שותפות עסקית עם מחללי שבת

א. עצמת הבעיה בדורנו

פוסקי הדורות האחרונים נזקקו לשאלת השותפות העסקית עם מחללי שבת, באופנים שונים. תופעת החילון בעם ישראל יצרה, לצערנו, מצב שבו קיים חילול שבת במערכות כלכליות רבות, ונזרקה שאלה לחללו של בית המדרש: האם שומרי תורה מנועים מכל שותפות ומכל זיקה עסקית עם גורמים אלו? או שמא קימת דרך הלכתית כשרה, המאפשרת השתלבות כלכלית חלקית בתחום כלכלי כלשהו, גם כאשר חילול שבת קשור בו?

דומה כי השאלות החריפו בדור האחרון משתי סיבות: מחד, תקומת מדינת ישראל יצרה מצב, בו כל הפעילות הכלכלית בישראל היא בידים יהודיות, והיקפה של הבעיה גדל. וסיבה נוספת: מורכבות חיי הכלכלה ואפיקי ההשקעות כמעט לא הותירו תחום "נקי לחלוטין" מזיקה לחילול שבת. הרוכש מניות של חברות רבות עלול להיות שותף עקיף לחילול שבת. בכספי המשקיע בתכנית חסכון או בחברת נאמנות בבנקים נרכשים ניירות ערך של גורמים כלכליים שונים, ומהם מחללי שבת, ולא ניתן למשקיע לכוון את מסלול "זרימת כספו". ובכלל, קימת נטיה פיננסית להשקעות במאגרים כלכליים ("סטוק"), ואין שליטה ישירה על השימוש בכספים המושקעים.

השאלות צפות ועולות גם ברמה הישירה של מעורבות בחילול שבת: האם משקים דתיים מנועים לחלוטין מלהיות שותפים במפעלים אזוריים, אם אין בהם הקפדה מוחלטת על הלכות שבת? האם יהודי נאמן לתורה איננו יכול להיות שותף, זוטר או בכיר, בחברה המספקת שירותים שונים, ומהם גם בשבת (תחבורה, תקשורת, תרבות ובידור, מזון, חקלאות, תיירות וכד')?

שאלות אלו נוח להן שלא נבראו משנבראו, אך יש בהן משום "תמונת מצב", ו"אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי".

הרב כ"פ טכורש דן בספרו כתר-אפרים (סי' מב) "אם מותר להשתמש במניות של חברות, מפעלים ובתי תעשיה ממשלתיים, או קבוצות אנשים פרטיים, אם מחללים את השבת בעבודה, בייצור ובטיפול?" ומציין בדבריו, כי "השאלה הזו היא חמורה ונוגעת לגורל משק המדינה ולהתפתחותה הכלכלית."

ב. "לפני עור" ו"מסייע"

בראשית דברינו מן הראוי לציין, כי לנושא זיקה הדוקה לשאלות "לפני עור לא תתן מכשול" ו"מסייע ידי עוברי עבירה". מוקד דברינו איננו בשאלות אלו, ונציין רק כי קיימים מקרים רבים אשר לשיטות הלכתיות רבות אין בהם משום "לפני עור" ו"מסייע". ראה גם מאמרי בתחומין ז' (עמ' 139) "היש לפני עור בהפגנות שבת?"

בתשובה הנלוית למאמר זה, מאת הרב א"י וולדנברג, בענין "שותפות ימית קואופרטיבית עם מחללי שבת" (שנדפסה בסוף ספרו שביתת-הים) אסף המחבר שורה של נמוקים, לפיהם ניתן להקל מנקודות מבט אלו, ודבריו תקפים כמעט לכל שותפות עסקית. להלן תקציר דבריו:

בנדון שאלתו, אין איסור "לפני עור" מהטעמים דלהלן:

א.   ניתן להשיג שותפים אחרים, גם אם שומר השבת לא יכנס לעסק.

ב.    הצטרפותו של שומר השבת כשותף או כמשקיע איננה מרבה את חילולי השבת. הפעילות כבר נעשית, ובמדה שוה, לפני ואחרי הצטרפותו.

ג.    אם יש ספק, אפי' רחוק, שלא יגרם חילול שבת – יש לתלות לקולא, ואין כאן השמת מכשול לפני עור.

ד.    לשיטת הריטב"א אין בהוספת חילול שבת משום "לפני עור". העבירה נעשית, והכמות לא משנה.

באשר לאיסור "מסייע" יש להקל מנמוקים אלו:

ה.   קימת דעה שאין איסור "מסייע" אם אין זקוקים בהכרח לסיועו ("בחד עברא דנהרא"), כשם שאין איסור לפנ"ע מדאורייתא בכה"ג.

ו.    דעת הש"ך והדגול-מרבבה, שב"מומר" אשר אין בידינו כח להפרישו אין גם איסור "מסייע".

ז.    דעת כתב-סופר היא שאיסור "מסייע" הוא דוקא בשעת העבירה ממש, וכעי"ז כתבו משיב-דבר, בנין-ציון, המהרש"ם ועוד.

ח.   איסור "מסייע" הוא דוקא אם העבירה תיעשה בגוף הדבר המוגש לו.

נציין כאן את דברי הרב יצחק וייס (מנחת-יצחק ח"ג סי' כט) לענין "אם מותר ליתן סחורה לחנוני ישראל בקאמיסיאן למכור, והחנוני הוא ישראל מחלל שבת, וחנותו פתוח בש"ק. ומחמת כי כפי הנהוג במדינה זו (=אנגליה) הפועלים מקבלים שכרם ביום השבת, ע"כ אז שכיחי הרבה קונים. ואף שהנותן הסחורה מתנה שלא למכור הסחורה שלו בש"ק, מ"מ אין החנוני ציית לו בזה. והנה החנוני יש לו כמה אחוזים ממה שמוכר …"

בסופו של דבר מצדד המחבר להיתרא, ולא שייך "לפני עור", שכן יכול להשיג סחורה מאחרים. וכן יש להקל ולא לחוש לאיסור "מסייע", בצירוף דעת הש"ך שאין איסור מסייע במומר. וכן, "כיון שבנדון דידן מצוי ג"כ שימכור בחול, ובפרט כיון שמתנה כן בפירוש. ואף דחשוד שלא יציית, מ"מ כיון דמצוי גם בהיתר, לא הוי משום מסייע. אמנם עדין צ"ע אם שייך היתר זה אף בהוחזק איזה פעמים דמוכר אף בש"ק, אם מותר ליתן לו עוד ולתלות בהיתר? אבל י"ל, כיון דאיסור מסייע בגוונא דל"ש לפני עור תלוי באשלי רברבי, והביאם הרמ"א (יו"ד קנא,ד) ומסיק דיש להקל, ובעל נפש יחמיר לעצמו … מ"מ בצירוף דיש לתלות בהיתר, ומתנה בפירוש שלא למכור בשבת והפסד מרובה – יש מקום להקל, אם נותן לו בתחילת השבוע."

באותה שאלה שנתחבט בה בעל שביתת-הים הנ"ל, והעלה להיתר, דן גם הרב משולם ראטה בספרו קול-מבשר ח"א (סי' מח-מט) והעלה להחמיר, כיון "שידוע לנו בבירור שיעשו מלאכה בשבת על הספינה, אין שום היתר לזה … ובכלל, לא נכון הדבר לעשות תקדים של השתמשות ביהודים חפשיים בתור 'שבת-גוי', ומחר ידרשו מן הרבנים היתר גם בעבודת הרכבת, מסילת הברזל וכד'." אף הוא החמיר מסיבות ציבוריות, ועיי"ש דאף לדעתו לא שייך בנידון דידן איסור "מסייע".

