קניית רשות משר העיר לעניין עירוב

א. חיוב שכירת רשות מנכרי

בכל ערי הארץ ומושבותיה, וכן בערים רבות בתפוצות ישראל, מתקינים 'עירוב חצרות' המאפשר הוצאת חפצים מרשות לרשות. העירוב מקשר בין הבתים הבנויים סביב חצר משותפת ובין הבתים הללו לחצר, בהתאם למבנה הבינוי המקובל בתקופות קדם שחצר משותפת לבתים רבים. במקביל ל'עירוב חצרות' קיים 'שיתוף מבואות' שהם זהים לחלוטין, אלא שכאן המבוי (=הרחוב) משותף לחצרות הפתוחות אליו מכל סביבותיו.

היטיב להבהיר בערוך-השולחן (שפו,א):

המבוי לחצרות כחצר לבתים… כשם שעירובי חצרות מערב כל בתי החצר כך שיתופי מבואות משתף כל חצירי המבוי. ולמה בחצרות נקרא עירוב ובמבואות נקרא שיתוף? כדי לקצר בדברים וליתן סימן במה אנו מדברים, דאל"כ היינו צריכים בכל פעם לומר עירובי חצרות עירובי מבואות, ולכן קבעו שם עירוב לחצרות ושיתוף למבואות. וכשנאמר 'עירוב' ידענו שאנו מדברים בחצרות, וכשנאמר 'שיתוף' ידענו שאנו מדברים במבואות. וגם שם שיתוף הוא יותר כולל משם עירוב, ולכן במבוי שהכמות יותר גדול מהחצר קראוהו בשם שיתוף.

לב העניין הוא יצירת שותפות בין כל בתי החצר, או חצרות המבוי, ע"י הנחת מזון משותף במקום שמוסכם עליו כי הוא משותף לכל הדיירים הרלבנטיים. יתר על כן, חובה שכל הדיירים אכן ישתתפו יחדו, ואם –

אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים אוסר עליהם. מה תקנתם? יבטל להם רשותו, שיאמר: רשותי מבוטלת לכם או קנויה לכם. ואין צריך לקנות בקנין סודר. ויכול לבטל אף משתחשך… (שו"ע או"ח שפ,א).

ביטול רשות זו, או הקנאה באמירה בלבד, אמורה ביהודי ששכח. מאידך בנכרי אין ביטול רשות אלא שכירתה ממנו דוקא. אך גם פעולה זו איננה שכירות 'מלאה' אלא 'סמלית' במידה רבה, והיא קרויה בגמרא (עירובין סב,ב) "שכירות רעועה" המתבטאת גם אם נעשתה שלא בהליכי קנין או השכרה רגילים. כך נפסק בשו"ע (שפב,א):

אינו מועיל שיבטל העכו"ם רשותו אלא צריך שישכירו ממנו… וא"צ לפרש לו שהוא להתיר הטלטול, וא"צ לכתוב שום כתיבה על השכירות…

שוכרין מעכו"ם אפילו בפחות משוה פרוטה. ומותר לשכור ממנו בשבת…

בטעם הדבר מסכם בעל ערוך-השולחן באריכות כדלהלן (סי' שפב):

דמעיקר הדין אין דירת הכותי אוסר על הישראל אלא שחששו חכמים שלא ילמוד ממעשיו… ושמא תאמר איזה תועלת הוא שלא ילמוד ממעשיו בכדי שיצא משם כיון שהתרת לו ע"י שכירות? ביארו בגמ' (סב,א) דדבר זה לא יגיע להישראל בנקל משום דהכותי חייש לכשפים, ולא ירצה להשכירו ע"ש.

ורש"י ז"ל פי' שם טעם אחר, וז"ל: שמא ילמוד ממעשיו הטריחוהו והפסידוהו חכמים לישראל הדר עמו כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת ויצא משם עכ"ל. ורבינו יהונתן שעל הרי"ף כתב בזה"ל: כדי שלא ילמוד ממעשיו החמירו והצריכום שישכור מהם הישראל, והוא לא ירצה להשכירו מפני שיחוש לכשפים, ויאמר בלבו אני רוצה לתת לו חלקי במתנה ועם כל זה אינו רוצה לטלטל בו עד שאשכיר לו בפחות משוה פרוטה בודאי לכשפים הוא מתכוין, ולא ישכיר לו ומתוך כך יצא הישראל מביתו ולא ילמוד ממעשיו עכ"ל.

וכל הדברים סותרים זא"ז לכאורה. אמנם דכל דברי חכמים קיימים…

למה יחוש הכותי לכשפים, וכי שכירות הוי דבר שאינו נהוג בבני אדם? אלא דהענין כך הוא דחכמים התירו שכירות זו בשכירות רעועה ובפחות משוה פרוטה כמו שיתבאר, והכותי יודע שפחות משוה פרוטה לא נחשב ממון אצל הישראל, ועכ"ז אין רצונו של הישראל רק בשכירות זו ולא במתנה. והישראל אינו רוצה במתנה מפני שכן תקנו חכמים דדוקא שכירות. אבל הכותי לא יבין למה הוא כן, הרי פחות משוה פרוטה הוי כמתנה? ולמה לא יחפוץ במתנה ורק בשכירות פחות משוה פרוטה? ולפיכך יחשוד הכותי שיש בזה חשש כשפים.

