לזכרון-נצח ולברכת-עולם לנשמת מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל אשר היה אביר הרועים וידיו רב לו בכל חלקי התורה. במיוחד הניף ידו בשדה ההלכה והטכנולוגיה המתפתחת. מתורתו למדנו להשקיף על המציאות בעינים-של-תורה ועל התורה בעינים-של-מציאות.
במכון "צומת" אנו חייבים לו את עיקרי מסילת דרכנו, ויהיו הדברים אבוקה לזכרו הנאצל תנצב"ה.
א. אספקת חשמל למדינה – פיקוח נפש
הנחה ראשונית היא שאספקת חשמל למדינה עקרונית היא בגדר פיקו"נ הדוחה שבת. פיקוח הנפש איננו רק בקשר לאספקת חשמל לבתי חולים, למגן דוד אדום, לצה"ל ולכל כוחות הבטחון,- אלא יש מקום לטעון כי גם חשמל למתקני קירור למזון של המדינה (בשר) ואפי' לתאורת רחוב נחשבים פיקו"נ או ספק פיקו"נ. תארו לעצמכם ליל שבת במדינה שבה כל אורות הרחוב חשוכים; הבריונות והפשיעה ישגו, ובודאי תפחת רמת הבטחון כלפי מחבלים ועוינים. מקרים אלו של "ספק פיקו"נ" מפוזרים בכל המדינה ואי אפשר להפריד ולהפנות את החשמל רק לקוי פיקוח הנפש, שכן כל תחנות הכח בארץ "מזרימות" לקו ארצי אחד.
עובדה נוספת היא שאין לעובד בתחנת הכח – ואפי' לא להנהלת חברת החשמל – כל שליטה על הצריכה. כל החפץ להשתמש בחשמל בשבת אין כל אפשרות למנוע בעדו. גם אם היינו רוצים להגביל את השימוש לצרכים חיוניים בלבד, ועי"כ לחסוך פעולות מיותרות, אולי, בתחנות הכח – אין כל סיכוי שישמעו לנו.
עובדות אלו הן בגדר נתוני יסוד והנחות בסיסיות. ובכן, נשאלת השאלה: במציאות עובדתית זו מה דינו של היחיד – העובד בתחנה או הצרכן בבית – בקשר לשימוש ולאספקת חשמל בשבת?
בנושא זה של שימוש בחשמל בשבת נכתבו כמה וכמה מאמרים וספרים. ראה למשל:
1. "החשמל לאור ההלכה" לרב שמואל אהרן יודלביץ, ירושלים תשי"ד.
2. "מאורות נתן", לרב יצחק נתן קופרשטוק, ירושלים תשי"ז.
3. שתי תשובות של הרב שלמה גורן זצ"ל, משיב מלחמה ח"א עמ' שס"ו-שפ"ה.
4 מאמרו של הרב שמאי גינזבורג, נועם כרך י', ירושלים תשכ"ז (מאמר זה נכתב בעקבות ביקור רשמי מטעם הרבנות הראשית בליווי בעל מקצוע בתחום החשמל).
5 מאמרו של הגרש"ז אוירבך זצ"ל (טרם התפרסם בדפוס. אף הוא נכתב כהיענות לפניית הועדה למען השבת שביקשה לברר את הנושא מבחינה ציבורית-לאומית).
הגר"ש גורן במאמרו הנ"ל מציין את ההנחה הבסיסית דלעיל – שייצור החשמל הוא לצורך פיקו"נ – כמורגלת בפי הפוסקים. וכך כתב:
ברם יש לדון בבעיה מנקודת ראות של פיקו"נ, וכך מורגל בפי גדולי התורה לבסס את ההיתר לשימוש בחשמל בשבת גם כאשר ההפקה והייצור מחייבים חילול שבת, משום שהחשמל חיוני לבתי חולים, להפעלת מכשירים, לתאורה ולחימום שיש בהם פיקו"נ. וכן ישנם עוד מוסדות ובתים ושירותים ציבוריים בהם החשמל לכל סוגיו וצרכיו – לאור, לחום ולכח – יש בו משום פיקו"נ.
במסקנות הדיון כתב:
במדינה שלימה, או אפי' בעיר גדולה, ביחס לשירות ציבורי מעין חברת החשמל, בודאי שיש בכל שבת מקרים אחדים של פיקו"נ הזקוקים לתאורת החשמל או לזרמו וכחו, ונקרא כאילו 'החולה לפנינו' שאז הותרה השבת גם על ספק פיקו"נ…
אין הדברים אמורים אלא ביחס לעובדים בתחנה, המתכוונים לא לחלל את השבת, אלא להבטיח את אספקת הזרם לצרכים המותרים, ומשום שאין אפשרות אחרת בשבת עצמה למנוע את חילולי השבת, מותרת היא העבודה החיונית שם לשם קיום השירות החיוני.
ביחס לקהל הצרכנים הרחב מחמיר הרב גורן בסברו שחל כאן איסור "שמא ירבה בשבילו" כמו שמצינו שמאכל שבישלו לצורך חולה אסור לבריא "שמא ירבה". בנדוננו, סבור הרב גורן, יש ריבוי דלק עבור הבריאים, ולפיכך אסור להשתמש בחשמל. אמנם בשעות הלילה הראשונות יש להתיר כי רק מדי מספר שעות עושים פעולות ניקוי וטיפול במבערים (לפי הטכניקה שנהגה בזמנו) ואפשר ליהנות מן הספק בשעות הראשונות, שמא עדין לא עשו מאומה.
לעומתו הגרש"ז אוירבך חלוק עליו במציאות העובדתית האם בעניננו שייך "שמא ירבה בשבילו", או שמא המציאות דומה יותר לשוחט בהמה לחולה שמותר לבריא כי "אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה", וכן המדליק נר לחולה מותר לבריא ליהנות לאורו כי "נר לאחד נר למאה". טעם הדבר ד"צבת בצבת עשויה", ואם נחליט שמותר לעובד תחנת הכח לעבוד בשבת ולספק את כל התצרוכת הנדרשת, שהרי איננו יכול להפריד בין זו המכוונת לפיקו"נ לבין השאר- ממילא כפועל יוצא נחליט כי מותר לצרכן הרגיל להשתמש לכל צרכיו שהרי אין כאן הוספה בשבילו שהרי הכל מותר לעובד לעשות מלכתחילה. וכך כתב הגרשז"א בתשובה המובאת בספר "החשמל לאור ההלכה" (עמ' קיח):
אבל לכאורה יש לדון דמותר ליהודים לעבוד בשבת בתחנת הכח כדי לספק חשמל לבתי חולים משום פקו"נ. נמצא דיצור החשמל הנעשה בשבת לא מיקרי נעשה בעבירה ומותר להשתמש לאורה.
ואף דלספק זרם לבתי"ח בלבד היה מספיק עבודה של מכונה אחת יוצרת זרם, וכדי לספק זרם לכל העיר יש צורך להוסיף במכונות כפי הצטרכות העיר, נמצא דעובדים בשבת בשביל בריאים. אולם אעפי"כ נראה דעבודת היהודים בתחנת הכח היא מלאכת היתר דלפי המצב הקיים שבני העיר הדליקו את מנורות החשמל קודם השבת א"א כעת לתחנת הכח לספק זרם לבתי"ח בלבד, דהזרם היוצא מהמכונה מתפשט לכל העיר… נמצא דכל הפעולות שם הם מלאכת היתר.
