נשים בתפקידים ציבוריים

א. רקע

בשנים האחרונות נושא 'מעמד האשה' תופס יותר ויותר מקום בעולם המודרני ושלוחותיו מגיעות לבית המדרש. בעולם היהדות, בארץ ובתפוצות, עולה הנושא על סדר היום הציבורי בשלשה היבטים: א. לימוד תורה לנשים (כולל עיוני ש"ס ופוסקים. כמו  כן כלול בהיבט זה גם נושא נשים כמורות הלכה וכיו"ב); ב. מניני נשים1ר' בנושא זה תחומין טו עמ' 161 ואילך, פרופ' אליאב שוחטמן, "מניני נשים בכותל"; תחומין יז עמ' 160 ואילך, פרופ' שמואל שילה, "תפילת נשים בצוותא ברחבת הכותל"; שם עמ' 165 ואילך, רבקה לוביץ, "על תפילת נשים"; שם עמ' 168 ואילך, פרופ' אליאב שוחטמן, "עוד לשאלת מנייני נשים"; תחומין יח עמ' 120, הרב זלמן נחמיה גולדברג, "תפילת נשים בפרהסיא".; ג. מינוי נשים לתפקידי ציבור2בנד"ז ר' גם תחומין ז עמ' 518, הרב מרדכי אליהו, "מינוי אשה לתפקיד ציבורי" (תמצית דברים בכנס); תחומין י עמ' 118, הרב חיים דוד הלוי, "זכות אשה לבחור ולהבחר"..

מחלוקת ציבורית עזה חצתה את הציבור בישראל בשנים האחרונות בקשר למינוי נשים למועצות דתיות. כמו כן נמנעות המפלגות החרדיות מלהציב נשים ברשימותיהן לכנסת או לעיריות ולמועצות המקומיות, ואף מסרבות להשתתף בחזית דתית מאוחדת עקב הופעת נשים ברשימות המשותפות.

המאמר מוקדש לבירור סוגיא זו של מינוי נשים, מן המבט ההלכתי ה'טהור', מבלי להתייחס לאידאולוגיה של תנועות 'שחרור האשה', ה'פמיניזם', שאיפת השויוניות בין המינים וכיו"ב. כמו"כ, אין עניני כאן בשאלות של 'מדיניות הלכתית', 'דעת תורה', ושאלות 'טקטיות' של הימנעות תלמידי חכמים מלשבת בצוותא אתן וכד'. כמו"כ אין עניננו כאן בנושא הצניעות ו"כבודה בת מלך פנימה", שכן זו שאלה כללית הקשורה ביציאת נשים לעבודות שונות, ולאו דוקא במינויים ותפקידי ציבור.

ב. מקור הדין

המבט ההלכתי על נושא מינוי נשים לתפקידי ציבור נפתח ונסגר בדברי הרמב"ם בהל' מלכים א,ה:

אין מעמידין אשה במלכות שנאמר '[שום תשים] עליך מלך' ולא מלכה. וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש.

נושאי כלי הרמב"ם (כסף משנה, רדב"ז, מגדל עוז) ציינו על אתר לספרי, כמקור הדברים, ואכן שם מובא הדרש "'מלך' ולא מלכה", אך לא לענין 'משימות' ותפקידי ציבור אחרים. וכבר העיר הר"מ פיינשטיין (אגר"מ יו"ד ב,מד):

לא ידוע לי בעניי מקור לדבריו; דבספרי לא הוזכר אלא מלך ולא מלכה, אבל דין כל משימות שלא יהיו נשים לא הוזכר שם.

וצריך לומר דהוא סברת עצמו, כמו שדרשינן לכל משימות שלא יהיו אלא מקרב אחיך, ביבמות מה, דרשינן נמי לכל הדינים שבפרשה שנאמר על מלך – גם לכל משימות, שהוא גם לזה שנאמר בספרי 'מלך ולא מלכה', שהוא הדין לכל משימות שלא ממנים אשה.

הוי אומר, הרמב"ם הרחיב מסברת עצמו את הדרש "מלך ולא מלכה", והקיש בעצם אשה לנכרי: כשם שאין למנות מלך נכרי ובמקביל אתמעטו הנכרים מ'משימות ציבוריות', לכן גם כאשר דורשים 'מלך ולא מלכה', – השלים הרמב"ם מסברא את 'התשבץ' והסיק כי אין למנות גם נשים לשררות ומשימות.

גם הרב חיים דוד הלוי (תחומין י עמ' 121) כתב כי לא מצא מקור לרמב"ם, והסיק אף הוא בתוספת הערה:

כנראה שהרמב"ם הוציא דבר זה מסברת עצמו, והקיש מדין נכרי לדין נשים. וכן נראה מדעת המבי"ט (בקרית ספר) שאחרי שציטט דברי הרמב"ם הוסיף: "דכיון דכל שררה דרשינן לה מהכא, מ'שום תשים', הכי נמי לענין איש ולא אשה". אך האמת היא שאין זו דרכו של הרמב"ם, וכאשר מחדש הוא דין -כותב מפורש "וייראה לי". ויתכן שהיה בפניו מקור שנעלם מאתנו.

אכן, הרבצ"ח עוזיאל3שהיה רבו המובהק של הרב ח"ד הלוי! (פסקי עוזיאל מג) חשף את המקור "שנעלם מאתנו" וציין כי פסק הרמב"ם נובע מן:

ההלכה הגנוזה שגילה הרה"ג שלמה אהרן ווערטעהיימר: '[לא תוכל לתת עליך] איש נכרי', מכאן אמרו: האיש ממנין אותו פרנס על הציבור ואין ממנין אשה פרנסה על הציבור.