לפיכך עיקר הדיון במאמרנו להלן אינו מצד הכשלת הזולת וסיוע לו, אלא מנקודת מבטו של המשקיע הדתי, אשר לכאורה הוא נעשה שותף לחילול השבת, ואף נהנה מן הרווחים הפסולים.

ג.  עסק בבעלות יהודית ועובד נכרי

תחילת דברינו יוקדשו לא לשותפות עסקית של ממש, אלא להסדרים מלאכותיים קמעה שיהודי עושה עם אחרים, ובסופו של דבר מלאכתו נעשית בשבת.

בשו"ע הל' שבת יש חמשה סימנים (רמג-רמז) ערוכים ומפורטים ביחס לשותפויות שונות עם נכרים בשבת, והס מלהזכיר שותפות כלשהי עם יהודי מחלל שבת. אכן, עיקר שאלתנו היא האם היתרים מסוימים, שנאמרו ביחס לנכרים, תקפים גם ביחס לישראל?

אם יהודי הוא בעל העסק,ונכרי איננו שותף בבעלות אלא עובד אצלו, אזי קיימים חילוקי דינים לפי צורת ההתקשרות – האם כשכיר יום, דאסור מדינא; או כעצמאי המשלם לבעה"ב סכום קצוב או אחוזים, ושרי מעיקר הדין ובתנאים מוגבלים, וכדלהלן.

בסי' רמג איתא דאם הנכרי הוא שכירו של בעה"ב, והוא עובד גם בשבת (כגון בחנות או במשרד), "אסור מדינא, דהוי האינו יהודי שלוחו של ישראל, וישראל נהנה ממלאכה בשבת, דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל ריוח של אותו יום" (משנה-ברורה, הקדמה לסי' רמג). ויש לעיין מהו בדיוק שורש האיסור דהנכרי "עושה מלאכה בשליחותו של ישראל" (שו"ע רמג,א), והלא אין שליחות לנכרי?

במכילתא שנינו: "כל מלאכה לא יעשה בהם – לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה העכו"ם מלאכתך." וכתב ב"י (סוס"י רמד) בשם הסמ"ג: "משמע מכאן, שאסור לישראל להניח לעכו"ם לעשות מלאכתו, בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא … אמנם י"ל שהוא אסמכתא בעלמא – שאם היתה מן התורה, לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של עכו"ם. ולשון 'לא ייעשה' הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה."

וכתב ע"ז הרמב"ן עה"ת (שמות יב,טז) שברייתא זו היא אסמכתא בעלמא, ואין איסור רק בדרך של אמירה לנכרי. ובילקוט שמעוני (שמות, רמז רא) הובאה גירסה הפוכה (וכ"ה גי' הגר"א): "כל מלאכה לא יעשה בהם – לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, אבל גוי יעשה מלאכתך."

א"כ, מש"כ בשו"ע שם, שיחשדוהו "שכל הריוח של ישראל ושכר את הא"י בכך וכך ליום ונמצא א"י עושה מלאכה בשליחות של ישראל" – הכוונה שיחשדוהו באמירה ישירה לגוי האסורה משום שבות, וכולה רק מדרבנן.

ד. היתר כשיש לנכרי אינטרס אישי אפי' זעיר

תיקון לחשש זה יהיה אם לנכרי יש אינטרס אישי בפעולה זו ("אדעתא דנפשיה קעביד"). לכן אם איננו שכיר גלובלי, אלא חוכר (שכל הריוח שלו, ומשלם לבעה"ב היהודי סכום קצוב) או אריס (המתחלק באחוזי הריוח עם בעה"ב) – מותר, ובלבד שהכל יודעים שמדובר לא בשכיר יום. יתר על כן, גם בנכרי העובד לפי שכר יומי (כגון בלן המפעיל מרחץ גם בשבת לנכרים) יהיה מותר "היכא דיש לא"י קצת חלק בריוח השבתות, דאז אמרינן אדעתא דנפשיה עביד" (משנ"ב, רמג סוף ס"ק י).

לשון זו של המשנ"ב "קצת חלק בריוח" משמעה אפי' אינטרס זעיר ביותר. וכן כתב להדיא בתשובת נודע-ביהודה (תנינא, או"ח כט) המתיר ליהודי להושיב בשבת את שכירו הנכרי בחנותו, אם אין מראית עין, אם יפסוק "ליתן לו מכל אלף שימכור אפי' פרוטה אחת … חוץ מן השכירות (=המשכורת) שנותנים לו, וא"כ כיון שיש להנכרי ריוח במה שנמכר אדעתא דנפשיה קעביד."

הוי אומר: מספיקה סיבה קלושה, הגורמת לנכרי לפעול גם למען עצמו, למרות שהריוח העיקרי הוא של בעה"ב היהודי, והוא בעל האינטרס הראשי, דבכה"ג לא מיקרי שהנכרי עושה מלאכת היהודי בשבת.

בקשר להעסקת נכרי בעסקים בשבת ראה עוד בהר-צבי (או"ח קכג) שנשאל, האם "יכול הישראל לתת מניה אחת מעסקיו לאחד העובדים (=נכרי) ולומר לו שעל דעת עצמו יכול לעבוד?" הרב צבי פסח פרנק הציע שם דרך להתיר עפ"י הרמ"א (רמג,ג) שישכיר לנכרי העובד אצלו את העסק לשבתות, "ובעד זה יקבל כך וכך אחוזים מהריוח של אותו יום" – דנכרי בכה"ג אדעתא דנפשיה קעביד.

עוד מצינו (בסי' רמד,ו) שהתירו משום פסידא "יהודי הקונה מכס ומשכיר (=שוכר) לו א"י לקבל מכס בשבת – מותר, אם הוא בקבולת (=מקבל אחוזים), דהיינו שאומר לו כשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך." וברמ"א: "וכן יכול להשכיר המכס לכל השבתות לא"י, והא"י יקח הריוח של השבתות לעצמו, ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כה"ג לא חששו." ועיי"ש בנו"כ, דשרי מדינא, וענין הפסידא נדרש רק כנגד מראית העין שבדבר, שיחשדו שמא הוא שכיר יום.

בביאור-הלכה שם הוסיף, דבמקום פסידא גדול התירו גם ליהנות משכר שבת. והביא דכן ס"ל לט"ז, לתוספת-שבת ולגר"א; ולאו דוקא בהפסד של נזק, אלא גם במניעת ריוח.

המושג "אדעתא דנפשיה קעביד" אמור רק בקשר להעסקת נכרי בשבת בעסק בעה"ב היהודי. מאידך, ביחס להעסקת יהודי בשבת בתנאים דומים, שיש לו אינטרס אישי ופועל גם למען עצמו – לא מצינו כל היתר, שהרי הוא כשלוחו. ואף שאין שליח לדבר עבירה, מ"מ הוא בעל הבית ובעל העסק, ובידו להפסיק את חילול השבת של היהודי. בכגון דא "יד פועל כיד בעה"ב" ועליה רמיא, ופשיטא דאסור לחלוטין, ואינה צריכה לפנים.

הוי אומר: איסור ברור ומוחלט הוא להעסיק יהודי בשבת בכל דרך שהיא. מכאן ואילך נדון לא על העסקת עובד, אלא על שותפות, כאשר השותף עצמאי ופועל כהבנתו. יש אופנים שונים לשותפות, ונפתח דוקא בשותפות הרחבה ביותר, ואולי המודרנית והמצויה ביותר.

ה. האם החזקת מניות נחשבת לבעלות?

מה הדין כאשר לא מדובר בבעלות פרטית בעסק כלשהו, אלא ברכישת מניות וכיו"ב? האם גם במקרה זה יש לחשוש אם יהודי "מומר" פועל בשבת באותו עסק שמקצת ממניותיו ברשות שומר-שבת?

