אשה ובתה בת השלוש פנו לבית הדין וביקשו להתגייר. לאחר שהציגו המלצות חמות המעידות על שמירת מצוות וחינוך דתי, קיבל אותן בית הדין והן טבלו לשם גיור. לאחר מכן גילה משרד הפנים כי האם קיימה, לפני הגיור ואחריו, קשרים עם נכרי, ברמה של קיום יחסי אישות – והסתירה מבית הדין קיומם של קשרים אלה. נכרי זה ניסה להתגייר אף הוא, אלא שלא התקבל לאולפן הגיור (משום שלא היתה לו אזרחות ישראלית; הוא בדק את האפשרות להתגייר גם בארצו שלו, תורכיה, אלא שלא מצא שם אולפן ובית דין לגיור). משנתגלו קשריה של האם עם הנכרי, פנה משרד הפנים לבית הדין, העביר את המידע החדש וביקש הצהרה המעידה כי גיורן של האם ושל הבת חסר תוקף, על מנת לאפשר את גירושן מן הארץ.
הבקשה מבוססת על שני נימוקים חלופיים:
- קבלת המצוות של האם היתה מן השפה ולחוץ.
- הסכמת בית הדין לגיורה של האם יסודה בהטעייה. לגיורה של הבת הסכים ביה"ד מתוך טעות, שסבר שאמה מתגיירת עמה כדין.
אם תידחה הבקשה להצהרה על בטלות גיורה של האם, ממילא אין מקום לדיון בגיורה של הבת. אולם אם גיור האם יתברר כבטל, עדיין יש מקום לדיון נפרד בגיורה של הבת.1הדיון כאן - עיבוד מתוך נימוקים בתיק שנידון בביה"ד המיוחד לגיור (נח5577/) בהרכב הרבנים שלמה שושן, ישראל רוזן ודוד בס. בהמשך מובאת דעת הרוב והכרעת הדין. תודת המחבר לרב ד"ר נריה גוטל על הערותיו.
א. גיור לא יכול להיות מותנה בחידושו מדי תקופה
יש הסוברים שגיור איננו בהכרח הליך חד פעמי. כך כתב הרב גדליהו אקסלרוד במאמרו "קיום מצוות תנאי בגרות" (שורת-הדין כרך ג עמ' קעה). לדבריו, בזמננו "האומדנא היא, שרצון המבקשים להתגייר הוא להטעות את בית הדין כאשר אומרים שישמרו מצוות… ויש לכל גוי חזקה שרחוק הוא מרצון לקבל על עצמו עול התורה, כי רק עם ישראל אמרו נעשה ונשמע." משום כך, לדעתו, תוקפה של תעודת גיור צריך להיות מותנה ומוגבל בזמן, ויש להוסיף לה: "תעודה זו יש לה תוקף אך ורק אם נושאה שומר תורה ומצוותיה", ולחדשה מדי שנה רק לאחר הוכחה שנושאה שומר תורה ומצוות.
דומה שנוהל כזה עלול לגרום עגמת נפש לכל גר, בניגוד לצו התורה "וגר לא תונה ולא תלחצנו". לעיתים אפילו הטלת ספק בתוקף הגיור גובלת בעינויו של הגר, ובמיוחד אם הופכת היא לדבר שבשיגרה מעבר להכרח. כתוצאה מכך עלולים להגיע לידי מקרים של אבסורד. נתקלנו במקרה שאשה הגיעה לדיון בתיק גירושין בפני בית דין מסויים, למעלה מעשרים שנה לאחר שנתגיירה, אלא שהיתה לבושה במכנסיים. לא נתקררה דעתו של דיין מאותו בית דין, עד שעמד ורשם בתיק הגירושין: "אם תבוא האשה בעתיד להירשם שוב לנישואין, יש לברר את תוקף הגיור, שכן היא אינה שומרת מצוות." כשבאה להירשם שוב לנישואין, נדהמה לשמוע שדבר יהדותה מוטל בספק, על אף שלאמיתו של דבר היא שומרת מצוות באופן כללי – מקפידה על דיני שבת וכשרות ונדה וברכות, אף שכאמור היא לובשת מכנסיים ולא חצאית כבר יצא הרב שלמה דיכובסקי שליט"א, בפסק דין של ביה"ד הרבני הגדול (1-12-309919363) נגד מנהגם של חלק מבתי הדין הרבניים להחמיר על גרים אומללים מעבר להלכה ולפגוע בכבודם על ידי הטלת ספק ביהדותם.
גישה זו המתנה את תוקף הגיור בהמשך התנהגותו של הגר, ואף לאורך ימים ושנים, עשויה להביא להביא למעשה לשלילת האפשרות להתגייר. זאת בניגוד לדין, כפי שהוא מנוסח בדברי הראשל"צ הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' סה):
מדברי רבותינו ז"ל למדנו שמצוה לקבל גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה לפי שהקב"ה אוהב גרים וצוה על הונאתן… וגדולה מזו אמרו רז"ל: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים…
ביותר קשה היא נעילת דלת בפני גרים בדורנו, לפי שהיא פותחת שערים אל החוץ וגורמת להמרת דת וטמיעה בגויים. ואף לעם ישראל עצמו נעשה הגיור צורך לאומי, שכן הפיצול בתוך מדינת ישראל מאיים על קיומה. בשעה כגון זו יש משנה תוקף להלכה ש"אין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה, שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים, וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם ואח"כ בעבותות אהבה" (רמב"ם הל' איסו"ב יד,ב).
יתרה מזו: ככלל, החיטוט ברשות הפרט מנוגד להלכה הקובעת שאסור לאדם להביט בחצר חברו משום היזק ראיה. מסתבר אפוא שאין להתיר מעקב אחרי קיום המצוות אצל גרים (וכן לא אצל אנשים אחרים), אלא לפי צורך הלכתי מפורש ומוחלט.
ב. האם קבלת מצוות מעכבת את הליך הגיור?
הלכה רווחת היא: "גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים" (בכורות ל,ב). לדעת רוב הראשונים, קבלת המצוות היא חלק מהותי, ואולי החשוב ביותר, של הליך הגיור; והוא מעכב אף בדיעבד. כך היא דעת הטור (יו"ד סי' רסח):
וכל ענייניו, בין להודיעו המצוות לקבלם, בין המילה ובין הטבילה – צריך שיהיה בג' הכשרים לדון, וביום. ומיהו דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד אם מל אותו או טבל בפני שנים ובלילה… הוי גר… חוץ מקבלת המצוות, שמעכבת אם אינו ביום ובשלשה.
זו כנראה גם דעתם של בעלי התוספות (יבמות מה,ב ד"ה מי), הרשב"א בשמם (בחידושיו לקידושין סב,ב), הרמב"ן (כמובא בשמו במגיד-משנה הל' איסו"ב יג,ט) והרא"ש (יבמות פ"ד סי' לא). ברם, יש ראשונים הסוברים שקבלת המצוות אינה מעכבת בדיעבד. כך משתמע מדברי הרמב"ם בהל' איסו"ב יג,יז, שהרי כתב:
גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות – הרי זה גר… וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו; ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות – הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו. מאחר שטבל נעשה כישראל.
בכך ביאר הרמב"ם מדוע קיימו שמשון ושלמה את נשותיהן, אע"פ שנגלה סודן, והוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות כוכבים ומזלות. מש"כ הרמב"ם "וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו", אין כוונתו להטיל ספק ביהדותו אלא בצדקתו, האם יהודי צדיק הוא או רשע.
כך הבין את דברי הרמב"ם גם המגיד-משנה (הל' יז) שכתב "זה פשוט שאין הודעת המצות מעכב דיעבד", וכן הב"ח (יו"ד סי' רסח סוף אות ז) שכתב "כתב הרמב"ם דכשר אע"פ שלא היתה לשם קבלת מצוות כל עיקר". כך פירשו את דברי הרמב"ם הרב משה הכהן (בשו"ת והשיב-משה סי' נ) בשם הריא"ה הרצוג; וכן (כפירוש ללשון השו"ע, שהיא לשון הרמב"ם) הרב ב"צ מ"ח עוזיאל (כמובא בפסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' סה). אפשר, שדעה זו הסתמכה על האמור בגמרא, שטעם הודעת מקצת המצוות לגר איננו היות קבלת המצוות חלק מהותי מן ההליך, אלא אזהרת הבא להתגייר – "דאי פריש נפרוש2לא נאמר "כי היכי דנפרוש", אלא "דאי פריש - נפרוש". המטרה אינה למנוע את הגר מלהתגייר, אלא רק להניח לו לבחור את דרכו בצורה שקולה על סמך מידע מלא. בסופו של דבר, אף שמבחינה מסוימת "קשים גרים לישראל כספחת", הרי על הקב"ה "חביב הגר מן אותן אוכלוסים שעמדו על הר סיני" (תנחומא פר' לך לך סי' ו), ואין לנו לדחותו., דאמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת."3משפט זה אין פירושו בהכרח שלילה עקרונית של מושג הגיור. הראשונים מציעים מגוון של פירושים למימרה. ר"י, בתוס' נדה יג,ב, מפרש שהכוונה לייחוסו של הגר. תוס' ביבמות מז,ב פירשו שהקושי בגרים נובע מהשפעתם השלילית על ישראל, "לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצוות וישראל למדין ממעשיהם". הסמ"ג (מ"ע קט"ז) פירש שהקושי הוא בהתנהגות שלנו, שכן "בכמה מקומות הזהירה תורה על אונאת הגר, ואין אנו יכולין ליזהר בטוב על אונאתן"; או "מפני שהקב"ה רואה מעשיהם הטובים שעזבו כל משפחותם וכל טוב העולם הזה בשביל לעבוד הקב"ה, וישראל אין עובדין אותו בלב שלם." תוס' בקידושין ע,ב פירשו: "לפי שעל ידי הגרים ישראל בגלות", היינו כמובא בפסחים פז,ב שמטרתה של הגלות היא להוסיף גרים לעם ישראל. על פירוש זה יש להקשות מסוגית הגמרא ביבמות, שהרי אם הגיור כשלעצמו הוא טוב - ורק מחירו, הגלות, הוא רע. - מפני מה אנו מערימים מכשולים על דרכו של הגר? ועי' עוד מאמרו של הרב יוסף אביאור: קשים גרים לישראל כספחת, טללי-אורות (מכללת אורות-ישראל, אלקנה) חוב' ד עמ' 61-54.