גם הרב עוזיאל מעיר שאין לדין זה שום רמז מהתלמודים, ודן האם הגבלה זו היא רק מדרבנן "משום כבוד הציבור" או "משום פסול האשה לדיינות", דהיינו מדין תורה, ודבריו יוזכרו להלן.

ומצאתי בספר "שויון הנשים מנקודת ההלכה" לרב יעקב לוינסון (ניו יורק תרף; פרק ג עמ' יח) שהביא מקור לרמב"ם, וראה בו דרש מדאורייתא, וז"ל:

אולם באמת נמצא דרש זה בפסיקתא זוטרתא פרשת שופטים, וז"ל: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" – זה לא תעשה; "איש" – ולא אשה, מכאן שאין ממנין פרנסה על הציבור.

מ"מ כבר כתב הרב עוזיאל (שם) כי גם אם ישנן דרשות אלו במדרשים יש לדון "כיון שהלכה זו לא נזכרה בתלמוד ולא במשנה ולא בגמרא, ומכיון שלא נאמרה הלכה זו, בדברי הפוסקים, של איסור מינוי אשה לפרנס על הציבור שנוהג גם היום, – הרי זו הלכה דחויה".

ג.  מינוי או כהונה בתפקיד?

1.   כהונה בתפקיד ללא מינוי

כאמור, נושא זה של מינוי נשים שנזכר בפ"א מהל' מלכים לרמב"ם, נאמר שם 'בנשימה אחת' עם איסור מינוי נכרים,  ובהמשך מדובר על העברת כל המינויים בירושה כמו במלכות. יש מקום, לדון, להקיש או לחלק, בין מינוי נשים ובין מינוי נכרים ובין מינויים העוברים בירושה.4ראה בכרך זה מאמרו של הרב הראשי הרי"מ לאו "ירושה במשרות ציבוריות".

ראשית דרכנו נמקד את הדיון למלה "ממנים" הנזכרת בהלכה זו ברמב"ם (ה"ה):

"אין מעמידין אשה במלכות… וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש."

גם לשון "מעמידין" וגם לשון "ממנים" מדגישים את פעולת המינוי, ולא את עצם היות אשה בעלת תפקיד. וי"ל שבכך חלוקה אשה מנכרי וגר, שם מצינו (ה"ד) כפל לשון – מחד: "אין מעמידין מלך מקהל גרים… ואפי' ממונה על אמת המים…". ומאידך: "ואצ"ל דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל… כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך", ומשמע שעצם הוויתו בעל משרה אסורה, ולא פעולת המינוי.

אבחנה זו בין "מינוי" לבין "המצאות בתפקיד" קשורה לשאלה הנודעת בדבר כהונת דבורה הנביאה כשופטת, הרי אשה פסולה לדון? ותירצו התוס' בב"ק (טו,א):

דשמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה.

ותוס' בגיטין (פח,ב) הוסיפו תירוץ נוסף (וכ"ה בתוס' שבועות כט,ב):

דשמא לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים.5מכאן ראיה כי אשה כמורת הוראה קילא ופשיטא יותר ממינויה כ"פרנסה על הציבור", ואכ"מ. 

ברשב"א שבועות (ל,א; וכן בר"ן שם) הוסיף תירוץ נוסף, הקשור באופי המינוי:

יש לומר שלא שופטה ממש [כלומר: דיינת] אלא מנהגת, כשופטים ששפטו את ישראל. ואע"ג דאמר בספרי "שום תשים עליך מלך – ולא מלכה", התם לא מינו אותה אלא היו נוהגין בה כדין מלכה והיו נוהגין על פיה. אי נמי, שופטת ודנה שהיו מקבלים אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים".6יש להעיר כי דברי הרשב"א שקבלוה "כאחד מן הקרובים" שונים במקצת מתירוצי התוס' שקבלוה "משום השכינה".

נקודה זו דהכל תליא במינוי, ואם חסר אלמנט זה אין איסור בדבר, נזכרת לא רק בקשר ל'מינויים ומשימות' של נשים, אלא נאמר גם בקשר לדין מלכות ממש. דהנה הקשה הכס"מ (שם ה"ד):

היאך מלך רחבעם דלא הוה אמו מישראל, דהא בן נעמה העמונית היה?

ותירץ כי מה שנאמר ברמב"ם "אין מעמידין מלך מקהל גרים עד שתהיה אמו מישראל", לאו דוקא אמו, ואדרבה, "כל שכן אם היה אביו מישראל", בניגוד לתוס' ביבמות (מה,ב) שהצריכו אביו ואמו מישראל.

2.   'מינוי' בירושה

והנה מצינו בדברי הנודע-ביהודה (קמאחו"מ א) שחידש:

שלא הזהיר קרא אלא שום תשים עליך מלך, שתחילת שימת המלך, ראשית מינויו, לא יהיה אלא מקרב אחיך. וזה במלך ראשון, אבל במלך בן מלך המלכות ירושה וא"צ שימה חדשה. והא ראיה; שאין מושחין מלך בן מלך… וכיון שמלך אביו ממנין בנו אפי' אין אמו מישראל. ובזה קמה מלכות רחבעם בלי פקפוק… נראה לי עיקר שמלך בן מלך אין צריך שימה, שהמלכות ירושה.

