לאבד "פירושיהן וביאוריהן", הרי מן הסתם ב"פירושים וביאורים" אלו אין אזכרות, שהרי איסור מחיקתם אינו מהתורה. גם אין הכוונה לפירושי התנ"ך שמצוטטים בהם פסוקים, שהרי פסוקים אלו נחשבים ל"כתבי הקודש" בעצמם. לכן, נראה שכוונת הרמב"ם לפירושים ולביאורים על התורה, כגון גמרות ומדרשים, שאין בהם פסוקים שלמים אלא רק חלקי פסוקים.
2. "שאר כתבי הקודש", דברי הקודש והכינויים
בהלכה ה כתב הרמב"ם:
שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקב"ה, כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן.
ולכאורה דבריו סותרים זה את זה: בהלכה ה כתב שמותר למחוק את כתבי הקודש, ואילו בהלכה ח כתב שאסור לשורפם או לאבדם ביד; ומאי שנא מחיקה משרפה ומאיבוד?
הרב דוד עראמה (בפירושו על הרמב"ם, אמשטרדם תס"ו) תירץ שמחיקה קלה יותר משריפה ומאיבוד ביד, כי במחיקה אין ביזיון. ולכאורה קשה: האמנם באיבוד ביד יש יותר ביזיון מבמחיקה (וכן הקשה דברי-ירמיהו על הרמב"ם כאן) ומדוע שריפה מבזה יותר ממחיקה? אדרבה, מצינו שהתורה חייבה לשרוף קדשים, ואף ששם אי אפשר למחוק, בכל זאת משמע ששריפה איננה ביזיון. ולכאורה אדרבה, שריפה קלה ממחיקה, כי היא מעין איבוד בגרמא,2לא מיבעיא למ"ד אשו משום ממונו, ששריפה נחשבת לגרמא, אלא אפילו למ"ד אשו משום חיציו, לדעת הרמב"ם עצמו אש אינה נחשבת לכוחו של המבעיר, מעין חיציו ממש, אלא רק יש לה דין חיציו (דוק היטב בלשונו בהל' נזקי-ממון יד,טו ובהסבר דבריו בנחלת-דוד ב"ק כג,א). ואין איסור "לא תעשון כן" בגרמא, כמבואר בשבת קכ,ב. כל הסיבה ששריפת כתבי הקודש נאסרה, למרות שהיא גרמא, היא משום שהותר למחוק בגרמא רק שם הכתוב על בשרו, משום שסופו להימחק או משום שהותרת השם על בשרו אינה דרך כבוד אלא דרך ביזוי (עיין שו"ת נודע-ביהודה מהדו"ת או"ח סי' יז).
יתכן שאף בענייננו, השמות שבעלוני בתי הכנסת דומים לשם שעל בשרו, שהוא מקום לא-ראוי, שכן עלונים אלו לא נועדו לשמירה אלא לקריאה בעלמא, ואח"כ הם נזנחים ומושלכים. אלא שלפי זה קשה: מדוע מותר מלכתחילה להדפיס דברי קודש במקום שאינו ראוי? אלא ודאי יש לומר שדרך זו של הפצת דברי תורה היא רצויה.3שאל"כ כל העיתונות הדתית לסוגיה תיאסר, שכן היא מכילה מסרים דתיים וליבון השקפות תורניות בענייני השעה, וכל עיתון עומד להיות מושלך לאשפה. האם נאסור אפוא את העיתונות הדתית מכול וכול?! והרי אין דרך להפיץ רעיונות והסברים בעניינים רוחניים העומדים על הפרק מבלעדי העיתונות. ועוד, האם נפקיר את בתי ישראל לתקשורת הרגילה, על תכניה השליליים?!
היו שפירשו בדעת הרמב"ם שאסור למחוק כינויים, ומותר לעשות זאת רק לצורך (ראו: סדר-משנה על הרמב"ם שם; מנחת-פתים יו"ד רעו,ט ד"ה אומנם; עין-יצחק ח"א או"ח סי' ה אות ד; ועוד). הלא הרמב"ם עצמו קובע שדין הכינויים הוא "כשאר כתבי הקודש", ומשמע שדינם שווה. אולם למעשה, מכך שפיצל הרמב"ם את איסור איבוד כתבי הקודש ואת איסור מחיקת הכינויים לשתי הלכות נפרדות, משמע שדינם שונה.
קשה לקבוע שהמונח 'כתבי הקודש' מכוון רק לספרי התנ"ך, שכן במשנה (שבת קטו,א) ברור שמונח זה כולל גם תרגומים לתורה, ובהל' ספר תורה (י,ה) כלל הרמב"ם במונח זה גם הלכות ואגדות, ומשמע שזהו שם כולל לכל דבר שתוכנו קדוש.
אכן, יש נוסחאות ברמב"ם שנכתב בהן שהכינויים הם "כשאר דברי הקודש", ולגרסה זו יש הבחנה ברורה בין "דברי הקודש" וכינויים לבין "כתבי הקודש" שהם פסוקים ופירושיהם. בספר עבודת-המלך כתב שזוהי הנוסחה הברורה, ולפיה נמצא שכינויים הם דברי קודש שאינם פירושים לתנ"ך ואינם גם תורה שבעל-פה (שהיא הפירוש המוסמך לתנ"ך).
3. בין אזכרות לפסוקים
ההבחנה בין אזכרות לבין פסוקים מוכחת מהגמרא בשבת קטו,ב, המבחינה בין פרשת "ויהי בנסוע", שיש בה אזכרות, לבין פרשיות שאין בהן אזכרות. וכ"כ התשב"ץ (ח"א סי' ב):
לא נאמרו דברים הללו אלא בשם מן השמות שבכל מקום שהוא כתוב, המוחקו והמאבדו לוקה. אבל בשאר כתבי הקדש, שאין בהם אזכרות כלל, המוחקן והמאבדן – אין לוקין עליהם. דמהיכא תיתי? דקרא לא אמר אלא "ואבדתם את שמם לא תעשון כן" וגו', אבל כתבי הקדש שאין בהם שם – מנ"ל דאסירי?!
ויש להביא ראיה שאין באבוד כתבי הקדש לאו, מדאמרינן פ' כל כתבי (קטז,א): "הגליונין וספרי מינין – אין מצילין אותו מן הדליקה. רבי יוסי אומר: אף בחול. וקודר אזכרות שבהן וגונזן, והשאר שורפן"… [ומדמחלק] ר' יוסי בין אזכרות לשאר הספר, וקא מצריך קדירה לאזכרות וגניזה, ואפי' הכי שרי למשרף שארא – משמע דבשריפת כתבי הקדש, כל שקודר אזכרות שבהן, ליכא מלקות.
לפי"ז, יש לדרג את הקדושות כך:
א. שמות הם בדרגה החמורה ביותר, ומחיקתם אסורה מהתורה.
ב. ספרי תנ"ך ללא שמות – קדושתם מדרבנן.
ג. פירושים לתנ"ך חייבים בגניזה מדרבנן, אף אם אין בהם פסוקים. ומסתבר שהסיבה לכך היא שקדושת התנ"ך מאצילה אף על פירושיו.
ד. כינויים – מותר למחקם.
4. עלונים ועיתונים
מה נחשב ל"כינויים" ומה נחשב ל"כתבי הקודש"? מסתבר שגמרות, מדרשים, תפילות, חידושי תורה, שו"תים ושאר כתבי התורה שבעל-פה נחשבים ל"כתבי הקודש", ואילו "כינויים" הם שאר דברי הקודש, שאינם פירוש לתורה אך תוכנם עוסק בקודש.4מסיבה זו, אומרת הגמרא בשבת קטו,ב שאסור למחוק ברכות וקמעות, שהן מעין תפילות שיש בהן פנייה ישירה לקב"ה; וכן המברך "בריך רחמנא דהאי פיתא" - יצא, כאילו בירך בשם ומלכות (ברכות מ,ב). אולם כינויים שאינם פנייה ישירה לה' הם "דברי הקודש", שקדושתם פחותה. ומסתבר שמאמרים ביהדות ובהסברת האמונה, שאינם פירוש ישיר לתנ"ך, נחשבים ל"כינויים". יש מקום לכבדם בגלל תוכנם החשוב, אך אין חובה לעשות כן. וכמדומני שכך עמא דבר, שאין מקפידים לכבד מאמרי עיתונות, גם אם תכניהם רציניים והם מכילים כינויים, ואף משליכים אותם לאשפה.
