מאמר זה נכתב בתקופת מגפת הקורונה, כאשר כדי לנסות לבלום את התפשטות המגפה, נאסרה כל התקהלות ציבורית, כולל תפילה במניין, ואפילו בשטח פתוח. האזרחים הונחו להישאר בבתיהם ככל האפשר, ותוקנו תקנות ממשלתיות על כך במדינת ישראל ובחו"ל. בתקופה זו החלו רבים להתפלל ב'מנייני מרפסות', שבהם לפחות עשרה אנשים הגרים בטווח ראייה ובטווח שמיעה זה מזה קובעים להתפלל ביחד, כאשר כל מתפלל נשאר בתחום רשותו, במרפסתו או בחצרו הפרטית.
ויכוח הלכתי התעורר סביב אפשרות קיום מניינים אלו. יש שסברו שניתן להצטרף כך למניין,1ראה לדוגמה תשובותיהם של הרב אשר וייס ושל הרב רפאל שלמה דיכובסקי, להלן בנספחים ג-ד. ויש שסברו שלא ניתן להצטרף כך למניין.2ראה לדוגמה תשובותיהם של הרשל"צ הרב יצחק יוסף, ושל הרב צבי שכטר להלן בנספחים א-ב. ועי' שו"ת ממעמקים (ד,ד) שאלה מתקופת השואה, אך שם לא מדובר שרואים אלו את אלו. אף שקטונתי מלהכריע במחלוקת זו, אנסה להסביר את דעת האוסרים, שלפי מיעוט הבנתי דעתם מבוססת יותר.
מפני הצורך לקצר, המאמר לא מתיימר להקיף את כל הנושאים הנידונים בו.
א. צירוף למניין כאשר אין רוב המניין מכונס ברשות אחת
המשנה במסכת מגילה (כג,ב) מלמדת שכל דבר שבקדושה צריך עשרה: "אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא… פחות מעשרה…" ומסבירה הגמרא:
מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? – דתני רבי חייא: אתיא תוך תוך, כתיב הכא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם 'הבדלו מתוך העדה', ואתיא עדה עדה, דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה – אף כאן עשרה… ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה… כיון דבעי למימר נברך לאלהינו – בציר מעשרה לאו אורח ארעא.
מבואר באופן פשוט בגמרא שהצורך בעשרה בזימון בשם אינו נובע מדין "דבר שבקדושה" כמו ב"עובר לפי התיבה" לתפילה במניין, אלא משום דרך ארץ ("אורח ארעא") וכבוד בהזכרת השם.
אולם בסוגיא שם לא מבואר מה מגדיר עשרה מבני ישראל כמצורפים זה לזה. עניין זה ניתן ללמוד מסוגיות אחרות.
1. הסוגיא בעירובין – צירוף בין חצרות
המשנה במסכת עירובין (צב,א) מתייחסת להיתר טלטול של כלי הבית בחצר, במקרה של חצר גדולה שהייתה צמודה לחצר קטנה, והקיר המפריד בין שתי החצרות נפרץ, כך שמלוא רוחב החצר הקטנה פתוח לחצר הגדולה:
חצר גדולה שנפרצה לקטנה – גדולה מותרת [=דייריה מותרים לטלטל בחצר כלים ששבתו בבית] וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה [=ולכן בטלה אליה].
בגמרא (צב,ב) מופיע דין זה גם בהקשר לצירוף למניין לתפילה בציבור:
צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה – יוצאין ידי חובתן. ציבור בקטנה ושליח צבור בגדולה – אין יוצאין ידי חובתן. תשעה בגדולה ויחיד בקטנה – מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה – אין מצטרפין.
וכך פסקו להלכה הרמב"ם (תפילה ח,ז) והשו"ע (או"ח נה,טז-יז).
2. הסוגיא בפסחים – דין עובי החומה
הגמרא במסכת פסחים (פה,ב) מורה לגבי איסור הוצאת קרבן פסח:
ומוציא בשר פסח מחבורה לחבורה מנין? – דתניא: "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה", אין לי אלא מבית לבית, מחבורה לחבורה מנין? תלמוד לומר "חוצה" – חוץ לאכילתו…
המשנה שבהמשך העמוד (שם) עוסקת בדין בשר הפסח שיצא מקצתו מחוץ למחיצת המתחם שבו מותרת אכילתו,3מחיצת המתחם לעניין קרבן פסח היא חומת העיר ירושלים ביום י"ד, והבית שבו נאכל הפסח בליל ט"ו. חומת העיר היא גם המחיצה המתרת לכל הקדשים הקלים, וחומת העזרה היא המחיצה המתרת לקדשי הקדשים. עי' רמב"ם, ברטנורא, תוי"ט ומלאכת שלמה למשנה פסחים ז,ט; ז,יב. ודנה מהו דין פתח המחיצה ועובי החומה שלה לעניין זה:
מן האגף [רש"י: כל מקום הגפת הדלת] ולפנים – כלפנים, מן האגף ולחוץ – כלחוץ. החלונות ועובי החומה – כלפנים.
הגמרא (שם) מביאה מחלוקת האם ליישם את דין המשנה גם בהקשר לתפילה:
אמר רב יהודה אמר רב: וכן לתפלה. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר ריב"ל: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
ופירש רש"י:
וכן לתפלה – העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, והעומד חוץ לפתח – אין מצטרף.
לשיטת רש"י, נראה שהסוגיא בעירובין שהוזכרה לעיל מסתדרת עם שיטת רב יהודה אמר רב, שגם לעניין צירוף למניין תפילה העומד ברשות אחרת (מן האגף ולחוץ) אינו מצטרף, אך שיטת ריב"ל נראית כחולקת על הסוגיא בעירובין. ואכן, יש ראשונים שהסבירו את הסוגיא כרש"י, ופסקו שאין הלכה כריב"ל (מחמת הסוגיא בעירובין), ושלמסקנה העומד מן האגף וחוצה לו אינו מצטרף לפנים החדר לעניין צירוף למניין.4פסקי הרי"ד (פסחים שם); רבינו ירוחם (נתיב ג ח"ז כז-כח); טור (או"ח סי' נה); בית-יוסף (או"ח סי' נה), וכן פסק בשו"ע (שם,יג).
