מערכת המיסים לאור התורה

א. הקדמה

ב. מסים בימים קדומים

   1. לצורך דברים שבקדושה

   2. לצרכים סוציאליים

ג. מסים בתקופת המלכים

ד. מסים בקהילות הגולה

ה. הסמכות לקביעת מסים וגבייתם

   1. דינא דמלכותא דינא

   2. תקנות הציבור

   3. בין דינא דמלכותא להפקר בי"ד

ו. תקנות ציבור מסמכות כח בי"ד

ז. המיעוט נגרר אחר הרוב

ח. ציבור בתורת שותפים

ט. אחריות בחלוקת נטל המס

י. גורמים שונים בחלוקת הנטל

יא. חלוקת הנטל לצרכים שונים

יב. גבייה לצרכים שבקדושה

יג. תשלום המסים וזכות הכרעה בעניני ציבור

יד. מסים ממשלתיים ומוניציפליים וסיווגם

טו. חלוקת תקציב משרדי הממשלה

טז. מקורות הלכתיים לסוג המסים הנהוגים

   1. מס הכנסה

   2. מס מותרות

   3. מס רכוש (קרקעות)

   4. מס רכוש (בתים)

   5. מס רכוש (מטלטלין)

   6. מס על רכוש במקום אחר

יז. מוחזקות וזכות הערעור

יח. מס כחוב ראשוני

יט. שבועה הצהרה וחומר חיוב המסים

כ. הנחות ופטורים

   1. פטור על תשלומים לצדקות

   2. פטורים למעוטי יכולת

   3. זיכוי בגין צאצאים

כא. פטור לת"ח

   1. מי נחשב ת"ח לעניין זה

   2. היש לפטור ת"ח מנטל מסים במדינה

   3. בני ישיבות ואברכים

   4. זכויות לת"ח

כב. סיכום

v v v

ברצות ה' דרכי אומתנו זכינו למה שלא זכו שמונים דורות לפנינו, - למדינה עצמאית וריבונית, הקובעת את סדרי חייה העצמאיים, ומשכללת ומפתחת את מבנה הכלכלי המשקי, ללא זכות התערבות זר וממשל נוכרי שהוא. ברוך שהחיינו לזמן הזה. בארצות הגולה והפזורה, היינו נתונים כמעט בכל התקופות והזמנים תחת מועקה ולחץ מתמיד מצד המושלים הזדים והעריצים, אשר שתו את דם התמצית של עמנו, ומיצו את לשד חיינו, על ידי הטלה וסחיטה של מסים ומכסים כבדים, על הנכסים, הרכוש והעבודה שלנו. עלינו הוטל הנטל העיקרי של הוצאות בתי המלכות וצרכי המדינות. דבר זה בא לידי ביטוי בדברי חז"ל: "אמר ר' הונא, כל המלכיות נקראו על שם אשור, שהיו מאשרין עצמן מישראל" (בראשית רבה פט"ז, ד; במדבר רבה פי"ג, ה). הם מלאו את אוצרותיהם במסים שונים מיהודים, וקופות המדינות הזרות התעשרו והתאשרו, על חשבון התרוששותן של הקהילות היהודיות בארצותם.

עם הקמת מדינתנו היקרה והתפתחותה, אנו מקיימים "ולקחתם לכם משלכם". אמנם "מרובים צרכי עמך", אנו זקוקים לתקציב בעל ממדים גדולים, לכיסוי ההוצאות וצרכי המדינה לכל ענפיה ושלוחותיה, בשטחי החיים השונים. הסכומים גדולים מאד ומעיקים על הציבור הרחב. אבל הקלה יש בהיותנו בטוחים, שההוצאות הללו מיועדות למשק המדינה ולפיתוחו, בשבילנו ובשביל הדורות הבאים. אמנם מתוך היחס החשדני למדינה למסיה ולמכסיה, שהיינו מורגלים לו במשך התקופה הארוכה של חיי גולה ונכר, יש וגם היום מורגש אצלנו יחס של זלזול במילוי חובתנו זו למדינתנו אנו. לפעמים יש גם הוראת היתר שהמדינה כאילו אין לה זכות להטיל מסים ולחייב את הגרים בה בעל כרחם. במחקרנו זה ברצוננו להראות שהשקפת התורה מאשרת את זכות המדינה לחייב את אזרחיה במסים שונים בהתאם לצרכיה. כמו כן נראה את הקו שצריך להנחות בהטלת עול ההוצאות השונות במידה צודקת על אזרחי המדינה. במידה שקו זה נשמר, צריכים אנו להיות מוכנים בלב שלם להטיל עלינו ברצון את המשימה הזאת, של קבלת עול ההוצאות של המדינה לכל צרכיה, על ידי תשלום המסים השונים, ואשרינו שהגענו לכך!

חובת תשלום המסים (שביסודה סמכות השלטון להטלתם וגבייתם) היא לא רק מצוה לאומית, אשר כל תושב בישראל צריך לקיימה בתור אזרח בן-חורין במדינתנו, אלא יש לה יסוד איתן וקיים בתורת ישראל בה כבר קבועים ועומדים סמכויות והדרכה, בקשר להטלת המסים, לחובת התשלום ולעצם גבייתם, ו"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", ושאין לו שורש בהלכה המעשית. הטלת עול הצרכים הציבוריים והמדיניים על כל יחיד ויחיד בהתאם לאפשרויותיו ובהתאם לצרכים, במלים אחרות: תשלום מסים לצורך כיסוי הדברים הנחוצים לציבור ולאומה, ראשיתו נעוצה בזמנים קדומים מאד, עם ראשית הווית התרקמותנו ועם השתלשלות חיינו ההיסטוריים במשך הדורות. זה בא לידי גילוי, בתורה ונביאים וכתובים, ואח"כ בדברי חכמינו ז"ל בשני התלמודים, ובכל הספרות ההלכתית המעונפת והמסונפת במשך הדורות.

ראש וראשונה אנו מוצאים זאת כלפי צורך ההחזקה באנשי רוח ומוסדות שבקדושה. כבר אצל האבות הראשונים שלנו, אברהם יצחק ויעקב, אנו מוצאים רשמים ומקורות לתשלום מסים, לשם כיסוי צרכים מסוג זה. לדעת הראב"ד (הל' מלכים פ"א,ה"א) הפריש אברהם מעשר ככתוב בתורה (בראשית יד,כ): "ויתן לו מעשר מכל". ז"א אברהם נתן למלכי צדק מלך שלם מעשר, בתור מס להחזקתו. יצחק הפריש מעשר, כדברי הרמב"ם (שם בפ"ט מהל' מלכים ה"א). וביעקב נאמר: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח,כב). הרי לנו שהאבות הראשונים הפרישו אחוז מסוים מרכושם לצורך דברים שבקדושה.

[והנה הב"ח (יור"ד סי' שלא) וכן הט"ז שם (סקל"ב) והש"ך שם, (ס"ק קטו) מתלבטים למצוא מקור למעשר עני שנוהג בכספים, וראה ביאור הגר"א יו"ד (ס' רמט,סקב), שציין מקור למעשר כספים מהירושלמי (פאה פ"א,ה"א) שיליף שמעשר עני נוהג בכספים, מהפסוק במשלי (ג,ט) "כבד את ה' מהונך, ומראשית כל תבואתך" והובא במרדכי פ' הגוזל. ולפי האמור יש כאן מקור נאמן בתורה שאברהם ויעקב הנהיגו מעשר מכל. ז"א: מרכוש ומכסף, ולמה אין למדים מכאן, כמו שהגמרא (כתובות נ,ע"א) לומדת, הא "דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש" מהאי קרא, דכתיב "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", אשר לפי דברי הגר"א בשנות אליהו (בפ"א מ"א דפאה, ד"ה וגמ"ח), הוא מדאורייתא, ואם יש תוקף לדרשה זו, הרי שיש תוקף ללמוד מכאן על מעשר כספים?

ואם אמנם ממעשר שעישר יצחק אי אפשר ללמוד, שיתכן שעישר בתבואות, כפי שנמצא בתורה (בראשית כו,יב) "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'", ופירש"י שם: "שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה על אחת שאמדוה מאה, ורבותינו אמרו: אומד זה, למעשרות היה". וראה בכסף משנה (פ"ט ממלכים ה"א), אבל באברהם ויעקב כתוב: "מעשר מכל", פירוש מכל מה שיש ברשותם, הן רכוש והן כסף, א"כ יכולין ללמוד מכאן, שנוהג מעשר כספים. שוב ראיתי ב"תורה תמימה", (דברים יז,כב, סק"מ) שהעיר על מקור בספרי (כפי שהובא בתוס' תענית ט,ע"א ד"ה עשר תעשר): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה - אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, ריבית ופרקמטיה וכל שאר רווחים מנין, ת"ל: את כל. "דהוי מצי למימר את תבואתך, מאי כל, לרבות ריבית ופרקמטיה וכל דבר שמרויח בו". ואמנם מזה מתחזקת גם הערתנו, שהרי שם כתוב מעשר מכל וזה משמע מכל סוגי הרווחה, כדברי הספרי, והאם נעלמו המקורות הללו מהב"ח, הט"ז והש"ך, וצ"ע, וראה תשובת מהרי"ל (ס' נא)].[1]

בהיותנו לעם ביציאה ממצרים השתלשל והתרחב תשלום המס כפי שאנו מוצאים בתורה בצורות שונות ובאופנים שונים. מתנות הכהונה, היו מס שישראל נתחייבו בו וניתן לכהנים, תמורת שרותים, ככתוב בתורה: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח, אם שור אם שה, ונתן לכהן, הזרוע והלחיים והקיבה". "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו, כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך, לעמד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים". (דברים יח, ג-ו) ובזה נכללים שאר מתנות כהונה, שהן חובות המוטלות על הציבור להחזקת אלה שתפקידם להתמסר לעבודת הקודש.

וכן מעשר שני ללויים, ניתן להם בתור מס תמורת שרותים ככתוב: "ולבני לוי הנה נתתי, כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבדתם אשר הם עבדים את עבדת אהל מועד" (במדבר יח,כא) ונשנה עוד בפרשה זו (פסוק לא) "כי שכר הוא לכם חלף עבדתכם באהל מועד". שאכן כל עיקר הנתינה לכהנים ולויים היא רק בעד שרות, יכולים לראות בזה שבימי עזרא נקנסו הלויים שלא יקבלו את המעשרות, מפני שלא רצו לעלות לארץ, וכן אנו מוצאים שהכהנים שזלזלו בעבודתם נשלל מהם חלקם במתנות כהונה ובתרומות ומעשרות, ראה חולין (קלב,ע"ב): "כל כהן שאינו מודה בעבודה, אין לו חלק בכהונה שנאמר המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז,לג). ואל תשיבני, שהפרשת חלה ותרומה ומעשרות באה להוציא את התבואה מאיסור טבל, שכן כלפי זה יש לציין את חידושו הידוע של הנודע ביהודה (תנינא, יו"ד סי' כא) שבתרומה וחלה ישנם שני דברים: הפרשה ונתינה. (ואם כי, הנודע ביהודה מדבר רק על חלה ותרומה, אנו יכולים להעמיס את טעם זה גם על מעשרות). ודבר זה מסתבר שהרי יש גם סוג של מעשר כספים, שבו יש רק ענין של נתינה, והענין הזה של נתינה הרי כמוהו כמס חובה של תושבי הארץ.[2]

הפרשה מהכנסות מיוחדות לדברים שבקדושה.יש לראות גם בחלוקת השלל במלחמה והקדשת חלק ממנו לה. אף זו באה בתור מס ומכס ככתוב: "שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה אתה ואלעזר הכהן, וראשי אבות העדה וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא, ובין כל העדה והרמת מכס לה' מאת אנשי המלחמה היוצאים לצבא אחד נפש מחמש המאות, מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן. ממחציתם תקחו, ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה', וממחצית בני ישראל תקח אחר אחז מן החמשים, מן האדם מן הבקר מן החמרים ומן הצאן מכל הבהמה ונתתה אתם ללוים שמרי משמרת משכן ה' ... ויהי כל זהב התרומה אשר הרימו לה', ששה עשר אלף שבע מאות וחמשים שקל, מאת שרי האלפים והמאות, ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה'" (במדבר לא, כה-נד). אין זו איפוא תרומה מרצון טוב בלבד, אלא היה זה מס חובה.

נראה לומר שגם ענין ערי מקלט והמגרשים, שהוקצבו ללויים אף הוא מעין מס, שחויבו ישראל להפריש מעריהם לערי מקלט לרוצחים בשוגג, וערים ללויים וכל אחד נתן לפי מידת הקרקע שהגיעה לחלקו. ככתוב: "צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחזתם, ערים לשבת, ומגרש לערים סביבתיהם תתנו ללוים, והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם, ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים, מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה, ואת פאת נגב אלפים באמה, ואת פאת ים אלפים באמה, ואת פאת צפון אלפים באמה, והעיר בתוך. זה יהיה להם מגרשי הערים, ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנס שמה הרוצח, ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר, כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר, אתהן ואת מגרשיהן, והערים אשר תתנו מאחזת בני ישראל, מאת הרב תרבו, ומאת המעט תמעיטו, איש כפי נחלתו אשר ינחלו יתן מעריו ללוים (במדבר לה, ב-ט).

בדומה לזה, אנו מוצאים ביחזקאל (מה, א-ג) "ובהפילכם את הארץ בנחלה תרימו תרומה לה', קדש מן הארץ, ארך חמשה ועשרים אלף ארך ורחב עשרה אלף, קדש הוא בכל גבולה סביב. יהיה מזה אל הקודש וגו', ומן המדה הזאת תמוד אורך חמשה ועשרים אלף, ורחב עשרת אלפים, ובו יהיה המקדש, קדש קדשים וגו'". וכן הלאה (שם מח, ט-ב): "התרומה אשר תרימו חמשה ועשרים אלף ורחב עשרת אלפים, ולאלה תהיה תרומת הקודש לכהנים צפונה חמשה ועשרים אלף וימה עשרת אלפים וגו', והיתה להם תרומיה מתרומות הארץ, קדש קדשים אל גבול הלוים". הרי לנו מס מסוג מיוחד - תרומת קרקע ואחוזה.

עד כה ראינו חובות לצורך דברים שבקדושה, אבל ניתן למצוא גם מסים לצורך עזרה סוציאלית. מתנות עניים - שהתורה מחייבת את בעלי היבול להפריש לטובת העניים ,זו חובה שהתורה הטילה לפי מידת ההכנסה. שכך אנו מוצאים כתוב: "מקצה שלש שנים תוציא מעשר תבואתך וגו', ובא הלוי וגו' והגר היתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו" (דברים יד,כח). וכן לקט שכחה ופאה פרט ועוללות -לעניים הם,כאמור בתורה: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג,כב); "כי תקצר קצירך בשדך, ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט-כא). ניתן לכלול בזה גם את מצוות השמיטה, שמלבד מצוותיה האיסוריות, הרי יש בה מגמה של מתן עזרה לזקוקים, ככתוב בתורה: "כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" (ויקרא כה, ב-ז). וענין זה מתבטא יפה בתוספתא (שביעית פ"ח) "מי שיש לו פירות שביעית, והגיעה שעת הביעור, מחלק להן לשכניו ולקרוביו וליודעיו, ומוציא ומניח על ביתו ואומר: אחינו בני ישראל, כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול".

וכן עצם מצוות צדקה חובה היא ולא רק רשות, שכן אמרה התורה: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נתן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון, כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו וגו'" (דברים טו, ז-יז). שמצוה זו נאמרה ונשנתה בתורה ובנביאים פעמים הרבה היא משום חובה לכל אדם לתרום מכספו ומהונו כמס עזרה לזקוקים. עד כמה הדבר חובה אפשר לראות ממאמר חז"ל: "ממשכנין וכופין על הצדקה" (ב"ב ח,ע"ב). וכך הם דברי הרמב"ם (בהל' מתנות עניים פ"ט,ה"א): "כל עיר שיש בה ישראל, חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת. ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן, ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מע"ש לע"ש, ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים וזוהי הנקרא קופה וכו'". ושם (בהלכה ג): "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה וכו'". וכן שם (פ"י, ה"א): "וחייבים אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה וכו'". המלים "מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו" מדברות בעדן, שזה גבו מכל יחיד, בתור מס קבוע ויציב.

תשלום מס בצורה קצובה לשם מילוי צרכי קדושה וחול כאחד אנו מוצאים במצות מחצית השקל. שנתנה כמו כן כל התרומות לבית המקדש, היוו מס מיוחד לצורותיו השונות לצרכי המקדש בנינו ושכלולו. תרומת הלשכה שריכזה את כל ההכנסות, היוותה מעין אוצר האומה, המכסה את ההוצאות של הצרכים וממנה ניזונו ונתכלכלו ענפי שרות שונים השייכים למקדש כאמור בגמרא (כתובות קה-קו; ירושלמי שקלים פ"ד,ה"ב) כמו פרה ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית כבש פרה, וכבש שעיר המשתלח, ולשון שבין קרניו באין מתרומת הלשכה. כמו כן שולמו מתרומת הלשכה הוצאות משכורות שונות: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרם תשעים ותשע מנה (בירושלמי הנ"ל, אין המספר תשעים ותשע מנה), מבקרי מומין שבירושלים, וכן המלמדין הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים, וכן מגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה וכן נשים האורגות בפרוכת והמגדלות בניהן לפרה, נוטלות שכרן מתרומת הלשכה, ועוד. שיירי הלשכה נוצלו לצרכי העיר ולתיקון אמת המים, כלומר לצרכי אספקת המים ושאר צרכים מסוג זה.

וכן אנו מוצאים בנחמיה מס דומה - שלישית השקל - "והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה, לעבודת בית אלקינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד וגו', וכל מלאכת בית אלקינו" (נחמיה י, לג-לד). הוה אומר: גביית מס בסכום הנ"ל, לכיסוי צרכי המקדש [ולפי דברי התוס' ב"ב (ט,ע"א ד"ה שנאמר), שימשו הכספים גם לצרכים ציבוריים אחדים, אף לצדקה, וכך לשונם שם: "ואע"ג דהאי קרא גבי בית אלקינו כתיב, דהיינו בדק הבית, כל שכן צדקה".