וצ"ע מה גדרם של עלונים היוצאים מדי שבת בשבתו ועוסקים בנושאים מפרשת השבוע. האם יש לראותם כפירוש לפרשה? אמנם יש בהם גם דברי הגות ופרשנות הקשורים לפרשת השבוע, אך רוב תוכנם הוא מאמרים וסיפורים, שאין לראותם כפירוש לפרשה, ולכל היותר כ"כינויים" שאין בהם קדושה. יתכן שיש לגונזם כפי שנוהגים בפירושים; אך יתכן גם לילך אחרי הרוב, ורוב תוכנם אינו פירושים; ואולי יש לחייב בגניזה רק את הקטעים שיש בהם פרוש לפסוקים. ואולי כיון שהעלונים אינם מיועדים לשמש כפירוש קבוע, אלא רק לקריאת עראי, אין בהם קדושה. וצ"ע.
כמו כן יש לברר האם מותר למסור את העלונים שאין בהם שמות למיחזור, בתנאי שישמשו לאחר מיחזורם לנייר שישמש רק לכתבי קודש.
ב. מחיקה על מנת לתקן
לדעת הרדב"ז (הל' כלי המקדש ט,ג), אסור למחוק כינויים בדרך השחתה, אלא רק על מנת לתקן, והוא מנמק: "דלא גרע מכתבי הקודש". כנראה שגרסתו ברמב"ם היתה שהכינויים הם "כשאר כתבי הקודש"; אך לפי מה שהוכחנו לעיל, שכוונת הרמב"ם לדברי הקודש, אין הכרח לפרש כדבריו.
זאת ועוד: הרדב"ז לשיטתו (ר' להלן) שאסור למחוק אזכרות אפילו על מנת לתקן, ולכן את כתבי הקודש והכינויים, הפחותים מהם בקדושתם, מותר למחוק רק על מנת לתקן. אולם פוסקים רבים מתירים למחוק אזכרות לצורך תיקונם (ראו: ב"י יו"ד סי' רעו), וכן פסק הרמ"א יו"ד רעו,יא). לשיטת פוסקים אלו, מסתבר שכתבי הקודש שאין בהם שמות, שקדושתם פחותה, מותר למחקם גם שלא לצורך תיקון.
ויש להקשות על דברי הרדב"ז: אם אסור למחוק אזכרות אפילו על מנת לתקן, כיצד התיר בבא בן בוטא להורדוס להרוס את המקדש ולבנות חדש במקומו (ב"ב ג,ב)? הרי גם איסור נתיצת המקדש נלמד מאותו פסוק עצמו – "לא תעשון כן"?
הרדב"ז עצמו השיב על כך בתשובותיו (ח"א סי' עז). הוא מדייק מלשון הרמב"ם (הל' יסודי התורה ו,ז):
הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה – לוקה, שנאמר בעבודת כוכבים: "כי את מזבחותם תתוצון" וכתוב: "לא תעשון כן לה' אלהיכם". וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה – לוקה, שנאמר: "ואשריהם תשרפון באש", וכתיב: "לא תעשון כן לה' אלהיכם".
רק בסתירת ההיכל והמזבח הדגיש הרמב"ם שדוקא "דרך השחתה" אסור. אבל מחיקת אזכרות אסורה אפילו לצורך תיקון. בהמשך, מסביר הרדב"ז הבחנה זו:
וזהו שכתב הרב ז"ל: "כל המאבד שם מן שמות הקדושים", ולא חילק בין אם הוא דרך השחתה או לא, משום דבכל גוונא הוא דרך השחתה, כיון דאיפשר בדרך אחרת. אבל גבי הסותר אבן כתב "דרך השחתה", אבל דרך תיקון מותר, דאי אפשר לתקן אם לא יסתור, ולפיכך אינו חייב אלא דרך השחתה. אבל גבי כתיבת ס"ת, אפשר לתקן ולא ימחוק.
ותו, דגם סותר אבן עושה מעשה ומתקן בגוף אבני המזבח, אבל הכא אינו מתקן דבר בשם עצמו אלא בס"ת. [ומטעם זה יש ללמוד שאם נפל טיפת דיו על השם מותר למוחקו, שלא נתכוון אלא לתקן. והכי איתא בהגה"ה במיימוני בהדיא.]
נראה ששתי סברותיו של הרדב"ז תלויות בשני הסברי הגמ' בב"ב ג,ב:
בבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה להורדוס למיסתריה לבית המקדש?… איבעית אימא: תיוהא חזא ביה; אב"א: מלכותא שאני, דלא הדרא ביה.
לפי ההסבר הראשון ההיתר הוא בגלל חוסר הברירה;5בנוסף, יתכן שהצורך לייפות את המקדש, עד שמי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו, נחשב כאילוץ הכרחי שעבורו מותר לסתור את המקדש. ואילו לפי ההסבר השני יש לומר שאמנם לא היה אילוץ לסתור את המקדש, שהרי המקדש הישן עמד על תלו, ובכ"ז התיר בבא בן בוטא להורסו ע"מ לתקנו, כי התיקון הוא בו עצמו.
מתשובת הרמב"ם משמע כדעת הרדב"ז, שאכן אסור למחוק שם כדי לתקנו. תשובה זו מובאת בבית-יוסף (יו"ד סי' רעו), שהביא בשם הר"י אסכנדרני הסבר דומה להסברו הראשון של הרדב"ז, לפיו מותר למחוק שם על מנת לתקנו רק אם אין ברירה:
מצינו בני חשמונאי שנתצו מזבח שבנה עזרא מפני שטימאוהו יונים, כדאיתא ביומא. דהתם שאני, דא"א לנו בלא מזבח, וגם א"א לנו לבנות מזבח במקום אחר… אבל הכא אפשר לגנוז היריעה. וכן הורה הרמב"ם ז"ל בתשובה על יריעה שנתקלקל בה השם, שגונזים אותה או מחטב את השם, כדא"ר יהודה בההיא ברייתא דלעיל (מסכת סופרים ה,ב): מחטבו וכותב יהודה אחר.
על כל פנים, מסקנת הרדב"ז שאסור למחוק גם כינויים – אינה מוכרחת. וכיון שלדעת רוב הפוסקים מותר למחוק שם לצורך תיקון (השולחן-ערוך אינו מתייחס לשאלה זו), הרי שמותר למחוק את כתבי הקודש אפילו שלא לצורך כינוי, וכינויים מותר למחוק אפילו לכתחילה.
ג. שריפת שמות
עם המצאת הדפוס התרבו ספרים בישראל, ואחרי שימוש מסוים בהם הם התבלו. בגלל כמותם הרבה של הספרים, לא הצליחו לגנזם, הם התגלגלו בחוצות ונוכרים השתמשו בהם לתשמישים בזויים. מסיבה זו, היו שהציעו לשרוף את הספרים הבלויים.
בשאלה זו נתגלעה מחלוקת אחרונים: הבאר-שבע (סי' מג) והכנסת-יחזקאל (סי' לז) כתבו שאסור לשרוף אזכרות גם במצב זה, אלא יש להתאמץ לגנזם; ואילו השבות-יעקב (ח"ג, סי' י) התיר לשרוף את כתבי הקודש כדי למנוע מהם ביזיון גדול יותר, ואף העיד שכך נהגו בקהילות ישראל, כשאי אפשר היה לגונזם בכבוד. השבות-יעקב הביא ראיה לדבריו משאול המלך, שהעדיף לאבד עצמו לדעת "פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי" (שמ"א לא,ד), והתירו לו להרוג עצמו בידיו כדי שלא ייהרג בידי הפלשתים במיתה משונה וחמורה.6ואמנם, היו שהצדיקו את התאבדותו של שאול מטעמים אחרים: חשש לחייהם של רבים מישראל שיחרפו נפשם כדי להצילו או שהתאבדות קלה מרצח ומותרת לעיתים (ר' שו"ת באהלה-של-תורה ח"ה סי' א; תחומין כו, עמ' 23 ואילך; ועוד). מכל מקום, מדברי השבות-יעקב משמע שהיתר השריפה הוא רק בגלל שהספרים יתבזו יותר אם לא יישרפו; אבל אלמלא כן, אסור לשרוף אפילו לשם מניעת ביזוי.
אמנם, כל הדיון הוא בשריפת שמות ממש, שקדושתם מן התורה. צ"ע כיצד סוברים הבאר-שבע והכנסת-יחזקאל בעניין עלונים, המודפסים ללא שמות קדושים. ועוד צ"ע, האם יתיר השבות-יעקב למחזר ספרים שבלו, בהנחה שהמיחזור מכובד יותר מהשלכה לאשפה; או שמא הוא התיר רק שרפה, שהיא מכובדת יותר?