בעל מנחת-חינוך (תצז,א) דן מתוך הגדרה זו לא רק לענין מלך נכרי "שאין אמו מישראל" אלא גם לענין "מלך ולא מלכה":

ואפשר לומר שאם הניח [המלך] בת – יורשת המלוכה, כמ"ש הגאון בעל נודב"י לענין קהל גרים, כיון דנפקא לן מ"שום תשים" והיינו תחילת השימה, אבל אם הוא בירושה שפיר דמי, דלא הוי שימה… אפשר מלכה גם כן, וצ"ע.

ובספר "שויון-המינים" הנ"ל (לר' יעקב לוינסון, פ"ד) פירש כך את מלכותה של שלומציון המלכה:

ולו יזדמן מציאות שאשה מושלת בעצמה, כמו גבי דבורה, אין בזה איסור כלל וכלל. וכן היה מהלך הדברים עם שלומית אלכסנדרה: ישראל לא מינו אותה רק ינאי הפקיד אותה לעוצרת במלוכה עד יגדלו בניה. וישראל ראו הנהגתה בלי דופי, ואדרבה, ראו שהיא מעמדת התורה על תילה, ע"כ היו נוהגים על פיה כמו גבי דבורה, לפי דעת הרשב"א והר"ן.

כיו"ב בשו"ת דברי יוסף (לר' יוסף קאנוויץ; תרפג) מביא סברא זו לבאר דברי הרדב"ז על הרמב"ם על אתר ששאל כיצד דבורה שפטה את ישראל? ותי' הרדב"ז: "א"נ, על פי הדיבור היה". והביא בשם באר הגולה להקשות שהרי קי"ל "לא בשמים היא"? ותשובת הדברי-יוסף (סי' יז):

האיסור הוא אך על ישראל שלא ימנו אותה לשופטת, אבל גבי דבורה לא ישראל בחרו אותה כי אם עפ"י הדיבור… וכיון שכן הרי נעשה המינוי שלה בהיתר, ולא ציוה הקב"ה לישראל שהם ימנו אותה.

הוי אומר, לדעות אלו האיסור למנות מלך מקהל גרים, וכן מינוי אשה למשימות, מוגדר בפעולת המינוי, ובלעדיה, כגון בירושה או שעמדה מעצמה או שקיבלו מנהיגותה ללא מינוי, אין איסור.

דעה זו, שדין הרמב"ם לאסור מינוי נשים אינו אמור בירושה אלא ב'שימה' ראשונה, אינה עולה בקנה אחד עם דעת בעל בית-יצחק (יו"ד סי' סט-ע). בסי' סט דן האם חתן הרב יזכה למשרת הרבנות מכח ירושה. עיקר דיונו שם האם דיני ירושה חלים במשרת רבנות כמו ברכוש ובנכסים "דלאו ממון הוא להורישו לבניו. ואף אם יש איזה זכות ממון לא הוי אלא זכות מבחוץ, כמו טובת הנאה דלאו ממון הוא להורישו לבניו, ורק שהתורה ריבתה בשררות דין ירושה מקרא". ונוטה שם לומר "כיון דלאו ירושה הוא רק מתקנה משום שלא יהיו בני ת"ח רובצים אחר מות אביהם בעוני ולחץ ובזיון והוא כבוד התורה, ע"כ גם חתניו היו בכלל התקנה".

ובתוך דבריו כותב שאם נבוא מצד דין ירושה אזי החתן בא מכח אמו, וע"ז:

כתב הרמב"ם: וכן כל משימות שבישראל אין ממנים אלא איש, אין להבת דין ירושה… ועמדו לפנינו לדון בנידון הנשים המשגיחות בביהכ"נ בעזרת נשים, אם בתה יורשת זכותה. והסכימו הבד"צ דהבת אין לה זכות, דלא מצינו משימות בישראל בנשים. וכ"מ בשו"ת עבודת הגרשוני סי' מט שכתב שאין לבנות לירש שררות אביהן.

ובסי' ע' דן בשמש שנפטר ונכדו מבתו רוצה לרשת את התפקיד. ואילו היה נכד מן הבן – היה חל דין ירושה, אבל מן הבת:

ובדין שמשות באשה… י"ל דבן בתו אינו יורש כיון שלא בא אלא מכח בתו, ובתו אינה יורשת גדולתו, כמ"ש הרמב"ם דכל משימות שבישראל אין ממנין אלא איש, א"כ איך יירש הבן מכוחה? אך י"ל דמצי אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא.

הרי ששיטת בית-יצחק, המסתמכת גם על עבודת-הגרשוני, היא שאין בנות יורשות 'שררות' למרות שאין צורך למנותן. הדברים אמורים לא רק ברבנות, שאולי אשה אינה שייכת בה, אלא גם שמשות ואפי' "הנשים המשגיחות בביהכ"נ בעזרת נשים" (מעין גבאות), למרות שזו משרה המיועדת לנשים. וכל זה דלא כנוב"י, לענין מלך שצמצם למינוי ראשון דוקא.