האמנם הא תינח כשישכור ממנו בפחות משוה פרוטה יחוש לכשפים, אבל מה נעשה אם ישכור ממנו בפרוטה וביותר מפרוטה, הלא מעתה לא יחוש לכשפים? ולזה בא רש"י ז"ל לפרש דזה יקשה בעיני הישראל ליתן שכר גמור בכל שבת ושבת וממילא יצא משם. כלומר דהכותי כשיראה שנותן מעות גמורים בעד זה לא ישכיר לו על הרבה זמן אלא על שבת אחת, ובשבת הבא יבקש עוד מעות וממילא שיהיה קשה על הישראל ויצא משם [כנלע"ד].

הסברות נראות תמוהות, וסוף דבר אין לנו אלא לציית לגזירת/תקנת חכמים לשכור את מקומו של הכותי, כ'שכירות רעועה' ועמוסת קוּלות ו'הערמות' (=תקנות ציבור).1ראו מאמרי בתחומין כא "הערמות הלכתיות כתקנות ציבור" (עמ' 209). מ"מ, כל ענין זה של שכירת רשות הנכרי מתבסס על הנחת יסוד שמעיקר הדין אין הנכרי מעכב בעירוב. ובגמ' שם (עירובין סב,א) נימקו:

חצרו של נכרי הרי הוא כדיר של בהמה.

והכל נעשה רק במגמת הרחקת יהודים ממגורי נכרים, שלא ילמדו ממעשיהם.

ב. 'שכירות רעועה' וקולות מפליגות

ה'קולות המפליגות' בענין השכירות מנכרי באות לידי ביטוי גם בהלכה שניתן לשכור לזמן ממושך, לשנים רבות. ואם הנכרי השכיר בתוך תקופה זו לאחר "די בשכירות הראשון" (שפב,ח). במשנ"ב (שפב,כט) מביא ש"ה"ה אם מכר לאחר… ויש מחמירין במכר". ובשה"צ (אות ל) סיכם "ולכתחילה בודאי נכון להחמיר לשכור מהלוקח (=השני)".

ואם מת הנכרי בתוך תקופת השכירות הביא במשנ"ב (שפב סקכ"ו) בשם הט"ז שנתבטלה השכירות,

אבל לפי מה שהסכימו האחרונים… אפי' מת לא נתבטל השכירות ואפי' היורש עומד ומוחה. וכ"כ הא"ר ועוד הרבה אחרונים. 

קולא משמעותית ביותר היא האפשרות לשכור גם מ'שכירו ולקיטו', ואפילו מ'שכירו ולקיטו' של 'שכירו ולקיטו', וגם שלא בהסכמת בעל הבית, "אע"פ שהוא מוחה" (שפב,יא). וביאר במשנ"ב שם ס"ק לג ולד:

פי' 'שכיר' לעבודת כל השנה. 'לקיטו' לימות הקציר'…

'אע"פ שהוא מוחה' כיון שמעיקר הדין אין דירתו אוסרת, אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו הקילו בה להיות אפילו שכירו נחשב לענין זה כבעה"ב.

'שכירו ולקיטו' היכול להשכיר רשות אדוניו (גם ללא ידיעתו ואפי' בניגוד להסכמתו) הוא מי שיש לו "רשות להשתמש בכל הבית" (משנ"ב שם סקל"ה), ולפיכך יכול לתת רשות לאחרים להשתמש במקומו. הוי אומר, השכירות האמורה כאן פירושה זכות השתמשות.

קולא נוספת בענין השכירות 'שכירו ולקיטו' היא שהשכירות תקפה גם אם אותו פועל-שכיר נוטל השכר לעצמו ולא מעבירו לבעה"ב (משנ"ב סקמ"ז בשם א"ר). דין זה מקורו בקניה מ'גזבר המלך' (שפב,יד ברמ"א) "דמסתמא אין המלך מקפיד על ד"ז" (מג"א).

ועוד, אם שכרו לזמן מוגדר מ'שכירו ולקיטו' השכירות קיימת "עד תום הזמן" גם אם אותו שכיר-משכיר סולק מתפקידו. "וה"ה כשמת" (משנ"ב שם סקמ"ה בשם ח"א וש"א).