ד. מיחזור כתבי קודש
1. שיטת הרשד"ם
כמדומני שהראשון שהתייחס לרעיון הדומה למיחזור כתבי קודש הוא הרשד"ם (יו"ד סי' קפד), שהתייחס למנהגם של כורכי הספרים להשתמש בגיליונות הדפוס שאצלם:
להיות המנהג פה שאלוניקי בין הקושרים קושרי ספרים, לעשות טבלה ומשיירי דפים הנשארים ממלאכת הדפוס עלה בעלה על ידי אינגרודו (=דבק), עד שנעשה כדמות טבלה גסה. אח"כ משימים טבלה זו למשמרת הספרים הנקשרים… ומאותם חתיכות דקות שעושים כדי להשוות הטבלה אל הספר לאיבוד ונרמסים ברגלים.
לא יכולתי להתאפק ויפג לבי כי לא האמנתי להם. בגמרא (שבת קטו): זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך, שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב תרגום… וכי מותר לאבדן ביד? אלא מניחו במקום התורפה והם מרקיבין מאליהן. ותו גרסי' התם: מכאן אמרו, כותבי ברכות כשורפי תורה; ופרש"י: שהרי לא יצילו בשבת. מעשה באחד שהיה כותב בצידן. באו והודיעו את רבי ישמעאל, והלך ר' ישמעאל לבודקו. כשהיה עולה בסולם, הרגיש בו. נטל טומוס של ברכות ושקען בספל של מים. ובלשון הזה אמ"ל ר' ישמעאל: גדול עונש האחרון מן הראשון. הרי אם כן שאפילו במקום שלא ניתן ליכתב ואם כתבן אסור להצילן מפני הדליקה, אפילו הכי יש עונש גדול להפסידו ולאבדו בידים.
דברי הרשד"ם מוסבים על שימוש בשמות לכריכת ספרי קודש. האם היה מתנגד גם לכריכה בדברי קודש שאין בהם שמות? ואם תמצי לומר שהיה מסכים, האם היה מסכים גם למיחזור שאינו מיועד לשימוש חוזר של כתבי קודש דווקא; או שמא היה מסכים רק לשימוש חוזר לכריכת ספרי קודש, ולא למטרות אחרות?
2. תשובת הרשב"ץ
בתשב"ץ ח"א סי' ב מופיעה תשובה ארוכה בעניין מחיקת לוחות, וזו תמצית דבריו:
שאלת אם מותר לכתוב בלוחות פסוקים כמו שנהגו באלו הארצות לתינוקות שאין להם ספר, והמלמד כותב להם בכל שבוע מה שדעתו של בן יכולה לקבל בכל שבוע ושבוע, ובסוף השבוע מוחק וחוזר וכותב פרשה אחרת. והתרת להם, אחר שאין כוונתם למחוק אותם פסוקים דרך השחתה ונקמה ובזיון, אבל הם מתכוונים לקיים מצוַת תלמוד תורה. וכאנוסים הם, הואיל ואין להם ספרים לקרות את בניהם, ואנוס רחמנא פטריה. אמנם שמותיו של הקב"ה אסור למוחקן, ולא לכתבן מאחר שלמחיקה הם עומדים. עד כאן דבריך.
תשובה: אפילו שם הכתוב בס"ת אין אסור למחקו אלא כשמתכוין למחוק ולאבד. אבל כשמתכוין לתקן מותר. ומצינו שמותר לסתור אבנים בהן כדי לתקן, ואפילו לסתור ההיכל כולו… והוא הדין נמי למחיקת השם, שאם הוא מתכוון לתקן, שהוא מותר למחוק. שהרי מחיקת השם ונתיצת המזבח וההיכל בחד לאו נפקי, מ"לא תעשון כן" וגו'.
ויש לי לפרש שלא נאמרו דברים הללו אלא בשם מן השמות. אבל בשאר כתבי הקדש, שאין בהם אזכרות, המוחקן והמאבדן אין לוקין עליהם. ומשמע ודאי מדרבנן מיהא אסור לאבדן. ואפילו ספרי אגדות ומגילות שכותבין לתינוקות להתלמד בהן, אסורין לאבדן ביד.
מיהו איכא למימר שאינו אסור למוחקן אלא שלא לצורך, אבל לצורך כתיבת פרשה אחרת ה"ז מותר. שכיון שעבר זמן פרשה זו, הוי כהיכל שצריך תיקון שמותר לסותרו ולבנותו… ובכתיבת אזכרות ליכא עת לעשות לה', שהרי אפשר לכתוב בלא אזכרות, כדי שלא לבא לידי מחיקתן. אבל שאר הפסוקים, אם אין שם אזכרה, כיון שאין איסורו אלא מדרבנן, אפשר להקל להתיר מחיקתן לצורך כתיבת פרשה אחרת. ופוק חזי מאי עמא דבר, ומנהגן של ישראל תורה היא, והרי הן נזהרין מכתיבת האזכרות ואין חוששין למחיקת הפסוקים.
יש לחזק את סברת התשב"ץ מדברי הרמב"ם (הל' ס"ת י,ד): "הלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד אין בהן קדושה". ואמנם הציץ-אליעזר (ח"ג סי' א) דחה ראיה זו, שכן הרמב"ם עצמו פוסק בהל' אבות הטומאה (ט,י) שפרשיות "הלל" ו"שמע" שנכתבו לתינוק מטמאים את הידיים (ולהלן נעסוק בכך); אך נראה שיש להבחין בין לוחות שכותבים בהם לתינוקות כתיבה חד-פעמית, שבהם עסק התשב"ץ, שכל ייעודם הוא להימחק, לבין פרשיות "הלל" ו"שמע" שכותבים לתינוקות, שאינן עומדות בהכרח להימחק.7לפי הבנה זו, הרמב"ם חולק על אביו ר' מימון המובא בתשב"ץ שם, שכתב: "ולוחות הנערים הנמחקים, אין מותר לכתוב בהם שלשה תיבות מסודרות... לא כאשר יכתבו המלמדים... ואח"כ יקחהו הנער וימחקהו - זאת היא סכלות גדולה וחטאה עצומה, שיכתוב דברי האל על מה שאינו מותר ואח"כ ימחקוהו. זהו אסור ונמנע ואין מותר' כתיב' הלוחו' ללימוד הנערים, אלא על זאת הצורה".
ייתכן שהרשד"ם, שאסר להשתמש בכתבי הקודש שבלו לכריכות, אינו חולק על התשב"ץ. שימוש לכריכה הוא ודאי הורדה בקדושה, ואילו מחיקת לוח לשם כתיבה מחודשת של דברי תורה אחרים אינו הורדה בקדושה, והיא מותרת.
המורם מהאמור, שאם מצבנו כיום היה דומה לזה המתואר בתשב"ץ, שכדי להמשיך ללמד תורה לילדי ישראל הכרח למחזר את ספרי הלימוד לשם הדפסת ספרים חדשים, היה הדבר מותר, אם הספרים אינם מכילים שמות קדושים אלא רק פסוקים. אולם המציאות שבה אנו חיים היא ב"ה שונה. יש שפע של נייר בעולם, שפע העלונים אינו חיוני כמו ספרי לימוד לתשב"ר, והנייר הממוחזר לא ישרת בהכרח ספרי קודש. לכן, נראה שאין ללמוד מתשובת התשב"ץ לנידוננו, ומיחזור עלונים בימינו דומה יותר לנידונו של הרשד"ם מאשר לזה של התשב"ץ.
3. חידושו של הר"מ פיינשטיין
הרמ"פ (אגרות-משה או"ח ח"ד סי' לט) מתייחס למיחזור כתבי קודש בימינו, ומזכיר סברה דומה לזו של התשב"ץ, לפיה ספרים שהודפסו מראש למטרה לימודית, מותר למסרם למיחזור לאחר שבלו (אך למעשה ביקש להפנות את השאלה לפוסקים בארץ):
בספרי גמרות ופרושים ליכא שום מצוה מצד הכתיבה עצמה, אלא רק מצד מצוַת הלימוד, והתירו משום עת לעשות לה'. ובלא ענין הלימוד, אדרבה היה זה דבר איסור, שתורה שבע"פ לא הותר לכתוב כלל. וא"כ ודאי גם הקדושה שנעשתה על ספרים אלו היא נמי מצד שנעשו ללמוד בהם דווקא, וממילא כשלא שייך שוב ללמוד בהם, הרי יש לנו לומר דאזלא קדושתיה. ולכן כשנקרעו ובלו באופן ששום אדם לא ילמוד בהם, אזלא קדושתם ואין להציל אותן מפני הדליקה.
