רשלנות רפואית

רופא, שתוך כדי עיסוקו ברפואה טעה והוזק החולה או מת מחמת רפואתו – האם יש עליו עונש בדיני שמים או בדיני אדם? האם מותר לרופא לנקוט בטיפול שספק אם יועיל או חלילה יזיק? ואם הזיק, מה הדין?

א. חיוב של רופא בדיני שמים ובגלות

נפסק בשו"ע יו"ד שלו,א: "נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא ובכלל פקוח נפש… ואם ריפא שלא ברשות בי"ד, חייב בתשלומים אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד וטעה והזיק – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית ונודע לו ששגג – גולה על ידו."

הטעם שפטור מדיני אדם מפורש בתוספתא גיטין פ"ג ה"ג: "רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק – בשוגג פטור, במזיד חייב משום תיקון העולם." במנחת-ביכורים פירש: "אף שאדם מועד לעולם, מ"מ פטרוהו בשוגג, כדי שיהיה רופא מצוי לרפאות; אבל במזיד מזיק גמור הוא." בש"ך (ס"ק א) כתב: "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות (שנאמר ורפא ירפא), שלא יאמר מה לי לצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג בשוגג."

ויש לעיין, אכן למה לא יחשוש הרופא שמא יטעה ויהרוג נפשות? ואם נאמר שזה היתר התורה, שאינו צריך לחשוש לטעות, א"כ למה אם טעה חייב גלות ותשלומים בדיני שמים? וגם בדיני אדם מדוע היה מקום לחייבו אילולא פטרוהו חכמים? קושיא זו הקשה הרמב"ן בתורת-האדם, וז"ל: "וקשיא לי הא דתנא בתוספתא 'רופא אומן שרפא ברשות והזיק הרי זה גולה' – אלמא עונש שוגג יש בדבר? ויש לומר, הרופא כדיין מצווה לדון; ואם טעה בלא הודע, אין עליו עונש כלל, כדאמרינן 'שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה, ת"ל ועמכם בדבר המשפט – אין לדיין אלא מה שעיניו רואות', ואעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו… אף כאן (ברופא) – בדיני אדם פטור מתשלומים, אלא שאינו נפטר מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא: 'רופא אומן שטעה – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ומ"מ בלא הודע שלו אינו חייב כלום, כמו שהדיין פטור לגמרי. והוא שיזהר כמו שראוי להזהר בדיני נפשות, ולא יזיק בפשיעה. ומסתברא דהא דאמרינן 'ניתנה רשות לרופא לרפאות' – לומר שאינו אסור משום חשש שגגה."

ב. טעם הרמב"ן – הידיעה גורמת החטא

המתבאר מדבריו, שבדיני שמים רופא שטעה והרג – כל זמן שלא נודע הדבר אצל בני אדם, פטור הרופא ואין עליו עונש כלל; ואדרבה, גם מצוה עביד ומקבל שכר. אבל נודע הדבר אצל בני אדם, בעולמנו, גולה ומשלם, אלא שפטרוהו בדיני אדם, שבית דין לא יגבה ממנו הנזק, אבל הוא עצמו חייב לשלם מדיני שמים. נראה מזה שכאילו הידיעה בעולמנו גורמת החטא, ודבר זה אינו מובן: מה סברה יש בזה שהידיעה תגרום לחטא?

כדבר הזה, שהידיעה גורמת החטא, כתב ר"ש שקאפ בשערי-יושר (א,ד) מדעתו:

ועדיין לא נתישבה דעתי בכל דיני הספקות. כיון שביארנו והוכחנו דעצם האיסור לא נפקע, איך אפשר שיתירו חכמים או התורה לאדם לעשות ספק, במקום שהספק שקול להניחו ביד המקרה, להכשל נגד רצון רחמנא, וגם ליענש עוד בעונש בידי שמים או על ידי בי"ד? ותימה זו לכל השיטות [ולא רק על הרמב"ם הסובר שספק דאורייתא מן התורה לקולא, ורק מדרבנן לחומרא] דהרי ספק טומאה ברשות הרבים לכולי עלמא טהור ודאי… ומכל מקום אמרינן בשבועות (יט) דאם אח"כ נעשה 'ממה נפשך' על החיוב, כגון שהלך באחד מהם טמא ונכנס למקדש והזה וטבל ונכנס לשביל השני, ונכנס למקדש, דחייב בקרבן, דמצטרף כניסה ראשונה לשניה לחייבו קרבן ממה נפשך. דמזה מוכח שאין האיסור משתנה בעצם, ואיך אנו מכניסים את אדם בספק חמור כזה שהוא בכרת לאכול בקדשים וליכנס למקדש? וגם אם נימא שהוא משום חזקת גברא, קשה ג"כ, דכיון דחזקת גברא אינה מבררת לומר דאיכא הוכחה ובירור שלא נטמא, אלא דכן הוא דין תורה, ואיך אנו מניחים להכשל בזה, כיון דגם החזקה אינה מתרת את הדבר באמת? דהרי אם יכנס בשביל השני ויכנס למקדש, אנו מצרפים הכניסה הראשונה למקדש, ואיך יתכן שיהיה היתר מן התורה ואח"כ יענש?

ואחר העיון מצאתי בזה עוד דרך, על פי מה שכתבו תוס' קידושין כז,ב ד"ה ונקה האיש מעוון, אז המים בודקים אשתו, אבל אם האיש אינו מנוקה מעוון של זנות אין המים בודקים אשתו. וקשה, לוקמי בשוגג, כגון שבא עליה בשוגג, דלא ידע עד אחר שנסתרה עם איש אחר, דהא כי מוקי לה על ידי גלגול לא מנוקה האיש מעוון אם זינתה באירוסין, אלא כיון דשוגג הוא מנוקה מעוון קרינן ביה? ויש לומר, דשאני הכא כיון דבשעת השקאה ידע שבא עליה באיסור – בין שבא עליה בשוגג בין במזיד, אבל על ידי גלגול שאינו יודע בשעת השקאה שעבר עבירה, מנוקה מעוון קרינן ביה. עכ"ל. ומזה אנו למדים דבשעה שהיה הידיעה לא היה עליו חטא, וכשנודע לו נתחדש החטא.1לע"ד יש לדחות הראיה. שלא כתבו תוס' כן אלא באשר לדין המיוחד, שבאינו מנוקה מעוון אין המים בודקים אשתו - שזהו דווקא בנודע לו החטא, אבל בלא נודע בודקים. בזה יש טעמים למה גזרה התורה כן, אולי כדי שלא להוציא לעז על המים, שיראו הבועל והנבעלת שאינם בודקים. אבל כל שנודע לנו שאינו מנוקה מעוון יבינו הכל למה לא בדקו. ועוד טעמים אחרים יש ליתן לדין. אבל אין הכרח לומר שהידיעה גורמת חטא, שלכאורה השכל מתנגד לזה.

וכן מוכח זה מדין אשם תלוי, שמכפר עד שיוודע לו שחטא בודאי ואז יתחייב חטאת. ולפי"ז יש לומר, דזהו ענין כל הספיקות לשיטת הרמב"ם, דלא הזהירה תורה איסור נוסף על הנהגת האדם כשיהיה לו ספק בעצם האיסור… דבשעה שאינו יודע ליכא עליו חטא מהאיסור, רק בשעה שנודע לו שעבר עבירה אז מתחדש עליו החטא והעונש ונתחייב חטאת. ומשום הכי גם בספק טומאה ברשות הרבים מצטרף אח"כ להתחייב קרבן עולה ויורד; וגם בלי הצטרפות, אם נודע לו אחר זה שנטמא, יש לומר שיתחייב קרבן.