דעה זו מסתמכת, בין היתר, על כך שבמקומות אחרים הרמב"ם מזכיר קבלת מצוות בהקשר של הליך הגיור. כך, שם בהל' ד:
כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה5ראה גם לשונו בהל' מלכים (י,ט): "או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו". למקור זה העירני ידידי הרב מרדכי בראלי. – צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן…
ברם, יתכן שכוונת הרמב"ם היא שקבלת עול תורה היא תנאי סף, שבלעדיו אין בית דין מקבלים, לכתחילה, את המתגייר להליך הגיור; ואפשר אף שהכוונה היא שקבלת עול תורה ע"י הגר היא התוצאה (העיקרית) של גרותו, אבל לא תנאי מהותי בהליך הגיור, כלומר: כיצד הופך גוי ליהודי שיש עליו עול תורה? באמצעות הליך גיור, המורכב ממילה, מטבילה וכו', ואילו עצם קבלת התורה אינה חלק מהליך זה.
כאמור, רוב הראשונים גורסים כי קבלת המצוות היא חלק מהותי של הליך הגיור והיא מעכבת אף בדיעבד. כך פוסקים רובם המוחלט של האחרונים,6פסיקת השו"ע אינה לגמרי ברורה; לכאורה יש סתירה בין דבריו ביו"ד רסח,ג לבין דבריו בסעיף כא שם. למשל הר"מ פיינשטיין באגרות-משה יו"ד ח"א סי' קנז: "גר שלא קבל עליו מצוות… פשוט וברור שאינו גר כלל אף בדיעבד… בין לקולא בין לחומרא, שקבלת מצות בגר מעכב." זוהי הדעה המקובלת על רוב האחרונים – הב"ח (יו"ד סי' רסח סוף אות ז); הרש"ז ליפשיץ בחמדת-שלמה (סי' כט אות כב); ה"ר יצחק שמלקיש בבית-יצחק סי' ק; הרב אי"ה קוק בשו"ת דעת-כהן סי' קמז; הרש"ז אוירבך במנחת-שלמה ח"א סי' לה; הרב א' בקשי דורון בבנין-אב ח"ד סי' נח (עמ' רס); הרב יעקב אריאל במאמרו בתחומין יז עמ' 177; הרב ג' אקסלרוד במאמרו שהוזכר בראשית דברינו; ועוד ועוד.
בחלק מהמקרים עשו האחרונים שימוש מעשי בקביעה שקבלת מצוות מעכבת בדיעבד, לצורך פתרון בעיות קשות כממזרות וכסרבנות גט. כך, למשל, התיר הרב שלמה גורן מחשש ממזרות אח ואחות, בין היתר בהנמקה שבעל אמם, שהתיימר להיות גר, לא קיבל מצוות כראוי.7"פסק הדין בעניין האח והאחות", הוצאת הרבנות הראשית לישראל, ירושלים, טבת תשל"ג, עמ' 145-137. אמנם, פסיקה זו היתה שנויה במחלוקת בין גדולי הדור. כך התירו רבני מצרים אשה מסורבת גט,8שו"ת יד-ראם סי' י-יא. אמנם הראי"ה קוק התנגד לסברתם, ראה לקמן. וכן הראשל"צ הרב אליהו בקשי-דורון ובית דינו. בתשובה אל הרב יועזר אריאל (שו"ת בנין-אב, שם). בפסק דין שהוציא בית הדין הגדול (בהרכב נשיא ביה"ד הגדול, הרב י"מ לאו, והרבנים ש' דיכובסקי וש"מ עמאר) נקבע שיש לכוף בעל מסויים לגירושין, באמצעות מאסר, וצויין שבהיות הבעל גר, הרי הוא "התחייב לשמור מצוות התורה ולשמוע לדברי חכמים", ולכן "בית הדין רואה בסירובו לשמוע לקול בית הדין הפרה בוטה של התחייבותו זאת, ובית הדין יתן דעתו גם לענין זה."
עם זאת, מצינו בין האחרונים גם דעת מיעוט, הסבורה כי בדיעבד קבלת המצוות אינה מעכבת. כך אפשר שהיא דעתו של ה"ר שלמה קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורה תליתאי, סי' קיא), שכתב: "אם מל וטבל לשם גירות, אף דלא קיבל עול מצוות תחלה – הוי גר מן התורה בודאי; וקבלת עול מצות תחלה הוי רק דרבנן."9הרב אקסלרוד (שם) תלה אף בו את החילוק שבין קבלת עול מצוות לשם מעשה הגרות לפני המילה והטבילה, שהיא לדעתו מדרבנן, לבין קבלת עול המצוות בזמן בטבילה עצמה, שהיא מדאורייתא. הדוחק שבחילוק זה נראה בעליל, למרות המילים החריפות שבהם משתמש הרב אקסלרוד לדחיית הביאור הפשוט. וראה דברי ר"י קאפח בהערתו למורה-נבוכים (מהדורתו) ח"ב פרק טו הערה 13. הרב משה ארנרייך, ראש כולל "ארץ חמדה", בחוות דעת מיעוט, כתב לאחרונה בפסק דין בעניין דומה לשלנו, לפי דעת הר"ש ישראלי כי "קבלת המצוות אינה תנאי במעשה הגרות, אלא היא הדרכה לבית הדין במי לבחור כמתאים לצירופו לעם ישראל".10[הערת הרב ישראל רוזן: הר"ש ישראלי כתב בחוות בנימין (ח"ב סי' סז אות י) "ברור שיסוד עיקרי הגירות... מתבטא בזה שביה"ד, שהוא ב"כ של עם ישראל, מחליטים לקבלו, שמודיעים לו מקצת המצוות והוא מקבלם בפניהם. ועל כן, כל עוד לא נתקיים תנאי זה אין בכל פעולות הגירות מצדו כל ממש". ולכן, "קבלת המצוות מצדו שתיעשה בפני הבי"ד, הוא גילוי דעת שמסכימים לקבלו כגר". דעתו ברורה שיש הכרח בקבלת מצוות כמצע לגיור, ובפשטות משמע שמעכבת גם בדיעבד. בשו"ת במראה-הבזק (ח"א ל) נכתב: "על פי דין קבלת המצוות היא לעיכובא בגירות", ובהערה צוין לשו"ע. ושם בהערה 2 הפנה לאחרוני זמננו שדנו בקבלת המצוות בפיו כאשר לבו בל עמו. משמע, איפוא, כי מ"מ קבלת מצוות הכרחית.]
מ"מ, מוסכם בלא מחלוקת שלכתחילה אין מקבלים גר בלא קבלת מצוות; מהו תוקף הגיור בדיעבד, השאלה בה אנו עוסקים כאן, מעוררת את הדיון האמור.
ג. היקף קבלת המצוות ומשמעותה
1. נכונות למסירת ממון ונפש
כאמור, לרוב הפוסקים, גיור טעון קבלת מצוות, ובלעדיה אינו תקף אפילו בדיעבד. אחרונים דנו במי שקיבל מצוות "חוץ מדבר אחד" האם גיורו בטל בדיעבד. בעל בית-יצחק (סי' ק) סבור ש"אף בדיעבד לא הוי גר", ואילו האחיעזר (ח"ג סי' כו) נשאר בצ"ע.
האם קבלת המצוות כוללת, לכתחילה ובדיעבד, גם את הנכונות הנדרשת מיהודי למסור את כל ממונו ונפשו למען קיום המצוות? באחיעזר (שם) קבע, שהמניעה שלא לגייר מי שמקבל עליו כל המצוות חוץ מדקדוק אחד מדברי סופרים, אמורה רק במי ש"מתנה שלא לקבל, ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין… אבל במי שמקבל עליו כל המצוות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון – אין זה חסרון בדין קבלת המצוות." לדעתו, רק "היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה… ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצוות לאו כלום הוא. א"כ זהו חסרון בקבלת המצוות, דמעכב." על יסוד דברים אלה הסיק הרב איסר יהודה אונטרמן ("הלכות גירות ודרך ביצוען", תורה-שבעל-פה יג, ירושלים תשלא, עמ' יג), שניתן לקבל גם גר שאומר בפירוש, כי "בעניין גדול שפרנסתו תלויה בו… יהיה מוכרח לחלל שבת. אין זו נחשבת מניעה בקבלת המצוות, אלא שחושב שלא יוכל לעמוד בנסיון לאבד פרנסתו, אע"פ שהדין מחייב אותו בזה."11הרב אקסלרוד, במאמרו שהובא לעיל, מצטט דברים הפוכים בשם הרב אונטרמן מתוך חוברת פנימית שבה הובאו דבריו שנאמרו בכנס דיינים. חוברת כזו, בהנחה שהיא קיימת (אני לא מצאתיה), אינה עדיפה על דברים שפורסמו ברבים, כמו אלה המובאים כאן מתוך החוברת תורה-שבעל-פה.