אולם התוספות בשם ר"י (שם ד"ה וכן לתפילה) וראשונים רבים,5חידושי הרשב"א (עירובין צב,ב) בשם הראב"ד; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תקל; מרדכי מסכת ראש השנה רמז תשטו; תוספות הרא"ש עירובין (צב,ב); אגודה (פסחים ז,סד); חידושי הר"ן (ראש השנה כז,ב); חידושי הריטב"א (ראש השנה כז,ב; עירובין צב,ב), תשובת הרשב"ץ בשו"ת הרשב"ש סימן לז. חולקים על רש"י ומיישבים אחרת את הסתירה בין הסוגיות בעירובין ובפסחים. לדעתם, הסוגיא בפסחים לא מתייחסת לעניין צירוף למניין, אלא לעניין שמיעת קדושה או ברכו ממניין שיש בו כבר עשרה, ובזה הלכה כריב"ל. לשיטתם, סוגיא זו אינה שייכת לנידוננו – צירוף למניין.
3. הסוגיא בברכות – צירוף לזימון
במשנה (ברכות נ,א) מופיע דין צירוף חבורות לזימון:
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו – הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו – אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן.
במשנה מדובר בשתי חבורות שיש בכל אחת כדי זימון והן אוכלות "בבית אחד". אולם כדי שיצטרפו לזימון משותף יש צורך בתנאי נוסף: "שמקצתן רואין אלו את אלו".
מפשטות המשנה נראה שהצירוף לזימון אפשרי רק כאשר מתקיימים שלושה תנאים: א. מדובר בשתי חבורות שלכל אחת יש זימון בפני עצמה. ב. החבורות אכלו בבית אחד. ג. מקצת מבני חבורה זו רואים מקצת מבני חבורה זו.
התלמוד הבבלי אינו מסביר את המשנה, אלא רק מביא ברייתא (שם,ב) שמוסיפה אפשרות לצירוף כאשר אותו שמש משמש את שתי החבורות: "תנא: אם יש שמש ביניהם – שמש מצרפן". באופן פשוט, השמש המשותף פוטר מהצורך לראות אלו את אלו, שהוא הדין המחודש המופיע במשנה (רש"י; רמב"ם ברכות ה,יב), ואין שינוי בשני התנאים הראשונים (בית אחד, שתי חבורות).
וכן משמעות הרי"ף (שלא הביא את הירושלמי לקמן), וכן המשמעות הפשוטה ברמב"ם (ברכות ה,יב), כמו שדייק מדבריהם גם בשו"ת משכנות-יעקב (או"ח עה). וכן כתב במפורש אור-זרוע (ח"א, הלכות קריאת שמע ה) בשם הגאונים, שבשני בתים אינם מצטרפים אף ברואים זה את זה: "שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין – משמע אבל בשני בתים אף על גב דרואין זה את זה אין מצטרפין וה"ה לענין תפלה דמאי שנא".
אולם בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ז ה"ה) נאמר שדין המשנה נכון גם בשתי חבורות האוכלות בשני בתים,6והסבירו ראשונים (עי' רבינו יונה על הרי"ף שם) ש"בבית אחד" אורחא דמילתא נקט. ועי' לקמן בהסבר הרשב"א הסבר אחר לירושלמי. שהן יכולות להצטרף לזימון אחד אם מקצתן רואין אלו את אלו, או שיש להן שמש משותף, או שדרכן ללכת אלו לאלו, ובתנאי שקבעו לאכול ביחד:
רבי יונה ור' אבא בר זימנא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכה. א"ר יוחנן והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. אילין בית נשיאי מה את עבד לון בבית אחד או בשני בתים. נאמר אם היה דרכן לעבור אילו על אילו מזמנין ואם לאו אין מזמנין. ר' ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעיא דבי מדרשא והוא מזמן על אילין ועל אילין.
וכך כתבו גאונים וראשונים,7הלכות-גדולות (ורשא) ברכות פ"ז יא,ב; תוספות (נ,ב); ראבי"ה א' -ברכות קלד; חידושי-הרשב"א (נ,ב); פסקי-הרא"ש (ברכות ז,ב) ובשם רבנו חננאל. וכך פסק השו"ע (או"ח קצה,א).8לגבי התנאי הראשון עי' ביאור-הלכה (קצה,א ד"ה שתי) שלדעת הרשב"א משמע שניתן להצטרף לזימון אפילו כשאין בכל חבורה כדי זימון בפני עצמה, אך מסתבר כדעת הרא"ה והרשב"ש (בשם הרשב"ץ) שדווקא כשיש בכל חבורה כדי זימון בפני עצמה.
4. המשמעות הברורה בסוגיות עירובין ופסחים
הנחת היסוד העולה מהמשמעות הפשוטה של הסוגיות בעירובין ובפסחים היא, שכדי ליצור מניין צריך עשרה אנשים המתכנסים במקום אחד. הנחת יסוד זו אינה עולה כלל לדיון בסוגיות. הסוגיות רק דנות בשאלה מתי היחיד יכול להצטרף לרוב המניין? מתי הוא נחשב כנמצא באותו מקום איתם. הסוגיא בעירובין מתייחסת לכך שכאשר המיעוט נמצא במקום שבטל למקומו של הרוב (חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה), הרי הוא מצטרף למניין. אבל אם החצר הקטנה לא נפרצה במלואה לגדולה, ברור שלא יכולים להצטרף למניין, אף שיש פתח גדול ביניהם. המחיצה שנשארה בין שתי החצרות מתחמת אותן להיות שני מקומות שונים. הסוגיא בפסחים מתייחסת לכך, שכאשר יחיד עומד על פתח הבית מתחת המשקוף הוא יכול להצטרף אליהם למניין רק אם הוא עומד בחלק המשויך לפנים הבית (מן האגף ולפנים).
באופן ברור עולה שהמשמעות הפשוטה בסוגיות היא שלא מספיק שרואים אלו את אלו, כדי להצטרף למניין. שהרי בדרך כלל העומד תחת החלק החיצוני של המשקוף רואה לפחות חלק מהמתפללים בבית, וכן העומדים בחצרות שנפרצו זו לזו, רואים אלו את אלו. ולהעמיד את הסוגיות שאינם רואים אלו את אלו, הוא דוחק עצום כמבואר לכל מעיין, וודאי היה לה לגמרא לפרש זאת.9וכבר כתבו על הדוחק שיש בהעמדה זו: מלכי-בקדש (עמ' קיא,א); מחזיק-ברכה (נה,ח*); מאמר-מרדכי (נה,יד); חקרי-לב (חזן, או"ח כח); שו"ת משכנות-יעקב (או"ח עה); ועוד אחרונים.