ג. קניית ה'מבואות' מ'שר העיר'

 כבר הזכרנו כי במקביל לעירובי חצרות יש לבצע שיתוף מבואות, דהיינו כל החצרות הפונות לרחוב (=מבוי) משותף. גם שם צריך לשכור רשותו של נכרי הדר במבוי. בהקשר זה מובא לראשונה הביטוי "שר העיר", כמי שנחשב בעל הבית וניתן לשכור ממנו כל הרחובות והמבואות. כך הוגדר בשו"ע כוחו של 'שר העיר' בנד"ד (שצא,א):

אין מספיק במה שישכור [=החצרות] משר העיר… בד"א בשר שאין הבתים שלו וגם אין לו רשות להשתמש בבתי בני העיר כלל אפי' בשעת מלחמה (משנ"ב: אלא מתנהג עפ"י יועצי המדינה). אבל במקום שכל צרכי העיר אינם נעשים אלא ע"פ השר או הממונה שלו, ודאי ששכירות מהשר ההוא או משכירו ולקיטו מהני שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם

רמ"א: י"א… לטלטל במבוי יכול לשכור משר העיר, שהרי דרך המבוי הוא של שר העיר ויכול לסלק כל האינם יהודים משם.

ואכן מזה דורות רבים המנהג הוא לשכור 'קניה מרוכזת' מ'שר העיר', מטעמי נוחיות, ולא מכל נכרי בפנ"ע, ולא שמענו מימינו מי שנוהג אחרת. כאמור בשו"ע ניתן לשכור גם מ'שכירו ולקיטו' של השר, דהיינו מי מפקידיו ומשרתיו. מיתווה זה בנוי על ההנחה שיש ל'שר' או לפקידיו בעלות מסוימת בכל חצר, בכל מבוי ובכל בית ("להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם"). בעלות קלושה כזו מספיקה לענין קנית רשות לעירובין כפי שנתבאר בתחילת המאמר שדי ב'שכירות רעועה'.

אחרונים דנו ביכולת זו של 'שר העיר' במושגי מאות השנים האחרונות. בעל-התניא בשולחן-ערוך שלו (שצא,ב) פקפק ב'בעלות' זו ב"קצת עיירות" שאינם תחת שלטון שר או מלך:

ואפי' בשעת מלחמה אינו נעשה עפ"י השר אלא עפ"י עצת והנהגת יועצי המדינה, כמנהג קצת עיירות שאין למלך ולשר עליהם שררה ושולטנות כ"א לגבות מסים ידועים ולשפוט משפטיהם. אבל שאר צרכי העיר אינם נעשים רק עפ"י יועצי המדינה ומנהיגיה. אבל עיירות שצרכיהן אינם נעשים אלא עפ"י המלך או השר… מועיל שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתם בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם.

החכם-צבי (סי' ו) בעיר שהרי בעלות זו היא רק בשעת מלחמה וזו איננה מתרחשת תמיד, ואיה סמכותו? ותשובתו:

[שבידו] לעורר מדנים ומלחמה עם שכנין בכל שעה שירצה ואין בני המדינה מעכבין עליו. לאפוקי אם אין בידו בלבד בלי רשות אנשי העיר לערוך מלחמה, בודאי אין כוחו יפה להשכיר רשותן.

אכן, במציאות ימינו קשה יכולת המושל "לעורר מדנים ומלחמה" איננה קימת בפועל.

והנה בעל ערוך-השולחן (שצא,ד) הציע לשכור מהעיריה (=בתי פקודות) שיש להם בעלות ורשות להתערב ברחובות ובשווקים, ולא לבתי משפט או לשוטרים:

עכשיו שע"פ פקודת הקיר"ה יש בכל עיר ועיר בתי פקודות שמעיינין בענייני העיר ובכל צרכיה… וע"פ פקודתם נעשים בנייני הבתים והחצרות, והם הבעלים על השווקים והרחובות, יכולים לשכור מהראש של פקודת העיר או משכירו ולקיטו. אבל לבתי המשפט או לבית השוטרים אין שייך ענין זה… ולכן עתה השכירות מבית פקודת העיר.

ובערים הקטנות יש בכל מקום איזה ממונה מן המלכות שאליו יפנו כל ענייני העיר, והוא מוסרם לעיר המחוז, ושוכרין ממנו או משכירו ולקיטו…

החזו"א (עירובין פב,ט) מצדד בשכירות משוטר העיר, אך לא מצד בעלותו של  הממונה עליו אלא משום שהוא יכול להכנס לכל חצר "לצורך הממשלה" ולעכב אנשים ברחובות:

נהגו לשכור את כל העיר משוטר העיר. ונראה דלאו מטעם שכירות מהמשכיר אתינן עלה, דלעולם לא הופקעו הקרקעות מהיחידים להמושלים, ואין השוטר שליח כלל להאי שכירות. אלא משום דחשיב כשכירו ולקיטו שיש לו רשות בכל חצר לצורך הממשלה וליכנס שלא ברשות, ונמצא דהוא עצמו הוי כשאל דוכתא בחצר ושוכרין ממנו.

ורחוב העיר גם כן שוכרין ממנו, דחשיב דיש לו יד בכל חלקי הדיורין והוי כשכיר ולקיט, כיון דיש לו יד לעכב על העוברין לצורך… ולפ"ז לא מהני שכירות רק לזמן שהוא על משמרתו, וכשעבר בטלה שכירותו. וצ"ע.