כך כתב גם הר"מ פיינשטין (אג"מ יו"ד ח"ג סי' קח), שאין לדרוש מגר קבלת מצוות מוחלטת, הכוללת את הדרישה לעמוד בנסיונות קשים במיוחד. "דהרי קבלת כל ישראל המצוות בשעת מתן תורה – הא לא כל ישראל היו כאברהם אבינו שהיה יכול לעמוד בנסיונות, והיתה נחשבת קבלתם, ב'נעשה ונשמע', קבלה." וכן הוכיח זאת מכך שגר שנתגייר משום אישות ומשום שלחן מלכים, הרי הוא גר (יבמות כד,ב) – "והא ברור לכל שגרים כאלו לא קבלו ליהרג." ולכן מסקנתו היא, שגר "שיאמר שדבר כזה לא יוכל לקיים – נמי יש לן לקבלו ולגיירו." הרב פיינשטין מוסיף וקובע שכך לא רק בנסיון של מסירות נפש ממש, אלא "אף כשיאמר שלא יוכל לעמוד בנסיון דממון, דהוא הדין." אכן, אין הוא החלטי במסקנתו זו, ונימוקיו לגיורה של הנידונת בתשובתו נסמך על צירוף טעמים נוספים, וכדבריו: "אף שנסתפק בזה קצת, אין לחוש כלל, מצד טעמים הראשונים."12עי' עוד סוף מאמרו של הרב ישראל רוזן, "גר שקיבל תורה חוץ ממצוה אחת", תחומין יט עמ' 143, ש"אם ההתנהגות היא 'לתיאבון', ואיננה מוצהרת בבית דין - אין זה בכלל 'חוץ מדבר אחד'...". בדבר זה נחלק על הרב צבי ליפשיץ, בעניין ביטול גיור במקרה שהתנהגות המתגייר העידה על פגם בקבלת המצוות.
2. קבלת מצוות במובן עקרוני ומופשט
יש אחרונים שפירשו את הדרישה לקבלת מצוות כדרישה מופשטת לחלוטין. לדידם, הכוונה איננה בהכרח לקיים בפועל את כל המצוות, אלא לקבל באופן תיאורטי את החיוב של כל המצוות. זוהי דעתו של הראשל"צ הרב עוזיאל (משפטי-עזיאל מהדורא תניינא ח"ב יו"ד סי' נח), הקובע שלא ניתן להימנע מגיור אדם שאינו מקיים מצוות בלי לעבור כל עבירה, "שאם כן ביטלת מצות גרות, דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם כן נאמר אפילו בישראל, כל שכן הוא בגר, שודאי יעבור במצוה או מצוות מן התורה אחרי המילה והטבילה." משום כך הסיק, בדומה למש"כ באחיעזר הנ"ל, "דלא אמרו חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו, אלא כשאומר שאינו מקבל עליו עול מצוה זאת… אבל אם קיבל כל התורה ושכרן ועונשן של מצוות, אלא שהוא נמשך בדברים שהרגיל בהם בגיותו – הרי זה גר חוטא, ואין נמנעים מלקבל אותו משום כך." משום כך, לדעתו, אף ש"קשים גרים לישראל כנגע צרעת… דרוב הגרים אינם מקיימים המצוות אחרי מילה וטבילה, ובכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך… גר שקבל עליו המצוות ועונשן, אף על פי שידוע שלא יקיים אותם, מקבלים אותו, אחרי שהודיעו לו מצות קלות וחמורות ענשן ושכרן. שגם אם יחטא ויענש, מכל מקום זכות היא לו לזכות באותן המצוות שיקיים אותן, ומשום דילמא נפיק מהם זרעא מעליא."
הרב עוזיאל הבהיר עוד יותר את דעתו בפסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' סה:
גוי שמל וטבל לשם גרות… אין דורשין ממנו לקיים המצוות, ואף לא צריך שבית דין ידעו שיקיים אותן, דאם לא כן לא יתקבלו גרים בישראל, דמי יערוב שגוי זה יהיה נאמן לכל מצוות התורה… שאין תנאי קיום המצוות מעכב את הגרות אפילו לכתחלה… מותר ומצוה לקבל גרים וגיורות, אעפ"י שידוע לנו שלא יקיימו כל המצוות, משום שסופם יבואו לידי קיומם, ומצווים אנו לפתוח להם פתח כזה. ואם לא יקיימו את המצוות, הם ישאו את עוונם ואנו נקיים.
כך היא גם דעת הרב משה הכהן בתשובה (והשיב-משה סי' נ) העוסקת במועמד לגיור שהצהיר בגלוי על כוונתו לחלל שבת לצורך פרנסתו כשחקן כדורגל. בחורה יהודיה שעמה עמד בקשר, "היא חפשית, ואם כן גם הבחור לאחר שיתגייר מסתמא שלא יהיה מתנהג ביהדות יותר ממנה." בכל זאת, בגלל נחיצות הדבר (הבחורה הנזכרת היתה כבר מעוברת ממנו, והיה חשש להתאבדותה או לרצח על כבוד המשפחה) ובתוספת שיקול הלכתי אחר (המתגייר העלה ספק שמא הוא יהודי) קבע הר"מ כהן, שבהסתמך על דברי האחיעזר ניתן לקבל את הצעיר לגיור, כיון, שלדבריו, משמעותה של קבלת מצוות –
אין הכוונה שהוא מוכרח לקבל עליו את כל המצוות לקיימם, אלא לקבל עליו כל מצוות התורה, ושאם יעבור – הוא מקבל על עצמו ליענש העונש שמגיע לו… לא איכפת לנו אם בשעה שמקבל המצוות הוא חושב וגומר בדעתו לעבור על מצוה פלונית ולקבל העונש, ולא חשיב זה חסרון בקבלת המצוות.
עם זאת קובע הר"מ הכהן, "שיש להזמין אותו פעם נוספת ולחקור ממנו לדעת אם מה שאומר שרוצה להתגייר הוא בכנות ופיו ולבו שוין, ואז יחליטו הבית דין לגיירו, ולא יחוש למה שאומרים כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות."
אף שבבתי הדין לגיור אנו נוהגים שלא לקבל לגיור אדם שמסתבר שלא ישמור מצוות בפועל, בכל זאת יש משקל לקביעתו של הר"מ כהן, וכמו שאמר עליהם הרב עובדיה יוסף ("בעיות הגיור בזמננו", תורה-שבע"פ יג עמ' כא): "יש להתיישב עוד בזה". נדגיש שבנידוננו אין אנו עוסקים בשאלה איך לקבל גרים לכתחילה, אלא בשאלה של תקפות הגיור בדיעבד, ולענין זה יש להתחשב גם בדעת מיעוט ולחוש לה.
ד. קבלת מצוות בפה ו"דברים שבלב"
1. האם בקבלת מצוות 'דברים שבלב אינם דברים'?
נחלקו האחרונים בשאלה האם תקף גיורו של אדם, שקיבל מצוות מן השפה ולחוץ בלבד, ובלבו חשב שלא לקיים מצוות. דעתו של הר"י שמלקיש בשו"ת בית-יצחק סי' ק היא, שגרות טעונה קבלה בלב "ולא שייך לומר בזה דברים שבלב אינם דברים… ובין אדם לחבירו דברים שבלב אינם דברים, משא"כ מה שמגייר ומקבל עליו עול מצוות. ואם בלבו שלא יקיימם, רחמנא לבא בעי, ולא נעשה גר." לכן "גרי דידן אשר… יודעים שגם אחר כך לא יתנהגו כמנהג ישראל הכשרים, אך יהיו בועלי נדה ואוכלי טריפות… לא הוי גר… אף שאומרת בפיה אם ילמדו אותה לשקר שתקבל הכל עליה, אבל בלבה שלא לקיים."
כך קבע גם הר"א בקשי-דורון (שו"ת בנין-אב ח"ד סי' נח), ש"אין כאן עניין של דיבור או דברים שבלב, אלא מציאות האם יש כאן מתגייר שיחולו עליו הליכי הגיור, או שאין כאן מילה וטבילה אלא מעשי תרמית, ואין לעניין כל שייכות לדין מקח ותנאיו."
