מצות המכונה בימינו כשרות הן

מזה עשרות בשנים שכל קהל עדת ישראל, המהדרין והמדקדקין במצוות, מגדולם ועד קטנם, אכלו ואוכלים ממצות המכונה, כנהוג היום. אולם במאמרו בתחומין כו (עמ' 123 – 133) עושה מחברו, הרב מנחם מ' אייזנברג שליט"א את כל גדולי ישראל כעפרא דארעא וכטועים בדבר משנה, ולפיו מצות מכונה אלו שהכל אוכלים הרי הם חמץ גמור, וברור לו שהחמיצו בשעת האפיה. חלק מטענותיו אינן הלכתיות, אלא נוגעות לעובדות (כגון: פירורי חמץ הנופלים מן התקרה על גבי המצות – פרק ז במאמרו), ואלה נפרכות ע"י אנשים המצויים אצל אפיית מצות.

א. החום מחמיץ רק מחוץ לתנור

עיקר טענתו היא שהתנור בראשית ימי מצות המכונה, וכן התנור המשמש עד ימינו לאפיית מצות עבודת יד שונה מהתנור המשמש בימינו לאפיית מצות מכונה:

• הראשונים מגיע חומם ל- 700 מעלות, בעוד חומו של האחרון מגיע ל- 300 מעלות בלבד, המצות אינן נאפות מיד ונשארות פריכות ולא קשות.
• בתנור עבודת יד זמן האפייה הוא כ- 30 שניות, ובמכונה – כשתי דקות.

ולכן יש לחוש שבמהלך האפייה המצה מחמיצה עוד קודם אפייתה.

 בפוסקים הראשונים לא נמצא כמה הוא שיעור החום הנצרך לאפיית המצות, ולכן הלך מחבר המאמר בעיקר אחר המנהג שהיה אז, ומזה למד להחמיר ולפסול, והוציא לעז על בית ישראל החרדים לדבר ה', וכן לא יעשה במקומנו.

         הבית-יוסף (או"ח סי' תנט) הביא את דברי הרא"ש בתשובה, שאם נתעסקו בעיסה הרבה, מחמצת העיסה מחום הידיים; וכשפוסק מלהתעסק בה, צריך מיד לאפות אותה. ובזה פליג ע"ד הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ה,יג) שאפילו אם נתעסקו בעיסה כל היום כולו אינה מחמצת, אלא אם כן שהתה אח"כ שיעור של ח"י רגעים. גם הרא"ש בהלכותיו (פסחים לט,ב) כתב בעניין דלף היורד לתוך קמח, דאפילו כל היום אינו מחמיץ; אך כשיפסוק, צריך מיד לאפותו.

וכן פסק השו"ע (תסו,ו): "קמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ. והוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק, ויאפנו מיד לכשיפסוק." ומתוך הדברים נשמע שלכאורה אם הבצק נמצא בתנור, שוב אין כל חשש שיחמיץ. ועדיין לא נתבאר כאן מהי דרגת החום הצריכה להיות בתנור, שתניח את דעתנו אם כבר הוכנסה אליו העיסה.

ב. חום כדי ליבון דרוש רק להכשרת התנור             

בזה מצאנו בטור (סי' תסא) שכתב בשם רב נטרונאי גאון:

כתב רב נטורנאי: תנור ופורני שאופין בו כל השנה, מותר לו לאפות בו בפסח. וטפקא של חרס שהסיקה מלמטה, ועל גבה אין גחלים ולא שלהבת, ואופין בה כל השנה – אסור לאפות בה בפסח. אבל חדשה – לא שנא הסיקה בפנים או בחוץ – מותר, כיון שהאור שולט תחתיה. אפילו אין שלהבת עולה על גבה, מרתח רתח והפת נאפית מיד, ואינו בא לידי חימוץ. אבל צריך להסיק תחילה בין תנור ובין בוכיא, ואח"כ מדביק הפת; אבל להדביקו תחילה ואח"כ להסיק – אסור. והכי אמר רב עמרם: כלל זה יהיה בידכם – כל שמסיקין תחתיו או על גביו, ואח"כ מדביקין בו הפת, אינו בא לידי חימוץ; ואם מדביק ואח"כ מסיק – אסור. ורבינו יונה כתב, שצריך ליזהר כשיסיקו התנור, שילכו הגחלים על פני כולו, ואין די לו בשלהבת, דכמו שבולע ע"י גחלים כך פולט ע"י גחלים, ושיהיו ניצוצות ניתזין ממנו. הלכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח, אינו מספיק, אא"כ כיוון להרתיח לצורך פסח.