הרחבה במסים מוצאים אנו עם כינון מלכות בישראל. כן מצינו בדוד מלך ישראל, שהנהיג מס גולגולת, מלבד ההכנסות המרובות שהיו לו מן השלל הרב במלחמותיו עם האויבים מסביב. בימי שלמה התבטא המס בצורות שונות. בימיו נתמסדו המסים, ושר מיוחד בשם אדנירם בן עבדא היה ממונה על כך (מ"א ד,ו). ויש לשער שלידו נימנו שנים עשר הנציבים שכלכלו את המלך (שם שם,ז), בכדי לארגן את גביית המסים ואת ההכנסות השונות בכל איזורי הארץ לכלל צרכי המדינה. היה מס מיוחד בהשתתפות במסחר הארץ. היו הכנסות וניגבו מסים, מן התיירים והרוכלים העוברים בשיירות דרך עמק יזרעאל. וכנראה היה מס מיוחד לבתים, בתי אבות, כפי שמרומז בכתוב (ש"א,יז,כה): "ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל". וכן נרמז על מס של חציר ומספוא, לסוס ופרד של המלוכה (מ"א יח,ה) ועוד.

מס מיוחד נזכר בפעם הראשונה בנ"ך בימי שלמה בשם: מס עובד. מלבר סוגי המסים של גולגולת ועוד היה זה מס עבודה (אם כי יתכן שהוא רק למי שלא היתה ידו משגת לשלם), ככתוב: "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל ויהי המס שלשים אלף איש וגו' ויהי לשלמה, שבעים אלף נשא סבל ושמנים אלף חצב בהר" (מ"א ה, כז-כט). "וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים ואת מגידו ואת גזר" ולבסוף - "כל העם הנותר מן האמורי, החתי הפריזי והיבוסי, אשר לא מבני ישראל המה, בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם, ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה. ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד, כי הם אנשי המלחמה, ועבדיו ושריו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו" (מא,ט).

מזה משמע, שהיו שני סוגי מס עובד; ליהודים ולגוים. היהודים היו עובדים את עבודתם בתור מס, אבל לא היו משועבדים לעבדים ממש, אבל הגוים שנכנעו לישראל, היו כעבדים ממש. שני הסוגים הללו, אנו מוצאים בתורה ובנביאים במקומות שונים. בתורה (בראשית מט, יד-טו) "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד." פרושו, לא כעבד משועבד לגופו, אלא כעבד עברי. ולעומת זה בסוג השני - "כי תקרב אל עיר להלחם, וקראת אליה לשלום, והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך" (דברים כ, י-יד). וכן ביהושע (טז,י): "ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרב אפרים עד היום הזה ויהיו למס עובד". וכן בשופטים (א, כח-ל): "ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס ... זבולון לא הוריש את יושבי קטרון ואת יושבי נהלל, וישב הכנעני בקרבו ויהיו למס (וראה בתוס' חגיגה ח,ע"א ד"ה וישם "אבל יהיו לך למס ועבדוך, וכן ויהי למס עובד, לא מייתי, דהני לאו מעות משתמעין אלא עבדות בעלמא").[3]

אחרי חורבן הבית, אחרי שנתפזרנו בגולה בתוככי הגוים השונים והתגבשנו לקהילות קהילות בישראל, התרכזה מערכת המסים בשני יעדים עיקריים: א) תשלום לאוצרות המדינות של מושלים ושליטים אכזרים, בתקופות שונות, שהפילו עלינו את חתיתם, ואכפו עלינו צרות ויסורים, בהטלת מסים כבדים ללא נשוא. ב) מס פנימי של הקהילות, לכלכל בו צרכי בני הקהילה על כל ענפיהם: עניני בתי הכנסת, רב חזן ושו"ב (ראה או"ח נג, ועוד) וכן סידורים פנימיים בבתים בחצרות, בשמירה ובנקיון (ראה חו"מ ס' קסג), וצרכי חינוך תלמודי תורה וישיבות, ותשמישי קדושה (או"ח נג-נה). בסמכות הקהילות היה להטיל מסים הללו, ואיש מהן לא נעדר, מלבד העניים ביותר.

על כך ישנה ספרות תורנית-הלכתית גדולה וענפה מרושמי התקופות הללו בימי הבינים, ובימי ועד ארבע ארצות שנמשכו כמאתים שנים. [חומר רב מתקופה זו הצטבר בפנקס מיוחד שיצא לאור בירושלים בשנת תש"ה, ערוך ע"י ישראל הלפרן, בקובץ תקנות ופסקים משנת שפ"ג עד שנת תקכ"א הוא מלא וגדוש בליקוטי תקנות כתבים ורשומות השופך אור על החיים הציבוריים היהודיים מחד, ועל הלכות החיים לפי ההלכה מאידך. אשר יכול לשקף את חיי הקהילות וסדוריהן בתקופה ההיא. כמו כן יש חומר בשאלה זו בספרי האחרונים הדנים בדבר חלוקת מסים והטלתם על חברי הקהילות עד חורבנן של הקהילות באירופה ע"י הנאצים, ימח שמם וזכרם.]

סוגי המסים מתחלקים לשנים: א) מסי המדינה שהממשלה מטילה על האזרחים, לשם כיסוי הצרכים והשירותים הכלליים של המדינה, על פי תקציבה המאשר בכנסת מדי שנה בשנה. ב) מסים מוניציפליים, המוטלים ע"י הנהלות העיריות, המושבים ומוסדות מוניציפליים שונים, לשם החזקת השירותים המקומיים לסוגיהם השונים, אשר תקציביהם מאשרים ע"י המועצות המקומיות, וטעונים גם אישור מיוחד על ידי משרד הפנים. מן הראוי איפוא לברר, מהי הסמכות המשפטית להטלת מסים שונים על ציבור האזרחים, ובאיזה כח ועוז אפשר לגבותם, גם כשיש צורך לשם כך באמצעי לחץ וכפייה.

בדברי חכמינו ז"ל אנו מוצאים יסוד לקביעת צורה של כפייה למסים וגבייתם. כך אנו מוצאים (בב"ב ז,ע"ב; ח,ע"ב): "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר": "ממשכנין על הצדקה, כי הא דרבא אכפיה לר' נתן בר אמי ושקל מיניה ארבע מאות זוזי"; "ר"נ בר חסדא רמי כרגא ארבנן", רמי - מלשון הטלה; "אין עושין שררות על הציבור פחות משנים", בקשר עם גביית הצדקה וחלוקתה, הרי לשון שררה. וכן משמעות הפסוק (בעזרא ז,כד) "מנדה בלו והלך, לא שליט למרמא עליהם" לשון שלטון. מכל זה משמע שהטלת המסים יסודה בשלטון דרך שררה וכפייה, ואמנם, כדי לחייב אנשים בתשלומי כספים, ולהוציא מהם ממון בעל כרחם, זקוקים באמת לסמכות רחבה ושלטון. ויש לברר מהו הכח והסמכות של הממשלת להטיל מסים שונים על אזרחי הארץ, וכן מהו הכח של המוסדות המוניציפליים, להטלת מסים על תושביהם.

נראה לומר בפשיטות שכח זה יסודו בדין הידוע שאמר שמואל "דינא דמלכותא דינא", המובא בכמה מקומות בש"ס (נדרים כח,ע"א; גיטין י,ע"ב; ב"ב נד,ע"ב; ב"ק קיג,ע"א). הרשב"ם בפירושו לבב"ב שם (ד"ה והאמר שמואל, דינא דמלכותא דינא) כותב: "כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים, שרגילים להנהיג במלכותם, דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוק המלך ומשפטיו, והילכך דין גמור הוא, ואין למחזיק בממון חבירו עפ"י חוק המלך משום גזל". וכן הוא בתשובות מהר"ם מרוטנבורג (סי' קו דפוס פראג) שחיוב מסים הוא מצד "דינא דמלכותא דינא". כן מפורש ברמב"ם (הל' מלכים פ"ד,ה"א): "רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו, או לצורך המלחמות וקוצב לו מכס, ואסור להבריח מן המכס וכו'". ולידי ביטוי ברור ביותר בא זה בדבריו (בפ"ה מהל' גזילה הי"א): "... שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה, מפני שהוא גוזל מנת המלך. בין שהיה המלך עכו"ם בין שהיה מלך ישראל". מדבריו נשמע: א) שיסוד המסים והמכס הוא מכח "דינא דמלכותא דינא", ב) ש"דינא דמלכותא דינא" הוא בין במלכי עכו"ם ובין במלכי ישראל (כן דעת הטוש"ע חו"מ סי' שסט).

מרן הגאון הגרא"י קוק זצ"ל, בספרו "משפט כהן" (ס' קמד) השמיע: "נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה, הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה, וביחוד נראה, שגם כל שופט שקם בישראל, דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל, ואפילו בענינים פרטים. אבל כשנתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון מלכותי, עפ"י דעת הקהל ודעת בי"ד, ודאי עומד הוא במקום מלך, לענין משפטי המלוכה הנוגעים להנהגת הכלל". אם כן לפי זה, המוסד העליון שלנו: הכנסת, שהיא נבחרת מצד העם כולו או רובו, הרי דין מלך יש לה, ובאפשרותה ותוקפה לחוקק חוק של הטלת מסים שונים על אזרחי הארץ, ויש איפוא לממשלה הנבחרת ע"י חברי הכנסת, לחוקק חוק של הטלת מסים שונים על אזרחי הארץ, ולה הסמכות המלאה לביצוע חוק כזה מטעם "דינא דמלכותא דינא".

כל זה בנוגע למסי המדינה, אולם מה בנוגע למסים עירוניים - מוניציפאליים? צריכים לומר, שהואיל וכל חוקי העיריות ותקציביהן, זקוקים לאישור משרד הפנים, ז"א: הממשלה המרכזית, א"כ גם המסים הנגבים על ידי המוסדות המוניציפליים, יסודם בכח הממשלה ואישורה, וחל איפוא שוב הדין של "דינא דמלכותא דינא", ומכח זה יש סמכות להנהלות המוסדות המוניציפליים, לפעול בעניני מסים ולגבותם מתושביה מכח השליחות של הממשלה-המלכות. זה אולי נרמז ברמב"ם (בפ"א מהל' מלכים ה"ד) המדבר על כל שררות שבישראל, ומוסיף: "אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות" ז"א: שררות המלכות משתרעת גם על ענינים מוניציפליים, כמו בארות להשקיית השדות".

אכן עדיין יש להשיב: הרי אין זה אלא לפי דעת הרמב"ם ודעימיה, ש"דינא דמלכותא דינא" הוא בין במלכי עכו"ם ובין במלכי ישראל, אבל לפי דעת הר"ן (נדרים כח,ע"א ד"ה במוכס) שמביא בשם התוס' כי "דוקא במלכי עובדי כוכבים אמרי, דינא דמלכותא דינא, מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם, אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא, לפי שא"י כל ישראל שותפים בה". (וראה בחת"ס חו"מ ס' מד העומד על דברי הר"ן בענין דומה, ורוצה לומר שבמנהגים ונימוסים גם הר"ן מודה, שאין לחלק בין מלכי ישראל ובין מלכי גויים, והר"ן התכוון רק לעניני מכס ומסים, שמלך עכו"ם בא בכפיה מפני שהארץ שלו, ולא במלך ישראל, שכל הארץ משותפת לכל ישראל.) א"כ לפי דברי הר"ן, קשה להעמיס את הטעם של "דינא דמלכותא דינא" בהטלת המכסים והמסים.

נראה לומר שבאמת לא צריכים בענין זה לטעם "דינא דמלכותא דינא", אלא הטעם הוא: תקנות ומנהנות הציבור. יש בו בציבור, כח משפטי חזק להטלת מכס ומסים כפי הנחוץ, בין לצרכי המדינה ובין לצרכי העיריות, המושבים ועוד. והוא היסוד המונח בטעמא ד"הפקר בית דין הפקר". נבחרי הציבור אם ע"י פה אחד על ידי התושבים, אם על ידי רוב מוחלט, מהוים גורם משפטי וכח בי"ד יפה, ויש להם התוקף הגמור להטיל חיובים, מסים והיטלים שונים מתוך עמדתם זו.

מקור דין "הפקר בית דין הפקר", הוא בשני מקומות בש"ס (יבמות פט,ע"ב; גיטין לו,ע"ב). שנינו: "אמר ר' יצחק, מניין שהפקר ב"ד היה הפקר, שנאמר 'וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים, יחרם כל רכושו, והוא יבדל מקהל הגולה' (עזרא י,ח), ר' אליעזר אמר מהכא: 'אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן-נון וראשי האבות למטות בני-ישראל' (יהושע יט,נא), וכי מה ענין ראשים אצל אבות, אלא לומר לך, מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילים בניהם כל מה שירצו".

אין בדעתנו כאן, להאריך בשני הענינים הללו "דינא דמלכותא דינא" ו"הפקר בית דין הפקר" ולהגדירם לפרטיהם, - רצוננו לנגוע בהם רק לרגל המלאכה אשר לפנינו, בקשר עם מערכת המסים לאור התורה וההלכה, ונדבר בהם עד כמה שנחוץ לעניננו. אחשוב לנכון לחדש בהם דבר, ולאמר דשני הענינים הללו "דינא דמלכותא דינא" ו"הפקר בית דין הפקר", הם שני מושגים נפרדים, הן במהותם, תוכנם ודיניהם, והן בתוקפם ובכח השיפוט והביצוע שלהם.

המושג של "דינא דמלכותא דינא" הוא, לדעתי, זה: יש כח מיוחד ביד המלך לעשות כרצונו וכנפשו באזרחי הארץ, ולהשתמש בכח האדם והרכוש שלהם לשם שרותו האישי, ושרות המדינה בכלל. כח זה ניתן לו ע"י התורה, ובזה ממילא אינו חורג מדין תורה, אם כי, עצם מעשיו מלכתחילה יתכן שאינם רצויים מנקודת השקפת התורה.

והילך לשון הרמב"ם (בפ"ד מהל' ממלכים): "רשות יש למלך, ליתן מס לצרכיו או לצורך המלחמות וקוצב לו מכס, ואסור להבריח את המכס, שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב את המכס ילקח ממונו או יהרג, שנא' 'ואתם תהיו לו לעבדים' ... ודיניו בכל אלה הדברים וכיוצא בהן דין, שכל האמור בפרשת מלך, מלך זוכה בו. ושולח בכל גבול ישראל, ולוקח מן העם הגיבורים ואנשי חיל, ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו ... וכן לוקח מן בעלי אומניות כל מה שהוא צריך, ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן וכו', וכן לוקח מכל גבול ישראל, נשים ופילגשים וכו', וכן כופה את הראוין להיות שרים וממנה אותם, שרי אלפים שרי חמשים וכו', ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו, כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלה וכו', ויש לו מעשר מן הזרעים וכו'". דיוק לשונו מורה, שכל אלה הדברים ניתנו לו למלך בתור רשות, אסורים להדיוט - וזכות זאת נתנה לו התורה, למאן דאמר שכל האמור בפרשת המלך, מלך מותר בו (סנהדרין כ,ע"ב), שהרמב"ם פסק כמותו, אבל עדיין אין אפשרות לומר שדין זה של דינא דמלכותא, הוא דין של משפט התורה המקורי הקבוע והיציב.

ובאמת, ממקומו הדבר מוכרע, מתוך הפלוגתא של התנאים והאמוראים, אם כל האמור בפרשת המלך. מלך מותר בו, או אסור, שר' יוסף אומר מלך מותר בו, ור' יהודה אומר מלך אסור בו, וכן פלוגתת רב ושמואל, דשמואל סובר כר' יוסי דמותר בו, ורב סבר כר' יהודה דאסור בו. שהרי מי שסובר שמלך אסור בו מהאי טעמא הוא, שמעשים אלה לא מזדהים לפעמים עם רוח התורה וחוקותיה, לפיכך גם מלך אסור בהם, ולא נאמרו דברים הללו, אלא ליראם ולפחדם כאמור שם בגמרא הנ"ל. ואף מי שסובר שמלך מותר בו, דעתו, שהתורה התירה באופן מיוחד כלפי המלך בתור יוצא מן הכלל. ודינו דין, פרושו: שהדין נסבל ונאשר, ויש לו תוקף של ביצוע, אבל אין כאן דין של משפט התורה מלכתחילה, כשאר המשפטים. וראה במהרש"א (שם ד"ה כל האמור בפ' המלך) הכותב: "כמו שהיה שמואל שופט אותם בדין תורה, ולא מלך הפורץ גדר לפעמים לדון בדת הנימוסית". הרי שמראה על ההבדל שבין דין המלך, למשפט הדיין והשופט.

והנה באמת, מרא דהאי דינא "דדינא דמלכותא דינא" שמואל, לשיטתו הולך. שהוא סובר "שכל האמור במלך מותר בו", ומהאי טעמא דינו דין, שלכך נתנה לו התורה רשות. וכך מתפרש הרבר ב"קרית ספר" להמבי"ט (בפ"ד מהל' גזילה) האומר: ו"דינא דמלכותא דינא וכל האמור בפרשת מלך, מלך זוכה בו בלקיחת אנשים ונשים לצורכו, וכמו שכתוב בפרשת מלך". רואים שהבין, שכל הדין של שמואל "דדינא דמלכותא דינא", נובע מהמקור של פרשת המלך, ושמואל לשיטתו, דכל האמור בפרשת המלך, מלך מותר בו.[4] וכן מרא דמימרא (בשבועות לה,ע"ב) "מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא" , היוצא מתוך נקודת הדין של "דינא דמלכותא דינא", הוא שוב שמואל, ההולך בכיוון זה, (וראה בחת"ס חו"מ סי' מד), ופירושו של דין זה: אישור וקיום למעשיו של מלך, שיש לו הזכות בתור יוצא מן הכלל, כאמור. זהו המושג הנכון של "דינא דמלכותא דינא".