ג. הידיעה מביאה להתפעלות הנפש

ונראה לתת טעם וסברה, איך יתכן שהידיעה תגרום שיצטרך כפרה – אף שבדיני שמים פטור לגמרי, ואדרבה הוא צדיק ומקבל שכר, ומ"מ בעולמנו בנודע צריך כפרה, -על פי מה שהביא המהרש"א (יבמות סב,א) מספר העיקרים, טעם למה שבר משה את הלוחות אחר שראה העגל, והרי כבר ידע על דבר עשיית העגל על פי מה שאמר לו הקב"ה "לך רד כי שחת עמך". ותירץ העיקרים, ששבירת הלוחות באה מהתרגשותו של משה ממראה עיניו, ולא מצד השכל. ולכן, לא שבר את הלוחות עד שראה, והראיה החושית גורמת להתרגשות יותר ממה שמתפעל אדם מידיעה, אע"פ שלא יסופק עליו כלל. הלא תראה משה רבינו, נאמר לו מפי הבורא ולא היה לו הדבר מסופק, ועם כל זה לא נמנע מלהוריד הלוחות, ולא הסכים להניחם בהר ושלא להורידם. וכשקרב אל המחנה וראה בחוש, חרה אפו וישלך מידיו את הלוחות וישבור אותם תחת ההר. הרי שנתפעל מן הנראה לעינים, ונצטער וחרה אפו, יותר ממה שנתפעל מן הנשמע, ואע"פ שהיה יודע שהנאמר לו מפי השי"ת אמת גמור בלי ספק.

ונראה לבאר, שאין הכוונה שבגלל שנתפעל משה רבינו ממה שראה בחוש עשה דבר שלא כמו שצריך. אלא כך יש לנהוג אף לכתחילה, שכשיש ראיה בחוש חייב אדם להתפעל.

על פי זה יש להבין בנדון דידן, שאף שכאשר לא נודע מותר לאדם לעשות ואינו צריך לחוש לספק, כיון שלא אסרה תורה ספק, מכל מקום כל שנודע לו שעבר עבירה יש לאדם להתפעל ולהביא קרבן, אף שכאשר לא נודע אינו נחשב לחוטא אף בדיני שמים. וכן אם ריפא אדם וטעה ומת – אף שבדיני שמים עשה מצוה, מ"מ אם נודע הדבר בעולמנו, ראוי שיגלה מכח שכך המדה להתפעל כשנודע שהוא הורג אדם.

בזה יש להבין מה שכתב בבית-הלוי (פרשת לך לך ד"ה במה אדע):

בסוף מגילה איתא: אמר אברהם: רבש"ע, במה אדע? א"ל: קחה לי עגלה משולשת – פירוש, דיש להם כפרה בקרבנות. א"ל: רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות. ע"כ. לכאורה יש להבין יראת אברהם, שמא יעשה להם כדור המבול, הרי על כרחך נתירא שמא יחטאו במזיד, דעבור שגגות הא ודאי לא יענשו כדור המבול, ומאי השיב לו מקרבנות דאינם רק על שוגג? והנראה, דבוודאי רחוק שישראל יתחילו לחטוא במזיד; ורק אם התחילו בשוגג, נעשה העוון קל בעיניו ויכול להכשל במזיד אח"כ, וכמו דאיתא בתנחומא: לא ידאג על מה שחטא בשוגג, אלא שסופו לעבור במזיד. וזה כשלא עשה תשובה על השוגג. וזה שהשיב לו, שיש להם כפרה בקרבנות שיתכפרו השוגגים, ושוב ממילא לא יגיעו למזידים.

ויש להבין, איך העובדה שמביאים קרבנות על השוגג מונעת מלעבור במזיד? ולפי מה שכתבנו מובן. שהרי הבאת קרבן השוגג באה מכוח שחייב אדם להתפעל ולהתרגש מעבירה שנעשתה על ידו, אף שבאמת אין כאן חטא, שהרי לא ברצון עשה העבירה. וכשאדם מתרגש ומתפעל ומצטער על שבאה תקלה על ידו, ממילא גורם הדבר שלא יבוא לעבור במזיד.

ד. באונס לעומת שוגג – לא ניתן למנוע העבירה

אין להקשות לפי זה, למה אין מביאים קרבן על האונס, כמו השוחט את הפסח בערב פסח שחל להיות בשבת ונמצא טריפה בבני מעיים, או הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה מחמת תשמיש, שפטורים מקרבן משום שאנוסים הם. ולפי דרכנו, גם באונס היה עליו להביא קרבן אף שאין כאן עבירה?

