מסירת מידע לשלטונות אודות עבריינים

מאמר זה דן בעמדת ההלכה כלפי מסירת מידע על הפרות חוק שנעשו ע"י יהודי לידי שלטונות מדינה (למשל: ארה"ב) המנהלת מערכת משפט צודקת ומסודרת. נסקור את ההלכה הבסיסית האוסרת את המסירה וחמש דעות מרכזיות שנאמרו על ידי פוסקי זמננו באשר לדיני 'מוסר' כיום; ולבסוף נעלה ששה מקרים אפשריים, ואת ההתייחסות ההלכתית האפשרית אליהם לאור דעותיהם השונות של הפוסקים.

ההלכה דנה במקרים שונים של מסירת מידע – לידי שלטון עריץ או לפושעים ולשודדים על גופו של יהודי או על רכוש המוחזק בידו; ולשלטונות על הפרת חוק שנעשתה על ידי יהודי. במהלך ההיסטוריה חיו היהודים בהיותם בגולה רוב הזמן תחת משטרים עריצים. העומדים בראשם נמנו פעמים רבות על חבורות שודדים ופושעים, ומסירת מידע לידיהם, אפילו על הפרת חוק שנעשתה על ידי יהודי, עלולה היתה לסכן את חייו ואת רכושו של היהודי. משום כך גזרו הפוסקים (עי' בבלי ב"ק קטו,ב – קיז,ב) על המסירה. יש מקום לבחון דין זה מחדש במציאות ימינו, כשרוב המשטרים שבהם חיים יהודים נחשבים לישרים, אמינים וצודקים.

איננו עוסקים במאמר זה במסירת מידע על אודות פושעים אלימים הגורמים נזק לחברה. אנשים כאלו יש למסור לשלטונות, גם אם אינם מבוססים על צדק ויושר, אם זוהי הדרך היחידה לעצור אותם.1עדיף היה, כמובן, לתת סמכויות מתאימות בידי בית דין יהודי, אולם דבר זה לרוב לא היה מציאותי, וגם אינו מציאותי כיום. ראה שו"ת ריב"ש סי' שפז (טור קטו,ג); פעמוני-זהב חו"מ כו,קפח; פתחי-חושן ח"ה (הלכות נזיקין) פרק ד הערה יח. המדובר הוא בעברות קלות ולא מסוכנות, כגון: העלמות מס, השגות גבול או הפרת הוראות נוהל (שימוש בסמים ותרופות ללא מרשם רופא, למשל). אין ספק שיש לדווח לשלטונות כל מידע הנוגע לרוצחים, לשודדים מזויינים, לסוטי מין וכדומה.2כמו כן לא נעסוק כאן באלו המסכנים את זולתם ללא כוונות זדון, כגון אדם חולני המבקש לעצמו רשיון נהיגה. בענין זה עי' הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות א,שנ.

א. דיני מוסר אצל חז"ל

כפי שנראה להלן, בדרך כלל האיסור למסור עבריינים לידי השלטונות חל למרות החובה ההלכתית (ראה שו"ע חו"מ שסט,ח) לקיים את דין המלכות, וגם אם הנמסר עבר על חוק המדינה, או אף על ההלכה עצמה. אפילו מקרים שבהם חוק המדינה תואם להוראת ההלכה בנדון, ובפועל מעניש עבריינים העוברים על חוקי ההלכה, עדיין אסור לשתף פעולה עם מערכת החוק החילוני, ולמסור לידיה את העבריינים. דוגמא: גם לממשלה האוסרת בחוקיה גדיעת עצי פרי אסור יהיה למסור עבריין המפר חוק זה, על אף שגם ההלכה אוסרת זאת.

 עיקר המקורות בהלכה דנים על מוסר מידע על יהודי או על רכושו לידי שלטון עריץ. מהמקרים המובאים בגמרא (ב"ק קטו,ב וקיז,א; גיטין ז,א) עולה שהמוסר מידע על ממונו של חברו, לא רק שהוא חייב לכסות את הנזקים הממוניים שנגרמו בעטיו, אלא ההלכה אף מתירה להרגו ללא משפט. יתר על כן: במקרים מסויימים ניתן להרגו עוד בדרכו למסור את המידע לשלטונות (כעולה מהמעשה בב"ק קיז,א), ומעמדו שווה למעמדו של רודף, אשר אפשר לעצור אותו, ואפילו במחיר חייו. הקושי הוא: הכיצד הותרו חייו של אדם, על אף שהוא מסכן רק את ממונם של אחרים?

הרא"ש (שו"ת יז,א) כתב, שחכמים השוו את המוסר לרודף אחרי גופו להרגו, וסמכו עצמם על הכתוב "בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר" (ישע' נא,כ) – "מה התוא הזה, כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל, כיון שנפל ביד אנסין, אין מרחמין עליו; נוטלין היום מקצתו, ולמחר כולו, ולבסוף מוסרין אותו והורגין אותו, אולי יודה שיש לו ממון יותר. הילכך הוה ליה רודף, וניתן להצילו בנפשו." המוסר נידון אפוא על שם סופו, היינו על שם התוצאות האפשריות לנבוע ממעשה המסירה, תוצאות שיש בהן סכנת חיים ליהודי.

לפי המרדכי (ב"ק פ"ט רמז קיז), חייב המוסר מיתה לאו דווקא בגלל שמעשיו יגרמו לסכנת חיים. "ואע"ג דשאר מזיקין, ואפילו גנב וגזלן, אין מורידין אותו התם [בדין מוסר] – היינו טעמא, דהואיל והולך ומרוויח לעובד כוכבים ומפסיד לישראל, מכוער הוא, שמרגיל עצמו למסור ממון ביד עובדי כוכבים. הלכך דינו חמור מכל המזיקין." העיסוק הקבוע בפעילות מושחתת זו גורמת למוסר את איבוד זכויותיו. לא רק שאין מקיימים לגביו מצות פדיון שבויים, אם יפול לשבי, אלא אף ממיתים אותו, ואף ללא משפט.3סקירה נרחבת יש בפתחי-חושן כרך ה (הלכות נזיקין) פרק ד; ודיני ממונות כרך ד פרק ה.

ניתן לסכם את הלכות המוסר בשמונה סעיפים, כדלהלן:

