א. תהליך כימי – "מכה בפטיש או "מוליד"?
"מפעלי ים המלח" פנו, ביזמת המנכ"ל מר אורי צבי בן-נון, למכון "צומת", לבדוק את האפשרות לצמצום חילול השבת בתשלובת מפעלים כימיים אלו. בעת כתיבת מאמר זה עדיין אנו נמצאים בעיצומו של סקר הפעולות הכרוכות בתפעול השוטף, וסיווגן מנקודת מבטה של השבת. הבעיות הן קשות ורבות, אעפי"כ לא נמנע מלבדוק מה ניתן לצמצם מבחינת כח אדם או מספר הפעולות.
במאמר זה נדון בהיבט אחד בלבד, והוא: האם יש איסור בעצם התהליך הכימי? מסתבר כי במפעל האמור חלק נכבד מן הפעולות קשורות בהפניית הזרימה ממתקן אחד לחברו, או בפתיחת סכרים, מגופים, צינורות וכיו"ב. זרימת החומר במתקנים השונים, או אפי' הוספת מים לתמיסות השונות, כרוכות בריאקציות כימיות ופיסיקליות שונות, כמו הפרדה, המסה וכיו"ב. ונשאלת השאלה בבית המדרש: היש איסור שבת ביצירת תהליך כימי או פיסיקלי כלשהו? ויודגש: מדובר בתהליך ללא חום, דהיינו ללא בישול. עיקרה של השאלה היא מצד איסורי "מכה בפטיש" או "מוליד", שאולי קיימים בעצם ה"יצירתיות" שבתהליך הנדון.
דיון דומה ניתן לערוך ביחס לתהליכים כימיים שונים. שאלה מעשית מסוג זה נדונה בכרך "תחומין" שלפנינו, במאמרו של הרב נחום רבינוביץ, ראש ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים, שנשאל ע"י תלמידים המשרתים בצה"ל בדבר השימוש ב"מקלור" ((Sticklight, שהוא שפופרת המייצרת אור זרחני באמצעות ערבוב שני חמרים נוזליים.
שני איסורי השבת שהוזכרו בהקשר זה – "מכה בפטיש" (דאורייתא) או "מוליד" (דרבנן) – הם איסורים שהגדרותיהם מעורפלות למדי. לענין מכה-בפטיש שנינו בשבת עה,ב: "כל מידי דאית ביה גמר מלאכה, חייב משום מכה בפטיש". ובירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "מן דאשכוח מיסמוך – סמכון, הא דלא אשכחון מסמוך – עבדוניה משום מכה בפטיש" (פי' קרבן העדה: "מה שמצאו לו סמך להסמיכו לאב – סמכו, ותולדה שלא מצאו לה סמיכה לאב – עשאו אותה תולדה דמכה בפטיש"). הוי אומר, איסור מכה-בפטיש הוא "גורף" למדי, ולכאורה כל ל"ט המלאכה, ויותר מהן, ניתן היה לאסור מצד מכה-בפטיש. למעשה אין הלכה כך, ואין פוסקים שכל "פעולה יצירתית" תיחשב "מכה בפטיש".1ראה עוד הרב י' שביב: גדרי מלאכת מכה בפטיש, בתוך: בציר-אביעזר עמ' 261-269
כמו כן לענין איסור "מוליד" קיימים מקרים רבים של דברים שנאסרו משום "מוליד", ומאידך יש דוגמאות רבות שלא נאסרו, וקשה ליתן הגדרה ברורה לדבר. ראה בשמירת שבת כהלכתה, בהערה מפורטת בסוף פרק כב.
נראה בעיני, שאת דין הריאקציה הכימית בשבת קשה לגזור ישירות מן התלמוד או מהראשונים מתוך דיון בהגדרות הבסיסיות של מהות איסורי מכב"פ ומוליד. לכן בינותי מעט בספרי האחרונים לדמות מילתא למילתא.