בעל ארחות-שבת (הרב יצחק רובין, פרק כח הע' קמח) מביא בשם גדולי זמננו:

דעת הגרי"ש אלישיב [שליט"א] זצ"ל שלא לסמוך על השכירות מהממשלה או מהעירייה משום שאין להם זכות להניח חפצים ברשויות התושבים. והגרש"ז אויערבאך זצ"ל היקל בזה, וציין לשו"ת גינת ורדים כלל ג' סכ"ב שהאריך בזה והסיק שאם בשעת חירום יש לשלטון זכות להשתמש ברשויות התושבים אזי יכול השלטון להשכיר את רשותם אם בידו לעורר מדנים וליצור מצב של שעת חירום. וגם בימינו, אף שאין לאדם אחד מסוים סמכות ליצור מצב של שעת חירום מ"מ לשלטון בכללותו ישנה הזכות הזו, אם יסכימו האנשים המוסמכים לכך, ולכן אפשר לשכור מפקידי השלטון, כגון מהמשטרה.

בדברי הרש"ז אוירבך שמענו לענ"ד דבר חידוש, והוא החלפת המושג 'שר העיר' כאישיות  פרסונלית ב'שלטונות' שהוא הממשלה בכללותה. לשלטונות יש פוטנציאלית זכות בבתי התושבים לעת חירום ויש בכוחם אפשרות פוטנציאלית להכריז על מצב חירום. הפקיד שממנו שוכרים את הרשות איננו 'שכירו ולקיטו' האישי של 'שר העיר' אלא פקיד ממשלה שיכול להישלח לבתי התושבים, כמו מטרה.

מעין הדברים הללו מצאתי בתשובת הר-צבי (או"ח ח"ב סי' יז):

מלך שמת אם צריך לשכור רשות מחדש, וכמוש"כ הט"ז (שפב ס"ק ט ובסימן שצא ס"ק ג) החכם-צבי (בסימן ו) ובתשובות מהר"ם שיק (או"ח סימן קפב) וכ"כ בתשובות גינת ורדים ועוד מהאחרונים. לכאורה היה נ"ל לחלק בין מלך שיש לו רשות לעשות המלחמה ולהעמיד חיילות בבתים באופן שהמדינה כולה שלו היא. וכבר הזכיר הב"י לחלק בין שר המדינה שאין לו רשות להושיב אנשי מלחמה וכלים בהבתים, דלא מהני השכירות ממנו (יעוין בס' שצא בב"י).

ולפי"ז י"ל דכל הני פוסקים הקדמונים והאחרונים, הם דברו במלכי זמנם שהיה להם כח שלטון לעשות כרצונם, אבל מלך זה וכי ידיו עושות מלחמה או שוברות מלחמה – אין לו שום כח מצד עצמו, והכל נעשה ע"פ מועצת השרים והוא אין לו רק שם מלך לכבוד לבד, ובאמת הוא פקיד ככל שאר הפקידים ואין הכרעה כלל אם הוא חי או לא. כח הממשלה מסורה ביד מועצת המדינה והוא בעצמו אינו אלא כמו שכירה ולקיטה של ממשלת העם, ולכן היה אפשר להקל שלא להצריך שכירות מחדש. שוב מצאתי בתשובות מנחת אלעזר (ח"ד סי' יד) שמחלק כן שאפשר להקל במלכים כאלה. אמנם מהיות טוב בודאי המחמיר תבוא עליו ברכה.

הוי אומר, דוקא משום שהמלך איננו 'בעל-הבית' והוא כפוף לשלטונות ("מועצת המדינה"), וזו אינה בטלה לעולם, לכן פקיד הממשלה שהשכיר – שכירותו קימת גם אם הודח ממשרתו. דומה אין הדברים עולים בקנה אחד עם דברי החזו"א שצוטטו לעיל "לא מהני שכירות רק לזמן שהוא על משמרתו, וכשעבר בטלה שכירותו. וצ"ע".

באור-לציון ב הערות פרק כג,יג כתב:

נהגו לשכור משוטר העיר (והוא הדין כשרב העיר שוכר ממושל העיר, וכיום הרבנות הראשית שוכרת משר הפנים ומשר הבטחון), הו"ל כשוכר משכירו ולקיטו דמהני. ושוטר העיר דינו כשכירו ולקיטו. וראה בחזו"א עירובין פב,ט.

באורחות-שבת שצוטט לעיל, באותה הערה, הביא עצה מחודשת לענין השכירות:

ויש נוהגים לשכור את רשות הנכרים מחברת החשמל, כיון שיש לחברה זו בכל בית שעון המודד את זרימת החשמל, ושעון זה שייך לחברה, נמצא שדין חברת החשמל כשכירו ולקיטו. אלא שיש דנים על שכירות זו, שאפשר שאין דין שכירו ולקיטו נוהג בכה"ג שיש לו זכות להניח חפצים רק בחצר ולא בבית הנכרי. אמנם בחזו"א סי' יח סק"ד מבואר דס"ל דסגי במי שיש לו זכות בחצר. וכן לכאורה נראה מלשון הביה"ל סי' שפב סעי"א בשם ספר עצי-אלמוגים. ועפי"ז יש מקילים לשכור את הרשות מחברת החשמל.