1. אסור למסור מידע לגוי על אודות יהודי, בין אם המידע נוגע לעניינים כספיים, או לעניינים אחרים. כמו כן, אסור למסור מידע על יהודי, אפילו הוא חוטא.4שו"ע חו"מ שפח,ט.
2. המוסר חייב לפצות את זה שאת ממונו מסר, למרות שבדרך כלל במקרים דומים אדם אינו נושא באחריות הממונית לנזקים שנגרמו על ידו בעקיפין, באמצעות צד שלישי. משום כך הוא חייב לפצות, גם אם היה אנוס למסור את רכושו של הזולת.5שו"ע שם סעיף ב; סמ"ע ס"ק ה וש"ך ס"ק יג. החיוב אפילו במקרה של אונס עולה מהמעשה בב"ק קטז,ב.
3. קודם ביצוע המסירה מותר להרוג את המוסר, כדי לצמצם את סכנת החיים הנשקפת ליהודי עליו נמסר המידע.6שו"ע שם סעיף י. לאחר מסירת המידע אסור להרגו, אלא על פי הוראה מבית דין. אולם מותר להרוג אדם שמוסר ומסכן חיים בצורה תדירה וקבועה.7שו"ע שם סעיפים יא וכן טו. אמנם לגבי הריגה זו דנו הפוסקים (עי' שו"ע ורמ"א שם) אם היא מותרת באופן ישיר, או שהותרה הריגתו רק בדרך עקיפין (גרימת מוות). אכן, במקרים שניתן למנוע את המסירה באופן אחר, למשל ע"י נטילת רכושו של המוסר – יש לנקוט באמצעי זה, ולא בהריגה.8שו"ע שם סעיף י.
4. מותר למסור לידי השלטונות אדם המעליל עלילות על הקהילה.9שו"ע שם סעיף יב. וכן אם הוא נוהג באלימות כלפי יהודים.10רמ"א חו"מ שפח,ז; ש"ך שפח,מה.
5. דין מוסר חל רק במסירת כספים שהיהודי אינו חייב בהם. אבל אם גילה יהודי על חברו שהוא זומם שלא לשלם את חובותיו כלווה11רמ"א שם סעיף יב. (והוא הדין את חובותיו במסים12ש"ך חו"מ שפח,כ; פתחי-חושן כרך ה יד,טו והערה מד.), אין הוא בגדר מוסר. אכן יש הסוברים שגם מסירה זו אסורה, שכן בכך מסייע המוסר לגויים להרוויח כסף על חשבונם של יהודים. מאידך גיסא יש הרואים במסירה זו מעשה כשר לחלוטין.13הרמ"א (שם) כתב שלא נכון למסור, ואילו בבאר-הגולה אות ס כתב שנכון למסור). לכל הדעות מוסכם שמסירה העלולה להביא לחילול השם, אסורה.14יש להשוות לכך את הדין שאין משיבים אבידה לגוי, כעולה מהסוגיה בב"ק קיג,ב. אולם גם בהשבת אבידה סובר ר' פנחס בן יאיר: "במקום שיש חילול השם אפילו אבידתו אסור." עי' על כך רמב"ם הל' גזלה ואבדה יא,ג; שו"ע חו"מ רסו,א. בשו"ע שם מבואר שיש שהשבת אבידה לגוי אף מביאה לידי קידוש השם.
6. דין מוסר לא חל על יהודי אשר נאלץ למסור מידע עקב לחץ גופני, או איומים אלימים. יהודי זה אף לא ישא באחריות הממונית על הנזקים אשר להם גרם.15שו"ע שם סעיפים א-ב. הפוסקים דנים בשאלה האם מעשה כזה מותר לחלוטין, או שמא הוא עצמו פסול, אלא שמחמת הנסיבות המוסר אינו נושא באחריות עליו.16נחלקו בכך הסמ"ע (שפח,יג) הסובר שהמעשה אסור, והט"ז (ס"ק ג, ד"ה הרי זה פטור) הסובר שמותר.
7. כאשר הלחץ הוא ממוני, נחלקו הפוסקים בשאלה האם המוסר חייב באחריות, והאם מותר היה לו למסור.17הרמ"א (חו"מ שפח,ג) סובר שהוא אחראי, ואילו הש"ך (ס"ק כב) סובר שהוא פטור.
8. לדעת פוסקים רבים, אדם שמסר מידע שגרם נזק לאחר, במטרה להציל את רכושו שלו, וללא כוונה לגרום נזק לחבר, אינו נכנס בגדרי מוסר.18עי' רמ"א חו"מ שפח,ה; שו"ת הרמ"א סי' פח; ושו"ת מהרש"ל סי' יט.

כללים אלו, על פי הוראתם הפשוטה, יאסרו למסור מידע לשלטונות על אודות העלמת מס, חריגות בניה (שאינן מסכנות את הציבור) התחברות בלתי חוקית למערכות תקשורת ועוד, שכן מצינו היתר מסירה רק ביחס לאדם אלים או שמצער את הציבור.

ב. מסירת מידע על הזולת במדינות נאורות

הכללים הנ"ל, שברובם מקורם בשולחן-ערוך ונושאי כליו, יפים למשטרים שלא התנהלו תמיד על אדני הצדק, וקיפוחם של יהודים בהם היה מעשה יום יומי. בימינו רבות הן המדינות שבהן מתקיימת מערכת משפט שמפקחת ושומרת על הצדק, ומענישה את האשמים בלבד, ואך ורק על הפשעים אותם הם בצעו. גם אם מערכת זו טועה לפעמים, ואף יותר מאשר לפעמים, אין זה הכלל אלא היוצא מן הכלל.

אנו מניחים שהיסודות הבאים יש בהם כדי ללמד על מערכת משפטית צודקת:

1. מערכת הענישה אינה חורגת מעבר להוראת החוק הכתובה (גם אם אינה תואמת את ההלכה היהודית). זהו אחד הקריטריונים לקביעה שממשל איננו מושחת.19קיים ארגון בין-לאומי העוסק בהערכות כאלו - "המרכז לחקר השחיתות" ("The Center for the Study of Corruption") המנוהל על ידי "שקיפות בינלאומית" (Transparency International ). ארגון זה מפרסם מידי שנה דו"ח העוסק בהערכת רמת השחיתות ב- 91 מדינות. ארגון זה בודק את רמת הניצול של כספי ציבור לצרכים פרטיים ע"י פקידים, דן ומעריך את ניצול הכוח וההשפעה של הממונים על הציבור לצורכיהם האישיים, ומתמקד בשכיחות המקרים של מתן שוחד לפקידים רשמיים. בראש הרשימה ניצבות 25 מדינות הנחשבות כמדינות לא מושחתות, ובתוכן ישראל, ארה"ב וקנדה.
2. פעילות הממשל אינה מוּנעת, ככלל, ממניעים אנטישמיים, וגם פקידי הממשל, ככלל, אינם אנטישמיים.

ברוב מדינות העולם, אם לא בכולן, אין אפשרות לחייב אדם להתדיין בפני בית דין רבני, ובתי הדין הרבניים אינם יכולים לדון בעניינים המצריכים עונשים גופניים, כליאה, או הגבלה של האשמים, וגם לא לטפל במקרים הדורשים שימוש בכוח. אולם עובדות אלו אינן עושות את המדינות הללו למדינות מושחתות שאין בהם סדר ומשפט.

נקודה נוספת שיש לבוחנה היא מידת חיובו של האזרח לדווח לשלטונות על עבירות הנעשות ע"י אחרים. בארה"ב, למשל, החוק אינו מחייב את האזרחים לעשות זאת. שלא כמו בהלכה היהודית, כל זמן שהאדם עצמו אינו העבריין, ואינו קשור אל הפושע, או אל הקרבן, הוא אינו מחוייב לעצור את הפשע, או לדווח עליו לשלטונות. משום כך בארה"ב האזרח אינו מחוייב לדווח לשלטונות על העלמות מס, והוא אפילו אינו מחוייב להציל אדם אחר מטביעה. נמצא, שבאותם מקרים שההלכה אוסרת על יהודי לדווח לשלטונות על פשעים הידועים לו, הוא אינו מגיע למצב שבו עליו לעבור על חוקי המדינה.20אין הדברים אמורים כאשר אזרח זומן להעיד בבית המשפט, או נשאל ע"י חוקרים רשמיים על אודות מקרה שהוא היה עד לו. החוק בארה"ב מחייב במקרים כאלו לשתף פעולה, ולגלות הכל לנציגי השלטון.