ב. עשיית מי סודה בשבת
הנושא שהזכירו בו במפורש ענין "הרכבה כימית" הוא עשיית מי סודה בשבת. הכוונה לאבקת סודה הניתנת במים, והיא מתפרקת ונוצרת הסודה לשתיה. להלן דברי הר"י מלצאן בריש ספרו שביתת-השבת (דף ט):
באמרי בינה (סי' כא) בהשמטה נסתפק לענין עשיית מי סאדע (דהיינו שזורקין מין מלח סאדע לתוך מים חמוצים, ועי"ז מעלה רתיחה ומפיג חמיצותו ושותין אותו). וכתב שם לאסור משום מכה בפטיש. ולכאורה היה נלענ"ד פשוט להיתר, כי אינו רק כמערב חומץ חזק או יי"ש חזק במים, שאין נראה לאסור משום מכב"פ,שאין כאן דבר חדש שיהיה נקרא מלאכה … אולם שמעתי כי גאון הדור מוהרי"ל דיסקין הורה בה לאיסור. ונראה סברתו, דלא דמי למזיגת חומץ או מלח … משא"כ בענין הסאדע פנים חדשות באו לכאן, והיא הרכבה חימית. ביאור הדבר: כי יש הרכבה שכונית והרכבה מזגית. דרך משל, אם תערב חול עם קמח, אינה רק הרכבה שכונית, שכ"א עומד בפנ"ע. וכן כשתערב צוקר או מלח במים … ואם תציג המים על האש, יפרדו המים וילכו עם הקיטור, והמלח והצוקר ישארו בפנ"ע. ועל דרך זה, אם תערב שפירט עם מים, יכולים בנקל להפרידם ע"י כלים המיוחדים לכך. משא"כ כשתעשה מיין או מצוקר יי"ש, לא תוכל להפכו לעשותו כמו שהיה מקודם. זה נקרא הרכבה חימית ואסור משום מוליד. ועיין במ"ש הט"ז סי' שכא, שאסור לשפוך יין לחומץ שיתהווה מהיין חומץ …
וכבוד הרה"ג מהר"צ פרנק נ"י השיב לי ע"ז: מה שכב' נותן טעם לשבח לאסור עשיית מי סאדע בשבת משום דהוי הרכבה חימית … נחזי אנן איזה חשש מלאכה יש כאן, אף אם נאמר דהוי הרכבה חימית. ואין לאסור רק משום בורא ומוליד יסוד חומץ הפחמי, שמתפרק מהסאדע … גם בזה י"ל שאינו מתקיים כלל, אין זה סוג מכב"פ … ואם יצאו הדברים מפי הגאון מבריסק, אולי נתכוון על העושים בצלוחיות מגופות, באופן שיעמדו ימים רבים, בזה יש לדמות למכב"פ … עכ"ל הג' הנ"ל.
והנה אנחנו שמענו בפירוש, שהגאון מבריסק זצ"ל הורה לאיסור אף בצלוחית מגולה … והוא מעין דברינו שמולידיסוד חדש.
סיכום הדברים: בעל אמרי-בינה נטה לאסור עשיית סודה "משום מכב"פ". המהרי"ל דיסקין אסר משום "הרכבה חימית, ואסור משום מוליד", ובעל שביתת-השבת נטה לכך גם ב"צלוחית" פתוחה, שבה הגז מתנדף, משום "שמוליד יסוד חדש". לעומתם סובר הרב פרנק ז"ל, שאין הרכבה כימית בכלל מלאכת מכה בפטיש; אך אם החומר
מתקיים, מבין הוא את דעת המחמירים "דיש לדמות למכב"פ".
הרב פרנק דן בשאלה זו בספרו הר-צבי (או"ח קפט) וניסח שם, דיש לדון מצד ארבעה חששות:
א. אם מלאכת מכה בפטיש שייך באוכלין.
ב. שמעתי בשם חכם אחד לאסור בזה מטעם מפרק יסוד חומץ הפחמי שבהסאדע לתוך המים.
ג. משום בורר ומוליד יסוד זה.
ד. דבשול כזה לא גרע ממבשל בתולדות חמה דפטור אבל אסור.
הרב פרנק הכריע להיתרא, ונתן טעם "למנהגן של ישראל, שכבר דשו בו רבים לנהוג בזה היתר." לענין מכב"פ כתב, שמי הסודה לא מתקיימים, ואין זה "גמר מלאכה". "ואפי' להמחמירים מצד חשש זה, יש למצוא תקנה", שכן התהליך מתרחש במשך זמן מסויים, ואיננו מיידי; ואילו מלאכת מכה בפטיש פירושה גמר מלאכה מיידית עם ה"הכאה". בפעולה הכימית..