נדגיש עוד, שכל הנידונים המקבילים המובאים בסוגיות בעירובין ובפסחים עוסקים בהגדרת מקום, ולא בהגדרת צירוף אנשים. הסוגיא בברכות לעניין זימון לא הוזכרה כלל בסוגיות אלו. הגמרא בעירובין מדמה תפילה בציבור לעירוב. בעירוב לכאורה פשוט שהדיון הוא לגבי הגדרת המקום (וגם בדוגמאות הנוספות שם בגמרא לעניין כלאיים, וגיטין). גם הגמרא בפסחים שמדמה צירוף למניין, להוצאת קרבן פסח (או שאר קדשים) חוץ למחיצתם, גם שם באופן פשוט הדיון הוא בהגדרת מקום.10ויש שם חידוש שגם חבורה מוגדרת כמקום, ובשר פסח שיוצא מחוץ לחבורה נחשב "יוצא חוץ למחיצתו" אך דיון זה אינו קיים לגבי שאר קדשים היוצאים חוץ למחיצתם, ואכמ"ל. ברור שלא שייך בנידונים אלו (עירוב, הוצאת קרבן פסח) "רואין אלו את אלו". אם כן, נלמד לעניין תפילה בציבור, שיש בה הגדרת מקום. הציבור צריך להיות במקום אחד, ולא מספיק "רואין אלו את אלו", אם כל אחד במקום אחר. ייתכן שהצורך בעשרה במקום אחד נובע מכך שבדבר שבקדושה צריך השראת שכינה במקום ו"כל בי עשרה שכינתא שריא" (סנהדרין לט,א). ונראה פשוט שאין לומר, שכיוון שרואים אלו את אלו ייחשבו כנמצאים במקום אחד, אף שבפועל נמצאים ברשויות שונות, משום שזה דבר שהשכל מכחישו. האם נגדיר שלושה אנשים העומדים על שלושה הרים ורואים אלו את אלו, כנמצאים במקום אחד?! הרי ברור שלמקום יש הגדרות גאוגרפיות וטופוגרפיות, וכך גם עולה מדינים נוספים בתורה (כגון: רשויות שבת, קדושת המחנה. ולגבי זימון עי' בהמשך).
נשים לב עוד, שהסוגיא בעירובין נותנת דוגמה של תשעה אנשים במקום אחד, ואדם אחד במקום אחר, והשאלה מתי היחיד מצטרף לתשעה כדי ליצור עשרה. האם ניתן ללמוד מכאן שדווקא כשיש תשעה במקום אחד היחיד יכול להצטרף אליהם, אבל לא כאשר שניים צריכים להצטרף לשמונה? או לכל הפחות כשיש רוב מניין במקום אחד ומיעוט במקום אחר, רק אז יכול המיעוט להצטרף לרוב (והרוב לא יכול להצטרף למיעוט)? [כך אכן מפורש בדברי כמה ראשונים]. גם בסוגיא בפסחים, סתמא דמילתא שרוב האנשים מתפללים בחדר ורק יחיד או מיעוט קטן מסתופף תחת המשקוף. על כל פנים, בסוגיות לא עולה אפשרות שאנשים יצטרפו למניין כשכל אחד עומד ברשות אחרת, וכל אחד מצטרף לשני, למרות שאין אפילו רוב מניין או חצי מניין באותו מקום.
ב. הבדל בין צירוף לזימון ובין צירוף למניין
רוב מוחלט של הראשונים מחזק את משמעות הסוגיות בעירובין ובפסחים שלתפילה בציבור צריך שיהיו הציבור במקום אחד, ולא מספיק שרואים אלו את אלו. לגבי ראשונים רבים – סתמם כפירושם, ושתיקתם הודאה היא: כל ראשון שפירש את הסוגיות בעירובין או בפסחים או פסק אותן, ולא הוסיף תנאי חיצוני לסוגיא, שמדובר דווקא כשלא רואים אלו את אלו, אבל אם רואים אלו את אלו – מצטרפים, ודאי לא סובר שיש צירוף בראייה. שהרי וודאי היה לו לפרש דין זה, כיוון שאינו מופיע בסוגיות, ואף נוגד את משמעות הסוגיות. לכן עצם זה, שיש רק שלושה ראשונים (כפי שיבואר), המוסיפים את דין צירוף ראייה, הרי זו הראיה הגדולה ביותר שמדובר בדעת מיעוט בראשונים, ואין ראוי לפסוק כמותה כיוון שהראשונים האחרים, חולקים עליה, וודאי שאין לנהוג כמותה במקום שיש חשש ברכה לבטלה.
נוסף לכך, יש ראשונים רבים שכתבו במפורש שצריך שיהיו עשרה אנשים במקום אחד (עם שליח הציבור), ולא ניתן לצרף למניין אנשים הנמצאים ברשויות אחרות, משום שיש מחיצה המפסקת ביניהם, ומונעת מהם להצטרף למניין. ראשונים אלו לא סייגו שמדובר דווקא כשלא רואים אלו את אלו. הם גם לא הזכירו את הסוגיא בברכות לעניין זימון, ולא הקשו ממנה על הגמרא בעירובין או בפסחים. והרי אף אם הגמרא לא פירשה חילוק זה, היה לראשונים אלו לדון ביחס בין הסוגיות. על כרחנו שלדעת רוב מוחלט של הראשונים אין שום קשר בין הסוגיא בברכות לעניין תפילה בציבור. תפילה בציבור צריכה להיות במקום אחד, ולא מספיק שאנשים מצטרפים יחד – כמו בזימון "שלושה שאכלו כאחת". ייתכן שלדעתם לשם צירוף לזימון אין צורך להיות במקום אחד רק "לאכול כאחת". כפי שראינו בגמרא במגילה (כג,ב), הצורך לצירוף לעשרה לתפילה במניין נובע מדין דברים שבקדושה, בעוד שהצורך בעשרה לזימון בשם נובע מדרך ארץ ("אורח ארעא"). ייתכן שהצורך בעשרה במקום אחד בתפילה בציבור נובע מכך שבדבר שבקדושה צריך השראת שכינה במקום ו"כל בי עשרה שכינתא שריא" (סנהדרין לט,א). לכן, "רואין אלו את אלו" רלוונטי רק לזימון ולא לתפילה בציבור. כמו כן הדגישו רבים מהראשונים שדווקא כשיש רוב בחצר הגדולה, מצטרף המיעוט אליהם להיות נחשב כנמצא במקום הרוב. נעתיק כמה מהראשונים:
בתוספות עירובין (צב,ב):
תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין – דוקא ביחיד בקטנה אבל חמשה בקטנה וחמשה בגדולה אין מצטרפין וסיפא דנקט תשעה בקטנה ה"ה חמשה בקטנה אלא אגב רישא נקט האי לישנא… ונראה לפרש דלצירוף מודה ריב"ל דאין מצטרפין כדאמרינן הכא ופליגי לענין לענות קדושה או ברכו.