זוהי אפוא מחלוקת עקרונית בין רב נטורנאי לבין רבנו יונה, האם אפשר לסמוך על ההיסק שמסיק התנור לשם אפיית המצות, שייחשב גם כהגעלת התנור מהחמץ הבלוע בו; או שמא צריך הכשר מיוחד כדי שיפלוט החמץ, ורק אח"כ יסיקנו ויאפה בו. לדעת רב נטורנאי גאון די בהיסק התנור לאפיית המצות, כיון שהדרך היא להדביק את הפת בתנור רק לאחר שהוסק היטב עד שניצוצות ניתזים ממנו, וזהו ליבון המועיל להכשר התנור, ושוב אין צורך להסיק את התנור במיוחד כדי להכשירו. אולם רבינו יונה חשש שמא לא יהיו הגחלים הולכים עפ"י כל התנור, שהרי בהיסק לאפייה אינו מקפיד תמיד שיהיו הגחלים הולכים על פני כל התנור. לכן, לדעתו, רק אם כיון ממש בעת ההיסק לאפייה גם להכשיר את התנור, אפשר להתיר. ובדומה, רעף (טסקא) שההיסק בו נעשה רק מלמטה, אם הוא ישן – אין לאפות עליו. מאידך גיסא, מותר לאפות על גבי רעף חדש, אע"פ שההיסק נעשה רק מלמטה. הבית-יוסף ביאר שכוונתו לומר דלא תימא כיון שאין בו אור חזק כתנור יש לחוש שהעיסה תחמיץ, ואף בחדשה א"א לאפות; קמ"ל דשרי – דכיון שרותח והפת נאפית מיד, אינו בא לידי חימוץ.

אף שמריש דברי רב נטרונאי היה נראה שהחום הדרוש לאפיית המצות הוא חום השווה לחום הליבון, ובשל כך סבר שהיסק האפייה הרי הוא ההכשר של התנור, מכל מקום המשך דבריו בענין טפקא שאופים בה מצות אם היא חדשה, אע"פ שאין הסיקה מכשיר אותה (ולכן אם היא ישנה, אין אופים בה), סותר הנחה זאת, דמוכח להדיא דאף חום שאינו שווה לחום הליבון מ"מ כשר הוא. ועוד, הרי פשוט שלא היו אופים בשעה שהחום רב עד כדי שניצוצות יוצאים, שהרי כהאי גוונא יקלקל את העיסה. אלא היו מסיקים את התנור היטב קודם לאפייה, ובשעת ההכנה היה מגיע החום לחום הליבון; אחר כך, לאחר שהיו גורפים את הגחלים, היו אופים בתנור זה. ודאי שאז כבר הצטנן התנור מעט, וכבר אין חומו כחום המכשיר לליבון. לפי רב נטרונאי גאון, הכנת התנור, שבמהלכה הגיע החום לחום של ליבון, היא שהכשירה את התנור לאפייה; אבל ודאי אין כוונתו לומר שלאפייה עצמה צריך חום כזה. ממילא אין סתירה בין ריש דבריו לבין סוף דבריו, וגם סרה ראייתו של מחבר המאמר (בפרק ג ממאמרו) מדברי רב נטורנאי גאון.

ג. די בחום המופק מהשמש

בתוספתא (פסחים פ"ב הל' יא) מובא: "אין יוצאין בסופגנין הנעשים בחמה, ואין עושין סופגנין בחמה בפסח." וביאר במנחת-ביכורים, שהאיסור הוא משום חשש החמצה קודם אפייה; אך בדיעבד, אם כבר עשה כן, אין יוצאין בסופגנין אלה ידי חובה רק משום שאין עליהם שם של לחם, ולא מחמת חימוץ (עי' פסחים לז,א).