..נעשה הגמר ממילא, לאחר שסילק ידיו מהכלי, ואז ליכא מכב"פ, כמבואר בשבת עד,ב וברש"י שם.
כוונתו למימרא "האי מאן דעבר חביתא – חייב משום שבע חטאות; תנורא – חייב משום שמונה חטאות." וברש"י ד"ה תנור: "אבל גבי חבית ליכא משום מכב"פ, דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור."
ואין לדחות, כיון שאינו מתמהמה רק לרגעים אחדים, אין בזה כדי להתיר בשביל זה, וחשיב כאילו נגמר בשעת מעשה – זה אינו. דא"כ בהאי חביתא נמי מי לא עסקינן בכבשן שהוסק היסק גדול, באופן שלא נשתהה מלהגמר. אלא ודאי, כיון שאינם באים כאחד ממש, דומיא דמשכן, אין זה מלאכת מכב"פ.
להלן, שם בתשובתו, כתב הרצפ"פ, דמדרבנן יש לחוש גם כאשר המלאכה נגמרת ממילא. וחיליה מהרמ"א בסי' שיח ס"ד: "כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה – אסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה", והרי תהליך הריכוך מתמשך והולך ונגמר מאליו.
בהמשך דן הרב פרנק, שאין לאסור משום "מפרק" מטעמים אחדים, ובין השאר –
זיקא בעלמא שאינו ניכר כלל, מנ"ל דשייך בזה מפרק כלל. ומה"ט דגם משום מוליד אין שייך לאוסרו, כיון שלא ניכר כלל בפני עצמו. ומבשל פשיטא דאינו שייך … אין בזה סוג בישול כלל.
וסיים: "מכל הלין טעמי נראה דהמיקל לא הפסיד, וכן אמר לי מוח"ז, הגאון רבי חיים יעקב שפירא זצ"ל, שדעתו מסכמת להתיר." סוף דבר: הרב פרנק מסיק שם להתירא, למרות שבתוך הדברים שקיל וטרי לפחות מצד מכב"פ דרבנן, ואעפי"כ לא חייש לה להלכתא בעשיית מי סודה בשבת.
בשאלה זו של עשיית מי סודה בשבת דנו אחרונים נוספים: הרב שמואל הכהן זצ"ל, מחבר הספר מנחת-שבת על קצש"ע (פ,צא) אסר מטעמים אחרים:
חדא, משום דדומה כמבשל בשבת. ועוד יש בו חשש משום לש, כשאינו מערבו בשינוי מדרך החול. ועוד יש בו חשש משום עובדין דחול, והוי כמו מתקן דבר לרפואה.
כל הטעמים הללו שייכים אולי בעשיית מי סודה (מעין בישול, מעין לש, מעין תיקון לרפואה) ואינם שייכים בהרכבה כימית של חמרים שאינם למאכל. משמע שגם בעל מנחת-שבת לא החמיר מצד מכב"פ או מוליד הכרוכים בעצם ההרכבה הכימית.
בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קמ) נשאל "אם מותר לעשות בראזע פולווער [= כנראה משהו הדומה למי סודה] בשבת?". והשיב:
בתשובה הארכתי בדין עשיית מי זאדע ביו"ט, והעליתי לאיסור גם ע"י עכו"ם, דהוי כמוליד … והרי אפי' מוליד ריחא אסור … הן אמת דבשו"ת שערי צדק (או"ח לו) כתב להקל. אבל הנה מש"כ, דבמאכל ליכא משום מכב"פ, במחכ"ת נעלם ממנו דברי הירושלמי שבת פ"ז, דמפורש דאיכא משום מכב"פ.
אך בהשמטות לתשובותיו (שם) חזר בו מאיסורו, ביטל דעתו ומסיק להיתרא:
בענין הבראזע פילווער, שאסרתי לעשותו בש"ק, אח"ז כתבו אלי רבנים, כי מצד איסור מבשל, כיון שאינו מגיס בכף בקדירה מבושלת, ליכא חיוב. ואי משום מוליד, י"ל דדמי למ"ש הט"ז סי' שכ סק"ט. ומשום עובדא דחול – יוכלו לעשות ע"י שינוי … וכיון שכל העולם נהגו להקל, ובשערי צדק הסכים להתיר – בטלה דעתי.