ומצאתי כי כשיטת בית-יצחק פשיטא ליה גם לרי"מ טיקוצ'ינסקי בקונטרסו "האשה לפי תורת ישראל" (ניסן תרף) שנדפס בירושלים בימי הפולמוס בענין איסור/היתר בחירה לנשים לכנסת ישראל. הוא אף חיזק גישה זו מפסוקים וכתב:

וגם בשררות הבאה מכח ירושה אין להאשה חלק… מקור ירושת שררות בא מקרא "לכהן תחת אביו" ומקרא "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו". ובספרי "וכן לכל פרנסי ישראל שבניהם תחתיהם" – וכל זה נאמר בזכרים. אמנם בעל המנ"ח מספקא ליה קצת במלכה הבאה בירושה, אבל לשון הספרי (דברים יז,טו) מבואר שגם בירושה איננה: "שום תשים – מת, מנה אחר תחתיו מלך ולא מלכה".

לענ"ד אי משום הא לא איריא, שכן בכל המקרא נוקט לשון זכר, וכבר אמרו "השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה". הציטוט מן הספרי תמוה ביותר, שכן לענ"ד אלו שני משפטים נפרדים ("מת, מנה אחר תחתיו | מלך ולא מלכה") וצריך להטיל אתנחתא ביניהם, ופשוט.

3.   היש איסור לאשה להתמנות?

להאי ענינא, האם האיסור הוא המינוי או עצם המשרה, יש גם זוית נוספת; היש איסור לאשה להתמנות? לכאורה הא בהא תליא, ואם האיסור הוא אקט המינוי הוא חל רק על הממנים ולא על המתמנים.

לענין זה נביא את הפיסקא המסימת את תשובת האגרות-משה (יו"ד ח"ד כו) "בענין מינוי גר לראש ישיבה ומשגיח". לאחר שדן להקל משום שאין בתפקידים אלו משום שררה וכפיה (וראה בזה לקמן) הוסיף עוד:

ובדבר מה שהערת אם יש איסור גם על הגר עצמו לקבל שררה? לכאורה נראה שאין כאן איסור כלל, גם בשררה ממש. ובאמת כמו שנכדי הזכיר דאפשר דזה מה שקרה בימי שמעיה ואבטליון ובדבורה, שמעצמם מחמת גדולתם היו הנשיא והאב"ד והשופט, ולא הוצרכו למנותם, וצ"ע בזה.

בספר 'שויון הנשים מנקודת ההלכה' (עמ' כח) שהוזכר לעיל מביא "עצה בדבר מינוי אשה למשרות ציבוריות"; נשים תבחרנה בנשים ואין להם איסור בכך, שהרי מצות "שום תשים עליך מלך" הוא חובת הגברים ולא הנשים, כמ"ש בחינוך מצוה תצז ("וזאת מן המצוות המוטלות על הציבור על הגברים כי להם יאות לעשות ענינים אלו"), וממילא הדרש "מלך ולא מלכה" לא חל על הנשים. משתיבחרנה נשים יוכלו גם הגברים לסור למשמעתם כי האיסור הוא המינוי והם לא מינו אותן.  

ד. מינוי מול קבלה

1.   הסכמה לקבל שררת נכרי

בעמדנו בזאת, בהגדרת מושג ה'מינוי', יש להאיר את הנושא גם מצד מושג ה'קבלה', ש'קיבלו עלייהו'.

כבר הבאנו דברי התוס' (ב"ק טו,א; גיטין פח,ב) ושאר הראשונים בקשר לדבורה הנביאה שנאמר עליה "היא שפטה את ישראל בעת ההיא" (שופטים ד,ד); "דשמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה". ומהי קבלה זו שאיננה מינוי? גם בענין זה נזדקק למה שנאמר בקשר לקבלת נכרי או מקהל גרים, ונקיש ל'קבלת' נשים.

בעל תוספות-יום-טוב (אבות א,י) הקשה בענין שמעיה ואבטליון שכתב הרמב"ם בהקדמה לפי' למשנה שהיו גרי צדק, וכ"כ הרע"ב על אתר, והרי אין ממנין נשיא ואב"ד מקהל גרים? והביא מדברי המהר"ל בפי' לאבות, דרך החיים:

אבל  אין הפירוש שהם עצמם היו גרים, א"כ איך אפשר למנותן נשיא ואב"ד, אלא שבאו מן גרים, ובודאי אמן מישראל. אבל יש שפירשו כי הם עצמם גרים היו, בודאי זה טעות גמור.

וכתב החיד"א בברכי-יוסף (חו"מ ז,ו) בשם בעל כנסת-הגדולה:

קבלה מהניא, כדאשכחן בשמעיה ואבטליון, [ורק] מלך שאני דאפי' בקבלה לא מהני… כל שקבלוהו עליהם הקהל ומרוצים במינויו יכול לדון אפי' במילי דשררה וכפיה.

אכן, בברכי-יוסף עצמו נחלק עליו ודעתו דלא מהניא קבלת מי שאין אמו מישראל (ושמעיה ואבטליון לא היו גרים בעצמם; ומביא שם תי' הרשב"ץ, ונוטה לקבלו, שלא היה אחר כמותם ובכה"ג שרי).7מרן החיד"א שנה דבריו בשו"ת יוסף אומץ (סי' יז) וז"ל: "ואני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף שם סימן ז' אות ו' כתבתי על דברי הרב כנה"ג ז"ל דהרי הרשב"ץ עמד על הא דשמעיא ואבטליון שהיו גרים ואיך היו נשיא ואב"ד? ותירץ דכיון דלא היה בישראל כמוהו בקבלה הוא ראוי יותר מכולן, דלא פסלה תורה גרים אלא כשיש בישראל כמותם, אבל אם אין כיוצא בהם בישראל הם קודמין... הן עתה ראיתי בספר מנחת יהודה שנדפס עם פירוש התוס' על התורה, ונקרא דעת זקנים, שכתב משם הר"ם מקוצי כדברי הרשב"ץ דטעם שמעיא ואבטליון משום שלא היה בישראל כמותם, ומשו"ה נתמנו ע"ש. וכן ראיתי שכתב הרב מהר"י חאגי"ז בעץ החיים בפירושו פ"ק דאבות. ומשמע מדברי הגדולים הללו דאי לאו האי טעמא שלא היו בישראל כמותם לא היו ממנים אותם, דאינם ראוים, הפך דינו של הרב כנסת הגדולה; ולעולם קבלה לא מהניא אפילו לשאר שררות. וכן משמע מדברי רבינו בעל הטורים ביו"ד סי' רס"ט כמ"ש אני בעניי שם בברכי יוסף ע"ש". 