פוסקי דורנו דנו בשאלת המעמד ההלכתי של "חברה בערבון מוגבל", הנחשבת מבחינה משפטית כיישות עצמאית. מו"מ ארוך בענין זה נמצא במנחת-יצחק (ח"ג סי' א) אשר דן בנושא לענין ריבית, שבת וחמץ בפסח.

לענין ריבית הביא דעת מהרש"ג (יור"ד סי' ג,ה וכן בנועם ב' מכת"י) שהתיר לקבל ריבית מבנק, משום שאין החיוב מוטל על אנשים מסוימים, אלא על נכסי החברה. המחבר שם נחלק עליו.

לענין שבת מסיק, דאם מנהלי החברה בפועל הם נכרים, ויש גם נכרים בין בעלי המניות – שרי, דהנכרי עובד אדעתא דנפשיה, ולא ניכר של מי העסק, ושכר השבת שמקבל היהודי הוא בהבלעה. "אף שכל בעל מניות שותף כפי ערך המניות, מ"מ כיון שיש ג"כ שותפים נכרים, וגם מנהלי העסק הם נכרים, ואין המלאכה מוטלת על הישראל, ואין העסק ניכר ממי הוא, והא"י אדעתא דנפשיה קעביד – אין בזה משום לתא דשבת." משמע מדבריו, שהחזקת מניות מקנה מעמד של שותפות רגילה, ודינה ככל דיני שותפות ישירה. עובדת היות החברה "בערבון מוגבל" איננה משנה ממעמד השותפות. וראה להלן ביחס לסוג המניות.

אך עיקר תשובתו שם מוקדשת לענין חמץ הנמצא בבעלות חברה בע"מ. והביא שם דעת מהרי"א הלוי (ח"ב קכד) שאין איסור חמץ על בעלי המניות, "מפני שאין להם רשות לאכלו או למכרו או לבערו", ואפי' אין להם רשות לכניסה חפשית למקום החמץ, ודינם כמקבל אחריות על חמצו של נכרי ברשות נכרי דשרי. הרב שאול וינגורט (בקובץ יד-שאול) דחה את דבריו, שכן בעלי המניות הם שהגבילו את עצמם, והיו יכולים להחליט באסיפה הכללית שיש להם רשות להכנס ולמכור, כל אחד כפי חלקו, ולא בטלה בעלותם עקב החלטתם להגביל את שימושם.

מאידך חידש הרב וינגורט הנ"ל חידוש הגדרתי, בטענו כי חברה בע"מ הינה "אישיות משפטית" עצמאית. מבחן הבעלות איננו האם יש רשות להכנס ולאכול או למכור, אלא המצב האובייקטיבי הוא שא"א לתבוע את בעל המניה, ולא לגבות מנכסיו הפרטיים, כשיש תביעה כנגד החברה. ומכאן שאין לו אחריות אישית בתחום הממוני, ולכן איננו בעלים במובן ההלכתי.

בעל מנחת-יצחק איננו מסכים לסברה מחודשת זו, שאמת המדה הקובעת בעלות היא אחריות אישית וממונית במקרה של תביעה משפטית. מסקנתו בסוגית מעמד המניות בהלכה היא:

בסתם מניות, שיש עכ"פ בעלות מוגבלת לבעלי המניות, יש להם דין בעלות. ובאותן מניות שאין להם שום דעת בעלים לא מיניה ולא מקצתיה, ואף לא לחוות דעתם עכ"פ בישיבה המתקימת בין חברי החברה מזמן לזמן, וכמו בניירות של הממשלה – בזה י"ל דלא הוי אפי' בעלות מוגבלת.

לדבריו, יש להבחין בין מניות המקנות שליטה כלשהי, לבין מניות שאין להן כל אופי של שליטה, ולכן אין למחזיק בהן כל אחריות הלכתית על הנעשה בחברה.

לכאורה הבחנה זו כוחה יפה גם לענין שבת, ולפיה מי שאין בידו מניות שליטה, שיש עמהן "דעת בעלים", כלשונו, איננו נחשב בעלים לחילול השבת, ויוכל להחזיק במניותיו גם עם העובדים יהודים, ולאו דוקא נכרים (אלא א"כ נחמיר מצד "מסייע"). וצ"ל, דמה שכתב באותה תשובה, דשרי בשבת רק אם העובדים הם נכרים, צ"ל שמדובר במחזיק מניות שליטה, והוא בעצם בעל החברה בע"מ או שותף בכיר.

הוא פירש שיחתו בתשובה נוספת (מנחת-יצחק, ח"ג סי' לא אות ב) שבה דן "אם מותר לקנות מניות של חברה פומבית, וא"א לדעת אם שאר בעלי המניות הם נכרים או מאחב"י, ויש שהדירקטורים הם מאחב"י שאינם שומרים תורה ומצוות." ותשובתו: "אם יש גם בעלי מניות נכרים, וגם המנהלים של העסק נכרים, אז ליכא איסור בזה משום לתא דשבת … אכן אם מנהלי העסק המה יהודים מחללי שבתות, בזה יש לדון הרבה משום ענין מסייע ידי עוברי עבירה, ואולי גם משום לפני עור היכא דלא הוי כעין תרי עברי דנהרא."

משמע שחשש ביהודים רק לענין מסייע, אך לא לעצם העובדה שנעשית מלאכה בבעלותם, וכנראה משום שתשובתו זו עוסקת ברכישת מניות בעלמא, ולא בשליטה בחברה. ולשיטתו יש להבחין ביניהם כנ"ל, שרכישת מניות ללא שליטה אינה נחשבת בעלות הלכתית.

בנושא זה דן גם הרב כ"פ טכורש (כתר-אפרים סי' מב) "אם מותר להשתמש במניות של חברות, מפעלים ובתי תעשיה ממשלתיים, אם מחללים את השבת בעבודה, בייצור ובטיפול." המחבר דן הן מצד הבעלות והן מצד "מסייע". אף הוא מביא את דברי מהרי"א הלוי לענין חמץ, שאם אינו רשאי למכרו – אין זו בעלות להתחייב, וכ"כ בעל מלמד-להועיל (סי' צא). בניגוד לדעת מנחת-יצחק, מסכים הרב טכורש לסברת הרב שאול וינגורט הנ"ל, שחברה בע"מ נחשבת לאישיות משפטית בפני עצמה, והוא מדמה זאת לדין "ציבור" החלוק בכמה וכמה ענינים מדין "שותפים". וציין שם, שגם לענין שבת האופי ה"ציבורי" של חברה בע"מ משמש כסניף להקל.

מאידך, להלכה נראה לרב טכורש להחמיר לענין שבת, לא מצד הבעלות, אלא בשל ה"סיוע", ו"אין הבדל אם יש לו הרבה מניות או קצת". וזה כדעת מנחת-יצחק, שאף הוא הדגיש להלכה נקודה זו. ולכן, "יש ליעץ ליהודים יראי אלקים שומרי שבת כדין, שלא ישתפו עצמם במניות במפעלים כאלה המחללים את השבת, בכדי להנצל מחשש של סיוע לעוברי עבירה. אמנם השאלה הזו היא חמורה ונוגעת לגורל משק המדינה ולהתפתחותה הכלכלית."

