שבת בשבתו

 

חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק
גיליון 1674: במדבר  ב בסיוון 27/05/2017

נקודת מבט

הצהרות וסמלים מול עובדות ומעשים /זבולון אורלב

 

חגגנו את יום ירושלים בהלל והודאה, בשמחה ובריקודים. לצערנו, ביתר ימות השנה איחוד ירושלים קיים יותר על הנייר מאשר במציאות. העיר מוקפאת ולא נבנית, תלמידיה המוסלמים מתחנכים להיות שהידים, מכחישי שואה, ושוללי המורשת היהודית בהר הבית, בעוד הווקף משמיד בהר הבית ללא הפרעה עדויות ארכיאולוגיות יהודיות, חוק המדינה לא נאכף במזרח העיר. חרף חוק איחוד ירושלים החשוב, זו עיר הבנויה כבר חמשים שנה יותר מהצהרות דרמטיות מאשר ממעשים ופעולות שבאחריות הממשלה.

ביקור נשיא ארה"ב טראמפ בירושלים (שבעת כתיבת המאמר לא ידועות תוצאותיו) בהקשר להכרה האמריקאית בירושלים כבירת המדינה והעברת השגרירות אליה, מחייב דיון מעמיק באשר לחשיבות ההצהרות והסמלים בירושלים מול חשיבות קביעת העובדות ועיצוב המציאות.

לקבוע סדרי עדיפויות

במציאות שבה קיימים אילוצים מדיניים, ביטחוניים וערכיים, יש כורח לקבוע סדרי קדימויות ועדיפויות. בהנחה שהמציאות המדינית אינה מאפשרת לפטור אותנו מלשלם מחיר על החלטותינו ולפעול אך ורק על פי רצוננו, אין ברירה אלא להחליט מהי הדרך המיטבית להגשים את חזוננו במחיר הנמוך ביותר שאפשר לספוג ובאופן שהתועלת תעלה על ההפסד.

הגדרת החזון

לכל דרך ליישום חזוננו בירושלים יש יתרונות וחסרונות.

לסמלים ולהצהרות יש יתרון בהגדרת החזון, בהצבת היעדים ובהטמעת הערכים שבבסיס החזון מול אויבינו המוסלמים, ושונאינו ומחרימינו באומות העולם. יש יתרון להצהרות לצורך הבהרה וחיזוק התמיכה כלפי פנים ובקרב ידידינו בעולם היהודי והעולם המערבי. מוטב שהעימותים מול העולם הערבי ושאר העולם יהיו במישור ההצהרות ולא ברמת המעשים. החיסרון הגדול במגמה זו שבהצהרות וסמלים קשה לשנות את המציאות ולקבוע עובדות מדיניות מוצקות.

מציאות להיאחז בה

מאידך, לשיטת העדפת קביעת העובדות בשטח יש יתרונות בעיצוב המציאות והקושי לבטלן. קיימת נטייה טבעית להשלים עם עובדות שנקבעו ויש יכולת טובה להגן על מציאות בשטח. החיסרון בשיטה זו הוא החשש מהמחיר הכבד שנתקשה לעמוד בו בגלל בידוד מדיני, החלטות שליליות של מועצת הביטחון העלולות לגרום לסנקציות, החמרת ההחרמות, איבוד תמיכת ידידינו בעולם ולחץ של ארה"ב העלול לפגוע באינטרסים שלנו.

בהנחה שגם ידידינו בעולם ובראשם ארה"ב, פועלים על פי האינטרסים המדיניים והכלכליים שלהם מול מדינות ערב ומול שאר המדינות העויינות אותנו, הרי שגם בהיבט זה יש צורך לשקול מהי החזית הנוחה והאופטימלית יותר למאבק שלנו: האם חזית ההצהרות והסמלים – כמו העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, או חזית המעשים והעובדות – כמו בנייה חופשית מסיבית בכל רחבי ירושלים בדגש על מזרחה.

יש להכיר בכך שארה"ב אינה מסוגלת לבחור ולפעול גם וגם. ואדרבה, יש חשש שתפסח על שתי הסעיפים.

בראש ובראשונה עלינו להחליט, במה אנו בוחרים? באיזו דרך ננסה לגרום לנשיא טראמפ לבחור?

כמובן, אי החלטה מצדנו היא ההחלטה הגרועה ביותר, המשקפת חוסר מנהיגות ומחדל מדיני ביטחוני חמור ופגיעה קשה בהגשמת חזון ירושלים.

75/25

ראוי לדעתי לפעול במודל הבנוי על 75% בשיטת קביעת עובדות ויצירת מציאות, ורק 25% בדרך הסמלים, ההצהרות והטקסים. בירושלים יש לתת עדיפות ברורה לדרך המעשים והעובדות. בניית השכונות היהודיות במזרח העיר היא עובדה. איש בעולם, גם לא הפלסטינים, דורשים את פינויין בעת שלום. נזכור את המאבק המדיני לבניית שכונת חומת שמואל (מאיר ז"ל - הר חומה). העובדה נקבעה וכיום אין פלסטיני אחד שדורש את פינויה. כך גם יהיה לאחר שתקום שכונה חדשה בגבעת המטוס והרחבה של כל יתר השכונות היהודיות במזרח העיר. הבנייה הרחבה חיונית כחמצן לביסוס הרוב היהודי בעיר, לחיזוקה הכלכלי ולהטמעת ירושלים כבירת המדינה גם בעולם.

לדברי דוד המלך בתהלים "יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" יש פשט משמעותי וברור – יש קשר בין בנייה לחיבור. בנייה בירושלים תאחד אותה. הבנייה היא המפתח והמרכיב הבסיסי לאיחודה יחדיו. בבניין ירושלים נאחדה.

שלח לחבר|הדפס|סגור

קבלת שבת

איש על דגלו /הרב מרדכי גרינברג,
ראש ישיבת 'כרם ביבנה'

היחס של גדולי ישראל לדגל אינו אחיד. במאמר אחר כבר ציינו את יחסו של הרב סולובייצ'יק זצ"ל לדגל ישראל. מנגד מזלזל הרב משה פינשטיין זצ"ל בדגל. בתשובה לשאלה אם מותר להכניס דגל לביהכ"נ, כתב שאמנם אין בזה איסור, אך "הוא עניין של הבל ושטות", ומן הראוי לסלקו, אך לא בדרך של מחלוקת.