ובמאמרו הנוסף (בכת"י) כתב:
וכיון שכן אפשר שאין בני העיר חייבים למנוע עצמם מלהשתמש בחשמל בשבת כדי שהפועלים לא יצטרכו אח"כ להוסיף נפט (=דלק) כיון שבשעה שמוסיפים בהיתר הם עושים, משום הצלת נפשות כדי שלא יכבו הנרות (=תאורה) של בתי חולים וכד'…
ואע"ג שבשביל החולים בלבד היו צריכים להוסיף רק מעט, ומה שמוסיפים הרבה הוא מפני שגם הבריאים משתמשים ונמצא דמההיא שעתא דקמוסיף נעשה כמבשל לחולה שאסור לבריא, ובפרט לאחר שכבר הרבו עבורם. מ"מ נלענ"ד דכיון שאי אפשר כלל להוסיף עבור החולים אלא א"כ מוסיף גם עבור הבריאים, ה"ז חשיב כשוחט בשבת לחולה דמותר לבריא, משום דאי אפשר לכזית בשר בלי שחיטה. ומסתבר שאין לחלק כלל בין אם עיקר מחשבתו לחולים או שמחשב גם לצורך כל העיר כיון שאי אפשר לזה בלי זה.
כאמור, ביחס לעובד בתחנת הכח ועושה פעולות הכרחיות לעצם אספקת החשמל – לגביו הכל מודים כי פעולתו חיונית והיא נכנסת בגדר ספק פקו"נ. העובד אין לו אלא מקומו ושעתו, ואין בידו אפשרות לספק חשמל רק לאותם מקומות מצומצמים הכרוכים בפיקו"נ, ו"אגב אורחא" הוא מספק חשמל לכלל הצרכנים. כאשר הוא כבר מצוי בעבודה זו (ואין כאן המקום לדון האם עליו להכנס מלכתחילה לכך) הרי פעולותיו באותה שעה הקשורות במישרין ביצור החשמל הן בגדר ספק פיקו"נ הדוחה שבת.
מאמרנו כאן מוקדש לנקודת מבטו של הצרכן, מהי זיקתו ההלכתית לשימוש בחשמל בשבת? והשאלה נחלקת לשתים:
א. האם המשתמש בחשמל בשבת נהנה הנאה אסורה מ"מעשה שבת"?
ב. האם הצרכן משמש כגורם לחילול שבת של העובד? האם הדלקתו של החשמל בע"ש והתקנת שעון שבת שיכבה וידליק שוב – האם זו הכנה שיש לאסרה משום היותה מסבבת איסורין?
הנקודה הראשונה של הנאה ממעשה שבת היא ציר הדיון העיקרי במאמרים ובספרים הנ"ל. בעיקר דנו בנקודה ההלכתית של "ריבוי בשיעורין". סדר העבודה שהיה נהוג בתחנות הכח הישנות כלל צורך בהוספת דלק ובניקוי המבערים מדי מספר שעות (בערך כל 8 שעות). נמצא שהוספת דלק לתנורים כדי ליצור קיטור לדחיפת הטורבינות בקיטור וכיו"ב נעשות הן לצורך החולים והן לצורך הבריאים, והרי זה דומה למה ששנינו שהמבשל לחולה בשבת אסור לבריא שמא ירבה בשבילו, ובנדוננו יש שראו בכך ריבוי ודאי, ולא רק "שמא ירבה" (ראה למשל דברי הרב גורן במאמרו הנזכר).
נקודה זו של ריבוי בשיעורין ראויה לדיון מעמיק ומקיף, ברם כיום מרבית החשמל מיוצר בתחנות כח חדישות, ואילו הישנות משמשות לרזרבה בלבד או שחדלו מלפעול. בתחנות החדשות האוטומטיזציה כמעט מלאה, וכל התמונה משתנה וכדלהלן.
כאן המקום לצטט את דברי מרן החזו"א, אשר המהדרים נמנעים מלהשתמש בשבת בחשמל בעקבות דבריו. והנה גם הוא לא כתב לאיסורא מצד הדין אלא כמחאה בלבד, על כך שלא שומעין לנו להסדיר את התהליכים ואת הטכנולוגיה כראוי ל"מדינת התורה". וכך כתב (או"ח לח,ד):
אבל אם נעשה בתחנת החשמל בשבת ע"י ישראל שאינו משמר שבתו, אסור ליהנות ממנו. ואף אם הוא באופן שיש היתר בשימושו מן הדין, אסור להשתמש בו מפני שיש בשימושו איסור חילול השם שאינו חס לכבוד שמים, כיון שהוא שימוש ציבורי והעובד בשבת הוא עושה במרד ר"ל, והנהנה ממעשיו מעיד ח"ו שאין לבו כואב על חילול שבת. ויהא רעוא שישובו בתשובה שלימה במהרה.
ב. פעילות הכרחית כיום בתחנת הכח רק בשינויי צריכה
מתברר כי חלו שינויים מפליגים בהפעלת תחנת כח. באמצעות טכנולוגיות מתקדמות התהליך העקרוני כיום הוא אוטומטי לחלוטין, ורק שינויים בצריכה גורמים לצורך לפעול ידנית ע"י העובד, וכפי שיבואר. הוי אומר: החשמל "נוצר" בצורה אוטומטית לחלוטין בתנאי שהצריכה קבועה. כאשר הטורבינות והגנרטורים מייצרים חשמל ברמה קבועה, אזי זרימת הדלק וויסות הקיטור – הכל אוטומטי. אמנם קיימים רישומים וטלפונים כפעולות לואי, אך הן אינן דרושות כמובן לעצם הייצור. אכן יש מקום לדון שמא כורח מינהלי הקשור לפעולת פיקו"נ אף הוא בכלל פיקו"נ, שהרי א"א לנהל תחנה כזו – ומתקנים חיונים דומים – ללא רישומים ובקורת מנהלית.
בקשר לנקודה זו נמצא במכתבו של האדמו"ר מלובביץ זצ"ל, שפורסם בקונטרס "לשאלת הנסיעה באניות ישראליות" (אוצר החסידים ניו יורק תשי"ט) ובו הביע דעתו השלילית על אפשרות הנהגת אניה באופן אוטומטי לחלוטין. האדמו"ר מציין כי "באניה יש ג' סוגים של מכונות: א) מכונות מפעילות; ב) מכונות הממציאות את האנרגיה; ג) מכונות לקישור בין המחלקות השונות, העברה וקבלת הוראות ועוד". ושם מוסיף כי שידורי רדיו וכד' "מהוה חלק מוכרחי של הנהגת האניה, כיוונה וכד'". מכל מקום כוונתו שם לדון מצד האחראים להפעלת האניה, שאי אפשר להם מבלי מלאכות אסורות אלו. אך נראה שאין מקום לומר שהנוסע באניה נהנה מ"מעשה שבת" של פעולות-לואי אלו, כגון רישומים וכתיבה, שידורים ותקשורת שאין הולכת האניה תלויה בהן באופן טכני.
פעולה נלוית נוספת שיש עמה חילול שבת נהוגה בתחנות הכח: ניקוי התנורים ע"י מפוחי אויר המנשבים רוח חזקה לתוך האש. תפקיד הניקוי למנוע הצטברות פיח ושיירי השריפה על צינורות הקיטור. פעולה זו נעשית כנראה פעם במשמרת, אך כמובן אינה חיונית לעצם הייצור. זו פעולת מנע שמאומה לא יקרה אם ינקו את התנורים סמוך לכניסת השבת ומיד עם צאתה. אין כל 'קדושה' בניקוי פעם במשמרת וזה רק נוהל קבע כמקובל בתעשייה לקבוע הוראות קבע מסיבות משמעתיות ונוהלים קבועים. בודאי פעולה זו איננה הכרחית לעצם אספקת החשמל ולפיכך אינה נכנסת – מנקודת מבטו של הצרכן – בשאלת הנאה מ"מעשה שבת". כיו"ב נוהגים לשפץ ולעסוק באחזקה בשבת, בשל הצריכה המוקטנת, אך אין לצרכן הנאה ישירה מכך. נוהגים אלו ראויים למחאה (כפי שכתב החזו"א שצוטט לעיל בקשר לשימוש בחשמל בשבת) ולפעילות ציבורית נרחבת, אך כנראה אינם מקנים לחשמל "מעמד" של "מעשה שבת".
