עירוב תחומין במערך ישובים גושי

לעילוי נשמת חברנו הרב אהרון סמואל ז"ל
ממחדשי הישוב בגוש עציון ומעמודי התווך של קהילת אלון שבות
נלבע כ"ד מנחם אב תשד"מ

הקדמה – מחקר תחומי שבת גוש עציון

זכינו בע"ה לחזות בהצבת גבול אלמנה ובריבוי ישובים שנוסדו על אדמת ישראל בכל מרחבי ארץ קדשנו. ישובים דתיים תופסים מקום חשוב על גבי מפת ההתישבות וההתנחלות, בכל חלקי הארץ, ואופיינית היא שיטת ההתישבות הגושית. מספר ישובים סמוכים מהוים גוש אזורי, ובדרך כלל קיימים קשרים בין-ישוביים בגוש: בחינוך משותף, במרכז-קהילתי, במפעלים כלכליים וביחסים חברתיים שונים.

ההתישבות הגושית הצמיחה שאלות של תחומי שבת, באשר המרחקים האפייניים בין הישובים השונים מאפשרים לעתים הליכת שבת ע"י הנחת עירוב תחומין ולעתים אף בלעדיו.

המועצה הדתית המשותפת לישובי גוש עציון פנתה למכון "צמת" במשאלה לחקור את הנושא במערך הישובים שבתחומה. מתוך כך נתנו דעתנו למכלול השאלות העקרוניות בנדון, ומתוך לבונן נסינו להגיע לכלל הצעות מעשיות והתווית תחומי שבת בפועל.

במאמר דלהלן נסינו למצות את הנושא בכללותו הלכה למעשה, תוך דיונים והדגמות הקשורים לנתוני הישובים בגוש עציון. אכן הדיון והבירור הוא כללי ואפייני לגוש ישובים.

תקציר הלכות תחומין בישובים

הערה: הסעיפים דלהלן הם כלליים בלבד ולכן הושמטו פרטים רבים. להלן נדונו חלק מהנושאים בפרוטרוט.

1.  האיסור: בשבת מוגבלים אנו בהליכתנו ולפיכך אין לצאת מעבר ל- 2000 אמה מ"מקום מושבנו".

2.  "תחום מושבנו" נקבע לפי מקום שביתתנו בכניסת השבת וכדלהלן:

2.1.  אדם הנמצא בשדה, מחוץ לכל ישוב, תחומו הוא ריבוע לפי רוחות השמים 2000*2000 אמה (+ 4 אמות) סביב מקום שביתתו. (סי' שצז')

2.2.  אדם הנמצא בישוב ללא גדר וללא חוט עירוב, תחומו הוא מלבן המקביל לרוחות השמים אשר צלעותיו רחוקות 2000 אמה מהנקודות הקיצוניות של בתי הישוב, לכל כוון של רוחות השמים (שצח ג')

2.2.1.  "בתי הישוב" שנזכרו בסעיף הקודם הם אלו המרוכזים וקרובים זה לזה. שטח ריק של כ- 70  אמה (כ – 35 מ') מנתק את הקשר בין הבתים והללו אינם נכללים בתחום הישוב לענין זה, (שצח ו').

2.3.  בישוב מוקף גדר, או חוט עירוב, מודדים את "מלבן התחומין" 2000 אמה מהנקודה הקיצונית לכל צד מרוחות השמים של הגדר. הגדר מכלילה את כל השטח, כולל הבתים ה"מנותקים" למעלה מ – 70 אמה. (ראה להלן פרק ב')

2.4.  שטח התחום כולו מותר בהליכה למרות שבאלכסון המרחק עולה על 2000 אמה (שצח ב'). כמו כן ניתן ללכת במסלול מפותל, ובלבד שלא נצא מהמלבן התוחם את שביתתנו. הוי אומר: תחום שבת איננו מרחק או קו הליכה אלא שטח.

3.  "כלתה מדתו בתוך העיר"

3.1.  הלכה משמעותית מאד בעניני תחומין קובעת שאין לעבור את קו התחום אפי' אם הוא נכנס לתוך ישוב אחר המוקף גדר, ועלינו להיעצר באמצע הישוב בדיוק בגבול התחום. (סי' ת')

3.2.  מהסעיף הקודם נובע שההליכה בין שני ישובים איננה דו סטרית בצורה שוה. יתכן שהמודד מגדר ישוב א' (הקטן) תחומו יסתיים באמצע ישוב ב' (הגדול), ומאידך תושב ב' המודד מגדר ישובו יוכל ללכת את כל ישוב א' עד לקצהו המרוחק.

3.3.  הלכה  היא שאם תחומו של ישוב א' עובר את כל ישוב ב' (ב' "נבלע" במלבן התחומין של א') אפשר להמשיך הלאה את תחום ישוב א' בכוון זה, לדלג על כל "השטח הבלוע" ולראותו כ – 4 אמות בלבד (סי' תח').

3.4.  כל האמור בשלשת הסעיפים דלעיל מחייבים מדידות מדויקות – מבחינה הלכתית ומעשית – כדי לקבוע היכן בדיוק קוי תחומין חוצים את הישובים: באמצעם, בסופם או מעבר להם. מצבים אלו רלוונטיים מאד למשל, במערך ישובי גוש עציון, ויש לקחת בחשבון "מקדמי בטחון" כשמהלכים בשבת לישוב שכלתה מדתנו בתוכו. (ראה להלן תרשימים ופירוט מעשי ביחס לישובי גוש עציון)

4.  "ערוב תחומין"

4.1.  לדבר מצוה בלבד (סי'תטו ועיי"ש מהו דבר מצוה) ניתן לקבוע שביתה מערב שבת בנקודה כלשהי בשדה (ע"י הנחת מזון בשיעור המתאים). למניח העירוב יקבע תחם ריבועי 2000*2000 (+ 4 אמות) סביב המקום שבו קנה שביתה.

 4.2. המניח עירוב תחומין יוכל להמשיך, איפוא, 2000 אמה נוספות בכוון העירוב, אך מאידך הפסיד הליכתו מעירו לכוון הנגדי. בתוך הישוב (אם הבתים מרוכזים בלי מירווחים של כ – 70 אמה או עד לגדר ולחוט העירוב). לדעת הרמ"א (סי' ת"ח) יוכל להלך כאוות נפשו גם בשטח המרוחק מעבר ל – 2000 אמה מנקודת הנחת העירוב. לדעת השו"ע גם בעירו יוכל להלך רק עד 2000 אמה מעירובו שהרי שם שביתתו ולפיכך "כלתה מדתו בתוך העיר".

 4.3. מההלכה ש"כלתה מדתו בתוך העיר אין לו אלא מדתו" נובע שה"נקודה האופטימלית" להנחת עירוב תחומין בין שני ישובים איננה זהה ביחס לשני כווני ההליכה. לדוגמא: ע"מ להלך מאלון שבות ל"עומק אפרת" יש להניח עירוב תחומין בנקודה מזרחית יותר מאשר יניח מי שנזקק ללכת בכוון ההפוך, מאפרת למערבו של הישוב אלון שבות. (ראה מפה)

 4.4. המניח עירובו בתוך ישוב, בחלק המצוי בתוך 2000 אמה ממקומו, הריהו כתושב הישוב שבו עירובו ומונה את 2000 האמה לא מנקודת הנחת העירוב אלא מקצה הישוב האמור.(תח' ב)

א. ריבוע הישובים

לרוחות השמים

ע"מ לקבוע תחומו של ישוב יש לרבע אותו תחילה, דהיינו לשרטט מלבן דמיוני שצלעותיו נושקות בנקודות הקיצוניות של הישוב.

הלכה פסוקה בשו"ע (שצח ג') "כשהוא מרבעה מרבעה בריבוע העולם כדי שתהא כל רוח ממנו משוכה כנגד רוח מרוחות העולם ומכוונת כנגדם".

מקור הדברים בברייתא (עירובין נו ע"א) "בא לרבעה מרבעה בריבוע עולם, נותן צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם, וסימנך עגלה בצפון ועקרב בדרום. רבי יוסי אומר : אם אינו יודע לרבע בריבוע של עולם מרבעה כמין התקופה כיצד ? חמה יוצאה ביום ארוך ושוקעת ביום ארוך זהו פני צפון וכו'".

הוי אומר : ריבוע (=מלבן) הישוב ישורטט במקביל לרוחות השמים, וממלבן זה יתחילו למדוד אלפיים אמה לכל רוח ע"מ לקבל את תחום העיר, שהוא מלבן גדול. נמצא נשכר את האלכסונים, בזויות, דוקא לפי רוחות השמים (תרשים 1) .

ברם "רוחות השמים" איננו "מושג מקודש" בהלכות תחומין שהרי הלכה פסוקה היא שאם העיר היא מלבנית במקורה וזויותיה ישרות "מניחים אותה כמות שהיא" (שצח א', עפ"י הגמרא נה ע"א), ובמקרה זה מלבן התחום יהיה מקביל לצלעות העיר ולא יהיה מכוון לרוחות השמים, והנה גם כאשר מרבעין לרוחות השמים פירש רבינו יהונתן שם "כיון שרוצה לרבע טוב שירבענה לריבוע עולם" והאי דינא הוא רק בבחינת "נותנין לו עצה", וכ"כ הדרישה בשמו דאינו מעכב.

מאידך מפשטא דגמ' והראשונים (רש"י, ריטב"א ועוד) משמע דזהו מעיקר הדין. כמו כן לכאורה סימון הרוחות שבגמ' ("עגלה בצפון ועקרב בדרום") וציון מקום הזריחה והשקיעה לפי התקופה מלמדים שהחיוב הוא להשתדל לרבע לרוחות העולם. ובריטב"א פירש דנתנו בגמ' סימני עגלה ועקרב "שהם סימנים ישרים יותר לרבעם כריבועו של עולם כי סימני התקופה אינם כעין ריבועו של עולם לגמרי". משמע שמעיקר הדין צריך לרבע דוקא לרוחות השמים.

ריבוע ישוב שלא לרוחות השמים

הנודע ביהודה (או"ח תנינא נא) נשאל "אם יכולין לרבע העיר שלא בריבוע העולם כדי שיהא הזוית מגיע למקום אחד, הרחוק יותר מאלפיים ויגיע מקום זה נגד אלכסון ?" וציין לפרישה שפירש ברבינו יהונתן "דאינו מעכב וא"כ למה לא נסמוך עליו בזה ?"

ולהלן דן "מה תחילה ודיעבד שייך כאן (=דנקט הפרישה : "אינו מעכב") ותמיד היא לכתחילה ? אבל הנלענ"ד פירוש הדברים לפי שכל העיר צריך תחום אחד לכל יושביה ולא שזה ימדוד לו כך וזה כך ויהיה התחום משתנה לכל אחד כרצונו, נותנים להם עצה שירבעו לרבוע העולם, אבל אם כבר ציינו הרבוע שלא לרבוע העולם והסכימו כל בני העיר לזה – נשאר הרבוע כמו שציינו ושוב כל בני העיר תמיד לכל השבתות מחויבים להשאר במדה זו, וזה כוונת הפרישה. אבל לא שיחיד אומר אני אחשוב לי ברצוני וזה יחשוב כן וזה לרוח אחר. וכל זמן שלא הסכימו כל יושביה וציינו באופן אחד – כל אחד לעצמו מחויב לילך לפי המדידה אם נרבע ברבוע העולם" עכ"ל הנוב"י.

ולא ברירא לי מלשונו האם יכולים מלכתחילה – בהסכמת כולם – להתוות ריבוע שלא לרוחות העולם או דוקא אם כבר סימנו. מלשון הנוב"י משמע לכאורה ד"אם כבר ציינו" אך פתח בלשון "נותנים להם עצה שירבעו לרבוע העולם" וצ"ב.

עוד צריך בירור האם בעינן דוקא הסכמת "כל יושביה" או ברובא סגי? והאם דוקא השוכנים במקום בעת ציון התחום או שמא גם לחדשים מקרוב באו זכות לערער ולדרוש שינוי הרבוע לרוחות העולם ? וצ"ב. והנה בשערי תשובה סי' שצח העתיק דעת הנוב"י והוסיף שני משפטים לפרש את לשון הנוב"י שכתב שלאחר הסכמתם "מחיבים לכל השבתות להשאר במדה זו" והוסיף "ואין היחיד יכול לפרוש מהציבור לומר אחשוב לי כרצוני אם לא שהסכימו כל יושביה לציין באופן אחר". משמע שהדין הוא דצריך הסכמת כל יושביה לעקירת הציון הקודם וכן אין זקוקים להסכמת היחידים שיתווספו ע"מ להשאר בסימון הראשון.

ריבוע "פרטי" שלא לרוחות השמים

ויש לדון בימינו, שאין מציינין תחומי העיר, האם לדעת הנוב"י יוכל יחיד המעונין להתוות את ריבוע העיר כרצונו וללכת גם למזרח כדי האלכסון (כ2800- אמה)?