לעומת בעל מנחת-יצחק, המבחין בין מניות שליטה לבין מניות "בעלמא", הרב משה פיינשטיין באגרות-משה (ח"ג נד) דן אף הוא "אם מותר לקנות רוב המניות של חברה העובדת בשבת". ופסק, שאם המנהלים והעובדים הם נכרים יש להתיר, כי בעלות על המניות איננה בעלות בפועל. לדבריו מותר להכנס לעסק כזה, מכיון ש"המנהלים עושים רק לפי דעתם, ואין צריכין לשמוע לו אם ירצה שיעשו באופן אחר … אף שמסתבר שישמעו לו כשיאמר להם, הרי הוא כשמיעה לאיש אחר שנותן עצה טובה, ולא כשמיעה לבעלים … אבל ודאי שצריך שלא יהיה ניכר שהוא לישראל … לכן נלע"ד שיש להתיר, וגם שהוא היתר ברור בלא שום חשש."

עד כדי כך הגרמ"פ נחוש בהיתרו, שמתיר אפי' רכישת רוב מניות החברה, ומה ש"מייעץ כתר"ה שיקנה פחות ממחצה … הוא טוב לרווחא דמילתא."

אמנם הדברים אמורים לענין רוב מניות בחברה שעובדיה נכרים, אך להלן כותב המחבר שם, בשלהי תשובתו: "ולהשתתף עם מחלל שבת בעסק שיהיה פתוח בשבת, אף שאותו העסק הוא בערבון מוגבל (קארפאריישן לימיטעד) ואין אחריות הפסד על השותף אלא על הממון המשותף, מכל מקום אין מקום להתיר שותפות זו מטעם זה. אבל אם הוא צורך גדול, יכול לעשות כדין שותפות עם עכו"ם." כאמור, דבריו אמורים במחזיק במניות שיש עמהן "דעת בעלים", ולא במניות "בעלמא".

ו.  שותפות ישירה בעסק הפועל בשבת

1.   שותפות "יום כנגד יום"

מהאמור לעיל עולה, כי אם יהודי הוא בעל הבית, ובעל דעה מכריעה בעסק, לכל הדעות אסור לו לאפשר שתהיה פעילות עסקית בשבת. אעפי"כ מצינו שתי אפשרויות עקרוניות ביחס להסדרי שותפות עם נכרי בשבת, המובאות בשו"ע, ויש לדון בהן האם הוא הדין גם ביחס לישראל (ושוב נדגיש: מצד פעילות הבעלים, ולא מצד "לפני עור" ו"מסייע").

  בסי' רמה,א מובאת עצה (במשנ"ב העיר: "דע דהיתר גמור הוא") להתנות "מתחילה בשעה שבאו להשתתף" הסכם של "יום כנגד יום". בהסכם יקבע, כי ריוח השבת שייך לנכרי בלבד, ויום אחר שייקבע כנגדו – שייך לישראל לבד. בהסכם יש לכתוב לכתחילה, "אם מעט ואם הרבה", כלומר חלוקה אמיתית לפי חישוב רווחי השבת והיום החליפי. בסע' ב נפסק, דאם אח"כ נתרצו לחלוק הרווחים שוה בשוה, רשאין, כמחילה הדדית.

ואם לא ערכו כלל חשבון יומי – כתב במג"א (סק"ב בשם הרלב"ח): "אם לא נודע בכמה השכירו (=הרויחו) בשבת, כגון בחנות, רשאין לחלוק בשוה."

הרב משה פיינשטיין (אגרו"מ ח"א או"ח צ) סבור, ששותפות כזו באה בחשבון רק אם יהיה "מסחר כזה, שיהיה אפשרות לידע כמה היה ביום השבת, וכמה היה ביום הקבוע לישראל. ואז, אף אם בשעת החלוקה נתעצלו מלחשוב וחילקו בשוה, מותר. אבל אם א"א כלל לידע כמה יהיה ביום אחד ריוח או הפסד, אסור בתנאי כזה." ופירש שם, שאין כוונת המג"א דבחנות אי אפשר כלל לדעת את הריוח היומי, אלא כוונתו שיש קושי וטירחה בדבר, אך בהתאמצות ניתן לברר.

חזר ושנה שיטתו זו בתשובתו (או"ח ח"ב סה) לענין שוחטים שנדרשו להשתתף עם נכרים בבעלות על בית מטבחיים הפועל גם בשבת. וכתב שם, שבמקרה הנדון כמעט לא ניתן להתנות שותפות בשיטת "יום כנגד יום", "כיון שאין חלקי השותפות שוין, הוא דבר שקשה להתנות זה, כי יצטרכו לחלק לשעות, ואין דרך לכתבו בפנקסי החשבונות מה נמכר בכל שעה, אלא בימים."

כוונתו בזה, דדוקא בשני שותפים (או מספר שוה של יהודים ונכרים) ניתן להמיר את יום השבת ביום אחר ולחשב רווחים יומיים. ברם, כאשר אין שויון כמותי, הרי שכנגד רווחי השבת לנכרים יטלו היהודים חלקם היחסי בימות החול, וזה עשוי להיות מורכב מחלקי יום, לפי שעות ודקות ששיעורם ביחס ליום השבת שוה ליחס שבין היהודים והנכרים. וציין שם, דאף ששנינו שאם נתרצו ומחלו אח"כ שפיר דמי, "הוא דוקא כשאפשר לחלק כמו שהתנו, אבל כשא"א הוא כלא התנו כלל."

כנגד גישתו זו של הרב פיינשטיין, יש לציין כי הרב וולדנברג בתשובתו הנזכרת ("שותפות ימית קואופרטיבית עם מחללי שבת", הנדפסת גם בכרך זה) מביא (בספרו עמ' קכז) את דברי המג"א בפשטות, שגם אם אי אפשר כלל לחשב את הריוח היומי, כגון בעסקי הספנות, בכ"ז "רשאין לכתחילה לחלוק בשוה". וראה עוד להלן בזה.

2.   יישום שיטת "יום כנגד יום" בנכרי וביהודי

בשיטת "יום כנגד יום" יש להחשיב לא רק את ההכנסות, אלא גם את התפלגות ההוצאות לפי בסיס יומי, כגון עלות שכירת המקום, הבלאי, שכר העבודה וכיו"ב. וכבר העיר על כך הרב פיינשטיין בתשובתו הנזכרת (או"ח ח"ב סה), "ודמי שכירת הבנין והכלים יהיה לפי חשבון." ואף עשה מעשה, וניסח "שטר שותפות עם נכרי" (או"ח ח"ג נו) ובו כתוב: "והוצאות מפועלים ועלעקטרי וכל הדברים שבבנין ושכר תשמישי הכלים וכן שכר המקום, יתחשב כל יום ויום לכל אחד מה שישתמש בו."

מבחינה מעשית ניתן לומר כי בדרך כלל במפעל או בעסק מסחרי עלויות שכר הדירה, הבלאי, ריבית על ההשקעות וכד' אינן שונות מיום ליום, ואזי עלויות השבת שוות לעלויות היום החליפי. מאידך, שכר העבודה בשבת גבוה מימות מחול. וכן בענפים משקיים, בהם היקף הפעילות בשבת שונה מיום אחר, להוסיף או לגרוע, בכל אלו יש צורך לחשב זאת ביחס השותפות.

כיום, בדור המחשב והקופות הרושמות, דומה כי ניתן בהחלט להגדיר במדוייק הכנסות והוצאות לפי התפלגות יומית ושעתית. ומכיון שהאפשרות קימת, שוב לית לן בה אם יתחלקו בשוה ויוותרו על ההתחשבנות.

3.   האם שיטת שותפות כזו מותרת גם עם יהודי מחלל שבת?

