בעיר העתיקה בירושלים התקינו בכל רחוב מצלמה הפועלת כל שעות היום, ומצלמת כל מה שנראה ברחוב. השאלה2השאלה הופנתה ע"י הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל והמקומות הקדושים. ראו גם מאמרו בכרך זה. היא: האם מותר לילך בשבת ברחובות אלו, שהרי על ידי הליכתו מצטלמת תמונתו? וכבר נשאלה זו ממו"ח ה"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, והתיר בפשיטות; ואמרו לי, שטעמו הוא "פסיק רישא דלא ניחא ליה".
א. פסיק רישא דלא ניחא ליה
אמנם נראה שלא מטעם זה לבד התיר, שהרי נחלקו הראשונים בזה, ודעת הערוך דמותר, דנחשב אינו מתכוון. אבל דעת התוס', שאף שנחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכל מקום אסור מדרבנן, שכל שהוא פסיק רישא דינו כמתכוון. ובשו"ע או"ח שכ,יח הובאו שתי הדעות, ומסיים: "והעולם נוהגים היתר, ויש ללמד עליהם זכות… ויש לגמגם בה, וטוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב." ובמשנה-ברורה (ס"ק נה בשם הט"ז): "על כן ראוי לנהוג שלא להניח כלי תחתיו וילך הנסחט לאיבוד ויסמוך על דעה ראשונה (הערוך). ומכל מקום צריך שיהיה גם כן ברזא ארוכה, שיהיה תרתי לטיבותא." ובמגן-אברהם משמע דאפילו בלא ברזא ארוכה הניחם על מנהגם, עיין שם טעמו.
מכל מקום למעשה קשה לסמוך על ההיתר של פסיק רישא דלא ניחא ליה. וטעמו של המגן-אברהם הוא, שגם בלי הערוך יש להתיר כשאין כלי תחת החבית, שכיון שהולך לאיבוד אינו דומה לאב של סחיטה. על כל פנים חזינן שאין להתיר על סמך הערוך, ובהכרח שכוונתו של הרש"ז אויערבך זצ"ל היתה שיש להתיר מכח עוד טעמים.
ב. אינו מתכוון
עוד י"ל לפי סברת האבני-נזר (או"ח סי' קצד) שהסביר את דעת הרשב"א, שמותר לסגור דלת כשצבי בבית אם כוונתו בסגירת הדלת היא לשמור הבית, וגם כשכוונתו לשני דברים, לצידת הצבי ולשמירת הבית. והקשה הר"ן, והרי פסיק רישא שיצוד את הצבי, וכל שכן כשכוונתו גם לצידה? ותירץ האבני-נזר, שצידת צבי היא רק גרמא, וכדחזינן ברא"ש (ב"ק פ"ח סי' ג) שהסוגר דלת בבית שנמצא שם אדם וביטלו ממלאכתו, פטור משֶבת, כיון שהוא גרמא. א"כ סגירת הדלת, כשכוונתו רק לצידת הצבי, אינה אלא גרמא, ומכל מקום בשבת קודש חייב. והטעם, משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וצידת צבי בדרך זו מלאכת מחשבת היא. לכן צריך כוונה; וכל שאינו מתכוון לצוד, אף שהוא פסיק רישא, אין כאן מלאכת מחשבת.
לפי זה נראה שהזורה ורוח מסייעתו, אם לא היתה לו כוונה לזה – כגון שזרק תבואתו מהגג כדי להצילה מגשם, אף שפסיק רישא הוא שהרוח תפזר המוץ – מכל מקום אין כאן מלאכת זורה. מעתה, גם אם נאמר שאדם המתקרב למכשיר המצלם יש בזה מלאכת מחשבת, מכל מקום כל שאינו מתכוון לכך אף שהוא פסיק רישא – מותר. ועיין ברכת- שמואל ב"ק סי' יז, שהביא סברת האבני-נזר אבל באופן אחר.
ג. כלאחר יד, ולא אהנו מעשיו
עוד יש לדון להתירא – שמסתבר שלהצטלם באופן כזה, שהמכונה פועלת והאדם נכנס במקום שהמכונה מצלמת אותו, שאין זו הדרך, ונחשב שינוי וכלאחר יד, ואין בזה איסור תורה.