ואפי' את"ל שלא יוכל, דפשטא דלישנא דהנוב"י משמעה שתחומי העיר יהיו לכתחילה לרוחות השמים אלא אם כן הסכימו אחרת, – אכתי יש לדון אם אדם נמצא בשדה, ולא במקום ישוב, היוכל להלך לכל כוון כדי 2800 אמה (אלכסון ריבוע האלפיים) שהרי יוכל לרבע את "עירו הפרטית" כרצונו?

והנה החיי אדם (כלל ע"ו ב') הביא "יש מן הגאונים סוברים כי לעולם רשאי להלוך אלפיים וח' מאות אמה במדת האלכסון ואפ' הולך אל עבר פניו כגון שהוא בשדה או לעבר פני העיר ויש מי שהורה שאין לו אלפים ות"ת אלא כשהולך באלכסון תחומי העיר או תחום מקומו, אבל אם הלך אל עבר פניו או לעבר תחומי העיר אין לו אלא אלפיים. ונ"ל דבשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על המקילין… דלכו"ע אינו אלא מדרבנן, וצ"ע" עכ"ל.

לענ"ד משמע בחיי"א דלענין תחומי העיר אמנם מרבעין דוקא לרוחות השמים ובהא לא קמירי, ודינו אמור באדם השובת בשדה בלבד. וא"כ תצא נפ"מ בנד"ז בין ישוב לבין נקודת שביתה בשדה.

אם כנים אנו שב"שדה" אדם יכול לציין את ריבועו לכל כוון יש לדון לענ"ד אם אדם המצוי בישוב שתחומו אכן מכוון לרוחות השמים והוא מניח עירוב תחומין בנקודה המצויה בתוך שטח זה אך מנקודת שביתתו זו הוא רוצה לשרטט ריבוע שלא כנגד הרוחות. האם אין בכך מעין תרתי דסתרי?

מציאות כזו מעשית מאד בגוש עציון ביחס להליכה ממגדל עוז לכפר עציון, ע"י הנחת עירוב תחומין בנקודה A  הנמצאת בתחום הריבועי של הישוב. אם נחשב המשבצת לרוחות השמים א"א להגיע לבתי כפר עציון, אך אם נרבע באלכסון – הישוב כולו בטווח ההליכה. (תרשים 2)

והנה בחזו"א עירובין ק"י אות כג' דחה דברי הנוב"י בשתי ידים ופשיטא ליה דדינא קתני לרבע דוקא ועיי"ש בהוכחותיו וסיים "ולכן דברי הנוב"י שהביא בשע"ת דהדבר מסור לבני העיר שסמך על הפרישה שלמד כן מדברי רבנו יהונתן אינם הלכה וישתקע הדבר". ועיי"ש שפירש לשון רבנו יהונתן "עצה טובה" לענין "שמוסיפין בתים להעיר או שמקיפין לה חומה". ומסיק "ולדינא אין מרבעין רק לריבוע של עולם, וכ"כ המ"ב".

ועדיין צריכינן למודעי האם החזו"א איירי רק לענין הנוב"י בקשר לריבוע העיר, דבזה איירינן בגמ' אך במהלך בשדה, או במניח עירוב תחומין, שמא בכה"ג יוכל כנ"ל לברור לו ריבוע כחפצו, שהרי אינו "בא לרבע העיר" ובהא לא איירינן ?

ותמיהני שהחזו"א לא הזכיר שם בדיונו את דעת החיי"א הנ"ל ושמא י"ל כדפרישית דהחיי"א איירי כשנמצא בשדה או במניח עירוב ולית לן בה ויוכל להשתכר בזויות לכל כוון, ובכה"ג גם החזו"א יודה ואין זה קשור לחדושו של הנוב"י, וצ"ע.

אכן ב"שערים המצויינים בהלכה" (סי' צ"ה הערה ב') הביא בשם שו"ת בית שלמה סי' נז' שכתב על החיי"א "שאינו יכול להאמין אם ימצא חכם שיורה כן", וכ"כ בשו"ת מגדל השן "שאין להורות כן ומ"מ בשעת הדחק יכולים לסמוך על זה".

ב. האם חוט העירוב הוא קצה העיר

צורת הפתח נאמרה גם בהלכות תחומין

כאמור, מרבעין את העיר (לרוחות השמים) לפי הנקודות הקיצוניות לכל כוון. נשאלת, איפוא,השאלה האם צורת הפתח הנהוגה לענין עירובי חצרות כוחה יפה גם לענין תחומין להחשיב כל השטח המוקף כתוך העיר?

בשו"ע (שצ"ח ו') מדובר על בתים הקרובים זה לזה ללא הפסק של ע' אמות ושייריים ולא נזכר במפורש בקשר לריבוע עיר המוקפת צורת הפתח (ואולי גם חומה ממש?) ויש בה שטח פנוי יותר מע' אמה.

והנה בסי' ת"א לענין חפצים הקונים שביתה במקומם נאמר "שאם הוציאן אינו יהודי חוץ לתחומן והביאן לעיר יכולין לטלטל בכולה, שכולה כד' אמות ובלבד שתהא מוקפת לדירה". ובמג"א הוסיף "ויושבי פרזים שתקנו המבואות כדינן בצורת הפתח חשיבי מוקף לדירה", וכ"ה בט"ז שם.

כיו"ב בסי' תח' ס"ח לענין מי שיצא מתחומו לדעת ונכרי החזירו לתחומו דאין לו אלא ד' אמות "ומיהו אם החזירוהו לעירו (המוקפת מחיצות לדירה – רמ"א) כולה כד"א". וכתב הט"ז סק"ג "דה"ה למבוי שיש בו עירוב צורת הפתח".

לכאורה מוכח דצורת הפתח נחשבת כגבול העיר גם לענין עירובי תחומין.

צורת הפתח להחשיב העיר כד' אמות

אך אכתי איכא לעיונא בה, שהרי בסעיפים אלו, בסי' תא' ותה', החידוש הוא דבעינן שהחפצים או האדם יחזרו דוקא למקום מוקף מחיצות. ולענין זה לא יועיל אפי' אם יחזרו לעיר צפופה שאין בין הבתים ע' אמה, וצריכינן גדר רשות היחיד בדוקא. וכן בסי' תה ס"ו לענין "נתנוהו עכו"ם חוץ לתחום בדיר או בסהר ומערה מוקפת חומה" ולא בעיר שבתיה קרובים זל"ז אך איננה רה"י במחיצות או בצוה"פ. (אכן בביה"ל סי' תה הביא דיש חולקים על הרמ"א ולא מצריכינן כלל מוקפת חומה, וגם בעיר "צפופה" תיחשב כד' אמות לענין "החזירוהו".) מ"מ לנד"ד שמא י"ל שמה שמצאנו בענין תחומין דתליא בצורת הפתח – היינו דכל השטח נחשב כרה"י לענין רשויות, אך שמא לענין ריבוע העיר ומיפוי התחומין נלך לפי הבתים בפועל, הקיצוניים מכל רוח, ולא לפי צוה"פ או אפי' חומה של ממש? ולכאורה אין הכרח לקשר בין הדברים, אכן שאלנו את פי הגר"ש וואזנר שליט"א והגר"ש מן ההר שליט"א והשיבו בפשיטות דמחשבינן מצורת הפתח.

שוב מצאנו בחזו"א עירובין ק"י אות ב"ג בד"ה מיהו וז"ל: "ועיר שמוקפת מחיצות צ"ע אי מרבעין אותה לפי מחיצותיהם או לפי בנין הבתים, או שנותנין להם קולי ב' התחומין או שבוררין תחום אחד, ומסתבר שמרבעין את חומתה". משמע שדיני המחיצות לענין עירובי חצרות תופסים גם לענין גבול העיר לתחומין, ומסתברא דה"ה צוה"פ הנהוגה במקומותינו.

לפ"ז ניתן להרחיב מאד את מרחב ההליכה בין הישובים ע"י "משיכת" צוה"פ למרחקים. ואפי' מובלעת של צוה"פ שתבלוט מישוב כלשהו תועיל שנרבע מקצה המובלעת.

בישובי גוש עציון ניתן להרחיב את צורת הפתח לכוון צומת הכביש הראשי והמאחז הצבאי ע"י הכשרת חוטי החשמל והטלפון המתוחים משני צדי הכביש הפנימי, ואם נסגור את מעגל העירוב נקבל הרחבה רבתי של הקצה המזרחי של אלון שבות, ועי"כ אפשר יהיה להלך לחלקים ממגדל עוז, ואפי' מדניאל ! אפי' בלא הנחת עירוב תחומין. (ויש לעין מדין "עיר העשויה בקשת" ואכ"מ) (תרשים 3).

מי שאינו סומך על צוה"פ לטלטול

ברם נקודה אחת ראויה לעיון : מי שאיננו סומך על תיקון עירובין בצוה"פ לענין טלטול, היוכל לסמוך על חוט העירוב לענין תחומין? ונפרט מעט את הספק.

אם אין סומכין על צוה"פ שמא לא נעשה כתקונו מבחינת "קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביו" – פשיטא דה"ה לענין תחומין. ולאידך גיסא: אם הריעותא בצוה"פ לענין טלטול נובעת מקיומם של נכרים ו"מי  שאינו מכיר בתורת עירוב" – דומה כי תנאים אלו אינם מהותיים לצורת הפתח ונוכל להחשיבה מחיצה ונוכל להחשיבה מחיצה נאותה לענין תחומין. (ואולי גם חששא דבית סאתיים זרוע לא שייטא בדינא דתחומין).

ברם אם הריעותא בצוה"פ לענין עירובי חצרות קשורה בעיקר דינא דרשות הרבים דאורייתא, בשל הרחובות המפולשין ורחביס ט"ז אמה, שמא י"ל שיש כאן,לשיטת המחמירים, ריעותא עקרונית במעמד "המחיצה" שבצוה"פ שכן "אתו רבים ומבטלי מחיצתא" וא"כ יתכן שה"ה לענין תחומין. וראה במאמרו של הרב יהודה הרצל הנקין בתחומין א' (עמ' 48) בענין "עירוב מישוב לישוב דרך הכבישים" שכתב שאם אין העירוב מועיל לטלטול, כגון בבקעה או דלא הוקף לדירה, ה"ה לענין תחומין, ויש לדון בדבריו, דלא מצינו קשר ישיר וברור בין הדינים הללו.

ואליבא דצד זה בספקנו נמצא כי המחמירים בטלטול ואינם סומכים על תיקון צוה"פ והמה דרים בשכונות ובפרברי הערים ויש שטח פנוי של קמ"א אמה (75 מ') בינם לעיר – לא יוכלו להלך בעיר אלא עד 2000 אמה משכונתם, כגון דרי בית וגן או גילה בירושלים וכל כיו"ב וכמדומה שזאת לא שמענו מעודנו, וצ"ע.

ג. שיעור אלפיים אמה

עיבורה של עיר

כאמור, יש לאדם להלך מחוץ לריבוע עירו עוד אלפיים אמה. הרמ"א (שצח ה') הוסיף : "וי"א שאין מתחילין למדוד מיד מן הבית אלא מותחין חוט על פני רוחב העיר נגד הבית ומרחיקין משם שבעים אמה ושיריים, וכך בכל מקום שמודדין, וכן נ"ל להקל". הוי אומר : "מרחב ההליכה" הוא 2070 אמה. אמנם לדעת המחבר, וזו דעת הרמב"ם, רק 2000 אמה, והגר"א מצדד כדעתו, אך אין למחות בנוהג כרמ"א וכמ"ש בביה"ל שם.

"האמה" במידות ימינו

כידוע נחלקו פוסקי הדורות בשיעור האמה לפי מדות זמננו. הדעות המקובלות להלכה הם שיטת הגר"ח נאה בספרו "שיעורי תורה" שקבע 48 ס"מ, ולפי"ז 2070 אמה הם 993.6 מטר, או שיטת החזו"א שהאמה היא 57.6 ס"מ ("שיעורין של תורה" לגר"י קניבסקי) ולפי"ז 2070 אמה עולות ל1192.3– מ'. ובקונטרס השיעורין לחזו"א (שבת סי' לט) כתב באות ט' דמדת האמה 58 ס"מ, לפי"ז 2070 אמה הם 1200.6 מטר.

האם 2000 פסיעות הן 2000 אמות?

כאן מקום להביא את דברי ר"נ בשם שמואל (ערובין מב' ע"א) "היה מהלך ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפיים פסיעות בינוניות וזו היא תחום שבת", וברש"י "דרך הליכתו של אדם אמה", ונפסק ברמב"ם (כ"ז ד') ובשו"ע (שצז ב'). ובדרכי משה (שצט אות ב') כתב בשם הכלבו "אדם שמודד אלפיים אמה לתחום שבת יש למדוד דרך הילוכו אם אין שם אלא אלפיים בצמצום אין לסמוך על זו ולילך בכולן שמא יש יותר". ופירשו בחזו"א (עירובין ק"י כד) "ור"ל דלמא פסע פסיעות גסות, והלכך למעשה יש להזהר ולהניח הרחקה מן העבירה".