הרב וולדנברג, בתשובתו הנ"ל, הניף ידו להיתרא, וכתב בסיכום דבריו (עמ' קכח): "יש מקום להתיר בנדוננו השתתפות הדתיים בקואופרטיב הימי של ההסתדרות, ואין בזה לא משום לפנ"ע ולא משום מסייע ידי עוברי עבירה, וגם לא משום מראית עין ולזות שפתים. ובקחתם השכר ואחוזי הרווחים הכללים אין בזה משום נהנה ממעשה שבת. ורק צריכים להתנות מתחילת השותפות, שיהיה שכר השבת למחללים לבדם אם מעט ואם הרבה, ושכר יום אחד כמספר השעות נגד יום השבת יהיה לדתיים לבדם. ואם אח"כ בשעת חלוקה יתרצו המחללים לחלוק בשוה, מותר. וכן אם לא יוכלו להיודע על ריוח של כאו"א על יומו, יהיו רשאין לחלוק בשוה. ואם יתברר שעבודת השבת לא מכניסה שום רווחים בחלק השותפי, אין צורך לשום תנאי."

ניכר מדבריו שלא נחית כלל לצורך לקצוב שעות ודקות כנגד יום השבת בהתאם ליחס המספרי. שכן בנדון שאלתו מדובר על "ששה עשר חברים מאליצור, שגמרו קורס להכשרה ימית, ומציעים להצטרף לקואופרטיב הימי של ההסתדרות שיש לו שתי ספינות. בשתי ספינות אלו עובדים כ80- איש." הוי אומר: היחס בין הדתיים לחילוניים הוא 1:5 (16:80). כנגד השבת ה"שייכת" ל80- החילוניים היו הדתיים צריכים לקבל בתמורה כ5- שעות בלבד, וצריך להגדירם באיזה יום קבוע ובאילו שעות, וזהו חישוב מסובך מאד.

אכן, מכיון שבסופו של דבר לא מדקדקים, ומוחלים להתחלק בשוה, אין לכך כל משמעות. וכבר ציינו לעיל (בניגוד לדעת בעל אגרו"מ) כי דעת הרב וולדנברג היא, שגם אם אי אפשר כלל לחשב את הרווחים וההוצאות היומיות במדויק, לית לן בה.

מצאתי גם בתשובת חלקת-יעקב מהרב יעקב ברייש (ח"ב סי' נד) "ברופא ישראל חרדי שהעסק שלו בשותפות עם ישראל מומר – מה לעשות עם העסק בשבת?" ותשובתו: כי "אם אי אפשר לו להשתמט", יתנה חלוקת שותפות "יום כנגד יום", "כמבואר בסי' רמה לענין ישראל ועכו"ם". ולהלן שם דן מצד לפנ"ע ומסייע, ומצרף קולות – דהוי רק ספק האם יחלל שבת בדאורייתא; "וכבר נהגו היתר באיסור דרבנן"; ובצירוף ש"אין האיסור נעשה מיד – יש קצת היתר". אמנם שם מתווסף גם נימוק של "איבה", אם הרופאים היהודים (בחו"ל) לא יקבלו חולים בשבת.

לעומת שיטה זו, המקילה להשתתף עם יהודים בדרך זו, כתב הרב פיינשטיין (אגרו"מ או"ח ח"א צא): "והיתר שיש בשותפות עם עכו"ם … יום אחד כנגדו, אין להתיר בישראל שמחלל שבת, כיון שנהנה ממלאכת הישראל, דעי"ז נתרצה שיהיה להשומר שבת יום אחד מימי החול." ובעצם, גם הרב וולדנברג שם (וכנראה גם הרב ברייש) מעדיף את האפשרות השניה, וכדלהלן.

4.   צמצום האפשרות המעשית ליישום שיטת "יום כנגד יום"

כאן המקום לציין, שגם הרב וולדנברג, שהתיר, התנה זאת (אות ה בסיכום) בכך, שהקואופרטיב יכול לשבות, ואין הכרח לחלל שבת, ורק בכה"ג שרי, והחילוניים אדעתא דנפשייהו קעבידי. משמע מכאן כי בתעשיה הכבדה, למשל, או בענפי תיירות וכד', שאלמלא עבודת השבת הם יתמוטטו מחוסר כדאיות, בכה"ג יהיה אסור לכו"ע להכנס לשותפות, כי "נמצא כאילו רצון הדתיים שאלה יחללו במקומם את השבת."

תנאי זה כמובן מגביל מאד את ההיתר, ובכל מקרה שהעסק בנוי מבחינה כלכלית דוקא על חילול שבת, אין להתיר, וכנ"ל.

עוד נלע"ד לומר, כי היתר זה של "יום כנגד יום" אמור רק בשותפות "פשוטה", המכילה מספר קבוע של בעלים המפעילים עסק, ומתחלקים בהוצאות ובהכנסות. מאידך, בהשקעות מורכבות יותר, כמו רכישת מניות, קרנות נאמנות וכד', הרי מספר ה"שותפים" נזיל ונייד כל הזמן, והחלק היחסי של כל שותף משתנה מיום ליום. בכה"ג דומני כי כלל לא ניתן להתנות, לייעד או לסיים חלק מוגדר בימות החול כנגד השבת, אפי' אם יכולים היינו להגדיר בכל דקה ודקה את ההוצאה ואת ההכנסה הרגעית.

שיטה זו לא ניתנת, איפוא, ליישום בשותפויות מורכבות, ולא בענפי כלכלה המבוססים בהכרח על חילול שבת, אפי' אם ננקוט כדעת המקילים עקרונית.

ז.  אפשרות נוספת לשותפות ישירה

1.   הסתלקות מרווחי השבת

בשו"ע (רמה,א) נפסק ביחס לנכרי: "ואם לא התנו מתחילה כשיבואו לחלוק, נוטל אינו יהודי שכר השבתות כולם, והשאר חולקים אותו. ואם לא היה שכר השבת ידוע, יטול הא"י לבדו שביעית השכר, וחולקים השאר." שיטה זו ענינה שותפות חלקית בלבד, לא מאוזנת, למעט שבתות וימים טובים. התירו לנקוט בה, לעת הצורך, גם בשותפות עם יהודי מחלל שבת.

באגרו"מ (ח"א סי' צא) מתיר הרב פיינשטיין לאשה להשתתף "בבית כביסה" עם יהודיה "לימות החול בלבד, וימי השבתות וימי י"ט לא יהיו שייך לה כלל, לא לשכר ולא להפסד." להלן שם כתב, שצריך לחשב לפי ימים את כלל "ההוצאות שהם על כל השנה או החודש, כגון שכירות המקום … ולא יהיה נוגע לה כלל מה שתעשה השותף שלה בשבת."

ושנה דבריו (ח"ד סי' לו) לענין רואה חשבון המעונין להצטרף לחברה הפועלת גם בשבת, והתיר "למי שדחיקא ליה שעתיה" להכנס לשותפות ללא השבת.

בתשובה נוספת (או"ח ח"ג סי' נד) דן בשאלה "אם מותר לקנות רוב המניות של חברה העובדת בשבת". בסוף דבריו כתב: "ולהשתתף עם מחלל שבת בעסק שיהיה פתוח בשבת … אם הוא צורך גדול, יכול לעשות כדין שותפות עם עכו"ם," ולא פירש כאן מה יהא אופי השותפות. אך התנה שם, שדוקא אם העסק יכול להתנהל גם בלעדיו ובלי כספו של שומר השבת, או שמצויים משקיעים אחרים. תנאי דומה הבאנו לעיל בשם הרב וולדנברג, שהתיר הצטרפות לקואופרטיב הספנות דוקא אם אין הכרח בחילול שבת.

שיטה זו, של "הסתלקות מיום השבת", מועדפת גם ע"י הרב וולדנברג בעסק הספנות הנ"ל, וכך כתב בסיכום (אות ג), שעדיף אם יוכלו הדתיים "לסדר שלא יקבלו כלל מאחוזי הריוח של מלאכות השבת לפי מה שישערו שמכניס, ולא יצטרכו לשום תנאים."