בין הפוסקים אפשר למצוא דעות שונות בנוגע ליישומם של דיני מסירה במשטרים המקיימים מערכת מסודרת וצודקת של חוק ומשפט, וכדלהלן:

1. אין כיום כל שינוי בדיני מסירה, בין אם מדובר במשטר מושחת, או משטר צודק, בין השאר משום שגם ממשל המבוסס על צדק, נוהג בחוסר יושר פה ושם, כדוגמת השימוש בבתי הכלא, בהם עוולות והתעללויות הינם דבר שכיח.
2. למרות איסור המסירה, המוסר אינו נידון כרודף, כיון שכיום אין הוא מסכן חיים. נותרה רק העוולה הממונית, שאותה חייב המוסר לפצות.
3. אין איסור למסור עבריינים לידי שלטונות האוכפים את החוקים ומקיימים את חובתם כבני נח, להקים להם בתי דין. אנו מחוייבים במקרה זה מכוח דינא דמלכותא דינא, במיוחד כשהממשל מכלכל את צעדיו על פי חוק, משפט וסדר.

ג. מותר לדווח על עבריין

1. ערוך השולחן

ראשון לסוברים כדעה השלישית, שדיני 'מוסר' אינם תקפים במשטרים המנוהלים על פי חוק וסדר, הוא הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בערוך-השולחן חו"מ שפח,ז:21אם כי אפשר שכבר קדמו בעל באר-הגולה (חו"מ שפח,ס) הכותב: "וכבר פשט התיקון והמנהג שמנהיגי הקהילה יצ"ו עומדים על המשמר שלא לעשות שקר ועוולה לאומות, ומכריזים ונותנים רשות לפרסם ולגלות להם על האנשים אשר לוקחים בהקפה או לווים בהלוואה ואין דעתם לשלם, והכל מדעת המנהיגים."

ידוע לכל קוראי הדורות, שבזמן הקדמון במדינות הרחוקות לא היה לאיש ביטחון בגופו וממונו מפני השודדים והאנסים, אף שנשאו עליהם שם משרה. כידוע, גם היום מאיזה מדינות מאפריקה, השוד והחמס שפחות הממשלה עושים. ועל טוב ייזכרו מלכי איירופא, ובייחוד אדונינו הקיר"ה מרוסיא ואבותיו הקיסרים ומלכי בריטניא, שפרשו כנפי ממשלתם בארצות הרחוקות, למען יהי לכל איש ואיש ביטחון על גופו וממונו, באופן שהעשירים לא יצטרכו להסתיר עצמם שלא ישללו ממונם ויהרגו אותם. ועל זה סובב והולך כל דיני מסור ומלשין את חבירו לפני שודדים כאלה, הלא רודפו בגופו וממונו, ולכן ניתן להצילו בנפשו.

מסתבר שהדברים נכתבו לא לעיניו של הצנזור בלבד,22הנושא נידון במאמרים העוסקים בהסגרת עבריין לידי שלטונות זרים, ונתפרסמו בתחומין ח עמ' 296-263. אלא לאמיתו של דבר, שכן כל ההערות שנכתבו לעיניו של הצנזור, נכתבו כהערות שוליים ובאותיות נוטות, ואילו הנ"ל נכתב כחלק מן הטקסט, ובאותיות רגילות. ועוד, כיון שהוזכרה הדמוקרטיה בבריטניה, קשה להניח שהדברים נכתבו לעיניו של צנזור הצאר הרוסי, שכן רוסיה ובריטניה לא היו ביחסי ידידות באותה התקופה. ועל כולם: בעל ערוה"ש מבסס את דבריו על נימוקים הלכתיים והגיוניים, דבר שאין הוא עושה כשהדברים נכתבו לעיניו של הצנזור בלבד.

2. ציץ אליעזר (הרב א"י וולדנברג)

על דבריו אלו של בעל ערוך-השולחן הסתמך הרב אליעזר י' וולדנברג (ציץ-אליעזר חי"ט סי' נב) בדונו על הסגרת מורה המתעלל בתלמידיו, לידי השלטונות, ובחלקו "בין מדינות פראיות לבין מדינות נאורות." הוא מסתמך גם על השימוש במונח 'אנס' בהקשר לדיני מסירה, כגון בדברי הטור בחו"מ סי' שפח: "המוסר ממון חבירו ביד אנס – בין אנס כותי בין אנס ישראל – חייב לשלם לו…". דיני מוסר מתייחסים אפוא למסירה לידי שודדים ואנסים או לידי משטרים מושחתים. כך עולה גם מדברי הרא"ש בתשובתו שצוטטה לעיל, שהחשש הוא מפני רצח או עינויים של האדם עליו נמסר המידע.

3. הרב י"ש אלישיב

בדרך זו הולך גם הרב יוסף שלום אלישיב, אשר נשאל כדלהלן:

ממשרד המועצה הדתית במקומנו נגנב מהקופה פעמים אחדות כסף מזומן. לפי כל הסימנים יד אחד מהעובדים בזה, אולם אין בידינו האמצעים שיביאו לידי הודאתו. נשאלת השאלה אם מותר לפנות למשטרה אשר אחרי חקירתה, אם תצליח, תביא את החשוד למשפט החילוני. המסקנות עלולות להיות חמורות, כי עלול להיות שהחשוד הוא בעל משפחה גדולה. נוסף לכך אם זה מישהו שקשור עם עבודת הקודש, עלול להיות חלילה גם חילול ה', ר"ל. מאידך גיסא, יתכן שכספי ציבור נעלמים ומי יודע מה עוד.

תשובתו לשאלה זו היא:

עיין בשו"ת פנים-מאירות ח"ב סי' קנה, מ"ש בנידונו בא' שמצא תיבה פרוצה ונגנב מתוכה הון רב, ויש לו אומדנות המוכיחות שאחד ממשרתיו עשה את המעשה הזה, אי שרי לי' למוסרו לערכאות, ע"פ אומדן יעצו שיודה באמת. והביא שם מעשה רב מהגאון ר' העשל והש"ך, עי"ש. אלא שבסוף הוא מסיק: "וחוכך אני מאוד שלא למוסרו לערכאותיהם, וכבר אמרו רז"ל כתוא מכמר; יש לחוש שאם יודה, ידונו אותו למיתה." ומכאן, דזה לא שייך בזמננו. הרי מן הדין רשאים לפנות למשטרה. אולם לפי"ד כת"ר עלול להיות חילול השם, ואין בידי להביע דעה ע"ז, הואיל ואינני יודע את הענין, והדבר נתון אפוא לשיקול דעת כת"ר.23תשובה זו הובאה ע"י הרב סיני אדלר, דבר-סיני (ירושלים תש"ס) עמ' מה-מו. דעה דומה משתמעת, כמובא שם בהע' 12, מתוך סיפורו של הרב יהודה גולדרייך על הרש"ז אוירבך (בספר ועלהו לא יבול ח"ב עמ' קיג-קיד), שנשאל בדבר יהודי שגנב סכומי כסף גדולים, נתפס על ידי המשטרה בארה"ב ונידון לכמה שנות מאסר - אם ראוי לקיים לגביו מצות פדיון שבויים ע"י איסוף סכום כסף גדול (200,000 דולאר). הרשז"א השיב: "פדיון שבויים?! מה זה פדיון שבויים?! פדיון שבויים זה כאשר הגויים תופסים יהודי, סתם, ללא סיבה מוצדקת, ומכניסים אותו לבית הסוהר. לפי מה שידוע לי, בארה"ב לא תופסים סתם כך יהודים כדי לסחוט מהם כסף. הרי התורה אומרת "לא תגנוב", והוא גנב כסף - אדרבה, טוב שישב קצת בכלא וילמד שאסור לגנוב!"