וכאן באנו לנקודה המרכזית הנדונית במאמר זה.
הפעילות העיקרית בתחנת הכח בקשר לאספקת חשמל שוטפת נובעת רק משינויים בצריכה, המזקיקים לעתים פעולת יד אדם. הטורבינות והגנרטורים מצויידים באוטומציה לוויסות עצמי בגבול של כ- 10% מנקודת הייצור הנוכחית. דהיינו אם יחידת כח מכוונת לייצר 100 מגוואט, היא 'סופגת' שינויים של פלוס/מינוס 10%. כאשר חלים שינויים גדולים יותר בצריכה הארצית יש צורך בפעולה ידנית על מנת לכוון את נקודת הייצור לרמה אחרת, בהתאם לשינויים.
ונפרט במשפטים ספורים תיאור טכני של השפעת הצריכה. החשמל מיוצר ע"י גנרטורים גדולים המסתובבים ע"י טורבינות המונעות בדרך כלל בכח הקיטור המופק מבעירת חומר דלק (מאזוט, פחם, גז וכד'). אספקה סדירה של חשמל מחייבת דיוק מקסימלי של המתח מופק ושל מספר הסיבובים בשניה של הגנרטור. אצלנו, וברוב מדינות העולם, המתח הוא 230-220 וולט ומספר הסיבובים לשניה הוא 50, ונתון זה קרוי 50 הרץ (יחידת הרץ פירושה מספר סיבובים לשניה). ירידה או עליה במתח או שינוי אפי' בסיבוב אחד או בשנים לשניה מעבר ל- 50 הרץ עלולים לגרום נזק למנועים או למשאבות וכיו"ב שהם מתוכננים לעבוד במתח מדויק וב- 50 הרץ דוקא. במיוחד מכשירים עדינים ובכללם מכשירים רפואיים ומכשירי מדידה שונים עלולים להפגע כתוצאה משינויים קטנים בנתונים בסיסיים אלו.
כאשר חל שינוי בצריכה, עקב כיבוי/הדלקת אורות 'מסיבית' בלילה או כיבוי אורות הרחוב עם שחר, או שינויים 'כבדים' בחשמל תעשייתי או במשאבות 'המוביל הארצי' של חב' מקורות (שהן מגדולי צרכני החשמל בארץ) – אזי הגנרטורים 'חשים' הכבדה או הקלה והמתח ומהירות הסיבוב משתנים. אם השינויים הם מעל 10% חייבים לתקן ידנית את 'נקודת העבודה', כאמור, כדי להבטיח אספקה סדירה ותקינה של חשמל.
פעולות אדם אלו נעשות ע"י מתג או כפתור סיבובי חשמלי, או פקודות למחשב, ואלו משפיעים מידית על זרימת הקיטור והדלק. ויסות זה כרוך במלאכות דאורייתא (מבשל, מבעיר, מכבה, בונה) ומלאכות דרבנן (מוליד, מתקן מנא דרבנן). כשעומס צריכת החשמל עולה ומגיע לנקודה מסוימת יש צורך להפעיל משאבה ענקית נוספת להזנת מי הקיטור, כדי לספק את האנרגיה הדרושה ל'דחיפת' הגנרטור לאותה רמת מהירות סיבוב קבועה ומדויקת.
פעולות ויסות ושינוי אלו נעשות בתחנות הכח השונות לפי פקודה/הוראה ממרכז השליטה הארצי. מרכז זה שולט בכל התחנות בארץ ומחליט לפי שיקולים מקצועיים באיזו 'נקודת עבודה' יש לייצב כל יחידת כח בכל תחנה, כדי לתת מענה הולם לצריכה באותו רגע נתון.
ג. היש בעיה הלכתית בשינויי צריכה בשבת?
נראה כי לו הציבור כולו היה משתמש בשבת בצריכה קבועה, ולא היו מכבים בלילי שבת את הנורות בבתים וברחובות, ולא היו מדליקים נורות נוספות ולא מתקני חימום וקירור וכיו"ב, אזי לכאורה לא היתה צריכה להתבצע בשבת כל פעולה בתחנת הכח להבטחת הייצור הסדיר, הקבוע ברמתו. השינויים המועטים הקיימים תמיד, כגון מקררים או מעליות שבת, היו מתאזנים מעצמם ו'נספגים' בגבולות ה- 10%. כלומר, ניתן תיאורטית לספק חשמל ל'מדינת התורה' באופן אוטומטי לחלוטין, אם לא יהיו שינויי צריכה חדים. ברם המציאות היא שעולם כמנהגו נוהג ורובו של הציבור מדליק ומכבה בשבת, או ע"י שעון המותקן מבעוד יום. בפועל יש גם שינויים בצריכה בשבת כתוצאה מתעשייה מחללת-שבת וממשאבות מים הפועלות אוטומטית או ידנית וכד'.
הוי אומר: אין כל בעיה הלכתית להשתמש בחשמל קבוע בשבת מנקודת המבט של השפעה על הפעילות בתחנת הכח. הבעיה יכולה להתעורר בקשר לשינויי צריכה, כגון התקנת שעון שבת להדליק ולכבות. שעון השבת תורם בדרך של הצטברות עם אלפים ורבבות צרכנים נוספים לשינויים בצריכה. ובכן, היש לחוש ל'הכשלה' ע"י סידור שעון שבת, למשל, הגורם שינוי עומס, המצטבר עד שמגיעים לנקודה בה יש צורך לחלל שבת לפיקו"נ? האם תרומה בהצטרפות עם כלל הציבור אסורה כבר בערב שבת?
דומה כי שאלת "לפני עור לא תתן מכשול" איננה שיכת כאן, לפי הנחתנו בראש המאמר כי לעובד הפעולות בעת שנעשות הן מותרות מטעם פיקו"נ, ולגביו אין זה מכשול. עיקרה של הבעיה נעוץ בשאלה הרחבה האם האדם חייב לדאוג מבעוד יום שלא 'תתחלל' השבת בעטיו לצורך פיקו"נ.
ד. היש איסור להכנס בע"ש למצב פיקו"נ?
בענין זה – האם חייב אדם לדאוג בע"ש שלא תתחלל שבת לצורך פיקו"נ – מצינו דיון נרחב בענין ירידה בספינה פחות מג' ימים קודם השבת. שנינו בברייתא שבת יט,א: "אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת. בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי". וכך נפסק בשו"ע או"ח סי' רמח דמפליגין בימים א' ב' וג' ולא יותר, אלא רק לדבר מצוה.
הראשונים נחלקו בטעם איסור ההפלגה. יש שפירשו משום עונג שבת, או משום תחומין, או משום שנכרי יעשה מלאכה בשבילו, או מטעמא דבית שמאי שאסרו להתחיל מלאכה בע"ש אם תגמר בשבת, או משום גזירת שייטין.
הרז"ה פירש הטעם משום שמכניס עצמו למקום שיצטרך לחלל שבת לפיקו"נ. ודבריו הובאו בר"ן שם: "וכל שלשה ימים קודם השבת קמי שבתא מיקרו, ונראה כמתנה לדחות את השבת, מפני שאין דבר העומד בפני פיקו"נ. וה"ה למפריש במדבריות ולכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת". כשיטה זו נפסק בשו"ע או"ח רמח,ד.
בקשר להיתר להפליג בע"ש לדבר מצוה מובא בטור בשם ר"ת "שכל מקום שאדם הולך, כגון לסחורה או לראות פני חבירו חשיב הכל דבר מצוה, ואין חשובה דבר הרשות אלא כשהולך לטייל". והדברים מובאים להלכה ברמ"א סוס"י רמח בשם י"א. ומכל מקום לעלות לא"י בודאי חשיב דבר מצוה, והאריכו בנד"ז בתשובות הריב"ש סי' קא והתשב"ץ בח"א סי' כא, ונפסק בשו"ע רמח,ד.