ברם לדעת אחרונים אחרים הכלל "דברים שבלב" חל גם על קבלת המצוות בגיור, כשם שהוא חל בכל תחום אחר. הראי"ה קוק נשאל על גר שקידש אשה והותיר אותה עגונה. רבני מצרים ביקשו להתיר את האשה על יסוד פסלות גרותו של האיש, בהנמקה, שלא קיבל מצוות בלבו. הרב קוק השיב (דעת-כהן סי' קנג) שהגרות תקפה –
כל זמן שהיתה הקבלה בפה כראוי, יש לומר שאין לנו ענין עם דברים שבלב, שאינם דברים כלל. ואפי' אם יבא אליהו ויגיד לנו שהיה בלבבו אחרת מאשר בפיו, אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב.
להוכחת דבריו כתב: "וגם באבותינו קרא כתיב ויפתוהו בפיהם וגו', ואמרו במדרשים שהיה לבם פונה לעבודה זרה, ופסל מיכה היה עמם,13לפי מדרש תנחומא (כי תשא סי' יד) כשהיו ישראל עוברים בים סוף, היה פסל מיכה עובר עמהם (וכן הוא בילקוט שמעוני שמו"ב רמז קמו). לפי שמות רבה פרשה מב, "היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם נעשה ונשמע ולבם היה מכוון לעבודת כוכבים" (ומעין זה בילקוט שמעוני תהילים רמז תתכ). ומכל מקום, כיון שקבלו בפה – נגמרה הגירות." היינו: המטיל ספק בגרותו של אדם מפני ספק בכנותו בשעת קבלת המצוות, מטיל ספק ביחוסו של עם ישראל כולו.
רוב האחרונים סוברים כך, שהכלל "דברים שבלב אינם דברים" חל גם בגיור. כך, למשל, סבור הר"מ פיינשטין (אגרות-משה יו"ד ח"ג סי' קח) לגבי גיורת "שחשבה בלבה שתלך למלאכתה בשביעי ואחרון של פסח" בזמן שקיבלה עליה בפני בית הדין לשמור מצוות. הוא קבע שאלו הם "דברים שבלב, שאינם דברים לבטל מה שאמרה להב"ד שמקבלת כל מצוות התורה", ועל יסוד זה, בין היתר, הכשיר את גרותה.
2. קבלת המצוות שניכר שאינה אלא מן השפה ולחוץ
לכאורה, המחלוקת אינה נוגעת אלא למצבים בהם החלטתו של המתגייר להימנע מלקיים מצוות היא בתוך לבו פנימה. מה יהיה כאשר יש "אומדנא דמוכח" העשויה להוכיח מה היו מחשבות הלב? בדיני ממונות "אומדנא דמוכח" מהווה תחליף לדיבור של ממש, כאותו דין שבגמרא (ב"ב קמו,ב): "מי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר, ואחר כך בא בנו… אין מתנתו מתנה."
כשברור שכוונת המתגייר אינה לשמור מצוות, לדעת הר"מ פיינשטין (אגרות-משה יו"ד ח"א סי' קנז) אין תוקף לקבלת המצוות שבפיו – "אף שאמר בפיו שמקבל… אם אנן סהדי שאינו מקבל עליו באמת, אינו כלום… ולדינא פשוט שאין זה גר כלל." כך קבע גם במקום אחר (אה"ע ח"ג סי' ד), שם סייעו הדברים למצוא היתר לעגונה.
כך, כנראה, עולה גם מדבריו של ה"ר שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת-שלמה ח"א סי' לה, בעניין "אותו סוג גרים אשר קבלתם עול מצוות קרובה להחשב כדברים שבלבו ובלב כל אדם, שלבם בל עמם, והננו כמעט בטוחים שאינם חושבים כלל לקיים ולשמור מצוות ד'." לדעתו, הרבנים המגיירים אותם "טועים לחשוב שהם גרים גמורים."
ברם, נראה שהראשונים נחלקו בשאלה זו, האם הכלל "דברים שבלב אינם דברים" חל גם במצב בו ניכר בעליל שלבו של האדם שונה מפיו, ורק מחמת אונס נמנע האיש מלומר את מה שבלבו. דעתו של ר"י בתוספות (גיטין לב,א) היא שהכלל חל אפילו במצבים כאלה, ולכן ניתן לכפות אדם לגרש את אשתו, ובלבד שיאמר "רוצה אני" –
דברים שבלב אינן דברים, אפילו היכא דקי"ל שנאנס מלפרשם… ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו.
אבל הרמב"ם (גירושין ב,כ) מסביר את הכלל האמור בגיטין במונחים שונים לחלוטין (על יסוד הנחה שהבעל הסרבן רוצה, לאמיתו של דבר, לשמוע לדברי חכמים ולקיים מצוות ולגרש את האשה). יסוד מחלוקת הראשונים הוא בפרשנות סוגית הגמרא בקידושין (מט).
אותה שאלה תחול גם במקרה דנן: המתגייר נמנע מלומר שאין בכוונתו לשמור מצוות, כי הוא רוצה שבית הדין יקבל אותו לגיור. לפי ר"י בתוספות, אף כאן "דברים שבלב אינם דברים"; ואילו לפי הרמב"ם, הטעם הקיים בבעל יהודי הנדרש לגרש את אשתו לא קיים בגוי הבא להתגייר, ויש להתחשב ברצונו הכמוס בלבו.
ככל הנראה, בין האחרונים יש מי שסומך למעשה על הכלל "דברים שבלב", ומתיר לקבל גרים אפילו לכתחילה, למרות שברור שהגר אינו מתכוין לשמור את כל המצוות. זוהי, כנראה, כוונתו של הרד"צ הופמן בשו"ת מלמד-להועיל (ח"ג סי' ח). הוא נשאל האם ניתן לגייר אשה, שבן זוגה היהודי הוא כהן. המדובר הוא בנסיבות קשות במיוחד (המתגיירת היא אם שכולה, שבנה נקבר בבית קברות יהודי; "ויש לחוש שאם לא יאבה בית דין לגייר את הנכרית, שתחלה ותשתגע", וכתוצאה מזה "יהיה חילול השם חס ושלום"). בנסיבות אלה התיר הרד"צ הופמן לגיירה, כשאחת ההנמקות שלו היא:
דבאמת אם אומרת בפירוש שאינה רוצה לקבל מצוה זו – אסור לקבלה; אבל בנידון דידן הרי אינה אומרת כן בפירוש. ואם כן, אף שאנו יודעין שתעבור על איסור זה… ניתן לקבלה.
נראה שלדעתו, במקרה מיוחד זה, דברים שבלב אינם דברים, למרות שלכאורה הם גלויים כלפי חוץ.
למעשה, אנו בבתי הדין לגיור חוקרים ודורשים את המתגיירים, ואין אנו נוהגים כמשתמע מתשובת מלמד-להועיל. אבל דבריו הובאו באחרונים, למשל, באגרות-משה אה"ע ח"ב סי' ד, אם כי הוא השיג עליו בענין שאינו נוגע לנידוננו.14השגתו היא שבמקרה המתואר במלמד-להועיל אמנם מצילים את הכהן מאיסור גויה, שהוא מדרבנן, אבל מטילים עליו איסור חמור של נידה שהוא מדאורייתא. ועי' בתשובה זו, שהר"מ פיינשטין מציין שהספר מלמד-להועיל אינו תחת ידו כדי לעיין בו. למעשה הוא פוסק שם שלגיור אין תוקף, כיון שהגיורת "אינה מקבלת איסור זה מלהנשא לכהן", ולכן "אין גרותה כלום." הרב עובדיה יוסף ("בעיות הגיור בזמננו", תורה-שבעל-פה יג עמ' כא) הביא את דברי מלמד-להועיל ואת השגות הרב פיינשטין עליו, והעיר רק: "ויש להשיב על דבריו" (של הרב פיינשטין).
על תשובה זו של בעל מלמד-להועיל סמך הרב שלמה גורן, כשקיבל לגיור אשה שאמנם הבטיחה לשמור מצוות, אך חיה בקיבוץ חילוני עם חבר שהיה כהן. כך הסביר במכתבו לרב יחזקאל אברמסקי15ראה בכרך זה. אמנם, הגיור האמור עורר פולמוס, ורבנים שונים שללו את תקפו אפילו בדיעבד, כעולה מעדות בת הזמן של הרב שילה רפאל, במאמרו "גיור ללא תורה ומצוות", תורה-שבע"פ יג (ירושלים תשל"א) עמ' קכז. –
על כל האמור יש להוסיף את פסק ההלכה המפורש שהוציא על פי גדולי ישראל בנידון זה בעל מלמד להועיל… שהתיר להלכה ולמעשה לגייר נכרית החיה עם כהן על מנת שלא לחתן אותם לאחר מכן… ואם אין אנו חיים מפיו של בעל מלמד-להועיל בכל דבר הלכה, הרי ברור שאין כאן מקום לזעקות ולערעורים על מעשה בתי הדין שהתמחו לרבים, לאחר שנתבררו יסודות ההלכה בנידון, ושכבר נהגו כן בתפוצות ישראל מקדמת דנא לגייר אותם.