לעומת זה, המושג של דין "דהפקר בית דין הפקר" הוא בעל סמכות גדולה יותר. כאן נתנה התורה לחכמי התורה נוסף לסמכות המלאה, לדון ולהורות על פי התורה כפי שיקול דעתם, גם תוקף וחוזק להפקיר ממון אם מוצאים לנכון. ולא שפסקי דיניהם וביצועם בשטח זה הם כאילו נסבלים, אלא כל מעשיהם מכח התורה נחשבים, שהתורה מסרה להם כל יפוי הכח הדרוש לדון לפי תבונתם ואפילו לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (כאמור ביבמות צ,ע"א). וכן אפילו להפקעת קידושין "אפקעינהו רבנן לקידושין" (שם ע"ב). וכן נתונים בידם סידורים שונים כגון: קידוש החודש לפי שיקול דעתם כאמור (בר"ה כה,ע"א): "אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידים, אתם אפילו מוטעין", וכן לפי דרשת הספרי (דברים יז) על לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל "ואפילו נראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שמאל שמע להם". וכן "בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה" (סנהדרין מו,ע"ב).

ביטוי לסמכותם המיוחדת נמצא בגמרא (חגיגה יח,ע"א) לענין מלאכה בחול המועד, "הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור, ואיזה יום מותר איזה מלאכה אסורה, ואיזה מלאכה מותרת". כמו כן ניתן להם הכח להפקיר ממון ישראל כרצונם וכפי שיקול דעתם, ולתת למי שירצו, וזה מה שלמדים משני הפסוקים, המובאים לעיל מ"כל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו', יחרם רכושו", ומ"אלה הנחלות אשר נחלו, אלעזר הכהן ויהושע בן נון" . ויש לבי"ד זכות להחרים ולהפקיר במה ובמי שהם מוצאים לנכון, כמו שלמדים בגמרא (מו"ק טז,ע"א): "ומנלן דמחרמינן, דכתיב 'אורו ארור': ומנלן דמפקרינן נכסיה, דכתיב 'וכל אשר לא יבא וגו', יחרם כל רכושו': ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלישן שיער ומשבעינן, דכתיב 'וארב עמם ואקללם ואמרטם ואשביעם': ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה, דכתיב 'הן למות והן לשרושי' ". נמצא לפי זה, שכח בי"ד יפה ואלים יותר מכח "דינא דמלכותא דינא", שבעוד שבמלך דיניו נסבלים, בבי"ד דיניהם מכח תורה באים,וכח התורה לתקנותיהם ולהפקרם.

וכן מצינו שסמכות בי"ד למעלה מהמלך בזה שהמלך נכנע לסנהדרין, למשפט התורה, כאמור בסנהדרין (כ,ע"ב): "ואין יוצאין למלחמת הרשות אלא עפ"י בי"ד של שבעים ואחד". ושם (טז,ע"ב): "מיד יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים",וכן אנו מוצאים בסנהדרין (יט,ע"א) אצל ינאי המלך: א"ל שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר יהיה העולם אתה עומד". וידועים דברי הרלב"ג (שמואל א ח,ד) על כעסו של שמואל הנביא, כששאלו ישראל מלך, באומרו: "נתקבצו כל זקני ישראל ובאו אל שמואל הרמתה, ואמרו לו שישים עליהם מלך לשפטם ככל הגוים, והנה טעו בזה, כי ישראל אינם באופן שישפוט להם המלך כפי מה שירצה, כמו הענין במלכי אומות העולם, שמיסדים נימוסין לעמם כאשר יעלה על רוחם, לזה אמרה התורה, שאם יאמרו ישראל שישימו עליהם מלך ככל הגוים אשר סביבותיהם, שלא יוכלו לשום עליהם, כי אם מאחיהם, שהם נקשרים לקיום התורה, ועפ"י התורה ינהיגום". וראה דברים קולעים ב"ספר החיים" לאחי המהר"ל מפראג (ח"ד פ"ח): "ולכך כעס עליהם שמואל על שבחרו להם מלך, לפי שרצה השי"ת שיתנהגו ישראל על פי המשפט, והם אמרו להשים עליהם מלך ככל הגויים, אשר דיניהם עושים בחזקה ולא במשפט, וכש"כ מלכיהם".[5]

לביסוס-יתר של הדברים האמורים, יש להצביע על דברי הגמרא (בבא קמא ס,ע"ב): "ר' הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוי, דהוי מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה, מהו להציל עצמו בממון חבירו, שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרו, גדישין דשעורין דישראל הוו, וגדישין דעדשים דפלשתים הוו, וקא מיבעי' להו, מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם גדישים של עדשים דפלשתים, שלחו ליה, 'חבול ישיב רשע גזילה ישלם', אעפ"י שגזילה משלם, רשע הוא, אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו ... בשלמא למ"ד למיקלי היינו דכתיב 'ויתיצב בתוך החלקה ויצילה', אלא למ"ד לאחלופי מאי ויצילה? דלא שבק להו לאחלופי". ועי' רש"י שם.

הרי כאן המושג הברור שאמרנו, שמה שיש כח למלך לעשות בסמכות המלוכה ואסור לשאר בני-אדם לעשות כן כאמור בגמרא הנ"ל - "אתה מלך אתה", אינו אלא בגדר של ו"אין מוחין בידו", פירושו של דבר שהדין נשאר דין, אלא שנדחה מכללו אצל מלך בחינת דיעבד ועל כן לא רצה דוד המלך להשתמש בסמכות זו. ונראה, שגם המושג "דינא דמלכותא דינא" הוא רק בבחינת דיעבד ולא לכתחילה. וע"כ גם מוצאים אנו שהמלך אסור לו ללכת נגד חוקי התורה המפורשים, ואם יוציא חוק נגד חוקי התורה, אין לקיימו. וכדברי הרמב"ם (בפ"ג מהל' מלכים ה"ט): "ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוות שאין שומעין לו". וידועים דברי הנימוקי יוסף (בנדרים כח,ע"א) שהוסיף על דעת הר"ן, שאין אומרים דינא דמלכותא דינא, במלכי ישראל "לפי שמלכי ישראל אינם דנים אלא לפי התורה בלבד". כל זה במלך, משא"כ לגבי בית דין, הרי להם נתנה התורה רשות מוחלטת לדון ולהורות ואף לשנות את הדין לפי מידת הצורך. כמו שהבאנו לעיל - דברי הספרי אפילו "אומרים לך על ימין שהוא שמאל". נמצא שרשות בי"ד ורשות מלך הם דברים שונים. והמושג "הפקר בי"ד הפקר" הוא עדיף ועליון על המושג "דינא דמלכותא דינא".[6]

מכיון שכאמור דין הפקר בי"ד הפקר נובע מהכח הבלתי מוגבל כמעט שנמסר לבי"ד לעשות כמי שיפוטם ושיקול דעתם, הרי גם כחו של ציבור תקנותיו ומנהגותיו, הנובע מתוך הדין של "הפקר בי"ד הפקר", יפה וחזק אף הוא, לעשות תקנות ומנהגות ולסדר סידורים ציבוריים, להפקיע ולהוציא ממון ולחייב בחיובים שונים ותשלום מסים, כפי העולה על רוחו.

מקור תקנות ומנהגות של הציבור והקהל בזה הוא בב"ב (ח,ע"ב): "ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן". וכן בהרחבה בתוספתא (ב"מ פי"א,הי"ב): "כופין בני העיר זה את זה, לבנות להם בית הכנסת, לקנות להם ספר תורה ונביאים, ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים, רשאין לעשות קיצתן. רשאין בני-העיר לומר, כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך, וכל מי שיראה אצל מלכות, יהא נותן כך וכך, כל מי שרצה או שתרעה פרתו בין הזרעים, יהא נותן כך וכך. וכל מי שתרעה בהמה פלונית יהא נותן כך וכך. רשאין לעשות קיצתן, ורשאין הצמרין והצבעין לומר, כל מקח שיבא לעיר, נהא כולנו שותפין בו. רשאין הנחתומין לעשות רגועה ביניהם, רשאין החמרין לומר, כל מי שימות לו חמור, לעמוד לו חמור אחד, מתה בכוסיא - אין צריכין להעמיד לו חמור, דלא בכוסיא - צריכין להעמיד לו חמור, ואם אמר תנו לי ואני לוקה לעצמי אין שומעין לו, אלא לוקחין ונותנין לו. רשאין הספנין לומר, כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת ... ואם פירש למקום שאין בני-אדם פורשין, אין צריכין להעמיד לו". וכן בהנהו תרי טבחי, (ב"ב ט,ע"א) דעבדי ענינא בהדי הדדי, דכל מאן דעביד ביומא דחבריה קרעו למשכי.

מכל זה משמע, שהקהל שבאי כוחו הם שבעה טובי העיר, או נציגים במספר אחר, שנבחרו על ידי הקהל, יכולים לפעול כפי דעתם, והפקרם הפקר ותקנותיהם תקנה, וכמבואר במרדכי בב"ב בשם הר"ם (סי' תפ) שטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום, כמו שגדולי הדור הפקרם היה הפקר בכל מקום, דמגדר מילתא ותקנתא, כך טובי-העיר היה הפקרם הפקר, דעלייהו סמכו בני העיר. וכל הנסמכים על ידיהם. והובאו דבריו גם בתשובות מימוני (שופטים סי' י). ושם במרדכי (ס' תפב) "טובי העיר מתחילה, להנהיג קהלם בכל דבר, אפילו יחיד שבררו, מה שעשה עשוי בתקנת הקהל, ויפתח בדורו כשמואל בדורו". ושם עוד: "וכיון שתקנתן וגזירתן קיימת, והפקר בי"ד היה הפקר בדבר שתקנת ציבור הוא, ואם רוב הקהל מסכימים אל גזירת הראשים, היו יכולים מן הדין לכפות המיעוט". וכן במרדכי, (בפ"ב דב"מ) הובא בדרכי משה (חו"מ סי' ב) בשם תשובת רבנו גרשום, "דכל מי שנתמנה על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים, יפתח בדורו כשמואל בדורו".

הרשב"א מבליט בכמה וכמה מקומות, את כחו של הציבור, בטעמא דהפקר בי"ד הפקר, וכך לשונו (בתשובה אלף רי): "והציבור בבי"ד של בני עירם, יכולים להפקיר ממון אם ראו בדבר תקנה לבני עירם, והפקר בי"ד הפקר מדבר תורה - וכך אמר ביבמות וכן בגיטין, מנין שהפקר בי"ד הפקר, שנאמר כל אשר לא יבוא לשלשת הימים יחרם כל רכושו, ותניא בפ"ק דב"ב, ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים לשכור פועלים ולהסיע על קיצתן". ועוד (בח"ז ס' קח; ח"ד ס' קפה): "דבר ברור שהציבור, רשאי לגדור ולתקן תקנות ולעשות הסכמות כפי מה שיראו בעיניהם, והרי הוא קיים כדין תורה".[7] וכן בתשובתו (סי' תשסט): "דכל קהל בעירם הוי כסנהדרין בישראל". - עד כדי כך! וכן מביא הסמ"ע (חו"מ ס' ב,סק"כ) בדעת הרשב"א "דכל ציבור במקומו כגאונים שתיקנו כמה תקנות בישראל". וראה בב"י (יור"ד סי' רכח) שמביא דעת הרשב"א, שלענין תקנות ומסים, ז' טובי העיר הריהם כאפוטרופסים, יעו"ש.

וז"ל הרא"ם (תשובה נז), על הא דרשאין להסיען על קיצתן: "ומטעם הפקר בכל מקום דמגדר מילתא ותקנתא, כך טובי העיר לאותן התקנות שנזכרו על המידות והשערים ושכר הפועלים כמו גדולי הדור, וכמו שגדולי הדור הפקרם הפקר בכל מקום דמגדר מילתא ותקנתא, כך טובי העיר לאותן התקנות שנזכרו בברייתא הפקרם הפקר, והם יכולים להחרים לכל מי שימחה בתקנתם לקונסו, ואפילו עומד וצווח ואינו רוצה לכלול עצמו בתקנתם, בין שיהיה יחיד או רבים, מאחר שטובי העיר, שהם במקום גדולי הדור בעירם, אם רוב הקהל הסכימו כן". וכן ברמ"א (חו"מ סימן ב) "וכן היו נוהגין בכל מקום, שטובי העיר כבי"ד הגדול, מכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג וכו', מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר וכל שכן אם קיבלום עליהם לכל דבר".

ובתשב"ץ (ח"ב סי' ה; ח"ג ס' כד): "שהרי הציבור יכולים להפקיר ממון של כל אחד מבני קהלם, שהפקר בי"ד הפקר, וכו', והרי הוא כאילו כל אחד ואחד קבל על עצמו". ועוד (ח"ד ס' טו): "הסכמת הרבים יפה היא, שאין היחיד יכול לבטלה, ומנהג של קהילות תורה היא, ועל כיוצא בזה אמרינן - "מנהג מבטל הלכה" (ירושלמי ב"מ פ"ז,ה"א)". וכן השיב הרשב"ץ בתשובה ובנו הר"ש ז"ל. וראה ב"נחלת שבעה" (ס' שכט), שהכלל מנהג מבטל הלכה נובע מתוך הטעם של הפקר בי"ד הפקר יעו"ש. וכן בריב"ש (סי' שכט) מפורש יוצא - שכל התקנות והמנהגות הוא מטעם הפקר בי"ד הפקר, שכך כותב: "יכולין בני-העיר לעשות ביניהם תקנות וגדרות והסכמות, ולקנוס עליהם מדין תורה וכו', ולפי זה עלה בידינו שהקהל יכולים לקנוס בתקנותיהם כפי אשר יראה בעיניהם וכו', שהדבר שהסכימו עליו בני העיר, הרי הוא כאילו קיבלוהו כל אחד על עצמו ונתחייב בו" ולהלן: "אבל כל בי"ד בעירו יכול להפקיע ממון וכש"כ הקהל, ומסיק בזה, מטעם הפקר בי"ד הפקר" יעו"ש.

כל כך גדול כחו של ציבור ושל באי-כחו, עד שהמיעוט נכנע לרוב, ואינו יכול ולהבדל מתוך הציבור. נפסק ביו"ד (סי' רכח, סעיף לא): "קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחים, הולכים אחר הרוב, שאם הרוב מסכימים להתיר מתירין, ומי שלא הסכים בהתרה, לדידיה לא הותר, ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום הקהל" (תשובות הרא"ש כלל ה). ושם (בסעיף ג): "הנשבע שלא לכנס בתקנות הקהל הוי שבועת שוא, ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם". וראה שם, בט"ז (ס"ק מב) שדוקא לענין ממון חלה השבועה, והיסוד לזה דברי המהר"ם מרוטנבורג (סי' קסה) וז"ל: "יצחק אומר עשרה, כי נשבעו להם נשיאי העדה, מכאן פסק אבי העזרי הלכה למעשה, שאם טובי העיר עשו תקנה והחרימו חרם, שחייבים כל בני העיר לשמרו, בין שמעו בין לא שמעו החרם, והגידו להם ואמרו נואש, ולא נכנסו בתקנתם ולא בחרמם, אעפ"י כן חל עליהם החרם ועליהם לשומרו".

והרשב"א (בח"א סי' תשסט): "שאין רשות ביד אדם להסתלק ולפטור עצמו מתקנת הקהל ולומר לא אכנס בתקנות וכיו"ב, לפי שהיחידים משועבדים לרוב, וכמו שכל הקהילות משועבדות לבי"ד הגדול או לנשיא, כך כל יחיד ויחיד משועבר לציבור שבעיר". ורבנו ירוחם (בנתיב יד) מביא גם מתשובות הרשב"א בזה הלשון: "רשאין בני העיר בהסכמה לגזור גזרות על אנשי עירם, והעובר על גזירתם ועל חרמם, הרי הוא מוחרם, ואם שמו בתקנתם עונש ממון, נתחייב בשניהם, בחרם ובעונש ממון, ואם הרוב הסכימו, המיעוט נגרר אחריהם", וכן מביא את דברי הרמב"ן באגרת החרם שלו: "וכן הדין באנשי העיר, שאם הסכימו כולם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו ביניהם שהם רשאים להסיע על קיצתן ולהחרים בדבר וכו', ונמצא העובר על קיצתן מכל אנשי העיר עובר על החרם".

וראה בקצוה"ח (סי' קסג,סק"ד) הכותב: "דבהא דנשיאי העדה, ר"ל דטובי העיר, יש להם כח דחרמם חרם, וה"ה דשבועתם שבועה, ואפילו בעל כרחם של בני העיר". וכן בשו"ת מהר"י קצבי (סימן טז) הכותב: "שמה שנעשה מדעת כל טובי העיר הממונים על עסקי הציבור, הרי הוא כאילו נעשה מדעת כל אנשי העיר". ובב"ח (חו"מ ס"ב) הביא להלכה כראבי"ה, שכתב שאם אחד מבני העיר מוחה בדבר שרוצים ראשי הקהל לעשות , אם רוב הציבור מסכים לגזרתם, יכולין לכפות המיעוט לציית לתקנתם, שהרוב הוא המכריע, למרות רצון המיעוט, ועל המיעוט תמיד להסכים כדין תורה, שאחרי רבים להטות. וראייתו בעיקר, מהא דאמרינן דאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה, שנא' "במארה אתם נארים" - אי איכא גוי כולו, ורובו ככולו. וכן דעת הריב"ש (ס' סב) והמהרשד"ם (יו"ד ס' קיז).