מ"מ צריך להבין את האבחנה המציאותית בין 'מינוי' ל'קבלה', ולכאורה כל מינוי כולל בתוכו את מושג ה'קבלה' וההסכמה למנות?

הרב שאול ישראלי ז"ל, בעמוד הימיני (סי' יב פרק ה) דן ב"בחירת נכרי למוסדות מינהליים, עירוניים ומדינים" והקשה על בעל כנה"ג הנ"ל (ועל בעל מאזנים-למשפט שסבור כמוהו) דמהני 'קבלה' לשררה שאיננה מלכות: 

לכאורה פשוט שעיקר מינוי מלך הוא ע"י קבלה שמקבלים אותו על עצמם כל כלל ישראל, שהרי כך היא המצוה "למנות להם מלך"8בשם הגר"א מובא כי ההבדל בין "מלך" ל"מושל" הוא ש"מלך" - לשון הימלכות והיוועצות בדעת העם, ואילו "מושל" פירושו השתררות וכפיית עצמו על נתיניו. לפיכך נאמר: "כי לה' המלוכה" - בישראל, "ומושל בגויים" - לאומות העולם; ולעתיד לבא "והיתה לה' המלוכה" - מרצון ובהסכמה לכולי עלמא. וזה פשר כפל שאלת השבטים ליוסף: "המלך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו". (רמב"ם מלכים א,א). ואעפ"י שאין מעמידין המלך אלא ע"י בי"ד ונביא (שם ה"ג), אין הפירוש שהם ממנים אותו על הציבור מכח עצמם, אלא שזה נחשב כמינוי מדעת רוב ישראל.

וכן נראה מתוך הרדב"ז להלן (פ"ג ה"ח) לענין דין מורד במלכות: "והאי מלך היינו שהומלך עפ"י נביא, או שהסכימו עליו כל ישראל", ששמענו מדבריו שמועילה הסכמת כל ישראל לתת לו כל  דיני מלך.

וא"כ, כל ההלכה ברמב"ם עוסקת במינוי שיש עמו קבלה והסכמה, וע"ז נאמר ברמב"ם שאם אין אמו מישראל אין למנותו, ומשמע דאף לא בהסכמה?

לפיכך מסיק שם בעמוד הימיני שלדעת הרמב"ם לא מהני 'קבלה' בנכרי, ובעל כנה"ג ומאזנים למשפט שהתירו קבלת נכרי כשמעיה ואבטליון, יסברו שמינוי מלך הוא ע"י הסנהדרין בדוקא, ולא ע"י העם "ואינו מכח קבלת הציבור".

ולהלן מחדש לחלק (בדעת התוס' ולא בשיטת הרמב"ם, עיי"ש) בין מינוי נכרי ומינוי גר; לענין נכרי יש לאו מן התורה "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", ולכן גם קבלה לא תועיל. מאידך גר נפסל רק מכח לאו הבא מכלל עשה ד"שום תשים… מקרב אחיך", ובכה"ג מהניא קבלה, וכך היה בשמעיה ואבטליון. ומסכם את דיונו:

ויוצא מזה שבנדון של נבחרים נכרים לכל השיטות אין מקום להכשירם מצד קבלת הציבור; לדעת הרמב"ם קבלת הציבור אינה מועילה בשום מקום. ואף לדעת התוס' שי"ל שמועילה הקבלה – אין זה אלא בגרים, אבל בנכרים ממש גם לדעתם פסולים.

2.   'קבלה מוסכמת' איננה 'מינוי' ומותרת בנשים

מ"מ, דבר הלמד מענינו הוא שהסכמת הציבור נחשבת ל'קבלה', ואילו 'מינוי' פירושו מעין הנחתת תפקיד והתמנות 'מלמעלה'. ואמנם לענין נכרי מסקנתו ד'קבלה' לא מהניא, אך לענין נשים, כגון דבורה, כבר הובאה דעת התוס' והראשונים "שקבלוה" ומהני.

חזרנו, איפוא, לתחילת דברינו בפרק הקודם שם ציינו כי למרות שברמב"ם נראים מינוי נכרי ואשה לכאורה כרוכים ושוים, אך כד דייקת נקט לענין נכרי (ה"ד) "שלא יהא אלא מישראל… כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך", ולענין נשים  (ה"ה) שינה: "כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש", ונוכל לומר דקבלת נשים מותרת.  

ה. מהי שררה?

1.   סמכות של כפיה וציות            

שאלת נשים בתפקידים ציבוריים זוקקת הגדרה והבארה מנקודת מבט נוספת: מה הן 'משימות' שלגביהן אין ממנים אשה?