אמנם הרב עובדיה יוסף סבור בתשובתו ביביע-אומר ח"ב אה"ע סי' ג, שאין לגייר אשה שברור שעתידה להמשיך את חייה עם כהן, אבל זהו לכתחילה; בדיעבד הסכים הרב שמעשה הגיור שעל אודותיו נסובה תשובתו הנ"ל של הר"ש גורן, תקף בדיעבד.16כעולה מהעדות הנ"ל של הר"ש רפאל שם. גם אם יש סתירה בין תשובתו של הרב יוסף ביביע-אומר להכשרת הגיור שנעשה ע"י הרב גורן בשנת תש"ל, אפשר שחזר בו מדבריו הראשונים, אשר נכתבו בקהיר בשבט תש"ח, לאחר שראה את תשובת מלמד-להועיל. במקרה זה יש להעדיף את דבריו המאוחרים והמעודכנים יותר של הרב יוסף.
בשעת הדחק של העליה הגדולה מברית המועצות, בתחילת שנות השבעים, העלו כמה רבנים שבנסיבות מסויימות ניתן לגייר, אף לכתחילה, אנשים, אף אם אפשר שמקום מגוריהם ובני זוגם מעלים לכאורה חשש שהם לא ישמרו מצוות. הרב אונטרמן ("הלכות גירות ודרך ביצוען", תורה-שבעל-פה יג עמ' יג) לא שלל על הסף גיורו של מי שקובע מקומו בקבוץ חילוני, אלא קובע שיש לדון במקרה שכזה לגופו, "לדון בכובד ראש מיוחד, וגם להיוועץ עם בעלי הוראה מומחים לקבוע כראוי אם יש שם קבלת מצוות שלימה, שהיא מעכבת בקבלת הגר; ובדיעבד, אם כבר נתגייר, אם אפשר לדחותו." כשבן הזוג (היהודי) אינו שומר מצוות כראוי, דעת הרב אונטרמן שם היא: "שאנו מחוייבים לחוס על שלימותה של המשפחה ולהסתכל במצבה מתוך השקפת תוה"ק, בלי חששנות חסרת יסוד", ולדעתו, במקרים מסוימים, יש לקבל את המתגייר, שהרי "קרו כמה פעמים שהאשה שמרה מצוות הדת של יהדות והבעל התנהג בגיות כמקודם; במיוחד היה זה אפשרי כשהאשה כבר בגיל של דיה שעתה."
גם מדבריו של הראי"ה קוק שהובאו לעיל – "ואפילו אם יבא אליהו ויגיד לנו, שהיה בלבבו אחרת מאשר בפיו, אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב" – עולה לכאורה, שהכלל "דברים שבלב אינם דברים" חל גם במקרה של "אומדנא דמוכח", שהרי, לכאורה, אין לך אומדנא מוכחת יותר מאשר אליהו הנביא, ואעפ"כ, הגיור תקף.
כבר הבאנו לעיל, שברבים מן הדיונים שהובאו כאן – מלמד-להועיל, הרב אונטרמן והרב גורן – הותרה קבלת הגר לכתחילה. כאן אין אנו עוסקים בשאלה זו, ואין אנו צריכים להכריע בה. בנידוננו השאלה היא האם בדיעבד הגיור תקף, ולמקרה זה יצטרפו גם רבים מהרבנים שחלקו בזמנו על הרב ש' גורן, שלא פסלו בדיעבד את הגיור שעשה.
ה. אי שמירת מצוות מחוסר ידיעה
ראינו כי לדעת רוב האחרונים, גיור טעון קבלת מצוות, וכאשר קבלת המצוות פגומה – אין הגיור תקף. לכאורה, הקביעה אם קבלת המצוות פגומה או שלמה נעשית על פי התנהגותו בפועל של המתגייר. אולם מדברי הפוסקים עולה, שלא תמיד כשאין הוא מתנהג ע"פ הדין, מוכח שאין הוא שומר מצוות.
הר"מ פיינשטין (אגרות-משה יו"ד ח"ג סי' קו) כותב שבלבוש בלתי צנוע של גיורת אין ראיה שכוונתה בעת קבלת המצוות לא היתה שלמה. זאת גם אם רבנים הורו לה שהדבר אסור, כיון שאפשר שהיא "אינה מאמינה להם", משום שהסיקה ממנהגן של נשים יהודיות דתיות בסביבתה שההלכה פחות מחמירה, והרבנים רצו "להטיל עליה יותר מהדין". אמנם הרב פיינשטין קובע שאין לקבל לכתחילה את הגיורת, אבל בענייננו הרי איננו דנים בשאלת לכתחילה, אלא בדיעבד.
בתשובה אחרת (אגרות-משה יו"ד ח"א סי' קס) עולה מלשונו, שעל הנורמה ההלכתית יתכן שלמדה המתגיירת לאו דווקא מנשים שומרות מצוות, אלא גם מ"בעלה שנתגיירה בשבילו, [ש]הוא מחלל שבת ומופקר בכמה איסורין עושה", ולכן "היא סבורה שאין חיוב כל כך לשמור המצוות." מעמדה של זו הוא "כגר שנתגייר בין העכו"ם… אף שהבית דין אמרו לה שצריך לשמור שבת, חושבת שהוא רק הידור בעלמא; אבל גם מי שאינו שומר השבת וכדומה טועה לומר שהוא יהודי כשר. נמצא שלטעותה קיבלה כל המצוות שיהודי מחוייב, שהוא גרות… וזהו טעם שיש בה ממש להחשיבה לגיורת. והוא לימוד זכות קצת על הרבנים המקבלים, שלא יחשבו עוד גריעי מהדיוטות."
על פי זה נראה, כי יש להבחין בין סוגי מצוות שונים. לגבי מצוות שבהן הכל מודים, ואשר אותן היינו למדים גם אלמלא ניתנה תורה מחתול ונמלה, כגון רצח, גזל, גניבה וכדומה – לא יוכל המתגייר לטעון שלא ידע שצריך לקיימן. אבל במצוות שבין אדם למקום, שאין כל יהודי משמרן, תקף "לימוד הזכות" של הר"מ פיינשטין, ואם המתגייר אינו מקפיד בהם מעבר למקובל בסביבתו היהודית (אף אם זו סביבה חילונית), אין בכך, לדעת הר"מ פיינשטין, הוכחה לפגם בקבלת המצוות, אפילו אם הרבנים באולפן הגיור או בית הדין הורו לו שהוא חייב בהם.
ברור שהרב פיינשטין אינו רואה ב"לימוד זכות" זה עילה מספקת להורות לכתחילה לקבל גרים באופן זה; אבל ברור שלדעתו לא ניתן בדיעבד להצהיר על בטלות הגרות, במקרה שיתכן שהמתגייר לא האמין לרבנים שהתורה אוסרת על המעשים שעשה.
ו. הטעיית בית הדין
1. מעמדו של בית הדין בהליך הגיור
בקשה לביטול גיור על יסוד הטעיית ביה"ד, מניחה שהסכמת ביה"ד לגיור היא מרכיב חיוני בגיור; וממילא אם הסכמה זו הושגה בהטעייה, היא בטלה ויחד איתה בטל הגיור.
האמנם דרושה הסכמתו של בית דין לגיור? אמנם גזירת הכתוב היא ש"גר צריך שלושה, משפט כתיב ביה" (יבמות מו,ב) ואין אדם מתגייר בינו לבין עצמו, אולם לא נאמר בגמרא בפירוש שדרושה הסכמתם של השלושה, ואפשר לכאורה שיהיה תוקף לגיורו של אדם שקפץ וקיבל מצוות, מל וטבל בפני שלושה בלא לשאול לדעתם. ומה דינה של הסכמה שהושגה בכפיה או בהטעייה, או שבטעות יסודה?
מהגמרא בקידושין סב,א, ובפרט מרש"י על אתר (ד"ה צריך שלושה), וכן מדברי תוספות ר"י הזקן שם משתמע, לכאורה, שהמתגייר אינו זקוק להסכמת בית הדין, אלא לנוכחותם בלבד, והודעת מצוות על ידם. כך משתמע גם מדברי מדרש שכל-טוב (בראשית פרק יז), ש"מי שבא להתגייר, אומרים לו מה ראית להתגייר… קיבל דבריהן – עושין בית דין של ג', ומלין אותו בפניהם, משום דמשפט כתיב ביה". משמע שההחלטה על הגיור נופלת עוד לפני שמכנסים את הפורום של שלושת חברי בית הדין. כינוס זה נעשה לכאורה רק באופן פורמלי, כמו שמכנסים, למשל, עשרה לכל דבר שבקדושה, ואין צורך בהפעלת שיקול דעת מצידם, האם לקבלו.
ברם, אף אם זו המשמעות הפשוטה של דברי הגמרא והראשונים, הרי הפוסקים האחרונים קבעו אחרת. לדעתם גיור טעון הסכמת בית דין, כמו שכתב הרב שאול ישראלי (חוות-בנימין ח"ב עמ' תיב): "בכדי להיות בגדר של מצווה ועושה, אין דרך אלא לכשיחשב מישראל, ולזה דרוש התנאי שעם ישראל יסכים לקבלו."17דיון מפורט בתפקידו של בית הדין בהליך הגיור יוכל הקורא למצוא במאמרו של הרב ישראל הירשנזון "גיור בזמן הזה" מלילות ב' (תשס"א) עמ' 13, בעמ' 22-19. אכן, קביעה אחרת היתה יוצרת, כמובן, תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, בודאי בנסיבות של מדינת ישראל.
2. הסכמה בטעות
גם אם דרושה הסכמתם של השלושה, עדיין יש לשאול: מה דינה של הסכמה שהושגה בהטעייה או בטעות?