אבל נהי שאין להציל אותן בשבת, הא צריך עכ"פ גניזה ואין לאבדן בידים. ולמה שכתבתי הנחתן לכלים הללו שנעשו ביחוד להובילן למקום שימחקו אותן טוחנין אותן, שהוא כליון בידים, שיש עדיין לאסור.
אבל כיון שליכא קדושה כלל, שמסברא האיסור הוא רק באיבוד בידים ממש, ולא בהבאה והנחה למקום שיתאבדו, א"כ ליכא איסור זה בספרים דתורה שבע"פ כשליכא שמות, שהוא כמעט בכל הספרים אף במשניות וגמרות, חוץ ממקומות ידועים, ויהיה מותר להניחן בהכלים שנותנין שם הניירות שיקחו משם למקום שימחקו ויאבדו שם את הכתב. אבל הסידורים וכן תורה שבכתב שאיכא שמות – אסור.
ולענין מעשה, ברור שיש לאסור בחומשים וספרי תנ"ך שבהם נמצאים שמות, וכן סידורים מאלו שמדפיסים בשמות ממש. אבל מהספרים שבתורה שבע"פ, שהם משניות וגמ' משני התלמודים וכל ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים והספרים הנדפסים מחכמי הזמן וכל הירחונים, כשנקרעו ולא שייך שילמדו ויעיינו בהם.
למרות הדמיון לסברת התשב"ץ, יש בדבריו של הרמ"פ כמה חידושים:
א. התשב"ץ דן בלוח המיועד מראש למחיקה לאחר הלימוד, ואילו הרמ"פ מדבר בספר שהודפס לשם לימוד ולא נועד למחיקה.
ב. ההיתר אינו רק לשם שימוש חוזר באותו לוח לאותה מטרה, אלא למיחזור שייעשה בו שימוש חוזר למטרה כלשהי, לאו דווקא קדושה.
ג. מצד שני, התשב"ץ התיר מחיקת פסוקים, ואילו הרמ"פ מתיר רק כשאין בספרים פסוקים.
למרות נקודות אלו, חידושו העיקרי של הרמ"פ דומה לזה של התשב"ץ: כיון שהספרים נועדו רק ללימוד זמני, הרי שקדושתם פקעה כשאין עוד יכולת ללמוד בהם, מעין דברי התשב"ץ על לוח שנועד ללימוד עראי.
ויש להעיר על דבריו: הרי גם סופם של ספרי תורה לבלות, ובכל זאת קדושתם במקומה עומדת, ומדוע ספרים שבלו אינם קדושים? ונראה שספרים נועדו מראש ללימוד קצוב לזמן קצר, ואילו ספר תורה נועד לזמן בלתי מוגבל. ולפי זה, צ"ע כיצד להגדיר ש"ס וכתבי קודש שאדם רוכש לספרייתו הפרטית והמיועדים ללימוד תמידי – האם מותר למחזרם? וצ"ע.
4. ראיות לשיטת הרמ"פ
כיהודה ועוד לקרא, נראה לענ"ד להוסיף נופך לסברתו של הרמ"פ.
נראה שיש מקום לדמות במידת מה את קדושת כתבי הקודש שאין בהם שמות לקדושת בתי הכנסת, ששניהם נובעים מאותו פסוק, ושניהם קדושתם מדרבנן. נראה שבית הכנסת קדוש רק מכוח דברי התורה והתפילה הנאמרים בו, וכאילו כתלי בית הכנסת מעידים שהמקום מיועד לתורה ולתפילה.
הרמ"פ עצמו (אגרות-משה או"ח ח"א סי' נא) סבור שהפקעת קדושתו של בית כנסת נעשית בהפסקה מוחלטת של השימוש בו. המעמד המוזכר בגמרא (מגילה כו,א), של ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, רק נועד לוודא שאין עוד סיכוי שישתמשו בבית הכנסת בעתיד. לכן, כשברור שבית הכנסת מפסיק לשמש למטרתו, או כשיש צורך הכרחי ומוסכם לייעוד בית הכנסת למצווה אחרת (כגון מקווה) ואין אפשרות להפקיע את קדושתו במעמד אנשי העיר, קדושת בית הכנסת פוקעת מאליה בעצם הפסקת תפקודו כמקום תפילה (ראו שו"ת באהלה-של-תורה ה,טז).
אם כנה השוואתנו בין כתבי הקודש לבית הכנסת, יש לומר שהרמ"פ לשיטתו, וכשם שקדושת בית הכנסת פוקעת עם סיום השימוש בו, כך גם קדושתם של דברי קודש המיועדים לקריאה ארעית פוקעת עם סיום הקריאה בהם.
אמנם, נראה שיש לחלק בין קדושת בית הכנסת לקדושת כתבי הקודש. מצד אחד, לקולא – בבית הכנסת אומרים גם שמות ממש, ואילו בכתבי הקודש אין שמות. ועוד, בית הכנסת דומה מבחינה מסויימת לבית המקדש, משא"כ כתבי הקודש; וכן, בבית הכנסת מצאנו צורך בפדיון, ואילו בכתבי הקודש אין פדיון. מצד שני, לחומרא – בבית הכנסת רק אומרים דברים שבקדושה, וקול אין בו ממש, ואילו בכתבי הקודש הכתב מודפס על נייר. אך – בכל זאת נראה שיש מקום להשוות בין כתבי הקודש לבית הכנסת, שבשניהם יש תכנים של קודש, ואולי הפקעת קדושתם נעשית בצורה דומה.
מיהו, למקום ארעי לתפילה אין קדושת בית הכנסת, מעין המשכן שהיה קדוש רק כשהיה במקומו, ומעין הר סיני שנאמר בו "במשוך היובל המה יעלו בהר" (שמות יט,יג). עמד על כך הר"ן (נדרים כט,א), שכתב שקדושה לזמן אינה קדושת הגוף אלא קדושת דמים. ואם כך, אולי יש להשוות קדושה זו לקדושת כתבי הקודש שנדפסו באופן ארעי.
ראיה נוספת לשיטת הרמ"פ יש להביא מדברי הראב"ד המובאים ברשב"א (נדרים יד,ב), שאזכרות הן כדבר הנדור, והקדשתם על ידי אדם היא מעין נדר. והרי אדם יכול לידור לזמן, ואולי יכול גם להקדיש אזכרות לזמן. מאידך גיסא, יתכן שדינן של אזכרות אינו כנדר אלא כהקדש, הקדוש בקדושת הגוף, שאינה פוקעת בכדי (נדרים כח,ב-ל).
ואמנם, נראה שהרמ"פ עצמו הרגיש שחידושו מהפכני מדי, לאור ההרגל המושרש בעם ישראל, עם הספר, לכבד ספרים, ולכן הוא מתנה את פסיקתו בהסכמת חכמי ארץ ישראל. ואולי יש להסביר תנאי זה באופן נוסף. השואל היה נכדו של הרמ"פ (הרב שבתי רפפורט שליט"א), שהוא תושב ארץ ישראל. ההבחנה בין איבוד בידיים לבין הנחה במיכלים המיועדים למיחזור מתאימה יותר לתנאי הגולה, שם הפועלים המפנים את מיכלי המיחזור והעוסקים במיחזור במפעלי הנייר בפועל הם מן הסתם נוכרים, שאינם מצווים על שמירת קדושת כתבי הקודש. אך בארץ ישראל, שרוב תושביה יהודים ב"ה, אמנם המניח את הספרים במיכלים אינו מוחק אותם בידיים, אך הנוטלים את המיכלים ומביאים אותם לבתי החרושת, ובפרט העובדים במפעלי המיחזור, הם מן הסתם יהודים ברובם. ונמצא שהגורסים את הניירות עושים מעשה בידיים ממש ועוברים על "לא תעשון כן", והמניחים את העלונים במיכלי המיחזור עוברים על איסור "לפני עיוור". ולכן הצריך הרמ"פ הסכמה לשיטתו מחכמי ארץ ישראל.
ה. היתר מיחזור עלונים
1. דעת היעב"ץ
יתכן שאע"פ שלעניין מיחזור גמרות וכד', הרמ"פ התנה את היתרו בהסכמת חכמי ארץ ישראל, מיחזור עלונים שאני. שכן אין להשוות ספרים תורניים, המיועדים ללימוד ממושך של מספר חודשים, לעלונים, שצורתם החיצונית ודרך הפצתם מעידות עליהם שהם יותר עיתון מאשר ספר.8"עתון" - כשמו כן הוא: עתי, זמני. ומקורו באידיש, בגרמנית ועוד: צייטונג; צייט=זמן. עלונים אלו אינם מיועדים ללימוד ממושך, אלא לקריאה חד-פעמית בלבד, ורבים מהם אינם נקראים כלל. ואכן, מצינו דיון בפוסקים בשאלה מעין זו, בעניין עלי הגהה ומטריצות של דפוס (דפוסי העופרת שבהם היו יוצקים בעבר את אותיות ההדפסה, ובגמר ההדפסה מתיכים את העופרת ומוחקים את האותיות).9סקירת התשובות שנכתבו בנושא זה בתחומין ג עמ' 318-312.