מצינו איפוא שר"ת התיר גם ללכת לסחורה או לראות פני חבירו. היתר זה נראה כמפליג טובא, וכבר תמה הב"י שם, "דאי הולכין לסחורה חשיבי עוסקין במצוה, א"כ פטרת את כל העולם ממצוות (מצד) עוסק במצוה פטור מן המצוה"? שהרי הרי"ף והרא"ש שפירשו את איסור ההפלגה סמוך לשבת משום עונג שבת שיקופח בטלטולי הדרך (ואם יצא לפני ג' ימים כבר התרגל ויכול להתענג בשבת) הם שנמקו את ההיתר לצאת בע"ש לדבר מצוה משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. והיכן מצינו, איפוא, הרחבה כה מפליגה של המושג "עוסק במצוה"?
כדי להבין את שיטה הרז"ה צריך להתבונן תחילה מהו גדרו של איסור הפלגה זה. האחרונים כבר כתבו (ר' למשל קהילות יעקב סי' יד) דפשיטא שאין איסור תורה להכניס עצמו למצב שאח"כ יהיה פיקו"נ ויחלל שבת, דאלת"ה אמאי שרינן קודם ג' ימים. וכך גם ברור מענין ההיתר לדבר מצוה, דקשה לומר דהיינו רק בגוונא שעשה דוחה לא תעשה או עוסק במצוה פטור מן המצוה, ואי איסור ההפלגה הוא מדאורייתא בעינן לגדרי דחית המצוות. וראה בשו"ע הגרש"ז רמח,ו המסביר את החילוק בין ג' ימי השבוע הראשונים לג' הימים האחרונים, שהאחרונים "נקראים ימים שלפני השבת ומתייחסים לשבת הבאה (ולכן) מחויב הוא מדברי סופרים להזהר בהם שלא לעשות בהם דבר שיודע שיצטרך אח"כ לחלל שבת, שלא יהא נראה כאילו מתכון בעשייתו כדי לחלל שבת אח"כ." וראה גם בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' צב.
ויש להוסיף ע"ד ההיקש, דהנה מצינו מחלוקת שמאי והלל בביצה טז,א "אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת; מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנא' ברוך ה' יום יום". וי"ל שמעין מחלוקת זו תהא גם לאידך גיסא, לדאוג לפני השבת שלא תתחלל משום פיקו"נ, וקי"ל כב"ה וגם בזו נימא "ברוך ה' יום יום" ואין חיוב מדאורייתא לדאגה זו. עוד יש להוסיף שמשהו מעין מחלוקת זו מצויה גם במחלוקת ב"ה וב"ש בשבת יח,א דלב"ש אסרינן להתחיל מע"ש פעולה שתגמר בשבת, ולב"ה לא חיישינן. ודומה שהכל סובב על ציר אחד בהבנת חיוב "זכור את יום השבת לקדשו" וחיוב לדאוג לכך לפני השבת, ויש לטוות חוט שני אחד המהלך בכל המחלוקות הללו.2בהעמק-שאלה ח"א סי' כא דן באריכות בענין עונג שבת אי חיובו גם לפני שבת, ודן שם במחלוקת שמאי והלל בנזדמנה לו מנה יפה האם יניחנה לשבת, ופירש דהלל פטר לדאוג יום-יום לצרכי השבת משום שהוא עתה עוסק במצוה ד"גומל לנפשו איש חסד". [נכון הוא שגם הלל מסכים לשמאי, שבכל יום מימי השבוע עלינו לקיים "זכור את יום השבת" (ועי' בפירוש הרמב"ן עה"ת שמות כ,ח, שמשום כך אנו מכנים את ימי השבוע לפי סידרם, כשנקודת המוצא היא השבת), אבל לפי שניהם, גם להלל וגם לשמאי, חובת הזכירה היא בכל יום, החל ביום א' ולאו דווקא שלושה ימים לפני השבת. - הערת עורך (א.ד.)]
גם בספר תוספת שבת רמח,ה כתב להדיא שאיסור ההפלגה הוא רק מדרבנן, ולכן שרינן קודם ג' ימים, ולכן גם מתירין לדבר מצוה.
ואכתי צריכינן למודעי: אפי' אם כל האיסור מדרבנן מהו גדר ההיתר לדבר מצוה שבגללו לא גזרו, ואפי' הולך לסחורה או לראות פני חבירו? כלום שייך בכה"ג לומר דמיקרי עוסק במצוה וכתמיהת הב"י?
עוד יש להביא מה שהעיר בספר תוספת שבת, דהנה בשו"ע פסק בענין איסור ההפלגה סמוך לשבת את שני הטעמים גם יחד – משום עונג שבת ומשום שיצטרך לחלל שבת לפיקו"נ. ולדבר מצוה דשרי כתבו הלבוש והמג"א ס"ק ו דטעמא משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ותמה בתו"ש שם: דטעם זה מהני רק לפטרו מעונג שבת, אך לא הותר לעוסק במצוה לעבור עבירה ע"י עשיית מלאכה, למשל, בשבת. והרי לטעם הרז"ה שהאיסור כדי שלא יגיע לחילול שבת, א"כ אמאי שרינן להפליג למצוה אפי' אם יודע שיצטרך אח"כ לחלל שבת, ולא שייך "עוסק במצוה" להתיר איסורין? ובמחצה"ש תירץ שהאיסור להפליג הוא מדרבנן כדי שלא להכנס למצב פיקו"נ וחשיב כמצות עשה, ומגדרי "ביום השביעי תשבות", ושפיר שייטא עוסק במצוה דפטור ממצוה זו ד"תשבות", ותירוצו דחוק כנראה לכל מעיין שהמציא 'עשה' דתשבות לענין זה. ואולי י"ל שלפני השבת איסור זה (מדרבנן) הוא מגדרי "זכור את יום השבת לקדשו", וזהו "עשה" הנדחה כאשר "עוסק במצוה". ולהלן יבואר.
לפני הצעת ההסבר כפי שנלענ"ד נקדים את דברי התשב"ץ בח"א סי' כא שכתב כי כשם שאסור להפליג ג' ימים קודם לשבת "מכאן אני אוסר למול את הגר בחמישי בשבת כדי שלא יבוא יום ג' למילה בשבת ויצטרכו לחלל עליו שבת. וה"ה לתינוק שחלה ונתרפא בחמישי בשבת שממתינין לו עד למחר." וכבר תמה עליו הש"ך ביו"ד רסו,יח שהרי לצורך מצוה מתירים להפליג אפי' אם ברור שאח"כ יצטרך לחלל שבת, "והוא מוסכם מכל הפוסקים, וה"נ אין לך מצוה גדולה מזו?" וע"ש תמיהות נוספות.
וראה במג"א שלא,ט שהביא את דברי התשב"ץ הללו והעיר שבימינו אין נוהגין לרחוץ ביום השלישי למילה ולא שכיח שיחללו עליו שבת. משמע שבלא טעם זה היה אוסר כתשב"ץ, והרי לדבר מצוה שרינן הפלגה אפי' למצוה קלישא כסחורה וראיית פני חבירו?
והתמיהה גדולה ביותר: הרי התשב"ץ עצמו שם בהמשך התשובה מתיר להפליג בע"ש לא"י. וכן הביא את שיטת ר"ת להתיר לסחורה ולראיית פני חבירו. ועיי"ש שסייע לר"ת מהא דשנינו במועד קטן יד,א דלכו"ע הבא ממדינת הים התירו לו לגלח במועד אם יצא למזונות. ופירש התשב"ץ "דהוי כהולך לדבר מצוה", וא"כ תמוהה ביותר שיטתו שמילת תינוק שנתרפא ומילת גרים לא תיחשב דבר מצוה?3וראה בשאלת יעבץ ח"ב סי' צה שלהלכה חילק בין תינוק שנתרפא שימולו ביום ה' ולא נחשוש לחילול השבת האפשרי, לבין גר דאכתי נכרי הוא ולכן לא ימול ביום ה' כדי שלא להגיע למצב חילול שבת לפיקו"נ.