וראה בשבות יעקב (ח"א חיו"ד סי' עד) הכותב: "דכשנתבררו אלו שבעה מדעת הציבור, או עפי רובו ככולו, ונתנו להם כח להוסיף או לגרוע בתקנות כפי שיראה להם, ודאי אין שום מוחה בידיהם מעתה, ויכולין לתקן בכל מילי". וכן מסכם גם ב"נחלת שבעה" (ח"א סי' כא, אות טז) שתקנות ומנהגות שעושין טובי העיר או בעלי תקנות הממונים על כך מפי כל הקהל, ודאי הוי כאילו היה שם דעת כל יחיד ויחיד, מאחר שנתמנו מדעת כל הקהל, וכן הקהל מבטלים דעתייהו לגבייהו". וראה בחת"ס (חו"מ קטז) הדן באריכות בענין רוב בקהל, ומסיק, שגם לר"ת דס"ל דאינם יכולים להסיע על קיצתם אלא כשהסכימו כולם מראש, היינו מדינא, אבל מודה הוא ממנהג שהרוב כופה על היחיד לעשות כמו שהם אומרים. והן המה דברי הרמ"א בשו"ע (חו"מ סי' ב): "וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כבי"ד הגדול" יעו"ש. ובנידון זה של תקנות יכולנו להוסיף כהנה וכהנה, אולם עינינו נשואות רק לעניני המסים. וראה בהרחבה בקונטרס "תיקון העולם" להגאון מהרש"ם ז"ל (סי' תלד, סקי"ח) שהביא חבל פוסקים, שהרוב יכול לכוף את המיעוט בעניני מסים.

עלינו עוד להוסיף ולהעיר בדרך כלל, כי מה שרצו אלו אחרונים להעמיס על הרמב"ם שהבאנו בנוגע לתקנות הקהל, שזה דוקא לשם גדר מלתא ולעשות סייג לתורה, זה מופרך מעיקרא מתוך דברי הרמב"ם עצמו (בפ"א מהל' ממרים ה"ב): "ואחד דברים שעשאום סייג לתורה, ולפי מה שהשעה צריכה והן, הגזירות התקנות והמנהגות". גם בהלכות סנהדרין (פכ"ד ה"ו) שהבאנו, מדגיש הרמב"ם: "לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה". משמע גם תקנות אחרות. וראה בשו"ת הרא"ם (סי נז,ד) שמביא מתוך תשובת הרא"ש, וכן מתשובת רש"י, שדעתם "שהציבור יכול להחרים לכל מה שירצו, אפילו בדברי הרשות דלית בהו מגדר מילתא". (וראה "דרכי נועם" חו"מ ס' לח; "משא מלך" חלק ה משפט א).

על יסוד כל האמור, ברור הדבר שהמוסדות הממשלתיים והעירוניים שנבחרו באופן דמוקרטי, על ידי רוב מובהק של התושבים. הרי הם מהווים גורם מוסמך, ומיופה-כח חוקי ציבורי, ממלכתי ומוניציפלי, להטלת מסים והיטלים שונים ולהם מעמד משפטי הנובע מהיסוד של "הפקר בי"ד הפקר". ובאופן זה, ועדות הכספים של הכנסת והמוסדות המוניציפליים, הם הם בני הסמכא להיות הקובעים המשפטיים לעריכת סוגי המסים ולהטלתם על הציבור כרוב - כמיעוט. אותו הדבר בנוגע לנוהג של הקמת ועדות הערכה ושומא, שמתפקידן להעריך ולשום את הרכוש ויכולתו של האזרח בישראל בנוגע לתשלומי המסים. וראה בחת"ס (חו"מ סיי קטז) שמתוך תחושה חברתית-ציבורית, ראה לנכון, להציע לבחור תשעה אנשים, שלשה שלשה מכל שכבה ציבורית למען יהיו באי כח של כל הציבור לקביעת המסים ולהטלתם, ללא כל אפליה ועיוות הדין. וראה גם בספר "משא חיים" להגאון ר' חיים פאלג'י ז"ל (מערכות: ג,ד,י) המציע דבר דומה "שנמנה ז' ממונים שלשה מצד הגבירים, שלשה מצד העניים, ואחד ממונה מכריע ביניהם.[8]

והנה נוסף לאמור, יכולים לדעתי, לדון בדבר סמכות הטלת מסים וחיובים שונים מתורת שותפות. שכל בני העיר המה כשותפים בכל מה ששייך לענינים השיתופיים של צרכי העיר וחלים עליהם גם הדינים של שותפים. ואותו הדבר כלפי הממשלה מבחינה ארצית, שכל אזרחי הארץ הרי הם כשותפים, והממשלה מהווה גוף הנבחר לנהל את השותפות הישראלית של כל התושבים. [וראה זה פלא, עיקרי ענייני המסים התרכזו במסכת ב"ב בפרק השותפין, וכן בש"ע (חו"מ בהל' "שותפות בקרקע" ס' קסג) משמע שישנו קשר בין שותפות לעניני מסים].

רבים המה המקורות גם להגדרה זו של שותפות בעניני מסים. המרדכי בכתובות (פרק מי שהיה נשוי, הובא ברמ"א חו"מ הל' שותפים ס' קעו,כה) אומר: "ובני העיר בענין צרכי העיר הם כשותפים, ואם אחד מהם תבע לאתר כולן יודעין באותה תביעה, ואינן יכולין לחזור ולטעון". וברמ"א (ס' קמג,ג): "אם היו רגילין תחילה לתת עפ"י הערכה, יכולין לשנות ולתקן עפ"י השבועה, דהוי כשותפין זה עם זה, שיכולין להשביע אחד על חברו בשבועת השותפין" (ב"י בשם הרשב"א, ותורת הדשן ס' שמב). וכן (שם סעיף ו): "הקהל שותפין זה עם זה במסים הקצובים". (בשם תשובות מיימוני ספר קנין סי' א, ותשובת הרשב"א אלף צט).

וזהו היסוד שקבע מהר"ם מרוטנבורג (סי' תתקלב), שאין אדם יכול להשתחרר בשום אופן מתשלום מסים, אפילו שמחלו לו, מטעם דהוו כשותפין, ואין שותף חולק שלא לדעת חברו, כאמור (בב"ק קטז,ע"ב), ואם יפטר זה מחלקו הריהו מעמיס את התשלום הזה על חברו ו"אין רשות לאחד מן הציבור לפרוש מן הציבור ולהתפשר בפני עצמו". ומסיים: "כי כל ישראל ערבים זה לזה". עוד מביא בתשובתו (סי' תתקיח), על דבר ראובן הפורש מן הציבור, שלא לתת לתוך כיס של צדקה, ושלא לתת עמהם מס וכו', אם נהגו לתת יחד, אינו יכול להפרד מהם, דקיי"ל בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קטז,ע"ב) דשותף אינו חולק שלא לדעת חברו, וכה"ג נמי משמע בהמקבל (ב"מ קה,ע"א).

וכן הובא במרדכי שם (ב"ק קטז הנ"ל) שיטת רבנו שמחה, שלא שייך מחילה ממסים, לפי בקשת חייב המס, הואיל שיש לו דין שותפין בפרעון המס, ואין שותף חולק שלא לדעת חברו. ובתורת הדשן (ס' שמג) כתוב מפורש: "יראה דבני העיר ואנשי הקהל המצורפים יחד בנתינת המסים, יש להן כל דין שותפין, והכי מוכח במרדכי ובאשר"י פרק הגוזל בתרא, משום רבנו שמחה, דמדמינן לדין שותף, ובענין השותפין תנן פ' כל הנשבעים וכו', ולכן יכול כל אחד להשביע את חברו בטענת שמא". וראה בים של שלמה (ב"ק פ"י סי' מה) וז"ל: "והיכא שרגילים בני המדינה והקהילה ליתן מס ביחד, הרי הן כשותפין, ואינן יכולים לחלוק מהן".

וראה ב"בית אברהם" (מאמר המלך, קונטרס ד) באריכות, ומסיק: "כללא בדבר, שבאם השר מחל לאחד מבני העיר אחר שנתפשרו בסכום המסים, לא יכולים לפטור בן אדם, מכיון שהוקצב סכום קצוב ובני העיר שותפים, אי אפשר שאחד יפטר מזה, מפני שכל בני-העיר הוי שותפים, ואין שותף יכול להוציא עצמו מן הכלל". וראה בנודע ביהודה (תנינא, חו"מ סי' מ) וז"ל: "ועל דבר גוף הדבר בעסק המס, בודאי שבעניני המסים הולכין אחר המנהג, וכל מדינה ומדינה משתנית במנהג המס, והמנהג הזה עיקר הלכה, אך אם אין מנהג, פשוט שדין תורה שהם שותפים, ויכולים להישבע זה לזה שבועת השותפים". וראה בשו"ת מהר"ם שיק (חו"מ סי' יט) שכותב בתוך דבריו: "והנה כל ציבור וציבור במקהלות בית ישראל הם כשותפים, ויש לכל אחד ואחד זכות ורשות לכל עניני הציבור כמו שאר שותפים, אבל כדי שלא להיות הדבר, כקדירה דבי שותפי, ויהיה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן וכו', ולזאת המנהג וכו', לבחור להם טובי העיר ולהם מסרו זכות שלהם, כדי לעשות כל הדברים ...".

[כדאי להעיר ולהוסיף, שיש מפרשים שהמילה ארנונא פירושה שותפות, לפי הכתוב: "כי ארנון גבול מואב, בין מואב ובין האמורי" (במדבר כא,יג), היינו שארנון גבול משותף, ראה "הערוך" (ערך ארנון) ועי' ר"ח ומאירי (פסחים ו,ע"א). ועי' רי"ט אלגאזי (הלכות חלה, אות יו"ד) שפירש כן גם בדברי הרמב"ם, והיא שותפות שיש למלך בבהמות ובתבואה של בני המדינה (עי' ר"ן נדרים סב,ע"ב בלשון שני) וראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך ארנונא. והיינו, שהמלך והעם ביחד שותפים במסים למען הוצאות המדינה, והמס הזה נקרא בשם זה].

סיכום הדברים: משלשה טעמים יש סמכות להטלת מסים לסוגיהם: א) דינא דמלכותא; ב) תקנות ומנהגות על יסוד של הפקר בית דין הפקר; ג) מכח שותפות.

לפי דברי הר"ן עולה שאין המושג של "דינא דמלכותא דינא" חל על מלכות ישראל, מתוך שבעצם טבעה היא דמוקרטית, ולא מושלת בכפיה בשררה ובחוזק יד, עכ"פ מתוך תקנות הציבור אשר כחם יפה כמו בית דין לענין זה והפקר בית דין הפקר, יש יסוד תורני חוקי לחוקים המאושרים ע"י הכנסת . וכן על יסוד שותפות הדדית לזכויות וחובות גם יחד, יש תוקף לתקנותיהם. ואותו הדבר בנוגע לסמכות העיריות והמוסדות המוניציפליים השונים. ולואי שכך נעריך את מערכת המסים, ואת חובותינו כלפי המדינה והמוסדות המוניציפליים כל הימים. ויתכן שלזה נתכוון הר"ן ז"ל - שרוח מלכות ישראל נוססה בו - באמרו שלא כמלך עכו"ם, מלך ומלכות ישראל, ולא כממשלות גוים ידועות, ממשלת ישראל. מלך גוי סמכותו נובעת מכך שהארץ שלו, והוא השליט עליה, ועל כן שייך בו היסוד של "דינא דמלכותא דינא", לפי המושג שהגדרנו לעיל. אבל בארץ ישראל, הלא כולנו שותפים בה, וגם למלך יש רק חלק בתור שותף גרידא, ולא בתור בעלות שלו, ולכן גם המסים, החובות וההיטלים הנועדים לכיסוי הוצאות המדינה המשותפת לכל אזרחיה, צריכים להיות מושתתים על יסוד זה של שותפות. וזהו מה שמדגיש הר"ן בדבריו הקדושים: "לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה" ודברי שפתיו ברור מללו, והבן.

בדברנו על סמכות להטלת מסים לסוגיהם ע"י הממשלה והנהלות העיריות וכו', יש לעמוד על נקודה חשובה, בחלוקת נטל המס, שתהיה הולמת את יכולת משלמי המסים מצד אחד, ושתהיה חלוקה צודקת של הטלת המסים, בין השכבות והסקטורים השונים. ובזה צריכים לנהוג זהירות שלא למתוח את החבל יותר מדאי, ולא להטיל עומס שאין בידי התושבים לשאתו, כמו שמתבטא הריטב"א (הביאו הב"י ביו"ד סי' רמט) לענין צדקה: "כל אחד לפי כחו, ולפום גמלא שיחנא". וגם יש לעמוד על כך, שלא לקפח ולעוול חלק ציבור אחד על משנהו, לא לעשות הפליות בין משלמי המסים, אלא כל אחד ישלם כפי המגיע, בהתאם לרווחיו, למעמדו, פרנסתו וכלכלתו. אם יסודות תשלומי המס לא יקבעו לפי קו-מנחה זה, הרי זה יהיה עוול מצד אחד, וגם יהיה חשש של גזל, אם לוקחים מסים שלא כפי הערך המגיע, מצד שני.

יפה הגדיר זאת ב"דרכי נועם" לר' מרדכי הלוי הספרדי (חו"מ ס' נה), שאם מקבלים מסים ממי שאינו חייב, וכן יותר ממה שהוא חייב, הרי זה גזל וכן מי שמשתמט מתשלום מסים שהוא חייב ומתעלם מהם, זה ג"כ גזל יעו"ש. יסוד הדברים ברמב"ם (הל' גזילה פ"ה ה"ד) הקובע: "כללו של דבר, כל דין שיחקוק אותו המלך לכל, ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו, אינו גזל, וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל, אלא חמס את זה, הרי זה גזל". בזה קובע הרמב"ם שהפליה בין משלמי המסים יש בזה משום גזל, ושם עוד (בהלכה יא) מדבר על מס בתור דבר קבוע וקצוב ז"א: לפי המגיע ולפי היכולת של משלם המס, אבל בלי קצבה ומסגרת ידועה, הרי זה שוב גזל. ויסוד הדבר בגמרא (נדרים כח,ע"א) "במוכס שאין לו קצבה".

לפיכך, עמדו גדולי הראשונים והאחרונים על כך, שאם כי "מנהג מבטל הלכה", וישנה סמכות מלאה לנבחרים להטלת מסים, כאמור, בכל זאת צריכה להיות הערכת המסים והטלתם קרובות לדין תורה. ודעת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג. הרי"ף ומהרי"א שהובאה בשו"ע (חו"מ סי' ב) שאין כח ביד טובי העיר אלא רק להכריח במה שהוא מנהג מקדם אבל אינם רשאים לשנות דבר דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי. (וראה נודע ביהודה מהדורה קמא חו"מ סי' כ). והמרדכי פ"ק דב"ב כתב בשם הר"א כץ על ענין המס, דמנהג מבטל הלכה וכו', וז"ל: "מ"מ ראוי ונכון לדקדק היטב, אם נוכל להשוות כל המנהגים לדין תורה, ואף אם לא לגמרי, מ"מ עדיף טפי שנמצא סעד וסמך מדברי חכמים ולאוקמינהו בטעם ובסברא". וראה בספר "משא מלך" לרבי יוסף בן עזרא ז"ל, אחרי שאסף וקיבץ כל דיני מסים בשבעה חלקים, כתב בחלק נעילת שערים: "העיקר בדיני המסים אשר קדם לנו זכרוננו, הוא המנהג, ומטעם זה, כל ציבור וציבור מתקנים הסכמות וסייגים בכל עת ובכל זמן, כפי מה שמסכימים לתועלת אותו הזמן, אף צריך שהמנהג שיעשוהו יהיה קרוב לדין וכו'". וראה ב"נחלת שבעה" (סימן כז, אות יג) שיש לחלק בדין תורה לחוד והלכה לחוד. וי"ל דין תורה, ר"ל דין פשוט, שיש לו ראיה מן התורה והלכה היינו מה שלא נתפרש מקורו בתורה רק שחכמינו ז"ל, עשו וקבעו לפי אומד דעתם, כגון: "כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר, י"ב חודש", שגם ההלכה אין לה עיקר מן התורה, ולכן יכולים לתקן את זה נגד הלכה וכו'. מפני שהיא הלכה היא באומד הדעת.

משום כך, התפקיד המוטל על ועדות הכספים, וועדות ההערכה והשומא הוא תפקיד אחראי ורציני בהערכת המסים והטלתם על הציבור, שלא יכשלו בספק גזל ועשיית עוול. והעיקר היעודי שצריך לשמש לקו בתפקידם, שצריך להיות מס פרוגרסיבי, ישר וצודק בהערכה אובייקטיבית לפי היכולת ובהערכה ישרה של כל האזרחים בהתאם למצבם החומרי, ובהתאם להיקף עסקיהם, ריווחיהם, עבודתם ותוצרתם. או אז, יהיו מעשיהם קרובים לדין תורה, נקיים מכל עוול, עושק וחשש גזילה. ולפיכך צריכים נבחרי הציבור העוסקים בכך להיות נאמנים וישרים, בכדי שלא לקפח ולא לכפות. כמו שכותב הרב שמואל די מודינא בתשובה (סי' תנג): "מכאן יש ללמוד כמה אדם צריך להזהר בנכסי הרבים ולהועיל אותם בכל האפשר ולהיות נקי מה' ומישראל, ויזהר שלא יטה ימין ושמאל מדרך הישרה, ולא ישא פנים לשום אדם". וכדברי הגאון ז"ל (על גמרא סנהדרין כה,ע"ב): ואלו הפסולין, הרועין והגבאין והמוכסין, והני מוכסין המעריכין נושאים פנים למקצתן ומקילין, ולאחרים מכבידים יותר מן הראוי, נקרא גזלנים. ודעת הרא"ש בפסקיו הובא בב"י (חו"מ סי' לד), וברמ"א שם: "הילכך צריכים ליזהר ראשי הקהל דמשימים מס מאומד הדעת על כל אחד ואחד, שלא יכבידו לשונא, כדי שלא יפסלו לעדות ולשבועה". וראה בתשובות מהרשד"ם (סי' תמב): "למדנו מכאן שמי שפוטר עצמו ומכביד על חבירו בענין המסים, הרי גזלן ופסול לעדות".

עתה ניגש לברר את השיטות בחלוקת נטל המסים. המקור הוא בגמרא ב"ב (ז,ע"ב): "בעא מיניה רבי אלעזר מר' יוחנן, כשהן גובין לפי נפשות גובין, או דלמא לפי שבח ממון גובין". [ופירש רבנו גרשום: לפי שבח ממון - מי שהוא עשיר נותן יותר, או לפי נפשות שבעיר שכולן בשוה]. א"ל, לפי ממון גובין, ואלעזר בני קבע בה מסמרות. [וברש"י ד"ה קבע: הזהר לדון כן, ולא תזוז ממנה]. איכא דאמרי, בעא מיניה ר"א מר' יוחנן, כשהן גובין לפי קירוב בתים הן גובין, או דילמא לפי ממון גובין, אמר ליה, לפי קירוב בתים הן גובין, ואלעזר בני קבע בה מסמרות".