עוד יש לדון: מאחר שבין כה גם אם לא ילך, המכונה תצלם; אלא שאם הולך, המכונה מצלמת אותו, ואם לא ילך, המכונה תצלם אדם או חפץ אחר. ועיין במשנה-ברורה (שב,נה) – אם מונחת כביסה בדלי מלא מים, שמותר ליטול ידים, שהרי גם אם לא יכניס מים חדשים, יכבס. ואף על פי שכעת מתכבס על ידי מים שהוא שופך, מכל מקום אין זה איסור. וזכורני שמו"ח יש לו על זה אריכות דברים.3 [הערת הרב שמואל רבינוביץ: ראה מנחת-שלמה ח"א סי' צא אות י: "יש לחקור בכלל הידוע, שלענין שבת רק מלאכת מחשבת אסרה תורה - איך הדין בכהאי גוונא שהאדם בכובדו הטבעי, ולא ע"י מעשה בידיים, עושה מלאכה כזו שבלאו הכי היא תיעשה ע"י החשמל, והכובד הטבעי של האדם אינו משפיע במאומה על עצם עשיית המלאכה להקדים או לאחר; והשינוי היחידי הוא רק בזה שהאדם בכובדו מבריח את החשמל, והמלאכה נעשית עכשיו ע"י כובדו בלבד, ולא ע"י החשמל... דוגמא לכך היא מעלית חשמלית אובטומטית כזו, אשר ע"י האנשים היורדים בה לא נעשה שום חידוש או שינוי כלשהו בקצב הירידה של המעלית, להקדים או לאחר, וגם בלעדיהם נעשה ממש הכל בדיוק כמו עכשיו. דאפשר שכל זה חשיב כלא אהנו מעשיו של האדם, וכאילו לא נעשה על ידו שום דבר." ולהלן שב והביא כמה ראיות לסברה זו להיתרא.]
ד. האם זו כתיבה?
יש לדון, האם בהצטלמות זו על המסך חייב משום 'רושם', שהוא תולדה של 'כותב'? ונראה דכל זה במצייר על נייר שנראית בו הצורה; אבל הצילומים האלה אינם מצטיירים על נייר, אלא נקלטים בקסטה; וכשרוצים לראות התמונה, מכניסים אותה למכונה, ואז נראית התמונה על המסך. וזה מסתבר מאד שאינו נחשב כתיבה כלל.
הפרי-מגדים (משבצ"ז שמ,ג) כותב: "בחלב ונבלע בנייר ואין רישומו ניכר, וכשבא לחברו נותן אותו אצל האש ושלהבת ומתחמם וניכר הכתב המלא – עיין ירושלמי כעין זה, דאם עשה כן בשבת יש לומר דחיוב חטאת ליכא. ומ"מ מדרבנן אסור, דדומה לכותב." ואם כן, כל שכן בנידון דידן אין זו כתיבה. ואפשר שאפילו איסור דרבנן ליכא, שאינו דומה לכותב כלל – שבכותב בחלב לאחר ששם אצל האש נקרא מה שכתב קודם; אבל בנידון דידן, גם אחר כך אינו נקרא ולא נראית התמונה על הקסטה, רק שרואים במקום אחר, ובכהאי גוונא אפשר שאפילו איסור דרבנן אין כאן.
ה. צילום אוטומטי – מעשה או גרמא?
1. טוחן בריחיים של מים
עוד נראה, שענין זה שמכונה מצלמת ובא אחד והכניס חפץ וצילמו המכונה, אינו אלא גרמא.4[ר' להלן פרק יא, שהמחבר נוטה לחזור מדבריו, ואין להקל מצד גרמא. - הערת המערכת] והרי זה דומה למה שכתב המגן-אברהם (סי' רנב) שהטוחן חטים בריחיים של מים אינו חייב חטאת, שאינו אלא גרמא.
עיקר הדבר שזה נחשב גרמא מבואר בגמ' חולין (טז,א) ונפסק ביו"ד סי' ז: "יכול אדם לקבוע סכין בגלגל של אבן או עץ, ומסבב הגלגל בידו או ברגלו, ומשים צוואר הבהמה עד שישחט בסביבת הגלגל. ואם המים הם המסובבים את הגלגל ושם הצואר כנגדו בשעה שסבב ושחט בסביבתו ונשחט, הרי זה פסולה." הרי מפורש, שאם הגלגל מסתובב בכח של אחר, והאדם רק מחזיק את הבהמה, נחשב גרמא. ואם כן הוא הדין הנותן חטים לריחיים המסתובבים מכח המים – נחשב גרמא.
ונראה שמה שהמג"א הביא הוכחה לדינו ממקומות אחרים, ולא ממקום זה, וכן מה שהרבה אחרונים חולקין על המג"א, ובכל זאת בשחיטה בסכין המסתובב במים גם הם מודים שזה גרמא, היינו משום דבשבת חשיב מלאכת מחשבת. שהרי אמרו בב"ק (ס,א) זורה ורוח מסייעתו והזיק – פטור בנזיקין שזה גרמא; ובשבת חייב, דמלאכת מחשבת אסרה תורה. לכן גם ריחיים של מים יש לומר לדידהו, דחשיב מלאכת מחשבת וחייב.