מכאן עולה שדיני מוסר שנאמרו ע"י חז"ל אינם תקפים כאשר לא קיים חשש למוות או לעינויים,24מסתבר שאימות חשש זה נעשה ע"י הערכות סטטיסטיות בדומה למידת החיוב לבדוק ירקות מפני הימצאות חרקים - ראה שו"ע יו"ד לט,א וביאור הגר"א שם ס"ק ב, וכן שו"ת משכנות-יעקב יו"ד סי' טז. למרות שבמקרים רבים העונש המוטל על ידי הרשויות הוא חמור ממה שההלכה מאפשרת. ההנחה הכללית היא שהמערכת נתפסת כצודקת. ולפי זה אפשר שמותר למסור יהודים לידי השלטונות, גם כאשר אלו ביצעו פשעים שאינם אלימים, ואפילו הפרו רק תקנות מקומיות, כגון חריגות בניה וכדומה.

ד. אין בנמצא מערכת המושתתת על צדק (הרב ע' בצרי)

כדעה הראשונה (בסוף פרק ב) סובר הרב עזרא בצרי, הקובע בחיבורו דיני-ממונות (ח"ד שער שני פ"ה) שמסירה אסורה גם בימינו, ודוחה (בהע' 1 שם) את גישת בעל ערוך-השולחן, כיון "שגם במדינות הדמוקרטיות באמת, כשיש ענין שנוגע לממשלה יחרגו מהמסגרת, וכמו בעניינים ששייכים לבטחון המדינה. וכל דיני מוסר ומלשין שייכים גם היום. ומי שמבין ויודע ומסתכל, לא על פי מה שנראה כלפי חוץ, מבין שמה שהיה חוזר, רק הצורה החיצונית משתנית, אבל גוף הדברים לא השתנו. ואפילו שמביאים כל דבר לבית משפט, הרי בחקירות ובמשטרה יכולים לחסל, ובמקומות רבים מחסלים שם בני האדם. וד"ל."25[אבל עי' מאמרו של הרב ע' בצרי בתחומין ט עמ' 64-63, שמבחינת ההלכה יש תוקף לצו הסגרה של פושעים מצד הכלל "דינא דמלכותא דינא". - הערת מערכת]

הרב בצרי קובע אפוא שאפילו המערכות השיפוטיות במדינות הנאורות נגועות בחריגות מהכלל. לדעת הרב יעקב יהושע בלוי (פתחי-חושן כרך ה – הלכות נזיקין – ד,א) שלב הענישה הוא הנגוע, שכן "עונש תפיסה אפשר שהוא כמוסר גופו, מפני שתפיסה יש בו חשש של פיקוח נפש." בבתי הכלא קיימים מקרים רבים של התעללות פיזית (הן מצד הסוהרים והן מצד האסירים) שלא נגזרה עליהם בבית המשפט,26כך כתב John R. Williams, תובע בליגה לזכויות האזרח 1983 [596 PLI/Lit 117, 160 (1998)], שעל פי ממצאי מחקר שנערך על ידי משרד המשפטים בארה"ב, 14% מכלל האסירים, ו- 25% מאלו שגילם מתחת ל- 25 שנה, סבלו מתקיפה במהלך שהותם בבית הכלא. בסיכומו של מאמר שהתפרסם בניו-יורק טיימס (22 באפריל 2001), רוב בתי הכלא משקיעים מאמצים קטנים ביותר, אם בכלל, במטרה למנוע התעללויות מיניות, או כדי לספק הגנה מפניהם לאסירים. נוסיף, שלא היה עולה על הדעת ששופט ירשום בפסק דינו גזר דין של "שלוש שנים בבית הכלא עם אלימות והתעללות מינית", והרי דברים אלו מתבצעים שם בפועל! גם למקרים מעין אלו חששו חכמי התלמוד באוסרם את המסירה לידי השלטונות.27מבחינה זאת הכליאה נחשבת כמס שאינו קצוב (ראה שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתרה; פתחי-חושן ח"ה יב,ה בהערות) אשר בהגדרה מהווה סיבה לאיסור מסירה.

לאור הנחות אלו, יש מקום לחלוקה בין שלוש אפשרויות:

1. הנוהג או מאיים באלימות, מזיק לזולת, או מסכן את החברה – מותר למוסרו לשלטונות, כדי להרחיקו מהחברה, ואף במחיר התעללות ברוטלית בבתי הכלא.
2. פושע, שאינו מסוכן לחברה ואינו אלים (כגון עבירות צווארון לבן, הפצה מכוונת של המחאות ללא כיסוי, או שימוש אישי בסמים) – סביר שמערכת הענישה תהיה אכזרית כלפיהם, ולכן לגביו מסירת מידע אסורה. משא"כ כאשר העונש אינו כליאה, כגון חריגות בניה או נזק סביבתי לא מכוון.

ה. חובת פיצויו של הניזק במסירה (בית-יצחק – הר"י שמלקיש)

נראה שהר"י שמלקיש סובר כדעה השניה שהובאה לעיל (סוף פרק ב). גם הרב בצרי וגם הרב בלוי העלו חששות של פיקוח נפש וסכנת חיים לעבריין שעליו נמסר לשלטונות. אולם הרב יצחק שמלקיש (בית-יצחק יו"ד ח"א מט,יב) סבור: "היכי דמסרו ממון בזמן הזה לא הוי דין רודף, דאין חשש בזה"ז שיבוא לידי נפשות, ובוודאי לא נפסל [המוסר] לעדות רק מדרבנן." כלומר: מחמת העוולה הממונית יצטרך המוסר לשאת על אחריותו, ולפצות את הניזק גם על נזקים שנגרמו לו בעקיפין על ידי מסירתו; אולם חטא של מסירה, שהוא כאמור חטא חמור ביותר, אינו רובץ עליו.

יתכן שהסנקציה של השלטונות במקרים אלו אינה כוללת כליאה, ועל כן גם הרב יעקב י' בלוי מסכים במקרים כאלו, "שכיון שעיקר החומר במוסר ממון הוא משום שיבואו להרגו, יתכן שבמדינות שיש שם שלטון מתוקן, אע"פ שלכתחילה ברור שאסור, מ"מ אם ברור שאין חשש שיהרגוהו, אינו אלא כמזיק ממון, ולא שייך בו כל החומרות שנאמרו במוסר גופו" (פתחי-חושן כרך ה' פ"ד הע' א). לא נותר במקרה זה אלא הצורך שהמוסר יפצה את הניזק בממונו, למרות שגם חיוב זה הוא חריג בהלכה, שכן מדובר בגרימת נזק ממוני בעקיפין.28אשר לאיסורי לשון הרע ורכילות, עיין פתחי-חושן כרך ה פרק ד,כא-כט.