ומצינו בזה ארבע שיטות:

א) שיטת הר"י הלוי מיגאש, מובאת ברא"ש ובנמוקי יוסף שם, לפיה אין הבדל בין הלישנא קמא ללישנא בתרא, אלא שהלישנא בתרא באה להוסיף על הלישנא קמא. ששבח ממון גובין אותו כפי קירוב בתים, ושני בתים שיש בהם ממון בשווה, והאחד קרוב לחומה ואחד רחוק - הקרוב נותן יותר מן הרחוק, ונותנים עניים קרובים יותר מעניים רחוקים מהחומה, וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים. אבל עשירים רחוקים נותנים יותר מעניים קרובים. ואם יש בית קרוב לחומה ואין בו ממון ואחד רחוק ויש בו ממון, אין גובים מהקרוב כלום, כיון שאין לו על מה לחוש. וכן היא דעת הרשב"א בתשובותיו (אלף צא ודעת הראב"ד, מובא בשטמ"ק בב"ב שם).

ב) שיטת הרמב"ם (בהל' שכנים פ"ו ה"ד) האומר: "גובין מאנשי העיר לבנות החומה, גובין לפי קריבת הבתים מן החומה כל הקרוב לחומה נותן יותר". לפי זה סובר הרמב"ם שהלישנא בתרא בגמרא, חולקת על הלישנא קמא, ולפיה, לא מחשבין לפי ממון, רק לפי קירוב בתים לחומה, וכל הקרוב יותר לחומה, זקוק לשמירה יותר, ומשלם יותר, וכפי דעת הרב המגיד בפירושו שם יעו"ש.

ג) שיטת הרמ"ה (שם) שיצא לדון בדבר חדש, ומפרש פירוש לגמרי אחר מרש"י ושאר הראשונים, ואומר: "שאין הטעם של קירוב בתים, מפני שהבית הקרוב לחומה, נזקו מצוי יותר, אלא מפני שהבתים החיצוניים הם שגורמים להיקף המרובה של החומה, שלפי מרחק הקו מן הטבור יתרבה חקו הסובב אותו, ולפיכך אין חושבים לפי ממון כלל, אלא לפי קירובם לחומה וריחוקם מהטבור. ומקודם מעריכים את כל הבתים לפי מידתם, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ונותן כל אחד לפי חלקו, ואחר כך שמים לפי הקירוב והריחוק". הרמ"ה מאריך מאד בפרטי חשבונות ובמדידות בתשבורת לפי מקרים שונים של צורת העיר, יעו"ש, וראה בספר "חזון איש" (בבא בתרא ד,ז) שמוסר לנו חשבונות מפורטים בתשבורת לפי שיטת הרמ"ה יעו"ש.

ד) שיטת רבנו חננאל האומרת, שהולכים תמיד בשומא לפי ממון, ולא בשום שומא אחרת. אשר למודד, "לפי נפשות", ישנו הכלל של התוס' והרא"ש (בב"ב שם) דכל מילתא דלית בה סכנת נפשות, לא אזלינן אלא בתר ממון, וכל שיש בה סכנת נפשות אזלינן בתר נפשות, וכן כותב המרדכי פ"ק דב"ב שם (סי' תעד ותעט).

יוצא, שבדרך כלל נתקבלה הדעה אמנם, שההיטל הוא לפי ממון, אלא שבכל זאת, ישנם מצבים שונים, אשר מחייבים גם חישוב אחר, או לפי נפשות במקום שיש סכנת נפשות, ואז כל נפש ונפש חייבת להשתתף בהוצאות, או לפי קירוב בתים, - לפי שני הפירושים הנזכרים או בצורה אחרת, ואי-אפשר לקבוע מסמרות. בפרט אם מערכת המסים מרוכזת ע"י מנהלה מיוחדת וצריכים איפוא למצא את הדרך לקביעת ההגדרה הנכונה, שתביא בחשבון את שני דרכי החישוב גם יחד מתוך נקודת-ההשקפה האמורה, שלא יעשה כאן עוול וקיפוח בתשלום המסים. מתוך גישה זו, מצאו גדולי הראשונים והאחרונים לקיים את שניהם, ולגבות את המסים לפי ההגדרה הממוזגת, גם לפי ממון וגם לפי נפשות, ז"א: חציה לפי ממון וחציה לפי נפשות. ולהלן נצביע על הרבה חיובים ומקרים כאלה.

מקור למוצא האמור, משמשת סוגית הגמרא בב"ק (קטז,ע"ב): "ת"ר, שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה, מחשבין לפי ממון, ואין מחשבין לפי נפשות, ואם שכרו תייר ההולך לפניהם מחשבין אף לפי נפשות". (וכן הוא בתוספתא בב"מ פ"ז). רש"י בד"ה אף מפרש, שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא. ויסוד הדברים מבואר בתשובות הרשב"א (אלף צא) הקובע כלל זה: "כי מה שנחלקו בהוצאות שמוציאין להגן עליהם בערב חגם, הריני אומר, שהדין נותן שיפרע לפי ממון ולפי נפשות, - שאותו היום מסתכנין הנפשות והממון, והכל לפי השעה והמקומות" יעו"ש. וראה בס' "כנסת יחזקאל" (חו"מ סי' פד).

איברא, דבירושלמי (ב"מ פ"ו ה"ד) אין הגירסא בסוגיא זו "אף לפי נפשות", וכך איתא שם: "שיירא שנפל עליה גייס, מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות, שלחו לפניהם תריי (תייר) מחשבין לפי נפשות". יתכן שיש ניגודי דעות בזה בין הירושלמי והבבלי, דהירושלמי מגדיר באופן חותך, דבמקום שיש סכנת נפשות ממש הולכין רק לפי נפשות, והבבלי בסוגיא שלנו סובר שאף לפי נפשות ז"א: שגם לפי ממון וגם לפי נפשות, וצריך עיון בזה.

נביא בזה כמה דוגמאות בקביעת סוגי התשלומים, לפי ממון או נפשות, או שניהם ביחד:

א) ברמ"א חו"מ (סי' קסג,ס"ג) איתא: "וכל מה שמעלילין עובדי כוכבים על ישראל אפילו שמדות ואפילו מענין אותם ביסורין, יש אומרים דגובים לפי הממון של ישראל (הרא"ש), ויש חולקין וסבירא להו דכל שיש בו סכנת נפשות. ואפילו רק ציוו שלא למכור לחם ליהודים, או אסרו השחיטה וכדומה, גובים לפי נפשות".

ב) תרומת הדשן (סי' שמה) כותב, דעכו"ם הבאים על עיר להרוג, הוי על עסקי נפשות, וגובין מכל אדם, הן איש הן אשה הן טף. וכן בכל דבר שגובין לפי נפשות, אבל אם באו על עיר שיהיה להם למס עובד, אעפ"י שידוע שבני העיר לא יעשו ויעמדו על נפשות, וע"י כך יבואו לידי סכנת נפשות, איקרי עסקי ממון. יעו"ש שהאריך בזה.

ג) שמירה: בתשובות מהר"ם ב"ר ברוך מרוטנבורג (סי' קד) (הובא במרדכי פ"ק דב"ב, וברמ"א חו"מ קסג, סעיף ג) נקבע, דאם מתחילה היו שומרי העיר, שומרים לפי גולגולת, אם דל ואם עשיר, ואח"כ התפשרו עם המושל לתת קיצבה לשנה, גובין לפי ממון, אעפ"י שמתחילה הוצרכו לשמור בשוה.

ד) החזקת הוצאות המלך: בספר "שמש צדקה" (חו"מ סימן ה) כותב, שבהוצאות המלך לצורך מלחמותיו גובין לפי ממון ולא לפי נפשות. וראה בנודע ביהודה (תנינא, חו"מ סי' כב) שגובין חציה לפי ממון וחציה לפי נפשות, וראה מהרימ"ט (סי' ד).

ה) החזקת אנשים בבתי הסוהר: בתשובות מהר"ם מרוטנבורג (סי' קד) אומר, שלהחזיק בתי-אכילה לשבויים יהודים ותפוסים בבתי הסוהר, נותנים לפי נפשות.

ו) החזקת אספקת המים: בשו"ת צמח צדק (סימן לד) דן על אספקת המים אם גובים לפי ממון או לפי נפשות. ההגיון מחייב לכאורה, שזה ענין לנפשות, שהרי זה מיצרך חיוני ביותר לכל נפש ונפש, ויש לדמות זה למה שמביא הרמ"א (בחו"מ סי' קסג, סעיף ג) שאם ציוו שלא למכור לחם ליהודים או אסרו את השחיטה, שגובין לפי נפשות. ובאמת אומר הוא, שאם מתחילים לחפור בארות מים גובין לפי נפשות, אבל אם יש כבר מים, רק ממשיכים בצינורות, שיהיו יותר מים - גובין לפי ממון. ולבסוף מסיק, שיתכן שיש לגבות קצת גם לפי הבתים, מבחינת תועלת הצלת הבתים משריפה, לכן יש לגבות שלשה חלקים לפי הממון וחלק רביעי לפי הבתים, יעו"ש.

ז) מס דירות: לפי דברי הנוב"י בתשובותיו (מהדו"ק חו"מ סי' כב) משמע דמס הדירות גובין לפי נפשות.

ח) צדקה: נפסק ביו"ד (סי' רז, סעיף ה) שעיקר חיובה הוא לפי הממון.

ט) החזקת בתי-דין: על דבר החזקת בתי הדין, אם גובין המס לפי ממון או נפשות, בספר "בית דינו של שלמה" להגאון רפאל לאניידו ז"ל (קונשטנטינא תקלז) דן בענין זה בהרחבה, ומסיק שהוא לפי ממון ולא לפי נפשות, יעו"ש.

י) מס הבשר (ג'אבילה): בנס נעין זה, שהיה נהוג בתפוצות הגולה וגם בארצנו בימי המנדט, וכן עכשיו עם תשלומי השחיטה ושרות בית המטבחיים, נתגלעו חילוקי דעות, על עצם המס ועל סיווגו. הדבר מובא בהרחבה בס' "משא חיים", להגאון פלאג'י. במקומו באיזמיר רצו לבטל את שיטת עריכת המסים, לפי ההערכה המקובלת ולהטיל מס על הבשר. ז"א: לעבור מחישוב מס לפי ממון ורכוש של התושבים, לקבלת מס מהבשר שזה יצא לפי נפשות, היות שבבשר משתמשים גם השכבות העניות, ואולי עוד במכסה יותר גדולה לפי מספר נפשותיהם המרובות, כ"י, וזה יהיה עומס גדול יותר מדאי על השכבות הללו. הדיון שם ארוך מאד, והגיעו הדברים גם לפני הבי"ד בירושלים והוזכר נימוק שאין לקפח את העניים, בהיות - "כי לפעמים יפרע העני יותר מהעשיר, שאם יהיה לעני או לבינוני נפשות רבות, יקח בשר יותר מהעשיר, ויפרע יותר ממנו". ומוסיף "שכל הימים היו מוחין כשהיו מוסיפים הג'אבילה, והיו אומרים שהוא גזל מהעניים". ויצא הפסק, כי אין בידיהם לשנות, ונשאר המנהג הקודם לפי הערכה, כלומר לפי ממון.

מכאן איפא שנתקבלה הדעה שמס הבשר במהותו הוא לפי נפשות. וכן דעת החת"ס (חו"מ סי' קיז) שמתוך שאלה דומה, שהנהיגו זה חמש שנים, להעריך את כל אחד הערכתו הרגילה, ועכשיו התעוררה התנגדות מצד חלק גדול ואף רובו של הקהל, לעבור למס הבשר, והמעמד הבינוני והעניים צועקים חמס ומתנגדים בהחלט להנהיג שוב את מס הבשר שזה יהיה להם לעומס כספי כבד לבלתי נשוא. ופסק החת"ס, שאין לכפות על אלה המסרבים והמערערים, ולהנהיג שוב את הטלת המס על הבשר, ותשאר איפא הערכת המסים לפי ממון. אולם שונה היא בזה דעתו של הגאון ר' משה טייטלבוים ז"ל בספרו "השיב משה" (חו"מ סימן צד). הוא אומר שאין מס הבשר זה לגמרי לפי נפשות, שהרי צרכי הקהילה משתלמין גם מהכנסות אחרות הזורמות על ידי האמידים, א"כ, הרי זה בעיקר חציה לפי ממון וחציה לפי נפשות. ועוד, שהרי העשיר משתמש בבשר לאכילה יותר מהעני, ובאים אצלו קרובים, מכרים, ידידים ואורחים רבים, שמארחים אותם ללא כל תשלום, גם מאכיל את בני ביתו יותר בהרחבה מאיש מסכן, אם כן הוצאותיו על מס הג'אבילה יותר מרובות משל המעמד הבינוני והעניים. וממילא יוצא שזהו לפי חישוב של חציה לפי ממון וחציה לפי נפשות, יעו"ש באריכות.

לענין צרכי קדושה ודת, ישנן דעות שונות. הדעת נותנת אמנם, שהתשלום להחזקתם יהיה לפי נפשות, שהרי זה חובת הגוף ואקרקפתא דגברא מנח. ואמנם, כך משמע מדברי הגהות מיימוניות (בפי"א מהל' תפלה ה"א), לענין עיר שאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים, שכופין אותו להשאר או להשכיר אחר במקומו, וכתב שם, ואם ילך עוד אחד מן הקהל, אלו ב' היוצאים ישכירו אחר במקומן בשותפות, ושניהם יתנו בשווה אפילו אחד עני ואחד עשיר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, כיון דכל אחד חייב להשלים המנין, עני כמו עשיר. וכן הסיק המג"א (או"ח סי' נה,סקטז). לעומת זאת שם בסעיף כא, שמשלם חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות. וכך נראה דעת המהרש"ל בים של שלמה (ב"ק פ"י סי' מב) האומר, שלצורך מצוה ותורה מחשבים לפי גולגולת, שמצוה ותורה שוה לכל בין המרבה ובין הממעיט.

אכן דעת המהר"ם פדואה בתשובותיו (סי' מב, הובא בבאר היטב או"ח ריש ס' קנ) שלבנין בית-הכנסת גובין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות. ובמרדכי (פ"ק דב"ב סימנים תעח-תעט) משמע שבענין קדושה מחשבין לפי ממון, עשיר לפי עושרו, ויחלץ עני לפי עוניו. ולפי הכלל הנ"ל, דכל דבר שתלוי בממון ולא בסכנת נפשות אין מחשבין אלא לפי ממון.

שכר החזן גובין לפי ממון (חו"מ סי' קסג סעיף ג בסופו). ובאו"ח (סי' נג סעיף כג) אומר הרמ"א, שחציו לפי ממון וחציו לפי נפשות, וראה שם ב"מחצית השקל", שמבאר את דברי הרמ"א הנראים כסותרים. ובפתחי תשובה (חו"מ קסג, סקכ"ב) שה"ה שנוהגין לגבות שכירות של הרב והחזן והשמש, חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות. וראה בנחלת שבעה (ח"א סי' כז) שבענין הש"ץ גובין שני שלישים לפי נפשות ושליש אחד לפי ממון. וראה בחת"ס (חו"מ סי' קנט) בענין הוצאות בית הכנסת הפוסק, ששליש לפי נפשות שליש לפי המקומות, ושליש לפי ממון. ז"א: הערכת ממון נפשות וקירוב בתים ביחד. ולענין קנין מקום לקברות ולעשיות חומה סביב דלתיים ובריח יגבה חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות. כן דעת בעל "זכרון יוסף" בתשובותיו (חו"מ סי' ט) וראה עיקרי הד"ט חיו"ד (ס' לה אות מ). ובפ"ת (חו"מ סי' קסג,סק"ז) מביא בשם הצ"צ, שבית חתונות ומקוה טהרה גובין לפי ממון. (וראה בתשובות מהר"ם מלובלין סימן קכ).

בסיכום הדברים, כותב בספר "נחלת שבעה" (בסימן הנ"ל), שנהגו לגבות דבר שבקדושה, בפרט שכירות ובנין בית הכנסת, חצי לפי ממון וחצי לפי מספר הנפשות. ומוסיף, שמאחר שהוא מנהג של ישראל, וכתבו כן האחרונים, אין לך מנהג ותיקין וד"ת גדול מזה, שיש לגבות לכל דבר שבקדושה, חצי לפי ממון וחצי לפי ראש הבית, ויש לפסוק ככה, יעו"ש.

וכדאי להצביע על דברי "המדרש והמעשה", להרב הגאון מקאליש (פ' פקודי), שאפילו לאומר שמשלמים לעניני קדושה לפי נפשות, אין זה אלא בעיקר המצוה שהיא מוטלת על דל כעשיר, אבל לגבי חלק ההידור של אותה מצוה, ודאי שגובין לפי ממון שחובת ההידור בכיסא תליא, ו"כבד ה' מהונך" (משלי ג,ח). וכך הוא להדיא ברמ"א באו"ח (סי' תרנח סעיף ט): "גובין מעות אתרוג לפי ממון, דהידור מצוה מונח טפי על עשירים מעל עניים". [דרך אגב, כדאי להזכיר את הרמז שמביא שם מן התורה בנוגע לתשלום לפי נפשות: מחצית השקל, המוטלת על כל נפש מישראל, כל עיקרו היה "שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" ע"כ השוו בו כעשיר כרש, והדל לא ימעיט].