לרב קוק זצ"ל נקרתה הזדמנות להביע דעתו בנושא הדגל, כאשר מלך אנגליה מסר את דגל הגדודים העבריים, שלחמו בצד אנגליה במלחמת העולם הראשונה, כדי שיניחוהו במשמר בבית כנסת בירושלים. הדגל אכן הוכנס לביהכ"נ 'החורבה' בשנת תרפ"ה. בעיתונות הארצישראלית דאז תואר הטכס כיום היסטורי בתולדות א"י, שכמותו לא ידע העם היהודי "מזה אלפיים שנה". "מתוך גאווה לאומית והכרה עצמית, נשבעו חלוצי הגדוד העברי להגן על דגלם העברי... ואת הדגל הזה, דגל העם העברי, מחזירים עתה למקומו, למרכז האומה העברית, לירושלים, והדגל הזה נתקדש אח"כ ע"י הגדוד העברי בקדושת הגוף, בקדושת דמים... והלב מתרחב מרוב שמחה, והעין דומעת דמעות גיל, יש לנו דגל".

גם הקהל הגיב בהתלהבות. יותר מעשרת אלפים איש הריעו שעה שהדגל עבר ברחובות ת"א, וכך היה גם בירושלים, שם הועבר בתהלוכה, בליווי תזמורת המשטרה, עד שהגיע לעיר העתיקה. העיתונות הערבית כעסה, והוועד הפועל הערבי אף הזהיר את פלומר, הנציב העליון, שאם לא יבטלו האנגלים את הטקס, הוא לא יהיה אחראי לתוצאות. תגובתו של פלומר הייתה "אין אתם רבותי מתבקשים להיות אחראים לדבר, אני הוא האחראי, ואני אהיה שם".

הרב קוק שהשתתף בטקס, נשא נאום, ואף חיבר תפילה מיוחדת לכבוד האירוע. בתחילת דבריו הזכיר הרב מדרש מהפרשה, עה"פ "איש על דגלו לבית אבותם", שכאשר נתגלה הקב"ה על הר סיני, "ירדו עמו רבבות של מלאכים, והיו כולם עשויים דגלים דגלים. התחילו ישראל מתאווים לדגלים. א"ל הקב"ה, חייכם שאני ממלא משאלותיכם. "נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול, ימלא ה' כל משאלותיך". מיד הודיעו הקב"ה ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו".

הרב ראה את הדגל שבמדרש כפשוטו, וע"כ לא התנגד להכנסתו לביהכ"נ. לדעתו הדגל מסמל את התחלת הגאולה ואת השאיפה הלאומית וייחודנו להיות ממלכת כהנים, והחיילים נושאי הדגל הם "כצבאות קודשים, כמלאכי השרת נדמו לי". כמו"כ מזכיר הדגל גם את הקדושים שמסרו נפשם על כיבוש א"י, ובכלל מסמל הדגל את "ראשית צמיחת ישועתנו", ואפשר לקרוא עליו "נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול, ימלא ה' כל משאלותיך", ובפסוק זה סיים את נאומו (וע"ע באריכות מאמרו של הרב שבט, המעיין ניסן תשסט).

שלח לחבר|הדפס|סגור

חסידות ציונית

הנשיא והספר הלבן/רפי אוסטרוף
ראש המועצה הדתית גוש עציון

 

דברים אלו נכתבים לפני ביקורו של נשיא ארה"ב באזורנו, ואיני יודע מה תוצאות הביקור בטווח הקרוב או הרחוק.

בשנת תרצ"ט, סמוך לשבת במדבר, התפרסם הספר הלבן. הרבי מהוסיאטין לא עצר במילין לנוכח ההתרחשויות, ואפשר ממש לשמוע מתוך דבריו את סערת רוחו הגועשת והרועשת. ואלו דבריו.

* * *

[בשבוע הזה נתפרסם ספר הלבן של ממשלת אנגליה שבו היא מביאה לידי ביטוי את בגידתה בעם ישראל].

הפטרת במדבר היא נבואת הושע בפרק ב: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵ-ל חָי. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵֽי יְהוּדָה וּבְנֵֽי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶֽאל".

גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנברא שמים וארץ (פסחים פח.) ונקרא ישראל "יזרעאל", כי היו זרועים בגויים.

תקוותנו ואמונתנו ובטחוננו לשוב לארץ ישראל ולבנות את הריסותיה, מיוסדים על הבטחות נביאינו אשר דיברו בשם ה' ואשר לא ייפול מדבריהם דבר ארצה כבוא מועד. ולא הצהרת בלפור והבטחות אנגליה. אנו יודעים מאז ומעולם אשר פיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר. בכל זאת כאשר באה ההצהרה באו היהודים ושקעו ממון ודמים בבניין ארץ ישראל, כי אסור לאבד שום הזדמנות לבנות וליישב את ארצנו הקדושה, כי אמרו חז"ל בספרי: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות. וכן כתב הרמב"ן בפירושו לספר המצוות לרמב"ם: מה שאמרה תורה "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ" וגו' היא לא רק ייעוד והבטחה, כי אם גם מצוות עשה, להתיישב בה אם יש לנו האפשרות לזה ושלא להניחה שממה. כלומר לא רק הדירה היא מצוה כי אם גם לבנות לנטוע ולזרוע, זוהי מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן הגלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה.

ועוד הייתה סיבה שחלק גדול מישראל האיצו להשתמש בהזדמנות זו ולעלות לארץ ישראל ולבנותה. יש מקדמונינו שחזו כזאת מראש בתור התחלה לקיבוץ גלויות. למשל רד"ק בפירושו על תהילים (קמו,ג) אמר: כמו שכורש בגלות בבל היה שליח ביד ההשגחה העליונה שיבנה ארץ ישראל על פי רשיונו, כן לעתיד יסובב ה' בניין על ידי רשיון מלכי הגויים... ולכן כשם שלא סמכנו על אנגליה בזמן שנתנה לנו הבטחות, כן לא נתייאש חס ושלום בזמן בגידתה בנו.