מדברי התוספות (שהובאו בכמה ראשונים) – "אבל חמשה בגדולה וחמשה בקטנה אין מצטרפין" – מוכח שכדי שיצטרפו זה לזה צריך שרוב המניין יהיה במקום אחד, ואליו יצטרפו השאר.11וכן בתוספות פסחים (פה,ב): "ובפרק כל גגות (עירובין צב,ב) משמע סתמא דגמרא דמחיצה מפסקת לצירוף דקאמר ט' בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין". וכן בתוספות ראש השנה (כז,ב): "ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא - הא דאמרינן בפ' כל גגות (שם) ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור".
גם בדברי הרמב"ם (תפילה ח,ז):
וצריך להיות כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם במקום אחד. ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהרי הוא מופלג מהם ואינו עמהם במקום אחד מפני שיש בגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמו מופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה.
ג. רק למיעוט ראשונים יש צירוף לתפילה על ידי ראייה
כאמור לעיל, מפשטי הסוגיות, ומדברי רוב מוחלט של הראשונים עולה, שכדי להצטרף למניין יש צורך שהעשרה יהיו במקום אחד, ללא מחיצה המבדילה ביניהם. באופן פשוט אין קשר בין הסוגיא בברכות שמתירה להצטרף לזימון כשרואים אלו את אלו, לבין צירוף למניין. ייתכן שלדעתם לשם צירוף לזימון אין צורך להיות במקום אחד רק "לאכול כאחת", ולכן, "רואין אלו את אלו" רלוונטי רק לזימון ולא לתפילה בציבור.
לעומת זאת מצאנו מיעוט מהראשונים שהשוו בין הסוגיות, ושלושה ראשונים כתבו או לפחות העלו אפשרות ש"רואין זה את זה" יועיל גם לעניין תפילה בציבור. לשיטתם צריך לומר שיש שני דינים של צירוף למניין : א. מקום אחד – מופיע בסוגיות בעירובין ובפסחים ב. רואים אלו את אלו – נלמד מסוגיית זימון. לשיטה זו אין דין "מקום אחד" במניין, אלא יש דין "צירוף" שיכול להתקיים או על ידי היות המתפללים במקום אחד או על ידי שרואים אלו את אלו.
1. הראבי"ה
הראבי"ה (ח"א מסכת ברכות סימן קלד) סובר שרואין אלו את אלו מועיל גם לעניין צירוף למניין, ולכן יכול שליח ציבור להגיד קדיש על הבימה אחרי קריאת התורה גם אם הבימה מוקפת מחיצות. לצורך כך הוא דוחק להעמיד את הסוגיא בעירובין בשאינם רואים אלו את אלו. ובסוגיא בפסחים הוא מסביר כתוספות שלא מדובר בצירוף למניין.
יש להעיר שבמקרים שהראבי"ה מתייחס מדובר על מחיצה בתוך מבנה.13דברי הראבי"ה ביחס ל"יושבים חוץ לבית הכנסת", אינם ראיה לנידוננו, שכן אפשר שאינם מצטרפים למניין ורק יכולים לענות קדושה וברכו. ייתכן שגם הראבי"ה מסכים שצריך "מקום אחד" לצירוף למניין, אלא שבתוך אותו מבנה נחשב מקום אחד. מכל מקום, גם מהראבי"ה אין ראיה לכך שניתן להצטרף למניין כשכל אחד עומד ברשות אחרת, אם רואים זה את זה. לשיטתו אין סתירה מהסוגיא בעירובין כיוון שהוא דוחק להעמיד אותה באין רואים זה את זה, אבל גם אין ראיה חיובית, משום שכל הדוגמאות שהוא נותן הם צירוף בודדים לרוב מניין, ובתוך רשות אחת כוללת (בית כנסת).
2. הרשב"א
הרשב"א (שו"ת ח"א סי' צו) בשאלתו מניח הנחת יסוד כדעת התוספות והראב"ד (שהובאה לעיל) שעשרה אינם מצטרפים אם אינם ברשות אחת. ולפיכך הוקשה לו כיצד מצטרף העומד על הבמה בבית הכנסת, בזמן שהיא מוקפת מחיצות. הרשב"א מתרץ שני תירוצים. תחילה הוא מתרץ שמחיצות התיבה עשויות לתשמיש בית הכנסת ולפיכך התיבה בטילה ואינה רשות בפני עצמה.
הרשב"א כתב תירוץ נוסף, ש"אפשר לומר" ש"רואין אלו את אלו" מועיל גם לעניין צירוף למניין, ולא רק לעניין זימון.
עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין. ודומיא דזימון של ברכת המזון דתנן (ברכות נ,ב) שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון. ולא תימא דוקא בבית ממש דבית אחד היינו בירה אחת. וכמו שאמרו דקרו לבירה בית. וכן מבית לבית האמור בפסחים דהיינו מבירה לבירה אחרת. ומפנה לפנה ממקום אחד למקום אחר שבבירה דהיינו מאיגרא לארעא. ועוד דבירושלמי פירשו כן בביאור…
הרי שהרשב"א הסביר שלשון הירושלמי "בבית אחד" הכוונה בשני חדרים בבניין אחד. אם כן, אין ראיה מהרשב"א שניתן להצטרף למניין כשרואים אלו את אלו אם נמצאים בשני מבנים שונים (במיוחד אם הם בבעלות שונה ו'אין דיורי אלו באלו' כפי שעולה מהסוגיא בעירובין). לפי הבנה זו, אין צורך לדחוק את הסוגיא בעירובין המדברת בשתי חצרות, שמדובר דווקא שאינם רואים אלו את אלו, שהרי אינן מצטרפות משום שאינן במבנה אחד.