לכאורה, מלשון תשובת בית-יצחק סי' ק משתמע שאין הטעיית בית הדין פוגמת בגיור, שכן מביא הוא שהעלמת הכוונה שהגרות נעשית לשם נישואין, אינה פוגמת, לפחות בדיעבד, בתוקף הגיור. אבל מאידך גיסא ברור שתיתכן גם רמאות הפוסלת את תוקפו של הליך הגיור. למשל, אדם אחד התייצב בבית הדין לגיור וקיבל את הסכמת בית הדין לטבילה, ובמקוה טבל אדם אחר, תוך התחזות. הוא הדין אם המתגייר העלים את עברו הפלילי – לא יעלה על הדעת להניח לו ליהנות מפרי מעשיו. ניתן לומר שבית הדין הסכים לגייר, בעצם, אדם אחר, ולא את זה שטבל בפניו.
בהקשר אחר קבע הרא"ש (שו"ת עח,א) את העקרון הכללי, שאין להניח לאדם להפיק פרי מן העץ המורעל של הרמאות – "חזינן, שכל המכוין להערים, חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו. ונדון דבר מדבר ונלמוד דבר מדבר, כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל העתידות לבא." האם כל הטעייה נכנסת לגדר זה, כגון: הטעייה לגבי מגמת הגיור שהיא לשם אישות; מידת הכנות בקבלת המצוות?
ניתן ללמוד הבחנה בין שני סוגי הטעייה מתוך הלכות כתובה. אם לאחר הנישואין התברר לאיש שיש לאשתו מום נסתר, הוא זכאי לגרשה ללא כתובה וללא תוספת כתובה (שו"ע אה"ע קיז,ד), כיון שאין אדם מקנה מתנה לרמאית שהטעתה אותו. לעומת זאת, אם התברר שהיא אסורה עליו מצד ההלכה (כגון: גרושה והוא כהן) – בעלה זכאי אמנם לגרשה בלא כתובה, אבל את תוספת הכתובה הוא חייב לשלם לה (שם קטז,א). ההבחנה היא כמבואר בבית-שמואל (קיז,ב):
וחייבי לאוין ושאר איסורים, דהוא היה יכול לחקור, והיא סברה שמא תפייסו – משום הכי יש לה תוספת.
דבריו אלה הם יתד ופינה לנושא ההטעייה בכלל ובגיור בפרט. מעתה יש להבחין בין הטעייה בעניין אובייקטיווי, כמומים שהכל מקפידים עליהם, לבין הטעייה בעניין סובייקטיווי, כאיסור פסולי חיתון, שהיה מקום לאשה להניח "שמא תפייסו" ולהטיל על האיש את הצורך לחקור, אם רצונו בכך.
הוא הדין בגיור: הטעייה בנושאים שהכל יודעים שבהם הכל מקפידים (כגון: מצג כאילו המתגייר הוא אזרח ישראלי; כאילו כבר נקבע בבית דין אחר שיש לגיירו; הסתרת עבר פלילי) – בעקבותיה הגיור בטל. אבל הטעייה בעניין הקשור לקיום מצוות שבין אדם למקום דומה להטעייה של הגרושה שסבורה היתה שתצליח לפייס את בעלה הכהן, ואינה הטעייה מהותית. הטעיה כגון זו אינה פוסלת את תוקפו של ההליך. משום כך גיורן של נשות שמשון ושלמה תופס בדיעבד, למרות שהטעו את המגייר לחשוב שאין הן עובדות עבודה זרה, ולמרות שלאחר הגיור "נגלה סודן".
בעל בית-יצחק וכן הר"א בקשי-דורון (שם) הוכיחו, שבגיור לא פועל הכלל "דברים שבלב אינם דברים" מכך שלמ"ד כותים גרי אריות היו, גיורם אינו תקף. הם ביארו שלא יתכן שכותים אלה הודו בפני בית הדין שבכוונתם להמשיך לעבוד את אלוהיהם, שהרי אז לא היו מקבלים אותם; והסיבה לכך שהגיור אינו תקף אינה אלא "דברים שבלב". מההוכחה יש להסיק, שהטעיית בית הדין (חוסר הגילוי שהם עובדי ע"ז) אינה שוללת את תוקף הגיור; שהרי אילו היתה שוללת, אפשר היה להסביר שזו הסיבה שהגיור אינו תקף, ולא "דברים שבלב". ההסבר לכך הוא, כנראה, שמבחינתו של המתגייר, אין הוא רואה את הדברים כהטעיה: הוא אינו רואה פסול בעבודה זרה.
ז. סיכום
מכל שנתברר כאן עולה לגבי המתגיירת נשוא דיוננו, שאין הצדקה לבטלות הגיור:
- אין ודאות שהמתגיירת אכן ידעה שאסור ליהודי לחיות חיי אישות עם לא-יהודי. הסביבה שהכירה כוללת גם יהודים הנשואים לבני זוג גויים, ואפשר שחשבה שזוהי הנורמה, או לפחות נורמה זאת אינה פוגמת בגיור. אפשר גם שסברה, שכשם שהיא עצמה התגיירה, כך יתגייר בן זוגה.
- גם אם הבינה את חומרת האיסור, העמידה בנסיון של עזיבת בן הזוג היא קשה במיוחד, ואפשר שגר שלא הביע את נכונותו לעמוד בנסיונות מעין אלו, הדומים אולי לממון ונפשות, עדיין יכול להתקבל לגיור, ועל כל פנים בדיעבד גיורו תקף.
- גם אם בלבה היה בעת הליכי הגיור שאין היא עומדת לקיים את כל היוצא מפיה, "דברים שבלב אינם דברים".
- גם אם ניתן לטעון שבמקרה דנן היה "אומדנא דמוכח" שלא היתה כוונתה לשמור את כל המצוות, עדיין יתכן שרק דבר אחד לא היה נראה לה (חייה עם בן זוגה הנוכחי), והרי האחרונים התלבטו בתקפותו בדיעבד של גיור כשהגר קיבל עליו כל התורה "חוץ מדבר אחד". מלבד זאת, יש מי שאומר שגם במצבים מסוימים של "אומדנא דמוכח – "דברים שבלב אינם דברים".
- יש אומרים שקבלת מצוות, די שתהיה קבלה עקרונית, שמקבלת על עצמה את העונש על העבירות בעולם הבא. על כל פנים, אף שלכתחילה אין נוהגים בבתי הדין שלנו לקבל גיור כזה, הרי בדיעבד הגיור תקף.
- הטעיית בית הדין לא היתה בפרט מהותי המצדיק ביטול הגיור. יתכן שסברה שבדיעבד הדבר יתקבל, או שאף לא ידעה שהדבר אסור ממש.
משום כך דעתי היא, שלא ניתן להצהיר שהאם או בתה אינן יהודיות, ויש לדחות את בקשתו של משרד הפנים.
בסיום מאמרו "ביטול גיור כשקבלת המצוות היתה פגומה" (תחומין יט עמ' 138) גורס הרב צבי ליפשיץ, אב"ד בבית הדין המיוחד לגיור, שמדיניות ראויה בנושא הגיור היא – "לילך אחר דעת המחמירים, למען ידעו וייראו שהכניסה לעם ישראל אינה קלה ופשוטה, והנכנס צריך שיקבל בלב שלם, מתוך כנות וישרות לב." אני אינני מבין מה מקום יש ל"למען ידעו וייראו" בנושא זה. אדרבה, בדור כשלנו, כשהגיור הוא צורך הרבים, אין להערים על דרכו של הגר מכשולים מעבר להוראות ההלכה, לבל נרתיע את המתגיירים. על כך כבר אמר הרב אונטרמן ("הלכות גירות ודרך ביצוען", תורה-שבעל-פה יג עמ' יג):
אנו מצפים לתנועה כבירה בין היהודים לעלות לארץ, וזה מחייב אותנו להתכוננן לקראת המשימה הגדולה… יש להיזהר כי הטיפול באלה הזקוקים לגירות כדין תורה יהיה בעדינות ובהבנה, בשים לב אל מה שעבר על אחינו אלה במצוקה הרוחנית שלהם. אחר כך נשתדל להפיץ ביניהם גם ניצוצות מזוהר התורה ומקווים שזה יכה שורש בלבם. חלילה וחלילה להחמיץ את ההזדמנות!
נספח: חוות דעת הרב ישראל רוזן18תקציר מתוך נימוקי הרב ישראל רוזן. אב בית הדין, הרב שלמה שושן, הצטרף לדעתו והכרעת הדין המובאת להלן ניתנה ברוב דעות.