יש לומר, שכל שעשה באונס אין התפעלות מהעבירה, שהרי לא היתה אפשרות למנוע זאת. ובזה נבין גדר אונס שפוטר מקרבן, שלא מצינו פטור אונס מקרבן אלא רק באופן שלא ניתן היה למנוע הדבר, וכדוגמאות שהבאנו משוחט פסח בשבת ונמצא טריפה בבני מעיים ומבא על אשה וראתה מחמת תשמיש, שלא היה ניתן בשום אופן למנוע את העבירה. ואילו כל שאפשר היה למנוע העבירה, אף שהיה מותר, אין זה אונס אלא שוגג, וכמו אשה שנשאת על פי עדים שהעידו שמת בעלה, שאף שמותר לה לסמוך על עדים ואין צריכה לבדוק אחריהם, מ"מ היה בידה לבדוק ולחפש ולמצוא הבעל. וכל שניתן אפילו בדרך רחוקה למנוע העבירה, צריך אדם להתרגש ולהתפעל מהעבירה שבאה לידו.

ה. ההבחנה בין טעות לבין סיכון מחושב

על פי זה נראה, שזה שהרופא טעה והרג הנפש גולה היינו דווקא בטעה, שאז גולה. אבל שונה הדין אם בתחלה יודע הוא על פי דרכי הרפואה שניתוח בחולה כזה לפעמים מצליח ומתרפא, ולפעמים אינו מצליח והחולה מת בשעת הניתוח. בפתחי-תשובה יו"ד שלט,א הביא מתשובת שבות-יעקב ח"ג סי' עה, בחולה מסוכן למות וכל הרופאים מייאשין אותו שבודאי ימות אחר יום או יומיים, אך אומרים שיש עוד רפואה אחת שאפשר שיתרפא, וגם אפשר להיפך אם לא יצליח ימות מיד – אי חיישינן לחיי שעה ושב ואל תעשה עדיף. והשיב, אף שודאי חיישינן לחיי שעה אף במי שהוא גוסס ממש וכו' דקיימא לן שמותר לחלל עליו שבת וכו', מ"מ בנידון דידן, שאפשר שעל ידי רפואה זו יתרפא לגמרי, לא חיישינן לחיי שעה. וראיה ברורה מש"ס ע"ז כז,ב ותוס' שם. ע"כ.

ונראה, שבמקרה כזה, אם ניתחו הרופא ומת תחת ידו אינו גולה, שהרי לא היתה טעות מצד הרופא, אלא שכך הדין שיכניס עצמו לספק הזה, והרי זה כאונס, שהרי לא ניתן לדעת זאת ולא למנוע הדבר. והרי זה כרואה בשעת תשמיש שלא בשעת וסתה, וכפסח שנמצא טריפה בבני מעיים. וכן מבואר בשב-שמעתתא (שער א) בבן י"ג ויש ספק אם הוא גדול או קטן, והדבר עתיד להתברר – אם יביא סימני סריס, יתברר שהוא כעת גדול; אבל אם לא יביא סימני סריס, יתברר שהוא כעת קטן, שאין לו שתי שערות. שלהסוברים שספק דאורייתא מן התורה לקולא, ואכל אז חלב, נחשב לאנוס ולא לשוגג; רק מאחר וחכמים אסרו ספק דאורייתא, יצא מכלל אונס ונעשה שוגג. וא"כ מכש"כ בנידון דידן, באופן שיש ספק שמא יצליח, שמותר ומצוה לעשות ניתוח – בוודאי נחשב כאונס, ואם מת אינו גולה.2בשו"ע או"ח שכח,טו: "אמדוהו הרופאים שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשר והביאו לו כל אחד גרוגרת - כולם פטורים, ויש להם שכר טוב מאת ה', אפילו הבריא בראשונה." מסברה נראה, שגם אם הביאו לו ולא נתרפא מחמת הגרוגרת אלא מת - פטורים מחטאת, וגם יש להם שכר טוב. מפורש הדבר ברמב"ם הל' שבת ב,טז: "שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד - פטור מכלום." ויש לעיין, מאי שנא מרופא שטעה והרג הנפש, שגולה? ומזה ראיה למה שכתבנו, שכל שהדבר מסופק מתחילתו ועושה מספק - אין כאן טעות. ולכן, רופא שניתח אע"פ שמסופק אם יועיל, ומת פטור, ורק בטעה חייב. אכן לפי"ז, אם טעה המציל - כגון שהיה צריך רפואה פלונית, וטעה ועשו לו רפואה אחרת על ידי חילול שבת - יתחייב חטאת על שחילל השבת, וזה לא שמענו. ואולי יש לחלק בין שבת לבין רציחה, ששבת נדחית מפני פקוח נפש, וגם מפני ספק פקוח נפש, ולכן גם בטעה אין כאן איסור; אבל רציחה אינה נדחית מפני פקוח נפש, וכש"כ שלא מפני ספק פקוח נפש, ולכן כל שטעה, נודע שהיתה עבירה, וצ"ע.