וכן הביאו החולקים על המג"א ראיה לאיסורא מצידת חיות על ידי כלבים, שחייב משום צידה ולא חשיב גרמא. החתם-סופר בהגהת שו"ע או"ח סי' רנב ביאר את דעת המג"א, דנותן חטים לריחיים של מים חשיב רק גרמא ואינו חייב בשבת, משום שסובר שמחייבים משום מלאכת מחשבת רק כשאין אפשרות לעשות את המלאכה אלא בגרמא, כמו זורה, שלא יתכן אלא באופן כזה שהרוח מפריחו. אבל לטחון, כיון שאפשר בריחיים של יד, לכן אין הטחינה בריחיים של מים נחשבת מלאכת מחשבת. ומה שחייבים על צידת כלבים, והרי אפשר לצוד בענין אחר, מסביר החת"ס בהסבר אחר, ע"ש. ויש להאריך במחלוקת זו, ונראה שנחלקו בה רש"י והרמב"ם, ובמקום אחר הארכתי.
2. אין זו דרך הצילום הרגיל
ועוד י"ל במצלמות דידן, לא מיבעיא לדעת המגן-אברהם, שזה נחשב רק כגרמא, אלא גם לדעת הסוברים שבריחיים של מים נחשב מלאכת מחשבת, מכל מקום נראה שבניד"ד אין זו מלאכת מחשבת. שעד כאן לא אמרו מלאכת מחשבת אלא כאשר כך היא דרך המלאכה לעשותה באופן כזה, שיותר קל ויותר טוב לטחון כך. אבל בצילום – ודאי שאין דרך להצטלם בצורה כזו שאדם המתקרב יצטלם, שבאופן כזה אין התמונה יוצאת יפה. דרך המצלמים לכוון ביותר, איך ובאיזה מקום להעמיד את המצולם, קרוב או רחוק וכדומה ולא בהעברה בעלמא. לכן, בוודאי מסתבר שאין באופן כזה גדר מלאכת מחשבת. ומה שעושים כן כדי להרתיע מחבלים אינו עושהו למלאכת מחשבת.
מעתה, כל שהוא גרמא התיר השו"ע (או"ח שלד,כב) בגרם כיבוי, והרמ"א הוסיף: "במקום פסידא". ובביאור-הלכה שם כתב, שלאו דווקא גרם כיבוי, שהיא מלאכה שאינו צריך לגופה, אלא אפילו גרם מלאכה דאורייתא מותר. לכן יש לומר, שגם ללכת ברחובות העיר העתיקה יש בזה צורך גדול, וכן בהליכה לכותל המערבי יש צורך מצוה, ולכן יש להתיר גם מצד גרמא. ובכהאי גוונא, דהוי גרמא, יש גם לסמוך על הדעה שפסיק רישא דלא ניחא מותר.
3. האם דומה ל'מקרב הדבר אצל האש'?
מה שהבאנו, שלהביא בהמה לסכין השוחטת מכח המים נחשב לגרמא, אין להקשות למה מקרב דבר אצל אש נחשב מעשה בידיים, והרי האש שורפת והאדם רק קירב לאש? נראה דשאני אש, שהיא עצמה דבר השורף, ולכן המקרב דבר לאש ונדלק, הרי זה מעשה אדם. אבל סכין המסתובב מכח המים, נמצא שיש כוח מבחוץ שדוחף את הסכין, לכן מתייחס כח השוחט למים ולא לאדם.
ואין להקשות, דמצינו שגם מקרב אצל דבר שמכח טבעו שורף או מוחק או מנקב נחשב כגרמא, כדמצינו ברש"י (קידושין עא,ב) "שלא יתן סם על אזנו של הנרצע ויקבנו, דלא דמי למרצע, שאינו נוקב מכח אדם אלא מאליו" – הרי לך שהמקרב סם נחשב גרמא. וקשה, מאי שנא סם מאש, והרי שניהם עושים מכח טבעם? וכן מה שאמרו בשבת (קכ,א), שאם שם הוי"ה ב"ה כתוב על בשרו מותר לטבול, שלא אסרה תורה אלא מעשה, כמו שכתוב "לא תעשון כן", הא גרמא מותר – הרי שלהכניס שם הוי"ה ב"ה במים, ונמחק מכח המים, נחשב גרמא. וכן מצינו ברש"י שבת (עג,ב) שהשורף כלי חרס בכבשן אינו חייב משום מכה בפטיש, משום שמאליו נעשה הכלי – וקשה, מאי שנא משורף חפץ באש?