סלף בוגדים וכל מרמתם וערמתם לא תוכל לעכב את קיום הנבואה (בהושע) "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל ושמו להם ראש אחד", שהוא מלך המשיח. וכל זאת ההפגנות והמחאות הן עניין רצוי, צריך להפגין ולמחות נגד העוול הנעשה לנו, אף על פי שאנו יודעים ומאמינים שבעזרת ה' לא יוכלו להרע לנו חס ושלום.

יש אגדה עממית: אומות העולם הולכים על גשר ברזל, וישראל הולכים על גשר נייר, ולעתיד לבוא יישבר גשר הברזל והמה ירדו ויטבעו, ואנחנו נעבור בשלום למחוז חפצנו. הכוונה היא אומות העולם בוטחים בחרב ברזל שלהם והמה יכרעו ויפולו. ואנחנו הולכים על גשר נייר היא התורה הקדושה, ומה רב טוב הצפון למחזיקים בה. ישנם יהודים בארץ ישראל שהם בנים נאמנים לעמם ולארצם, הם בונים ועובדים ומוכנים בכל רגע למסור נפשם על ישראל וארץ ישראל, זה דבר גדול בלי ספק. אבל חבל שהם שוכחים שעם ישראל יקושר בשם ה'. הם שוכחים שעם ישראל שונה מעמים אחרים, אלה הם עמים סתם, ועם ישראל הוא עם ה'. אולם מובטחני שגם אלה ישובו ויבואו לידי הכרה שישראל עם ה' הוא, וממילא יוציאו גם המסקנות מתוך ההכרה הזאת.

* * *

בשבוע הבא יחול יום ה-30 לפטירתו של רבי ישראל יוסף שלום פרידמן בן שלום - האדמו"ר מפשקאן זצ"ל.

רבי ישראל היה נין ונכד דור שביעי לרבי ישראל מייסד שושלת רוז'ין. בדרכיו והנהגותיו המשיך את דרכה המיוחדת של חסידות הוסיאטין השייכת לשושלת רוז'ין. חסידות צנועה, מדודה, בעלת ענווה אמתית וציונית. בכך הוא גילם בחייו את כל היפה שיש בחסידות.

בניו הממשיכים את דרכו בחסידות ומעורבות עם כלל ישראל, פרושים במשימות חברתיות ברחבי הארץ, והם מקיימים יום יום, ביחד עם מאות תלמידיו, את תורתו בחיים.

יהי זכרו לתורה לנו!

שלח לחבר|הדפס|סגור

זווית נשית

צעד לקראת השיבה הביתה /שולי מועלם-רפאלי,
ח"כ מטעם הבית היהודי

 

מאמינים שאפשר לקצר נסיעה של 35-40 דקות לרבע שעה ועל הדרך גם לתקן עוולה היסטורית בעזרת הצעת חוק? בואו ואגלה לכם כיצד.

הקיץ נציין 12 שנים לתכנית ההתנתקות, תכנית שבמסגרתה נעקרו אלפי ישראלים מבתיהם, מפרנסתם וממרקם חייהם. ישנם רבים בחברה הישראלית שנוטים לשכוח כי מלבד הגירוש מיישובי רצועת עזה, הוחרבו גם ארבעה יישובים בצפון השומרון: גנים, כדים, חומש ושא-נור.

אחרי העבודה הקשה על חוק ההסדרה שעבר בהצלחה, אני מקדמת חקיקה לביטול חוק ההתנתקות מצפון השומרון, יחד עם יושב ראש הקואליציה ח"כ דוד ביטן, ראש מועצה אזורית שומרון יוסי דגן וסגנו דוידי בן ציון. הצעת חוק זו היא אבן דרך מרכזית וחיונית בכדי שנוכל בכלל לדבר על בניית היישובים מחדש.

* * *

תכלית תכנית ההתנתקות כפי שהוצגה בהחלטת הממשלה הייתה להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר. כיום ברור לכל בר דעת כי תכנית ההתנתקות לא רק שנכשלה בהשגת תכלית זו, אלא גרמה לנזקים אדירים למדינת ישראל בדיוק בתחומים אלה.

חוק ההתנתקות, שהוא החוק ליישום תכנית ההתנתקות, מתייחס לשלושה רבדים. האחד, ביצוע הגירוש, דבר שכבר בוצע לצערנו הרב. השני, מתן פיצויים למגורשים – גם דבר זה בוצע. השלישי, איסור כניסת יהודים למרחבים אלו – וזהו סעיף שעדיין תקף ואותו אני מבקשת לבטל. נכון להיום תנועת רכבים, טיולים בשטח והגעה בפועל אל אדמות הישובים שנהרסו – אסורה. רק כדי לחדד את האבסורד מדובר על שטחי C הנמצאים בבעלות ישראלית ותחת אחריות הצבא – בדיוק כמו מרחבי המעיינות המקסימים שליד הבית שלי בגוש עציון. השאלה הכואבת מדוע להרוס נשאלה לפני 12 שנה. התמיהה כיום היא מדוע עדיין אסור ליהודים להסתובב שם.

במישור הלאומי חוק ההתנתקות לא רק גרם עוולה בהחרבת ישובים וקהילות. עד היום יש לזה השלכות גם עבור מי שלא גר באותם ישובים. חופש התנועה בצפון השומרון מוגבל. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שליהודים אסור אפילו לחצות את האזורים הללו מקצה לקצה. לדוגמה, משאיות אשפה של המועצה נאלצות להקיף את אותו אזור, רק כדי לפנות אשפה מהיישובים שמסביב. נסיעה של רבע שעה יכולה לקחת 40 דקות ואף יותר בשל עיקוף גדול שיש לבצע על מנת לנסוע בכבישים שבהם הגישה מותרת.