ההבנה שהירושלמי מסביר את המשנה בחדרים שונים באותו בניין, מיישבת היטב את הירושלמי, שעל דברי המשנה "בבית אחד" כתב "לשני בתים נצרכה" ולכאורה סותר בכך את המשנה (והסבירו ראשונים (עי' רבינו יונה על הרי"ף שם) שאורחא דמילתא נקט "בבית אחד"). אבל אם נסביר ש"לשני בתים" הכוונה "לשני חדרים" בעוד "בבית אחד" הכוונה "במבנה אחד" או בלשון הרשב"א "בבירה אחת". הרי לא רק שהירושלמי אינו סותר את המשנה, הוא אף מסביר כיצד ייתכן שנמצאים "בבית אחד" ולא בהכרח רואים זה את זה. כמו שכתב רבינו יהונתן מלוניל (ברכות (לז,א בדפי הרי"ף) בהסבר המשנה: שתי חבורות שהיו אוכלות וכו', אחד בחדר ואחד בבית החיצון ומקצת מאלו חיצונים רואין קצת מן הפנימים. הרי אלו מצטרפים לזימון, לומר נברך אלהינו, ואי לא לא מצטרפים אעפ"י ששומעין אלו קולן של אלו. ועי' רבינו יונה (ברכות לז א – ב בדפי הרי"ף) שאחר שכתב שמדובר שני בתים סייג את המשנה שמדובר בשני בתים שאין רשות הרבים שמפרידה ביניהם:"ואם רשות הרבים מפסקת ביניהם נראה שאינם מצטרפות בשום ענין". (עי לקמן אות ה ביישום דבריו הלכה למעשה)
מכל מקום, גם מהרשב"א אין ראיה לכך שניתן להצטרף למניין כשכל אחד עומד במבנה אחר, גם אם רואים זה את זה. הוא התייחס לאחד שעומד ברשות אחרת (בימה) בתוך אותו בית (בית כנסת). ייתכן שגם הרשב"א מסכים שצריך "מקום אחד" לצירוף למניין, אלא שבתוך אותו מבנה נחשב מקום אחד, ובתוך אותו מבנה יחיד יכול להצטרף לרוב ציבור. וגם את החידוש של הדימוי לזימון אמר הרשב"א רק בדרך "אפשר" כפי שהעירו האחרונים. יש להעיר שהרשב"א לא הביא אפשרות זו בתשובה אחרת שכתב בנושא זה (שו"ת ח"ג סי' רפו) ולא בחידושיו לסוגיית הגמרא (עירובין צב,ב).
יש לציין שבבית-יוסף ובשו"ע (נה,יט) מופיע רק תירוצו הראשון של הרשב"א, ותירוצו השני הושמט! משמע בפירוש שהבית-יוסף אינו מקבל תירוץ זה. אולי משום שגם הרשב"א כתב תירוץ זה רק בדרך "אפשר", ואולי משום שגם מהר"י אבוהב (שם) כתב רק כתירוץ הראשון של הרשב"א ולא כתירוצו השני.
ועי' ביאור-הלכה (קצה,א ד"ה שתי) שלדעת הרשב"א ניתן להצטרף לזימון אפילו כשאין בכל חבורה כדי זימון בפני עצמה, אך מסתבר כדעת הרא"ה והרשב"ש (בשם הרשב"ץ) דווקא כשיש בכל חבורה כדי זימון בפני עצמה.
לעומת הראבי"ה והרשב"א, הרמב"ן (חידושי-הרמב"ן פסחים פה,ב), הקשה מהסוגיא בברכות בעניין זימון, וכתב שלושה תירוצים: א. הירושלמי שמצרף רואין אלו את אלו בשני בתים מתייחס רק לגבי זימון, אבל לעניין תפילה בציבור צריך בית אחד. ב. הירושלמי חולק על הגמרא שלנו. לפי הגמרא שלנו לא מועיל צירוף בשני בתים. ג. הירושלמי מתייחס לזימון ללא שם השם, אבל בזימון עם שם השם דינו כתפילה, שלא ניתן להצטרף משני בתים. מכל מקום, לכל שלושת התירוצים מסקנת הרמב"ן היא שלמרות הסוגיא בברכות, לא ניתן להצטרף לתפילה בציבור אם לא נמצאים במקום אחד, גם אם רואים זה את זה. גם בדעת רבי יהושע בן לוי, שהסביר הרמב"ן שלדעתו רואין זה את זה מועיל, כתב הרמב"ן שחייבים להגביל זאת (בגלל הסוגיא בעירובין) רק לבית וחצר שלו וכדומה ("כיון דדיורי בית בחצר כבית אחד הוא"), ולא שני בתים שונים או שתי חצרות שונות. דברי הרמב"ן הובאו גם במאירי (פסחים פה,ב).14ומה שכתב בסוף "ואין הדברים נראין", מתייחס לכאורה לעניין עניית דברים שבקדושה ולא לעניין צירוף עשרה.
גם האור-זרוע (קריאת שמע, ה) בשם הגאונים כתב שלא מצטרפים למניין בשני בתים אף שרואים אלו את אלו, ולדעתו גם בזימון מצטרפים רק בבית אחד, כפשטות המשנה (לא כירושלמי).
גם הרשב"ץ (הובא בשו"ת הרשב"ש סימן לז), דחה בפירוש את ההשוואה לירושלמי, וכתב שאין ללמוד מזימון שראיה תועיל גם לצירוף למניין.
נמצא שגם בין הראשונים שהשוו זימון לצירוף למניין, כנגד דעת הראבי"ה והרשב"א שחשבו שניתן ללמוד שראייה מצרפת למניין, נמצאים האור-זרוע, הרמב"ן, המאירי, הרשב"ץ והרשב"ש שסבורים שאין לסמוך על כך לעניין צירוף יחידים הנמצאים בבתים שונים.
3. ארחות חיים בשם רב האי גאון
בבית-יוסף (או"ח נה) הביא בשם ארחות-חיים:
כתב רבינו האיי, מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה.
וכך פסק בשו"ע (או"ח נה,יד).
דין זה ככל הידוע אינו מצוי בכתבי רב האי גאון שהגיעו לידינו, והוא מופיע בארחות-חיים ללא כל נימוק והסבר. עי' הסבר לדין לקמן בהסבר דברי השו"ע.
מה שמפתיע יותר הוא שבארחות-חיים שלפנינו15חלק א דין קדיש ופירושו אות ט; הובא גם במהר"י אבוהב (או"ח נה). כתוב להיפך:
והעובר אחר בה"כ ושמע קדיש עונה דקי"ל אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים וה"ה לקדושה וברכו. נקטינן שהנשים יכולו' לענות קדיש קדושה וברכו אעפ"י שעומדות בבית אחר לעצמן וכן דעת רוב הפוסקים. וה"ה לאותם העומדים אחורי בה"כ וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל. פי' עזרות החצרות ולמה נקראו עזרות שיהיו ישראל נעזרים בהתפללם שם. ודעת הרמב"ן ז"ל שצריך שיהיו שם עשרה לענות כל דבר שבקדושה ואם לאו לא יענו אם לא נפרצה החצר במלואה וכן נמי כתב גאון ז"ל מי שביתו קרוב לבה"כ אעפ"י שחלונו פתוח לבה"כ ושומע קול ש"צ אינו מצטרף עמהם ואינו רשאי לענות עמהם קדיש וקדושה אעפ"י שהם עשרה פחות ממנו.
הרי שמדובר בתחילת דברי הארחות-חיים גם בעומדים אחורי בית הכנסת או בעזרת נשים, ולדעת הרמב"ן יכולים לענות לקדיש ולקדושה רק אם יש עשרה בתוך בית הכנסת, ולדעת הגאון נראה שאפילו אם יש עשרה בבית כנסת אינו יכול אפילו לענות קדיש וקדושה.