ונראה שבכל אלו מדובר שלא מיד פועל פעולתו, כמו אש שמיד שורפת את החפץ, משא"כ סם שנוקב, שהוא פועל לאט לאט. וכן מחיקת המים לשם הוי"ה ב"ה הכתוב על בשרו. וכן כלי חרס בכבשן, הוא מתקשה לאט לאט. ולכן כל אלו חשיבי גרמא.5[גם בריחיים של מים הטחינה לא מתחילה מיד, וכן במקרב בהמה לסכין מסתובבת שתגיע בהמשך, ולכן חשיבי גרמא. מאידך גיסא, מצלמה פועלת ע"י החיישן מיידית ונחשבת 'בידיים'. ראו להלן התכתבות בנדון זה, וכן בהערותיי למאמרו של הרב אלישיב קנוהל בתחומין כג, עמ' 289 ואילך. - הערת עורך (י.ר.)]
אמנם ברשב"א (שבת קכ,א) כתב: "תמיהא לי, כיון שמכניס ידו במים, הרי זה כמקרב את כיבויו? וי"ל, דלא קרינן מקרב כיבויו אלא כענין נותן מים בכלי שתחת הנר, אי נמי בנותן מים בצד הטלית שאחז בו האור, דאם יפלו שם ניצוצות או תגיע הדליקה ודאי תכבה. אבל כאן אפשר דלא יימחק." ולא זכיתי להבין, שאם אינו ברור שיימחק, יש להתיר משום דבר שאינו מתכוון ולא פסיק רישא, דמותר, ולמה התיר רק משום גרמא? ואולי שאין ברור שמיד יימחק, ולכן אינו נחשב למעשה אף שוודאי יימחק אח"כ, וצ"ע.6[בהסבר דברי הרשב"א, עי' מש"כ במאמרי בתחומין ז עמ' 147. - הערת עורך (א.ד.)]
ו. מסקנה לדינא
מעתה, בצירוף כל הנ"ל אין איסור כלל אפילו לכתחילה, שהרי דעת תרומת-הדשן שהביא המגן-אברהם (שיד,ה) שפסיק רישא בדרבנן מותר. ואף שהמג"א חולק, אבל פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, וכל שכן בשאר הצירופים שכתבנו, בוודאי מותר לכתחילה.
ז. הר"י רוזן: סיבות להיתר וסוגיית גרמא
בעקבות מאמר כת"ר בענין המצלמות הריני פונה אל כת"ר7במכתב מיום יא בטבת תשס"ה. ומעלה בזאת שלש נקודות:
1. הצילום עצמו הוא רק שינוי זרם ומתח
כת"ר האריך בענייני פסיק רישא דלא ניחא ליה, וגרמא ושינוי מדרך המלאכה וכד'. למיטב הבנתי, הטעם העיקרי להתיר במצלמות כהאי גוונא הוא מצד שכל מה שמתבצע מבחינה חשמלית זה רק 'שינוי זרם' רציף. אין שום פתיחה או סגירה של מעגל, ולא שום יצירת משהו חדש (כשאין חיישן המפעיל את עצם המצלמה בהעברת אדם לידה).
אכן כת"ר הזכיר להיתרא בשם הרש"ז אויערבך טעם דומה, דלא אהנו מעשיו, וממילא יש צילום כל הזמן. לדעתי הטעם העיקרי להיתרא הוא, שהמצלמה סורקת כל הזמן, והאדם העובר משפיע רק על שינויים דיגיטליים המתבטאים בשינוי על המסך.
ענין זה של 'שינוי זרם או מתח חשמלי' כבר נפתח בגדולים, בהיתר לשנות עוצמת זרם של מכשיר שמיעה כמו שכתבו כמה ממשיבי זמננו, ומובא בשמירת שבת כהלכתה (לד,כח) ובהערות (אות קז) בשם הגרשז"א זצ"ל (וכמדומה שכך שמעתי מפי הגרשז"א זצ"ל עצמו). ומ"מ הר"י נויבירט תלמידו בוודאי מסכים לענין זה של שינוי זרם חשמלי בלבד. והנה מה שכתב לי בחודש אייר תשס"ד בענין גלאי מתכת שבנוי על עקרון זה:
נוכחתי לראות כי אין כאן סגירת או פתיחת מעגל חשמלי, כי המעגל פועל כל הזמן, אלא רק שינוי זרם, התחזקות או היחלשות הזרם, שלפי דעת מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל אין בו כל איסור, והנ"ל אישר דבר זה גם לפי שיטת החזו"א זצ"ל, כי אין כאן לא בונה ולא סותר.