כמדומני שהראשון שהתיר מיחזור של הדפסה חד-פעמית הוא היעב"ץ (מגדל-עז, אוצר-הטוב, פינה ב אות לב). היעב"ץ התנגד לשימוש בכתבי קודש להדבקה בספרים אחרים, וכדעת הרשד"ם שהובא לעיל. אולם הוא מסכים להקל "בדפים המקולקלים שיצאו מתחת מכבש הדפוס בראשונה, שהם מוטעים מאוד, להדביקם ללוחות הספרים ולכסותם בנייר מדובק עליהם מלמעלה. וכך יפה להם, דמ"מ אסור לנהוג בהם בזיון."
מדבריו הקצרים של היעב"ץ לא ברור מהי סיבת ההיתר. האם בגלל שדפים אלו מוטעים? והרי עצם ריבוי הטעויות בגיליון אינו מפקיע את קדושת השמות התקינים שבו. מסתבר יותר שהיותם מוטעים אינה הסיבה להפקעת קדושתם, אלא העובדה שההדפסה הראשונית אינה מיועדת להיות קבועה, בגלל שיבושיה, ורק לאחר ההגהה והכנסת התיקונים יודפס הספר בהדפסת קבע. כלומר, הדפסה חד-פעמית אינה מקדשת את השמות ומותר למחזרם.
2. ראיה להיתר מחיקת דבר חד-פעמי
ניתן לכאורה להביא דמיון להיתר מחיקת דבר המיועד לשימוש חד-פעמי, מהירושלמי סוטה פ"ב ה"ד:
לוי בר סיסי בעא קומי רבי: מגילת סוטה, מהו שתטמא את הידים? אמר ליה: הרי זה שאלה. אמר רבי יוסי: אינה שאילה; כלום גזרו על הספרים שיטמאו את הידים לא מפני קדושתן? וזו למחיקה ניתנ'! לא צורכא, דלא הואיל וניתנה למחיקה…
מהירושלמי ברור שמגילת הסוטה אינה מטמאת את הידיים, כיון שהיא מיועדת למחיקה, למרות שבשל קדושת השם גרידא צריכה היתה להיות קדושה.
אלא שהדיון בירושלמי הוא רק לעניין טומאת הידיים, ולא לעניין היתר המחיקה. על מחיקת מגילת הסוטה מובאת בגמרא (מכות יא,א; סוטה נג,ב) דרשת אחיתופל: "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים; לכל העולם כולו לא כל שכן" – משמע שאלמלא מצוַת התורה, אסור היה למחוק את מגילת הסוטה, למרות שנכתבה מראש כדי למוחקה. ועוד, בהמשך הסוגיה בירושלמי מובא שמגילת הסוטה אינה עומדת בהכרח להימחק, שכן אם האישה תודה, המגילה לא תימחק.
ועוד, יש לחלק בין מגילת הסוטה, העומדת להימחק משום שמצוָה למוחקה, לבין עלונים, שהם אמנם חד-פעמיים אך אין מצוָה למוחקם.
ואכן, בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' לט) ביקש ללמוד מהירושלמי היתר למחיקת מטריצות המכילות שמות קדושים. לדעתו, אלמלא הצורך בהטלת שלום בין איש לאשתו, היה אסור לכתוב מגילת סוטה, שכן היא כתיבה ע"מ למחוק מייד, אולם מותר היה למחוק אותה, שכן היא נכתבה ע"מ למוחקה. אולם במטריצות, שאינן נכתבות כדי למחוק אותן מייד אלא כדי להשאירן לזמן מה, אין איסור לכותבן וגם המחיקה מותרת. אכן, להלכה הוא אינו מסתמך על תשובתו, ומתיר את התכת המטריצות ע"י נכרי בלבד.
לפי הנחה זו, הבעיה בעלונים איננה מיחזורם אלא עצם הדפסתם, כיון שהדפסה לצורך קריאה חד-פעמית מהווה פגיעה לכאורה בכבוד שמו של ה'. אולם בכ"ז, מסתבר שהצורך בהפצת דברי תורה מצדיק את הדפסתם של העלונים. ומכאן מודעה רבה לאורייתא: המדפיס עלון חייב לחשוב היטב אם הוא מוסיף בכך תורה ויראת שמים!
3. היתרו של הנצי"ב
גם לדעת הנצי"ב (משיב-דבר ח"ב סי' פ), שם שנכתב לקריאה חד-פעמית אינו קדוש:
דווקא כתבי קודש, שניתנו ללימוד, אע"ג דנכשלין בבלאותן, מ"מ אסור לאבדם ולשורפם בידים משום בזיון כתבי קודש. אבל הקארעקטין, דמתחלה נדפסו לאיבוד, אינן אלא כמו שטרות שכתבו בהן אזכרה קודם תקנת יוחנן כה"ג, שודאי לא נזהרו מלשרוף לאחר פרעון. ומזה הטעם, שמתחלה נכתב על דעת כן, הכי נמי שרי לשרוף בידים הקארעקטין, ומצוה נמי למיעבד הכי, כי היכא דלא ליתי לידי תקלה של בזיון גדול, שיהיו מוטלים באשפה וגויים יתעללו בהם.
ראייתו של הנצי"ב היא מהמקדיש בזמן הזה, שמחלל על שווה פרוטה למרות שאסור לחלל קדשים לכתחילה בפחות משוויים, וכנראה שהסיבה להיתר היא שהמקדיש בזמן הזה אינו מקדיש לשם המִקדש, אלא על מנת לפדות. וכן עולה מהגמרא בע"ז (יג,ב), שלפיה אין מקדישים בזמן הזה, ואם הקדיש – "הרי זה תיעקר". וכיצד מותר לאבד קדשים בזמן הזה? אלא נראה שכיון שהבהמה אינה עומדת להקרבה אלא לאיבוד, קדושתה היא זמנית, ולכן אין איסור לאבדה.
אולם לענ"ד, יש לחלק בין ארעיות הכרחית לבין עראיות יזומה. המקדיש בזמן הזה רוצה להקדיש הקדשה מוחלטת, אולם הדבר מנוע בגלל חוסר האפשרות להקריב את הבהמה, ובעל כרחו הדבר המוקדש הולך לאיבוד. מה שאין כן בכתבי הקודש המודפסים, שהמדפיס מועיד אותם לשימוש -זמני, בזה אולי לא יתיר הנצי"ב לאבדם. –, ואולי סובר הנצי"ב שהמקדיש בזמן הזה מתכוון להקדיש את הדבר לאיבוד, ולא בקדושה קבועה, כיון שהוא יודע שבית המקדש נחרב, ורק בגלל כונה זו מותר לאבד את החפץ.
במסקנתו, שהובאה לעיל, משווה הנצי"ב עלי הגהה לשטרות שכתבו בהם שמות לפני תקנת ר' יוחנן כהן גדול, שוודאי היה מותר לשורפם. אולם לכאורה -הראיה הפוכה הרי בדיוק מסיבה זו, קבעו יו"ט ביום שבו ביטלו את כתיבת השמות בשטרות. -וא"כ יש ללמוד מכך שיש להימנע מלכתוב שמות בעלונים, ובכך להציל את הנכשלים בהשלכתם לאשפה.
בדורנו, הצטרף הציץ-אליעזר (ח"ג סי' א) להיתרו של הנצי"ב, שכן קדושתם של עלי ההגהות, הנדפסים מלכתחילה על מנת לשרפן, קלה יותר מקדושת כתבי הקודש, ואין צריך לגונזם. מכל מקום, קובע הציץ-אליעזר שאסור לקורעם או להשליכם לאשפה בדרך ביזיון. אפשרות המיחזור אינה מוזכרת בדבריו, כי טרם היתה אז.
4. שיטת הר"ע יוסף
ה"ר עובדיה יוסף (שו"ת יביע-אומר ח"ד יו"ד סי' כו) אינו דן בעניין המיחזור, אך מביא משו"ת פרי-הארץ (ח"ב או"ח סי' ד ט,ד) שמותר להאכיל לתינוק עוגה שנכתבו עליה שמות הקודש, "דליכא איסור מחיקת ה' אלא בשם שנכתב מתחילה לשם קדושתו, משא"כ כשלא נכתב לשם קדושה – שרי למוחקו."