ד. פסיקת השו"ע והאחרונים
מדברי השו"ע (או"ח נה) עולה שפסק כמשמעות הגמרות וכדעת רוב הפוסקים, שכדי להצטרף למניין צריך עשרה אנשים במקום אחד, ולא ניתן להצטרף כשרואים אלו את אלו במקומות שונים. כך נראה מסעיף יג: "צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם". בהמשך העתיק את סוגיות הגמרות ואת הדינים בראשונים כפשוטם ללא הגבלה שמדובר דווקא כשאינם רואים אלו את אלו: "והעומד בתוך הפתח מן האגף … כלחוץ." ובסעיף טז: "חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה… אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה, או חמשה בזו וחמשה בזו, אין מצטרפין". בסעיף יז: "… אם היה ש"צ בגדולה וצבור בקטנה, אינו מוציאן ידי חובתן, שאין הרוב נגרר אחר היחיד." בסעיף יח: "אם קצת העשרה בבהכ"נ וקצתם בעזרה, אינם מצטרפים" בסעיף יט: "ש"צ בתיבה ותשעה בבהכ"נ, מצטרפין, אף על פי שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות י', מפני שהיא בטלה לגבי בית הכנסת. ויש מי שכתב דהני מילי כשאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג". כאן הביא רק את התירוץ הראשון בתשובת הרשב"א (א,צו), ולא הביא את התירוץ השני שיש צירוף בראייה!! סעיף כ: "היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה…". כך גם משמעות הבית-יוסף לאורך סימן זה. ולא מסתבר לומר שהשו"ע סמך על מה שיכתוב בסימן קצה בעניין זימון, מבלי להזכיר במפורש דין זה לגבי צירוף למניין, דין שאפילו הרשב"א ראה בו דין מחודש.
הסעיפים שלכאורה יוצאים דופן בעניין זה הם סעיפים יד-טו. בסעיף יד כותב השו"ע את דברי ארחות-חיים בשם רב האי גאון (לפי הנוסחה שהייתה לפניו): "מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה". וצריך בירור איך מסתדר סעיף זה עם שאר הסעיפים. אולם אם נדייק בלשון הבית-יוסף, נראה שהבית-יוסף הבין שדברי ארחות-חיים בשם רב האי גאון (לפי הגרסא שלפניו) מתייחסים לאדם שעומד בחלל החלון עצמו, ומצטרף משום שהוא ב"עובי החומה" כהוראת המשנה (פסחים פה,ב):
תנן תו בפרק כיצד צולין (שם) החלונות ועובי החומה… וכתב רבינו ירוחם (שם כח ע"א) שנ"ל שבכל זה הוא הדין לבית הכנסת דגגין ועליות אינם בכלל בית והחלונות ועובי הכתלים כלפנים. ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למנין עשרה ולא חילק בכך. וכן כתב בארחות-חיים וזה לשונו כתב רבינו האיי מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה עכ"ל.
נראה להסביר שהדיון בבית-יוסף הוא רק אם צריך להכניס "ראשו ורובו" כפי שחשב הבית-יוסף או מספיק ש"מכניס ראשו" (כלשון מהר"י אבוהב) ו"מראה להם פניו" (כלשון ארחות-חיים) אבל בכל מקרה סיבת הצירוף בכל המקורות הללו נובעת מזה שהאדם (או לפחות ראשו) נמצא בעובי כותל בית הכנסת (כדין "עובי החומה") ולכן נמצא באותו מקום כמו שאר המתפללים, ולא משום שניתן לצרף למניין כשרואין אלו את אלו. וכך עולה מפורשות מלשונו המלאה של מהר"י אבוהב שכנראה לא היה לפני רבים מהאחרונים: "כתוב עוד בא"ו [=בתולדות אדם וחוה לרבנו ירוחם] דהחלונות ועובי הכתלים אמרינן בפסחים שהם כלפנים… ונ"ל שכן הדין בבית הכנסת. ומכאן יראה שמי שיש לו חלון בבהכ"נ ומכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למניין". מבואר במפורש שמהר"י אבוהב למד את דינו מדברי רבנו ירוחם בעניין עובי הכתלים ודווקא במכניס ראשו. והרי הבית-יוסף כתב "וכן כתב ארחות-חיים" משמע שגם ארחות-חיים מתיר אם "מראה להם פניו" רק מצד עובי הכתלים. וכפי שמשמע גם מההקשר בבית-יוסף. וכך נראה גם מדברי מהר"י אבוהב (שם. ונפסק בשו"ע נה,יט) שהעומד על הבימה מצטרף כי היא בטלה לגבי בית הכנסת – (כהסבר הראשון ברשב"א אך לא הביאו), ולא משום שרואים זה את זה (כהסבר השני ברשב"א). וכך נראה קצת מדברי הרמ"א שהוסיף על סעיף יד "גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף (רבנו ירוחם)", משמע שהבין שהסעיף עוסק בשאלה מה נחשב חלק מהבית. זה גם מסביר יותר למה כתוב על החלון "אפילו גבוה כמה קומות"? כי הייתה הווא אמינא שאם החומה הרבה יותר גבוהה ממנו אינו ניכר שהוא בתוך הבית. או שהייתה הווא אמינא שחלון גבוה הוא כבר בכלל "גגין ועליות" שאינם בכלל בית (עי' פסחים (פו,א) "בשלמא החלונות"). כהבנה זו בסעיף יד כבר כתבו אחרונים רבים בדעת הארחות-חיים והשו"ע.16בין האחרונים שהסבירו כך את השו"ע: שו"ת רדב"ז (ב,תרנ); ערך-לחם למהר"י קשטרו (נה,יד בתירוץ שני); שיירי-כנסת-הגדולה (הגהות בית-יוסף נה,ו); מהר"ם בן חביב (שו"ת קול-גדול כג); אליה-רבה (נה,יב); מלכי-בקדש (עמ' קי,ד - קיב,ב); בית-מאיר (או"ח נה); שו"ת זרע-אמת (או"ח י); מאמר-מרדכי (נה,יד); שו"ת משכנות-יעקב (או"ח עה); חיי-אדם (ח"א ל,א) "שמכניס ראשו ורובו"; וכן כתב בשו"ת שאלו-לברוך (או"ח ט). ועי' שו"ת דבר-משה (אמריליו, ח"א סי' י); שלמי-ציבור (עמ' פ,ב-פא,א); ושו"ת משנה-שכיר (או"ח לג).