גם בחלקת-יעקב הנ"ל (ח"ב סי' נד), לענין שותפות רופאים בשבת, הציע "העצה שהוא יסתלק עצמו על יום השבת מהאומנות." דומני, שכוונתו כנ"ל, שהשותפות תהיה לימות החול בלבד, ובשבת יעשה שותפו ככל שיעשה על דעת עצמו בלבד.

הוי אומר: יש אפשרות לשומר שבת להיות קשור, כשותף זוטר, בעסק הפועל בשבת, אם תהיה הבחנה ברורה בין עסקי חול ועסקי השבת, ושותפותו תוגדר אך ורק לימות החול.

יש לציין, כי גם בשיטה זו יש צורך שתהיה אפשרות ריאלית לחשב את ההוצאות וההכנסות לפי ימי השבוע, ו"שומר השבת" יכנס רק לעסקי ימות החול. מאידך, בשיטה זו אין יום או שעות כנגד השבת, ואין צורך להסתבך בחישוב רווחים של ימים או שעות חליפיים. שיטה זו מתאימה, איפוא, גם לשותפויות מורכבות והשקעות ניידות וכיו"ב.

מאידך, התנאי השני דלעיל, שאין להתיר אם העסק בנוי בהכרח על חילול שבת, תקף לכאורה גם בשיטת שותפות זו. דברי הרב וולדנברג שצוטטו לעיל – "נמצא כאילו רצון הדתיים שאלה יחללו במקומם את השבת" – תקפים גם לנדוננו, ושייכים גם כאשר שומר השבת מסתלק מרווחי השבת, ומגדיר את שותפותו רק לעסקי ימות החול.

2.   יישום שיטת ה"שותפות ללא שבת"

שיטה זו ניתנת לביצוע מעשי, אם שומרי שבת יעמדו על כך שאותם חברות ועסקים המחללים שבת ינהלו "פנקסנות כפולה", וכל הצד העסקי יתנהל בשני מישורים: חול ושבת. חלוקה זו תהיה בצד ההוצאות וההכנסות כאחד, ואולי ראוי להקים שתי חברות נפרדות. המשקיע, שומר השבת, יהיה שותף רק ב"חברת ימות החול", על כל המשתמע מכך.

אם אכן יוקמו שתי חברות, או שהניהול הכספי באמת יהיה נפרד לחלוטין, דומה כי בהכללה ניתן לומר, שבסופו של דבר אין נפ"מ בין אם מדובר בעסק שבה פעילות השבת והחול שוות בהוצאה ובהכנסה (כגון בית חרושת המייצר ברמה קבועה של שכר עבודה ותפוקה) ובין אם השבת "רווחית" יותר, גם אחרי ניכוי ההוצאות, כגון בענפי תיירות או בידור. נערוך כאן חישוב פשטני לשם בדיקה השוואתית.

נניח כי אדם רכש 10% ממניות חברה, ועומד על כך שכל השקעתו תנווט לאפיק "ימות החול בלבד". אם מדובר בחברה שרווחי חול ושבת שוים, כלומר: ימות החול שוים 85% מהרווח, אזי חישוב פשוט יראה כי אם כל השקעתו מנווטת לימות החול, יש לו במסלול זה 11.76% (85/10). אם החברה מחלקת רווחים כוללים בסך 1,000 ש"ח, למשל, ו850- ש"ח הם ממסלול ימות החול, הרי שרווחיו יהיו 11.76% מ850- ש"ח, שהם 100 ש"ח השוים בדיוק ל-%10 מהריוח הכולל.

כעת נחשב מקרה שבו יש הבדל ניכר בין רווחי חול ושבת, ונניח שיש רווח נקי בשבת (לאחר ניכוי העלויות המיוחדות לשבת) פי שנים מיום אחר. בדוגמא זו רווחי השבת הם 25% ושאר 6 הימים 12.5% ליום, ובס"ה 75%. אם המשקיע (שרכש כנ"ל  10% מכלל המניות) דורש לנווט את כספו לימות החול בלבד, אזי השקעתו תהא, איפוא, 13.33% ממסלול ה"חול" (75/10). מתוך 1,000 ש"ח שיחולקו כרווחים, הרי רק 750 ש"ח שייכים לימות החול. מהם הוא יקבל 100 ש"ח (13.33% מ750-), שהם שוב 10% מהרווח הכולל.

3.   הפסד כספי ריאלי בגין השבת

החישוב הזה מבוסס על הנחה שניתן להגדיר בנפרד שווי שותפות לחול ושווי שותפות לשבת, ובמניות ניתן להנפיק "מניות דחול" ו"מניות דשבת". בשיטה כזו, תיאורטית, שווי המניות ושווי השותפות יהיה תואם יחסית את הרווחיות בחול ובשבת. למען האמת, ספק רב אם ניתן להפריד ולהגדיר כך את הפעילות הכלכלית. יתר על כן, דומה כי יש טעם לפגם בדבר, ומתן לגיטימציה צורמת, לחילול שבת מופגן ומובלט ב"מניות-של-שבת".

דומה כי יותר ריאלי, וגם יותר נכון מבחינה הלכתית וחינוכית, לא לנהל שתי מערכות כלכליות, אלא פשוט להסתלק לחלוטין מרווחי השבת ויהי מה. לפי הדוגמא שנקטנו לעיל, אם למשל רווחי השבת כפולים מיום חול רגיל, אזי רווחיות השבת היא 25% מכלל השבוע וכל יום ויום 12.5%, ובס"ה 75% בששת ימי המעשה. המשקיע 10% במניות המפעל, או בדרך אחרת של שותפות, והוא מסתלק כליל מרווח השבת, אזי במקום לקבל 10% מהרווחים, כהשקעתו, הוא יסתפק ב- 7.5% בלבד (10% מתוך 75% של ימות החול). למען האמת יש צורך לקחת בחשבון גם את ימי החגים, וכן תוספת שבת בכניסתה וביציאתה, ורווחיו עוד יקטנו בהתאם.

שיטת שותפות כזו יש בה משום הקרבה כלכלית בגין השבת, והפסדה יוצא בשכר קדושת היום וערכו. בשיטה זו ניכרת ההסתלקות, ואין לחשוש להערמה, שכן הפסדו מוכיח עליו. דומה כי בשיטה כזו אין גם מקום לחילול השם ולזות שפתים, שהרי שומר השבת משלם את מלוא המחיר עקב אמונתו, וראויה היא השבת לכך. באחת – משקיע שומר שבת יקח בחשבון כי כל פעילות כלכלית הפועלת גם בשבת שוה לגביו רק כדי %85 מאשר היא שוה לחבירו החילוני, והקב"ה ימלא חסרונו ממקום אחר.

כאמור, מגבלה תהיה רק במקרה שלא ניתן כלל להפעיל את העסק מבלי לחלל שבת, וכדלעיל, כי אז שומר השבת אחראי לחילול השבת ובידו למנעו ע"י אי השתתפותו. ובכלל הדברים גם אם הוא שותף בכיר, אשר בידו למנוע כליל את הפעילות העסקית בשבת.