יסוד דבר זה, בתשובות הרשב"א (ח"ה סי' טו) שנשאל לגבי ש"ץ ושמש הכנסת, אם שוכרים אותם לפי ממון או לפי נפשות, והשיב: "מסתברא, שורת הדין אם יקוב הדין את ההר, לפי נפשות הם גובים, דאין אלו באין על עסקי ממון אלא לחובת הגוף וכו', ומ"מ צדדים יש, כגון: אם נמצא ש"ץ אחד ראוי בפחות וש"ץ אחר ביותר לנעימות קולו, בזה יראה כי הולך לפי ממון, וכענין שאמרו (בב"ק ט,ע"ב) להידור מצוה עד שליש, וזה הענין הוא לפי מה שהוא האדם בעושר, דכתיב 'כבד את ה' מהונך" וכו''. וראה בספר "ציץ אליעזר" (לידידי הרא"י וולדנברג ח"ב סימן כב בסופו) הרוצה ליישב בזה את הסתירה בדברי הרשב"א בענין הש"ץ, שבסימן שפא השיב דלפי ממון ובח"ה הנ"ל אומר לפי נפשות. ותירץ, דכאן מדברים בש"ץ חשוב ששוכרים אותו בנעימות קולו להידור מצוה, ואז הולכים לפי ממון, יעו"ש. וראה עוד בחת"ס (חו"מ ס' קסז).

יסוד נוסף לסברא יש למצוא בדברי רבינו ירוחם בספר מישרים (ח"ג נתיב כט) בשם תשובות רב האי (מובא בב"י או"ח סי' נג) על ענין תשלום הש"ץ אם לפי ממון או לפי נפשות, והעלה, שבאמת לפי שורת הדין והשכל היה צריך להיות לפי נפשות בשווה, כגון מחצית השקל וכו', כי התפילה לפי שהיא כנגד תמידין ומוספין ושאר קרבנות ציבור, וכל אלה אינן באים מן הנדבה אלא ממחצית השקל, כמו שיתבאר במס' שקלים, נתחייב בזה, כי שכר החזן שהתפילה נגמרת בשביל מי שאינו יודע להתפלל וכו', כל זה יש לו להיות לפי נפשות בשווה. אבל לפי ששכר החזן בזמננו, זה אינו בשביל חובת התפילה הצריכה בלבד, אלא שרובו שיתעסק בהם, בהספדות ובקרובות דחופות, ובמועדים וכיוצא בו מתפארת ההמון, ועוד, כי בתפילות המחוייבות לא די להם בחזן שאין קולו ערב, אלא מוסיפין בשכר החזן כשמוצאין אותו יודע נגן בנעימות וכו', ומה שמוסיפין על זה השיעור משכר חזן, צריך לחלקו לפי ממון, כמו שאר עולי הקהל כי תפארת ונדיבות בכגון אלו הדברים שאינם הכרחיים, הם הולכים אחר הממון. וראה בחת"ס (חלק ששי סי' לב) שהעמיס סברא זו גם בנוגע לבנין בית כנסת, יעו"ש. וראה עוד ב"משא חיים" (מסים וארנוניות מערכת ח).

בענין החזקת הוצאות החינוך היתה ג"כ הדעת נוטה לכאורה, שזהו לפי נפשות, שהרי הכל חייבין בחינוך בניהם, אולם דעת הרמ"א בחו"מ (סי' קסג סוף סעיף ג) דבמקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות, שאין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם, גובין לפי ממון.

שאלת החישוב בתשלום המסים אם לפי ממון או נפשות, גוררת אחריה בעיה מיוחדת שגם היא שורשה בהלכה. שאלת חלקו של משלם המס בדעה ובהשפעה בתוככי הקהל והציבור לענין הוצאת כספי המסים. יתכן, שאדם הנושא בעול הקהילה והציבור בתשלומים להחזקת עניני הציבור במידה גדולה, לפי מעמדו הכלכלי ורכושו, יש לו זכויות יתר וקולו יותר בעל-משקל ועדיף מאדם אחר, שלא משלם כפי המידה שלו. לפי זה תיקטן השפעתו של הבלתי-אמיד והעני, מלחוות דעה בעניני הציבור והקהל, ומשלמי המסים לפי ממון, יהיו ידיהם תמיד על העליונה.

על מדוכה זו ישבו כמה מגדולי הראשונים והאחרונים, כדי למצוא מוצא ופתרון גם לבעיה זו. יסוד הדבר בתשובת הרא"ש (כלל ז תשובה ג) וז"ל: "עוד ילמדנו, קהל שמטילין חרם, אם גם זה תלוי ברוב, אם המועטין יכולים למחות, ואם נלך בתר הרוב אפילו הוא בדבר ממון והעשירים הם המועטים. תשובה: קהל שמטילין חרם, אם הוא על עסקי ממון הולכין אחר רוב הממון, כההיא (בב"ק קטז,ע"ב) דשיירא המהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה, מחשבין לפי ממון, הכא נמי, כיון שהחרם הוא לצורך ממון, הולכין אחר רוב ממון, ולא יתכן שרוב נפשות הנותנים מיעוט המס, יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם". יוצא לנו מדברי הרא"ש כפשוטם, שגם בזכות דעה בקהל ובציבור, הולכין אחר הממון. ז"א: שהעשיר הנותן ממון-יתר, יש לו זכות דעה יתירה בקהל, וכך הבין הרמ"א שמביא את דבריו (בחו"מ סי' קסג, סעיף ג).

אולם המשנה למלך (בפי"ב הי"א מהל' גזילה ואבדה) תמה על הרא"ש: איך יתכן, שכל הציבור יהיו כפופים לשני עשירים שפורעים רוב ממון? ובשו"ת מהרימ"ט (ח"א סי' סט) רוצה לומר, שאין כוונת הרא"ש שיש ללכת אחרי רוב ממון ממש, שאם היו שנים בקהל שפורעים יותר מכל הקהל הולכין אחריהם, חלילה, דלעולם בתר רובא אזלינן, ובא רק למעט אותם שאינם פורעים, או שהם פורעים כסף גולגלתא, ואינם פורעים המס לפי הממון, אלה אינם מכלל הרוב, משום דלא שייכי ביה, אבל אותם שפורעים מס, כולן שווין, העשיר בעושרו, והעני בעוניו וכו'. והמשנה למלך מסתפק בפירושו זה של המהרי"ט, באומרו שלא משמע כן בדברי הרא"ש, ונשאר בצ"ע. והסמ"ע (בחו"מ סי' קסג ס"ק יג), מעיר על דבר הרמ"א שהביא את תשובת הרא"ש הנ"ל "שלא סתם לכתוב בהאי לישנא", ואומר: דלא כתב הרא"ש שהולכין אחר רוב הממון, אלא לענין שאין רוב הקהל האחרים יכולין לגזור סתם שלא מדעתם, אבל לא כתב שהעשירים המועטין נחשבין כרוב לגזור חרם על רוב הקהל, ומוסיף: "וגם יש לומר דס"ל, דחשובין כמחצה על מחצה, וצריכים להתפשר יחד בענינים כאלה" ומסיים בצ"ע.

ושם (בסקי"ד) עומד הסמ"ע על דברי הרמ"א, שרוצה להעמיס שיטה זו בדברי התרומת הדשן (ס' שמד) בדבר חמשה אנשים בעיר אחת ומהם ב' אחין תקיפין ועשירים ורוצים שהם יבררו שנים שיש שייכות להם, שהדין עמהם, וסובר, שאין הכוונה כך בדברי המהרא"י יעו"ש. ובעיקר הדבר, הרי קשה למפרשים להבין את דברי הרא"ש כפשוטם, ללכת אחר חישוב הממון, גם לענין זכות הדעה וההכרעה. ואמנם דעת מהר"ם מרוטנבורג המובאת במרדכי (פ"ק דב"ב ס' תפב בהגה; בהגהות מיימוניות, רמב"ם פי"א מהל' תפילה אות ב) שונה בנידון זה, באומרו שיש להושיב כל הקהל שנותנים מס לחוות דעה לצורך העיר ותקנות הקהל, וכל צרכי הקהל יעשו על פיהם. הרי דעתו שיש לכל חברי הקהל משלמי המס, זכות דעה שווה בעניני הציבור.

לשם בירור בהיר יותר מן הראוי לציין שתי תשובות של ה"צמח צדק" (סימנים א-ב) בענין זה, המשמשות יסוד לקביעת שיטה קבועה בנידון הנ"ל. הראשונה עוסקת במחלוקת שפרצה בין הקהל בעסק קבלת השמש, שהקהל בכלל היו חמשים בעלי בתים פורעי מס, ובתוכם היה אחד מיוחד שהוא ושני בניו ושני חתניו היו עשירים, ונתנו ג' חמישיות מהסכום, והנותרים לא נתנו כי אם ב' חמישיות, ויש לקהל תקנה בענין מינויים והיא: "התקנה לקבלת רב וחזן ושמש, יתאספו כל פורעי המס וצריכים להיות בהסכמה אחת, רוב מנין ורוב בנין וכו', ורצונם לומר, רוב בנין היינו רוב ממון, ורוב מנין רוב הבעלי בתים. והנה האיש המיוחד הזה עם בניו ולוקחי בנותיו, לא רצו להסכים על אותו שמש שהיו כל הקהל מרוצים עליו, ומתוך כך נתבטלה הסכמתם והציעו הקהל דבריהם, לפי שהתקנה היא גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה, מפני שאלה החמשה בעלי הבתים יש להם לעולם הסכמה אחת, כיון שהם אב ובניו וחתניו, ומכריעים לעולם על כל הקהל, מחמת שהם לבדם נותנים יותר לסכום, מכל הקהל הנותרים, ואין הקהל יכול לקבל רב או חזן או שמש, כי אם לפי דעתם, והם בידם כחומר ביד היוצר, ומתוך כך תתקלקל השורה, ואין הקהל יכול לעמוד בזו התקנה והגזירה. והאיש המיוחד השיב, כי התקנה הזאת נעשית על פי גדולי הדור והיא כתובה בתקנות המדינה, שכן נוהגין כל הקהילות במקום שמקבלין רב חזן ושמש על פי כל פורע המס, ואין לאחר התקנה כלום.

והוא ז"ל השיב בתורת פסק, כי התקנה הנ"ל שצריכים להיות בהסכמה רוב מנין ורוב בנין, הוא תיקון גדול, קרוב לדין שכתב הרא"ש בתשובה כלל ז, כפי שפירש הסמ"ע דבריו. והיינו, שאין רוב הקהל העניים יכולים להכריע על העשירים שהם מיעוט, ואין העשירים המועטים יכולים להכריע על רוב הקהל העניים, אלא צריכים להיות בהסכמה אחת, רוב הנפשות ורוב הממון, היינו העשירים. אמנם לעיקר הדין על מה שהיו מדיינים בענין קבלת השמש וכו', הנה מה שנוהגין שגובין שכירות של הרב וכו', חציה לפי הסכום וחציה לפי הנפשות, הרי כיון שמ"ה בעלי בתים הסכימו על השמש בזה, אעפ"י שאלה חמשה העשירים לא הסכימו עמהם, נמצא בהסכמה אחת רוב מנין ורוב בנין באותן מ"ה בעלי בתים וכו'".

ושם בתשובה ב: "רוצים לשנות את המנהג הקדום שכל פורעי המס בוחרים בשמש וכן הגבאים ועוד, ועתה רוצים מקצת נכבדי העיר לעשות מנהג חדש, שכל עניני צרכי ציבור לא יהיו מהיום והלאה על ידי כל פורעי המס קטן וגדול שם הוא, כאשר היה עד עתה, אלא על ידי אותם שיש להן מעלה שנותנים מס הרבה, או שיש להם מעלה בתורה, ורוצים לקבוע שיעור במה יהיה ערכו וכו'. תשובה: יראה דלא שפיר דמי למעבד כך, לדחות העניים הנותנים מעט. וראיה לזה, הא דאיתא במתניתין סוף מנחות וכו', אחד המרבה ואחד הממעיט וכו', הרי מבואר להדיא, דמועט של עני שקול כנגד מרובה של עשיר. ולא עוד, אלא ששקולה יותר, לפי דברי חז"ל : לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה - עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו, מה שאין כן עשיר, מביא מן המוכן בידו בלי טורח".

בררנו במידת מה, את מהותם של המסים השונים שהיו קיימים במשך התקופות השונות בישראל וחלוקתם הנטל אם לפי ממון או נפשות, ובסופו של דבר באנו להכללה כללית - לפי ממון ונפשות כאחד. עתה נבוא לסוגי המסים הממשלתיים והמוניצפליים, ולקבוע את מהותם וחלוקתם לפי הקוים האמורים.

הכנסות הממשלה והמוסדות המוניציפליים באות משלשה מקורות יסודיים: מסים ישירים, עקיפים, ודמי שירותים שונים.

והנה סוגי המסים הממשלתיים: א) מכס, מס הכנסה, מס בלו (טבק, משקאות, גפרורים, מלט, צמיגים), מס דלק, מס בולים, מס רווחי חברות, מס רכוש עירוני, מס רכוש חקלאי, מס שבח מקרקעין, מס עזבון, מס נסיעות חוץ, מס מותרות, מס מסויג, ארנונה לפיצוי נזקי מלחמה, קרן השוואה, דמי רשיונות, דמי שירותים, ספרי אחוזה ושירותים שונים, שירותי תקשורת מפעלי התחבורה (דואר טלגרף, טלפון, נמלים, רדיו, שדות תעופה, רכבות) (ראה שנתון הממשלה לשנת תשי"ד).[9]

והנה סוגי המסים המוניציפליים: ארנונות רכוש (על בעל הבית), ארנונה כללית (על השכנים), אגרת מים אגרות הוצאות האשפה, מס עסקים ורשיונות, אגרת פרסום מודעות, היטל ענוגים (כולל מם שעשועים, תיאטרון, קולנוע, בתי קפה), היטל לצרכי סעד ואגרת שלטים.

בהעיפנו עין על רשימות המסים הממשלתיים, הרי רוב של המסים הם לפי ממון, לפי הכנסה ורווחים תעסוקה ורכוש של התושבים, מלבד כמה ממסי עקיפין כגון: בלו וכן מס דלק החל על כל נפש ונפש. במס דלק בולט יותר החישוב לפי נפשות. ואם כי גם בדברים אלה יש בידי כל אחר לקמץ בהוצאות כגון: טבק ומשקאות, וממילא יופחתו מסיו, אבל בכל זאת זהו מס כללי, המוטל על כולם בין עשירים בין עניים. יתר סוגי המסים הם לפי דרגתו ומצבו הפיננסי (רכוש, בתים, מגרשים, ועסקים, ועוד). ואין צורך לדבר על מס מותרות, ושעשועים, כי זה תלוי ברצונו של בן האדם בהוצאותיו, ולפי ממונו. כיוצא בזה התשלומים בעד שירותים כלליים שונים כגון: דואר הטלגרף, וכו', ומובן כן הדבר בנוגע למכס, שנקבע לפי ערך הסחורות והחפצים השייכים לבני אדם פרטיים, איש איש כפי ערך הוצאותיו, ובודאי זהו בגדר של ממון.

המסים המוניציפליים, גם הם רובם לפי ממון, לפי הרכוש ולפי העסק והתעסוקה, מלבד שני סוגי מסים, שאפשר שהם לפי נפשות והם: מס המים ומס האשפה, שהם דברים חיוניים עד מאד שוים לכל נפש ונפש כעשיר כעני. ושרות הנקיון, להסיר את האשפה והלכלוך, הלא הוא ג"כ אחד מיסודות הבריאות ששוב שוים בו, עני ועשיר, וזה נכנס לגדר של נפשות.

עתה עלינו איפוא לבדוק את סוגי ההוצאות של משרדי הממשלה, אם הם לצרכי שמירה ופיתוח ממוניים או לצרכי נפשות. כפי שנראה רובם של ההוצאות הם לעניני ממון, והמשרדים הנוגעים לזה המסחר והתעשיה, התקשורת, התחבורה, פנים, החקלאות, הפיתוח, העבודה והרווחה, החוץ והחינוך, ואילו ארבעה משרדים מטפלים בדברים שיש בהם גם משום נפשות, והם: הדתות, הבטחון המשטרה והבריאות.[10]

משרד הדתות. בידו מרוכזים ענפים שונים, עליו המשימה לדאוג לאספקת עניני הדת, תשמישי קדושה ועוד, ליישוב כולו, בבניני בתי הכנסת ומקואות טהרה, בהקצאת-תקציבים למועצות דתיות ולועדים דתיים - לכיסוי מלא או חלקי של החזקת הרבנים, השובי"ם ואנשי השרות הדתי. לפי השיטה של הגהות מימוניות, המג"א והמהרש"ל, הרי בזה חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות, כפי שבארנו לעיל.

משרד הבטחון. עיקר תפקידו נוגע לעניינים שיש בהם פיקוח נפש ושמירת הרכוש כאחד. ואשר על כן יש גם בזה משום לפי ממון ולפי נפשות גם יחד. ואין זה דומה, למה שדן תרומת הדשן בתשובתו (סי' שמה) דאם החמס והתגר מצד מושל ושר תקיף, שאפשר להחזיק העיר למס עובד אם ילכדה, אז דיינינן דאין הכרקום בא אלא על עסקי ממון, דאין כוונתם להשחית העיר, ויסוד הדבר ברש"י (כתובות כז,ע"א ד"ה כרקום) דכרקום של אותה מלכות אין רצונם להשחית העיר ורצונם להחזיקם למס עובד, ששם בגולה באו מראש על עניני ממון, לסחוט מהיהודים מכל הבא ביד, ולעשותם כמס עובד, אבל כאן במדינתנו שהיא מוקפת אויבים בנפש, ורק בחסדי ה' היא קמה וקיימת, הלא ידוע שהבאים עלינו מטרתם רכוש ונפשות כאחד.

הוא הדבר לענין משרד המשטרה. תפקידי המשטרה מכילים סעיפי פעולה שונים בהם גם אדמניסטרטיביים פנימיים: החזקת סדר ומשטר חוק ומשפט במדינה, שיש להם רקע לפי ממון. אבל יש לה גם תפקידים הנוגעים לשמירת נפשות, למנוע מחבלות ופגיעות בגוף ואף מרציחות. שהרי לצערנו טרם נוקינו וטוהרנו מאנשי רצח ובעל מידות מושחתות, והכרוניקה שלנו, מכילה גם מקרי רצח ונזקי גוף. נוסף לזה, יש תפקיד מיוחד למשמר הגבול לשמירה על החיים והרכוש בנקודות הספר, ובזה הרי יש גם משום פיקוח נפשות, וממילא נכנס לפי הסוג של תשלום ההוצאות לפי ממון ולפי נפשות. וכך איפוא אנו רואים ההוצאות מתרכזות מסביב לנקודה כפולה של ממון ונפשות גם יחד.

