שבת בשבתו
חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק

1669: שמיני כ"ו בניסן תשע"ז 22/04/2017

 

אחד האיברים המרכזיים והמשמעותיים אשר בא לידי ביטוי בימי הפסח, שחלפו ועברו זה עתה, הוא הפה.

הפה הוא זה שבו קיימנו את מצוות האכילה הרבות של החג - אכילת המצה, המרור ושתיית ד' הכוסות, והוא גם זה שבו קיימנו את מצוות ה"הגדה" - סיפור יציאת מצרים.

אם נביט פנימה אל כוחו וייחודו של איבר חשוב זה, נמצא כי הוא למעשה היוצר את הקישור והחיבור בין העולם שמחוצה לנו אל תוכנו פנימה.

הפה הוא הצינור שמחבר, מן הצד האחד, בין המאכלים אשר נמצאים מחוץ לנו ואנו מכניסים לגופנו פנימה, והוא גם המחבר, מן הצד השני והעמוק יותר, בין המחשבות והתחושות שיש בתוכנו פנימה ואנו מוציאים ומביאים לידי ביטוי בכוח הדיבור ובמילים שאנו מוציאים דרכו.

הפה הוא למעשה "המכניס והמוציא", המקשר הגדול בין חיינו הפנימיים לעולם החיצוני, בצורה "דו-סטרית".

שתי החטיבות הללו, האכילה - המבטאת את הכניסה מן החוץ אל הפנים, והדיבור - המבטא את היציאה מן הפנים אל החוץ, הן שתי החטיבות של מצוות הפסח, והן גם שתי חטיבות של שני נושאים חשובים ומרכזיים הבאים בפרשתנו.

קול דממה דקה

באחת הפרשיות הטראגיות והעצובות ביותר שבתורה, מתואר בפרשתנו סיפור מיתתם של בני אהרן הכהן, אשר הקריבו אש זרה לפני ה'.

מדובר בימים הראשונים של הקמת המשכן, ההתרחשות סביב המבנה הקדוש והחדש, שזה עתה נחנך - גדולה, כל הכהנים מאושרים על הזכות הגדולה שניתנה להם לעבוד בו, ועל כולם מנצח אהרן הכהן הגדול.

ממש ברגעים אלו, קורה אירוע נורא ועצוב, בניו הגדולים של אהרן נלקחים בטרם עת ומתים. כל הפנים היו נשואות אל אהרן הכהן. כולם ציפו, חיכו ותמהו - מה המילים שיוציא מהפה, מה יהיה המשפט הראשון שיאמר אחרי דבר שכזה, אולם אהרן בחר דווקא לשתוק, הוא בחר לבלום את פיו וזעק את הזעקה החזקה ביותר דווקא על ידי אותה דומיה שקטה .

לשובע!

מעט לאחר תיאור מיתתם של בני אהרן, בוחרת התורה לפתוח בפרק ארוך העוסק בתיאור המאכלים האסורים והמותרים באכילה לבני ישראל.

לכאורה, מיקומה של פרשה זו דווקא כאן, מיד לאחר תיאור חנוכת המשכן וסיפור מיתתם של בני אהרן - תמוה ולא ברור. מה בין פרשיית המאכלים האסורים לחנוכת המשכן ולסיפור מיתת בניו של אהרן?

אולם נראה, כי ישנה אמירה חשובה ומשמעותית ביותר בהצמדת פרשה זו לסיפור שתיקתו של אהרן.

עת לכל חפץ

לאחר שבפסח היינו עסוקים בכוחותיו החיוביים של הפה - בדיבור ובאכילה, מלמדת אותנו התורה כי באותו האופן יש לעתים חשיבות ומקום גם לסגירת הפה מדיבור ומאכילה.

כגדולתו וחשיבותו של הדיבור, כך גם גדולתה וחשיבותה של השתיקה והדומייה. חכמה גדולה הרבה יותר היא לדעת מה לא לומר מאשר מה כן, ודבר זה נלמד בצורה מרטיטה מתיאור דומייתו של אהרן.

על אותה הדרך, נכון דבר זה גם לתפקידו השני של הפה - כמכניס ומביא את המאכלים אל תוכנו פנימה. האכילה היא חשובה ביותר, היא היסוד לקיומנו הגשמי ועל ידה מתקיימות מצוות רבות. יחד עם זאת, עלינו לזכור שכשם שיש דברים שנכון להכניס פנימה - כך יש דברים שלא.

פרשיית דומיית אהרן ופרשיית המאכלים האסורים באות יחדיו מפני שכל אחת היא כנגד צד אחר וכוח אחר שמצוי בפה. שתיהן מלמדות אותנו מהם הגבולות הנכונים של כוחו הגדול של איבר חשוב זה.

לתגובות והארות: atharnoy7@gmail.com

עבור לתוכן העמוד