בהלכה ד (מלכים פ"א), לענין נכרי, הדגים הרמב"ם:

לכל שררות שבישראל – לא שר צבא, לא שר חמשים או שר עשרה. אפי' ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואצ"ל  דיין או נשיא.

מלך, שר צבא, דיין ונשיא – כל אלו תפקידי שררה וסמכות. יש בהם משהו מריחו ורוחו של הדרש "'שום תשים עליך מלך' – שתהא אימתו עליך" (רמב"ם מלכים ב,א). זה פשר המושג "משימות" שענינו "לשים על", נגיד ומצוה.

אכן ה"ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות", הנזכר ברמב"ם, לא מצטייר בעינינו כתפקיד סמכותי, אך הנה המקור בקידושין (עו,ב), איסור מינוי "ריש כורי וריש גרגותא", ופירש"י: "להשקות בית השלחין… וממנים שוטר עליו שלא ישקה איש ביומו של חברו". הוי אומר: המינוי כאן הוא שוטר! ועוד פירש"י "ריש כורי – ממונה על המדות", ופשיטא דמיירי בתפקיד שיטורי, סמכותי ו'הוצאה לפועל'.

עוד מצינו ביבמות (מה,ב) "רב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסיה דבבל." ופירש"י: "גבאים ממונים על ישראל", ובלשון זו משמע שלא מדובר בכיבוד בעלמא, אלא בגבאות של שררה "על ישראל". משרת ה'גבאות' נזכרת במשנת קידושין (עו,א) בסמיכות ובדמיון ל'שוטר': "כל שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וגבאי צדקה – משיאין לכהונה". ופירשו בגמרא שגבאים אלו "ממשכנים על הצדקה אפי' בערב שבת".

מכאן גם דברי תוס' בסוטה (מא,ב) בשם הירושלמי (קדושין פ' עשרה יוחסין) לפסול מי שאין אמו מישראל: "מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועות… כל שתשימהו עליך לא יהא אלא מן הברורים שבאחיך" (מובא גם בכס"מ על אתר). משרות אלו פירושן כח כפייה, סמכותיות וציות, ובכללם גבאי צדקה וכנ"ל (וצ"ל ד"סופרי הדיינים" אף הם אנשי 'צוות הוצאה לפועל' של בתי הדין).

כיו"ב הביטוי "פרנס על הציבור" (כלשון הספרי: "אין ממנין פרנס על הציבור אשר לא אחיך הוא", ו"אין ממנים אשה פרנסה") משמעו מינוי בעל עצמה וסמכות. הדגש בכל המינויים הללו היא המלה "על",9המעיין בפרשת המלך בספר שמואל יבחין במילה החוזרת ונשנית: "מלך על" באבחנה מ"מלך ל..."; בתורה נאמר (דברים יז): "ואמרת אשימה עלי מלך... שום תשים עליך מלך... מקרב אחיך תשים עליך מלך... לא תוכל לתת עליך איש נכרי". מלות המפתח הן: 'שימה' ו'עליך', ומשמעותן כח הסמכות והכפייה. מכאן הדרש בסנהדרין כ,ב: "שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך". העם, בבקשת המלוכה משמואל (ש"א ח), מבקש את הבלתי-אפשרי: "שימה לנו מלך לשפטנו", "תנה לנו מלך" וזה פשר טעותם, שכן בבקשה זו טמון הרעיון שהמלך יהיה בידיהם, ולא שהם יהיהו נתונים למרותו. הקב"ה מצוה לשמואל להיעתר: "והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם". ולהלן בהמשך הפרק שוטח שמואל את משפט המלך במלים נוקבות שעיקרן ביטויי כניעה וצייתנות למלך הכופה: "וזה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם; את בניכם יקח ושם לו במרכבתו... ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו... ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות. ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו... ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו. צאנכם יעשור ואתם תהיו לו לעבדים".         ואכן, העם מבין את המסר ומקבל את מגמת שררת ה'על' המלכותית: "ויאמרו... מלך יהיה עלינו". אך 'ענשם' בסופו של דבר היה במלכותו של שאול, שהיה רך ו"נחבא אל הכלים", ולא הסכין להפגין את מימד ה'על', אלא נכנע לרצונם (באי-המתנה לשמואל - פי"ג, בפרשת יהונתן והדבש - פי"ד, ובמלחמת עמלק - פט"ו). כך התקיים הצו האלקי לשמואל אשר היפך את הקערה: "שמע בקולם והמלכת להם מלך". ואמנם בפרק י"ב העם מתודה: "יספנו על כל חטאתינו רעה לשאול לנו מלך". בהסבר זה מצינו פשר למלכות ה'נפל' של שאול, במצות ההשגחה העליונה. [כל הנ"ל למדתי מדברי בעל הכלי-יקר על התורה (דברים יז,יד)]. שפירושו עליונות ודרישה לצייתנות.

אבחנה זו בין תפקיד ציבורי כללי לבין 'משרה כופה' עולה גם מדברי הטור (יו"ד סוף סי' רסט) לענין גר שהוא "פסול לדון דיני נפשות אבל בדיני ממונות דן אפי' ישראל. בד"א בלא כפייה שמקבלו עליו לדון, אבל ע"י כפייה פסול לדון ישראל עד שתהא אמו מישראל".