משרד הבריאות תפקידו לטפל בענייני רפואה ותברואה, דברים השייכים לכל נפש. בתי החולים הממשלתיים, המרפאות והמוסדות הרפואיים השונים עומדים לרשות הציבור והקהל ללא כל הבדל מעמד ושכבה, גם הריפוי והשרות הרפואי הרחב במכשירי רפואה ותרופות, הם בעצם בבחינת פיקוח נפש במקרים רבים, וא"כ זה נכנס גם בגדר של לפי נפשות.

מסקנא דמילתא מכל הנ"ל, שבמכלול המסים שלנו בין הממשלתיים ובין המוניציפליים, מתמזגים שני סוגי היטל, גם של ממון וגם של נפשות, וכך ראוי, מכיון שגם ההוצאות מורכבות משני היסודות הללו. אמנם היסור העיקרי אשר עליהם בנויים המסים בדרך כלל - הוא לפי ממון, ולפי השיטה הפרוגרסיבית, היינו - כל אחד לפי יכולתו הכספית ומעמדו. וזהו באמת הראוי להיות לפי דין תורה, כפי שמגדיר את זה המהר"ם בר' ברוך מרוטנברג בתשובותיו (סי' קד) וכפי שהובלט ביתר שאת בס' "משא חיים" להגאון ר' חיים פלאג'י - (מערכת ג ד, יב) וז"ל: "שהוא דין תורת משה, מנהג של ראשונים שבעיר והסכמת כל הרבנים" ועוד שם במקום אחר, "כיון שמדין תורתנו הקדושה החיוב מוטל על בעלי כיסים". אלא שישנם סוגי מסים החורגים ממסגרת של לפי ממון, באשר תפקידם לממן ענינים שיש בהם משום נפשות ממש. ולפי הכלל שהבאנו לעיל בשם התוס' בב"ב, שכל שיש בו סכנת נפשות הולכים לפי נפשות, הרי שצריכים להתחשב גם בזה. ממילא יוצא שיש לנקוט בקו ממוזג: חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות, כפי שנקטו הראשונים והאחרונים. ועל כן אם נקח את כל מערכת המסים כיחידה אחת ונביא בחשבון את סוג התשלומין השונים כפי שנקבע נראה שאכן יש בה משום מיזוג כזה, שהוא מתאים לפי התורה, ולפי הנוהג וההלכה המעשית.

והנה כל סוגי המסים שפרטנו כאן, הממשלתיים והמוניציפליים, יש להם יסוד בהלכה מהם שכבר הזכרנו, והראנו את מקורותיהם בגמרא ב"ב בתוספתא ב"מ ועוד, ומהם שנוסיף בזה, להשלים את המערכה.

מקור הלכתי לסוג מס זה, המהווה סעיף הכנסה גדול, יש לראות במרדכי (ב"ב פ"ק סי' תפא) וז"ל: "ועל אודות המס כך הוא, שכל מה שאדם מרויח בו, בין שלו בין של אחרים, חייב לתת ממנו למס, ואף אם עד עכשיו נהגו מאליהן שלא ליקח ממה שיש בידי בני-אדם משל אחרים, יכולין מקצתן עתה למחות ולומר עד כה סבלנו,ומכאן ואילך לא נסבול". ובתורת הדשן (סי' שמב) מוסיף: "ובארצותינו נוהגין כזאת התשובה, ומכריזין מי שבידו משל אחרים, או אם ידוע ממון אחרים שמרויחים בו, יגיד עפ"י חרם וגובים ממנו מס כמשאר ממון". כאן הודגש חיוב התשלומים לפי הריוח כלומר: ההכנסה, ואין הבדל במה הוא מרויח, ואפילו אם הוא משתמש בכספים של אנשים אחרים או בהלואות - נותן לפי מה שמרויח.

מקור הלכתי למס זה, במנהג שהיה נהוג לשלם מס שפחות, כלומר מכל שפחה שכל אחד הכניס לביתו לשירות, היו גובים ממנו תשלום מיוחד, כי זה היה נקרא מותרות, ודבר היוצא מגדר הרגיל, ולפיכך גבו ממנו מס מיוחד, ויסודו במהריק"ש (חו"מ סי' קסג) ב"דרכי נעם" (סי' נה), וב"משא מלך" (חלק ג).

בענין מס רכוש יש לעמוד במיוחד על הגדרת מהותו, אופן התשלום ושיעורו. הנה דעת מקצת הגאונים שהובאה בתורת הדשן (סי' שמה) ו"במשא מלך" (ח"ג) שהמסים נגבים ממעות שהאדם נושא ונותן מרויח בהם. יוצא איפא לפי הנחה זו, שמשלמין מס מן הרכוש הנייד, היינו מן הסכומים הכוללים של הערכת הסחורות בחנויות ובמחסנים, וכן לפי התוצרת של התעשיה. אבל לא מן הנכסים דלא ניידי, וכן מן הדברים המוקפאים שאין בהם משום מסחר ותעשיה.

מקור לדעה זו, הוא בתשובת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג (סי' תתקמא) שהובאה גם במרדכי (דב"ב הנ"ל), שמביא בשם תשובת רבנו יוסף טוב עלם: "כשמטילים מסים על שווי של סחורה, אי יכולים להטיל גם על כרמים בפני עצמם וכו'. ואמר, שאין לדמות זו לזו, שהכרם צריך הוצאה מרובה וטורח כבד, בין בעבודות מרובות שלו בין באסיפתו, ולא עוד אלא שבכל שנה באים שרי הארץ ונוטלים שם מנותיהם, נמצא המטפל בו מוציא הרבה בזיעת אפו ואוכל קמעא, ופעמים נשרף ונמוק והולך לו, ומאומה לא ישא בעמלו, אבל ממון העומד לרבית או סחורה נוח הימנו, שהרי משכונו בידו וממונו הולך וגדל ואוכל בלא עמל ובלא יגיעה ובלא עין ובלא שום הוצאה, ואם יצטרך למעותיו יכול לעשות בו צרכיו וכו', לאפוקי ארעא דבעי אריס דשקיל מחצה, ואיכא עלה כמה הרפתקי, כגון רוב חמה או רוב צינה ומיעוט גשמים רוב גשמים, ברד ארבה חסיל ירק גובאי, שא"א להחביא ולעשות שימור לו כשאר עמלו. וכן פירשו חכמים (יבמות סג,ע"א) א"ר אלעזר, אין לך אומנות פחותה מן הקרקע, וכו', ואין להשוות דבר שטיפולו קשה ושכרו מועט, לדבר שטיפולו במנוחה ושכרו מרובה. לדבריהם אם נוטלים אותו שכר מועט הבא מתוך צער ובאין על הקרקע, נמצאו מכלין קרן ופירות, ונשמט בעל הקרקע ויצא ריקם, ח"ו לא תהא כזאת בישראל, וכו', כמו שנאמר בסוף המקרא, ואורח ישרים סלולה, שיושבים ומטיבים בכל מעשיהם ומסדרים ביניהם כדרך שמסדרים בערכין, שנא' איש כמתנת ידו, ואין להפוך ולגלגל ולכלות את הקרן אלא כענין שנאמר, 'ואהבת לרעך כמוך'.

וכן תרבות ישראל ומנהג הקהילות, נותנים עיניהם על הפקחין, כענין שנאמר ואתה תחזה מכל העם, ויושבים ומדקדקים ומטילים על כל אחד ואחד בצדק איש לפי עמלו ולפי טיפולו, ודנין על אחיהן כאילו הן גופן, לקיים מה דאמרו (שבת לא,ע"א) 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד', ומה שמטילין על ליטרא של פרקמטיא אינו דין שיקבלו על ליטרא של קרקע, שפחותה זו מזו. וכן נוהגים חכמים, חכמי הקהילות ורואים אם נוחים להטיל על הקרקע ושומטין את הקרקע לגמרי, שאם באין לאוכלן מכאן ומכאן, אין לו חיים, ולא מצינו בכל התורה, ששיעבד הקב"ה כלום את ישראל בקרקע, אלא היוצא השדה לשנה, וכן בלקט שכחה ופאה ובעוללות ובהענקה.[11] ומה שטוענין, והלא יש מכר לאחר הבציר, אין בכך כלום. וכלום יש לו מכר אלא על עסקי פירות, א"כ אין לדבר סוף, והלא אדם קונה לעצמו כלי תשמיש, ע"מ למצוא פרנסתו, כגון: העול והמזרה, והקנקן למחרשה, וכל כלי העגלה, תיבות וחביות בתוך הבית, ומצפה למצוא על ידיהן שום פרנסה, כלום מטילין עליהם מתנות? אמרת לא כך היה, אלא דרך בני אדם להכין מלאכתו בחוץ וללכת ולשוטט בכל ענין שיכול, וכשבאה פרנסתו, נותן מנתו לפי ענינם, אבל להתנפל ולהכביד עליהם לא שמעתי".

ולהלן: "וששאלת על ראשי הקהל הבאים לשנות ולהטיל מס כל כך, על שוה ליטרא קרקע כשוה ליטרא מעות. בכל מלכותנו אין נותנים כלום מס מן הקרקעות, ופעמים רצו בעלי כיסין לשנות, ובא המעשה לפנינו ולא הנחנום וכו' וע"ז סמכו הקדמונים, שלא להטיל מס על הקרקעות, כי כל המס אינו אלא מן המשא ומתן. ותדע, שהרי איכא בבני העיר עניים, ואינם נושאים ונותנים במעות ובפרקמטיא, אעפ"י שיש להם קרקעות, אין השר לוקח מהם מס, אלא כה"ג שתהא הקרקע עצמה משועבדת למס, והכי משמע בחזקת הבתים (ב"ב נה,ע"א) הני זהרורי דזבין ארעא לטסקי זבינייהו זביני, וה"מ לטסקא אבל לכרגא לא, מ"ט כרגא אקרקף דגברא מנח, אבל טסקא דארעא לאו חובת גברא הוא, אלא על הקרקע מוטל. ועוד יש ראיה דמקרקעי גריעי טפי ממטלטלי דאמרי (ב"ק ז,ע"ב) כל מילי מיטב הוא, אי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי". וכן הובא בשו"ע (חו"מ ס' קסג,ס"ג): "אבל ממון דלא מטלטל אין גובין עליו כלל". מתוך נקודת הלכה זו, גם הבתים צריכים להיות פטורים ממס.

הלכה זו עוררה משא ומתן בין גדולי הפוסקים. התרומת הדשן (סי' שמב) בדברו על מסי קרקעות, רוצה לומר שמתוך דברי רב יוסף טוב עלם שמביאו מהר"ם מרוטנבורג, לא משמע לפטור לגמרי את המס מקרקעות, שהרי כתב "שאין להכביד עליהם כשאר פרקמטיא". משמע, שמכל מקום צריך לתת מס מהם, ואעפ"י שמור"מ חולק גם על זה, ואומר בפירוש שפטורים מכל מס, בכל זאת נראה - לפי דעתו - שבאלה הארצות, שרוב מחית האומות עצמן רק מן הכרמים ומרויחים עושרם מהם, ותביעת המסים, שאין קצובין מהם לפי שבח ממון של הכרמים שלהן, אין לפוטרן כלל מן המס, וגם אין לחייבן כשאר ממון, כמו שכתב רבנו יוסף טוב עלם, דצריך אריס, ואינו נשמר לו בביתו כשאר ממון, ורוב חמה ורוב צינה מזיק ומקלקל בהן, ולכך נראה, דיש להעריך את הכרמים בדמים בינוניים, ויתן מס מחצי דמיהם, ויש להעריכם כשער הזול. וכן דעת בעל "משא מלך" (ח"ג, דין ג). ובתשובות המיוחסות לרמב"ן (סי' פד) כתוב שמקרקעות וספרים (על ספרים עוד ידובר להלן) וכל דבר שאינו עושה פירות, צריך לחייב רביע ולא יותר.

מכל האמור משמע, שיש להטיל מס על הקרקעות, אולם צריכים להתחשב עם הנסיבות המיוחדות שבקרקע, שהקרקעות נתונים לנגעי הטבע ופגעיו, ועל כן צריכה ההערכה להיות אחרת מכפי הרגיל. אולם עפ"י הנימוק הניתן בזה יוצא, שדוקא כשהקרקע מיועדת רק לעבודתה ולתוצרת חקלאית גרידא, אבל אם משתמשים בקרקע זו לשם הקמת בתי תעשיה חנויות וכיוצ"ב באופן שיש בה, גם משום הרווחה מתוך מסחר ופרקמטיא, אז צריכים להעריך את המסים, לא לפי מימדי הקרקע, אלא לפי הרווחים של התעשיה והמסחר. והדברים מופנים כלפי היישובים בקבוצות ובמושבים חקלאיים בארץ, שהקימו בתי-תעשיה וצרכניות- מסחר על אדמתם, שמחויבים לשלם מחלק זה של הקרקע, לפי אומד של הרכוש והרווחים גם יחד, ואין להם להנות מהנחה של מס קרקע, ואין להתיחס לענין זה בהפליה, שהרי זה יחשב לגזילת כספי אוצר המדינה.

לפי דעת המרדכי (פ"ק בב"ב) יש הבדל בין מי שלו בית אחד לבעל כמה בתים, וז"ל: "אבל שאר מסים קבועים שנותנים בכל שנה לשר ... זו היא מחמת הריוח שמרויחים לעיר, אין ליתן מס מן הבתים, אבל אם יש לו שנים או שלשה בתים, יש להם ליתן מס מהם, דמאי שנא מריוח אחר, אבל מבית אחד לא יתן כלום". וכן הובא להלכה בחו"מ (סי' קסג, סעיף ג בשם המרדכי ותרומת הדשן סי' שמב), וכן דעת מהר"י קולון (סי' סו) "דאם בביתו גרה משפחתו פטור ממס". וכן בתשובות הר"ן (סי' ב) ובתשובות הר"ש בן אברהם (סימן טל). ובתשובות הרשב"א (סי' תמד) מוסיף: "כשנותנים מבתים, כל בית חשוב יותר ועושה ענין יותר, צריך ליתן יותר. ובכל זה הולכין אחר המנהג". ובערוך השלחן (חו"מ סי' קסג) הוסיף לדברי הרשב"א: "מיהו צריך לחשוב גם לפי ההכנסה".

וז"ל תרומת הדשן (סי' שמב) בענין מס הבתים: "עוד מצאתי, שהעתיק אחד מן הגדולים מתשובת מור"ם, וכמדומה לי שנמצא במרדכי דבני רינוס, וז"ל בקצרה: ולתת מן הבתים זה תלוי במנהג. אם אין המנהג קבוע, אם המס צריך בענין החומות ומגדלות העיר לשמירת העיר, יש לתת מס מן הבתים, וגם מן הממון וכו', אבל שאר מסים שנותנים קיצבה לכל שנה, מחמת שמרויחים בעיר לא יתנו מן הבתים, ואם יש לו שנים ושלשה בתים יתן להם". ומסיק, שזה דוקא "אם יש כאן ענין מסחר והרווחה, אבל אם מחזיק אותם בשביל שהם ירושת אבותיו, וקשה עליו למוכרם, או כדי שיקיימנו לבנו או בשביל להושיב בהן בניו או קרוביו לאחר זמן, וכל כה"ג הוא, שאינו מחזיקם כדי להרויח בהם, נראה שפטורים מן המס". ובמהור"א (סי' פד) הביאו הסמ"ע (חו"מ סי' קסג סק"ל) סובר, שאם בית עומד למכור, הרי הוי כפרקמטיא, וחייב במס, יעו"ש.

יוצא מכל זה, שאם יש לאדם רק בית אחד, שהוא גר שם עם משפחתו, ואינו מקבל שכר דירה משאר דיורין בבית הזה, אז פטור לגמרי מתשלום מס על הבית הזה, אבל אם יש לו מבית זה הרווחה, או שיש לו שנים או שלשה בתים, הרי זה כמו מסחר, וחייב בתשלום מס הכנסה ומס רכוש. ואמנם כן, התעריף הממשלתי במסי הקרקעות ונכסי דלא ניידי אחרים, הוא שונה לגמרי מכפי התעריפים הרגילים לגבי שאר המסים, והרי זה מתאים להלכה הקובעת ככה.

בנוגע לנכסים דניידי יש לעמוד על שלשה דברים: 1) שיעור הרכוש המחויב במס; 2) איזה סוגי רכוש חייבים במס; 3) מקום הימצאו של הרכוש.

בנוגע לשיעור הרכוש המקור הוא ברא"ש (תשובות כלל ו) הקובע, שמי שיש לו מאה זהובים יתן מהם מס, והוא הדין אם היה לו שווה כסף. זהו המינימום - לדעתו - שמתחיל בו חיוב פריעת המס. ובנימוקי הרמ"ס כתוב: "מי שיש לו מאתיים זהובים, לא יטול לקט שכחה ופאה וכו', אמנם רבותי אמרו, מדין תקנה, שפחות מזקוק פטורים ממס וכו'". והתרומת הדשן (סי' שמב) אומר: "בקהילות שבגבולנו נהוג, שכל מי שיש לו יותר מחמשה ליטרא מעות ויתר נכסים, שנותן מהם מס, יתחייב לתת מן הנ"ל". עיי"ש שמגדיר את חיוב המס ברכוש, ושיעורו המינימלי. וגם בזמננו מן הראוי להגדיר עפ"י הקוים הנ"ל סכום מינימום שבפחות ממנו פטורים.