ה. הסבר היתר יציאה בע"ש למצוה ולסחורה
להאיר כל הענין נראה שהדגש בטעם הרז"ה לאסור הפלגה הוא כנמוקו מפני "שנראה כמתנה לדחות את השבת". וא"כ צריך לבחון כל מקרה מנקודת מבט זו בלבד, האמנם נראה בו כמתנה לחלל שבת, ואין זה איסור דרבנן כללי, מעין גזירה וסייג לחילול שבת. וכבר העיר הריב"ש בתשובה הנ"ל בסי' קא שאיסור זה קליש טובא: "כשמפליג בחול נראה כמתנה לחלל את השבת לכתחילה, ואין זה איסור שבות אלא גזירת הרואין, ולזה התירו לדבר מצוה. ומפני קולת האיסור שבזה הפליג ר"ת ז"ל להקל ולהתיר אפי' הולך לסחורה".
לפי"ז נראה לפרש ולומר שטעם ההיתר לדבר מצוה אינו משום שלא העמידו דבריהם במקום מצוה, וכפי הנראה לפום ריהטא. ומה גם שיש להעיר ממה שהביא בשדי-חמד כללים מערכת המ"ם כלל פ בד"ה ובספר היקר, שאיסורי שבת חמירי ואסרינן בהו בעניני מראית עין אפי' באופן שבמקום אחר אין אוסרין, כגון באיסורי דרבנן. וא"כ גם כאן היה נראה שיש מקום לגזירתם גם בהולך לסחורה ולראות פני חבירו.
לכן נראה לפרש בפשטות את היתר היציאה לדבר מצוה – אפי' בע"ש משום שבכה"ג ראשו ורובו נתונים למצוותו והכל רואים זאת, ולפיכך אין לפרש בשום אופן את מעשיו "כמתנה לחלל את השבת". כשהולך לדבר הרשות ויוצא סמוך לשבת, נראה כמזלזל בשבת וכמתנה לדחותה, אך אין לומר כך על היוצא לדבר מצוה. עצם הענין, מיניה וביה, של עיסוק במצוה משמיט את טעם האיסור שנראה כמתנה לחלל שבת.
מכאן מה שר"ת הרחיב ההיתר ל"דבר מצוה" – אפי' ביוצא לסחורה וראיית פני חבירו יש לפרש השתא כמין חומר; אין סיבת ההיתר משום שאלו מצוות חשובות לעקור בגינן מצוות אחרות ובגדרי עוסק במצוה הפטור מן המצוות, אלא ר"ת למד מעיקר טעמו של ההיתר לדבר מצוה, להתיר גם בהולך לדבר הנחשב כבעל ערך גדול, מעין מצוה. וזיל בתר טעמא דגם בהם אינו "נראה כמתנה לחלל שבת" שהרי טעמו ונמוקו עמו להליכתו המזורזת סמוך לשבת, כגון למזונות, לעלות לא"י או לראות פני חבירו. לפיכך כתב ר"ת שרק בהולך לטייל שייך שנראה כמתנה לחלל את השבת.
יש להסתייע מן המרדכי פ"ק דשבת סי' רנח שהביא את ר"ת שהתיר הפלגה לסחורה והסתמך על הדרשה בקדושין ל,ב: "ראה חיים – זו אומנות", וכן בב"מ כט,ב: "והודעת להם את הדרך – זה בית חייהם". ברור שעניני פרנסה אינם בגדרי עוסק במצוה דפטור מן המצוה, אלא יש בהם שום-של-מצוה בלבד, ואין אלו עיסוקי הנאה. וכן להקביל פני חבירו ציין שם דחשיב דבר מצוה, ויש להעיר ע"ז לכאורה מסימן שא,דלענין פסיעה גסה ודילוג על פני אמת המים בשבת, דשרי רק "לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה", ולא סתם חבירו. וגם שם צ"ל שאין זה בגדרי עיסוק במצוה הדוחה איסורין, אלא שבכה"ג אין זה "הילוכך", ויצא מכלל "שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול", אלא זה הילוך אחר שיש בו סרך מצוה. וכך בנד"ד אם אין זה "הילוכך" שוב אינו נראה כמתנה לחלל שבת, ודוק.
לאור האמור יש ליישב את דברי התשב"ץ הנ"ל ולפרש שיש מקום לומר אדרבה, לאידך גיסא, שההיתר להפליג סמוך שבת לא"י ולסחורה וכיו"ב מרווח טפי מפעולת מצוה ממש בע"ש שתגרום לחילול שבת לפקו"נ, כגון מילה ביום ה'. שכן אם נקודת המבחן היא האם אמנם "נראה כמתנה לחלל את השבת" א"כ כשהולך לדרכו ועוסק בעניניו היומיומיים הדחופים ו"בדרך בית חייו" כמזונות וכד' – אין עיסוקו זה נראה כמתנה לדחות את השבת. אך אם עוסק בדבר שאיננו מעיסוקו התדירי ואינו במהלך חייו היומיומיים הנצרכים לו בדחיפות, אפי' אם מדובר במילה שלא בזמנה, בכה"ג צריך לשים לב באיזה יום בשבוע הוא נמצא; אם הוא במחצית השבוע הסמוכה לשבת ופעולתו תגרור אחריה צורך בחילולה – אפי' אם עיסוקו בדבר מצוה כגון מילה (שלא בזמנה) סו"ס בכך שכביכול כיוון מלאכתו סמוך לשבת נראה כמתנה לדחותה. ואמנם יש לומר שמצות מילה חשובה בשעתה ואין המל ביום ה' נראה כמכוון את יומו לדחות את השבת, אך מאידך יש מקום לחלוק במילה שלא בזמנה, ובהא פליגי התשב"ץ והמקשים עליו. וכן יש מקום לאבחנה של היעב"ץ בין מילת תינוק לבין מילת נכרי (גר).
מעתה יובנו דברי התשב"ץ דס"ל דשרי להפליג בע"ש לסחורה ולמזונות ולא נראה בהם כמתנה לדחות את השבת, ואילו למול קטן שנתרפא או גר אוסר ביום ה' משום הצורך לחלל אח"כ שבת לפיקו"נ. והטעם כנ"ל שמילה אין זה דרך בית חייו הרגילים וע"כ עליו להתחשב בשבת הקרבה והולכת דאל"ה הריהו כמתנה וכו'.
באחת: אם האדם הולך לדרכו וממשיך בעיסוקיו השגרתיים החשובים לו אין כאן מציאות של נראה כמתנה לחלל את השבת, ולא רק שבכה"ג לא גזרו רבנן מפני חשיבות הענין והמצוה שבדבר.
לפי"ז א"ש מה שהקשה בספר תו"ש על הלבוש והמג"אשפירשו טעם ההיתר לדבר מצוה משום ש"עוסק במצוה פטור מן המצוה", והרי טעם זה מהני רק לפטור אדם מקיום עשה ולא להתיר איסורין? ולנ"ל י"ל שפיר שהרי להלכה קי"ל כשני הטעמים לאיסור ההפלגה: טעם הרז"ה שמכניס עצמו למקום שיצטרך לחלל שבת וטעם הראשונים מפני עונג שבת. והנה מצד שיטת הרז"ה י"ל דפשיטא להו ללבוש ולמג"א שלדבר מצוה שרינן ולא מצד דחיית המצוות אלא פשוט אין כאן מציאות של נראה כמתנה לדחות את השבת, ולפיכך אין כל סיבה לדון לאיסורא. אך מצד עונג שבת הרי חיוב זה עיקרו לדאוג מבעוד יום ולהכין כל צרכיו בהרחבה. וז"ל הרמב"ם (הל' שבת ל,ז): "איזהו עונג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאות שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים ה"ז משובח". הרי שהדגיש ההכנות מבעוד יום.4וראה בחידושי רבנו חיים הלוי בסטנסיל בחילוק שבין עונג לכיבוד בנקודה זו, האם החיוב הוא בע"ש או בשבת עצמה. לפיכך יש מקום לומר שמכלל מצות עונג שבת הוא שלא לעשות פעולות בע"ש שימנעו עונג בשבת שתבוא, כגון להפליג תוך ג' ימים לשבת (וקודם לכן שרי שכבר מתרגל עד לשבת). וא"כ לשיטה זו בלבד צריכים לטעם ההיתר לדבר מצוה משום "דעוסק במצוה פטור מן המצוה", והמצוה שעסוק בה דוחה את חיובו לדאוג בע"ש לעונג שבת.