ג. "מוליד" הנבלע מיד בתוך נוזל
דברי הט"ז שהוזכרו כאן אמורים לענין הא דשנינו בסי' שכ,יב: "יש להזהר שלא ישפשף ידיו במלח." ובט"ז סק"ט: "דהוי נולד … ומותר להשליך מים במלח ואח"כ נוטל ידיו מהם, כמ"ש גבי שלג וברד" – והיינו, מה שנאמר לעיל שם סע' ט: "השלג והברד אין מרסקין אותם כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו, ואינו חושש." ובמשנ"ב ס"ק לד: "כיון דלא עביד מעשה בידים, לא גזרו ביה. ויש מתירין אפי' לרסק בידים לתוך הכוס, והטעם: כיון דנתערב במה שבתוך הכוס ואינו בעין,לא גזרו ביה כלל."
הוי אומר: גזירת "מוליד" בהמסת שלג או מלח איננה קיימת כאשר האדם רק מתחיל את התהליך ע"י הכנסתם למים והם נמסים והולכים מאליהם. לפירוש הראשון, הטעם משום שה"הולדה" נעשית מאליה; ולפירוש השני, הטעם הוא דאין איסור מוליד כאשר החומר ה"נולד" איננו עומד בפנ"ע, נבלע כולו במים ואינו ניכר לעין.
בנד"ד, כאשר נוצרת תרכובת כימית חדשה הניכרת בתכונותיה (כגון פליטת אור ע"י ה"מקלור" הנזכר בראש המאמר), נראה כי לפי הפירוש הראשון שרי, שהרי אין כאן "הולדה" בידים כהמסת שלג בידיו, אלא תהליך המתמשך והולך מעצמו, בדומה להמסת שלג במים דשרי. מאידך גיסא, לפי הפירוש השני, דתליא אם התוצאה עומדת בפנ"ע או נבלעת ונספגת, שמא י"ל שבנד"ד, כאשר מזיגת שני החומרים יוצרת תרכובת עצמאית הניכרת בתכונותיה, לכאורה ייחשב כ"מוליד".
אך, כאמור, המהרש"ם התיר עשיית מי סודה, וכתב "ואי משום מוליד – דמי למ"ש הט"ז", למרות שבנדונו נוצרה "יצירה חדשה", והוא המשקה החדש. משמע דס"ל, דגם בכה"ג נחשב כממיס שלג במים, ולית לן בה. הוא הדין והיא המדה לכל תרכובת כימית, לענ"ד.
ד. דימוי ל"מוליד זרם" – האיסור העיקרי לחשמל בשבת
לעומת דעות מקילות אלו נביא כאן את בעל בית-יצחק, אשר כל בית ישראל נשען על חידושו לאסור את החשמל בשבת מצד "מוליד", ובו במקום ומאותו הטעם אסר עשיית מי סודה, משום "מוליד הרכבה חימית". וכה דבריו במפתחות לחלק יו"ד ח"ב סי' לא:
אם רשאים לדבר ע"י מכונה הנקראת טעלעפאן? והנה לענ"ד יש איסור בדבר … כי מלבד מה שמוכרח להכות מקודם בפעמון, וזה אסור משום משמיע קול, יש לאסור עוד משום דע"י סגירת זרם העלעקטרי [=חשמל] נולד כח עלעקטרי, וזה אסור בשבת כמו בסחופי כסא אשיראי [= סחיפת כוס מבושם על בגדים] דאסרינן בביצה כג משום דמוליד ריחא. ה"ה דאסור לעשות עלעקטרישע פערבינדונג [= חיבור חשמלי] בשבת.
ומהאי טעמא לדעתי יש לאסור לעשות זאדאוואססער [= מי סודה] בשבת, דגם שמה מוליד הרכבה חימית.
הרי לנו, שמרא דשמעתתא שחידש איסור "מוליד חשמל", חידש גם איסור "מוליד הרכבה חימית".