1. מבט על בית הדין לגיור
בגיור, לענ"ד, אין שני צדדים; אין מבקש ומשיב, כמקובל בדיני ממונות או בעניני גיטין, מזונות ירושות וכד'. הדיינים אינם 'שופט קו' המכריע בין צד א' וצד ב'. אפשר היה להציג עמדה לפיה הדיינים ניצבים כנגד המתגייר, וכל אמירה שלו טעונה אימות ('דרישה וחקירה'). אינני סבור כך, ולדעתי ביה"ד משמש 'ועדת קבלה'19הר"ש ישראלי (חוות בנימין ח"ב סי' סז אות י) הגדיר בי"ד לגיור כ"בא כח של עם ישראל". לעם ישראל, ומתרכז בצד הנפשי והרוחני, ופחות בצד העובדתי הנוכחי הניתן להוכחה. מכאן קביעת הב"י בהלכות גירות "הכל לפי ראות עיני הדיין". אמירה זו מקנה לדיינים כח מעבר לפסיקה בין צדדים השרויים במחלוקת.20הערת הרב דוד בס: אני שותף לדעת הרב רוזן כי בי"ד לגיור משמש, דרך כלל, 'ועדת קבלה'. ברם, דוקא בתיק בו אנו עוסקים, האם לבטל את הגיור, יש בהחלט שני צדדים: משרד הפנים (שהפנה תשומת לבנו לנושא, ושיש לו, בשמה של מדינת ישראל, עניין בביטול הגיור) והגיורת (שעשויה להיפגע מביטול הגיור).
מסקנה מעשית מדבריי היא שאין לנהל דיון בגיור, ולא בביטולו, באמצעות עו"ד המסדר טענות. הדבר קשור גם לפרק האחרון בדברי הרב בס, בקשר להטעיית ביה"ד.
2. קבלת המצוות בהליך הגיור
בענין הכרח בקבלת המצוות לגיור – האריכות אך למותר, ואין לזוז מפסק השו"ע (יו"ד רסח,ג): "…חוץ מקבלת מצוות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה."21הערת הרב דוד בס: לא לגמרי ברור מהי פסיקת השו"ע; ראה הערה 6.
בענין היקף קבלת המצוות דעת בעל והשיב-משה, שצוטטה ע"י הרב בס, איננה מקובלת כלל הלכה למעשה, שכאילו קבלת העונשין יכולה להיחשב 'קבלת מצוות'.22הערת הרב דוד בס: הבאתי גם את דבריו של הרב עוזיאל התומכים באותו כיוון. ואפשר שאף כוונת בעל אחיעזר תומכת בכך. ואף שכתבתי שרוב הפוסקים אינם מקבלים גרים לכתחילה על סמך דעה זו, הרי במקרה דנן מדובר בדיעבד גמור. השאלה שלפנינו אינה האם לקבל את המשיבה לגיור בתנאים של חוסר נכונות לקבל מצוות, אלא האם לחוש לדעה הגורסת כי היא יהודיה, אף אם אין זו אלא דעת מיעוט מבין האחרונים. בהקשר זה ראוי להעתיק דברי שו"ת שרידי-אש (ח"ב סי' קה):
קבלת המצוות היא שמקבל את כל המצוות המחוייבות כישראל, וזהו עיקר הגירות, וקבלה זו צריכה להיות בפני בי"ד של ג' והיא מעכבת אפילו בדיעבד. והודעת המצוות היא שמודיעים לו שכרן ועונשן, וזה אינו מעכב בדיעבד… והעיקר שצריכים לדעת שהיא תקבל עליה לשמור לכה"פ דיני טהרת נשים, שבת ומאכלות אסורים. ותתחייב בכתב לשמור כל הנ"ל, אז יכולים לגיירה כהוראת הגאונים הנ"ל.
בענין האם קבלת מצוות כוללת גם ב'אונס', אעיר כי בניגוד לדעת הרב פיינשטין (אג"מ יו"ד ח"ג קח) כתב הרצי"ה קוק בהערות לדעת-כהן סי' נד בשם הרב חרל"פ:
גם אם משום אונס הוא נמנע מלקבל דבר אחד זה מעכב בגר צדק. ולפי"ז י"ל בד"ק של אאמו"ר הרב זצ"ל, דלעיל סי' קנ, בנמנע מפני אונס שאין מקבלין.
3. האם האֵם 'אנוסה'?
בתיק שלפנינו אינני מוצא לנכון להחשיב את התנהגות האם (שחיה עם נכרי לפני לימודיה לקראת הגיור, במהלכו ולאחרי הגיור, ברצף מתמשך) כאונס.23הערת הרב דוד בס: אינני טוען שהיה כאן 'אונס' במובן ההלכתי. טענתי שהימנעות מן העבירה דרשה מן המתגיירת לעמוד בנסיון קשה. ה"ר משה פיינשטין קובע שאם אין המתגייר נכון לעמוד בנסיון קשה, ובכלל זה נסיון של ממון כגון איבוד פרנסה, אין מניעה לגיירו.
לענין 'קבלת מצוות חוץ מדבר אחד' יעוין במאמרי בנושא זה בתחומין יט (עמ' 139). בתיק שלפנינו ההתנהגות של האם אינה יכולה להיחשב כהתניית "חוץ מדבר אחד", אלא התרסה ישירה נגד כל מושג הגיור. חיים משותפים עם נכרי (עובד זר) נתפסים אצל כל מתגייר (ובצדק) הלומד באולפן גיור, לא רק במובן ההלכתי של איסורי חתנות ו'קדשה', אלא ניגוד מוחלט לכל הליך עזיבת הנכריות והתחברות לעם ישראל.
העובדה שהסיפור הוסתר מביה"ד איננו רק בשל בושה או חשש להפסיד את הגיור בגין חטא. מצב נישואין לנכרי (או חיים משותפים קבועים) הוא 'חיים כפולים' שפירושם הסובייקטיבי והאובייקטיבי: שקר ואונאת ביה"ד. ברור כי אילו המתגיירת היתה מגלה לבית דין קמא את הסיפור וטוענת שבכ"ז היא מקבלת מצוות אך 'אנוסה' בנד"ז ואינה עומדת בפיתוי וכד' – לא היה לה שום סיכוי להתגייר (בניגוד למי שתאמר לביה"ד שלא תכסה את ראשה, תלך במכנסיים או תציץ בטלוויזיה בשבת שהודלקה ע"י הבעל היהודי).
4. 'דברים שבלב'
הדיון שלפנינו מתמקד, איפוא, בנקודת 'דברים שבלב'. ההלכה הרווחת למעשה בבתי הדין לגיור היא שהכל תלוי ברמת ה'אנן סהדי'. מושג זה הוא דומה לביטוי "אומדנא דמוכח" שנזכר אצל האחיעזר (שצוטט ע"י הרב בס). להלן שני איזכורים מתשובות האגרות-משה בענין ה'אנן סהדי'.
בכלל עיקר הגירות לא נוחה דעתי מזה ואני נמנע מזה… גם מטעם שהוא כמעט ברור כאנן סהדי שלא מקבלת המצות ורק בפיה אומרת שמקבלת… וברוב הגירות שבמדינה זו שבשביל אישות אין מקבלין המצות אף כשאומרין בפיהן שמקבלין דהוא כנודע שמרמין דהא לא תהיה עדיפא מבעלה שהוא מופקר ועובר על כל דיני התורה. אך מ"מ אולי גיורת זו תקבל המצות ולכן איני אומר בזה כלום לכתר"ה כי יש הרבה רבנים מקבלין גרים כאלו וממילא אין לי לומר בזה איסורין… יעשה כפי הבנתו (יו"ד ח"א קנט).
צריך שתקבל עליה כל המצות והאיסורים שבתורה, וכן אף תקנות דרבנן… ובפרט שבעלה היהודי הוא פרוץ באיסורים כחילול שבת ונדה וכדומה ותחשוב שאין לה להיות טובה מבעלה היהודי והוא כאנן סהדי שאינה מקבלת המצות שבעלה פרוץ בהם. אך אולי אם תסבירו לה שהיא צריכה לקבל כל מצות התורה, ובפרט שמירת שבת ונדה וכדומה, ולא תשגיח על בעלה, ואם לא תקבל אף שתרמה להרבנים שמקבלת לא יהיה הגירות כלום, ותבטיח שתשמור כל דיני התורה ולא תשגיח על בעלה וחבריו, אולי נחשב קבלה. ואז אף שג"כ אין לקבל לכתחלה ואין רוח חכמים נוחה מזה, כיון שאינו לשם שמים עכ"ז יהיה גירות, ויש איזה רבנים שבשביל איזה צורך מקבלין… לכן לא רציתי לומר לכתר"ה בהחלטה שידחה הדבר שאולי א"א לפניו(אה"ע ח"א כז).
ה'אנן סהדי' בגיור הוא המצב הנסיבתי הקיים בעת קבלת המצוות (ולא ספקולאציות עתידיות). מנקודת מבט זו שינוי באורח החיים לאחר הגיור, ובודאי אם לאחר זמן ניכר, איננו עילה לביטול (וזו הדעה שהביא הרב דוד בס בקשר לנשות שלמה ושמשון ששבו לע"ז 'לאחר זמן'). ברם התיק שלפנינו אינו דומה לתשובת מלמד-להועיל בענין גיור לכהן. שם 'קלקלתה תקנתה', שכן הדבר היה גלוי וידוע לביה"ד בשעת הגיור, והדיון הוא לכתחילה. המלמד-להועיל צידד לגיירה לתקנת הבעל ודן רק מצד "חוץ מדבר אחד" (מכח הנסיבות הסבירות), אך לא בעצם 'קבלת המצוות', ושם גם לא היתה 'אונאת בית הדין'. אמנם י"ל דבנידוננו עדיפה, שכן בשעת הגיור 'הכל היה בסדר', אך כבר ציינו כי נקודת 'אונאת בית הדין' היא המרועעת את כל קבלת המצוות.