ואכן נראה שלשיטת הרי"ף שפירש איסור ההפלגה משום עונג שבת י"ל שאין זו גזירה מיוחדת על ההפלגה אלא זהו הדין הרגיל של חיוב לדאוג מבעוד יום לעונג, שהוא מדברי נביאים והרמב"ם קורא לו (ריש פרק ל') "מדברי סופרים". ונראה שר"ת שהתיר לצאת גם לסחורה וכד' אכן ס"ל כרז"ה דוקא שהטעם מפני שנראה כמתנה וכו'. אבל לרי"ף באמת לא נתיר אלא לדבר מצוה ממש כמו בגדרי עוסק במצוה. ואזדא לה תמיהת הב"י על ר"ת "דא"כ פטרת את כל העולם ממצוות" שהרי הרי"ף פירש ההיתר לדבר מצוה משום "עוסק במצוה וכו'" והרי הכל עוסקין בסחורה? דבאמת ר"ת לא נתכוון מגדר היתרא דעוסק במצוה.
אכן להלכה י"ל דכיון דקי"ל גם כרי"ף וגם כרז"ה, ואין להפליג סמוך לשבת הן מפני מיעוט עונג שבת והן כדי שלא יגיע לחילול שבת לפקו"נ – לכן למעשה יהיה מותר להפליג בע"ש לסחורה ולראיית פני חברו רק בגוונא שאין פגיעה בעונג שבת, כגון בנהרות וכמ"ש הראשונים. וכדמות ראיה לדברי, שהרמ"א הביא דין ר"ת להתיר לסחורה בסוף סי' רמח, בקשר ליציאה בשיירה למדבר, ולא הביאו קודם לענין הפלגה בספינה בסעיף א' או ב'. והטעם, משום שבספינה יש מיעוט עונג מפני מחלת הים ולטעם זה לא תקרא הפלגה לסחורה "דבר מצוה", ודוק.
במג"א רמח,יטכתב בקשר להפלגה בספינה סמוך לשבת "דקבלת מעות מאינו יהודי שהוא חולה כל עוד אינו גוסס לא מיקרי פסידא ודאית", ושנה דין זה בסוף סי' שלט,יג בשם ר"י הלוי. ובשו"ע הגרש"ז בקונטרס אחרון רמח,א תמה על המג"א דהא לר"ת כשאינו הולך לטייל לא מיקרי לדבר הרשות? ולענ"ד י"ל בפשטות כמ"ש דדינו של ר"ת אמור רק לענין חשש חילול שבת לפיקו"נ כשיטת הרז"ה משום שלא נראה כמתנה לחלל שבת, אך אינו אמור לטעמא דעונג שבת. להלכה הרי קי"ל כהנך תרי טעמי ולכן אסור להפליג לקבלת מעות אבודות, ודוק. ברם בשו"ע הגרש"ז שם סע' יבהבין כנראה שלר"ת יציאה לסחורה ולראית פני חבירו חשיבא מצוה רבה כ"כ אפי' לדחות עונג שבת מגדרי עוסק במצוה פטור כמצוה. וצ"ב ואכמ"ל.
ו. שימוש סדיר בחשמל אינו "נראה כמתנה לדחות שבת"
הדרינן לדידן, לענין השימוש בחשמל בשבת. לפי מה שנתבאר שטעמו של הרז"ה לאסור הפלגה סמוך לשבת ש"נראה כמתנה לחלל שבת" – נראה לומר דזהו דווקא כאשר האדם יוצר את מצב פיקוח הנפש, ע"י שמכניס את עצמו או את אחרים למקום סכנה ויצטרך הוא או אחרים לחלל שבת לפיקו"נ, כגון ביוצא בספינה או במל תינוק ועי"כ יגיע מצב שיזקיק לחלל שבת. לפיכך כל שאינו עוסק במזונותיו שהם דרך בית חייו וכד', ומכוון את עצמו סמוך לשבת – נראה כמתנה לדחותה.
אך אם הפיקו"נ קיים ועומד בלעדיו, וכגון שיש כבר חולה במקום, נראה פשוט שאם הבריא אוכל את מאכליו שלו כדרכו בע"ש ועי"כ יצטרכו לבשל לחולה בשבת – לית לן בה ואין כאן אפי' סרך מתנה לחלל שבת. ולענ"ד ה"ה אם אוכל את מאכליו של החולה עצמו בע"ש. ועין לקמן בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל דאין איסור לעשות כן אפי' בשבת עצמה. וטעם הדבר הוא שאם אין האדם יוצר את מצב הפיקו"נ, ואין לו כל יחס ישיר לחילול השבת אלא שעוסק בעיסוקיו ובעקיפין נוצרו תנאים שבגינם יצטרך מישהו אחר לחלל שבת לפיקו"נ של מישהו אחר שהוא מסוכן בלא"ה – מה לו בכך, ובודאי אינו נראה בכה"ג כמתנה לדחות את השבת. אמנם אילו היה דין איסור ההפלגה בכלל "זכור את יום השבת", למשל, היה מקום לדון שמא אדם המסובב את תנאי הרקע ייחשב כעובר על מצות "זכור". אך אי דיינינן לה מצד נראה כמתנה, שפיר נראה דלא שייכא בכה"ג. מבחינת הסברא הפנימית יש כאן מעין דברי ר"ת בהיתר היציאה לסחורה ולראית פני חבירו, שאינו נראה כמתנה לדחות את השבת.
אם כך, נמצא שהמכין בביתו מערב שבת מכשירי חשמל הפועלים בשבת עצמה, ואף נדלקים וכבים באמצעות שעון שבת וגורמים שינויי צריכה – אעפ"י שבהצטברות רבתי עם רבבות צרכנים נוספים נגרמת השפעה על שינויי הזרם ועי"כ נעשות פעולות בתחנת הכח – מ"מ הצרכן בביתו בודאי אינו נראה כמתנה לחלל שבת בהזדקקותו לתאורה חשמלית, לחימום וכיו"ב, ופשוט.
ז. היש חיוב בשבת עצמה להמנע מלגרום לדחיתה?
יתר על כן, נראה שסברא זו שאדם אינו אחראי ל"חילול" השבת לפיקו"נ הנגרם בעטיו בעקיפין, סברא זו אמורה גם לפעולה הנעשית בשבת עצמה.
מצינו מחלוקת הרמב"ןוהרז"ה – הובאו דבריהם בר"ן שבת קלד ע"ב – אם נשפכו המים החמים המוכנים לתינוק לרחיצתו לאחר מילתו. לרמב"ן ימולו בשבת ואח"כ ה"ז פיקו"נ ושרי להחם, ולרז"ה ולרשב"א לא ימולו כדי שלא נצטרך להכנס לכלל פיקו"נ. והנה הרז"ה המחמיר במילה הוא הוא המתיר בהפלגה בג' ימי השבוע הראשונים אפי' אם אח"כ יצטרך לחלל שבת לפיקו"נ, ולדבר מצוה התירו אפי' בע"ש, והרי אין לך מצוה גדולה ממילה בזמנה, ומאי שנא? ותירצו האחרונים דשאני לפני השבת משבת עצמה, דחמיר טפי שכבר חל עליו חיוב שמירתה. ראה בקהילות יעקב שבת סי' ידוכן בהעמק שאלה סי' כא.