בסעיף טו פסק השו"ע את דברי הרא"ש שהובאו בטור: "אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, ושליח צבור תוך הפתח, הוא מצרפן". וכתב הבית-יוסף "נראה שלמד כן מדין צירוף לזימון (קצה,ב) שאם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן כמו שיתבאר בסימן קצ"ה בסייעתא דשמיא". לכאורה, נראה מדברי הבית-יוסף שניתן ללמוד מזימון לצירוף למניין, ויש שרצו ללמוד מכאן שהבית-יוסף סובר כרשב"א שגם "רואין אלו את אלו" יועיל במניין כמו בזימון. אולם מהשוואת דברי הבית-יוסף נראה שהוא פסק רק את דינו של הרא"ש, שלמד מזימון צירוף המתייחס למקום, הרלוונטי גם למניין, ולא פסק את דינו של הרשב"א שלמד מזימון צירוף של הגדרת אכילה משותפת, שלא רלוונטי למניין. לכן, גם בסימן נה וגם בסימן קצה לא הזכיר הבית-יוסף שסיבת הצירוף במברך יושב על המפתן, הוא שרואים זה את זה. גם הפרישה (או"ח נה) הסביר שזה דין מיוחד בשליח ציבור העומד על הפתח: "דכיון דכולן דעתייהו עילויה דהאי שהוא מוציא אותן ידי חובתן מצרפינן ליה להאי חבורה ולהאי חבורה והוא מחבר ומייחד להן גם כן וכאילו יושבין יחד במקום אחד וכן הכא בשליח צבור…ודוקא שליח צבור אבל איש אחר העומד על המפתן… לא". וכן משמע בלבושי-שרד (על סעיף טו). וכן פסק למעשה כפרישה בשו"ת דעת-סופר (או"ח ט).
וכך דעת אחרונים רבים למעשה, שלא ניתן להצטרף למניין עשרה כשנמצאים במקומות שונים בהפסק מחיצה, אף שרואים זה את זה, וחלקם כתבו הסברים שונים ליישב או לסייג את סעיפים יד-טו.17בין האחרונים שפסקו הלכה למעשה שלא ניתן להצטרף למניין עשרה כשנמצאים במקומות שונים בהפסק מחיצה, אף שרואים זה את זה: שו"ת רדב"ז (מכתב יד,ח,כ); משמעות ביאור-הגר"א (נה,לא) שכתב שניתן לדחות את כל ראיות הרשב"א; חקרי-לב (חזן, או"ח כח-כט); סידור בית-עובד ("דינים השייכים לאמירת קדיש" לא-מז); פתח-הדביר (נה,ד); ערוך-השולחן (נה,כ) שסייג את סעיף יד לאדם אחד מאחורי בית הכנסת ומראה פניו וכתב "והבו דלא להוסיף עלה"; כף-החיים (נה ס"ק ע, עט); שו"ת שבט-הלוי (ט,כ); ועי' גם דברי הרש"ז אוירבך (הליכות-שלמה ה דבר-הלכה יח) שראיית פנים דווקא היא לעיכובא (וכ"כ ערוך-השולחן), ומה שכתב שם לפקפק על עיקר הצירוף לתפילה בציבור במצב זה.
אולם מגן-אברהם (נה,יב) הסביר שבסעיף יד מצטרף משום שמראה פניו והפנה לדיני זימון. ובהמשך (ס"ק יד) הביא את התירוץ השני של הרשב"א שהעומד על הבימה מצטרף משום שרואים אלו את אלו. גם בסימן קצה (ס"ק ג) הסביר המגן-אברהם שסיבת הצירוף במברך יושב על המפתן, הוא שרואים זה את זה.18וכן משמע בר"ש סיריליאו (ירושלמי ברכות פ"ז ה"ה ד"ה מוקים לאימוריה") לעניין זימון; וכן נקט בחידושי רבי עקיבא איגר לסימן קצה; אך עי' רעק"א נה סעיף טו שמשמע אחרת. וכך משמע בביאור-הגר"א בהסבר השו"ע סעיף יד (אף שבסעיף יט כתב שניתן לדחות את כל ראיות הרשב"א, והבין הביאור-הלכה (הובא לקמן) שהגר"א לא פוסק כרשב"א). גם פרי-חדש (או"ח נה,יג) ופרי-מגדים (אשל-אברהם סי' נה יב,יד) שו"ע-הרב (או"ח נה,טו-כא) נקטו כתירוץ השני ברשב"א והעמידו את הסוגיות ואת פסיקת השו"ע בכל הסעיפים הנ"ל, דווקא כשאין רואין זה את זה. החיד"א (מחזיק-ברכה נה,ח*) נקט שבאופן פשוט "רואים אלו את אלו" אינם מצטרפים למניין כפשטות הסוגיות, ופסיקת השו"ע, אך בשעת צורך הקל (שם יא) לצרף ששה וארבעה בבתים שונים, כשאינם יכולים להתאחד למניין, בשל גזירת המלך מפני המחלה, "ולא יתבטלו מ' יום מלהתפלל בצבור ולא ישמעו קדיש וקדושה" ואפילו בטורח קצת הקל לצרף חמשה וחמשה. המשנה-ברורה (בסימן נה) נראה שנוקט לכתחילה להחמיר כדעת הגר"א ולהקל בשעת דחק וצורך כדעת הרשב"א, פרי-חדש ופרי-מגדים.19עי' משנה-ברורה ס"ק נג, נז, שער-הציון ס"ק נג, וביאור-הלכה ד"ה ולחוץ וד"ה ושליח ציבור. ועי' בסימן קצה (א, ביאור-הלכה ד"ה שתי) שכתב שיותר מסתבר שאפילו בזימון דווקא כשיש בכל חבורה בפני עצמה כדי זימון (כרא"ה, כרשב"ש בשם הרשב"ץ וכגר"א), אך לא ניתן להצטרף לחבורה אחת לזימון אם רק רואים אלו את אלו (כרשב"א שם) ויל"ע. ועי' מה שכתבו בדעת המשנה-ברורה בשו"ת תשובות-והנהגות (א,קסג), ובמכתב הרב צבי שכטר (בנספח). ועי' גם חידושי-רעק"א או"ח קצה). ועי' גם צל"ח (ברכות ח,א); ביאור-הגר"א (נה,כו), שו"ת בנין-עולם (או"ח יג, לא-לג); דברי-שאול - יוסף-דעת (יו"ד שעב,א) במקרה ממגיפת 'החולי רע'; שו"ת שלמת-חיים (או"ח נא); שו"ת משיב-הלכה (לוריא, רסא); שו"ת משנה-הלכות (חלק יא סימן סד).