חשוב להבין שעל אף גירוש התושבים היהודים מצפון השומרון, לא חל בשטח המפונה כל שינוי מבחינת מעמד הקרקע והנוכחות הצבאית.

* * *

במחילה ממי שמבקש לקצר את זמן הנסיעה בכבישי השומרון, או מאלו המבקשים לעלות לחומש כדי ללמוד תורה במקום שבו שכנה הישיבה או אפילו סתם לטייל באזור, החוק אמנם יאפשר זאת, אולם המטרה היא הרבה מעבר. המטרה היא לחדש ימינו כאן כקדם. היעד אמנם נראה רחוק, אולם תנאי אלמנטרי לכך הוא ליצור בשטח את האמירה ההצהרתית המאפשרת ליהודים להסתובב היכן שיקומו מחדש היישובים חומש, גנים, כדים ושאנור.

שלח לחבר|הדפס|סגור

אל שורשי האמונה

תורה מן השמים /הרב אורי שרקי,
רב קהילת 'בית יהודה', ר"מ במכון מאיר

 

שתי ראיות יש להיות התורה מן השמים. אך יש להבין אותן לא לפי התפיסה העממית שלפיה מיליוני עדים אינם משקרים ובפרט לבניהם. ניסוח זה אינו עמיד בפני הביקורת ואינו משכנע אלא את המשוכנעים. אבל התבוננות מדייקת תראה ברור כשמש את מבוקשנו.

תחילה, יש לשים לב שההתגלות הינה מאורע מייסד של הזהות הלאומית. זהות לאומית אינה פרי של החלטה בחירית. היא מציאות שנולדים לתוכה והיא מהווה נתון כפוי על האדם. כל זהות לאומית בנויה על בסיס של פסיכולוגיה קולקטיבית שנוסדה מכוח מאורעות שמותירים בה רושם עמוק. כשהסיפור נסוב על מאורע הקודם למציאות ההיסטורית, הספק שולט בו והוא עשוי להיות מיתוס דמיוני. מה שאין כן מאורע המתייחס לעידן שבו הזהות הלאומית כבר נולדה, כסיפור מלחמת טרויה או כסיפורי יציאת מצרים ומתן תורה, שאז אנו יכולים לקבוע שהמאורע אכן התרחש, לא מפני העדים כי אם בשל הרושם שהוא הותיר בתודעה הציבורית.

שנית, אופיו של סיפור מורה על אמיתותו. בפרט כשמדובר על סיפור שברור למעלה מכל ספק שאינו עולה על דעתו של המספר להמציאו. אמנם סיפורי התגלות ליחיד או לציבור קיימים בכל התרבויות, כך שעולה על הדעת להמציאם, אך תמיד וללא יוצא מן הכלל מדובר באלוהות פנימית לעולם, 'אימננטית', ולעולם לא בהתגלות טרנסצנדנטית, של הא-ל שברא את העולם ושהוא על כן חיצוני לעולם. הסיפור היחיד שבו המתגלה הוא בעצמו הבורא הוא זה שנמסר על ידי בני ישראל. ולא עוד, אלא שהטקסט המוסר לנו את הסיפור מדגיש את רתיעתו של הציבור שההתגלות פונה אליו מלהשתתף בו. אכן, ההתערבות של בורא העולם בסדרי החיים של האדם מערערת את יציבותו הנפשית של האדם ולכן לא יעלה על דעתו להמציאה אפילו על מנת לבסס המצאתה של דת כלשהי. כל מייסדי הדתות לא דיברו אלא על גילוי של ישות פנימית לבריאה שאין בה כדי לערער את יסוד המציאות.

יש גם לזכך את עצם המושג של תורה מן השמים. כפי שמבאר הרב קוק (עי' אורות האמונה עמ' 48), יכול אדם להודות בפיו בתורה מן השמים, אלא שמדובר בשמים נמוכים מאוד, המציירים את נותן התורה כמנהל חשבונות קפדן של המצוות והעבֵרות. ויש מי שסובר שהוא כופר בתורה מן השמים אך מבקש את מקור התורה ברום החכמה והמוסר של האדם, והוא קרוב יותר אל השמים האמתיים שמהם באה התורה.

שלח לחבר|הדפס|סגור

תובנה בפרשה

החופש לשמוח /איתיאל גולד
פסיכולוג

 

בימים אלו אנו עומדים בפני אירוע משמעותי ביותר בהיסטוריה של עם ישראל – יום מתן תורה. אולם, למרבה הפלא, "חג מתן תורה" כלל לא מוזכר בתורה. החג הנחגג ביום החמישים לספירת העומר מכונה בשלל שמות: "חג השבועות", "יום הביכורים" וכן "חג הקציר", אולם לא מוזכר שביום זה ניתנה התורה. משמעות זו לחג השבועות ניתנה רק בהמשך, ע"י חז"ל. לשאלה כיצד חז"ל העניקו משמעות ליום זה, ללא אזכור בתורה, נוספות עוד שתי תמיהות: מדוע לא הוזכר כלל התאריך של מתן תורה? וכן מדוע התורה בעצמה לא ציוותה על יום שיציין את מתן תורה? האם אין יום מתן תורה יום שראוי לחגוג?

* * *

התורה מצווה אותנו לחגוג ולהכיר טובה על הנסים שנעשו לנו: בפסח על היציאה ממצרים ובסוכות על ההליכה במדבר (ויקרא כג). אולם התורה, כנראה, לא רוצה לצוות אותנו לחגוג על זה שקיבלנו אותה! יתרה מכך, היא אף לא מציינת את היום שבו ניתנה, באופן שהיה משתמע ממנה שיש לציין במיוחד יום זה.

התורה ניתנת לנו, היא מצווה ומדריכה אותנו כיצד לכוון את חיינו. אך האם נשמח בה? האם נחגוג את עצם קיומה? – שאלות אלו נשארות פתוחות ומובאות לפתחנו – מקבליה של התורה. התורה השאירה מקום לדורות הבאים להגיב לקבלת התורה ולענות על השאלות הללו. בהמשך ההיסטוריה, עם ישראל אכן לקח שאלות אלו לתשומת לבו ויצק לשני חגים תוכן הקשור בשמחה על התורה: בשבועות - השמחה על נתינת התורה ובשמיני עצרת - שמחה על סיום לימוד התורה.