וכן כתב כנסת-הגדולה (סי' תסא הגהב"י) בשם הריא"ז, שאם אפאה בחמה אין יוצאין בה י"ח בפסח, ודייק מזה החק-יעקב (תסא,ח) דמשמע מדברי הריא"ז דאינה אסורה בדיעבד משום חימוץ.1[ועי' תרגום יונתן בן עוזיאלך שמות יב,לט, האומר שבני ישראל אפו את הבצק בצאתם ממצרים בט"ו בניסן בחום השמש.- הערת עורך (א.ו.)] וכיון שכך, הקשה: הלא בסי' תנט, הגם שכתב השו"ע (סעיף ה) דאם עבר ולשה תחת השמש הפת מותרת, מ"מ כתב שם (החק-יעקב ס"ק כו) דהסכמת האחרונים לאסור אף בדיעבד; ואם כן, למה אם אפאה בחמה מותר? ותירץ, דבאפה בחמה מדובר שהחום רב יותר, שהרי יכול לאפות, ולכן אין לחוש לחימוץ, דהואיל והחום שולט שם לא תתחמץ כלל, כי נאפת אצל חמימותה.

וכן פסק בשו"ע הגר"ז (תסא,ו) דאם אפאה בחמה – הואיל והחום גדול עד שיכול לאפות שם, אין לאסור בדיעבד משום חימוץ; אך אין יוצאים בזה י"ח בפסח, כיון שאינו נקרא לחם. וכן פסק בכף-החיים (תסא,ל).

חום החמה בוודאי פחות הוא מחום של ליבון. אמנם כיון שאינו חם כל כך, חיישינן ואין אופים בחומה של השמש לכתחילה. אך לו היינו צריכים דווקא חום כחום הליבון, ודאי שהיה לנו לאסור אף בדיעבד, שהרי חום פחות מהחום הנדרש מחמיץ תוך כדי אפיה.

החוק-יעקב אמנם דייק כך מדברי כנסת-הגדולה, אך דבריו מתאימים עם דברי התוספתא, שהאיסור לאפות בחמה הוא רק לכתחילה, שהרי גם שאר הדינים שבתוספתא – למשל: "יוצאין בסריקין בין מצוירין ובין שאין מצוירין ואין עושין סריקין מצוירים בפסח" (הל' יב) – הוא לכתחילה, משום החשש שמה ישהה בעשייתם ויחמיצו, אבל בדיעבד אם עשו אותם ולא החמיצו, דלא שהו בהם זמן רב, יוצאים בהם ידי חובה.

מחבר המאמר (בפרק ג) הניח שהתוספתא עוסקת באופן שמרכז את קרני השמש באמצעות מכשיר, ולא מדובר שאופה ישירות מקרני השמש בלבד. לאוקימתא זו אין רמז, לא בתוספתא ולא בפוסקים, וכיון שמדובר בפשטות על אפייה בחמה, משמע שדי בחום זה בדיעבד. אילו היה מדובר בריכוז קרני השמש באמצעות מכשיר, לא היה האליהו-רבה (תסא,ו) צריך לבאר שהריא"ז שכתב שבדיעבד מצה שנאפתה בחמה מותרת, היינו רק ב"חום הרבה כ"כ שנאפה מיד", אבל באמת כל שיש חשש חימוץ אין להקל בזה – מדוע לא ביאר שמדובר באופה בקרני שמש המרוכזות באמצעות מכשיר?

ד. החום הנדרש: רתיחת יד סולדת

כאמור, הפוסקים הזכירו רק את התנאי "נאפית מיד". כך מפורש בדברי רב נטרונאי גאון לענין טפקא: "אפילו אין שלהבת עולה ע"ג, מרתח רתח והפת נאפית מיד ואינו בא לידי חימוץ." הרי כל ששמו 'רותח' – ממילא קרי ליה דהפת נאפית מיד. כך היא גם לשונו של האליהו-רבה (שם), דהריא"ז איירי "כגון שהחום הרבה כ"כ שנאפה מיד", וכוונתו לרתיחה.