דברי הרב אונטרמן שהובאו ע"י הרב בס בקשר לגיור בקיבוץ חילוני הם בבחינת 'מעשה לסתור'. כל צידודו לקבל, ובדוחק, הוא שאין הכרח לחלל שבת, והנסיבות רק מקשות אך לא מחייבות לעבור על תורה ומצוות. כך נהג הרב גורן ששלח שליחים לודא שקיימת אפשרות למאכל כשר ושמירת מצוות בקיבוץ, ועי"ז יצאנו מכלל 'אנן סהדי'.
5. אי ידיעת המתגייר את הדין
אין כל דמיון בין תלבושת לא צנועה, בתשובת הרב פינשטיין שהוזכרה ע"י הרב בס, לנישואין (או חיים משותפים קבועים) עם נכרי, כולל עקירה זמנית לארצו, לטורקיה. ההשוואה בין המקרים היא כה תמוהה עד שאיני רואה צורך לפרט את ההבדל, מנקודת המבט של המתגייר. בולט ההבדל בין 'אונאת בי"ד' בקבלת המצוות בתיק שלפנינו לבין מחשבה שביה"ד רק מחמירין עליה בעניני לבוש ולכן "אינה מאמינה להם". ועוד, נושא הלבוש שם 'הועלה על השלחן' בביה"ד ללא העלמה, וזה הוא 'לטובת המתגייר'.
גם הדימוי לתשובת הרמ"פ בקשר לגיור אשה הנשואה לחילוני אינו עולה יפה, בלשון המעטה. הרב פינשטיין מלמד זכות בדיעבד "משום שקיבל עליו להיות ככל היהודים אף שלא ידע כלום מהמצוות… ולכן אף שהב"ד אמרו לה לשמור שבת חושבת שהיא רק הידור בעלמא… נמצא שלטענתה קיבלה כל המצוות… והוא לימוד זכות". וכי המתגיירת שלפנינו חשבה שהאיסור לחיות עם נכרי כזוג נשוי "זה רק הידור בעלמא" וכי סבורה היא שאכן "קיבלה כל המצוות"?24הערת הרב דוד בס: בתשובת הרב פיינשטין מדובר גם אם כוונת המתגיירת להיות כבעלה היהודי "שהיא רואה שגם הוא מחלל שבת ומופקר להרבה איסורין", ובכ"ז קבע כי "עם כל זה יש מקום לומר שהוא גרות בדיעבד... שהיא סבורה שאין חיוב כל כך לשמור המצות... אף שהבית דין אמרו לה שצריך לשמור שבת, חושבת שהוא רק הידור בעלמא, אבל גם מי שאינו שומר השבת וכדומה, טועה לומר שהוא יהודי כשר... וזהו טעם שיש בה ממש להחשיבה לגיורת והוא למוד זכות קצת על הרבנים המקבלים שלא יחשבו עוד גריעי מהדיוטות". אינני רואה מדוע המקרה שלנו גרוע יותר, ולפחות לענין תקפות בדיעבד.
6. הטעיית בית הדין
הטעיית בית הדין בתיק שלפנינו איננה בפרט כלשהו, אלא בעצם מושג קבלת המצוות. המתגיירת ממשיכה לחיות עם נכרי ואגידא ביה, תוך העלמת עובדה זו מבית הדין. הנסיבות הללו נחשבות 'אנן סהדי' כי אין כאן כלל קבלת מצוות.
7. סיכום לענין גיורה של האם
- אני סובר כי דעת הרב בס, שהטיל ספק באי ידיעתה של המתגיירת אודות איסור חיי אישות עם נכרי, הינה תמימות יתירה, ואיני מקבלה אפי' כהנחה לצורך ספק. אעכ"ו בנדוננו שנשאלה בבי דינא קמא אודות חייה המשפחתיים, והעלימה מבית הדין את כל הסיפור המתמשך לאורך שנים בחייה.
- אינני מקבל את הטענה כי לפנינו מעין 'אונס' שלדעות מסוימות אולי איננו פוגם ב'קבלת המצוות'. מדובר בסיטואציה מתמשכת המנוגדת לכל מושג ה'אונס'. כאמור, גם אם הגר איננו מוכן לעמוד ב'אונס' – רבו הדעות שאין זו קבלת מצוות מלאה.
- ברור לי כי המתגיירת ידעה על חומרת האיסור ובזדון הטעתה את בית הדין, ולכן בנסיבות אלו ה"ז בגדר 'אנן סהדי' ו'אומדנא דמוכח' הפוגמים בקבלת המצוות. כמעט איני מתאר לעצמי 'אנן סהדי' גדול מזה. איני מקבל את הטענה שיש מקום לקיים את הגיור מכח דעות הלכתיות שמכשירות גם אם יש 'אומדנא דמוכח'.
- אינני מקבל להלכה, אפי' לענין דיעבד, דעה דחויה יחידאית שמושג 'קבלת המצוות' הוא קבלת העונש, גם ללא כוונה מוצהרת לשמור ולקיים.
- הטעיית ביה"ד פוגמת מהותית בקבלת המצוות הסובייקטיבית של המתגיירת. כאן מקום תורפתה של ההטעייה גם ללא הגדרה ממצה על מעמדו של ביה"ד בהליך.
- לדעתי המקרה שלפנינו הוא כמעט האפשרות הפשוטה ביותר המחייבת את ביטול הגירות. קשה לי לתאר מקרה יותר קיצוני; יש בו נסיבות מתמשכות ארוכות שנים, עבירה ידועה לכל הנחשבת כחמורה במיוחד, עבירה המנוגדת למהות הגיור המנתק את הגר מן העולם הנכרי, והעלמה בזדון מבית הדין.
מסקנה: הגירות של האם בטלה מעיקרא.
8. מעמדה של הבת
שאלה נוספת בפנינו: האם גיורה של הבת תקף מכח גיורה בשעתו על דעת בי"ד, למרות שהוא נעשה בזיקה לגיור האם שתקפו בטל? יש לציין כי כיום הבת כבר גדולה.
- אין מקום לדון בביטול הגיור מצד הטעיית בית הדין הפוגמת בקבלת המצוות, שכן בקטינים אין מעמד של קבלת מצוות. גיור הקטנה היה מכח 'זכייה', ועובדת היות הגיור 'זכות' היא נתון אובייקטיבי, ובית הדין החליט לזכות את הקטינה בגיור.
- לא מצינו שבי"ד יוכל לאחר זמן להתחרט ולבטל את הגיור משום שהקטין לא ענה על ציפיותיו (בין במזיד בין בשינוי נסיבות סביבתיות) בקשר להתנהגותו היהודית.
- כיו"ב לא מצינו שבי"ד יכול להתנות (למשל חינוך דתי, אי נסיעה בשבת וכיו"ב) ואם התנאי לא יקויים – הזכייה 'על דעתם' בטלה, משום שדעתם היתה 'על תנאי'.
- כדמות ראיה לכך יש להביא מההלכה שהקטין בעצמו יכול למחות כשהגדיל, אלא א"כ נהג מנהג יהודית (יש ששללו זכות מחאה זו אם הובא לבי"ד ע"י אביו או אמו). ומדוע לא נאמרה מחאה כזו לביה"ד שיראה מה אחריתו, ומדוע הורע כוחם מכוחו?
- אינני רואה כמעט שום מקרה שבו הגיור ע"ד בי"ד יוכל להיחשב הטעייה עד כדי ביטולו מצד 'אונאת בי"ד'. למשל, גם במקרה שבי"ד סברו שהאב יהודי והתברר שלא כן, גם אז מסופקני מאד האם הגיור ע"ד בי"ד יתבטל רטרואקטיבית משום שהוטעו. מ"מ, ביטול רטרואקטיבי יכול להעלות על הדעת אם תתברר עובדה כלשהי ביחס לקטין עצמו שהיתה כבר בעת גיורו. כל 'עובדה עתידית' שלא היתה בשעת ה'זכיה ע"ד בי"ד' – איננה יכולה לשמש עילה לביטול מכח הטעייה ואונאה.
- העובדה שגיורה של האם התבטל עתה – כלפי הבת זו 'עובדה עתידית', ולכן איננה פוגמת בזכיית הגיור לה ע"ד בי"ד. תמיד נוצרות עובדות אשר לוּ היו הדיינים בני נביאים לא היו זוכים לו/לה ע"ד בי"ד. אעפי"כ לא מצינו 'חרטות בי"ד' כאלו.
- בנד"ד הבת ממשיכה ללמוד בחינוך דתי, ובודאי לא מחתה בהגיעה לגדלות, לכן אין לענ"ד אפי' עילת ספק לבטל את גיורה.
מסקנה: גיורה של הבת תקף לחלוטין, ולא בתורת ספק.
9. הכרעת הדין
- לאור האמור לעיל הוחלט ברוב דעות לקבל את הבקשה ביחס למשיבה 1 (האם).
- מוצהר בזאת, כי גיורה של המשיבה מס' 1 בטל מעיקרו, והיא נכריה לכל דבר.
- ביחס למשיבה 2 (הבת), הבקשה נדחית. גיורה של משיבה 2 תקף, והיא יהודיה.
הרב ישראל רוזן הרב שלמה שושן הרב דוד בס
ניתן היום, יום שלישי כ"ב תמוז, 2 ביולי 2002, בהעדר הצדדים.