ובביה"ל (שצז ד"ה פסיעות) כתב "שאם הוא אדם ארוך… צריך לשער באדם בינוני.., ואם הוא אדם ננס שפסיעותיו קצרות יוכל לילך יותר מאלפיים (= פסיעות)".

למעשה יש לדון האם ניתן לסמוך כיום על 2000 פסיעות מגבול העיר. אמנם בגמ' מיירי במהלך בבקעה, אך עיין בשו"ע הגרש"ז שם שהסביר הטעם "שאין שם תחומי שבת מסומנים" והרי אצלנו אין סימון תחומין גם בערים ובישובים ולא רק בשדה ובבקעה.

וראה עוד לענין זה בקונטרס השיעורין לחזו"א (שבת סי' לט) אות י' וז"ל : "והנה במנחת ברוך מביא ראיה גדולה לחשבון האחרונים ז"ל (= שהאמה היא 58 ס"מ) מהא דאמר בעירובין דאלפיים פסיעות בינוניות הם אלפיים אמה והמציאות מעידה שהולך י"ג ורשקא (מדה רוסית השוה ל58-ס"מ) בכל פסיעה, וכתב לדחות דהקילו לו לבא בדרך. וחזר והקשה (=בעל המנחת ברוך) דבריטב"א מבואר שגם יושב בבית הדין כן (=דמודד פסיעות) ומה שצידד דהכלבו שהביא הד"מ ס"ל ולא הקילו ליושב בבית אינו מובן שהכלבו מביא דלא יכנס בזה בצמצום דדלמא לא פסע פסיעות בינוניות ואינו אלא עצה טובה, אבל לא הוזכר כאן חומרה של יושב בבית… ועוד אם באמת הוא יוצא חוץ לתחום יותר משלש מאות אמה (=אם ננקוט בשיעור האמה המצומצם) למה התירוהו? וכי מפני להשוות מספר אלפיים (=פסיעות לאלפיים אמות) יתירוהו לצאת חוץ לתחום ?" (מש"כ החזו"א "יותר משלש מאות אמה" כוונתו שההבדל בין אמה בת 48 ס"מ לאמה בת 58 ס"מ הוא 10 ס"מ, ואם נכפיל ב2000- נקבל 200 מ' שהם 344 אמות בנות 58 או 416 אמות בנות 48 ס"מ).

שמעינן מכל הלין שהשיעור האמיתי הוא 2000 אמה ואין לפרש שבתנאים מסוימים השיעור הוא 2000 פסיעות כפי מה שהן. וכל ענין הפסיעות אינו אלא עצה טובה, ויש לשער בכל מקרה לפי תנאיו ולהזהר שלא לחרוג מ2000- אמה "אמיתיות",

למסקנה נראה דקי"ל דתחומין דרבנן וספק להקל ולכן אפשר לחשוב כשיעור האמות המרווחות דהיינו כ1200- מטר. ויש לעיין אם גם בני עדות המזרח רשאים לסמוך על כך. וצ"ב.

לאחר כתבנו שאלנו את פי מרן הגרח"ד הלוי שליט"א, הרב הראשי וראב"ד בת"א והשיבנו ד"אין שום טעם להקל בשיעור האמה משום דתחומין דרבנן. ואותם הנוהגים בכל שיעור האמה בשיעור קטן (48 ס"מ או 56 ס"מ, או 57 ס"מ) ינהגו גם בעירובין כן, ואין להם להקל בשיעור 62 ס"מ כדעת החת"ס".

ד. מדידה בהרים ובגאיות

"מקדרין בהרים" – קו אוירי

שנינו במשנה (עירובין נז ע"ב) "אין מודדין אלא בחבל של נ' אמה… היה מודד והגיע לגיא או לגדר – מבליעו וחוזר למדתו. הגיע להר – מבליעו וחוזר למדתו, ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. אינו יכול להבליעו – בזו אמר רבי דוסתאי בר ינאי משום ר"מ שמעתי שמקדרין בהרים".

פירוש הדברים שאם המודד נתקל בגיא או בהר ויכול "להכניס" את כל רחבו ב – 50 אמה "מבליעו" ויכול לבדוק את רוחב ההר או הגיא גם בצדדין, מימין ומשמאל, "ובלבד שלא יצא חוץ לתחום". ואם לאו "מקדרין בהרים" (=רש"י נוקבין). פירשו בגמ' (נ"ח ע"ב) "כיצד מקדרין? תחתון כנגד לבו עליון כנגד מרגלותיו. אמר אביי נקטינן אין מקדרין אלא בחבל של ד' אמות".

ושם בגמ' "אמר רבא לא שנו (=דמקדרין) אלא בהר המתלקט י' מתוך ד' (=שבהילוך ד' אמות מגביה 10 טפחים) אבל בהר המתלקט י' מתוך ה' (=שהשיפוע מתון יותר, ורק במהלך 5 אמות מעפיל לגובה 10 טפחים) מודדו מדידה יפה (="כקרקע חלקה דמי ואין כאן לא הבלעה ולא קידור" רש"י). ר"ה בריה דר"נ מתני לקולא, אמר רב לא שנו אלא בהר המתלקט י' מתוך ה' אבל בהר המתלקט י' מתוך ד' אומדו והולך לו" (רש"י: "בהר משופע הוא דבעינן הבלעה או קידור אבל בזקוף אומד בעלמא").

בשו"ע שצט ס"א נפסק כדעה השניה לקולא דבמתלקט י' טפחים מתוך ה' אמות – מבליעו או מקדרין "ואם הוא משופע יותר שבהילוך ד' אמות עולה י' טפחים אז הקילו בו,.. אם אין בו אלא נ' אמה ישער אותו לפי אומד הדעת ואם יש בו יותר מנ' אמה מודדו בחבל של ד' אמות" (כלומר מקדרין). וראה במשנ"ב שם סקי"ז דדעת כמה פוסקים דסגי תמיד באומד הדעת כשהשיפוע י"ט מתוך ד"א.

מדידה זו "שמקדרין בהרים" דומה שקרובה היא לקו אוירי, שהרי פירוש המושג הוא ניקוב ההר וחדירה דרכו. הטכניקה של "תחתון כנגד לבו עליון כנגד מרגלותיו" נועדה לאזן את חוט המדידה שארכו ד' אמות ע"מ שיהיה אפקי, והיינו קו אוירי (וראה להלן ביחס לזויות השיפוע של המדרון).

בגמ' מדובר, איפוא, על שתי דרגות של מדרון : השיפוע "התלול" יותר הוא י' טפחים מתוך ד' אמות (שהם 24 טפחים) והיינו בזוית של 24.6 מעלות, והשיפוע השני הוא הפחות תלול – י' טפחים מתוך ה' אמות (30 טפחים) והיינו בזוית של 19.5 מעלות. ומה הדין בשיפועים מתונים עוד יותר? (תרשים 4).

האם שיפוע מתון הריהו כקרקע חלקה?

בביה"ל שצט ד"ה ומתלקט כתב "ואם מתלקטים י' טפחים מתוך שש אמות, שנוח ההר מאד להילוך, דעת הרשב"א שבזה מודד ההר כשאר קרקע חלקה, והרה"מ מצדד שהרמב"ם ג"כ סובר הכי והעתיק הא"ר דברי הרשב"א להלכה, וכן משמע ג"כבריא"ז שהובא בש"ג".

הוי אומר, בשיפוע של 10 טפחים מתוך 6 אמות (36 טפחים), והיינו בזוית של 16.1 מעלות בטל דין הקידור ומודדין השיפוע כקרקע חלקה.

לפי בדיקות שערכנו באזור גוש עציון השיפועים בין מרבית הישובים הם מתונים יחסית, ופחותים מ16- מעלות, דהיינו שאין מתלקט 10 טפחים אלא מתוך ו' אמות או יותר. א"כ תהיה נפ"מ גדולה למעשה אם נפסוק כדעת הביה"ל בשם הרשב"א להחמיר ובכה"ג נמדוד את הדרך בפועל, כקרקע חלקה, או שמא יש להקל כפשטא דלישנא דגמ' ורמב"ם ושו"ע דמקדרין בהרים, והיינו, "נוקבין קו אוירי".

מדידה במפה – קו אוירי

לכאורה עיקר ההבדל יהיה האם אפשר למדוד תחומין על פני המפה, שכן מדידה במפה הינה קו אוירי, וקשה להתחשב במדרונות כקרקע חלקה, נשאלת השאלה האם ניתן לקבוע תחומי ישובים באזור הררי (כגוש עציון) על פני המפה ?

אכן כשנבדוק ביתר תשומת לב את הנושא נגלה כי ההבדל עלול להיות מצומצם ביותר, פחות מ4%-. שכן אם נמדוד 1200 מטר על פני המפה, בקו אוירי, הרי שבשיפוע של 16 מעלות (שהוא התלול ביותר לעניננו, כי למעלה ממנו בודאי מקדרין בהרים, וכנ"ל) נקבל 1248 מ' (=16 cos1200/), והיינו סטיה ב4%- (=48/1200) (תרשים 5)

בהתווית תחומין בישובי גוש עציון החשבנו 2000 אמה רק 1000 מטר על פני המפה, בשל ספיקות בשיעור האמה, א"כ ב1000- מ' בקו אוירי נקבל 1,040.3 מטר (=1000/cos16) והיינו סטיה של 40 מ' (40/1000=4%), ועדיין אנו בתוך 1200 המטרים "העומדים לזכותנו" אם נתחשב בשיעור האמה המרווחת.

 מסקנת הדברים: אפשר למדוד בקו אוירי על פני המפה אם לקחים בחשבון סטיה של 4% (כ40- מ') לכל היותר, שהרי בשיפוע "תלול" מקדרין ובשיפוע "מתון" הסטיה היא רק 4%.

מדידה בקטעים מקבילים

נקודה נוספת נראית בעניננו ביחס לאופן מדידת תחומין בהרים.

במשנה שצוטטה לעיל (עירובין נז ע"ב) שנינו "הגיע להר מבליעו וחוזר למדתו ובלבד שלא יצא חוץ לתחום". ובשו"ע שצט ס"ו : "הגיע להר או לגיא וכל מה שהוא ממנו מכנגד העיר הוא רחב מנ' אמה שאינו יכול להבליעו (= בחבל המדה שהוא בן 50 אמה) כגון שהוא במזרח העיר וכל אורך מזרח אינו יכול להבליעו – אם יכול להבליעו בתוך אלפים של צד צפון או דרום (= "ומודד שם עד כנגד מקום שכלה שם רוחב ההר והגיא כנגד העיר וחוזר למדתו כנגד העיר ומשלים למדת התחומין", משנ"ב). (תרשים 6), הוי אומר: אין צורך למדוד בקו ישר אחד (לרוחות העולם) אלא ניתן לבצע זאת בקטעים מקבילים, דהיינו לעקוף מכשול מימין או משמאל ולשוב לקו המדידה המרכזי.

והרי ברור לענ"ד שהמדידה בעקיפת המכשול היא "בקרקע חלקה" יותר מאשר ההר או הגיא, ובע"כ יהיה הבדל כלשהו בתוצאות המדידה בהתאם לשיפועים. כלומר, יכול האדם לברור לו את הקטע הנוח יותר למדידה למרות שעי"כ משתנה מעט גבול התחום.

א"כ דומה כי במרחב הררי כבישובי גוש עציון תמיד נוכל למצוא קטעים מקבילים לתוואי הדרך שהם יותר מישוריים ופחות תלולים ועי"כ התחום יתרחב. ההדגמה בתרשים שלפנינו מוכיחה שההפרש קטן למדי בין פני השטח השיפועי בפועל לבין קטעים מקבילים מישוריים יחסית (תרשים 7).

ואולי, אדרבה, כלך לך לדרך זו: מכיון ש"קו אוירי" – דהיינו "מקדרין בהרים" – הוא הארוך ביותר (2000 אמה), א"כ שמא תמיד נוכל לחפש את הקטעים המקבילים התלולים ו"לנקוב" את קו ההליכה דרכם ועי"כ לקבל את מרחב ההליכה ה"משתלם" ביותר. וצ"ע.