רתיחה בכל מקום – כגון לענין שבת – היא יד סולדת בו. אין זה מאה מעלות, שהיא רתיחה שיש בה בעבוע, שהרי חימום בחמה אינו מגיע לדרגה זו. אבל אם כך יש לשאול: הכיצד חום בדרגה מועטה כזו אפשר לומר לגביו ש"הפת נאפית מיד"?

על כורחנו לומר, שאין הפירוש נאפית מיד, באותו רגע ממש, שהרי אף בתנור שחומו רב ביותר צורכת פעולת האפייה זמן. גם מחבר המאמר מודה (ריש פרק ג) שדרושות לכך 15 – 30 שניות. נראה שכל שמתחיל תהליך האפיה, קרי ליה "נאפה מיד"; ורק אם שוהה עד שמתחיל תהליך האפיה, זהו המצב שעלול להחמיץ. בחום נמוך, כשאין תהליך האפייה מתחיל מיד, אכן מחמיץ יותר מהר.

כך מוכח מדברי החוק-יעקב (שם) שביאר את דברי הריא"ז מדוע חום השמש אינו מחמיץ אלא אופה, בזו הלשון: "היינו במקום שאין שולטת כל כך כדי לאפות הלחם (אז אסור); משא"כ אם החום שולטת כ"כ, לא תתחמץ כלל, כי נאפית אצל חמימותה כמו תוך התנור, ושרי." הרי לנו שהחמימות היא שמתחילה את תהליך האפייה, וזהו הנקרא "נאפה מיד".

סיוע לכך יש מדברי השולחן-גבוה (תסא,ג) שביאר בענין טפקא, דצריך שיהיה הכלי מלובן יפה, "שתכף ומיד יהא הפת נגבלת." הגיבול הוא חיבור בין חומרים. הוא דרגה אחת מעל לעירבובם של חומרים (וכמו שכתבו תוס' שבת יח,א ד"ה אבל, לגבי דיו: "לאו דוקא גיבול, אלא האי גיבול היינו עירוב בעלמא"). חיבור זה יגרום מאוחר יותר להתקשותם של החומרים, אבל הגיבול עצמו עדיין אינו ההתקשות עצמה, דהיינו גמר האפייה.

אם בחום של יד סולדת (הנתפסת בדרך כלל כ- 40 – 45 מעלות) כך, הרי בתנורים שחומם מגיע ל- 300 מעלות, אין כל ספק שמתחיל כבר תהליך האפיה ואינו בא לידי חימוץ, אף שגמר האפיה אינו אלא לאחר שתי דקות לערך. קביעתו של מחבר המאמר, ש- 30 שניות נחשב "מיד", ואילו 2 דקות גורמות לחימוץ המצה – אין לה בסיס, ומנין לו לחלק כך?

ה. כפלי המצה

במאמר אחר באותו ענין, מאמרו של הרב בן ציון יעקב הלוי וואזנר שליט"א (תחומין כן עמ' 134 – 140) הועלה (בפרק ב/2) החשש לחימוץ בתוך התנור מחמת דברי תרומת-הדשן (סי' קכז) שבמצה שנתכפלה בתנור חוששין לחימוץ, וכן פסק הרמ"א (תסא,ה).

לפענ"ד אין מזה ראיה לנידוננו. בתרומת-הדשן החשש הוא שבמקום הכפל אין החום שולט, ואין בכח האש לאפות שם מיד. הרי זה כמבואר בפסחים מ,א שבחליטת החיטין צריך לחלוט אחד אחד, דאם יחלוט שתים בבת אחת – חיישינן שמא במקום החריץ של החיטה תשב החיטה שעליה, וחום המים לא יספיק להצמית את החיטה קודם החמצתה. באותה מידה החשש הוא שחום התנור לא יחדור למקום הכפל. חשש זה קיים בחיטה על גבי חיטה; אבל כשכל הפת היא עיסה אחת, כח החום מסביב מצמית את העיסה, ופעולת האפייה מתחילה מיד, והעיסה לא מחמיצה.