בענין משך זמן השכירות מנכרי כתב במשנ"ב (שפב ס"ק מח) בשם תשובת בית-שלמה:

יש להזהר שלא לשכור משר העיר או ממשרתיו רק על זמן, שלפעמים נסתלק ובטל השכירות. ושיעור הזמן הסכימו הרבה אחרונים דיוכל לשכור על זמן ארוך ורב, אך לכתחילה טוב שלא לשכור רק עד 20 שנה.

ובשער הציון בשם פמ"ג שם: אפי' עד עולם!

כלומר, מעיקר הדין אין גבול לשכירות והיא יכולה להיות נצחית. כנראה על סמך הסברות הנ"ל שהשלטון קיים, וגם אם השכיר והלקיט שהשכיר איננו בתפקיד – אך זכותו היתה להשכיר לעולם. הנה לנו קולא מפליגה נוספת בהלכות אלו. בפועל, כנראה התקבל נוהג להסתפק בעשרים שנה, כדי להקטין את המוזרות המפליגה. וראו להלן בקשר למקובל בישראל  בדורותינו.

ד. שכירות מחילוניים

בעיה נוספת ו'דרמטית' קיימת בסוגיא זו בקשר למגורי חילוניים בתוך העירוב. הנה קי"ל בשו"ע (שפה,א):

'צדוקי' שלא מודה בתורת עירוב לא מצטרף. וצריך לבטל או להשכיר.

יהודי מומר לחלל שבתות בפרהסיא, ואפי' אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כע"א [וצריך דוקא להשכיר]. ואם אינו מחללו אלא בצינעא, אפי' מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות.

הוי אומר: צריך שכירת רשות מכל החילוניים! הדבר מעורר תמיהה במידה מסוימת כי ביחס לנכרי נזכר שמועילה שכירות רעועה, וכן משכירו ולקיטו של שר העיר וכד', משום שדירתם כדירת בהמה(עירובין סב) וקשה מאד לקבל הגדרה זו על יהודי. וצ"ל שעשאוהו כנכרי למרות שחלקם איננו בגדרי 'מומר' והבעיה היא רק שאינם מודים בתורת עירוב. וצ"ע. וראו במשנ"ב (סק"ד) וביה"ל שכתבו שאחרונים דנו האם ההגדרה של מומר כאן שוה או שונה מדיני תורה אחרים.

בשאלת החילוניים לענין עירוב בזה באריכות בחלקת-יעקב (או"ח קפב):

בנזר-ישראל (סי' נז) כתב צריך לשכור הרשות מהממונה לפקודי החיל, וכן עשה בעל ישועות-יעקב בלבוב שקנה מאיש יהודי הממונה על החייל הנקרא קאפראל. יש לעיין דהא באמת שכירות הלזה היא שכירות רעועה, וגרועה עוד יותר ממכירה דהערמה… והטעם דמבואר בגמ' ס"ב דדירת עכו"ם הוי כדירת בהמה ולא שמה דירה... לא כן אצל ישראל מחלל שבת,… אבל הלא חזינן בכל תפוצות ישראל שמתקנים העיר על ידי עירובין וקונין הרשות משר העיר או מעבדיו וזה מהני, אף שיש בתוך העיר גם כן ישראל מומרים למיניהם באופנים שונים… וע"כ כסתימת הפוסקים כיון דאמרו סתמא מומר לחלל שבתות ואף באיסור דרבנן דינו כעכו"ם לענין עירוב ואף לקולא… משמע דאף משכירו ולקיטו ואף שכירות רעועה…

מה נעשה עם ישראלים כאלו אשר הם שומרים שבתם בשוק, ואינם מחללים בפרהסיה ועם כל זה אינם מודים בעירוב, דבעונה"ר יש כמה כאלו. ומפורש בסי' שפ"ה במחבר, ומבואר בבירור יותר ברמב"ם פ"ב דעירובין הל' ט"ז וז"ל כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו, לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעכו"ם, אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר וזו היא תקנתו עכ"ל, וכי אנו הולכים לכל אחד מהם שיבטלו רשותם? ובעוה"ר הם שכיחים כמעט בכל הקהלות…

…ואף אם נסמוך על שיטת הפוסקים בסי' ש"פ דאף בישראל מהני שכירות הרשות, יעוי' מג"א שם, מכ"מ כיון דישראל גמור הוא ודירתו דירה לא מהני שכירות רעועה, רק שכירות מעולה. וזה שאנו שוכרין משר העיר או מעבדיו, ועל כמה שנים בשכר מועט, זה ודאי מקרי שכירות רעועה. ולעיל בתשו' זו ס"ק א' הבאתי דברי הנזר ישראל בשם שו"מ, דשכירות משר העיר מהני אף למי שאינו מודה בעירוב והוא ישראל… ואפשר לומר טעמו של דבר לפע"ד כיון שחל הקנין שאנו קונים מהשר לענין בתי העכו"ם חל נמי על בתי ישראל ודוק [=מיגו].