ו. אחריות הרופא שנותן הוראה מדין גרמי

ועתה נבא לדון בטעה הרופא אם חייב לשלם. כבר הבאנו מהתוספתא, שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והטעם שמן התורה חייב בדיני אדם, אלא שחכמים פטרוהו משום תיקון העולם. ומ"מ בבא לצאת ידי שמים לא פטרוהו. ויש לדון אם זה דוקא ברופא מנתח שהוא עצמו הזיק בידים, אבל שמא רופא שרשם תרופה בטעות והוזק ממנו החולה – פטור; ובמקרה זה יש לחייב את האחות שהכניסה בידיה את התרופה לפי החולה. וכן יש לדון מיהו החייב מן התורה במקרה שרופא אחד החליט על ניתוח, אך רופאים אחרים הם שביצעו את הניתוח – האם החיוב הוא על הרופא המצווה או על הרופא המנתח.

מסברה נראה שהחייב הוא הרופא המומחה שציווה לנתח או רשם את התרופה, ולא הרופא שניתח או האחות שנתנה את התרופה בפיו של החולה. יש לדמות את הרופא המצווה למזיק בגרמי, כיון שעל ידי אמירתו ברי שייעשה היזק. הרי זה דומה למוסר ממון ישראל לגוי, שנחשב כמזיק בגרמי.

אכן גם אם לא נגדירו כגרמי, אלא רק כגרמא, גם גרמא חייב בדיני שמים, וכמפורש ריש פ' הכונס. אלא שאם הוא גרמי, חייב מן התורה גם בדיני אדם, לדעת הסוברים שגרמי הוא מן התורה. אבל אם זה גרמא, חיובו הוא בידי שמים, אבל בדיני אדם פטור מן התורה.

ז. אם ומתי חייב הרופא השליח שמנתח בפועל

נראה שאת המנתח או האחות אין לחייב כלל, כיון שאנוסים הם, שהרי סמכו על הרופא המומחה. הרי גם אם אדם מועד לעולם, לא בא הדבר לחייב באונס גמור (עי' תוס' ב"ק נז,ב), וכן פסק בשו"ע ריש הלכות נזיקין.

ויש להקשות ממה שאמרו בגמ' ב"ק לב, ששמש בית הדין שהוסיף לו רצועה אחת – גולה. הגמ' מעמידה זאת בטעה הדיין במנין, שאז השליח גולה; אבל אם השליח הוסיף מעצמו, אינו גולה שקרוב למזיד הוא. וקשה, אם טעה הדיין, היה צריך להחשיב את השליח כאנוס?

ונראה כשטעה הדיין במנין אז חייב השליח, משום שטעות כזאת יש ביד השליח למנוע, שהרי גם הוא יכול לדעת מנין המלקות אף שאינו חייב בכך. אבל אילו טעה הדיין בדין, שחייב מלקות את מי שאינו חייב – בזה נראה שהשליח פטור, שאונס גמור הוא. ולפי זה, אם הרופא המנתח מבין גם הוא באיבחון המחלה, אז יתכן שהוא דומה לשליח ב"ד המלקה המלקות, והוא זה שחייב. ממילא, יתכן שאז אין הרופא המחליט נחשב כגרמי, שהרי לא ברי היזקא – שמא הרופא המנתח בפועל יעמידנו על טעותו.