כבר תמה בעל ערוך-השלחן (תסא,יא), הכיצד מותר לאפות פת עבה עד טפח, ומאידך גיסא אם נתכפלה המצה חיישינן שאין חום האור יכול לשלוט שם. והשיב, שכנראה יש הבדל בין עיסה אחת לבין שתי עיסות זו על גבי זו. הרי זה כמו בדין מליחת בשר – שניתן למלוח חתיכה אחת עבה ככל שתהיה, ומאידך גיסא שתי חתיכות, אפילו דקות, הדבוקות זו בזו, אי אפשר למולחן מצד אחד בלבד.

לדידנו הדברים מבוארים: תחילת האפייה היא הצמתת העיסה מכל צדדיה, והיא המונעת מהעיסה להחמיץ. וכשיש מקום אחד שהחום לא מגיע אליו, באותו מקום העיסה אינה נצמתת, ויש לחוש להחמצה. בנד"ד, שיש חום של 300 מעלות לערך מכל הצדדים, ודאי שהעיסה לא באה לידי חימוץ, אלא מתחלת אצלה האפיה מיד. בוודאי שכך בזמננו, כאשר העיסה דקה מאד, ודאי שחום האש שולט ואין לחוש אף אם היא נתכפלה. ומה אם בנייר התיר החוק-יעקב (שם), כל שכן בעיסה.

ו. הנחת העיסה על מסוע קר

הרמ"מ אייזנברג (בפרק ד ממאמרו) העלה את החשש מפני המסוע שהוא צונן בעת שמניחים עליו את המצות, והרשת שעליה מניחים את המצות אינה מוסקת קודם לאפייתן של המצות, בניגוד לדברי השו"ע (תסא,ב) שצריך להסיק את התנור קודם להנחת המצות.

ראשית, כדברינו לעיל, שהמצה בימינו היא כל כך דקה, עד שבוודאי חום האש שולט בה מכל צדדיה למרות שהרשת קרה.

ועוד: בפרי-חדש (סי' תסא) כתב, שמעיקר הדין גם לרבינו עמרם שרי אם הדביק ואח"כ הסיק, שהרי כך היא מסקנת הגמרא בפסחים לז,א, וכמש"כ הרי"ף דהלכתא כר' יוחנן. אלא מהיות טוב כתב שלכתחילה יעשה היסק קודם. הדבר תמוה, שכן במפורש כתב שם רב עמרם שאם לא עשה כן – אסור, ואם כן לא רק משום "מהיות טוב" צריך להסיק את התנור קודם.

במאמר-מרדכי (תסא,ה) כתב שאכן רב עמרם סבר כריש לקיש, שצריך קודם להסיק; ואילו הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש סוברים כר' יוחנן. ומכאן תמה על השו"ע שפסק להחמיר. ומ"מ גם הוא הסכים, שבדיעבד הדבר טוב אף אם הדביק ואח"כ הסיק. לפיכך ודאי שאי אפשר לומר שמחמת הנחת העיסה על מסוע קר יהיו המצות חמץ. ומכל מקום נ"ל שבנדון דידן כיון שהוא דק, מותר אף לכתחילה.

ז. סוף דבר

נסיים במה שהתחלנו: זה עשרות בשנים כל קהל עדת ישראל, המהדרין והמדקדקין במצוות, מגדולם ועד קטנם, אכלו ואוכלים ממצות המכונה, כנהוג היום – והנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם. החום שבו נאפות המצות הוא מעל ומעבר למינימום הנדרש בהלכה (לא יד סולדת של עשרות מעלות, אלא מאות מעלות). בוודאי שכך – וגם באשר לחששות אחרים – כאשר מדובר במצות דקות, כפי שנהוג היום, בניגוד למצות עבות שנהגו בהן בדורות קודמים.