ח. היבטי מראית עין

בכל הנושא הזה בולט בהלכה אלמנט "מראית העין" ו"שמא יחשדוהו" וכיו"ב. בשו"ע סי' רמג, בענין השכרת עסק לנכרי, מחלקים בין שדה וריחיים לבין מרחץ ותנור, "מפני שנקראים על שמו" של היהודי, ויחשדוהו שעושה מלאכה בשליחות בעה"ב. בסי' רמד, לענין החכרת שדה לנכרי כאשר אדעתא דנפשיה קעביד, "מותר בצנעא שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא; אבל אם היתה ידועה ומפורסמת, אסור." והטעם אינו משום שמלאכת יהודי נעשית ויש איסור מהותי בכך, אלא שמא יחשדוהו שהנכרי הוא שכיר יום (ולפיכך נחשב כשליח בעה"ב) ולא חוכר בשכר קצוב (דאדעתא דנפשיה קעביד). ולהלן שם מבחינים בקשר ל"עבודה במחובר לקרקע" בין עבודה "בתוך התחום" לבין "חוץ לתחום", "מפני הרואים שאינם יודעים שפסק (=בשכר קצוב)." כיו"ב בסי' רמה, לענין שותפות בין ישראל ונכרי, שהתירו בתנאים מסוימים, נאמר בסע' ד, דהיינו דוקא כאשר "אין העסק ניכר ממי הוא", והטעם משום חשד שהנכרי הוא שכירו.

לכך יש להוסיף את דברי הרמ"א (רמד,א) "ואפי' אם דר בין הא"י, יש לחוש לאורחים הבאים שם, או לבני ביתו שיחשדו אותו."

מאידך, באותו ענין מצינו שניתן ל"תקן" את חשש מראית העין ע"י פרסום. שנינו בסי' רמג סע' ב: "אפי' מרחץ או תנור, אם השכירם שנה אחר שנה, ונתפרסם הדבר ע"י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם (=להחכיר בשכר קצוב) או ליתנם באריסות (=אחוזי ריוח), מותר."

עוד יש להביא בענין מראית עין את דברי הרמ"א (סוס"י רמד) שהתירו להושיב נכרי ליטול את המכס, "ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כה"ג לא חששו."

הרב וולדנברג, בתשובתו הנזכרת, מתייחס לשאלת מראית העין, ומביא סיעת אחרונים המקילים להשתתף בעסקים עם יהודים מחללי שבת, בתנאים מסוימים שנזכרו לעיל. המדובר שם בפרסום תנאי השותפות והבאת הדברים לכלל הציבור, כך שהכל ידעו כי חברי אליצור הדתיים הנכנסים כחברים לקואופרטיב הימי של ההסתדרות מוחים על חילול השבת, ואינם שותפים לרווחי יום זה (ע"י החלפה ביום אחר, או ע"י הסתלקות גמורה משותפות בשבת, ודרך זו עדיפה). בתוך דבריו מביא משו"ת בית-היוצר (או"ח סי' ז) "באחד ששכר דאמפף זעג מאשין (=מכונת קיטור) ובתוכו ריחיים ג"כ, והשתתף עם שותף אשר הוא פוקר ומחלל שבת בפרהסיא, והפירמא הולך על שניהם." והתיר שם, אם יתנו חלוקת ימים, "דהיינו ביום א' ב' ג' וחצי היום ד' יהיה להשומר שבת, וחצי יום ד' וה' וו' ושבת יהיה להפוקר." ולהלן: "וממילא גם למראית עין אין לחוש בזה, כיון שהוא ידוע לכל שכל מה שיש חילול שבת בזה העסק הוא הכל מצד המומר הזה."

עוד הביא מתשובת הרב מ"מ עפשטיין (לבוש-מרדכי סי' ג) לענין השתתפות "עורך דין חרדי" במשרד עם "עוד שני גויים ואחד ישראל מחלל שבת בפרהסיא, ושם הישראל החרדי נקרא ג"כ על הפירמא." והתיר בתנאי חלוקת הימים, ו"יודיע העו"ד בעתון חרדי שעשה באופן המותר ע"י תנאי חילוק הימים."

אכן דומה כי נקודת מראית העין היא בסופו של דבר החמורה מכולן לענין הצטרפות לעסק הפועל בשבת. בעל שבט-הלוי (ח"ה סי' כו) נשאל על "ג' אחים שותפים בביח"ר, והם בעו"ה מחללי שבת, רק אחד מהם חזר בתשובה ורוצה לשמור שבת וי"ט, ואחיו עדין אין מסכימים והוא תלוי בפרנסה זו." לעצם השותפות נטה להתיר בחלוקת "יום כנגד יום" (ואף הוא לא נחית להא דמיירי בשותף שיש לו רק שליש, ואזי מגיע לו רק 16 שעות כנגד השבת!). בסופו של דבר מציע לו "לחפש פרנסה אחרת, כי כל ההיתרים מפוקפקים", ובעיקר מדגיש היבטי מראית העין, שכן "ניר הפירמא הולך על כולם. והיה כדאי שיעשו ניירות מיוחדים לשבת, שמופיע עליהם הבעלות בצורה אחרת מבימות החול." וראה גם תשובתו בשבט-הלוי ח"ג סי' כג, לענין שותפות יהודים עם נכרים בבנק הפעיל בשבת, ושם מדגיש מאד את החשש מפני מראית העין, גם אם מדובר בבנק השוכן בעיר אחרת, ותחת שם אחר, שכן בסופו של דבר עתיד הענין להתגלות, וידעו כי יד יהודי בדבר.

ט. היפוך חילול השם לקידוש השם

מעבר לשאלת מראית-עין, הנושא כולו כרוך בתחושה של חילול השם. יהודים דתיים מחפשים, כביכול, רווחי שבת באמצעות "יהודי-של-שבת" ויש בכך טעם לפגם. אכן, אם אנשים פרטיים ינצלו עצות אלו כמנוף להרחבת עסקיהם – בודאי שהמלצתנו היא להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. ברם, יש מקום לשיקול נוסף, מצדו השני של המטבע: האם נגזר על שומרי שבת למשוך ידיהם ממיגזרים משקיים? האם עליהם להסתגר בגיטאות, כפי שכבר הוזכר לעיל?

תשובתנו היא, כי במציאות ימינו, ולאור עצמת הבעיה והיקפה, נראה שניתן לנקוט כאפשרות השניה שנדונה לעיל, ולהתיר כניסה לשותפויות בתנאים מסוימים. כאמור, עיקר הענין הוא, ששומרי השבת יהיו שותפים אך ורק ל"חברת ימות החול", ואין להם עסק כלל ב"חברת חילול השבת", ובמקרים מסויימים אף ייגרמו להם נזק כספי ומניעת ריוח – דומה כי יש מקום לטעון, שאדרבה, קידוש השם בדבר. האלטרנטיבה היא בריחת שומרי שבת ממיגזרים משקיים רבים, או גרוע מכך – השתתפותם בניגוד להלכה, ו"אדם בהול על ממונו". להשתלבות שומרי תורה בכל מערכות החיים נודעת לא רק חשיבות כלכלית, אלא גם חברתית ולאומית ממדרגה ראשונה. כאן בעצם תמצית חזונה של "מדינת התורה", ומבחינה חינוכית והשקפתית כל "גיטואיזציה לדתיים" כמוה כסתירת לחי לחזון זה. לדידי, מיסוד כלכלי של שיטה כזו בצורה אמיתית של אבחנה בין קודש לחול, יש בה אלמנט של קידוש השם, ושנינו "גדול הוא קידוש ה' מחילול ה'" (ירושלמי, קדושין ד,א).