עוד מצינו לענין שבת עצמה להחמיר, בדברי המג"א סוס"י שכט שכתב דאם באו גנבים לשלול ולבוז דאיתא התם בשו"ע ס"ז דשרי לחלל שבת ולעמוד על נפשו ד"אם לא יניחו … יהרגנו והוי עסקי נפשות". והקשה המג"א: "וצ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת? ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחר נגדו ויהרג ולכן מחללין, אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת."
וכבר העירו על המג"א מגמרא מפורשת בסנהדרין עב, ד"בא במחתרת אין לו דמים בין בחול ובין בשבת". והאריך בענין הגרש"ז אוירבך זצ"ל במאמרו ב"מוריה" סיון-תמוז תשל"א, עיי"ש.
והנה במש"כ המג"א "יניחו ליקח ממונו ולא יחלל שבת", יש לדון באיזה מציאות עובדתית מדובר? האם הכוונה שהאדם חייב לחלל שבת להדיא כדי לעמוד על נפשו, כגון ע"י הדלקת אור או פציעת הגנב וכד', או שמא הכוונה שיתאבק עמו ויכנס עמו במריבה ויש לחוש שעי"כ יגרר מצב שיצריך חילול שבת לפיקו"נ? ונ"ל שמדברי המג"א הללו אין ראיה לנדוננו בקשר לאיסור לעשות פעולה בשבת עצמה שתגרום אח"כ מצב של פיקו"נ המחייב חילול שבת, די"ל שהמג"א מדבר במקרה שהאדם מחלל שבת להדיא ומיידית כדי להתגונן בפני הגנב. בכה"ג פשיטא דאם יכול למשול ברוחו אזי עדיף ש"יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת". ובנדוננו – בקשר לשימוש בחשמל בשבת ושינויי צריכה – לא מדובר בחילול שבת להדיא אלא ביצירת תנאים ונתוני-רקע שיגרמו אח"כ, אולי, להיתר פיקו"נ לחלל שבת. ברם אם נפרש דברי המג"א כאפשרות השניה, שאל לו לאדם להתכתש עם הגנב ויוותר לו על ממונו כדי שלא יגרם אח"כ פיקו"נ בגלגולי הנסיבות – אמנם תהיה ראיה לנ"ל דבשבת עצמה אין לעשות כלום אם עי"כ יגרם פיקו"נ.
במאמרו ב"מוריה" שם דן הגרש"ז אוירבך בארוכה להוכיח שאין אדם צריך אפי' בשבת עצמה להתאמץ ולהצטער רק כדי שלא יגיע מישהו אח"כ למצב של צורך בחילול שבת לפיקו"נ. לכן התיר שם לאדם לאכול מאכליו כדרכו בשבת – וכגון אחיות בבתי חולים – אפי' אם עי"כ יגרם צורך לבשל לחולים. וכן בגחלת של מתכת המונחת ברה"ר שרי לסלקה תוך חילול שבת ואין צריך לעמוד שם כל היום ולהזהיר. וכן אם צריך להסיע חולה לבי"ח אפשר לטלפן ולהזמין רכב ציבורי או אמבולנס וא"צ דוקא להסיעו בעצמו ולחסוך את הטלפון, אם עי"כ תגרם הכבדה כגון שיהא עליו להשאר כל היום בביה"ח, ועוד דוגמאות כיו"ב. ועי"ש שדן מאי שנא דוגמאות אלו מדינא דהמג"א דכתב שיפקיר ממונו ולא יעמוד בפני הגנב ויסבב חילולי שבת.
אכן אם נפרש כנ"ל, דהמג"א מיירי שהאדם מתגונן כלפי הגנב ע"י חילול שבת מידי – בודאי החילוק ברור. אך אפי' אם נתפוס בפירוש המג"א שנאבק עמו ומסבב אח"כ תנאים שיחייבו חילול שבת לפקו"נ – אכתי י"ל כמש"ל דשאני אם האדם יוצר את עצם מצב הפיקו"נ, שלו או של אחרים (כגון המל תינוק), לבין אם החולה או הפיקו"נ נמצאים בלאו הכי אלא שהוא עושה מעשיו הרגילים ועי"כ גורם בעקיפין לשינוי בתנאים הסביבתיים, ומאן דהו יחלל שבת לפיקו"נ של מישהו אחר הנמצא בין כה במצב של סכנה.
לפיכך בדינא דהמג"א, כשנאבק עם הגנב, יוצר בעצמו את מצב הסכנה ומכניס עצמו למצב מחודש של אפשרות פיקו"נ. וכן המל את התינוק יוצר מצב של פיקו"נ שיחייב חימום מים. בכה"ג כתב המג"א דמוטב להניח ממונו ולא ליצור מצב פיקו"נ בשבת. והרמב"ן שהתיר למול גם כשנשפכו המים – היינו משום דמצות מילה היא עצמה דוחה שבת. אך אם אוכל תבשיליו כדרכו, או עובר בדרך ואינו מתעכב לשמור כל היום על גחלת ברה"ר, או נשאר בביתו ומתעצל להסיע חולה לביה"ח, וע"י מעשיו אלו, או אי-מעשיו, נגרם שמישהו יחלל שבת לחולה אחר – לית לן בה ואינו פוגע בכך בקדושת השבת.
והנה אם בשבת דינא הכי, עאכ"ו בע"ש דשרי להתקין שעון שיכבה וידליק אוטומטית בשבת את החשמל בביתו, ואין לו לחוש שמא עי"כ תצטרף פעולת השעון שלו – שהכינו מבעו"י – לגרום צורך בחילול שבת בתחנת הכח, שהרי הייצור שם מותר מפני ספק פיקו"נ וכהנחתנו הראשונה. ומה גם שמאור החשמל בביתו של אדם בשבת בודאי הנאה הוא לו ובכלל עונג שבת, והריהו דואג לצרכי שבת דידיה מע"ש, ולאו אדעתיה מה שאולי ייעשה בתחנת הכח בהשפעה עקיפה של שעון השבת בביתו.
ומה שמצינו במג"א של,א שהביא מספר חסידים סי' תתנ"ה דראוי להכין צרכי יולדת מע"ש כשהגיעה לחודש התשיעי להריונה, כדי להמנע מחילול שבת מיותר – מדת חסידות שנו כאן, וכדרכו של ספר חסידים. ודמיא למאי דאיתא בנדה לח,ב "חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת כדי שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת (=בלידתן)", והיינו מגדרי חסידות.
ח. טעמים נוספים להתיר שימוש בחשמל ובשעון שבת
יש להעלות טענות נוספות מבחינת המציאות של נדוננו אשר לפיהן אפי' אם באופן עקרוני בדרך כלל ראוי לחוש גם בע"ש שלא ליצור מצבים אשר בעטים יגרם פיקו"נ, מכל מקום בנדון השימוש בחשמל והתקנת שעון בע"ש יש פנים נוספות להיתרא.
א. "התרומה המצטברת" שעליה אנו דנים, היא שהאדם תורם למשל לירידת העומס הכללי כאשר שעון השבת מכבה בביתו את הנורות – תרומה זו היא נכונה מבחינה סטטיסטית בלבד. באופן מעשי ספק רב אם אמנם הכיבוי אצלו אכן השפיע, ולו במעט, על מגמת הירידה בעומס הכללי. שכן יתכן בהחלט וסביר ביותר שמא באותה שניה בדיוק בה כבה האור בביתו נדלק אי-שם בארץ מכשיר חשמלי רב עצמה או נורות רבות. כך שלמעשה באותה שניה כלל לא חלה ירידה כלשהי בעומס אלא אדרבה עליה, או השארות במקום. אפשרות כזו אינה תיאורטית אלא מצויה ביותר בשל ריבוי הצרכנים וגיוון סוגי הצריכה.