אמנם גדולי רבותינו שבדור תמהו על עצם חידושו ב"הולדת הזרם החשמלי", והגדיל לתמוה הרש"ז אוירבך שליט"א, במאמרו "מיקרופון, טלפון ורמקול", שהתפרסם ב"קובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת (והודפס גם בספרו מנחת-שלמה), וז"ל שם בעמ' 53:
חושבני מאד, שקשה לחדש איסור מוליד כזה שלא נזכר כלל בש"ס. דהא הולדת חום נמי קרי ליה בגמ' שבת מח,א "אולודי קא מוליד", ואפי"ה בכה"ג דלא אסור משום מבשל שפיר מותר לחמם, אע"ג דמצד הסברא אינני יודע אם היינו מחלקים בין הולדת ריח להולדת חום … וגם אמרינן דאין צביעה באוכלין ומותר, אע"ג שלעינינו ה"ז נראה כדבר חדש טפי מסחופי כסא אשיראי. ומוכח ודאי מזה, שאין לנו לאסור משום מוליד, כי אם במה שנזכר מפורש בש"ס, והבו דלא לוסיף עלה.
מ"מ מסיים שם בעמ' 54:
אך מה אעשה שכבר הורה זקן, והוא הגאון מוהר"י שמעלקיש ז"ל בשו"ת בית יצחק … שוב ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' כ פ"ז, שמביא מחתנו של הבית יצחק, גאב"ד דק"ק רישא, שכתב נמי דאי אפשר לדמותו להולדת ריח, ורק הואיל ויצא מפי חותנו לכן אינו רוצה להתיר. ועי"ש, דהאי גאון כתב נמי "דיש לאסור לעשות מי סודה בשבת, דגם שמה מוליד הרכבה חימית", ואפי"ה למעשה רבים מקילים בזה.
דומה, איפוא, כי גם לדידן, שקבלנו את איסור חשמל בשבת מצד "מוליד זרם", אך לא נתקבלה הסברא הדומה לענין "מוליד הרכבה חימית".
ה. "מעבד", "כובש" ועשיית חומץ ויי"ש
בחפשי הלכות שבת נוספות שיש אולי לדמותן לעניננו, ריאקציה כימית, שמא יש להסמיך למה ששנינו בשו"ע או"ח שכא,ב: "אין עושין מי מלח הרבה ביחד לתת לתוך הכבשים, משום דדמי לעיבוד." ונקט רק "דדמי לעיבוד", ולא עיבוד ממש, דקי"ל "אין עיבוד באוכלין" אלא בעור וכיו"ב, שהמלח מעבדו ופועל בו פעילות פיסיקלית או כימית פנימית.
ובסע' ג: "אסור למלוח חתיכות צנון ד' או ה' ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל." וכתב הט"ז בס"ק ג:
מפני שנראה ככובש כבשים – רש"י לא נתן טעם זה, אלא שע"י המלח נתקשים והוי תיקון, וטעם זה הוא מהרמב"ם. ונ"ל ללמוד מזה דין חדש, דאסור לשפוך בשבת יין או שארמשקין לתוך כלי שיש בו חומץ, כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ,דזה הוי ככובש כבשים, דהא מתכוון שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ.
ובמשנ"ב ס"ק טו הביא בשם יד-אהרן, "דאסור, משום דמיחזי כעובדא דחול."
משמע מכל הלין כי עצם התהליך של החימוץ אין בו כדי לאסור, אלא רק חששות צדדיים של "כובש" בחומץ, שהוא מעין בישול; או "מעבד", הפועל לרכך עור וכיו"ב ע"י מלח וחמרים נוספים, אך עצם התהליך לא נאסר.
ובמנחת-שבת פא,צא כתב, שבתשובה הוכיח,
דמה שקצת נוהגין לערב מעט מים בשבת לתוך יי"ש חזק, כדי שיחלש כוחו וחזקתו ויהיה ראוי לשתיית רוב בנ"א; וכן יש מערבין מים הרבה עם מעט חומץ חזק, הנקרא בלשוננו האצעטיקא, ונעשה הכל חומץ הראוי לטיבול; וכן מה שיש מערבין מים הרבה עם מעט יי"ג [אולי צ"ל: יי"ש] כדי שהמים יתחמצו קצת כמו קוואס, ויהיה ראוי לשתיה כמו קוואס; וכן מה שקצת משימין מין הנקרא בלשוננו סיליסטארטורים לתוך כלי מים, עד שנמס הסאליס במים ונעשו המים חמוצים כמו קוואס חמוץ – כל אלו, אם אין עושה מהם הרבה, רק מה שצריך לשתיה זו או לסעודה זו, אין בהם משום כובש כבשים לפי דעתי, ומותר לעשותם בשבת, ושדברי הט"ז הנ"ל יש לפרשם בפנים אחרים.