כך השמחה על התורה לא הגיעה כציווי מלמעלה, אלא כתגובה רגשית שלנו, הצומחת מתוך המגע שלנו עם התורה. כך התמלא שבועות במנהגים הקשורים למתן תורה, כאשר המשותף לכולם הוא העובדה שהם צמחו מתוכנו – מקבליה של התורה.

* * *

בעולם החינוך שכיח הרצון שהילדים או התלמידים ילכו בדרך הנכונה ואף ישמחו בה ויודו עליה. רצון זה אמנם מובן, אך עשוי לגרום לנו ללחוץ על הילדים שישמחו בדרך החינוכית. לעתים קרובות, דווקא הרצון הזה מוביל לתוצאות ההפוכות. בנקודה זו כדאי ללמוד מהתורה – היא מחנכת, מצווה ומדריכה. אך את השמחה על קיומה היא משאירה לתגובה הרגשית שלנו, הנובעת מהקשר שלנו אליה.

שלח לחבר|הדפס|סגור

משו"תת בהלכה

טבילת כלים (א) /הרב יוסף צבי רימון,
ראש מרכז הלכה והוראה וראש בית המדרש במרכז האקדמי לב

 

דין טבילת כלים מעורר שאלות מעשיות רבות, ובמיוחד במציאות המודרנית:

אילו כלים חייבים בטבילה? מה דינם של כלי פלסטיק? מה דינם של כלי קרמיקה (חרס מצופה)? כיצד יש לנהוג עם כלים חשמליים? כיצד יש לנהוג כאשר מתארחים בבית שהכלים שבו אינם טבולים? האם יש צורך להטביל כלים חד פעמיים?

מקור הדין

בפרשת מטות, לאחר מלחמת מדין, אומרת התורה (במדבר לא, כב-כג):

אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:

התורה מתארת את הכשרת הכלים, המתבססת על הכלל 'כבולעו כך פולטו', אולם היא מוסיפה מרכיבים נוספים: "וטהר... במי נדה יתחטא".

הגמרא (ע"ז עה,ב) לומדת מכאן שפרט לחובה להכשיר כלים שנלקחו מן הגוי, צריך גם לטבול אותם:

תנא, וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי? אמר רבא, דאמר קרא: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" - הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת.

האם טבילת כלים היא מן התורה?

לכאורה ברור שטבילת כלים היא מן התורה, שהרי הגמרא לומדת חובה זו מן הפסוקים, וכך אכן דעת ראשונים רבים (רש"י שם ד"ה זוזא; ר"ת בתוס' יומא עח,ב ד"ה מכאן; רשב"א ע"ז שם, ובשו"ת הרשב"א ג, רנה ו-רנט; רא"ה בבדק הבית, תערובות, בית ד', ש"ד דף יא, ועוד).

אולם הרמב"ן (על התורה, במדבר שם) כותב: "ולבי מהרהר עוד לומר, שטבילה הזו מדבריהם" (אם כי בחידושיו לעבודה זרה שם כתב שטבילת כלים מן התורה) וזו גם דעת הכלבו (פו) והרדב"ז (שו"ת הרדב"ז, החדשות, לב, ולדעתו זו דעת רוב הפוסקים). הרמב"ם (מאכלות אסורות יז,ה) כותב שטבילת כלים היא "מדברי סופרים", וכתבו הריטב"א והר"ן (ע"ז שם) שלדעתו טבילת כלים היא מדרבנן (אך הכסף משנה כותב שלדעת הרמב"ם הטבילה מן התורה).

כיצד ניתן לומר שזהו דין דרבנן? התשובה היא, שלפי פשטות המקראות הטהרה הנדרשת היא טהרה מטומאת מת - טהרת של אפר פרה אדומה! (וכך כותב רש"י שם "לפי פשוטו"). לכן, ייתכן שהדרשה היא רק אסמכתא וטבילת כלים מדרבנן.

למעשה, כאמור לדעת ראשונים רבים זהו דין תורה, וכך נקטו גם רוב האחרונים ( הגר"א יו"ד קכ, ס"ק לא; שו"ת נודע ביהודה, תניינא, יו"ד קמב; חת"ס על השו"ע שם; בן איש חי שנה שנייה, מטות, וכן משמע בשו"ע יו"ד קכ,יד. אך עיין גם בשו"ת יביע אומר ב, יו"ד ט).

עם זאת, כפי שנראה בהמשך, ישנם כלים שחיובים בוודאי רק מדרבנן. דבר זה משמעותי בעיקר בספקות, שהרי ספק דרבנן לקולא, ובוודאי כשיש סיבות נוספות להקל.

שימוש בכלים ללא טבילה

האם יש איסור להשתמש בכלי שאיננו טבול או שמא יש רק מצווה לטבול את הכלי? דבר זה תלוי בהבנת דין טבילת כלים: א. ייתכן שישנו איסור להשתמש בכלי ללא טבילה. ב. ייתכן שישנה מצווה לטבול את הכלי שרוצה לייעד לאכילה.

לפי ההבנה הראשונה, התורה אסרה להשתמש בכלי שנקנה או נלקח מן הגוי, וטבילת כלים מתירה את השימוש בכלי. ואכן, האור זרוע (ע"ז, רצג) סבור שאסור מן התורה להשתמש בכלי ללא טבילה, "דאסר רחמנא להשתמש בהם בלי טבילה".

לפי ההבנה השנייה, ישנה מצווה חיובית להטביל כלי הנלקח מן הגוי, אולם, אין איסור להשתמש בכלי ללא טבילה. ואכן, יש אומרים שמותר להשתמש בכלי ללא טבילה (עיין שו"ת מהר"ח או"ז, סא).

למעשה פסק הרמ"א (קכ,ח) שיש איסור להשתמש בכלי ללא טבילה, אולם הדעה המקובלת היא שאין בכך איסור תורה, אך אסור מדרבנן להשתמש בכלי ( ישועות יעקב יו"ד קכ; ביאור הלכה שכג,יז, ד"ה מותר; גרשז"א, מעדני ארץ, שביעית טז, ס"ק י; שו"ת יביע אומר שם, ב).