לפי הר"י שמלקיש, מסתבר שבמקרים מסויימים יהיה מותר בימינו למסור לשלטונות ולדווח להם על מעשי נזק שגם ההלכה היתה מחייבת את העבריין עליהם – למרות האמור ברמ"א חו"מ שפח,ה – או על חוב כספי שמישהו נמנע מלפרוע, ואשר אותו היה מחוייב לשלם גם על פי ההלכה. מצד שני, יהיה אסור לבקש את עזרת השלטונות במקרים שבהם לא זקוק רכושו של המוסר להגנה מפני העבריין; ואם בכל זאת מסר, יהיה המוסר אחראי לכל נזק ממוני שנגרם בעטיו, כולל תשלומים עקיפים – כגון: עורכי דין, אגרות בתי משפט וכדומה.

ו. האיסור רק בדיווח על האסור גם על פי ההלכה

1. שבט הלוי (הרב ש' ווזנר)

עד כה סבב הדיון סביב מידת הסכנה לגופו ולרכושו של זה שעליו מדווחים לשלטונות, ובמסגרת זו נבחנה מידת יושרם של פקידי השלטון. אולם יש מי שבחן גם את מידת התוקף שההלכה מעניקה לשלטון החילוני, ואסר את המסירה רק כאשר לשלטון אין תוקף הלכתי לחוקק חוקים.

הרב שמואל ווזנר (שו"ת שבט-הלוי ח"ב יו"ד סי' נח) נשאל אם יהודי רשאי לעבוד כפקיד שומה במערכת המס, כשבמסגרת תפקידו עליו למסור מעלימי מס לידי בית המשפט – האם פקיד כזה "הוא בגדר מלשין; או דינא דמלכותא דינא?" ותשובתו היא:

הנה בעצם דין מכס – לית דין ולית דיין, שזה נכנס בגדר דינא דמלכותא דינא,29[נראה שנושא זה ראוי שייבחן במדינת ישראל לא רק מצד הכלל "דינא דמלכותא דינא", אלא גם לפי כללי משפט המלך (בהנחה שבהעדר מלך נינת סמכותו לכלל הציבור ולנבחריו, עי' שו"ת משפט-כהן סי' קמד עמ' שלז,א), או לפי הכללים של תקנות קהל. - הערת מערכת] גם לדעת החולקים… ולענין למסור למלכות – הנה מש"ס ב"מ פג,ב בעובדא דר' אלעזר ברבי שמעון, דהוי מסר גנבא למלכות, מוכח דהוא מותר משום הורמנא דמלכא. ואף על גב דאמרו לי' עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה – היינו משום שנוגע לסכנת נפשות של ישראל… אבל מעיקר הדין משמע דגם בכזה איכא דין מלכות… 30הרב ווזנר מצטט את באר-הגולה (חו"מ סי' שפח): "וכבר פשט המנהג שמנהיגי הקהלות עומדים על המשמר שלא לעשות שקר ועוולה לאומות, ומכריזים ונותנים רשות לפרסם לגלות על האנשים אשר לוקחים בהקפה." וע"ש ברמ"א סעיף יא: מי שרוצה לברוח ולא לשלם לעכו"ם מה שחייב לו, ואחר גילה – אין בזה דין מוסר וכו'. ואעפ"י שמסיים רמ"א, דמ"מ רעה עשה, דהוי כמשיב אבדה לעכו"ם – היינו משום שמיירי מעכו"ם יחידי; אבל מה שנוגע למלכות, והוא ממונה על כך – אין בזה איסור, כנ"ל. אלא דלכתחלה כדאי שלא לקבל משרה כזאת, דצריך למסור אפילו בהיתר, דלאו משנת חסידים הוא, וכדאיתא גם כן בירושלמי סוף פ"ח דתרומות… ופשיטא דאינו דומה לנידון דידן, דהתם מיירי שיבוא לידי סכנה אם ימסרוהו לגוים, משא"כ כשמטילים עליו עונש בעלמא ואינו בא לכלל סכנה לעולם.31בדבריו מתייחס הרב ווזנר לשו"ת מהר"מ אלשייך סי' סו, שמדבריו עולה שאסור לאדם להיות מוסר כאשר החוק עליו נעשתה העבירה אינו תואם את העיקרון של דינא דמלכותא דינא. גישה דומה מובאת בדרכי-תשובה יו"ד קלז,נג.

נמצא, שלפי הרב ווזנר מותר למסור לידי שלטונות הפועלים ע"פ הכלל דינא דמלכותא דינא, גם על מעשים שלפי ההלכה אינם נחשבים לעבירות. השאלה בדבר חוקיותו או מוסריותו של העונש על אותה העברה, ע"פ המדדים ההלכתיים, אינה נוגעת לדיני מסירה. האיסור למסור הוא רק כאשר העבירה הנידונית אינה בגדר דינא דמלכותא.32זו היא שאלה כללית בדבר יכולתו של יהודי להיות מוציא להורג או שוטר, וזו נידונה בהרחבה במאמרי: "הרדיפה אחר הצדק, עורך הדין בעיני ההלכה היהודית" (The Pursuit of Justice: A Jewish Perspective on Practicing Law (Yeshiva University Press, 1996) pages 83-89.).

נראה שגישה זו מבוססת על שיטת רש"י (גיטין ט,ב ד"ה חוץ), שההלכה מכירה בכל חוק שחוקק על ידי השלטון מכח "דינא דמלכותא דינא", וזאת מחמת סמכותם ההלכתית של הגויים לחוקק חוקים מתוקף שבע מצוות בני נח, שחלק ממנה הוא שמירה על החוק באמצעות גביית מסים. ממילא הפרת החוק החילוני אינה עולה בקנה אחד עם דעת ההלכה, ועל כן מותר לסייע לשלטונות לאכוף את חוקיו באמצעות מסירת מידע.33עיין עוד רש"י נדה סא,א ד"ה מיחוש לא מיבעי. לפי תוס' הרא"ש בנדה סא אסור על פי ההלכה לסייע ליהודי שהרג ונמלט מידי החוק, שכן לעונש המוטל עליו ע"פ חוק המדינה יש תוקף גם מבחינה הלכתית. עוד בנושא ראה מאמרי הנזכר לעיל בהערה 32; בחוברת "המשפט כערך אוניברסלי - 'דינים' ב'בני נח'" מאת פרופ' נחום רקובר (סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוב' נח, בהוצאת משרד המשפטים) פרק ה: סמכות בני נוח לדון את ישראל; מאמריו של הרב דוד י' בלייך: "ההלכה היהודית וסמכות המדינה להעניש על עבירות" ("Jewish Law and the State's Authori­ty to Punish Crime," Cardozo L.R. 12:829 (1991)); "הסגרת פושע יהודי שברח לארץ ישראל" - אור-המזרח לה 247-269 (1987) ותחומין ח עמ' 303-297.