אתקע יתדותי גם בנקודה זו בדבריו המאלפים של הרב וולדנברג שם, אשר הביא תשובה נוספת בנדון, בשם בעל נטע-שורק (או"ח סי' יט), ד"אינו חושש משום מראית עין, וכל מה שחושש שם הוא משום לזות שפתיים – שכשיוודע שהוא שותפו, יחשבוהו שמרצונו נעשה כל אלה", וזהו חשש פחות מדין מראית עין. וסיים שם הרב וולדנברג לענין השותפות בספינות:

ויש לומר בכגון נדוננו, שרבים המה הדתיים שישתתפו במגמה להשתתף במנגנון המדינה על כל שטחיה, ובכך להשפיע בכל מה שאפשר בנתינת צביון דתי לה, וידועים בדתיותם כששמם מעיד עליהם בהשתייכותם למפלגה דתית גדולה אשר לא תרשה בבירור שיהו ח"ו מחללי שבת בקרב מחנם – גם ה'נטע שורק' יודה שאין בזה חשש של לזות שפתים, ואדרבה ידוע לכל ההיפך שעם השתתפותם ישפיעו בכל מאמצם להשרות הוה דתי בקואופרטיב ככל האפשר.

גישה זו, המהפכת חילול השם לקידוש השם, יש לה מקום דוקא אם יתפרסם הדבר ובהמון, ודוקא אם שומרי השבת אכן יכנסו למיגזרים כלכליים, ויריעו בשופר גדול שהם מסתלקים מרווחי השבת; ודוקא עם הדבר ייעשה ע"י קבוצה מגובשת, ש"דתיותה נקראת עליה"; ודוקא אם יחתרו לצמצום חילול השבת עד למניעתו כליל, ויוכיחו כי ניתן גם ניתן לשמור שבת כהלכתה, וששת ימי המעשה יתברכו מקדושת השבת.

י.  סיכום

א.   שותפות עסקית עם מחללי שבת היא שאלה תדירית מן הכאובות שבדור. עקב תופעת החילון רבו מחללי השבת, והמנעות משותפות כלכלית עמהם דוחקת את שומרי התורה לפינה ול"גיטאות כלכליים". מאידך, הכופר בשבת ככופר בכל התורה כולה, ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'.

ב.    אסור לשומר שבת להצטרף לעסק (שותפות, מניות וכד') המחלל שבת, כאשר בלעדיו לא ניתן לקיים כלל את העסק או את החברה במתכונת הנוכחית.

ג.     אסור לשומר שבת להצטרף לעסק הבנוי כולו על חילול שבת, ובלי רווחי השבת הוא יתמוטט כליל.

ד.    אין היתר לבעל עסק (חנות, חברה פרטית, מפעל וכד') להעסיק יהודי בשבת גם אם יקנה לו – על מנת שהעסק יפעל בשבת – אחוזים מן הרווח או בכל שיטת התקשרות אחרת, למרות שהעובד "אדעתא דנפשיה קעביד".

ה.   אין להחזיק ברוב מניות של חברה, אפי' כזו המוגדרת "בערבון מוגבל", למרות שהפעילות בשבת איננה אישית שלו אלא של החברה, שהיא מבחינה משפטית יישות עצמאית.

ו.     יש מי שהתיר להחזיק, בתנאים מסוימים כדלהלן, במקצת מניות של חברה המחללת שבת, גם אם יש לו יד בניהול ("מניות שליטה"). הטעם הוא משום שבעל מניות איננו "בעל הבית" בפועל, ואיננו אחראי בפועל לניהול השוטף. מאידך, יש מי שמבחין בין "מניות שליטה" ל"מניות בעלמא", ונראין דבריו.

ז.    יש שהתירו, בשעת הדחק, להכנס לשותפות עם יהודי (והוא הדין למניות ולכל צורה אחרת של מעורבות כלכלית) בעסק מחלל שבת בשיטת "יום כנגד יום", דהיינו: ע"י התנייה מראש של חלוקת ימי השבוע, כך ששומר השבת יקבל רווחי יום אחר תמורת יום השבת.

       1.     בשיטה זו יש צורך שתהיה אפשרות תיאורטית לחשב את ההכנסות וההוצאות ליום השבת בנפרד, ובצורה מדויקת. אם ניתן – אזי בסופו של חשבון אפשר להתחלק בשווה תוך ויתור הדדי.

       2.     לדעה מסוימת ניתן לוותר גם על אפשרות החישוב המדוקדק, ולשער שרווחי השבת והחול שוים, או למחול מראש וחלוקת הרווח תתנהל בעצם כשותפים לכל דבר.

       3.     לדעה הראשונה, שיש צורך בחישוב יומי מדוקדוק, אם מדובר במספר לא זהה של שומרי שבת ומחלליה, יש צורך לקצוב לטובת שומרי השבת שעות ודקות ששיעורן ביחס ליום השבת שוה ליחס שבין שתי הקבוצות. חישוב זה מסובך למדי, וכמעט שאינו בר-ביצוע.

       4.     אם מדובר במספר שותפים "נייד", כגון חברת מניות שניירותיה נסחרים בקביעות – לא ניתן כלל לדבר על חלוקת "יום כנגד יום", ואין אלו אלא פטומי מילי בעלמא.

ח.   קימת אפשרות עדיפה להשתתף, בשעת הצורך, תוך הסתלקות מרווחי השבת. הוי אומר: שומר השבת שותף רק לעסקי ימות החול, ואין לו כל קשר לרווחי השבת ולהוצאותיה.

       1.   לפי דרך זו יש צורך להפריד את המערכת החשבונית, ולנהל בעצם "פנקסנות כפולה", לחול ולשבת. הכוונה לניהול נפרד בצד ההוצאות ובצד ההכנסות.

       2.   שומר השבת שותף רק ל"חברת ימות החול", ולא ל"חברת חילול השבת".

       3.   אם הפעילות העסקית (=הרווחיות) שוה בחול ובשבת, דומה כי אין נפקא מינה כלכלית, ובסופו של חשבון השותפות תהיה כמעט רגילה, פרט לצורך לחשב ולהגדיר בנפרד.

       4.   מאידך, אם קיים שוני בין הרווחיות בשבת ובחול, אזי שומר השבת חייב להמנע מכל זיקת שותפות לחילול השבת ולשאת בתוצאות הכרוכות בכך, וכדלהלן:

       5.   אם ההפרדה בין ימות החלול לשבת תהיה מוחלטת, ובעצם יפעלו שתי חברות, אזי יתכן ששווי "מניות החול" ושווי "מניות השבת" יהיה שונה, בהתאם לרווחיות השונה. במקרה כזה כנראה שומר השבת לא יפסיד דבר, כפי שמלמד החישוב הסכימטי המפורט בגוף המאמר. ברם, דומה כי קיים סיבוך כלכלי בהקמת שתי חברות, וקשה לראות ששיטה כזו תתקבל. יתר על כן, יש טעם לפגם בהקמת חברה מיוחדת לחילול שבת, ויש בכך מעין "חילול השם" באילוץ לייסד "חברת מניות לשבת בלבד" עבור החילוניים.

       6.   אם שומר שבת יצטרף לחברה רגילה, עליו לדרוש כי לגביו תיעשה הפרדה כלכלית בין רווחי החול והשבת. אם רווחי השבת גבוהים מרווחי החול, אזי חלקו היחסי יהיה מחושב רק לפי רווחי ימות החול, כפי הדוגמא העקרונית המובאת בגוף המאמר.

ט.   היבטי מראית העין ולזות שפתיים חשובים מאד בכל הנושא הזה. שומר שבת הנכנס לשותפות כזו חייב לדאוג ששמו לא יתקשר עם חילולי השבת. רצוי אף לפרסם זאת בפומבי.

י.     דומה כי ככל שיתפרסם ששומרי שבת מוכנים להכנס לעסקים, גם אם יקטנו רווחיהם בשל קדושת השבת, כן יפחת היבט חילול השם שבדבר, וייהפך, לענ"ד, לקידוש השם.1עיין עוד הרב א' בקשי-דורון, שותפות במפעל ישראלי המשווק פולחן של גויים (הלכה-ורפואה ג עמ' שלה); הרב ולקובסקי, שותפות בלשכת עבודה (ברקאי א עמ' 240).