הריני פונה אפוא אל כת"ר האם מסכים לענין שינוי הזרם, וא"כ ההיתר הוא בשופי.
2. שמירת המידע במחשב או בקלטת
כת"ר לא התייחס כלל לשאלת שמירת הצילום בדיסק המחשב, או ע"ג קלטת וידאו וכד', מצד מכה בפטיש או 'מתקן מנא', לפחות מדרבנן. הר"י נויבירט (שמירת שבת כהלכתה ח"ב פרק סו הערה ריא) הביא בשם הגרשז"א זצ"ל לאסור להזין בחוה"מ נתונים למחשב, ד"יש בזה משום איסור בונה, כיון שדיסקט רגיל אין לו כל ערך, ורק עם רישום האותיות האלקטרוניות 'נבנה' הדיסקט", עיי"ש. וכמדומה שכוונתו רק מדרבנן.
בענין המצלמה נידון דידן – אם הכוונה היא לשמור את הצילומים, כמו בחתונות, יש מקום לטענה דומה. ועי"ש שדימה שמירה במחשב לצילום בפילם. במצלמה בטחונית לא מעוניינים כלל בשמירת הצילום של סתם עוברים ושבים, אלא רק במחבל או בפושע וכד'. לפיכך, יש מקום לטעון ששמירת הצילום של האדם העובר – לאו כלום היא.
חילוק זה שמעתי מה"ר אביגדר נבנצל שליט"א, ולבקשתי כתב לי:
החשש במצלמות הוא משום מכה בפטיש, כלומר מתקן מנא. אבל מנא, כלומר כלי, הוא דבר שיש בו שימוש, אם כלי עבודה או תמונה לקישוט הבית או משהו דומה. תמונה שאין לאיש חפץ בה אינה כלי.
המשטרה מעוניינת בתמונות של פורעי חוק או מאיימים על שלום הציבור, כגון ערבים הזורקים אבנים או מתפללים הרוצים לפרוץ בלי רשות להר הבית. אין לה כל ענין בתמונת אדם ההולך לכותל או ממנו, להתפלל או ללמוד או לעשות קידוש או לתור את ארץ הקודש. הלכך לענ"ד אין בתמונה כזו משום מכה בפטיש.
שואל אני אפוא את מעכ"ת, האם מסכים ומצטרף לחילוק זה, שלפיו שמירת המידע הבטחוני וכד' תהיה מותרת בשופי, גם לא מצד פסיק רישא דלא ניחא ליה וכלאחר יד וכד'?
3. האם המצטלם הוא רק בגדר 'גרמא'?
כת"ר האריך למעניתו, שהמצטלם הוא רק בגדר 'גרמא', ודימה זאת לנותן חטים בריחיים של מים על פי דעת המג"א והחת"ס בשו"ע או"ח סי' רנב. לדידי לא סבירא לי, ופשיטא לי שהעובר תחת עין מצלמה נחשב כעושה בידיים ממש, שכן הכל מתרחש בו-זמנית תוך כדי הליכתו. כאמור, יש טעמים להיתרא מצד פסיק רישא דלא ניחא ליה ומצד שינוי זרם בלבד וכנ"ל, אך אין זה גרמא אלא מעשה 'בידיים' ממש.
בכל ענייני הגרמות תמיד התוצאה אינה מתבצעת מיד בעת פעולת האדם, אלא 'אחר כך' (ולו במעט זמן) – ע"י כח אחר הקיים מכבר, כמו מים המסובבים את הריחיים (כענין המג"א), או מיתקן שיש בו סכין לשחיטה (שכת"ר ציין מחולין), וכן אש המתקרבת לכדי החרס המכבים אותה, מי המקוה המשפיעים על מחיקת השם, שעון שבת ה'הולך' ומשנים בו זיזים. בכל אלו התוצאה היא 'אחר כך'. כך בכל סידורי הגרמות שאנו עוסקים בהם במכון 'צומת'. מאידך גיסא, כאשר התוצאה מתרחשת מיד, כמו אדם החותך קרן פוטו-אלקטרית במעלית והדלת נפתחת, או מתקרב לדלת אוטומטית ומפעיל חיישן וכן באזעקה, או עובר תחת עין המצלמה – בכל אלו התוצאה מתרחשת תוך כדי מעשיו.
זכורני שכך אמר במפורש הרשז"א אוירבך זצ"ל בקשר למעבר בדלת מעלית שיש בה קרן פוטו-אלקטרית, שזה נחשב 'בידיים' ולא 'גרמא'. כעין זה כתב בשמירת שבת כהלכתה (כג,נג) לענין דלת מעלית, ובהערה קמו בשם הגרשז"א זצ"ל. ובקונטרס 'גרם מלאכה בשבת' של המכון המדעי-טכנולוגי הביאו בשמו, שאם הדבר נעשה מיד – יש לאסור.