הסיוע לשלטונות המדינה מותר לא רק באמצעות מסירת מידע, אלא גם בפועל ממש, כמעשהו של רבי אלעזר ברבי שמעון, שהוזכר בתשובתו של הרב ווזנר. באותו מקור (ב"מ פג,ב – פד,א) מוזכר מעשה דומה ברבי ישמעאל ברבי יוסי. אמנם שני תנאים אלו ננזפו על מסירת עמו של אלוקינו להריגה, אבל – כפי שפירש הרב ווזנר – שם אכן מדובר בפיקוח נפש של הנמסרים. פירושים אחרים לסיבת הנזיפה אנו מוצאים בראשונים: הריטב"א (בשטמ"ק ב"מ שם) ביאר שרק חכמים ברמתם של ר"א בר"ש ור' ישמעאל בר"י מנועים מלשמש בתפקידים אלו.34עי' ירושלמי תרומות פ"ח ה"ד, שמעשים כאלו אסורים רק לחסידים ופרושים. כגישת הריטב"א מובא בחידושי הר"ן סנהדרין מו; שו"ת הרשב"א ח"ג סי' כט; בית-יוסף חו"מ סי' שפח; ט"ז יו"ד קנז,ז-ח; דרכי- תשובה יו"ד קנז,א; אור-שמח הל' מלכים ג,י; שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' נ. עכ"פ ברור שהמניעה אינה מצד השבת אבידתו של גוי בחינם, שכן מדובר כאן ביהודי המקבל משכורת עבור מעשיו.

2. יישום "דינא דמלכותא דינא" בימינו

לפי הרב ווזנר, עלינו לבחון כל מערכת חוקים בכל מדינה, האם עומדת היא בקריטריונים של "דינא דמלכותא" המוכרים ע"י ההלכה. שלוש הן השיטות באשר להכרת ההלכה בחוק החילוני (="דינא דמלכותא"):35עי' פרופ' שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא עמודים 160-145.

1. רבי יוסף קארו גורס בשלחן-ערוך (חו"מ רסט,ו וכן בסעיף יא) שההלכה מכירה בזכותו של השלטון החילוני לחוקק חוקים, כל זמן שחוקים אלו קשורים בצורה ישירה להנהגה הכלכלית של המדינה. נמצא, שכל החוקים הקשורים במסים ובדרכי גבייתם יהיו מוכרים ותקפים הלכתית.
2. לדעה זו מסכים הרמ"א (חו"מ רסט,יא), אולם הוא מוסיף שגם חוקים הקשורים לרווחת תושבי המדינה – ציבור ופרטים גם יחד – תקפים מהבחינה ההלכתית.
3. הש"ך (חו"מ עג,לט) חולק על הרמ"א, וסובר שחוקים שנחקקו לרווחת אנשי המדינה אינם תקפים כאשר הם עומדים בסתירה להלכות מפורשות בנדון.

דומה שהפוסקים בארה"ב נהגו לאמץ למעשה, לפחות בחוץ לארץ, את גישת הרמ"א – כך הרב משה פיינשטיין (אגרות-משה חו"מ ח"ב סי' סב), הרב אליהו הנקין (תשובות-איברא ח"ב סי' קעב), הרב י"ד סולובייצ'יק (נפש-הרב עמ' 267-69) והרב יואל טייטלבוים (דברי-יואל ח"א עמ' 147). על פי גישה זו, רוב השלכותיו של החוק הכללי בארה"ב הינן בעלות תוקף ומעמד של חיוב הלכתי. ועל כן תתיר ההלכה כל מסירת מידע על אדם שהפר את חוק המדינה, כאשר חוק זה מקובל גם על ההלכה; וזאת גם אם המוסר מפיק רווח מהמסירה.36מטעם זה מותר ואף צריך להשיב אבידתו של גוי (שכן כך דורש חוק המדינה), גם אם אין בהעלמת האבידה משום חילול השם - עי' שו"ע חו"מ רסו,א. כמו כן, תהיה המסירה מותרת, גם במקרים בהם המעשה מונע חילול השם, או מביא לידי קידוש השם.37ראה שו"ע חו"מ רסו,א, כיצד מניעת חילול השם, או הבאה לידי קידוש השם, פועלים להסרת האיסור של השבת אבדת עכו"ם בחינם.

ז. עצם המסירה נאסרה – לכל משטר שהוא

1. אגרות משה (הרב מ' פיינשטין)

גם אם חוקי המדינה והתנהגות השלטון מאופיינים בצדק וביושר, בכל זאת יש פוסקים שאיסור המסירה נותר בעינו. כך פסק הר"מ פיינשטיין באגרות-משה חו"מ ח"א סי' ח בנוגע לשאלה האם רב רשאי לדווח לשלטונות על אדם אשר זייף חותמות כשרות, ומכר נבלות וטרפות בתור כשרות – האם למסרו לערכאות המדינה שידונוהו קשה בכסף ובמאסר, או שידונו אותו הרבנים בדיני ישראל. תשובת הרב היא:

אף שפשעו גדול מאד, וכנראה אינו בעל תשובה כלל, מ"מ כל זמן שלא ראינו שדייני ישראל אינם יכולים להפסיקו, אין לדונו בערכאות… ועוד, הא ודאי הם ידונו במאסר ובממון, שלא כדיני ישראל, שאז יש לחוש לאיסור מסור – שאסור למסור ישראל ביד עכו"ם, בין בגופו בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות.38הרב פיינשטין פסק כך, למרות שהעריך את המשטר בארה"ב כמשטר צדק, ואף הכיר לה תודה כמלכות של חסד שסייעה לשיקום יהדות אירופה לאחר השואה - "ודאי כל ראשי הישיבות והמנהלים והתלמידים מכירים בכל טובות המדינה, ומברכים לשלום המדינה ולכל העומדים בראשה בכל הברכות" (אגרות-משה חו"מ ח"ב סי' כט). התשובה עוסקת בשאלת המסירה קודם להעמדה לדין בבי"ד של ישראל. נראה שבמקרה שהעבריין לא יקבל על עצמו את הוראות ביה"ד, מותר יהיה למסרו לידי השלטונות, כמשתמע משו"ע חו"מ שפח,יב.

כך משמע גם מתשובת הר"מ פיינשטין לשאלה אם יהודי רשאי לשמש כרואה חשבון ברשויות המס של המדינה (אגרות-משה חו"מ ח"א סי' צב). החשש הוא ש"לפעמים יבוא לידו חשבונות של אחד שפשע, וימצא את הפשיעה, ויהיה ממילא כמסרו להממשלה, והם יענשוהו ביותר מכפי שחייב בדיני התורה." תשובת הרב היא:

כיון דבעצם הרי כל מי שיהיה רואה חשבונות ימצא את הפשיעה, וברור שאף אם זה לא ירצה לקבל משרה זו מהממשלה יהיה שם רואה חשבונות, ונמצא שלא יפסיד הפושע יותר כשהוא יקבל המשרה מכשלא יקבל הוא ואחר יהיה שם, ולא הזיקו כלום. ובלא היזק לא שייך איסור.

הפתרון הוא פתרון "טכני", המסביר מדוע הפעילות הנעשית על ידי אותו פקיד שומה, אינה נחשבת מסירה; אבל עקרונית מסירה אסורה.

משום כך תשובתו לשאלה: "האם מותר למסור גנב לערכאות המדינה?" היא: "ובדבר גנב שגנב ס"ת וכלי כסף מביהכ"נ, אם מותר למסרו לערכאות המדינה ולמשטרה, שידוע שהם דנים ביסורי הגוף במאסר הרבה שנים – הנה לכאורה פשוט שאין שייך להתיר" (אגרות-משה או"ח ח"ה סי' ט אות יא).

בשלוש תשובות אלו קבע הרב פיינשטין, שהעונשים שמטילים שלטונות המדינה חורגים בחומרתם מאלו הניתנים על פי ההלכה, ומשום כך חל איסור המסירה גם בארה"ב של ימינו. המסירה תהיה מותרת רק כאשר העונש המוצע בחוק החילוני אינו חמור מזה המוצע בהלכה, שאז "בלא היזק לא שייך איסור."