"תחתון כנגד לבו ועליון כנגד מרגלותיו"

ובעמדנו בזאת יש להעיר ולהאיר שרק במדרון "המתלקט י"ט מתוך 5 אמות" אשר שיפועו ב20- מעלות (למען הדיוק: 20.5) אזי החבל שארכו 4 אמות הנתון "תחתון כנגד לבו ועליון כנגד מרגלותיו" יהיה אפקי, וה"מקדרין" משמעותו תהיה "קו אוירי", ובואו חשבון : דהנה לבו של אדם נתון בחצי קומתו, כמ"ש רש"י במשנה בעירובין שם (נ"ה ע"א) וז"ל "התהתון מניח את החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ומתמעט מדרונו של כל ד"א חצי קומת אדם". והרי קומת אדם בינוני ג' אמות (חגיגה יא' ע"א) וא"כ החשבון עולה שמשולש ישר זוית שניצביו הם 4 אמות ו5-. 1 אמה (חצי קומת אדם) הזוית שלו (שיפוע המדרון) היא 20.5 מעלות (1/5/4=tan20.5 ). ברם אם הזויות תהיה תלולה יותר, למשל 24.6 מעלות ("מתלקט י"ט מתוך ד' אמות") אזי הקו האפקי מכנגד לבו של התחתון (בגובה 1.5 אמה מהקרקע) יהיה רק 3.27 אמה (1/5/tan24.6= ). וכן בשיפוע מתון יותר, למשל 16.1 מעלות ("מתלקט י"ט מתוך ו' אמות") הקו האפקי מכנגד לבו יהיה 5.2 אמה (1.5/tan16.1 ) (תרשים 8)

הוי אומר: רק ב"מתלקט י"ט מתוך ה' אמות" "מקדרין בהרים" על פי השיטה שבגמרא "תחתון כנגד לבו ועליון כנגד מרגלותיו" ונקבל בחבל בן 4 אמות בערך "קו אפקי" דהיינו ניקוב ישר, בקו אוירי, דרך ההרים, ודוק.

בענין זה של "תחתון כנגד לבו ועליון כנגד מרגלותיו" ובדברי רש"י שעי"כ "מתמעט מדרונו של כל ד' אמות חצי קומת אדם" הקשה הגר"ח נאה בספרו שיעורי תורה (שער ו' אות ז') "דלכאורה משמע דמרגליו עד הלב הוא חצי הקומה וזה אינו במציאות ? " ופירש שם דהכוונה שהעליון "עומד זקוף ומוריד ידו ופושטה לצד מטה" ואיננו מגיע עד מרגלותיו שהרי הוא במדרון ויש סכנה בהתכופפות שכזו.

ועיין שם דעושה את החשבון שהמרחק מן הלב עד קצה היד הוא אמה וחצי והרי לנו פשר לדברי רש"י דמתמעט "חצי קומת אדם".

ברם מצאנו לר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה לערובין (פ"ד 68-69) שהבין "כנגד מרגלותיו" ממש, ועיי"ש שהביא מן המקורות שלבו של אדם גבוה מן הקרקע 2 אמות, ולכן "כששני אנשים עומדים במדרון ההר מחזיקים חבל מתוח בן 4 אמות, והתחתון מחזיק אותו כנגד לבו והעליון כנגד רגליו מתקבל משולש שצלעו האחד הוא בן 2 אמות והשני הוא בן 4 אמות והמדרון הוא היתר". ולהלן שם "נמצאנו למדים שהר כזה מתלקט 2 אמות (12 טפחים) מתוך 4 אמות והמדרון שלו אינו נוח לשימוש ולפיכך אינו מודד לר' מאיר את המדרון כמות שהוא אלא מקצר את ההר",

הבנתו היא שהחבל בן 4 אמות הוא אפקי ומקביל לקרקע, ולכן יש לנו כאן "מתלקט 12 טפחים מתוך 4 אמות". חישבנו ומצאנו שבמקרה זה השיפוע (זוית המדרון) הוא 26.5 מעלות, כי tan26.5=2/4=0.5. זוית זו תלולה מכל השיפועים שהוזכרו לעיל.

אכן זו דעת רבי מאיר בתוספתא הנ"ל, אך שם נאמר "וחכמים אומרים אין מקדרין". ועי"ש בתוספתא כפשוטה שהביא ירושלמי והאריך בהסבר המחלוקת לפי מדת השיפועים, והאם ה"תחתון כנגד לבו ועליון כנגד מרגלותיו" או "תחתון כנגד ראשו ועליון כנגד רגליו", או "התחתון כנגד ראשו ועליון כנגד מתניו" ואכמ"ל.

ה. ישוב הנבלע כולו בתחומה של "עיר"

כלתה מדתו מעבר לעיר

שנינו בעירובין ס' ע"ב : "אמר רב אידי בשם ר' יהושע בן לוי : היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר. כלתה מדתו בסוף העיר נעשית לו העיר כולה כד' אמות ומשלימין לו את השאר". ונפסק בשו"ע ת"ח ס"א (תרשים 9 א').

הוי אומר : המהלך מעירו וחלף דרך ישוב שכן ועדין הוא בתוך אלפיים למקומו – בכגון דא מרחיבין לו התחום לאותו כוון וכל הישוב הבלוע אינו אלא כד' אמות.

האם מיישרין את כל קו התחום?

הנודע ביהודה, מ"ת או"ח סי' נ', דן "במודד תחום שבת ופגע בכפר וכלתה מדתו בסוף באופן שכל הכפר אינו נחשב במדת התחום רק לד' אמות, ואותו הכפר אינו עומד במכוון דרך עבר פניו בהילוכו למדוד רק עומד מן הצד" – האם מרחיבין את תחומו המקורי לכל אורך הקו באותו צד, ומיישרין את קו התחום כנגד כל עיר המוצא, או שמא רק מוסיפין בליטה כנגד הכפר הבלוע.

בתשובתו דן הנוב"י בדבר ופשיט ליה שאם הכפר הבלוע (בכוון מזרח, למשל) נמצא כולו בקרן הזוית, דהיינו שלא כנגד העיר אלא כנגד 2000 האמות שמוסיפין לעיר מצפון או מדרום – בכה"ג אין מיישרין את תחום העיר כנגד הכפר הבלוע (תרשים 9, ג').

מאידך, אם הכפר בלוע, כולו או בחלק, כנגד "פני העיר" (למזרח, למשל) – בתחילה נוטה לומר שמיישרין את כל הקו המזרחי אך בסוף דבריו חוזר בו ומסיק דמבליטים הקו רק כנגד הכפר ותו לא. וראה בערוך השלחן (ת"ח ז') שכתב עליו ד"פשוט הוא" (תרשים 9 א')

ברם החזו"א (ליקוטים, עירובין ק"י אות יד) ד"ה בשע"ת חלק על הנוב"י "דהוא תמוה מאד דודאי מיישרין את התחום… ומסתימת הגמ' והפוסקים מבואר דמודדין כל התחום בשוה ואין מקום לספק בזה כלל" (תרשים 9 ב'). מאידך החזו"א מסכים לנוב"י שאם הכפר בלוע כולו מן הצד "לא שייך כאן הבלעה שעיקר המדידה כנגד העיר" (תרשים 9 ג'). הלכה זו ישימה במערך ישובי גוש עציון ביחס לקו התחום המערבי של אפרת. מצאנו כי הישוב אלעזר בלוע כולו בתחום אפרת והוא מכוון (בחלקו) "כנגד פני העיר". יתר על כן, מסתבר שקו הריבוע (לרוחות השמים) קרוב לאלפיים אמה (ראה תרשים). מכאן שהמהלך מאפרת (מקו הריבוע) מערבה מיד (לאחר אמות ספורות) נכנס לריבועו של אלעזר וה"כפר" נבלע כולו בתוך האלפיים מאפרת. יש לו, איפוא, קרוב לאלפיים אמות נוספות מערבה מאלעזר (תרשים 10).

והנה, אם ניישר את כל הקו המערבי (כחזו"א) הרי שתושב אפרת יוכל ללכת מעירו (ללא עירוב תחומין) לתוך חלק ניכר מאלון שבות עד למקום שתכלה מדתו בתוך העיר.

מאידך אם ננקוט כנודב"י ו"נבליט" את תחום אפרת רק כנגד אלעזר – יוכל להגיע לאלון שבות לפנה קטנה בלבד (צפון מזרח) (ראה תרשים 10).

מאידך לא נוכל לומר שהישוב מגדל עוז בלוע בכוון המערבי של אפרת משום שהוא שוכן "מן הצד" כבתרשים 9 ג'.

יישור קו גם בפינות?

ובהאי ענינא יש לציין נקודה נוספת שאף היא רלבנטית למערך ישובינו. הבאנו בשם החזו"א שמיישרין את הקו לכל אותה רוח (מזרח) אם הישוב הבלוע מכוון "כנגד פני העיר" (אלעזר מול אפרת). מאידך אם ה"בלוע מן הצד" (מגדל עוז מול אפרת) אין הוא תורם להרחבת התחום. ואכתי יש לדון כאשר מרחיבין הקו האם מיישרין אותו רק כנגד העיר ולא כנגד הקרנות מול האלפיים בצפון או בדרום, או שמא כנגד כל אותה רוח? (תרשים 9 ב'). נפ"מ למעשה במערכת ישובינו תהיה האם יוכל תושב אפרת להגיע (ללא הנחת עירוב) לצמת גוש עציון (ראה תרשים 10) ולנקודת הצבא המצויה שם וכן למרבית קבוצת ראש צורים בצפון מערב ?

והנה אם ניישר את כל הקו המערבי של אפרת, גם כנגד האלפיים הדרומיות והצפוניות של העיר, הרי שצומת זו וראש צורים יכללו בתחומו. מאידך אם קו תחומו המערבי יובלט רק כנגד העיר, ולמעשה יהיה מדורג כבתרשים, לא יוכל להגיע ליעדים אלו. ומצינו בשו"ע ונו"כ דיון בנקודה השונה במקצת מעניננו אך שמא יש לדמות מילתא להדדי. בסוף הגהת הרמ"א בסי' ת"ח ס"א נאמר: "ואם כלתה המדה (= למזרח, למשל) סוף העיר וכולה כד' אמותיו מותר לו לילך כל רחבה (= של העיר המובלעת, דהיינו גם אם העיר המובלעת משתרעת מרחק רב לצפון ולדרום) ויש לו (= עוד) אלפיים חוץ לעיר לצפון ולדרום". וראה במשנ"ב ס"ק כ' ובביה"ל שיש חולקים בכמה גווני (תרשים 11).

מ"מ משמע שם להדיא דאין כל סברא שצריך לישר את קוי הצפון והדרום כנגד הקרנות ללא בליטות עיי"ש. ואמנם שם מיירי לאידך גיסא,שבשל ישוב ארוך מאד הבלוע ממזרח לא ניישר את כל הצפון והדרום, ואילו אנו דנים בישוב קטן האם ניישר לפיו את כל המזרח, אעפי"כ נראה שהוו דלא להוסיף עלה ואין לנו ראיה להרחיב את תחום אפרת כנגד הקרנות ולאפשר להגיע לצומת גוש עציון, ולראש צורים וכיו"ב.

והא לך לשון הנודב"י שבתוך תשובתו בחלק הראשון שבו עדין נוטה ל "יישר הקו" : "יש הפרש בין גוף התחום ובין הקרנות… ובאלו הקרנות אין מדקדקין אף שאין הצלע שוה לפעמים כעין הגהת הרמ"א הנ"ל. אבל גוף התחום צריך שיהיה שוה סופו כתחילתו…"

בהקשר להבלעת התחומין יש לציין שקו התחום הדרומי (לפי ריבוע לרוחות השמים) של אלעזר כלה כנראה בתוך אפרת, ממש בשורת הבתים האחרונה בדרום, ולפיכך אין לו אלא מדתו. ברם אם פרנסי אלעזר ירחיבו מעט את גבולם לדרום, ע"י הזזת הגדר, כך שאפרת כולה תבלע באלפיים אמותיה יתכן שיוכלו להשלים מדתם לדרום וע"י כך להגיע לחלק מהישוב מגדל עוז (תרשים 12), עד מקום שתכלה מדתם בו. אך אפשרות זו תלויה בשאלה האם אפרת נכנסת גם כנגד אלעזר לדרום או רק "מן הצד". והנה לפי מה שנתחדש להלן בפרק ז' לצרף ישובים שריבועיהם נכנסים זה בזה נראה שאפרת ואלעזר מלכתחילה חשובים כישוב אחד, ואפשר לרבע גם הקרנות להגיע מאפרת לאלון שבות (חלק) וראש צורים (חלק), וכן מאלעזר למגדל עוז (חלק).

ו. צירוף "ג' כפרים המשולשין"

"משולש" הישובים

במשנה עירובין נ"ז ע"א שנינו: "וכן ג' כפרים המשולשין אם יש בין שנים חיצוניים 141 אמה ושליש עשה האמצעי את שלשתן להיות אחד". ובגמ' : "לא משולשין ממש (= "בשורה אחת אלא שלישי עומד מרחוק בנגד בין שני החיצוניים". רש"י) אלא רואין כל שאילו מטיל אמצעי ביניהן ויהיו משולשין ואין בין זה לזה אלא 141 ושליש עשה האמצעי את שלשתן להיות אחד. א"ל רבה לאביי: וכמה יהא בין חיצון לאמצעי? א"ל: אלפיים אמה… כמה יהא בין חיצון לחיצון ? מאי נפקא לך מיניה, כל שאילו מכניס אמצעי ביניהן ואין בין זה לזה 141 ושליש ואפי' ד' אלפים אמה" (תרשים 13).