גם מדבריו למדנו ששמות שנכתבו למטרה ארעית, מותר למוחקם לצורך. אולם הוא כותב במפורש שדבריו אמורים במחיקה לצורך תורני, כגון לחבב את התורה על התינוקות. אך יש בדבריו סייעתא נוספת לפוסקים הסבורים ששם ארעי אינו קדוש מהתורה, ויתכן שכאשר אין כלל שמות קדושים, מותר גם מיחזור.
5. ההיתר למעשה
למעשה, ראינו סוללה גדולה של פוסקים הסוברים ששמות שנועדו לקריאה זמנית אינם קדושים. על סמך דברי התשב"ץ (לעיל ד/2) נוכל להסיק שאם ניתן היה למחזר את העלונים לשם שימוש חוזר להדפסת עלונים חדשים, היה הדבר מותר אפילו אם יש בהם פסוקים, בתנאי שאין בהם שמות; וקל וחומר כשאין בהם פסוקים שלמים.
אולם למעשה, לא נראה שהדבר הוא בר ביצוע. הנייר הממוחזר משמש למטרות שונות, ביניהן שליליות. מיהו, אולי ניתן לסמוך על כך שרוב הנייר ישמש למטרות כשרות ונייטרליות, ורק מיעוטו ישמש למטרות שליליות.
פוסקים רבים התירו שריפת כתבי קודש שנועדו לשימוש חד-פעמי, וחלקם התירו אף מיחזור, אולם רק לכריכת ספרי קודש או למטרות קודש אחרות. הר"מ פיינשטיין התיר מיחזור לכל מטרה; אך הוא פסק כך בחו"ל, כאשר המיחזור נעשה ע"י נוכרים. מאידך גיסא, הוא התייחס לגמרות, לספרי חידושים ולירחונים, ששימושם אינו עראי כעלונים, וראינו שלמרות הסתייגותו מהכרעה למעשה, יתכן שהיה מתיר למעשה מיחזור של עלונים חד-פעמיים שאין בהם שמות.
ו. התנאה מראש
בשו"ת עין-יצחק ח"א או"ח סי' ה התיר הרי"א ספקטור לשרוף עלי הגהות, כיון שנעשו מראש רק להגהה, וקריאה להגהה אינה נחשבת לקריאה (ראו רש"י, ברכות יג,א ד"ה בקורא להגיה, דקורא להגיה אינו נחשב לקריאה10אולם נראה שיש לחלק בין דברי הגמרא בברכות, על הקורא את שמע ונתכוון רק להגיה, לבין הגהה לעניין קדושת השם. הקורא את שמע ונתכוון להגיה מתכוון רק להגיה, וכלל אינו מתכוון לצאת ידי חובה; אך המגיה עלי הגהה כדי לתקנם מתכוון ללמוד בהם, אם כי לימוד שטחי לצורך הגהה בלבד, אולם גם זהו סוג של לימוד.). מדבריו למדנו שהדפסה לשם שימוש חד-פעמי אינה מקדשת את השמות ומותר לשורפם. אלא שהוא מתנה שני תנאים נוספים להיתר השריפה: הראשון – שהמדפיס יתנה מראש שלא לקדש את השם; והשני – שהשריפה תיעשה על ידי נכרי קטן.
הראיה שמביא הרי"א לדבריו היא מדברי הרמב"ם, הל' יסודי-התורה ו,ח:
כתבי הקדש כולן, ופירושיהן וביאוריהן, אסור לשורפם או לאבדם ביד. והמאבדן ביד, מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים, בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה. אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה – שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו, אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים. והואיל ודעתו כן, לא נתקדש השם ומצוה לשורפו, כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם.
לדעת הרי"א – אם אפיקורוס אינו מקדש את השם כאשר הוא מתכוון שלא לקדשו, הרי שהדבר תלוי ברצונו, וא"כ הוא הדין לכל אדם שאינו מתכוון לקדש את השם.
לדבריו, החובה לשרוף ספר תורה שכתבו אפיקורס היא שילוב של שני דינים: הראשון – מותר למוחקו כי השם לא התקדש; והשני – מצוה למוחקו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולמעשיהם. אך לענ"ד יש מקום לומר שדין אחד הוא – מצוה לשורפו, וזו הסיבה לכך שאין בו קדושה. דינו של ספר תורה זה נחות מדינה של מגילת הסוטה, שהמצוה למוחקה לא הפקיעה את קדושתה, כי שם המצוה למחוק אינה בגלל הפגיעה בכבוד ה' אלא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. אבל בספר תורה שכתבו אפיקורוס, המצוה לשרוף את אזכרותיו היא בגלל כבוד ה' עצמו, שלא תהיה לאפיקורס אפשרות להפיץ את דעותיו הכפרניות, ולכן קדושתו פקעה. לפי זה, אין להסיק מדין זה שגם המאמין בה' יכול להתנות ששמו של ה' שהוא מאמין בו לא יתקדש, שהרי הוא כמתנה על מה שכתוב בתורה. לכל היותר, נאמר כדברי הש"ך (יו"ד רעו,יב) ששם שנכתב ללא כוונה פסול לספר תורה, אולם אסור למחקו.11וראו ציץ-אליעזר ח"ג סי' א אות י, שדחה את ראייתו של הרי"א ספקטור באופן שונה קצת. מאידך גיסא, אפשר לקבל את סברתו של הרי"א ולהתיר את ההתנייה, על פי דברי הראב"ד שהובאו לעיל, שקדושת השמות היא דבר הנדור, ולכן אפשר להתנות שקדושתם תפקע לאחר זמן.
ז. קדושת השמות
1. שבעת השמות הקדושים
כיון שמחיקת שמות אסורה מהתורה, כתבנו לעיל שיש לדאוג שהעלונים לא יכילו שמות קדושים כדי שאולי מותר יהיה למחזרם. ואמנם הש"ך (יו"ד רעו,יב) כתב שמותר למחוק שם שנכתב ללא כוונה לקדשו לצורך תיקון, וודאי שהמדפיסים אינם מתכוונים לקדש את השמות שהם מדפיסים. אולם כונת הש"ך היא להתיר מחיקת השם לצורך תיקונו, ולא להתיר את מיחזור הדפים הללו, אף שיש במיחזור משום "תיקון העולם". וכן מצינו בשו"ת רעק"א (מהדו"ת סי' טו) שחלק על הש"ך, והביא פוסקים רבים שחלקו עליו.
יש לזכור שלפי ההלכה, שבעה שמות הם, כדברי הרמב"ם בהל' יסודי-התורה ו,ב:
השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות – כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה.
עולה מכאן שכיון שחלק מהעלונים מושלכים לאשפה, על העלונים להפסיק להדפיס כל שם משבעת השמות הקדושים. הכל מודעים בדרך כלל לאיסור לכתוב את שמות הוי"ה ואדנות, ולכן ביחס לשמות אלו הבעיה פחותה; אך באותה מידה יש להיזהר גם שלא לכתוב "אל", "יה", "שדי" ו"צבאות".12בשו"ת משנה-הלכות חי"ג סי' קלח מסתמך על ספר שערי-אורה להר"י גיקטיליא, ש"צבאות" הוא שם קודש רק כשהוא סמוך לשם נוסף, כגון ה' צבאות. כיום אין מודעות לקדושתם של שמות אלו, וכמו"כ ישנם מאגרי מידע ממוחשבים של כתבי הקודש, ששינו בהם רק את שם הוי"ה, אולם הותירו את יתר השמות כמות שהם.
2. כתיבה בהפסקות
לכאורה, אפשר לכתוב את השמות הקדושים בהפסקות, כגון "צב-אות" וכד'. אולם בעניין זה כתב בשו"ת אבני-נזר (יו"ד סי' שסה):
בשם יו"ד ה"א, שלא מצאו מקום לתקן רק שיהיה הי' רחוק מה' וקו קטן מחבר. בזה נראה שלא יצא מתורת שם, כיון שגופי האותיות כתקנם רק שרחוקים זה מזה ונראה כשתים, וכיון שהקו מחברם וניכר שהחיבור לעשותם כתיבה אחת, שאות אחת אינה תיבה. וכיון שניכר הכוונה לעשותה אחת, אחת היא… שניכר הכוונה שיקרא תיבה אחת, [ומה שלא כתב באחת כדי שלא יתקדש השם], שוב חשיב תיבה אחת והשם מתקדש.