2. חלקת יעקב (הרב י' ברייש)

לפי הרב יעקב ברייש (חלקת-יעקב חו"מ סי' ה = ח"ג סי' צו), המסירה אסורה גם כשלא קיימת סכנה לנזק גופני עקב הענישה. הוא נשאל אם 'מוסר' הוא רק כאשר השלטונות מענישים את היהודים בלבד, או גם כאשר החוק הוא שוויוני כלפי יהודים וגויים. תשובתו היא:

המעיין בשו"ע ופוסקים יראה להדיא דאין חילוק, ואף כשהולך לערכאות להוציא את שלו… הש"ך שם דעתו דמקרי מסור. ובברכות נח,א גבי ר' שילא, דאמר על המלכות דמקרי חמרי [השמיץ את המלכות], אמר: האי רודף הוא, מחייה בקולפא וקטליה, אע"ג דוודאי גם אם נכרי יאמר חמרי על המלכות, יענשו ליה. באופן שמסתמא הפסק שלהם שווה לישראל ועכו"ם, ואפילו הכי קטלי' ר' שילא משום מסור. ואף דיש לחלק, דבשם ידע ר' שילא דודאי יענשוהו על הזלזול שאמר כלפי המלכות, לא כן במוסר ממון ישראל לערכאות ודנין לעכו"ם ולישראל בשווה… מכל מקום כיון דמבואר בב"ק קיז,א גבי עובדא דר' כהנא, "כתוא מכמר וכו' ", אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עכו"ם אין מרחמין עליו, והובא בשו"ע והפוסקים להלכה – לא נשתנה הדין בזה, "וחסד לאומים חטאת" כתיב. והעובדות שראינו בעינינו [השואה] גם בימינו אלו יוכיחו על זה.

גישה זו, הן של הרב פיינשטין והן של הרב ברייש, האוסרת את המסירה מהחשש שהעונש שיוטל על ידי השלטונות הוא חמור מהעונש שמטילה ההלכה, נובעת כנראה מדעתו של ר' יהושע בגמרא (ב"מ פג,ב – פד,א) שביקר את ר"א ברבי שמעון ששימש כשוטר, באומרו: "עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה?!" מסתבר שהחשש הוא לאו דווקא להריגה, אלא גם לפציעה ולכל עונש אחר שהוא חמור מהנקוט בהלכה.39במחלוקת זו בין ר"א ברבי שמעון לבין ר' יהושע מסתבר שהרמב"ם פסק כר' יהושע - עי' הל' רוצח ב,ד. ועי' עוד מאמרו של הרב בלייך, "סמכות המדינה להעניש פושעים", "State's Authority to Punish Crime," at 840-844.

3. כשהעבירה מסכנת אחרים

ההיתר היחיד לסייע למדינה בתפיסת פושע הוא כאשר על הפושע חל דין רודף – כשהוא מסכן אחרים.40עי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ נה,ו; הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות ח"א עמ' תתנ (מותר ליידע את השלטונות על אדם הנוהג בצורה מסוכנת, או ללא רישיון). ועי' עוד תשב"ץ ח"ג סי' קסח ורמ"א חו"מ שפח,יב, שמדברי שניהם עולה שהדבר מותר כשיש סכנה לקהילה כולה, או ליחידים שבה. ההלכה מתירה במקרים כאלה להשתמש בכוח רב, אף כזה העלול לעלות לאדם בחייו, ואף ללא כל הוראה מפורשת מטעם בית הדין. מסתבר שהוא הדין לשימוש בכוחם של השלטונות, על ידי מסירת העבריין לידיהם. נראה שהוא הדין כאשר מעשה של יהודי אחד עלול להביא גל של אנטישמיות וסיכונם של יהודים רבים אחרים.41ראה רמ"א חו"מ שפח,יב לגבי זייפן מטבעות, וכן תכה,א. מקרים נוספים ראה אצל הרב י"י בלוי, פתחי-חושן כרך ה פרק ד.

יש פוסקים שמדבריהם עולה שאת החשש לסכנה ניתן להרחיב מעבר לחשש לסיכון ישיר. לדעתם, כל הפרה שיטתית של החוק עלולה להביא לידי אנרכיה ופשיעה, ופגיעה בחברה כולה. ממילא, כל מקרה של פשיעה יפול תחת ההגדרה של דיני רודף, וניתן יהיה להתיר תמיד מסירת מידע לשלטונות, כדי לסייע להם לעצור את הפשע.42ראה מהר"צ חיות, תורת נביאים, פרק ז. מדברי הרבנים פיינשטין וברייש בוודאי משתמע שאין להרחיב את יריעת ההיתר עד כדי כך.

ח. יישום הגישות השונות

כאמור, שלוש הן הגישות לדין איסור המסירה במשטרים המנוהלים על פי חוק:

1. הדין לא חל במשטרים אלו – או מפני שהאיסור לא נתקן למציאות כזו; או מפני שאין הוא תופס לגבי משטרים שחל עליהם הכלל "דינא דמלכותא דינא".
2. האיסור על מסירה תקף במלואו גם במציאות של משטרים כאלו, כיון שמטרת הדין היתה שיהודים לא יהיו מעורבים בהענשת יהודים אחרים, שלא על פי העונשים הקבועים בהלכה.
3. המערכת הדמוקרטית הקיימת היום, גם אם היא נראית על פניה כמבוססת ומתפקדת על בסיס של צדק ויושר, אינה כזו. ועל כן ההלכות הנוגעות לאיסורי מסירה תקפות גם כיום.

כדי להמחיש את ההבדלים בין שלוש הגישות, נביא להלן ששה מקרים, ונבחן את מה שהיה נפסק בהם לפי כל אחת מהגישות. הנחת היסוד בכל המקרים היא, שמדובר בפושע שביה"ד הרבני אינו יכול להענישו – בשל חוסר ציות להוראותיו או חוסר סמכותו.

א. יהודי מסויים נוהג בקביעות בדרכים אלימות כלפי אנשים אחרים (ובכללם ילדים). האם יהיה מותר, על פי ההלכה, להסגירו לידי השלטונות?

לכל הדעות יש להסגיר אדם כזה למשטרה – בין משום שאיסור מסירה לא תופס במשטרים המבוססים על צדק (גישה א); ובין משום שיש הכרה הלכתית בצורך לעצור, בכל מחיר, אנשים אלימים, כולל הסגרתם לידי השלטון.43ע"פ ש"ך חו"מ שפח,כ; פתחי-חושן כרך ה ד,ו.

ב. יהודי מסויים נוהג להזיק בקביעות לרכוש הזולת, אם כי אינו נוהג באלימות כלפי אנשים. האם יהיה מותר, על פי ההלכה, לדווח עליו למשטרה?