ברכה על טבילת כלים

לחקירה שהזכרנו ייתכנו השלכות רבות. למשל, האם צריך לברך על טבילת כלים? הרמב"ם לא כתב שמברכים על טבילת כלים (עיין בריטב"א ע"ז עה: שכתב כך בדעתו), אולם בעל איסור והיתר (נח,קד) כותב שמברכים על טבילת כלים. הוא מסביר שטבילת כלים שונה מהגעלת כלים, כיוון שהגעלת כלים עניינה לאפשר את השימוש בכלי, ואילו טבילת כלים היא מצווה, ולכן יש לברך עליה (וכך נפסק להלכה). לפי זה אפשר להסביר שלדעת הרמב"ם טבילת כלים היא מתיר ולא מצווה, ולכן אין מברכים עליה (ובאמת כך משמע קצת מלשון הרמב"ם מאכלות אסורות יז,ג).

כלי שאי אפשר להטביל

שאלה מעשית נוספת שעולה מן החקירה: מה הדין כאשר אדם לא יכול להטביל את הכלי? הגרשז"א (מעדני ארץ שם; מנחת שלמה ב,סו) סבור שבמקרה זה פטור מטבילה. דבר זה מובן אם נאמר שטבילת כלים היא מצווה, שהרי אם אינו יכול לקיים את המצווה ייתכן שפטור. אולם אם נאמר שהטבילה מתירה את השימוש בכלי, הרי שישנו איסור להשתמש בכלי כל עוד איננו טבול, ולכן גם אם אי אפשר להטבילו עדיין יהיה איסור להשתמש בו.

לחקירה זו, ישנן גם השלכות מעשיות נוספות, ונדון בהן בע"ה בגיליונות הבאים.

לסיכום

לרוב הדעות מצוות טבילת כלים היא מן התורה, ונלמדה מפרשת כלי מדין, שם נאמר שפרט להכשרת הכלים יש לטהר אותם במים. איסור השימוש בכלים לפני טבילה הוא איסור דרבנן. להגדרות אלו יש משמעות במקרים של ספקות, כפי שנבאר בעתיד בע"ה.

ניתן להזמין את ספריו של הרב יוסף צבי רימון מסדרת הלכה ממקורה

בטלפון 02-5474542/7

שלח לחבר|הדפס|סגור

ילדים פותחים את הלב

על הנסים ועל הנפלאות /מירב מגני,
כותבת תכנים וסיפורים במנהל החמ"ד

 

"בדור שלנו לא קורים נסים כמו שקרו פעם," אמרתי לסבא בזמן שחגגנו יחד בריקוד דגלים שמח ברחובות ירושלים, ומיד מיהרתי להסביר: "אני מתכוון לנסים כמו פח השמן ונס פורים, ליציאת מצרים וקריעת ים סוף, ביום ירושלים פשוט כבשנו את ירושלים וזה כל הסיפור."

סבא נראה מופתע כל כך ממה שאמרתי, שהוא בקושי הצליח להגיד משהו, בכל מקרה, גם אם היה אומר לא הייתי שומע בגלל קולות החוגגים שגדשו את הרחובות. נהר של יהודים שמחים, ילדים, בני נוער ומשפחות לבושים בכחול-לבן ובידיהם דגלים, זרם בקול שירה וריקודים בדרכו לרחבת הכותל המערבי שם נתפלל כולנו ונוסיף לרקוד ולשמוח.

למרות שכבר עייפתי מהצעדה הארוכה, המשכתי לרקוד על ש'נפלתי מהרגליים'. למזלי סבא וסבתא גרים בעיר העתיקה, ואחרי כל השמחה והריקודים הלכתי אל ביתם לסעודת החג.

"בדור שלנו לא קורים נסים, מה?" חייך אליי סבא בשעת הסעודה. "ואיך אתה חושב שעם ישראל ניצח במלחמה מול כל צבאות ערב בששה ימים? או ליתר דיוק בשש שעות?"

"בשש שעות?" התפלאתי. "בטח היו לנו נשק חדיש ומטוסים משוכללים," עניתי, אבל בעצמי לא הייתי בטוח במה שאמרתי.

"אני זוכר את הימים שלפני המלחמה, את הפחד ברחובות. מדינת ישראל הייתה בסכנה גדולה. ראשי המדינה הבינו שמוכרחים לפעול, אחרת לא תהיה לנו מדינה. ומבצע "מוקד" יצא לדרך! ביום שני, כ"ו באייר תשכ"ז בשעה 7:15, יצאו כמעט כל מטוסי חיל האוויר שלנו להתקפה על חיל האוויר המצרי. הסיכון במבצע היה עצום כי למצרים היה מערך נ"מ (נגד מטוסים) מפותח ומשוכלל שכלל עשרות טילים מתקדמים ומאות תותחים שסופקו ביד רחבה על ידי רוסיה, ומצד שני רוב מטוסי חיל -האוויר הישראלי היו מטוסים צרפתים ישנים.

ב-7:45 בדיוק הגיחו כל המטוסים מעל שדות התעופה המצריים והוציאו את כולם מכלל פעולה על ידי הפצצת מסלולי ההמראה. מיד לאחר מכן תקפו הטייסים שלנו את המטוסים שחנו על הקרקע. בתוך שעה הושמדו למעלה ממאתיים מטוסים מצרים, כמחצית מחיל האוויר המצרי. אמור לי, איך בתוך מספר שעות הצליחו הטייסים שלנו להשבית לחלוטין את שדה התעופה המצרי, מה שאפשר ניצחון כל כך גדול? איך זה שכל המטוסים שלנו הגיעו אל שדות התעופה המצרים – בסיני, לאורך התעלה ולאורך הנילוס מבלי שאפילו אחד מהם התגלה? כיצד כל המערך האנטי אווירי של המצרים קרס ולא תפקד אפילו במקרה אחד?"