אמנם, אלמלא דבריו הקדושים היה נלענ"ד לומר שאדרבה בכתיבה בהפסקות נראה שכל כוונתו של הכותב להפריד בין האותיות. הדבר דומה קצת לאמור בפסחים יא,א: "הוא עצמו מחזר עליו לשורפו, מיכל קאכיל מיניה?".
ונראה שיש מקום לחלק בין שם שיש בו יותר משתי אותיות, כגון "צב-אות", שבו המקף מראה בעליל שהכוונה היא להפריד, כי המקף מחלק את המילה לשני חלקים שאין להם משמעות עצמאית. אולם בשם בן שתי אותיות, לא ניכר שהמקף מפריד אותו אלא עלול להיראות דוקא כמחבר. ובכל זאת, כיון שרק מילה זו מופרדת במקף, ואילו יתר המילים נכתבות בלא מקף, ניכר שהכוונה היא להפריד את אותיות השם.
אך להלכה, מי יבוא אחרי המלך ויחלוק על האבני-נזר; אלא שגם לדעתו יתכן שעדיין יש להסתפק בכך, ורק מספק לא יצאה צורה זו מכלל קדושה. וצ"ע. מיהו, אין בו אלא חידושו, ובשם בן יותר משתי אותיות מקף יועיל להפריד.
3. אופן כתיבת השמות בפועל
דווקא בשם הוי"ה, שהוא השם המפורש, אין בעיה כיום, כפי שנכתב, כי אין משתמשים בו ובמקומו כותבים ה'. וכבר הוכחתי במקום אחר שה' אינה בהכרח אות משם הוי"ה, אלא ה' הידיעה של המילה "השם", שאינה אלא כינוי ומותר למחקה (שו"ת באהלה-של-תורה ח"א סי' מ).
את השם "אלהים" ניתן לכתוב בק' במקום ה' ("אלוקים"). ראיתי בשמו של הר"מ קליין, בעל משנה-הלכות, שגם "אלוקיך" הוא שם, כי תחילת השם – "אל" – היא שם קדוש בפני עצמו. אולם לענ"ד, כיון שהכותב כלל לא התכוון לכתוב "אל", אלא שם אחר, וגם אותו הוא התכוון לכתוב בק' כדי שלא יהיה שם קדוש, הרי שמילת "אל" איננה חלק משם.13אמנם שורש שני השמות ("אל" ו"אלהים") דומה, אולם אלו הם שני שמות שונים, והשימוש בהם שונה. בשערי-אורה להר"י גיקטילא מובא שהשם "אל" מורה על מידת החסד והשם "אלהים" על מידת הגבורה.
ואין לדמות דין זה לכותב שם משמעון (שבת קג,א), שחייב, למרות שלבסוף לא כתב שמעון. כי שם התכוון לכתוב שם ארוך יותר, והתחיל לכתוב שם קצר מתוך השם הארוך, אולם שתי המילים הן שמות אנשים. לעומת זאת, במקרה דנן כוונתו לכתוב שם שאינו קודש כלל אלא חולין. האותיות "אל" במקרה זה אינן חלק משם קודש, אלא אדרבה, חלק ממילה שהיא חולין גמורה. נראה שדומה הדבר למי שנתכוון לכתוב "יהודה" וכתב שם הוי"ה, שהשם אינו קדוש (וראו באהלה-של-תורה ח"א סי' לט). והא ראיה, שאם נניח שכתיבת "אל" מ"אלוקים" היא שם קדוש, אזי אסור גם לומר שם זה, ולא רק לכותבו, ופוק חזי מאי עמא דבר שאומרים "אלוקים" ולא "קלוקים".
הפתרון לכתיבת השם "אל" הוא איחוד שתי האותיות לאות אחת, כפי שהיה נהוג בעבר, והיו שהשתמשו לכך באות ף הפוכה. ותמוה שלא עושים זאת בימינו.
ח. מחיקה ללא כוונה
לעיל (פרק ב) הבאנו את דעת הרדב"ז, שאיסור הריסת ההיכל והמזבח חל רק על הריסה בדרך השחתה, ואילו מחיקת השם אסורה אפילו שלא בדרך השחתה. המנחת-חינוך (מצוה תלז) סבור שאין לחלק בין האיסורים, משום שכולם נכללים באותו פסוק. בשאלה זו נחלקו הפוסקים (ראו: שדי-חמד כרך ד מעמ' 191; הערות הר"ח הלר לספר-המצוות, ל"ת סה).
אם נקל במחיקת שמות ללא כוונה, יש מקום לכאורה להתיר את המיחזור, שהרי הממחזרים אינם מתכוונים למחוק את השם. לכל היותר יש כאן פסיק-רישא דלא ניחא ליה (כי הרי המטרה היא המיחזור, ולא מחיקת השמות), אולם ודאי שאין כאן כוונת זדון. לשיטת הערוך (בתוס' כתובות ו,א ד"ה האי) פסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר לכתחילה. מיהו לדעת הרא"ש (שבת פי"ד) רק בשבת התיר הערוך פסיק רישיה דלא ניחא ליה, בגלל מלאכת מחשבת, אך ביתר האיסורים גם הוא מודה שפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור. אומנם המהר"ל חולק עליו אך המג"א (שכ,כ) דוחה את ראייתו. אך אם נאמר שגם איסור "לא תעשון כן" הוא רק בכוונה זדונית (ר' להלן) דינו לפחות כמו שבת. וגם לחולקים על הערוך, לכולי עלמא פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא לכל היותר מדרבנן.
אמנם, אפשר שהדבר נחשב לפסיק רישיה דניחא ליה, משום שניחא לממחזרים שהשמות יימחקו, כדי שניתן יהיה להשתמש בנייר הממוחזר, כשהוא נקי מכל רושם של כתב שהיה בו. מכל מקום, אין כאן כוונה זדונית למחוק את ה' כדי לחללו חלילה, אלא המטרה היא רק למחזר. יש אפילו מקום לומר שהפועל העוסק בגריסה הוא "מתעסק" גרידא לעניין מחיקת השמות ואינו עובר כלל על איסור "לא תעשון כן". אלא שלדעת הגרעק"א בשו"ת סי' ח יש למנוע מאדם לעבור עברה גם כשהוא רק "מתעסק". אך אם נניח שעל איסור זה עוברים רק בכוונה זדונית אין המתעסק עובר עברה כלל ואין צורך למונעו מכך.
מעין זה פסק השו"ע (יו"ד שמ,לז) לגבי הרואה ספר תורה שנשרף, שהוא חייב לקרוע אם ראה "ששורפין אותה בזרוע" – הרי שפסיק רישיה דלא ניחא ליה ומתעסק אינם נחשבים לחילול. אלא שהדבר אינו מוסכם, ולכן אין לסמוך על כך לעניין מחיקת השמות, שאיסורה מהתורה, אלא רק לעניין מחיקת יתר דברי הקודש, שיש להתיר את מיחזורם. ובפרט לפי מה שנכתב לעיל בדעת הרמב"ם, שמותר למחוק אף ללא צורך דברי קודש שאינם שמות או פירושים; וכן לפי האמור לעיל, שהעלונים נועדו לקריאה חד-פעמית.
ט. הקיימוּת
כל הפוסקים שהעדיפו שריפה על מיחזור ראו את השריפה כמכובדת יותר. אולם בימיהם לא היתה מודעות לבעיית הקיימוּת – כלומר, לצורך בשמירת האיזון האקולוגי. לא נשקפה סכנה ליקום משריפת כמה עלי הגהה. כיום נשתנו הטבעים: ניצול המשאבים הגיע לממדים עצומים, ובמקביל – גדלה מאד כמות הפסולת שאינה מתכלה וכמות הפסולת הנשרפת, וגברה המודעות לסכנות הנשקפות ליקום מבזבוז משווע של משאבי טבע ומעליית הטמפרטורה באטמוספירה הגורמת לנזק בלתי הפיך בעולם. כידוע, לשם ייצור הנייר כורתים יערות גשם בכמויות מופרזות וגורמים נזק עצום ואסון אקולוגי נורא. יש צורך לחסוך בנייר, ומיחזור הנייר תורם לצמצום התופעה. ועוד, נייר שאינו ממוחזר מרבה פסולת בעולם ושריפתו מסכנת אותנו.
דומה שנושא הקיימות הוא ערך גם מבחינה תורנית. רעיון האחריות ליקום מובע במדרש (קהלת-רבה ז,יט):
בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן.