ח. אחריות חוזית של חברת הביטוח

נראה שאם הרופא מבוטח בחברת ביטוח, והם משלמים עבור הרופא, אז יש לחייב את הרופא – דהיינו את חברת הביטוח – כל מה שהחוק מחייבו, שהרי חברת ביטוח התחייבה לשלם כפי מה שיתחייב הרופא בבית משפט. ולכן, גם אם המשפט מחייב שלא כדין תורה, מ"מ חברת הביטוח התחייבה לשלם.

במקרה זה הרופא משלם פרמיה לחברת ביטוח, ותמורת הכסף הם התחייבו לשלם לכל מי שיינזק על ידי הרופא. מקור הדבר, שניתן להתחייב לאחרים, מבואר בגמ' גיטין יג,א, שמעמד שלשתן קונה, שנעשה כמו שאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. מכאן למדו הפוסקים (עי' קצות-החשן סא,א) שכך גם כל דיני ממרני אדם מתחייב לכל מי שיביא כתב זה. הר"ן שם ביאר למה אין בכך החסרון של ברירה, שהרי מתחייב לכל מי שיוציא כתב זה, וזה אינו מבורר? ותירץ הר"ן, שהוא מתחייב לכל אחד מכל באי העולם, בתנאי שיביא את כתב הזה, ולכן זהו תנאי ולא ברירה. שברירה היינו שמתחייב לאדם אחד בכל אופן, רק שאינו ברור מיהו; אבל כל שמתחייב לאחד בתנאי שיביא שטר בידו, זהו תנאי ולא ברירה. כך גם בממרני מתחייב אדם לכל העולם. ולו יצוייר שהיו הכל יכולים להביא השטר, היה מתקיים התנאי; אלא שתנאי זה לא ניתן שיקויים אלא על ידי אחד. וכן יש להבין התחייבות של חברת ביטוח, שמתחייבת לכל באי עולם בתנאי שיינזקו על יד רופא זה.

ט. התחייבות כלפי מי שלא בא לעולם

אכן מבואר שם בגמ', שהתחייבות זו מועילה רק כלפי אלו שקיימים בשעת ההתחייבות; אבל לא כלפי מי שנולד אחר כך, שאין אדם מתחייב למי שלא בא לעולם. מעתה, לכאורה, אם יינזק מהרופא מי שנולד אחר שחברת הביטוח התחייבה, לא יוכל לגבות מהם.

אכן נראה שאם הרופא משלם פרמיה לחברת הביטוח בכל חודש, שוב הכסף שנתן הוא זה שמחייב את החברה, וגם אם יקרה שינזק מי שנולד אחר התשלום האחרון נראה שיכול להוציא מהם. שהרי קיימא לן במוכר פירות דקל דלא קנה, ומ"מ אי שמיט הלוקח ולקח הפירות קנאם, דאמרינן ניחא ליה למוכר למיקם בהימנותא (ב"מ סו,ב). וא"כ גם בנולד אחר התשלום, מ"מ אם קבל מהחברה קנה, ואינו טעות שנאמר אילו ידעה החברה את הדין יכולים היו לחזור, שגם כאן ניחא לה, לחברת הביטוח, למיקם בהימונתא.

ועוד, אם ננהג על פי חזרת החברה, נצטרך להחזיר לרופא כל מה ששילם לחברה, שהרי הוא שילם על מנת שהחברה תשלם גם למי שנולד אחר התשלום. וביותר, שאם יודע שאין החברת ביטוח רוצה לשלם לנולד, כל הרופאים יבקשו בחזרה כספם, שיטענו מקח טעות. אז עלולה חברת הביטוח להפסיד יותר כסף ממה שתפסיד אם תשלם לנולד. אך לפי"ז יש לעיין במכר דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא בעולם, אם יחזור המוכר ממה שלא בא בעולם, האם יכולים הקונים לחזור גם הם ממה שבא לעולם – האם זהו דבר שתלוי זה בזה.