2.   אשה משגיחת כשרות

הרב משה פיינשטיין ז"ל דן בשתי תשובות (אגר"מ יו"ד ח"ב מד-מה) "אם יש למנות אשה להשגחה על כשרות". ושם הדגיש, פירש ופירט את הגדרת ה"מינוי" ככח סמכותי. מפני חשיבות הענין נצטט מעט בהרחבה:

…לכל משימות שלא ממנים אשה, והשגחה על כשרות מסתבר שהוא מינוי, וראיה לזה מקידושין (עו,ב) שאיתא במערבא אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו, ופרש"י "ממונה על המדות", והוא ממש כמו השגחה על הכשרות דמה לנו כשרות המשקלות והמדות לכשרות איסורי מאכלות… הוא שררה על בעה"ב שבעה"ב מחוייב לעשות כמו שהמשגיח אומר. וכן הוא ממש ממונה להשגיח על הכשרות שמלאכתו הוא לעשות אף נגד רצון בעה"ב שלא להניח לבעה"ב שיקנה דברים אסורים וא"כ להרמב"ם אין למנות ע"ז אשה…

נראה למה שבארתי שזה שהשגחה נחשב מינוי הוא משום דעבודתו הוא נגד רצון בעה"ב יש עצה לקיים גם שיטת הרמב"ם; שהיא תהיה שכורה מהרב שרק הרב יהיה בעלים שלה, ובעה"ב ישלם השכר עבור ההשגחה להרב, שאז אין לה דין שררה ומינוי; שלהרב צריכה לשמוע לעשות כפי שיאמר לה איך להשגיח ומה הוא דבר האסור, כי הלא עיקר האחריות שהקונים סומכים הוא על הרב ונחשבת היא רק כעושה מלאכת הרב בדברים שיכולה לעשות שנחשבת לגבי הרב רק כפועל בעלמא, שאפשר לו גם להעמיד אשה.

ואף שהא דריש כורי וריש גרגותא נאמר סתם שלא מוקמו מינייהו, שהוא אף שמשלמין שכירותו מהבי"ד ומהעיר ולא מבעלי החנויות ובעל הגרגותא, – הוא משום דשם אין זה מלאכת הבי"ד אלא שביחוד ממנים על זה הדבר בפני עצמו. וכן הוא אם יהיה מינוי השגחה מהעיר נמי היה נחשב מינוי אף אם התשלומין יהיה מקופת העיר. אבל במדינתנו עיקר ההשגחה הוא על הרב שעליו הוא כל מעשה השגחה לכן אם גם הוא ישלם השכירות הוא רק פועל של הרב ולא ממונה בשררות השגחה כדבארתי.

הוי אומר: מינוי פירושו יכולת כפייה והטלת משמעת, ו"בעל הבית" מחוייב להשמע לו. ולכן, אם הרב הוא הממונה על הכשרות והאשה רק "עושה מלאכת הרב" – שרי. אמנם קשה לקצוב גבולות בהגדרות אלו, ולא הרי משרה זו כהרי תפקיד זה, אעפי"כ 'רוח הדברים' היא כי המינוי פסול דוקא אם הוא נושא בכנפיו כח שררה וסמכות-על.

3.   ניהול מוסד

תשובה שלישית מבעל האגרות-משה (יו"ד ח"ד כו) אף היא עולה בקנה אחד עם הגדרות אלו. המדובר שם ב"מינוי גר לראש ישיבה ומשגיח", דהיינו מנהל מוסד שיש לו כח כלפי תלמידיו "לסלקם או שלא לקבלם לכתחילה". אעפי"כ כתב:

אין להחשיב משרות אלו בתקופתנו כענין של מעשה שררה דעיקר תפקיד של ישיבה הוא ללמד לתלמידים כשהם רוצים, ומה שיש כח להמנהלים והראשי הישיבה על התלמידים לסלקם או שלא לקבל אותם לכתחילה וכדומה, אין זה אלא כמו שררה של בעה"ב על פועליו, שאין זה מעין מינוי לשררה כלל. ולפי זה משרות אלו אינם אלא כמילוי תפקיד וכענין של עסק.

ואין לדמות זה למש"כ באג"מ יו"ד חלק ב' סימן מ"ד בענין מינוי אשה להשגיח להכשרים, דהוי מינוי של שררה; דהתם הוא מינוי לעשות נגד רצון בעה"ב ע"פ כח התורה שצונו להאכיל דברים כשרים… וממינוי זה יש לו הכח לעשות נגד רצונו דבעל הבית ולכן חשוב שררה.

והמושג של שררה שנזכר באג"מ חו"מ ח"ב סי' ל"ד לגבי סילוק רב, הוי מושג אחר מהשררה הנדרשת לאיסור לא תשים עליך; שאינו מחמת שררה דכפיה האסורה בגר אלא מחמת שררה דכבוד, דחייבין לנהוג בו כבוד שלא מצינו שנאסר בגר. 

4.   מינוי של כבוד וחכמה

מלים אחרונות אלו של האגרו"מ מבחינות בין מינויי שררה לבין מינויי כבוד, ורק בנכרי שתיהן אסורות, משום שלט יאתה לו ה'מלכות' (שררה) ואין ראוי לכבדו (כבוד). לפיכך התיר בגר מינוי של כבוד.10וצ"ל ששמעיה ואבטליון, כנשיא הסנהדרין ואב"ד, אינם רק תפקידי כבוד, כאותו ראש ישיבה ומשגיח שדן בו האגרו"מ, דאל"כ מה התקשו (ראה לעיל ד1/) בקשר להיותם גרים? ובתחילת פרק זה הבאנו את לשון הרמב"ם (מלכים א,ד) שפרט לענין נכרי "לא שר צבא, לא שר חמשים או שר עשרה, אפי' ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואצ"ל דיין או נשיא".  