אם הקהילה כולה סובלת ממעשיו, דינו כאדם אלים שמותר לדווח עליו למשטרה.44ע"פ שו"ע חו"מ שפח,יב. אבל אם לא הכל סובלים, נחלקו בכך הדעות:

1. הרב וולדנברג: מותר, כאשר החוק החילוני עולה בקנה אחד עם ההלכה.45הוא הדין לגישתו של הרב ווזנר, בצירוף גישתו של הרב הנקין לתקפות החוק החילוני.
2. הרב שמלקיש: רק לקרבן עצמו מותר לדווח למשטרה, כאמצעי להגנה על רכושו,46ע"פ הרב ווזנר, אין בכך אפילו הפרה של מנהגי החסידות - מותר לאדם להגן על רכושו, גם אם בשל כך עלול להיגרם חילול השם. לפי הרב שמלקיש, מעשה עוולה מצד אחד מצדיק נקיטת מעשי עוולה מהצד השני. מתוך הנחה שהמדינה תנהג עם המזיק בצורה הוגנת.
3. הרב פיינשטין: אסור למסור גם במשטרים של ימינו, אאל יש להשתמש בכוחם ובסמכותם של דייני ישראל.
4. הרב בצרי: מסירה אסורה בכל מצב שעלול להביא למאסר.

ג. במבנה שנבנה ע"י ישיבה נעשו מספר חריגות בניה, שאין בהן כדי להוות סכנה,47כאשר חריגות הבניה עלולות להוות סכנה, ברור שיש לדווח עליהן לשלטונות, אם זו הדרך היחידה לתקן את הטעון תיקון. באן מדובר על חריגות מתקנות פרוצדרליות שבשלב הבניה אינן פוגעות באיש. כגון: העדר מעלית לנכים, גופי תאורה התואמים לתקן העירוני וכדו'. האם מותר לדווח על העברות הללו לרשויות הממונות? מסתבר שבמקרה זה הרשויות לא ינקטו בעונשים הכוללים מאסר, אלא יכפו את תיקון החריגות ואולי לא יאשרו את איכלוס המבנה.

1. הרב וולדנברג: מותר.
2. לפי המתירים מסירה רק במקרים של עבירה האסורה גם בהלכה: אסור.
3. כאשר המוסר מפסיד מחמת ביצוע חריגות בניה אלו (כגון: ערך דירתו יורד), או שהחריגות גורמות לחילול השם, או שהמסירה עשויה להביא לידי קידוש השם: מותר.48ראה שו"ע חו"מ רסו,א.
4. כשהמסירה היא מתפקידו של המוסר: נראה שלפי הרב שמלקיש – מותר, ולפי הרב פיינשטין – אסור.

ד. האם מותר לדווח למשטרה על אודות יהודי המשתמש (ולא סוחר) באופן קבוע במריחואנה, אותה הוא מגדל בחצר ביתו?

1. הרב וולדנברג: מותר.
2. הרב בצרי: אסור, משום שהדבר יוביל לכליאתו של היהודי.
3. אף המתירים מסירה כשהפשע אסור גם בהלכה,49גישתו של הרב ווזנר לגבי דין מסירה, בצירוף גישתו של הרב הנקין לתקפות חוק החילוני. לא יתירו זאת במקרה שהממשל מורכב מעובדי כוכבים ומזלות, משום תקנת חכמים האוסרת השבת אבדת עכו"ם (ויתכן שגם כאשר הממשל כולו מורכב מבני נח בלבד).
4. אם הפשע עלול להביא לחילול השם, או שהמסירה עשויה להביא לקידוש השם: מותר.50ראה שו"ע חו"מ רסו,א.
5. אם המוסר יכול להפיק רווח ממשי ממעשה המסירה, או שעיסוקו הוא לתפוס משתמשים בסמים: מותר. אולם לדעת הרב פיינשטין, אסור, אלא אם כן ברור שהתפיסה היתה יכולה להעשות ע"י אחר.

ה. האם מותר יהיה לדווח לשלטונות על יהודי המעלים מס ביודעין ובשיטתיות?

1. הרב וולדנברג: מותר.
2. הרב בצרי: אסור, משום שהדבר יוביל לכליאתו של היהודי.
3. נראה שלפי הרב ווזנר: אסור לגרום נזק לזולת, כאשר לו אין תועלת בדבר (כאיסור השבת אבידה לנכרי). אבל כשהמוסר עצמו מפסיד מאי מסירתו של העבריין (למשל, השלטונות חושדים בו) – מותר.
4. כשהמסירה היא מקצועו של המוסר, או שהעדר דיווח יביא לידי חילול השם, או שהדיווח יביא לקידוש השם – מותר. אמנם לדעת הרב פיינשטין, גם אז אסור, אלא אם כן יתגלה העבריין גם ללא מסירתו ע"י השואל.51בהקשר לזה יש לדון בחבר כנופיה שנתפסה, ומוצע לו לשמש כעד מדינה ולהיפטר מעונש, בתנאי שיפליל את חבריו. בלי להתייחס למעמדו ולכשרותו של "עד מדינה" בעיני ההלכה, המסירה במקרה זה נועדה להציל על עצמו (עי' שו"ע חו"מ שפח,ב), ובכל זאת רבים מהפוסקים מתייחסים לכך כאל חטא (עי' פתחי-חושן כרך ה פרק ד, הערות לא-לב ופרק יב הערה ה). לדעת הרב וולדנברג, כיון שהמשטר אמון על צדק ויושר, המסירה מותרת. על פי הרב בצרי, אמנם מציל 'עד המדינה' את חייו, אבל מסכן הוא את חיי האחרים, ולכן הדבר אסור. לדעתו של הרב ווזנר, כיון שמדובר בפשעים שגם ההלכה אוסרתם, מותר לדווח עליהם לשלטונות. לדעתו של הרב פיינשטין, המעשה עצמו אסור ואולי אף מעמיד את המוסר עצמו בהגדרה של רודף.

ו. מה דינו של רב שעורך חופות באופן סדיר ושיטתי, ומשיא זוגות אע"פ שאין לו לכך רשיון – מעשה המהווה עבירה על החוק?52במדינת ניו-יורק שבארה"ב יורשע אדם שיעשה זאת, וישא בקנס של 500-50 דולר, או ייאסר לתקופה שלא תעלה על שנה אחת. חוק זה, שנחקק בשנת 1907, נועד למנוע מזוגות תמימים להיגרר לטקסי נישואים כנסייתיים, שאינם מקובלים או מוכרים על ידי המדינה. בתקופתנו קיים ויכוח לגבי תקפותו של חוק זה, למרות שלמדינה יש אינטרס למנוע חיי אישות מחוץ למסגרת של נישואין (טענה שקשה להתבסס עליה בחברה המתירנית בת ימינו). כל שנותר אפוא הוא הצורך לשמור על הכלל ההלכתי המורה לציית לחוקי המדינה: "דינא דמלכותא דינא." אמנם תקפותו של כלל זה בחיי אישות הוא מוגבל - עי' שו"ת יביע-אומר ח"ח אה"ע סי' כו.

אמנם ביצוע טקסי נישואין מהסוג הזה, הינו מעשה לא חכם מסיבות רבות, אך רק על פי שיטתו של הרב וולדנברג, הדיווח במקרה כזה מותר. לא מדובר בפסולי חיתון, ואף לא באדם שעדיין הוא נשוי על פי החוק האזרחי אע"פ שכבר התגרש על פי ההלכה. במקרה זה, האחרון, קיימים נימוקים הלכתיים רבים למניעת הנישואים – חילול השם בעיני הציבור המכיר בנישואין אזרחיים, ורואה במעשה כזה מעשה של ניאוף; הפרת חוק המדינה האוסר ביגמיה, חוק שללא כל ספק מקובל על ההלכה מתוקף "דינא דמלכותא דינא".

---

[1].   

[17]. 

[31].