משמע לענ"ד שתערובות ותרכובות מסוג זה אינן אסורות מצד מכב"פ או מוליד וכיו"ב.
ו. בדיקות כימיות במעבדה רפואית
עוד עלה בדעתי בנד"ד לדמות לבדיקות רפואיות הכרוכות בתהליכים כימיים, הנעשות במעבדה. בינותי מעט בתשובות בנות זמננו, ומצאתי כי כמה מהפוסקים שעסקו בעניני רפואה בשבת נזקקו לשאלת בדיקות דם ושתן בשבת,ולא העירו מאומה מצד התהליך הכימי הקשור בבדיקות אלו.
הרא"י ולדינברג שליט"א בציץ-אליעזר ח"י סי' כה אות א ערך תשובה לרש"ז אוירבך שליט"א, ושם בס"ק ד כתב: "יש לדון להלכה על אודות מה שנהוג כיום, שלהסובלים על כליות וכד' מצוים הרופאים לתת בביתן קצת מהשתן אל כלי, ולקחת מזה מיד כמה טיפות ולצבוע על איזה טבלה." ודן שם אך ורק מצד מלאכת צובע, והתיר מחמת הצורך. ולא העלה כלל שאלה של ריאקציה כימית המתקיימת בבדיקה זו, והיא אשר גורמת לשינוי הצבע ב"טבלה". ושנה דבריו להתירא באותו סימן – פרק יח אות א – ועליו הסתמכו כמה וכמה מסדרי פסקי הלכות לרופאים, לאחיות ולבתי חולים (בעל לב-אברהם, בקבצי "אסיא" ועוד).
בשמירת-שבת-כהלכתה לג,כ התיר בדיקת שתן "במיני קיסמים המיוחדים לכך, אשר בעזרתם ניתן להכיר אם אין בשתן עקבות דם או סוכר." והוסיף: "ויש מי שמפקפק." בהערות הסביר החשש משום "צובע", ולא העיר כלל מצד התהליך הכימי. כמו כן הביא שם לאסור "להשתמש לצורך בדיקה זו בכדורים המיוחדים לכך, אם הם מכילים חומר אשר מביא את השתן לידי רתיחה", מחמת החימום הכרוך בכך. בהערות לספר לב-אברהם (הלכות רפואה) ח"ב עמ' כ, כתב הרש"ז אוירבך שליט"א: "אם החימום הוא ע"י כדורים, ה"ז חשיב כתולדות חמה ולא כתולדות האור." משמע דנוטה להתיר, או עכ"פ מראה פנים לקולא, ולא חייש לה כלל מצד עצם התהליך הכימי הכרוך בבדיקה זו.
נמצאנו למדים, דלית מאן דחייש לה לאסור את עצם הבדיקה משום מכה בפטיש או מוליד.
ומצאתי בספר תורת-היולדת לר"י זילברשטיין שליט"א (עמ' רו, הע' כד) שמנה את האיסורים הכרוכים בלקיחת דם בשבת:
א. מפרק.
ב. נטילת נשמה.
ג. במעבדה יש גםבונה ומבעירבהפעלת הצנטריפוגה.
ד. בורר, בהפרדת חלקי הדם זה מזה ע"י הצנטריפוגה.
ה. בישול.
ו. צביעה.
ז. כתיבה.
הרי שלא הזכיר כלל איסור מכב"פ או "מוליד" בתהליך הכימי של הבדיקה. מאידך גיסא, פשיטא ליה שיש איסור בורר בצנטריפוגה המיועדת להפריד חלקים שונים של חומר המסתובב בתוכה.
ז. סיכום
א. דומה שאין לאסור את עצם התהליך של יצירת ריאקציה כימית בשבת. הפוסקים התירו פעולות דומות, ולא אסרו מצד "מכה בפטיש" או "מוליד".
ב. יש לאסור כאשר נערכת הפרדה באמצעות צנטריפוגה או מכשיר אחר, היכול להיחשב כלי המיועד למלאכת "בורר".
ג. יש מקום לאסור כאשר קיימות תופעות של חום ("מבשל"), שינוי גוון ("צובע"), או ריכוך חומר מוצק שאיננו מאכל ("מעבד").