ח. הרז"נ גולדברג: המלאכות כותב ובונה וגרמא
יקרת מכתבו קבלתי, ובו כתב כמה השגות על מה שכתבתי בענין המצלמות.8תגובה במכתב מיום טז בטבת, תשס"ה.
1. שינוי זרם אינו ענין למלאכת כותב
כת"ר כותב שיש היתר פשוט, שכל מה שמתבצע מבחינה חשמלית זה רק 'שינוי זרם', ולא שום פתיחה או סגירה של מעגל. לענ"ד, מה שכתב זה מועיל להתיר מצד הפעלת חשמל. אבל אין זה מועיל אם נדון משום כותב או רושם. על איסור זה לא מועיל מה שאינו גורם פתיחה של חשמל. אכן כתבתי שאין לחוש מצד זה.
2. הזנת קלטת דומה למילוי צלחת
כת"ר דן, שלשמור צילום בדיסקט המחשב או על גבי קלטת, יש בו איסור בונה או מכה בפטיש, והביא בשם הר"א נבנצל שליט"א, שכל זה בתמונות שרוצה שתישארנה ויעשה בה שימוש, אבל תמונה שאין חפץ להשאיר אותם, אין בה איסור.
לענ"ד אבאר דבריו יותר, שהרי זה ודאי שהממלא צלחת באוכל לא ייחשב בונה. וא"כ, מה הפרש בין מזין קלטת למזין צלחת? אלא צלחת אף שממלא אוכל, מ"מ תפקיד הצלחת הוא לאכול בה כל יום מאכלים. ונמצא שמילוי הצלחת אינו אלא שימוש, ולא בניית כלי. אבל המזין קלטת במטרה שישאר לעולם מה שהזין, זה אפשר לדמות לכותב ולמגיה ספר, שיש סברה שחייב משום בונה, עיין שבת קד,ב וברש"י שם.
אבל כל זה במזין הקלטת שישאר בו. אבל בנידון דידן, שרצונו רק לזמן מה ואחר כך יימחק ויכניס חדשים – זה דומה למילוי אוכל בצלחת, ואין כאן מכה בפטיש כלל.
3. תלות הגרמא בתוצאה המיידית
כת"ר משיג על מה שכתבתי דהוי גרמא כמביא עוף ומקרב לסכין שמסתובב ע"י כח מים ששחיטתו נבלה, וכמגן-אברהם לגבי חטה בריחיים של מים בשבת. וגם החולקים על המג"א – זה מטעם מלאכת מחשבת, שכך דרך המלאכה, אבל בנידוננו אין דרך צלמים לצלם כך. וכת"ר סובר, שכל שנעשה מיד, אין זה גרמא.
אבל לא הבנתי, הרי בריחיים של מים מיד שיכניס החטה יטחן, וכן ישחט. נכון שיש חילוק בין נעשה מיד לנעשה אחר זמן. אבל זה בדברים שאינם נעשים בכח אחר, אלא כמו המכניס באש, שאם זה שורף מיד חייב. ואם מחמם לאט לאט, כתב רש"י (שבת עד,ב) שזה גרמא, לגבי עושה בשבת תנור שאש אינו פועל מחמת כח אחר אלא הוא בעצמו שורף. כן נראה לענ"ד.
ט. הר"י רוזן: מצלמה אוטומטית אינה גרמא
אל יחר אפו ואדברה אך הפעם.9מכתב מיום כא בשבט, תשס"ה אני על משמרתי אעמודה בענין ה'גרמא', וטענתי היא שבגרמא תמיד חייבת להיות שהות הניכרת בחושים בין מעשה האדם לבין ההתרחשות והתוצאה. מה שמתרחש 'תוך כדי' מעשה האדם, ולא 'אחר כך', נחשב בידיים.