ואכן הנצי"ב בשו"ת משיב-דבר (א,כו) החמיר בזה לענין יהודים חילוניים:

גזרת חכמים הוא כדי שלא ידורו במקום עו"ג כדי שלא ילמדו ממעשיו ע"ש מש"ה אפשר להקל, משא"כ בדיורים ישראלים שאינם מודים בעירוב שאוסרים עפ"י ד"ת לא מהני שכירות משר כזה, ע"כ לא מהני העירוב ושיתוף שמה. ומ"מ מותר לישא ברחוב ובחצר רק שלא יהא הכלים ששבתו בבית, ואם בעל נפש הוא, לא ישא את המפתח של החצר לבית.

גם בשו"ת בצל-החכמה (ב,כב) כתב שלמעשה אין להקל, וחילק בסוף דבריו בין מומר במזיד שדינו כעכו"ם לכל דבר "אבל כזה כמעט לא נמצא", והדרינן לדינא דלא מהני ביה שכירות רעועה, שהרי אין דירתו כדירת בהמה:

ועיי' שו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' ו') ע"ד שתקנו העיר בעירוב… וזה מהני גם לגבי מי שאינו מודה בעירוב דלא גרע מנכרי ע"ש. אמנם למעשה אין להקל בזה, עיין שו"ת תשורת ש"י (מהדו"ק סי' שי"ח וע"ש גם בסי' שכ"א) מזה. ועיין גם שו"ת לבושי מרדכי (חאו"ח סי' ע')… למעשה אין לנטות ממש"כ בשם גדולי האחרונים הנ"ל.

ועיי' שו"ת מי-יהודה (חאו"ח סי' ל"ז) שכ' שם באמצע התשו' שצריכין לשכור מהם רשות, ומוסיף דכיון דמ"מ ישראל הוא ואינו נהרג על פחות משוה פרוטה, זכרון יהודה (חאו"ח סי' צ"ט) מצריך לשכור ממנו רשות ובשכירות מעולה דוקא כיון שדירתו דירה ואינו דומה לעכו"ם שאין דירתו דירה ולכן מהני ביה שכירות רעועה. עוד כי שם דבמומר שבודאי עושה במזיד ואינו בוש משום אדם לעשות בפרהסיא ממש וקים לן בו שלא יעלה בלבו שום הרהור חרטה וגם שכבר התרו בו תוך כ"ד, בזה דינו כעכו"ם ממש לכל דבר, אבל כזה כמעט לא נמצא ע"ש.

ה. הנוהל במדינת ישראל

בשנים תשמ"ג-תשנ"ג (83-93) כיהנו הרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו זצ"ל כרבנים הראשיים לישראל. בתוך תקופה זו2השנה והתאריך לא התבררו לי. המסמך התקבל מלשכת הרב הראשי דוד לאו, במסגרת פעלו לחדש את השכירות בתשע"ו. ראו להלן. גם אם קניית זכות זו היתה בשנה האחרונה לכהונת הרבנים שפירא ואליהו (תשנ"ג) היא פקעה כעבור 20 שנה, בתשע"ג. הוי אומר, לפחות 3 שנים חלפו (ומסתמא יותר) ללא עירוב תקין.  הם שכרו זכות משרי הפנים  והבטחון למשך 20 שנה לטובת עירובי חצרות ושיתופי מבואות.

1. הרבנים שפירא ואליהו

אנו החו"מ משכירים להרבנים הראשיים לישראל, הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו שליט״א, ולכל אחד מהם לחוד, ולכל מי שבא מכוחם, זכות בבתים ובחצרות וכן במבואות ובדרכים ובקרקעות שבכל מדינת ישראל ובכל השטחים אשר תחת ממשלת ישראל, להניח שם חפץ כלשהו למשך עשרים שנה מהיום ________________ כמבואר בחז״ל ובשו״ע ובפוסקים.  

קבלנו עבור השכירות סכום מסוים.

ועל זה באנו על החתום ביום  _______________

ד"ר יוסף בורג, שר הפנים                                                                                                                               משה ארנס, שר הבטחון

2. הרב דוד לאו

בחודש שבט תשע"ו, כעבור למעלה מ-20 שנה, פנה הרב הראשי לשר הבטחון ובטחון-פנים דאז, משה (בוגי) יעלון וגלעד ארדן, וכן למפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, בבקשה דלהלן שנחתמה ע"י ראש לשכתו ישראל הנאו.3נמסר מלשכת הרב לאו ע"י עוזרו הרב רפאל פרנק. לדבריו הסתפקו בחתימתו של מפכ"ל המשטרה בלבד. יושם לב לנועם דברי ההסבר. כמו כן שכירת הרשות מוגדרת כיצירת בעל-בית משותף. בולטת גם ההתעלמות, מטעמים מובנים, בהצגת לב הבעיה כתוצאה ממגורי נכרים בעיר, וכן יהודים "שאינם מודים בתורת עירוב". אכן, גם אם כולם היו יהודים וניתן להמיר 'שכירת רשות' ב'ביטול רשות' – זה בלתי מעשי ולכן ההסבר הניתן ע"י הרב הראשי משכנע ותקף.