כלומר: אם הישוב "השלישי", בקדקד המשולש, מצוי בתוך אלפיים לשני "החיצוניים", ואם נטיל אותו ביניהם ימלא את החלל (פרט ל141- אמה מכל צד) – בכה"ג אמרינן "רואין" את כלם כישוב אחד "הואיל ויכול לבא מזו לזו בלא עירוב אמרינן רואין" (רש"י).

בשו"ע שצח ס"ח פסק דין זה (והוא מלשון הרמב"ם) "הרי שלשתם כמדינה אחת ומודדין להם אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לשלושתן" וברמ"א "וי"א דאין מודדין מן האמצעי", והיינו שרק החיצוניות רואות עצמן כקשורות ע"י האמצעי וישוב חיצון א' ימדוד מקצה ישוב חיצון ב' ולהיפך. אך תושבי החיצונות לא ימדדו מקצה האמצעית, ולא תושב העיר האמצעית מקצה החיצונית (תרשים 13). המשנ"ב סקמ"ד הכריע להקל כדעת השו"ע "דבד"ס הלך אחר המקיל".

בביה"ל שם ד"ה רפ"ג אמות הסתפק האם נימא רואין דוקא כשהאמצעית מכוונת בדיוק באמצע, בין החיצונית, כך שאם נטיל אותה בזויות ישרה (היטל) לא ישארו בינה לחיצוניות 141 ושליש מכל צד, או שמא אפי' אם ישאר בצד אחד מעט יותר ובצד שני פחות – שפיר דמי. וכתב דמלשון המשנה "משמע שצריך מכוון דוקא שלא תהא מכל צד יותר מ141- ושליש. אכן מלשון הרמב"ם (=והשו"ע) דכלל שתהא ביניהם 283 אמות משמע לכאורה דאין קפידא בזה… וצ"ע. שוב מצאתי בחתם סופר (או"ח צד') שנשאל בזה ומדעתו נראה שצריך שיהיה מכוון באמצע דוקא, רחוקה משניהם בשווה". עכ"ל הביה"ל.

האם "מטילין" וישוב האמצעי באלכסון?

הן אמת שהחת"ס נשאל אי אמרינן רואין ביחס לצד אחד בלבד, וכגון שאם נטיל האמצעי יהיה סמוך בתוך 141 אמה לישוב אחד ומרוחק יותר לשני, האם נימא רואין בב' כפרים? בנד"ז השיב לשלילה, דמשמעות הגמ' והפוסקים דבעינן דוקא משולשין ורואין לשני צדדין כאחד. החת"ס לא דן שם אי אמרינן רואין לב' צדדין בדינא דהביה"ל שמצד אחד יותר מ- 141 ומצד שני פחות ומשניהם יחדו הרווח איננו מגיע ל283- אמות. והרי לכאורה י"ל שנטיל את הישוב האמצעי באלכסון מעט, ולא בזוית ישרה, ועי"כ ישאר מכל צד פחות מ141- אמה (תרשים 14 א').

מ"מ כבר הורה זקן, בעל המשנ"ב ומדבריו למדנו שהטלת הישוב האמצעי צריכה להיות בזוית ישרה כלפי הקו המחבר את שתי החיצוניות, וכ"כ החזו"א שם קי' אות טו.

להלן נבדוק הלכה זו ביחס למערך ישובי גוש עציון, אך קודם יש לדון בנקודה נוספת בהאי דינא "דרואין" בג' כפרים המשולשין.

הטלת ישוב "אמצעי" הגדול מהרווח שבין החיצונות

בשו"ע הגרש"ז (שצח יב) כתב "לפיכך אם כפר האמצעי הוא גדול מהמרחק שבין החיצוניות אין רואין אותו כאילו הוא מובלע ביניהם". כלומר: דין "רואין" אמור דוקא כשהאמצעית תכנס בדיוק בין החיצוניות ולכל היותר ישארו 141 אמה מכל צד. אך אם היא עודפת על המירווח בין החיצונות – לא אמרינן האי דינא.

מקור הדין קשור בסוגית עיר העשויה כקשת (גמ' נז' ע"ב שם) ובתי' השלישי בתוס' ד"ה התם "כיון דהאויר שביתר אין יכול להחזיק בני הקשת, וה"ה הכא אם היה אמצעית גדולה יותר מן האויר שבין ב' החיצונות דליכא למימר מלי".

על הגליון בשו"ע הגרש"ז שם נרשם "טור לבוש ורש"י ורמב"ם לא פירשו בהדיא ואפשר דמודו". כמו כן במשנ"ב לא מצאתי התיחסות לנקודה זו, למרות שציטט משו"ע הגרש"ז בהאי דינא, ולכאורה משמע דלא ס"ל כן ובפרט דתליא בתירוצי התוס' ובד"ס הלך אחר המיקל.

והנה החזו"א בליקוטים, עירובין סי' קי אות טו, כתב בפשיטות "היתה האמצעית גדולה יותר מן האויר שבין החיצונות לא אמרינן רואין". אך הוסיף מיד "נראה דאם האמצעית עשויה כמין ג"ם ורגל הקטנה כנגד האויר שבין החיצונות אמרינן רואין בהאי רגל אע"ג דכל העיר גדולה מן האויר". וכוונתו למציאות המתוארת בתרשים 14 ב', והיינו שמטילים רק את מקצת העיר האמצעית כך שלא "תסתום את כל החלל" שבין החיצוניות.

ויש לדון מה יהיה הדין בדוגמא שבתרשים 14 ג'. אמנם אין האמצעית כמין ג"ם אך יש בה בליטות ועקמומיות וניתן להכניס את חלקה הבולט בין שתי החיצוניות, האם נימא רואין ? קשה לדון בנקודה זו מסברא משום שהחזו"א לא ציין מקור חידושו זה (לענין עשויה כג"ם) ואף לא ביאר סברתו, וצ"ב.

אפרת, אלעזר ומגדל עוז – "ג' כפרים משולשין"?

יש לדון האם נוכל לראות את הישובים אפרת, מגדל עז ואלעזר כ"ג' כפרים המשולשין" כאשר אפרת בקדקד המשולש, שהרי ניתן להלך מהחיצוניות (אלעזר ומגדל עז) לאמצעית (אפרת), לפחות לחלק ניכר ממנה (ובהא גופא יש לדון אם אין יכולין להלך בכולה, וצ"ב). ראה תרשים 15.

כדי להטיל את אפרת בין אלעזר ומגדל עז צריך להחליט מהו הקו המדויק המחבר בין החיצוניות כדי שנטיל את האמצעית בניצב לקו זה. אכן אם נקח את הקו הקרוב ביותר לאפרת או אמצעי כלשהו – נראה שאפרת תשאר מרוחקת ממגדל עז יותר מ- 141 אמה. מאידך דומה שניתן למצוא קו בין אלעזר למגדל עז שאם נטיל עליו את אפרת, בקו ניצב, האמצעית אכן תהיה צמודה לחיצונית פחות מ141- אמה.

האם נוכל, איפוא, לבחור כרצוננו את "כיוון ההטלה" ?

כמו כן בנד"ז תקפה שאלתנו הנ"ל ביחס ל"הטלה חלקית" של האמצעית. שכן "אפרת הגדולה" בודאי תמלא את כל המירווח בין החיצוניות והרבה מעבר לכך, אך דומה כי במתכנתה הנוכחית, כפי שלפנינו בתרשים, ניתן להטילה בצורה חלקית כך שנקבל את תנאי ה"רואין". ובכן, האם בכגון דא ניתן לבצע זאת ולהסיק כי "שלשתן כמדינה אחת ומודדין להם אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לשלשתן". וצ"ע בכ"ז.

מפאת הספיקות הנ"ל דומה עלינו כי קשה להפעיל סעיף זה, דג' המשולשין, הלכה למעשה. מאידך כבר ציינו כי לפי מה שנתחדש בפרק ז' יש לראות את אפרת ואלעזר כישוב אחד מלכתחילה.

מהי "עיר" לענין הצטרפות ל"משולשין" ?

עוד יש לציין בסוגיא זו ד"רואין" את מש"כ החזו"א (ק"י טו) וז"ל : "נראה דאין דין רואין רק בעיר שיש לה ג' חצרות ובכל אחת ב' בתים (=שזו הגדרת עיר בשו"ע שצח ס"י להבחנה בין יושבי צריפין ליושבי עיר) אבל בפחות משיעור עיר אפי' אם אתה מטיל את הבתים בין החיצונות ולא נשאר אויר יותר מע' אמה מ"מ לא אמרינן רואין. דדין "רואין", חידוש הוא ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים".

לא ברירא לן מהות תנאי זה במושגי המגורים בימינו. לכאורה אם יש בית דו-משפחתי ה"ז חצר ובה ב' בתים. מ"מ דומה כי הכל נוהגין בישובים המקובלים בימינו כ"עיר" להאי דינא דשצח ס"י וא"כ לכאורה ה"ה לג' כפרים המשולשין, אכן מתקיימים התנאים הנדרשים, מהיבט זה של הגדרת עיר "שיש בה ג' חצרות ובכל אחת ב' בתים". אכן בנין או שנים, כגון אלו המצויים במאחז הצבאי בצומת גוש עציון, אין בהם ג' חצרות ובהם ב' בתים ולא יהיה לשטח מסוג זה דין עיר, לעניני תחומין.

שו"מ ב"דעת תורה" למהרש"ם בסי' שצח שדן "בזה"ז שאין עושין חצרות כמה הוי שיעור עיר ?" והביא שם מדינא דעיר הנדחת, וכן מהב"י "דבשיעור מהלך ק' אמה וישיבתן קבועה הו"ל עיר" ועיי"ש שדן בנד"ז.

ז. צירוף ישובים שריבועיהם "נבלעים" זה בזה

ריבועים "נבלעים"

בשו"ת מנחת יצחק להגר"י וייס שליט"א, חלק ח' סי' לג, נשאל "האיך הדין אם הריבועים של שתי עיירות מובלעים זה בזה – אם שניהם חשובים כעיר אחת כמו היכא דהעיבוריים מובלעים זה בזה דדינם כעיר אחת (שצח ס"ז?)" והשיב שאכן יש להחשיבם כעיר אחת (תרשים 16).

ומצאנו ממש שאלה זו, הלכה למעשה, בשו"ת מחזה אליהו סי' ע"ד לרב פסח אליהו פאלק שליט"א מגייטסהד (אנגליה) בדבר אפשרות הליכה מגייטסהד לניוקאסל כאשר ביניהם עובר נהר המתפתל ממזרח למערב. וקוטב דיונו שם בכך שבתי גייטסהד מגיעים עד קו הרוחב 63 שבתרשים 17, ובתי ניוקאסל שמצפון מסתיימים קצת צפונה לקו זה, בנקודה המסומנת בתרשים ב-x.

וכתב שם וז"ל : "ונראה מוסכם בפוסקים שכאשר ע"י שמרבעין את העיר פוגש עיר אחרת, אע"פ שרחוקות הן במציאות יותר מק"מ אמה זו מזו, מ"מ נקראות מובלעות זו בזו והרי הן כעיר אחת דמאחר שתקנו חז"ל דמרבעין את העיר כן הוא צורת העיר." והסתייע מדברי החזו"א, וממקור הדברים ברש"י ובמאירי.

להלן שם מכריע שאפשר להוסיף גם את עיבורה של עיר (70 אמה ושיריים) לכל צד, ומכיון שעי"כ "נבלעים" ריבועי ניוקאסל וגייטסהד (בתוספת עיבוריהן) הריהן כעיר אחת ואפשר להלך מזו לזו ולמנות עוד 2000 אמות להלן מכל צד.

ריבועי אפרת ואלעזר "נושקים"

והנה נזמנה לנו מציאות כזו ביחס הישובים אפרת ואלעזר (תרשים 18 ). הקו המערבי של אפרת (בעת כתיבת שורות אלו, העיר ב"ה מתפתחת גם כלפי מערב) והקו המזרחי של אלעזר כמעט נושקים זה לזה. למיטב הכרתנו אם נוסיף את עיבוריהן – הריבועים "יבלעו" זה בזה ולפיכך אפרת ואלעזר יחשבו כעיר אחת לתחומין.

השלכות מעשיות

לקביעה זו השלכות מרחיקות לכת, וחלקן כבר נזכר לעיל. נפרט כאן תוצאות מעשיות (ראה מפה כללית, תרשים 1),

1. תושב אפרת יוכל להגיע לחלק מאלון שבות ולחלק מראש צורים, ללא פקפוק (ראה לעיל בפרק ה' דיון בדבר) וללא הנחת עירוב.

2. תושב אלעזר יוכל להגיע לחלק ממגדל עוז ללא הנחת עירוב.

עפ"י מה שיבואר להלן בפרק ט' שהמניח עירוב בעיר מוקפת הריהי כד' אמות יצאו תוצאות חשובות נוספות:

3. תושב אפרת יוכל להניח עירוב בתוך אלון שבות (ראה להלן בפרק ט' דיון בדבר אך לפימ"ש כאן אין פקפוק בכך) ולהגיע עי"כ לכפר עציון ואף חוצה לה 2000 אמה.