הדברים אינם עולים בקנה אחד עם דברי בעל החינוך (מצוה תצח) שכתב לענין מינויי נכרי:

וכמו כן שאר המינויין… לא מינוי תורה ולא מינוי מלכות שיהיה מקהל גרים.

הוי אומר: גם מינוי של תורה שעיקרו כבוד איננו ראוי להיות מקהל גרים. אכן יתכן כי כוונת החינוך במלים "מינוי תורה" לדיינות או נשיא בי"ד שאלו שררות סמכותיות, וצ"ב בחילוק האגרו"מ.

דיו רב נשפך בדברי ראשונים ואחרונים בקשר לירושת הרבנות, כאשר דגש ניתן ליסוד ה'כיבודי' של הרבנות שהוא איננו בבחינת 'מינוי' העובר בירושה. וכך כתב המג"א או"ח סי' נג סקל"ג:

כלל גדול אמרו בכל המינויין שהבן קודם, ואפי' בכהן גדול, ואפי' יש אחרים גדולים ממנו. עכ"ל הרשב"א סי' ש'… וכ"כ בכנה"ג. ורשד"ם ביור"ד סי' פא כתב דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרינן כך. עכ"ל. ובספר י"מ מח"ד מ"ב פי"ט דכל המינויין שהם כתר תורה אין בניהן קודמין, רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהן קודמין, עין פי"ג מכתובות.

וראה  באריכות בחת"ס או"ח סי' יב-יג, ובתשובות האחרונים. וראה מאמרו של הרי"מ לאו בכרך זה "ירושה במשרות ציבוריות", בחלק הדן במשרת הרבנות.   

מ"מ, דומה כי ביחס למינוי נשים בודאי נוכל לחלק בכה"ג, בין מינוי שררה וכבוד, ולצמצם את האיסור לסמכות כפיה בלבד, כחילוק  האגרו"מ. ואולי אבחנה זו רמוזה בתי' התוס' לענין דבורה (שהובאו לעיל ג1/) "דשמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה", ואולי הכוונה לכבוד נבואתה והשכינה ששרתה עליה.

ו.  ה'מינויים' וה'שררות' בימינו

הר"ש ישראלי זצ"ל, בדונו בקשר ל"בחירת נכרי למוסדות מינהליים, עירוניים ומדינים" (עמוד הימיני סי' יב פרק ה אות ח) סבור כי המינויים בזמננו אין בהם גדרי שררה כלל, ואין בהם דין ירושה, ולענ"ד פשיטא דאף לא איסור ביחס למינוי נשים:

 שאין כאן לגמרי מתוכן שררה שהתורה דנה עליה… ואינם אלא באי כח הציבור ושליחיו לפעול. ואעפ"י שיש כח בידם להכריע וגם לכוף את המסרבים, אין זה מכח הזכויות שהוענקו להם אלא החלטת הציבור לפעול לטובת ענין הכללי גם כשהיחידים סובלים או אינם מסכימים… ומכיון שאינם אלא שליחים אין כאן גדרי שררה כלל.

הרב ישראלי מגדיר את תפקידי הציבור בימינו כשליחות, ולכן מסקנתו:

בסיכום הדבר: נראים הדברים שלפי הדרך המקובלת במדינה של מתן הסמכויות לנבחרים למוסדת ניהול מקומיים או כלל מדיניים, שתכנה מתן יפוי כח בתור שליחיח הציבור לפעול במקומו ולמענו, ואף זו ניתנת רק לזמן מסוים ובתנאי שהנבחר ימלא את תפקידו באופן נאות, אין בזה משום שררה שאסרה תורה לתתה לנכרים.

להלן הוא מטעים את הענין בכך שמהות האיסור ביחס לנכרי הוא שמא ינצל לרעה את תפקידו, וחשש זה לא קיים במינויי ימינו. אופי התפקידים הציבוריים בימינו,  זמניותם וארעיותם, מפקיעים מהם גדר 'מינוי ושררה' שאותם אוסר הרמב"ם מתוך היקש למלכות, ובודאי שאינם אמורים כלפי מניעת שררות וסמכות מנשים.

ז.  סיכום

א.  הרמב"ם אוסר למנות נשים ל'משימות' בישראל. מקורו בדרש או בהיקש לדרש בענין נכרי. הדין לא הובא בגמ' ולא בשו"ע.

ב.   אין איסור לאשה לכהן בתפקיד. ויש מקום רב לדעה שהאיסור מצטמצם לאקט המינוי בלבד.

ג.   קבלה בהסכמה לכהונת נשים בתפקידי ציבור – מותרת. תפקידי ימינו מאופיינים בהסכמת הציבור, בעולמנו הדמוקרטי.

ד.   האיסור האמור בנשים מצטמצם, לדעות שונות, רק לשררות של סמכות וכח כפיה. תפקידי ציבור המקובלים בימינו, כגון ניהול מוסד או משרד ואפי' השגחת כשרות בתנאים מסוימים, אינם 'שררות שלטוניות'.

ה.  מינויי חכמה וכבוד אינם בגדר שררה. ו.      מינויים של ימינו, המאופיינים בארעיות, אינם נחשבים שררות לענין מינוי נשים.