כאמור, לולא דבריהם של המגן-אברהם ושאר גדולי אחרונים אלו, העמדה זו היא דוחק עצום, נוגדת את פשטי הסוגיות, את דעתם של רוב מוחלט של הראשונים, ואת פשטות הבית-יוסף והשו"ע. הביסוס בדברי הראשונים לשיטה זו הם דברי הרשב"א שאמר את דבריו רק בתירוץ אחד ורק בדרך אפשר (וייתכן שרק בשני חדרים בבית אחד), גרסת הבית-יוסף בספר ארחות-חיים בשם רב האי גאון (ולפנינו כתוב שם להיפך), שכתב שורה אחת ללא הסבר, ושהבית-יוסף עצמו כנראה הבין שקשורה לדין אחר; ויש לדעתם מקור בדברי הראבי"ה שלא פורסם בימיהם.
אולם גם אחרונים אלו לא דיברו על מצב שכל אחד מהמתפללים עומד ברשות אחרת. הם התייחסו למציאות שרוב המניין (או לפחות חצי מניין) נמצא במקום אחד20להקל גם בחמישה וחמישה, כן כתב המטה-יוסף (או"ח ב, יג; הביאו המחזיק-ברכה (נה,ח*) וחלק עליו. אך קצת משמע שסובר שהפרי-חדש יסכים גם כן), אף שכאמור לעיל יש ראשונים שהקלו בחצרות סמוכות דווקא כשהרוב הם במקום אחד. ניתן להעלות כמה הסברים מה מועיל חצי ללא רוב: א. אם לפחות חצי מניין במקום אחד ניתן לומר שיש קביעות מקום חשובה. ב. אין בעיה של רוב שנגרר אחר המיעוט., ומצטרפת לרוב המניין קבוצת מיעוט שנמצאת באותו מבנה (כגון עזרת נשים בבית כנסת) או לכל היותר מחוץ למבנה, ורואים אלו את אלו.21ועי' מהרי"ט (ח"ב יו"ד ד). ועי' מטה-יוסף או"ח ב, יג שחילק בין רשות אחרת לבית נפרד. יש להוסיף שגם לגבי זימון יש הגבלות בצירוף, כגון אם מפסיקה בין המברכים רשות הרבים (רבנו יונה; שו"ע קצה,א) ואפילו שביל היחיד (ט"ז קצה,ב; משנה-ברורה קצה,ז), והגבלות אלו יחולו גם לשיטות המקלות בצירוף למניין.
ה. סיכום הלכה למעשה
דעת האוסרים להצטרף ל"מניין מרפסות", כאשר העשרה עומדים ברשויות שונות היא הדעה המבוססת יותר במקורות. היא תואמת את פשטי הסוגיות, את דעתם של רוב מוחלט של הראשונים, את פשטות הבית-יוסף והשו"ע, ודעת אחרונים רבים. לדעה זו על העשרה להיות במקום אחד, ולא מספיק שרואים אלו את אלו.
יש אמנם כמה מגדולי האחרונים הקדומים שהקלו לצרף למניין כשרואין "אלו את אלו" כמו בצירוף לזימון. אך הביסוס בדברי הראשונים לשיטה זו הם דברי הרשב"א שאמר את דבריו רק בתירוץ אחד ורק בדרך אפשר (וייתכן שרק בשני חדרים בבית אחד), גרסת הבית-יוסף בספר ארחות-חיים בשם רב האי גאון (ולפנינו כתוב שם להיפך), שכתב שורה אחת ללא הסבר, ושהבית-יוסף עצמו כנראה הבין שקשורה לדין אחר; ויש לדעתם מקור בדברי הראבי"ה שלא פורסם בימיהם. בכל מקרה גם אחרונים קדומים אלו לא דיברו על מצב שכל אחד מהמתפללים עומד ברשות אחרת ואף במבנים שונים. הם התייחסו למציאות שרוב המניין נמצא במקום אחד, ואליו מצטרפים אחרים הרואים אותם, שנמצאים איתם באותו מבנה (כגון: עזרת נשים בבית כנסת) או לכל היותר מחוץ למבנה של הרוב. לכן לא ברור שניתן ללמוד מהם ל"מניין מרפסות".
יש להוסיף שגם לגבי זימון לא ניתן להצטרף אם מפסיקה בין המברכים רשות הרבים, ואפילו שביל היחיד, כך שקיימת בעיה נוספת לצירוף מרפסות בבניינים שונים.
לכן לענ"ד דעתם של האוסרים לצרף "מניין מרפסות" היא המבוססת יותר, וגם העושים "מניין מרפסות" ראוי שידאגו לכל הפחות שלא יהיה חשש ברכה לבטלה, ויימנעו מחזרת הש"ץ ומקריאת התורה בברכה, ולדעת חיי-אדם (ח"א ל,א) ומשנה-ברורה (נה,סב) במצב של ספק יש להימנע גם מ"ברכו".22הערת עורך (ימ"י): יישר כוחו של הכותב שהסביר בטוב טעם את שורת ההלכה הנראית בזה, ואכן תמהתי בעניות דעתי על מנהג רבים בתקופה זו לסמוך על דעת יחיד מסופקת ולא לחשוש לברכות לבטלה ע"פ רוב הפוסקים. ויש להוסיף שאף לדעות יחיד אלה, יש לחוש לתקלה מצויה ב'מנייני מרפסות', שקשה מאוד להקפיד שהמתפללים יעמדו על מקום אחד במרפסת כל משך התפילה מבלי לנוע אנה ואנה, ולא מכל מקום במרפסת נראה המתפלל לעיני העומדים במרפסות האחרות, ונמצא המניין מתבטל לכו"ע ואין איש שם על לב. יש שטענו שע"פ דעה זו הרי הרווחנו תפילה בציבור בשעת צרה זו, אך יש להביא בחשבון גם הלכות אחרות בדיני תפילה העלולים להיפגע מצורת תפילה זו, ולחשב שכר כנגד הפסד: א. פעמים רבות נגרמת מאילוץ זה תפילה באופן לא נוח, בגשם ובשמש וכדו', המקשה על הכוונה ועל קצב ראוי, ושמא מוטב היה לקבוע את מקום התפילה על פי התנאים המתאימים לכל אחד במצבים אלה. ב. פעמים רבות כיוון התפילה אינו כנגד קיר כלשהו אלא מול הנוף הפתוח, ואין להתפלל כך (שו"ע צ,ה). ג. כמו כן מצויות בעיות של חוסר צניעות או הפרעות שונות ממרפסות אחרות וכדומה. ואמנם נקודות אלה מצויות לא אחת גם בשגרה, ואכמ"ל, אלא שבענייננו יש בכך כדי לשקול שנית את הרווח בתפילה בספק מניין שלכו"ע אינו חיוב, לעומת הפסד בהלכות תפילה אחרות.