4. מגדל עוז יוכל להניח עירוב באפרת ועי"כ להגיע לחלקים מאלון שבות ומראש צורים.

5. תושב אלון שבות יוכל להניח עירוב באלעזר ועי"כ להגיע לחלק ניכר ממגדל עוז, וכמובן לכל אפרת.

בתנאים הנוכחים בשעת כתיבת שורות אלו, עפ"י המפה הכללית דלעיל, יתכן שיש מקום לפקפק בדרך המדידה בקשר להפרש שבין הקוים האם אכן פחות מקמ"א אמות. אך, כאמור, העירוב של אפרת עתיד בקרוב לזוז מערבה, וע"יכ ברור שריבועי הישובים "יבלעו" זה בזה ללא צורך בעיבוריהן ולפיכך ההשלכות הנ"ל נראות לנו שרירות וקיימות.

ח. הנחת עירוב לספרדים ולאשכנזים

מחלוקת המחבר והרמ"א

כידוע, לצורך דבר מצוה יכול אדם להניח בערב שבת עירוב מחוץ לעירו, במקום שיכול להגיע אליו בשבת, ועי"כ קנה שביתה במקום עירוב "ומשבצת התחום" שלו היא סביב עירובו, מכאן שהמניח עירובו למזרח איבד את האפשרות להלך מעירו למערב.

נחלקו המחבר והרמ"א בסי' ת"ח ס"א דהמחבר כתב "לפיכך אם הניח עירובו בריחוק 2000 אמה מביתו שבעיר – הפסיד את כל העיר ונמצא מהלך מביתו עד עירובו 2000 אמה, ואינו מהלך מביתו בעיר לרוח מערב אפי' אמה אחת". והוא מלשון הרמב"ם בפ"ו מעירובין ה"ד.

הרמ"א חולק "וי"א דאפי' כלתה מדתו באמצע העיר מהלך בכל העיר כולה, אבל לא חוצה לה, ויש להקל".

כלומר: לרמ"א בכה"ג לא אמרינן דכלתה מדתו בתוך העיר אלא הקילו בעיר שלן בה להחשיבה כד' אמות למרות שעי"כ מתרחק מעירובו – שהוא מקום שביתתו – מעבר ל2000- אמה. מאידך לרמב"ם (והמחבר) אמרינן דכלתה מדתו ואינו יכול לזוז אפי' בעירו לכוון הנגדי.

הטור הקשה על הרמב"ם "ולא נהירא, דא"כ מי שדר בעיר גדולה ונתן עירובו חוצה לה לא יוכל לחזור לביתו?"

הסבר המחלוקת

והנה בדעת המחבר (הרמב"ם) נחלקו האחרונים כמובא בביה"ל שם. ה"עולת שבת" ס"ל דלשיטה זו יכול להניח עירובו רק בתוך 2000 אמה מביתו, דאל"ה הריהו נמצא מחוץ לתחום עירובו. מאידך המג"א ס"ל דיכול להניח עד 2000 מקצה העיר. והוסיף המשנ"ב שם דגם למג"א לא יוכל לחזור לביתו המצוי מחוץ ל2000- לעירובו, אעפי"כ – מכיון שיכול להגיע לעירובו בין השמשות "אף דלכאורה הדבר קשה דממ"נ כיון דמותר לו לילך לשם ה"ה לשוב" אעפי"כ זו דעת המג"א דלא בעינן שיוכל לשוב למקום המצאו הנוכחי ו"כך הוא ביאור דעת המג"א להמעיין בו בפשיטות".

אמנם להלן מביא בביה"ל דיש שפירשו המג"א דאינו יכול ללון במקום שלא יוכל לשוב אליו ואם הניח עירובו בריחוק 2000 מהעיר "צריך שילין בלילה בבית הסמוך לחומה או עכ"פ שיהיה שם בין השמשות" ואח"כ יכול לזוז עד ביתו בלבד.

ונראה בפשטות דבהא פליגי דלרמ"א בעינן דיוכל ללכת לעירובו ואף לחזור למקומו הנוכחי – דבלא"ה הוי תרתי דסתרי – ולכן הוצרך לומר דכל העיר כד' אמות (והרי זו קושית הטור על הרמב"ם "דא"כ מי שדר בעיר גדולה ונתן עירובו חוצה לה לא יוכל לחזור לביתו" ועין להלן).מאידך,למחבר,לדעת המג"א בעינן יכלת הגעה לעירוב ולא בעינן שיוכל לחזור לביתו.

ברם החזו"א (עירובין קט אות טז) חולק על המשנ"ב וס"ל כדעת העו"ש דלעיל דלרמב"ם אכן חייב "לצאת מביתו בין השמשות ולישב בסוף העיר" כדי שימצא בטווח 2000 מעירובו, וא"א להניח עירוב בריחוק יותר מ2000- מביתו שלן בו. משמע דלשיטתו גם לדעת הרמב"ם והמחבר בעינן יכולת הליכה וחזרה מהעירוב לביתו, ואין מי שסובר שיכול להניח עירוב במקום שיכול להגיע ולא לחזור.

אכן יש להעיר דמ"ש בדעת הרמ"א בפשיטות דבעינן יכלת חזרה עדין יש מקום לעיין בדבר, דיתכן שגם לפיו בעינן רק יכלת הגעה לעירובו, ולכן ס"ל דכל העיר כד"א דבלא"ה הריהו מצוי מחוץ לתחום עירובו, אך לא בעינן יכלת חזרה.

והנה הטור הנ"ל הקשה על הרמב"ם "דא"כ מי שדר בעיר גדולה ונתן עירובו חוצה לה לא יוכל לחזור לביתו". ותירץ הב"י "אין זו קושיא, שהרי אם צריך לילך לאותו צד שבמערב אעפ"י שיפסיד כל העיר אינו חושש". משמע שהב"י הבין שאין קושית הטור מבחינה הלכתית מהותית שהעירוב בטל אם אינו חוזר ממנו לביתו, אלא הבין שקושית הטור על הרמב"ם היא מבחינה מעשית : אין זה כדאי להניח עירוב, ולכן תירץ דכדאי לו לאבד הליכתו אפילו בעירו לכוון הנגדי ע"מ להרויח בכוון עירובו.

לפ"ז אין הכרח לפרש בדעת הרמ"א – שזו שיטת הטור – דבעינן יכלת חזרה.

ברם הפרישה כתב שהב"י "לא יישב כלל דברי הרמב"ם" שכן לפי הרמב"ם "מי שדר בעיר גדולה לא יוכל לחזור לביתו ואין סברא לומר דחכמים תקנו בעיר קטנה". משמע שהפרישה הבין את קושית הטור דבעינן יכלת חזרה, ובלא"ה אין העירוב חל שכן הוא ועירובו במקומות שונים, וכמש"ל.

אשכנזים וספרדים בהנחת עירוב תחומין

להלכה האשכנזים נוהגים להקל כדעת הרמ"א, אף שהא"ר ובית מאיר פסקו כמחבר להחמיר. וכן פסקו להקל החיי"א כלל ע"ז אות ג' ובשו"ע הגרש"ז וכ"ד החזו"א להקל כרמ"א (סי' קי סוף אות ט"ו).

ולכאורה בני עדות המזרח הפוסקים כדעת מרן לא יוכלו לזוז אפי' בתוך העיר בריחוק 2000 מעירובן, ולפירוש החזו"א (ואחרונים נוספים) ברמב"ם א"א כלל להניח עירוב בריחוק 2000 אמה מביתו שלן בו. לשיטה זו כמעט "נפלה בבירא" כל התועלת המעשית של הנחת עירובי תחומין בין ישובים, שכן קשה ביותר לא לזוז בכוון הנגדי, וכמעט אין ערך לעירוב לדעה המחמירה בפירוש שיטת הרמב"ם דבעינן בתוך 2000 מביתו.

ומצאנו בכף החיים (סי' ת"ח סק' י"ד) דכתב מכיון דיש ג"כ כמה פוסקים דסברי כטור ודעימיה "וע"כ נראה דבשעת הדחק וצורך גדול יש להקל".

תשובת הגרח"ד הלוי בענין עירוב תחומין לספרדים

לאחר כתבנו קבלנו תשובה לשאלתנו בנדון מאת הגרח"ד הלוי שליט"א, הרב הראשי וראב"ד ת"א-יפו, וכה דבריו:

לכבוד הרב ישראל רוזן שליט"א, מרכז מכון "צמת" אלון שבות

השלום והברכה,

לשאלתו בדין "המניח עירוב תחומין שאיבד אפשרות הליכתו בתוך עירו בכיוון הנגדי לדעת מרן המחבר (או"ח סימן ח"ח ס"א), ומאידך הרמ"א שם בהגה כותב, וי"א דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר מהלך בכל העיר כולה אבל לא חוצה לה ויש להקל עכ"ל. מעתה, האם בן עדות המזרח יכול לסמוך על הרמ"א…"

אמת היא שפסק מרן שהיא דעת הרמב"ם הוא חומרא גדולה, ונכון ציין כת"ר "מעודנו לא שמענו על אבחנה בין יוצאי המזרח ליוצאי אשכנז" היינו בענין זה. ונכון הדבר שבכל ספרי הפוסקים הספרדים לא מצאנו מפורש שיש להקל לבני המזרח כפסק הרמ"א.

ואדרבא, מצאנו איפכא, שגם פוסקים אשכנזים ציינו כמה מגדולי הפוסקים שפסקו כהרמב"ם, ופסקו להחמיר הלכה למעשה (יעוין באליה רבה סי' ת"ח סק"ח, שפסק כן, וכתב שכדעת הרמב"ם סוברים הרא"ש והרשב"א ורבינו יהונתן והרע"ב ורבינו ירוחם, והביא גם ראיה מתוספתא שציינה הרוקח דמשמע ממנה כפסק הרמב"ם). אך לעומתם יש מגדולי הפוסקים הספרדים שציינו את סברת המקילים כהרמ"א, ופסקו "דבשעת הדחק וצורך גדול יש להקל",

ונראה לי שכיון שאין מערבים עירובי תחומין אלא לדבר מצוה (כמבואר במרן סימן תט"ו), לכן נטו גם ספרדים לסמוך על הרמ"א להקל, ומטעם זה לא שמענו מי שמחמיר בזה למעשה. ולכן נראה לענ"ד שגם בני עדות המזרח יכולים לסמוך על פסק הרמ"א להקל, וכאמור לדבר מצוה וצורך גדול, וכדברי מרן שם, כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה, שיש בזה גם מצוה וגם כבוד הבריות. אך נראה שראוי להחמור לצורך טיול וכדומה כפסק מרן.

והנני בברכה וכבוד רב,

הנחת עירוב באלכסון התחום

ויש לנו לדון בנקודה שלא נתפרשה בצורה ברורה : האם יוכל אדם להניח עירוב בתחום עירו, בקרן האלכסון, במקום שממנו לא יוכל לחזור לעירו, אלא לריבוע של העיר בלבד? דהיינו האם יוכל להניח בנקודה 4 בתרשים 19 שממנה יוכל לחזור עד נקודה 8 אך לא להכנס לשטח עירו?

והנה, אם ננקוט בדיון דלעיל, דבעינן יכולת הגעה לעירוב ולא איכפת לן ביכלת חזרתו (כפי שצדדנו לעיל בדעת הרמב"ם אליבא דמג"א וכהסבר המשנ"ב) – א"כ בנד"ד דומה דשפיר דמי, שהרי יכול להגיע לעירובו ותו לא מידי.

ברם לפי הרמ"א הנ"ל נ"ל דיש לדון האם בעינן דיוכל לחזור לעירו ממש, ואזי תיחשב כולה כד"א, או דסגי אם יוכל לחזור לריבוע עירו כבנדון שאלתנו?

והנה במערך ישובי גוש עציון מצינו בדיוק דוגמא זו : האם תושב אלון שבות יוכל להניח עירובו בפינת מגדל עוז הכלולה בתחומו, בקרן אלכסונית? (תרשים 20, נקודה 4).

אכן דומה דדינו של הרמ"א שכל העיר חשובה כד"א היינו דוקא העיר עצמה ולא ריבועה. ומסתברא לן דמאי דהקילו בעיר שלן בה היינו בעיר עצמה (עד חומתה או בעיר צפופה שאין בין הבתים ע' אמה. עין שעה"צ סי' ת"ח אות י"ג) ומהיכי תיתי דגם בריבועה, ובכגון זה לא מצינו וענין כזה מצריך ראיה לקולא. אם כנים אנו דלרמ"א אין לו אלא עירו ותו לא – נלע"ד דלא יוכל להניח עירובו בפינת התחום כנ"ל שכן לא יוכל לחזור לעירו, ודומה כי לענין זה אין הריבוע מהוה חלק מהעיר, והבו דלא להוסיף עלה.