ממה שכתב כת"ר לא מצאתי שום ראיה להיפך, וחידוש ראיה מיבעי. מה שהביא מטחינה בריחיים של מים מהמגן-אברהם והחתם-סופר, וכן משחיטה בסרנא דמיא דחולין (טז,א), המתרחשים, לדברי כת"ר, ממש 'תוך כדי' פעולת האדם. המג"א הזכיר להדיא שהתוצאה היא 'אחר כך', וכלשונו: "דהטחינה אחר כך ממילא אתי". גם מצד המציאות פשיטא לי, שאם מכניסים חטים לאפרכסת הריחיים כדרך הטוחנים, ולא מניחים אותם ממש בנקודת הטחינה בין האבנים המסתובבות, יש תמיד 'תהליך' של התקדמות החטים בתוך המתקן, ורק 'אחר כך' הן נטחנות. לפחות אין הכרח לומר שהטחינה היא 'תוך כדי' מעשה האדם, וממילא אזדא לחידוש כת"ר, שפעולה אוטומטית תיחשב גרמא. אכן, גם דעת אבן-העוזר ודעימיה נהירה, שכן החטים כבר נמצאות 'בתהליך', כמו במלאכות בישול וזריעה, שהן מעצם הגדרתן 'תהליכיות'.
גם בשחיטה בסרנא דמיא פשיטא לי כביעתא בכותחא, שמדובר שהסכין מחובר לגלגל, ובכל סיבוב הסכין מגיע פעם אחת. אדם המקרב את צואר הבהמה לסרנא גורם שתתבצע שחיטה מעט 'אחר כך',ולא 'תוך כדי', ולכן שחיטתו פסולה. כת"ר הבין שהסכין מסתובב כל הזמן כמו משור חשמלי, והאדם דחף את צואר הבהמה לסכין ונגע בה תוך כדי דחיפתו, ובכל זאת אין שחיטתו כשרה (ומכאן למד לכל פעולת אוטומציה ע"י כח אחר); וחילק בין סכין הקבוע בכותל שהשחיטה באמצעותו כשרה לבין סכין המסתובב ע"י כח המים. לענ"ד החילוק מחודש, ואין כל הכרח לפרש כך את המציאות. ולפי פירושי מובן מדוע המגן-אברהם לא הסתייע בגמרא זו, שכן כאן לכולי עלמא חשיב גרמא, שהרי התוצאה היא 'אחר כך', ואין התחלה 'תהליכית' כמו בחטים הניתנות לריחיים.
גם לשון ביאור-הלכה, שהביא את המג"א "נותן החיטים לתוך אפרכסת ומתחיל תכף אחר נתינתו להטחן", ניתנת להתפרש שהטחינה היא מעט 'אחר כך', ולא 'תוך כדי'.
בשולי הדברים אוסיף הערה נוספת: לא הבנתי מצד המציאות, מדוע כת"ר סבור שאין זו מלאכת מחשבת, כי בדרך כלל מצלמים בידיים, הרי מצלמות כאלו נפוצות מאד, וזו דרך פעולתן, לצילום בטחוני או ציבורי, באוטומציה מלאה.
י. הרז"נ גולדברג: שחיטה ממוכנת ומלאכת מחשבת
1. שחיטה בסכין מסתובב
כת"ר10מכתב תגובה מיום כז בשבט, תשס"ה. מחזיק בשיטתו, שלכו"ע המחזיק עוף או בהמה ומקרבו לסכין המסתובב על ידי מים ונשחט מיד, ששחיטתו כשרה. לענ"ד נראה שלא כן, אלא יש להגדירו כגרמא למגן-אברהם, וגם לאבן-העוזר, המשיג על המג"א ומדמה למכניס דבר לתוך אש שנחשב כאדם המזיק בכוחו. ובספר אור-המועדים שיעור א' כתבתי, שיש לתרץ קושייתו, דשאני אש ששורף מכח טבעו, משא"כ ריחיים של מים, שכח אחר דוחף הגלגל.
עתה אוסיף: מה הדין אם גוי מסובב גלגל שתקוע בו סכין וישראל מקרב ואוחז עוף או בהמה לסכין, האם נכשיר שחיטתו, שכך צריך להיות לדעת כת"ר? בעיני נראה שנפסול שחיטתו; ולכל הפחות נגדירו כשנים ששחטו, ישראל וגוי, שהשחיטה פסולה לכולי עלמא. ועיין באבני-נזר יו"ד סי' ו, בשור שסיבב ראשו בשעת שחיטה, ופסק שאם סיבב הראש לכיוון הסכין, שחיטתו נבלה, שהרי השור שחט עצמו. ואם איתא שהמחזיק בהמה קרוב לסכין בשעה שמסובב הריחיים שחיטתו כשרה, הרי גם בסובב השור ראשו, הרי החזיק השוחט הסכין. מכל זה נראה שבודאי אינו פשוט להגדירו ככוחו באופן כזה.