"עכשיו אני מבין," אמרתי בהתרגשות. "קרו לנו נסים!"

"אתה חושב שנגמרו הנסים באותו היום?" הפתיע סבא. "הנס לא תם, ירדן, סוריה ועיראק האמינו להודעות הכזב של המצרים על ניצחונות גדולים בלחימה נגד ישראל ולא היססו לצאת להתקפה כדי להיות שותפים ב'ניצחון הגדול'. בעקבות ההתקפה השמידה ישראל את חילות האוויר ואת שדות התעופה של סוריה וירדן. בתום היום הראשון של המלחמה לא התקיימו יותר חילות האוויר של שלוש המדינות שהיו מעורבות באופן ישיר במלחמה וחיל האוויר הישראלי שלט ללא הגבלה בשמי המזרח התיכון.

"ומה עם חיל האוויר העירקי?" שאלתי. "אל תדאג," ענה סבא. "למחרת, ביום השני של המלחמה, השמידה ישראל גם את חיל האוויר העירקי."

הסיפור של סבא ריגש אותי. אך בעיקר הרגשתי שמחה עצומה בלב, מן הרגשה של ביטחון שהקב"ה תמיד אתנו, שעם ישראל מוגן ושמור ושגם בדור שלנו קורים נסים גדולים. 'מחר אומר הלל בשמחה ואודה לה' על הנסים,' חשבתי.

לפתע נעמד סבא ומילא גביע כסף ביין. "מה, אתה עושה קידוש?" התפלאתי .

סבא סימן לי ולסבתא לעמוד, וקרא בקול נרגש. "נברך לכבודה של ארץ ישראל!" ואז החל למנות את חלקי הארץ שקיבלנו במתנה באותה מלחמה נסית. הוא הגה כל שם באהבה גדולה כאילו כל חבל ארץ היה בנו יחידו: "חבל עזה, ירושלים עיר קודשנו, הר הבית מקום בית מקדשנו (כשהזכיר את הר הבית נשרו מעיניה של סבתא דמעות. בהזדמנות אשאל אותה על כך, אולי לכם יש הסבר?) שכם, יריחו, בית אל, בית לחם, שילה, שומרון גבעון, מצפה ענתות, חצי האי סיני, רמת הגולן." הוא התיישב, בירך "בורא פרי הגפן" וחילק לסבתא ולי בגביעים קטנים.

תודה ה' על הנסים!

אשמח לתגובתכם:maggeni@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

בגובה העיניים

כמה פנים יש לתורה?! /הרב יוני לביא,
מנהל מוקד הנוער 'חברים מקשיבים'

 

'מי יכול ללמוד תורה?'

לכאורה, זו שאלה מוזרה שהתשובה עליה ברורה - מי לא?! כ-ו-ל-ם יכולים וצריכים ללמוד את התורה ולהתחבר אליה. "כתר תורה מונח ועומד ומוכן לכל ישראל", פסק הנשר הגדול כשהוא מצטט את הפסוק המפורסם: "תורה צוה לנו משה מורשה (לכל) קהילת יעקב" (דברים לג,ד) - כל מי שירצה - יבוא ויטול" (הלכות ת"ת ג,א).

אלא שבחמש עשרה השנים האחרונות קמו לא מעט אנשים שתפסו את ההזמנה הזו בשתי ידיים והקימו מערכת מרשימה של מוסדות לימוד תורה מגוונים שהמשותף לכולם הוא בעיקר דבר אחד – הם חילונים. בלי שהרגשנו צמח מאחורי גבנו עולם שלם של 'בתי-מדרש חילוניים' (כדוגמת עלמא, אלול, ישיבת בינה ועוד), שעוסקים מבלי להתבייש במקורות היהודיים - תנ"ך, מדרשי חז"ל, תלמוד ואפילו קבלה. הם לא רואים עצמם מחויבים להלכה ולקיום מעשי של הנלמד, והם חשים בני חורין לפרש ולנתח את הכתוב גם בניגוד למסורת ולפרשנות הדורות הקודמים.

סם חיים או סם המוות?

לכאורה, מתרחש כאן דבר נפלא. צימאון לתורה מצד ציבורים שהיו נראים לנו רחוקים. תורה שמתפשטת בהמון. עוד ועוד לומדים ולומדות שמתבוננים ומעמיקים בתנ"ך ובדברי חז"ל. נכון, המטרה אינה להפוך ל'דתיים', אבל יש ערך גדול גם לחיזוק הזהות היהודית והחיבור לתורה ולמסורת. וחוץ מזה ומי יודע, אולי יקרה אף יותר מזה ו"המאור שבה יחזירם למוטב" (מדרש איכה)...

אלא שיש לסיפור הזה גם צד שני שנובע משאלת יסוד קריטית - החכם באדם אומנם קבע ש"עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג,יח), אך האם הדברים הנפלאים האלו אמורים כלפי כל לימוד תורה?

חז"ל לימדו אותנו בפירוש שלא.

יש לימוד תורה שהוא בבחינת "סם המוות" (יומא עב,ב).

נאמרו דברים חריפים מאוד על מי ש "למד שלא (על מנת) לעשות - נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאוויר העולם" (ויקרא רבה לה,ז). מה היחס בין זה לתופעת לימוד התורה החילוני?

אך הבה לא נעצור במכונים 'חילונים' ונוסיף שאלה הנוגעת לדתיים שבינינו: האם כל אדם רשאי להציע פירושים חדשים ומקוריים למקראות ולדברי חז"ל כפי הנראה בעיניו? כולם יודעים לצטט יפה ש"שבעים פנים לתורה" (במדב"ר נשא יג,טז). אך האם משמעות המשפט היא שהתורה הפקר וכל פירוש וגחמה לגיטימי ואף מוגדר כתלמוד תורה?!

נכון, יש 'שבעים פנים', אבל אולי יש גם חוצ-פנים? (תרתי משמע). איפה עובר הגבול ביניהם?

מי צריך ללמוד ממי?