עירוב במקום שאיננו חוזר הימנו לעירו

נפ"מ נוספת לנו בקשר להנחת עירוב במקום שאיננו חוזר ממנו לעירו. אם תחום העיר מורחב מאד למזרח בשל ישוב הבלוע כולו בכיוון זה והוא נחשב כד"א (תרשים 21), האם אפשר להניח עירוב מעבר לישוב הבלוע במקום שממנו לא יוכל לחזור לביתו, כגון בנקודה A שבתרשים 21?

והנה גם מקרה כזה הזדמן לנו במערך ישובי הגוש. האס תושב אפרת יוכל להניח עירוב בתוך אלון שבות, (או בשדה, מערבית לאלעזר) מאחר שאלעזר כולה בלועה ב2000- האמות של תחום אפרת. (תרשים 22 נקודה ג) והרי אם קנה שביתה באלון שבות לא יכול לחזור לעירו אפרת (אלא א"כ נסתמך על מה שנתבאר בפרק ז' דאפרת ואלעזר חד הם, עיי"ש)?

לענ"ד גם שאלה זו תלויה בחקירה הנ"ל : אם לא בעינן יכלת חזרה מעירובו למקומו (כפי שנראה בשיטת המג"א בדעת המחבר וכמו שפירשו המשנ"ב שהובא לעיל) יתכן דשפיר דמי. ברם לדעת הרמ"א, וכן לדעת המחבר לפי שיטת החזו"א ואחרונים נוספים, דומה דבעינן יכולת חזרה למקומו וליתא בנד"ד וצ"ע האם יוכל להניח עירוב? (אך, כאמור, לפי מה שנתבאר לעיל בפרק ז' יכול להניח עירוב שכן אלעזר ואפרת נחשבות כישוב אחד).

אחר כתבנו זאת פנינו למרן הגר"ש וואזנר שליט"א, ראב"ד זכרון מאיר ובני ברק, וקבלנו תשובתו דיכול להניח עירוב גם במקום שלא יכול לחזור לביתו "ואין ענין חזרה כלל תנאי לענין ההליכה".

ט. הנחת עירוב בעיר מוקפת

הלכה פסוקה (שצח ס"ב) היא : "המניח עירובו ברה"י, אפי' היתה מדינה גדולה כנינוה… מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח".

משמעות הדברים היא שהנותן עירובו בישוב מוקף גדר (או צורת הפתח) הריהו כתושב הישוב שעירובו נתון בו לענין תחומין.

חשוב לציין שהמניח עירוב בצד אחד איבד את יכלת ההליכה מעירו בכוון הנגדי.

ישומים מעשיים

הלכה זו ניתנת ליישום מעשי במערך ישובי גוש עציון כדלהלן (תרשים 23):

1. תושב אלון שבות או ראש צורים יוכל להניח עירוב בקצה אלעזר (נקודה A ) ועי"כ למדוד 2000 מקצה אלעזר ולהלך בכל אפרת. (ולפי מה שנתבאר בפרק ז' שאלעזר ואפרת "מחוברים" – יוכל להגיע גם לחלק ממגדל עוז).
2. תושב מגדל עוז יוכל להניח עירוב בתוך אפרת (בנקודה B ) ועי"כ להגיע לאלעזר (ואף לחלק מאלון שבות, לפי מה שנתבאר שאפרת ואלעזר "מחוברים").
3. תושב אלעזר יוכל להניח עירוב באפרת (בנקודה C ) ולהגיע למגדל עוז (ולפי מה שנתבאר בפרק ז' יוכל להגיע גם בלי עירוב).
4. תושב אפרת יוכל להניח עירוב במגדל עוז (בנקודה D ) וללכת דרומה ממגדל עוז עוד 2000 אמה.
5. תושב אלעזר (ואפי' אפרת, לפי מה שנתבאר לעיל בפרק ז') יוכל להניח עירוב, באלון שבות (נקודה E ) או בראש צורים (נקודה F ) ולהלך 2000 אמות מערבה מישובים אלו.
6. ברם, האם תושב אלון שבות יוכל להניח במגדל עוז (נקודה H ) ועי"כ להרחיב תחומו לדרום ולמזרח – נדון לעיל בפרק ח', בפיסקא "הנחת עירוב באלכסון התחום "עיי"ש".

ברם אין כל משמעות שתושב אפרת יניח עירוב באלעזר (נקודה G) ע"מ להרחיב תחומו מערב לאלעזר, שכן לפי בדיקות שערכנו נמצא כי אלעזר כולה "בלועה" בתחום אפרת, והריהי כד' אמות. כמו כן כבר ציינו שהקו המערבי של אפרת כמעט נושק לקו המזרחי של אלעזר. מכאן שתושב אפרת יכול למנות 2000 אמה מערבית לאלעזר גם בלא הנחת עירוב.

הוי אומר: ניתן להגיע מאפרת לחלקים מאלון שבות ומראש צורים גם ללא עירוב, וע"י עירוב להגיע גם לכפר עציון ואף מערבה מישובים אל ו. מאידך תושבי אלון שבות, ראש צורים וכפר עציון יוכלו להניח עירוב באלעזר ולהגיע באמצעותו לאפרת.

י. הנחת עירוב תחומין ציבורי

בעמדנו בזאת יש להעיר ולדון בכמה נקודות מעשיות הקשורות בהנחת עירוב תחומין במיוחד אמורים הדברים בנדוננו, בעירוב תחומין "ישובי" הקשור בציבור שלם.

כמות המזון לעירוב

הלכה פסוקה היא שהעירוב הוא "מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד… שהם כששה ביצים מפת או מכל דבר שמשתתפין בו שיתופי מבואות. ואם הוא לפתן – בכדי לאכול בו שתי סעודות סגי" (סי' תט' ס"ז).

הוי אומר: במזון של ממש, כגון לחם, בשר, דגים ומן הסתם גם תפו"א ושאר תבשילים, נזדקק לשיעור של 6 ביצים (וי"א – 8 ביצים, סי' שסת' ס"ג) לכל אדם, דהיינו 450 – 330 גרם, (כמעט ככר לחם שלמה) ולדעת החזו"א שנתקטנו הביצים הכמות תהיה כפולה. ועיי"ש בשו"ע ובנו"כ בקשר לזקן או חולה ואכמ"ל. כמו כן בשו"ע שפו ס"ז מוזכר מזון כגון 2 ביצים, 2 רימונים, 5 אפרסקים או ליטרא ירק וכיו"ב.

שיעורים אלו אמורים לגבי כל אחד מבני המשפחה, פרט לקטן הפחות מ6- שנים, כפי שנפסק להדיא בסי' תיד ס"ב, ועיי"ש בנו"כ.

דומה שיש קושי רב מבחינה מעשית להניח כמה וכמה ק"ג (!) למשפחה. בודאי שאין זה מעשי להניח עירוב תחומין ציבורי בשיעורין אלו.

הדרך המעשית היא להניח לפתן, דהיינו "שרגילין ללפת בו את הפת" (סי' שפו ס"ו), בכמות הראויה לטבל פת בנפח של 6 (או 8) ביצים.

מן הדוגמאות הנזכרות בהלכה למדים אנו יש להחשיב כלפתן בצלים (שפו, במשנ"ב ס"ק כא) וכן חומץ (שפו ס"ו) או "בשר צלי" ויין (שם). מאידך לענין תבלין נחלקו (שפו ס"ה) ומ"מ אין מערבין בפלפלין (משנ"ב שם סק"ל). ברם החת"ס (או"ח צג) התיר בתבלין ואף בפלפלין, וכתב "בפרנקפורט נוהגים להניח שק גדול של פלפלין בין פרנקפורט לאופיבאך דודאי יגיע ב' סעודות לכל אחד".

קשה לאמוד את שיעורי "ליפות הפת" במושגי ימינו. ה"הרגשה" נותנת דסגי ב50- גרם זיתים או מלפפונים חמוצים ללפת פת מזון שתי סעודות ואולי אפי' פחות. מאידך אם נלך לקולא להניח תבלין לעירוב אפשר להסתפק בכמות פחותה יותר. שפופרת של ממרח או ריבה עשויים להספיק ל"לפת" מזון כמה וכמה סעודות.

כשמדובר בעירוב תחומין ציבורי יש צורך לקחת בחשבון אפי' עשרות אנשים (כדלהלן בקטע "עירוב ציבורי למי?") הרי שנזדקק ל"לפת" מזון של 40-50 (!) סעודות, ואין מנוס מלהקל להשתמש בתבלינים או בממרחים וכיו"ב, הכל לפי ראות עיני המורה.

פותחן לקופסת שימורים

לענ"ד יש להעיר ולדון בקשר לנוהג להניח קופסאות שימורים (כגון זיתים או סרדינים וכיו"ב) סגורות. שכן שנינו בהלכה (ת"ט ס"ד) "נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח מבעוד יום, או שנפל עליו גל, אם יכול להוציאו בלא עשית מלאכה דאורייתא ה"ז עירוב".

ועיין בסוגיא בעירובין ל"ד ובשו"ע סי' שצד לענין עירובי חצרות ובנו"כ דאם סתירת המגדל הוא איסור דרבנן ש"ד. מאידך אם זו "שבות הקרוב לדאורייתא" אסרו (עיין בביה"ל שצ"ד ד"ה מלאכה גמורה).

כל הדיון שם (שצד ס"ב) בשבירת המגדל הוא האם האיסור דאורייתא או דרבנן. אך לא מצינו מפורש מה הדין אם אכן אינו יכול לשבור כלל את המגדל,מבחינה ביצועית, האם מעכב ? יש פנים לומר דאם השבירה היא רק איסור דרבנן ש"ד ולא איכפת לנו שאינו יכול בפועל לשבור, וכגון שאין בידו הכח והאמצעים לכך. או שמא כלך לך לאידך גיסא, דפשיטא דבעינן שיוכל להגיע לעירובו בפועל, והשאלה היא אם בדרך של איסור תורה (דאינו עירוב) או דרבנן (דהוי עירוב).

לכאורה ענין אבידת המפתח מלמד שצריכים גישה ממשית לעירוב בשבת. וראה במשנ"ב שצ"ד סק"ח בשם הרשב"א והריטב"א "דאם המפתח מונח במקומו אלא שהוא שכח באיזה מקום הניחו הוי עירוב דעביד הוא דמדכר" משמע דבלא"ה אינו עירוב, והרי סו"ס המפתח נמצא בעולם ומה איכפת לנו שיגיע לידיו. וע"כ בעינן גישה בפועל ואם איננו יכול לשברו – לכאורה אינו עירוב .

מאידך בנד"ד יש לטעון דיכול להביא פותחן קופסאות מביתו, ואמנם יעבור על טלטול בכרמלית אך זהו רק איסור דרבנן. אך יש לדון במקרה שאין לו בביתו פותחן מן המזומן "ואבד המפתח".

סוף דבר, נ"ל להמליץ להניח בצד קופסאות השימורים גם את המפתח, דהיינו פותחן המתאים לקופסא.

כאן המקום להעיר שיש לפתוח בשבת קופסא רק ב"דרך קלקול", ע"י עשית נקב בצד השני.

עירוב ציבורי למי?

דומה כי הדרך המקובלת בישובים היא לסמוך על "עירוב ציבורי", ע"י גבאי כלשהו, ובדרך של הקנאה וזכיה וכיו"ב.

בתחומין דרבנן קי"ל ד"יש ברירה" וניתן לומר שכל מי שינצל את העירוב בשבת – הוברר שאכן היה מיועד עבורו (סי' תיג). ברם מכיון שערוב התחומין איננו זכיה בלבד,אלא גם חובה, שכן מפסיד הילוכו לצד הנגדי, לפיכך נפסק שם ש"צריך להודיעם, וכל מי שהודיעו מבעוד יום, אפי' לא גמור בדעתו לסמוך עליו מבעוד יום אלא לאחר שחשכה – הוי עירוב… וכן מי שהניח עירוב לכל שבתות השנה ואמר איזה מהם שארצה אלך ואסמוך עליו, אע"פ שלא גמר בלבו עד למחר, יכול לסמוך עליו" (סי' תי"ג).

והעיר בעל המשנ"ב בביאור הלכה (ד"ה לכל אחד) דא"צ שיניח שיעור מזון לכל בני העיר אלא "סגי שיהיה השיעור רק לפי חשבון האנשים שילכו על סמך העירוב."

כלומר יש לפרסם ולהודיע לכל בני הישוב שבמקום פלוני קיים עבורם עירוב תחומין, ומי שירצה בשבת ללכת לכוון האמור – הרי הוא זכה בחלקו בעירוב.