2. כל שאינו דרכו אינו מלאכת מחשבת
מה שמשיג עוד על מה שכתבתי, שאין זה מלאכת מחשבת להיכנס תחת מצלמה להצטלם, סברתי היא כך: צריך שיהיה הדבר באופן שכך היא דרך נכונה לעשות המלאכה, כמו ריחיים של מים או צידה על ידי כלבים, או לעשות גבינה על ידי הכנסה לחלב קיבה של עגל, שזה נעשה ע"י חכמי המלאכה. אבל כל שאין זו הדרך נכונה לעשות המלאכה, אלא שעושה כן לפעמים בגלל איזה צורך – כמו לכבות דליקה ע"י מחיצה של כלי חרס מלאים מים, וכשמגיע חום הדליקה מתפוצצים הכלים והשריפה כבה בזה – מסברא לא הייתי מגדירו כמלאכת מחשבת, שאין זה מכח חכמת מכבי אש.
אכן, לפי"ז צ"ע ממה שהביא בביאור-הלכה (שיט,יז ד"ה מפזר) בשם ר' מנשה מאיליא בספר אלפי-מנשה, שהרוקק ברוח והרוח מפריח הרוק ד' אמות ברשות הרבים חייב כזורה ורוח מסייעתו, אף שגם כן קשה לומר שזו דרך נכונה להעביר ד' אמות ברשות הרבים. וכן קשה לי מהר"ן סוף פ' הבונה, גבי מי שנטל גגו של חית ועשאו שני זיינים, שכתב הר"ן שחייב משום מלאכת מחשבת, אף שג"כ אין זו הדרך הנכונה לכתוב ז' על ידי מחיקת גגו של חית. ויש לי אריכות דברים בזה לפרש את הר"ן, בספר אור-המועדים, וכאן אקצר ואסיים בברכה.
יא. סוף דבר: מצלמה מותרת לא מצד גרמא
במכתב נוסף11מיום כ' באדר א תשס"ה. הסכים הרז"נ גולדברג ונטה לקבל, שאכן אין במצלמה ובחיישנים אוטומטיים משום 'גרמא', שכן הפעולה מתבצעת מיד. הרב הסכים לטענה שרק בטוחן בריחיים של מים, ובשחיטה בסרנא דמיא, יש לדון בהם משום גרמא (לדעת המגן-אברהם בטוחן, ולכולי עלמא בשחיטה), משום שהפעולה מתבצעת מעט זמן 'אחר כך'. מאידך גיסא, בחיישנים אוטומטיים – כמו במצלמת טלוויזיה, בגלאי נפח לפתיחת דלת אוטומטית, בחיישן אזעקה וכיו"ב – מכיון שהפעולה מתבצעת תוך כדי העברת האדם – הרי זה מעשה ידיו להדיא.
כמו כן קיבל הרב את ההסבר, דשאני אדם ובעל-חיים מכל פעולה אוטומטית ע"י מכשירים וחיישנים, והם נחשבים 'כח אחר' לחלוטין, שאיננו 'אוטומטי'.
לכן, אם גוי מסובב את הסכין וישראל קירב את צואר הבהמה ונשחטה 'תוך כדי' – שחיטתו פסולה, שכן המעשה מתייחס לגוי. כיו"ב בדוגמא של האבני-נזר: אם השור סובב ראשו לסכין המצוי ביד השוחט – פסולה, שכן בהמה איננה מכשיר אוטומטי.
והוסיף הרב וכתב שאין לקבל חילוק כאשר התוצאה היא לקולא:
כי לחילוק זה ניתן לשחוט בסכין המסתובב ע"י מים או חשמל. וכן לעשות תפילין בדרך זאת, לא ברור לי שניתן להכשיר מכח זה. אכן במחזיק את המכשיר החשמלי, כמו מקדח או סכין המסתובב בחשמל, והאדם מחזיק את המכשיר – בזה יש סברת הרמב"ן12כוונתו לחידושיו לשבת קנג,ב. שמכוין התלמים. וכן נטה החזו"א13כוונתו לחזון-איש שבת לו,א, ושביעית כז,א. לענין [לאסור] לחרוש בטרקטור בשנת השביעית… אלא שיש מקום גדול לחילוק זה.
לענין המצלמות בשבת, המצויות במקומות רבים לצרכי בטחון ופיקוח על הנכנסים והיוצאים – כך דרכן, ומבחינה זו הרי הן מלאכת מחשבת, ואין להקל בהן מצד גרמא. אכן יש היתר גמור להפעלתן בשבת בהסתמך על הטעמים הבאים, חלקם או כולם:
- אין כאן מלאכת כותב או רושם.
- מבחינה חשמלית יש רק שינוי זרם ומתח, ולא 'סגירת מעגל' או 'מוליד'.
- מבחינת 'מלאכת מחשבת' הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, וכן כלאחר יד.
- בדרך כלל יש צורך גדול להלך באותם מקומות, ולעתים לדבר מצוה.