אם כן, כלל לא ברור כי שעון השבת אשר בביתו, המדליק ומכבה בשבת, תורם באופן מעשי לשינויי העומס ברגע פעולתו. ומה שאלמלא פעולת השעון היה השוני אחר, כגון שברגע הכיבוי מישהו אחר הדליק ורמת הצריכה נשארה בדיוק במקומה, ואלמלא כיבויו היתה נרשמת עליה ותרומתו היא שלא תהיה עליה אלא השארות במקום – דומה כי "תרומה" שלילית כזו אין בה כל בעיה מבחינה הלכתית, ואין היא פועלת במגמה חיובית של הצטרפות לירידת העומס שבסופו של דבר תחייב פעולת חילול שבת לפיקו"נ.
ב. אפי' אם השינויים בביתו מצטרפים לשינוי הכללי ותורמים לו, מכל מקום השפעה של כל בית היא אפסית ביותרובטלה באלפי אלפים בצריכה הכללית. ביחס לכל אחד ואחד הר"ז ספק רחוק ביותר שדוקא שינוי העומס שלו יהיה אותו שינוי גבולי "קריטי" המחייב פעולת אדם לפיקו"נ. אמנם אם כל הצרכנים הבריאים לא ישתמשו בחשמל בשבת, או ישתמשו בצריכה קבועה, הסיכום הכללי הוא שיזדקקו בתחנת הכח לפחות פעולות לפיקו"נ. אך אין לאדם אלא ביתו והשפעתו וזו זעירה בזעירין. א"כ, כאשר כל אדם נדון לעצמו והוא כטיפה מן הים מנא לן שגם בכה"ג אדם צריך לחוש שמא יגרמו מעשיו שמישהו יחלל שבת לפיקו"נ? בודאי אם נבחון את הענין מנקודת מבט של "נראה כמתנה לחלל את השבת" י"ל פשוט שאין חשש זה קיים בכה"ג שהוא "פסיק אפסי". ומצד נראה כמתנה לחלל שבת נ"ל פשוט דליכא למיחש אלא אולי למדת חסידות בלבד.
ג. וסברא נוספת יש בנד"ד: כל הפעולות הנ"ל בתחנת הכח מיועדות לשמירה מדויקת של רמת המתח ולשמירה מדוקדקת של מספר הסיבובים בשניה ותדירות זרם החילופין. שמא י"ל שכל אלו הם בכלל "לא ניחא ליה" לצרכן הביתי ו"לא איכפת ליה" לאדם הפרטי. הדיוק שלמענו עושים את הוויסותים, בעת שנעשים, אינם חשובים כלל למאור או למכשירים ביתיים פשוטים. מבחינת האדם לא איכפת לו שהפעולה תיעשה הרבה יותר מאוחר, כאשר השינוי בצריכה ובהשפעה על הגנרטור יהיה הרבה יותר ניכר, ורק אז יהיה חשש למקרר החשמלי שבביתו, למשל. א"כ ההשפעה שאדם משפיע על הצריכה – אפי' אם השינוי בביתו הוא ה"קריטי" והוא ה"קש" שגורם בתחנת הכח ל"שבירת הגב" ולפעולת האדם – אכתי מבחינת הצרכן לא איכפת לו שלא יתחשבו כרגע בשינוי שנוצר מחמת שעון השבת בביתו ולא ידקדקו כ"כ במתח או בתדירות הזרם.
נמצא שהתקנת שעון שבת מע"ש עשויה להשפיע במקרה רחוק ביותר ובכלל ספק פסי"ר דלא ניחא ליה, ומנא לן לחוש לכך? ובודאי אינו נראה בהכי כ"מתנה לדחות את השבת".5סברה זו, שניחא ליה או לא ניחא ליה בפסיק רישיה נמדד לפי שעת המעשה ולא לפי רווחים עתידיים, היא תמוהה מאד - מדוע רווח עתידי לא ייחשב לניחא ליה? ואם משום שעכשיו לא ניחא ליה לאדם שיהיה 'ניחא ליה', מכיון שבכך הוא נמצא מחלל שבת - עי' מש"כ בהערה למאמרי "חליבה בגרמא" (תחומין טו עמ' 396 הע' 3) שבשיקולי ניחא ליה ולא ניחא ליה אין להכניס את התוצאות ההלכתיות של המעשה עצמו. - הערת עורך (א.ד.)]
ט. מסקנת הדברים
א. אספקת חשמל לאוכלוסיה בשבת יכולה שתיעשה בצורה אוטומטית לחלוטין. אם צריכת הזרם היא קבועה – עקרונית אין צורך בפעולת-אדם בתחנת הכח.
ב. המציאות העובדתית שמחללים שבת בתחנת הכח לפעולות אחזקה, נסיעות, רישומים שונים וכד' אינה אוסרת מן הדין את השימוש בחשמל.
ג. פעולת-אדם בתחנת הכח הכרחית כאשר הצריכה הארצית ירדה או עלתה בשיעור משמעותי (כ- 10% מ"נקודת העבודה" השוטפת). במצב זה לעובד בתחנת הכח יש הכרח לפעול כדי לספק חשמל למדינה ובכלל זה למטרות פיקוח נפש. פעולתו ההכרחית הזו מותרת מצדי ההלכה.
ד. אין לעובד בתחנת הכח שליטה על שינויי הזרם הארצי, ואלו הם נתונים עובדתיים המוצבים בפניו ומכתיבים את פעולותיו ההכרחיות, כאמור, לאספקת חשמל למדינה.
ה. מנקודת מבטו של הצרכן אין איסור להשתמש בחשמל כי האספקה נעשתה בהיתר, וכנ"ל.
ו. מותר לצרכן להפעיל מכשירים חשמליים בביתו מבעוד יום, גם אם בשבת הם ידלקו ויכבו ע"י שעון שבת או אוטומטית – למרות שעי"כ תיגרם השפעה מצטברת עם כלל הצרכנים ותתכן פעולה בתחנת הכח עקב שינויים בצריכה.
ז. סיבת ההיתר היא משום שהצרכן חי כדרכו ופועל בביתו לנוחיותו ואינו "נראה כמתנה לדחות את השבת" ע"י כיוון שעון בערב שבת.
מצד הסברא ומתוך המקורות נראה כי אפי' אם חובה על האדם לדאוג מע"ש שלא יווצר מצב של פיקו"נ הדוחה שבת – היינו דווקא כשהוא עצמו יוצר את מצב הפיקו"נ, אצל עצמו או אצל אחרים. מאידך, אם מצב הפיקו"נ קיים ועומד – אין איסור לאדם אחר לפעול את פעולותיו כדרכו, ואין לו לחוש אם עי"כ משנה את נתוני הרקע וכתוצאה עקיפה מכך יצטרך מאן דהו להרבות ביתר פעולות של חילול שבת לפיקו"נ מאשר אלמלא נשתנו התנאים הסביבתיים הללו.
ח. בנדוננו הסיכוי ששינוי בצריכה הביתית בכלל תשפיע על תחנת הכח הוא אפסי, שכן קיים סיכוי גבוה שהשינוי הביתי יקוזז ע"י שינוי הפכי שחל בו בזמן במקום אחר במדינה.
יתר על כן, אפי' אם השינוי הביתי בצריכה לא קוזז, סיכוי אפסי שהוא יהיה ה"קש ששבר את גב הגמל" והוא ימצא בגבול ה"קריטי" שיגרום צורך לפעולת אדם בתחנת הכח.
ט. אולי מ"מדת חסידות" יש מקום להחמיר ולהשתמש בשבת בחשמל קבוע, ללא שינוי ע"י שעון שבת. אמנם הדבר לא ניתן במקרר למשל, המופעל ומופסק ע"י תרמוסטט.