אחד מאיסורי השבת ששומרי השבת מקפידים עליו, הוא האיסור להוציא חפצים מרשותם הפרטית לרשות הרבים. היות שהערים מתקופת חז״ל גדלו והתרחבו והמציאות היא שאנשים יוצאים מביתם לבית הכנסת ולהתארח אצל חבריהם, ובדרכם עוברים עם חפצים ברחוב העיר או שצועדים עם עגלה ובה תינוק, דבר שאינו אפשרי על פי ההלכה, תקנו חכמים תקנה בשם "עירובי חצרות". תקנה זו הופכת את המושג "כולנו בסירה אחת" לעובדה, כאשר את העיר/היישוב מקיפה גדר, או חוט מתוח מעמוד לעמוד, ובכך הופכים כל בתי העיר כחדרים בדירה אחת. במצב כזה מותר יהיה ללכת עם חפצים/עגלת תינוק ברחוב, שהוא כעין פרוזדור בין החדרים בדירה…

תקנה זו עוזרת רק כאשר ישנם דברים משותפים לכל הדיירים בתוך תחום זה, ואז נחשבים כל בתי העיר כדירה משותפת אחת. אחד הביטויים לשיתוף זה הוא הגדרת בעל בית אחד, שכפי שבדירה יש בעל בית אחד לכל הדירה, על כל החדרים שבה, כך גם לעיר צריכים להגדיר שיש מי שהוא המשתף את כל תושבי העיר לרשות אחת, לצורך טלטול בשבת.

בעת היות העם היהודי גולה מארצו היה "שר העיר" משכיר לרב המקומי את הרשות, בתוקף מעמדו כאחראי על העיר, דבר שכמובן אינו גורע מבעלות כל אחד ואחד מהדרים בעיר. היות שזכינו להקמת מדינת ישראל, פנו הרבנים הקודמים, אל השרים הנוגעים בדבר, קודמיכם, ועל מנת לעמוד בתנאי ההלכה "שכרו מהם רשות", כדוגמא המצורפת למכתב זה, ובכך אפשרו את קיום העירוב ואת תנאי החיים היומיומיים של שומרי מצוות בישראל.

3. מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך

כאמור (בהערה), היחיד שנעתר מיידית הוא מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב רוני אלשיך חובש הכיפה. במסמך זה מוזכר כי ההשכרה מיועדת לטובת "יהודים המודים בתורת עירוב", וכך חתם על הנוסח דלהלן:

אני הח"מ, רנ"צ רוני אלשיך, בתוקף תפקידי כמפכ״ל משטרת ישראל, מאשר בזה שאני משכיר לרב הראשי לישראל, עבור כל היהודים המודים בעירוב אשר גרים בישראל, זכות בבתים ובחצרות במבואות בדרכים ובקרקעות של כל מדינת ישראל ובכל השטחים שתחת ממשלת ישראל, שיהיו רשאים להניח שם חפץ כלשהו.

השכירות היא לתקופה של עשרים שנה מהיום, לכל השטח הנ״ל, ולכל שטח אשר יתווסף לעיר ולמחוז תוך השנים הללו. לכל המודים בעירוב הגרים בה כעת, ולאלו אשר יתוספו תוך השנים. זאת בכדי שאלו האוסרים ומעכבים בעירוב לא יאסרו לטלטל ולהוציא מרשות לרשות בשבת קודש, כמבואר בחז״ל ובשו"ע אורח חיים סימן שפ״ד.

עשיתי קניין ראוי על פי ההלכה.

ועל זה באתי על החתום ביום כ״ד אדר ב' תשע"ו(3.4.2016).

רב־ניצב רוני אלשיך, מפכ״ל המשטרה

4. הרב אריה שטרן, רבה של ירושלים

הרב אריה שטרן יזם באותה שנה, תשע"ו (2016), תיקון לחוק "תפיסת מקרקעין בשעת חירום – תיקון שכירת רשות לצורך עירוב שבת". התיקון הוא תוספת משפט אחד לחוק המקנה סמכות לרבנות הראשית לתפוס מקרקעין בשעת חירום:

על אף האמור תיחשב מועצת הרבנות הראשית לישראל… לרשות מוסמכת לענין חוק זה, וסמכויותיה יקבעו בתקנות שיתקין שר המשפטים.