רעיון זה מעוגן בהלכה באיסור בל תשחית. אכן, מותר לאדם להשתמש באוצרות הטבע לצרכיו, ובפרט לצרכיו הרוחניים. אילו היתה ההלכה מחייבת את גניזת העלונים ולא את מיחזורם, לא היה איסור "בל תשחית" בגניזתם. אולם אם נקודת המוצא היא ההנחה שהתורה מעוניינת בשמירת היקום ובמניעת חורבנו, הרי שהדבר נחשב לצורך, והימנעות ממיחזור היא אולי בגדר "בל תשחית". לכן, יש מקום להעדיף מיחזור על גניזה במקום שאין מצות גניזה דווקא .
אכן, הפוסקים שהובאו לעיל לא הזכירו את נושא הקיימוּת, שמן הסתם לא היה במודעות הציבורית בימיהם. אולם בימינו אנו מודעים יותר לנושא זה ולסכנה האקולוגית שעלולה להתרחש על היקום אם לא נצמצם את השימוש באוצרות הטבע ולא נמחזר אותם, ובימינו המיחזור הוא צורך גדול. אומנם יתכן שצורך זה אינו שווה בערכו לכריכת ספרי קודש, שהותר כזכור להשתמש עבורה בספרים שבלו, אולם אם אין בעלונים שמות, ואם ההלכה מכירה בצורך במיחזור, יש מקום לשקול אם להתיר את מיחזורם העלונים.
על איסור "בל תשחית" לא עובר רק מי שמשחית דבר בעל ערך, אלא גם מי שצורך דבר שאינו נחוץ. כך מובא בגמרא בשבת (קמ,ב) בשם רב חסדא, שמי שיכול לאכול לחם שעורים ואוכל לחם חיטים – עובר על בל תשחית; ולדעת רב פפא, מי שיכול להסתפק בשכר ושותה יין (שהוא יקר יותר) – עובר על בל תשחית. אומנם הגמרא דוחה את דברי שניהם, משום ש"בל תשחית דגופא עדיף" (כלומר, הבריאות חשובה יותר), אולם בענייננו אף הדאגה לבריאות מחייבת אותנו לשמור על הקיימוּת ולצמצם את הצריכה הבזבזנית. לפי"ז, מי שצורך חומרי גלם בכמות מוגזמת מסייע בעקיפין למשחיתי היקום באיסור, ונחשב כמסייע לדבר עברה.
אלא שלפי האמור, הגישה התורנית לנושא הקיימוּת איננה העדפת המיחזור, אלא בעיקר צמצום הצריכה המיותרת. מניעת התקלה עדיפה על פני סילוקה, על דרך מה שדרשו חז"ל בתורת-כהנים (בהר ה): "כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך – אל תניחנו שירד". ומכאן למד הרמב"ם שהמעלה הגדולה בצדקה שאין למעלה ממנה היא "המחזיק ישראל שמך עד שלא יצטרך לבריות" (הל' מתנות-עניים י,ז; וראו רדב"ז שם). ניתן אפוא לומר שכל בזבוז שאינו מביא תועלת לאדם – אסור, ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא גורם לנזק בריאותי. המסקנה צריכה להיות אפוא שאת בעיית העלונים אין לפתור ע"י גניזה או שריפה, ואף לא ע"י מיחזור, אלא ע"י צמצום כמות העלונים.14אמנם כתבנו לעיל שראוי לנצל את התקשורת להפצת מסרים ערכיים, אולם העלונים הפריזו על המידה. הם נקראים בתפילה ובקריאת התורה, ובחלקם מתפרסמים דרשות ופרסומות שאינן מתאימות לבית הכנסת, אם בכלל. חלקם הם עלונים מסחריים, שדברי התורה שבהם הם מיעוט ואינם אלא אמצעי להתירם לבוא בקהל המתפללים. כמות העלונים המציפה את בתי הכנסת עברה את גבול הסיבולת של המתפללים, ובפרט של הגבאים שאינם מסוגלים לעמוד בנטל גניזתם. אילו לפחות היו מדפיסי העלונים מפצים את הגבאים על הוצאות האיסוף והגניזה של עלוניהם - ניחא; אולם הגבאים הפכו בעל כרחם להיות סוכני הפצה של בעלי העלונים המסחריים, מבלי לקבל פיצוי כלשהו. כל אלו יוצרים זילותא של דברי הקודש.
והיא הנותנת: אם אכן חפצי חיים אנחנו ומעוניינים בכנות להציל את העולם משואה אקולוגית ולצמצם את צריכת הנייר, אין כל משמעות לחיסכון של כמה עלונים, כאשר עיתון ערב אחד(!) הנקנה ע"י אדם אחד(!) בשבת אחת(!) שוקל פי כמה וכמה מכל עשרות העלונים המגיעים לבית הכנסת. ללא ספק, עדיפה הימנעות מצריכת עיתונים, המזהמים את העולם תרתי משמע, הן בריבוי הפסולת והן בכתבות ופרסומות המשחיתות את הנייר, את הנפש ואת הזמן, וכל זאת על חשבון יערות גשם ששיקומם ייקח דורות רבים. הפצת דברי תורה היא ערך, ומן הראוי לצמצם את צריכת הנייר לשימושים ערכיים וכשרים בלבד, וכך להציל את העולם הן מהשחתת הנפש והן מהשחתת היקום. עם זאת, כדוגמא חינוכית, מן הראוי שגם הפצת העלונים תצומצם לנחוץ בלבד.
י. סיכום מעשי
בהנחה שהקיימוּת היא צורך חשוב, יש להעמיד בראש סולם העדיפויות את צמצום צריכת הנייר בכלל. מטרת חלק מהעלונים היא לשם שמים, ולכן אין בהדפסתם משום "בל תשחית", וגם כמותם אינה גורמת להרס היקום. ובכל זאת יש מקום לצמצם גם את הפצת העלונים בבית הכנסת, לפחות מסיבות חינוכיות, כאמירה תורנית בנושא הקיימוּת. וכיון שבלאו הכי הצפת בית הכנסת בעלונים כה רבים גורמת לזילותא בהם, מומלץ לאַחֵד חלק ניכר מהעלונים, או לקבוע ביניהם תורנות של עלון מכל סוג מדי זמן. הדבר רק יעלה את רמת העלונים, והעלונים המסחריים ובעלי דעות היחיד ממילא מיותרים.
יש להניח שגם לאחר מימוש הצעות אלו, כמות העלונים שתימצא בבית הכנסת תהא גדולה מכדי לגונזם. לכן, יש מקום לכאורה להתיר את מיחזורם, בתנאי שיעמדו בכמה תנאים מגבילים. לכתחילה, אילו היה הדבר בידינו וכדי לצאת ידי כל הספקות, היינו ממליצים על התנאים הבאים:
א. שלא יודפסו שמות קדושים.
ב. שלא יודפסו פסוקים שלמים.
ג. שהנייר הממוחזר ייועד להדפסת כתבי קודש.
ד. שהעוסקים בגריסה יהיו נוכרים, או שהיא תיעשה בגרמא (ראו שבת קכ,ב).
לפחות התנאי הראשון הוא עקרוני: על העלונים להימנע מהדפסת שבעת השמות הקדושים, ולהמירם בחילופים שהוצעו לעיל. זהו תנאי הכרחי, ובלעדיו אין מקום להתיר מיחזור. הזכרת פסוקים ללא שמות היא קלה יותר, אך ניתן להדר גם בכך ולהימנע מהדפסת פסוקים שלמים. זו גזרה שאפשר לעמוד בה, ואפילו בתלמוד כמעט שאין פסוקים שלמים.
אולם השאלה הגדולה היא כיצד יתבצע הדבר למעשה – מי יפקח שהעלונים לא יכילו שמות? גם אם תימצא דרך לפקח על כך, ייאלץ המפקח לעמוד בפני דילמה קשה, שכן הוא ייאלץ להכשיר עלונים שאין בהם שמות, אך יש בהם דרשות ופרסומות לא ראויות. מהגמרא בב"ב (לד,ב) בעניין "ההוא ארבא" למדנו שכל עוד אין פיקוח, כל עלון עושה הישר בעיניו; אך כאשר יש פיקוח, אין המפקח רשאי להוציא תקלה מתחת ידו.
כמו כן, על הגבאים יוטל עומס כבד ביותר, במיון העלונים לאלו שניתן למחזרם ולאלו שלא ניתן. האם יעמדו בכך? האם אין חשש לתקלה, שגם עלון שלא יעמוד בקריטריונים הנ"ל יגיע לבית הכנסת, ואף הוא ימוחזר במקום להיגנז?
בשל הבעיות הנ"ל, אין אפשרות כרגע להורות הוראה גורפת לבתי הכנסת למחזר את העלונים. ניתן רק להורות הוראה אישית: אדם פרטי המעיין בעלון ויודע בעליל שאין בו שמות, רשאי למוסרו למיחזור.