לא מזמן התגלגל לידיי ספר מעניין בשם "הגיבורים שלי". כתב אותו יהודי מיוחד במינו, איש תקשורת מוכשר שאף כיהן כשר אוצר באחת ממדינות המזרח התיכון. הספר בנוי על ארבעה שיעורים תנ"כיים שהעביר המחבר בבית הכנסת בית דניאל. שמו של הספר, יש לציין קולע ביותר. 'הגיבורים שלי'. המחבר באמת מרגיש שהם שלו. ובתור שכאלה הוא מרשה לעצמו לעשות בהם ככל העולה על רוחו, תוך התעלמות אלגנטית מפסוקים מפורשים שאינם תואמים את האג'נדה שלו, ותוך ניצול העובדה שכל גיבורי הספר הלכו לעולמם וממילא מנועים מלהגיש נגדו תביעת דיבה. מזל, כך נכתב באחד ממאמרי הביקורת, שהמחבר בחר לו כתחביב את התנ"ך ולא כימיה למשל, כי הפיצוץ שהיה מתרחש אז במעבדה היה עלול לגרום נזק רב... מה שבטוח שהספר מגלה דבר מעניין. אם עד היום חשבת לתומך שתנ"ך הוא יצירת מופת מעוררת השראה שבה אנו יכולים ללמוד מאבותינו כיצד להתנהג, מתברר שההפך הוא הנכון. זה הספר שמגלה שהם צריכים ללמוד מאתנו איך להתנהג...

שאלות פתוחות

הנגשת התורה לקהלים חדשים והסגנון הלימודי החדש מעלים שאלות נוקבות שראוי לתת עליהן את הדעת לקראת חג מתן תורה המתקרב: מי מוסמך לפרש את התנ"ך ואת דברי חז"ל? האם יש קריטריונים לפרשנות לגיטימית? האם זה דומה לשאלה מי מוסמך לתת אבחנות רפואיות או משפטיות, כשברור לנו שאדם שעבר קורס עזרה ראשונה בסיסי אינו רשאי לבצע ניתוחים ומי שבקי בערך 'משפט עברי' באנציקלופדיה אינו יכול להיות דיין בבית הדין - או שאולי בלימוד התורה גבולות הגִזרה רחבים יותר ויש מקום לעסוק בדברי תורה ולפרש באופן פתוח יותר?

ושאלה נוספת: מה מעמדם של פירושים חדשניים שלא נאמרו מעולם על ידי חז"ל וחכמי ישראל ולפעמים אף עומדים בניגוד לדבריהם? מה מעמדו של לימוד תורה שלא מתוך מגמה לקיים את הנלמד במובן ההלכתי הפשוט, אך מתוך רצון להיות מחובר לארון הספרים היהודי, למוסר הנביאים ולתרבות עמנו?

ונקודה למחשבה לסיום - כשביקורת המקרא הופיעה לפני כמאה וחמישים שנה היא איימה על עולם התורה והפילה חללים רוחניים. בדיעבד, במבט של שנות דור, מתברר שהאתגר שהציבה חייב את העולם הישיבתי-התלמודי לחזור לעיסוק בתנ"ך, להעמיק בו ולגלות אורות חדשים. האם האתגר שמציב בית המדרש 'החילוני' בפני עולם התורה המסורתי יצליח גם הוא להפיק ממנו מנגינות חדשות?

שלח לחבר|הדפס|סגור

תמיד ב'צומת'

לינר – הפתרון להדלקת נרות במלון ובצימר /מכון צומת , צוותי מדע ותורה באלון שבות

כאשר מתארחים בשבת בבית מלון, בצימר, או חלילה נמצאים בבית החולים, עולה כמעט תמיד שאלת מקום הדלקת הנרות. מבחינת ההלכה, החדר הפרטי הוא המקום האידיאלי להדלקה, ובמיוחד לנוהגות על פי דעת הרב עובדיה והרב אליהו, שלדעתם אי אפשר לברך על הדלקת נרות במקום שכבר הדליקו בו נרות אחרים .

דא עקא, בחדרים אסור בדרך כלל להדליק אש!

הפתרון: 'לינר' – נר-שבת חשמלי. ה'לינר' עולה על המצופה; שתי נוריות להט זעירות, בעיצוב חגיגי, המופעלות ע"י סוללה סטנדרטית אחת, עד כלותה.

בספרות ההלכתית רבו המתירים להדליק נר שבת בברכה גם בנורת חדר רגילה ('אגס' להט). ראו מאמר בנושא ב'תחומין' ל"ה ובאתר 'צומת', אך יש שאסרו משום שהחשמל לא אגור כשמן בעת ההדלקה. חוט הלהט נחשב 'אש'. הסוללה פותרת את בעיית ה'שמן'. החריצים בנברשת מאפשרים קו-עין עם האש ולא דרך 'עששית'.

וטיפ לסיום: רוצים לישון והסוללה עדיין 'חיה'? ניתן לכסות בכל דבר, ואפילו מותר לטלטל (ראו במאמר הנ"ל).

ניתן להשיג באתר 'צומת' ובטל' 02-9932111, בעלות 90 ₪ (כולל משלוח). תתחדשו!

שלח לחבר|הדפס|סגור

החידה השבועית

חידה לפרשת במדבר /יואב שלוסברג,
מנכ"ל החידון והחוויה

בעתיד יבטיחו לו רבבות.

בפרשתנו אלף חסר, מאשר האחר.

במה מדובר?

תשובה לבהר בחוקותי

החידה הייתה :

כיצד קשורות התמונות המצורפות ליום ירושלים?

הפתרון:

התמונות רומזות לעוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז בזמן מלחמת ששת הימים, שמופיע גם בתמונה המפורסמת בכניסה לכותל יחד עם יצחק רבין ומשה דיין.

החידה לקוחה מתוך האתר של גדי איידלהייט.

נשמח לארח גם את חידותיכם במדור זה. נשמח לקבל רעיונות לכתובת הדואר האלקטרוני המצורפת מטה עד שלושה שבועות לפני פרסום החידה.

לתגובות: info@hidonim.com‏

שלח לחבר|הדפס|סגור


סך הכל פריטים: 11
תחומין פלוס
havaya
עבור לתוכן העמוד