והנה שם כתב בביה"ל דמי שלא עירבו עליו במפורש מבעוד יום, וכגון שבא להתארח בשבת בישוב פלוני, "לא יוכל האורח לילך למחר עימו (=עם בעל הבית) על סמך העירוב אפי' יש בו שיעור מזון ב' סעודות גם בשבילו… ובעו"ה הרבה נכשלין בזה", אפי' אם הודיעוהו לפני השבת, אלא א"כ בעל העירוב זיכה לו ע"י קנין סודר. שכן הקנית העירוב היא עבור אנשים מסוימים שהוזכרו בעת ההנחה. וז"ל הרמב"ם (עירובין פ"ו הכ"ד) שמפרט "בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני או לבני מקום פלוני או לבני עיר זו להלך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח", – אך אינו יכול להניח עבור כל העולם, כדי שרק בשבת יתברר מי ינצל את העירוב.

אמנם בעירובי חצרות שנינו בסי' שסו ס"ט דמזכה "לכל בני החצר ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך וי"א דאע"פ שלא יזכה בפירוש למתוספים לב ב"ד מתנה עליהם", אך לא מצינו כזאת בעירובי תחומין דחובה היא לו, ולכן צריך להודיעו ולזכות לבנ"א מוגדרים וכנ"ל.

העצה היעוצה היא להקנות את העירוב, (ע"י אחר) מדי ערב שבת, סמוך לכניסת השבת לכל מי שמצוי עתה בישוב, ולכלול בכך גם את האורחים.

ועיי"ש עוד בביה"ל (ד"ה וצריך) שנסתפק אם כל בני העיר נתרצו (בע"ש ?) לסמוך על העירוב, אך התברר שאין מזון ב' סעודות לכלם, – האם יוכלו לפחות להלך מקצתם, לפי שיעור המזון שהונח, או שמא בכה"ג כבר הוקנה המזון לכלם ותו לא מהני ברירה, וצ"ע.

אמירה והקנאת העירוב

מן הראוי לציין שבעת הנחת העירוב יש לומר "בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפיים אמה" (ת"ט ז) או "הרי עירוב זה בשביל כל בני העיר"(תיג א) ואף מברך "על מצות עירוב" (תטו ד).

וכתב המגן אברהם (תטו סק"ה) "ואם לא אמר אינו עירוב". ובחיי אדם כתב (כלל ע"ז ס"י) "אם לא בירך יצא, אבל אם לא אמר "בזה העירוב" אינו עירוב. ומכל מקום אם לא אמר הנוסח הנזכר אלא שאמר. "זה היה עירובי" סגי דעכ"פ קרא שמו עירוב".

פרט חשוב בקשר להנחת עירוב למען אחרים, כגון בעירוב ציבורי, הוא שיש לזכות ע"י אחר (תיג א).

והנה בעירובי חצרות מדובר בקנין הגבהה (סי' שסו ס"ט) שהרי מניחין פעם אחת בשנה וניתן להגביה. ברם בעירוב תחומין ציבורי המזון נשאר במקום מוצנע בשדה או בישוב שכן איננו תחת ידינו להגביהו מדי ערב שבת עבור האנשים המעונינים להלך בכוון העירוב,

ומצינו בביה"ל (תי"ג ד"ה וכל) דסגי בקנין סודר ונראה דזו ההקנאה הפשוטה והקלה ביותר לביצוע.

ברם זאת צריכינן למודעי דהנה בעירוב ציבורי מעונינים להשתמש במזון שהונח גם בשבתות הבאות, אם אכן לא יאכלוהו. ואם פלוני ופלוני קנו את העירוב או חלק ממנו כדי ב' סעודות, כיצד יוכלו אחרים לסמוך בעתיד על עירוב זה ? קשה ביותר יהיה להסדיר שההולך על סמך העירוב יחזור, ויקנה לאחר השבת את העירוב שזכו לו בקנין גמור ע"מ להחזירו לציבור.

עלה בדעתנו שהעצה היעוצה היא שההקנאה תהא מוגבלת לזמן, עד לאחר השבת, אם אמנם הקונה לא יאכלנו, ויש לעיין אם אכן הקנאה לזמן כזו איננה פוגמת בבעלות ובקנית השביתה במקום, וצ"ב.

שוב שאלנו את מרן הגר"ש וואזנר שליט"א והשיבנו דאכן אין צורך בהקנאה בחזרה לאחר השבת, ומספיקה בעלותו של ההולך למשך השבת, והביא מבעל עצי אלמוגים או"ח סי' שפו דבעינן עירב בפת שלו ובעל העמק שאלה קלב ס"ל דלא בעינן שלו ממש, ומהני זכות שלא יוכלו אחרים ליטלו הימנה, ובתשובתו דן הגר"ש וואזנר בדינא דאתרוג, ובהא דקצוה"ח סי' רמ"א וברעק"א חו"מ ריב ס"ד ובשיטות הרא"ש והרמב"ם במכירה בזמן. וסיים ד"העיקר כהעמק שאלה דזכות עירוב לא בעינן שלו אלא שלא יהיה האחר רשאי ליטלו ממנו דהא פשיטא לי דלא בעינן קנין בחזרה, דהרא"ש לא אמרה אלא באתרוג וכיו"ב דבעינן בתוך זמן המתנה קנין גוף ופירות ממש, ובזה כיון דפסקה פסקה. ובאמת גם אם יהיה הדין דבעינן בערוב תחומין דרבנן גוף ופירות ממש אפשר לצדד כן, אבל האמת נוטה למש"כ בעניי".

סיכום מעשי

אם כנים אנו בהערותינו בפרק זה נראה כי יש לשים לב לשלבים הבאים בהנחת "עירוב תחומין ציבורי"

א.  הגבאי (שהעירוב שלו או שהוקנה לו מכסף ציבורי כלשהו) יניח במקום המיועד קופסאות שימורים סגורות, צנצנת או שפופרת עם ממרחים וכיו"ב המספיקים "ללפת 40-50 סעודות, דהיינו 15-20 ככרות לחם ( 1) או מאכלים בכמות דומה. כמות זו תספיק ל20-25- "הולכים".

ב.  בצד השימורים רצוי להניח פותחן קופסאות מתאים.

ג.  יש לברך "על מצות עירוב" ולומר שהעירוב מונח עבור כל בני הישוב ואורחיהם וכל הנמצאים בו עתה, אם ירצו בכך.

ד.  יש להקנות לכל אלו בקנין סודר (חליפין) ע"י אדם אחר, את חלקם בעירוב למשך השבת בלבד, ולציין בפירוש שהם רשאים לאכלו בו ביום, אך אם לא יאכלו – יחזור העירוב לבעלות הגבאי הנ"ל. נקודה זו זקוקה להסכמה רבנית מובהקת.

ה.  יש להודיע ולפרסם לכל אנשי הישוב והאורחים! את דבר קיומו של עירוב תחומין עבורם, ואת מיקומו המדויק, ורק מי שידע על כך בערב שבת יוכל לסמוך עליו בשבת.

ו.   יש לחזור מדי יום ששי – סמוך לשבת – על ההקנאה לבני הישוב ולאורחים ולבצע שוב קנין סודר ע"י אחר.

ז.  יש לשים לב – ע"י פרסום הענין – שלא ילכו בשבת אחת יותר מ20-25- איש, כולל ילדים מעל גיל 6,

ח.  יש לבדוק מדי פעם ולודא את קיומו של העירוב במקום המוצנע.

יא. סיכומים

א. ריבוע התחום וכוונו

1. תחום ישוב הוא מלבן לפי רוחות השמים שצלעותיו מרוחקות 2000 אמה מהנקודה הבולטת ביותר של הישוב לכל כוון.
2. הנודב"י דן בריבוע שלא לרוחות השמים, ע"מ להרויח את האלכסון, ודעתו שאם ציינו באלכסון והסכימו כל בני העיר – ישאר כך לתמיד. יש לעיין האם דוקא בדיעבד? כמו כן צ"ע האם תושבים חדשים חייבים לקבל את התחום האלכסוני שנקבע לפני בואם?
3. דומה כי אדם פרטי יוכל, בשעת הדחק, להניח עירוב תחומין בשדה ולרבע סביבו שלא לרוחות השמים, ולסמוך על החיי אדם, שכן יש להבחין בין תחום העיר לתחום פרטי.

ב. האם חוט העירוב (צורת הפתח) הוא קצה העיר?

1. מצינו בהל' תחומין שמתחשבין בצורת הפתח הנהוגה לעירובי חצרות.
2. מי שאינו סומך על צוה"פ לטלטול – יש לדון האם תיחשב גבול העיר לתחומין? נראה דתליא במהות החשש לענין טלטול.

ג.         אלפיים אמה

1. יש מקום להקל ולמדוד 2070 אמה. לדעת הגר"ח נאה יעלו 993.6 מ' ולחזו"א 1200 מ'.
2. אם מודדים ב – 2000 פסיעות, כפי שנזכר בהלכה, יש להעריך שלא להרחיב התחום מעבר ל- 2000 אמה.

ד. מדידה בהרים

1. שיפועים נמדדים כמעט בקו אוירי ("מקדרין"). יש שכתבו ששיפוע מתון נמדד "כקרקע חלקה".
2. עד 16 מעלות נחשב השיפוע למתון.
3. ההבדל בין מדידת 16 מעלות בקו אוירי או "כקרקע חלקה" הוא לכל היותר 4%.
4. אפשר למדוד 2000 אמה בהרים בקטעים מקבילים הנוחים יותר ואין צורך בקו מדידה רצוף.

ה. ישוב הבלוע כולו בתחום ישוב שכן

1. המודד ופגע בישוב שכולו נבלע ב – 2000 אמה נחשב הישוב הבלוע כד' אמות בלבד ומשלימין את השאר מעבר לו.
2. הנודב"י סובר שמבליטים את התחום רק כנגד הישוב ה"בלוע" ולא את כל הקו שבאותו צד.
3. החזו"א סובר שמיישרין את כל הקו, באותו צד, כנגד כל העיר שממנה יצא.
4. יישור הקו והבלטת התחום דוקא כשהישוב הבלוע כנגד "פני העיר" שממנה יצא ולא מן הצד, בפינות האלכסון.

ו. "ג' כפרים המשולשין

1. הלכה היא ש- 3 ישובים כמשולש, אם האמצעי בטווח 2000 אמה ל"חיצוניות" ואם נטיל אותו ביניהן ימלא את כל החלל וישארו לכל היותר 141 אמה לכל צד – רואין את כלם כישוב אחד לתחומין.
2. יש לברר כיצד "מטילין" היישוב האמצעי? האם אפשר באלכסון?
3. הטלת הישוב האמצעי אמורה דוקא כשאינו גדול מהרווח שבין החיצוניות. יש לדון אם יש בליטה בישוב שתוכל להכנס ביניהן.
4.  ע"מ שנחיל את דין "ג' כפרים המשולשין" צריך שיהיו בכל ישוב ג' חצרות ובכל אחת ב'  בתים.

ז.          צירוף ישובים שריבועיהם נושקים

מצינו באחרונים שפסקו כי אם ריבועי 2 ישובים נושקים זה בזה – הרי הם כישוב אחד. תושב ישוב א' ימנה 2000 אמה מעבר לקצה ישוב ב'.

ח. הנחת עירוב לספרדים ולאשכנזים

1. מחלוקת המחבר והרמ"א אם המניח עירוב הפסיד בתוך עירו לכוון הנגדי. הרמ"א מקיל והשו"ע מחמיר.
2. אחרונים פסקו שגם בני עדות המזרח יכולים להקל בשעת הדחק ולצורך מצוה.
3. הנחת עירוב במקום שאיננו יכול לחזור ממנו לעירו – יתכן שתלויה במחלוקת המחבר (מותר) והרמ"א (יתכן שאסור). מקרה מעשי: הנחת עירוב בפנת אלכסון התחום. להלכה נראה להקל.

ט. הנחת עירוב בעיר מוקפת

הלכה פסוקה היא שהמניח עירוב בעיר מוקפת הריהו כתושב העיר הזו ומונה 2000 מקצה העיר ולהלן. עי"כ מרויח הרבה מעבר ל2000- אמה מעירו.

י.          עירוב תחומין ציבורי

1. יש להניח מזון ב' סעודות לכל אדם מגיל 6 ומעלה, או מאכל המיועד "ללפת פת" לשתי סעודות. מעשית מומלץ על ממרחים, חמוצים, סרדינים וכיו"ב שיספיקו לעשרות אנשים.
2. אם מניח קופסאות שימורים – רצוי להניח גם פותחן לקופסאות.
3. יש לזכות את העירוב ע"י קנין עבור כל בני העיר, כולל האורחים הנמצאים כבר במקום.
4. מוצע שהקנין יהיה לזמן. לאחר השבת – אם המהלך לא יאכלנו – יחזור העירוב לרשות הגבאים.
5. מדי שבת יהיה צורך לבצע קנין מחדש, הן בשל האורחים המתווספים והן בשל "ניצול הקנין" ע"י ההולכים.
6. יש לפרסם  ולהודיע על קיומו של העירוב, ורק מי שידע על כך בע"ש יוכל לסמוך עליו בשבת.
7. אפשר להחליט על עצם ההליכה בשבת עצמה, ובלבד שלא ילכו יותר אנשים מאשר כמות "המנות" המצויות בעירוב.