בדברי ההסבר מוזכרים הנכרים כ"מונע משכניו לקיים את המצווה", אך לא היהודים ה'חילוניים' שאינם מודים בתורת עירוב:

מטרת הצע"ח זו לעגן בחוק את הסדר 'שכירת רשות' הנוהג בישראל מקום המדינה ועד ימינו, וזאת באמצעות הסמכת מועצת הרבנות הראשית לישראל כידו הארוכה של הריבון במדינת ישראל, המהווה מרכיב דומיננטי במצות 'עירובי חצרות ושיתופי מבואות'.

 לדעתי, ההצעה הזו איננה בהירה דיה, מה סמכותה של הרבנות הראשית, ומידי מי היא 'שוכרת רשות'. הצעת חוק (לדעתי שלא במסגרת 'שעת חירום', ראוי שתגדיר כי לממשלת ישראל כגוף יש זכות בכל בית, חצר ורחוב, כזו המקנה אפשרות לערב בין כל ה'אלמנטים' הללו לצורך עירוב שבת. אין צורך בכלל בקניית זכות או רשות כי מלכתחילה הכל שייך לגורם אחד, הממשלה. כמובן שלא חקיקה כזו יש צורך בניסוח מדוקדק שיתקבל ע"ד פוסקי הדור (בדומה ל'היתר המכירה' או ל'היתר עיסקא' וכד'). וראו בהערה 1 שבה הפנינו למאמרנו בתחומין כא על 'הערמות הלכתיות כתקנות ציבור'.

ו. סיכום והצעה

1.   הלכות עירובי חצרות, שהן מדרבנן, משופעות בקולי-קולות מפליגות.

2.   כדי להוציא חפץ בשבת מבית פרטי לחצר משותפת, לבית אחר או לרחוב, יש צורך בהקפת כל המרחב ב'גדר' (חוט העירוב) ובאפשור (מתן 'זכות') לכל הדיירים להשתמש בכל מקום. יהודי יכול 'לבטל רשותו' לטובת כולם. מאידך, מנכרי הכרחי לקנות ('לשכור') זכות זו.

3.   הליכי הזכייה מנכרי כוללים פרטים רבים המוגדרים כ'שכירות רעועה'. אפשר למשל לזכות מידי 'שכירו ולקיטו' (פקיד, שכיר) של בעל הבית, גם ללא ידיעתו ואפילו בניגוד לרצונו. ראו בגוף המאמר תלי תילים של קולות הלכתיות ומשפטיות בהליך זה. הסיבה: זו תקנת חכמים משום שמעיקר הדין אין צורך בקניית דירתו של הנכרי ה'נחשבת כדירת בהמה'.

4.   בעיה קשה היא הימצאות יהודים רבים 'שאינם מודים בתורת עירוב' המעכבים את העירוב כולו, כנכרים. יש מדרגות רבות של חילוניים שאינם דוקא מחללי שבת בפרהסיא אבל אינם מודים בתורת עירוב. לגביהם קשה לראותם כנכרים ולהסתפק ב'שכירות רעועה'. יש אחרונים שכתבו שאכן כל שכירת המקום לעניין עירוב חצרות תלוי על בלימה בגללם. אעפי"כ יש מן האחרונים המצדדים שגם מהם ניתן 'לשכור רשות' כמו מנכרים, שהרי הכל בגדרי תקנות דרבנן. 

5.   אחת מן הקוּלות המפליגות היא לשכור את כל הרשות ה'גלובאלית' מ'שר העיר' שיש לו סמכות ואחיזה כלשהי בכל הבתים, החצרות והרחובות (=מבואות). ולא מ'שר העיר' בלבד אלא גם מאחד מעובדיו. אחיזת ה'שר' היא בעתות חירום ו"בידו לחרחר מלחמה" וליצור עת חירום. רבים ערערו על משמעות זכות זו בימינו.

6.   מקובל לשכור לשנים רבות. אחרונים הציעו להסתפק ב…עשרים שנה בלבד.

7.   בעל ערוה"ש מעדיף לראות בראש העיר ("בתי הפקידות") או מפקידיו ועובדיו, את שר העיר, משום שיש לעירייה בימינו זכות בכל הרחובות והחצרות יותר משרי הצבא ואפילו המשטרה.

8.   יש שהציעו לשכור רשות כוללת מחב' החשמל המחזיקה במונה השייך לה בכל מבנה.

9.   בפועל מזה דורות רבים רואים בגורמי בטחון ומשטרה את 'שר העיר' והכי נהיגי.

10. במדינת ישראל הרבנים הראשיים שפירא ואליהו 'שכרו' את כל המדינה והשטחים שברשותה משרי הפנים והביטחון. הרב הראשי דוד לאו 'שכר' ממפכ"ל המשטרה.

11.מוצע להסדיר את נושא עירובי החצרות ושיתופי המבואות במדינת ישראל בחקיקה, שתקנה לממשלה זכות מינימלית בכל בית, חצר ורחוב, ויתכן כי תייתר את הצורך בהקנאה כלשהי. אכן, פרטי חקיקה כזו טעונים ניסוח קפדני בבית המדרש.