בנוגע לסוגי הרכוש. יסוד הרכוש הוא המסחר והתעשיה, הסחורה והתוצרת בחנויות ובמחסנים. אולם יש דיון לגבי חפצי-ערך, תכשיטי זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות. דעת תרומת הדשן (סי' שמב) שיש לתת מס מדברים אלה, והובאה דעתו ברמ"א (חו"מ סי' שסג, סעיף ג), הכותב: "חפצים ותכשיטים זהב או כסף או אבנים טובות ומרגליות, הן אם תלושים הן אם מחוברים בבגדים ובחגורות ובצלצלות, אם מעט אם הרבה, אף אם הם מתוקנים לאשתו לבניו ולבנותיו, מכולם נוהגים באושטריך ואגפה לתת מס, וכו', ונראה הטעם למנהגנו, משום דכל כסף וזהב ואבן יקרה ומרגליות, קופצים עלייהו זביני, וזבינייהו חריפי הוא, ואי-פטרינן להו מן המס, וקודם לכן וכשיעבור הזמן, איתרמי להן הלואה או סחורה שיראה בהן רווח יפה, וימכרו החפצים לפי שעה ויוציאו דמיהן ברווח". ובספר "משא מלך" (ח"ג משפט ג) כותב: "ראוי והגון הוא מנהג מקומנו, שמשלם חצי השווי ומעריכים את התכשיטים לערך, כאילו היה נמכרים כשוק, הכל כפי השעה. והוא מנהג נכון". וראה בחת"ס (חו"מ סי' נט) שמשערים בכמה ראוי לשמש בחול ושבת וכו', ואותו כסף יושם כפי וכו', והעיקר ללכת אחר המנהג וכדעת התרומת הדשן הנ"ל.

וכן יש שמתחייב אפילו אם הרכוש לא נמצא בידו אלא בידי אחרים ואינו נושא ונותן בו, כגון: מי שיש לו פקדון ביד אחרים ואינו נושא ונותן בו, דעת התרומת הדשן (סי' שמב) שחייב ליתן מהם מס, אעפ"י שנותן ג"כ במקום שהפקידן. ומובא ברמ"א (חו"מ הנ"ל) ושם מביא הרמ"א דעת החולקין על זה (בשם תשובות הרשב"א, סימנים תרסד ותשפח, ומהרי"ק שורש קכד). וכן סוברים התרומת הדשן והרמ"א שם, שמי שיש לו חובות על אחרים, אם רק ראוין ליפרע, נותן מהם מס, וראה (בחת"ס חו"מ סי' נט) שאותם הנותנים בהקפה בסחורה, הרי הן בטוחים וצריכים להכניס בשומא, אולם חוב ישן של שנתיים, צריכים לשער עד כמה שזה בטוח, וישערו באומד כלי כסף וזהב, שמין רק בשברי כלים ולא מתוך שווי של הכלים, אבל אם ישנן שם מרגליות שמין אותן בשויין, והכל כפי המנהג, יעו"ש. ובתשובת מור"ם (פרק הגוזל בתרא) כתב, שאם יש לאשה ממון שאין לבעלה רשות בה, וכן אפילו מה שיש לבניו ולבנותיו שלא נשאו עדיין, הכל חייבים לתת מס ממנו, ומובא ברמ"א הנ"ל וכן גובים אפילו ממשרתיהם, כדברי תרומת הדשן (ס' שמב) האומר: "ומקצת בעלי בתים עשו להם קצת מנהג בחזקה לפטור להם משרתים, אעפ"י שיש להם ממון שמרויחים בו ואוכלין משולחן בעלי בתים, ואינו מנהג שיש ללכת אחריו".

התעוררה שאלה, אם חייבים לשלם מס מקומי על רכוש וממון מחוץ לעיר, או מי שיש לו רכוש וממון מחוץ למדינה, אם הוא צריך לשלם על כך מס ממשלת.

מקור הענין, בתשובות הרשב"א (סימנים תרסד ותשפח), וז"ל: "מי שדר כאן וממונו בעיר אחרת, פטור לפרוע במקום דירתו, שהכרגא הוא כסף גולגלתא, והטסקא דברים מוחלקים הם, דכרגא במקום שדר משום דאקרקפתא דאינשי מנח, אבל הטסקא אינו אלא על הממון, והממון משועבד לבעל הקרקע, והקרקע דהיינו אדוני הארץ שהוא שם בעירו, והוא הדין והוא הטעם לעסק וכו'" (סי' תשפח). ועוד כתב (סי' תרסד): "ואפילו בן עיר שיש לו עסקים ופקדונות בעיר אחרת בקבע, אינו פורע מס מאותו ממון שיש לו קבוע במקום אחד". וכן דעת המהרי"ק בטור חו"מ (ס' קנז) וז"ל: "על ראובן הדר באושקה, והושיב חנוונים בנכסים בסרקושטה והחנווני דר שם וטוענים קהל סרקושטה לפרוע מס עמהם. והשיב, שלפי שורת הדין מסתברא שהדין עם קהל סרקושטה, לפי שאין אדם פורע מס לפי נפשות אלא לפי ממון ובמקום ששם הממון - שם חיובו".

אולם דעת המהר"ם מרוזנבורק, היא אחרת, שהרי כך כותב בנימוקיו: "יש שהורו, כסף שיש לאדם חוץ לעירו ולא בא מעולם בעירו פטור מן המכס, כמו מתנה וירושה, או שכר שבא לאדם חוץ לעיר, שמעולם לא היה לקהל עין מזה, וכו', וי"א, מי שיש לו מעות מחוץ לעיר אפילו בכרכי הים צריך לתת מהם מס מן הכל, וגם שם צריך לתת מאותן מעות, אפילו לא באו המעות לידו מעולם, ורוב עמא דבר כן". ואותו דבר בענין הרכוש והממון שיש לאדם מחוץ למדינה, שהרי הזכיר "אפילו בכרכי הים". וחולק עליו המהרי"ק בתשובותיו (סימן קלג) גם בענין זה, ומסיק שאינו חייב לתת מס, אלא שחילק בין ראו פני העיר או המדינה או לא. ובתרומת הדשן (סי' שמב) מסיק, שחייב במס על רכוש וממון שהם מחוץ למדינה, וז"ל: "ומהאי טעמא נראה, שכל מה שיש לאחד אפילו חוץ למדינה פקדון, לתת מן הכל, וכן כתב בפסקי גדול, וז"ל: צריך לתת ממעותיו שחוץ למדינה, ואפילו לא באו לידו לעולם, וגם שם צריך לתת מהם, ורוב עמא דבר הכי". והתרומת הדשן שם מצדד, דאף אם הממון לא ראה את פני המדינה מעולם חייב לתת ממנו, דהוי דוחק לאוקמי שהיה פעם אחת במדינה ויצא ממנו, בעוד שלא בידו, ותו דמנין לנו לחלק.

וכן בתשובת "שב יעקב" מובא בפתחי תשובה (חו"מ סי' קסג,סקי"ט), דעתו לחיוב. והוא מסיק בנידון זה, שהדין עם הקהל לגבות מס מרכוש וממון אפילו מחוץ למדינה, כיון דהר"ם מרוזנבורק והמהרי"ל ומהורי"ו והמהרא"י תרומת הדשן והרמ"א בד"מ כולם ס"ל, שנותן ממון מחוץ למדינה, אף דהרשב"א ומהרי"ק ס"ל דאין נותנים, בטלים נגד רוב פוסקים, ובפרט דהרשב"א בכרגא ס"ל נמי דמשועבד אפילו מה שחוץ למדינה, ולא פליג רק בטסקא, ועוד אפילו לא הוי רוב - פוסקין עם הציבור, ויכולים לומר קים לן כאותם הפוסקים, דס"ל דחייבים, יעו"ש. וראה בסמ"ע (חו"מ סי' קסג,סק"ז). וראה באריכות בספר "משא מלך" (ח"ג דין ג משפט ב). וכן דנו בזה בענין רכוש וממון בעיר אחרת, הרבה פוסקים, ראה בריב"ש (ס' תעז) במהר"ם אלשיך (סי' סח) ב"דרכי נועם" (חו"מ סי' כא), רשד"ם (סי' שסב), מבי"ט (ח"ב סי' עג) ועוד. בעיה זאת נזכרת גם כיום הרבה, בקשר לכסף ורכוש של אזרחי ישראל הנמצאים בחוץ לארץ לענין חיוב מס.

בסיכום דברינו לענין מס רכוש, הרי המסקנות: אמנם החוק לענין מס רכוש יכול לכלול גם בתים וקרקעות, אולם - כאמור - לפי אחוזים ידועים מיוחדים שלא כפי החישוב שברכוש הנייד. וכן הם חוקי מדינתנו. החוק גם עושה הבדל במהות הרכוש ובצורתו, כגון בין מגרשים לבנין, ואדמות חקלאיות ששם אחוז המס הוא קטן באופן יחסי. כן נקבעו שיעורי החיובים, בארנונה, ועוד. מבלי להכנס לפרטי חוקי המסים שלנו ולגבי השיעורים שנקבעו, אפשר לומר שבדרך כלל החוקים הללו יסודם בהלכה שלנו, שהראנו וחשפנו את מקורותיהם במאמרנו זה.

הציבור - מוסדות הממשלה והמוסדות המוניציפליים - נחשבים כמוחזקים בכל מה שנוגע להטלת המסים וגבייתם. לאמר: לא התושב חייב המס, נחשב למוחזק, אם הוא טוען שאינו חייב במס או שמטילים עליו סכום יותר מדאי גדול, שאז באי כח המוסדות הנ"ל היו צריכים להביא ראיה ולנמק את תביעותיהם - אלא להיפך, באי כח המוסדות הנ"ל, וועדות ההערכה והשומא, הם המוחזקים, וקביעתם והטלתם את סכומי המסים השונים, מחייבות את משלמי המס, ועליהם לשלם תחילה את המס הנקבע, ובמקרה של טענה על גובה או פטור מהמס, יש להם לתושבים, הרשות לערער על החלטותיהן של ועדות ההערכה והשומא.

הלכה זו נפסקה, בתשובות מהר"ם מרוטנברג (סימן קו), וממנה תוצאות לכל מערכת המסים, וז"ל: "כמדומה אני, שכל יחיד המדיין עם קהלו עבור עניני מסים, שהקהל גובים המס תחילה ואח"כ אם הוא חפץ ירדו אתו לדין, אם נטלו ממנו שלא כדת, יחייבו הדיינים להחזיר, והקהל רוצים להיות מוחזקים ותפושים ונתבעים ולא תובעים. ואפילו היכא דלא אפשר, עדיין מחזיקים עצמם בחזקת תפוסים לענין זה, דהמוציא מהן עליו הראיה. ואם הדין הוא כך, שיש עסק שבועה ביניהם, הרשות ביד הקהל לישבע או להפכה על שכנגדם, כי כל שעה ידם על העליונה. ומקדם הייתי סבור, דמילתא בלא טעם הוא מהלכות מדינה שנהגו מאליהן, שלא ללמד מאותו מנהג בעיר חדשה, דאכתי לית להו מנהג, והנה נתתי לבי ודקדקתי, כי מנהג תורה היא, ויש לו על מה שיסמוך. פי' איזה נשך (עג,ע"ב) א"ל ר' פפא לרבא: חזי מר, הני רבנן דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשתעבדי בהו, כו', עד, אמר ר' ששת: מוהרקייהו דהני בטפסי דמלכא מנח. אלמא חשוב המלך כמוחזק במס של כל אחד ואחד, וכל היכא דאיכא שום ספיקא ושום טענה ליחיד שאינה ברורה לפטור ממס, אז אמרינן דינא דמלכותא דינא, ומוהרקייהו בטפסי דמלכא מנח, עד שיברר שהוא פטור.

ועוד סברא גדולה היא, שאם לא היינו אומרין כן, א"כ כל אחד ואחד יאמר לקהל, אני פטור מן הדין או פרעתי מס שלי, ואם תרצו להוציא ממני אשבע שפרעתי או תשבעו אתם, - וקודם שהיה כל אחד מן הקהל נשבע בשביל דבר מועט המגיע לחלקו, היו מוחלין לו, ונמצא הקהל מפסידים. ובכמה דוכתי אשכחן דחשו רבנן טובא להפסד הרבים, דהא מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו (ב"ק ק,ע"א), כגון מי שהיתה דרך רשות דרבים עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתן להם מן הצד (ב"ב צט,ע"ב) וכיוצ"ב. וטעמא, משום דכל היכא דאיכא טענה כל דהו לרבים, חשיבי כמוחזקים, דאל"כ לא היה להם תקנה לרבים, שכל אחד יעשה עוולה ויחשוב בלבו מי יתבענו לדין, מאן פייס ומאן שביק, קדירה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא, לכן יש לנו להחשיב כמוחזקים, לבד מהיכא דידוע שאין הדין עמהם, דמשום דרבים נינהו אין להעביר הדרך על שום אדם, אטו רבים גזלנים נינהו. סוף דבר כך הוא הדין, כל מה שיש לו לאדם, חייב לתת מס אם לא דבר שאין בו משום פקפוק שהוא פטור, אבל דבר שהוא ספק, והקהל חלוקים עליו ואומרים שהוא חייב, יש לו ליתן, ושוב ירד עמהם לדין, דאפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא, והרוצה להיות פטור יביא ראיה ויפטור". דברים אלו משמשים יסוד ומסד למערכת המסים, ואחריו החרו החזיקו הראשונים והאחרונים.

והערוך (ערך "נהג" א') כתב: "ועוד פי' ר"ח בפ' המקבל (ב"מ קי,ע"א) א"ר נחמן הכל הולך אחר מנהג המדינה, ומוקמינן לה במנהג המקום, והטוען זולתו המנהג עליו הראיה. וקיימא לן כוותיה". ובהגהת אשר"י פ"ק דמציעא כתב בשם המהרי"ח שכתב בשם ר"ת, שכל המסים שגובים המושלים, אפילו שאינם קצובים, כגון לצורך אכסניא למלחמה, או לשאר צרכים גדולים, כולם מקרי דינא דמלכותא, וא"כ נראה דרבים מקרי בכולן מוחזקין, וכן בשאר גביות ועולים קטנים, אפשר דמרש"כ דינא דמלכותא דינא, להטיל אנגריא על בני מדינתו, וע"ש היעודים בזמנינו, יעיי"ש. וכן יש להסיק מתוך דברי המהרי"ק (שורש ב) שהקהל נקרא מוחזקים. וראה בתשובות מהרשד"ם (חו"מ סי' תה) כי הקהל נקרא מוחזקים בכל דבר שיש הפרש בינו לבין הרבים, יעו"ש, וכן האריך בזה בתרומת הדשן (סי' שמא) וכן מהר"י ששון בתשובותיו (סי' מט). וראה "בקונטרס תיקון עולם" להגאון המהרש"ם (סי' רלא, סקי"ז) שהביא חבל פוסקים ראשונים ואחרונים, שהקהל והציבור נקראים מוחזקים בגביית המסים, והוי נתבעין ולא תובעים, ועל פי זה דנים הגאונים הנ"ל בתשובותיהם ובפסקיהם.

והנה ראייתו העיקרית של הר"מ מרוטנברג בתשובתו הנ"ל, היא מדברי ר' ששת: "מוהרקייהו דהני בטפסי דמלכא מנח", ופירוש הדבר, שהקרקע משועברת למלך והוא מוחזק בה מצד "דינא דמלכותא דינא". אולם, צריכים אנו לבסס הלכה זו של מוחזקין, אף לא לפי הטעם של "דינא דמלכותא דינא", שלפי דברי הר"ן, המובאים לעיל, זה שייך רק למלכי עכו"ם ולא למלכי ישראל. ואמנם האחרונים חותרים למצוא מקורות אחרים, ונראה לי למצוא מקור להלכה זו של מוחזקין.

בסוגיא שלפנינו בב"ב (ח,ע"א): "רב פפא רמא כריא חדתא איתמי, א"ל ר' שישא בריה דר' אידי לר' פפא: ודילמא לא מדויל, א"ל: משקיל שקילנא מינייהו, אי מידויל מידויל, ואי לא מהדרנא נהלייהו". ז"א: אעפ"י שיתומים בעצם פטורים ממס, מתוך שלאו מני מחילה נינהו דליחלו וכפירש"י שם (ד"ה לא מדויל), ובזה מטילים עליהם חוב ואין חבין לאדם שלא מדעתו והסכמתו (ראה ברמ"ה שם), בכל זאת מכיון שבחפירת באר מים צריכים להשתתף מפני שזה גם בשביל היתומים ותועלתם, כאן שזה ספק הרי ציבור בני העיר מוחזקים, והיתומים צריכים לשלם תחילה. ואעפ"י שיש חשש שהנסיון לא יצליח, בכל זאת צריכים לשלם מקודם, ואחר כך יחזירו להם. הרי משמע מכאן ברור שהקהל נקרא מוחזקים. ומכאן שהמס המוטל על האדם צריך להשתלם מקודם, ואם יתברר אח"כ לפי התביעה, שהמס שולם שלא כדין, הרי הסכום הזה יוחזר לבעלים.

אכן אעפ"י שגם אם הבע"ד מערער אין זה פוטרו מתשלום מ"מ יש זכות ערעור למחוייבי המסים, ואם לפי דעתם שלמו יותר מכפי השיעור המגיע, יש להם זכות לתבוע חזרה את התשלומים והסכומים העודפים, כפי דעת מהר"ם הנ"ל וכפי שנפסק בחו"מ (סי' קסג סעיף ג) ברמ"א: "ובמקום שנותנים על פי הערכה אינו יכול לומר שטעה, אבל אם אין נותנים על פי השבועה יש לומר שטעו". ובסמ"ע שם (סק"ט): "צריך ליתן כל הערכתו, אבל אם יכול לברר טעמא, שומעין לו, אף אחר שנשבע".

בימינו הונהג שבמקום שבועה וחרם של משלם המס, על דבר מצב רכושו ורווחיו, מוסרים הצהרות בכתב על רכושו ורווחיו, ויש בידו - לאחר שמסר את הצהרתו - לברר ולנמק את הערעור, אלא שהערעור אינו מעכב את תשלום המס כאמור. וכן מסיק בעל "משא חיים" (מערכת מסים ע): "שכל יחיד שיש לו איזה טענה ותביעה עם יחיד או עם רבים, לא יוכל להיות מעכב מלפרוע מס בשביל זה, שאינו יכול לעכב שום מס בשביל שום טענה שבעולם". וזא נובע מתוך שהקהל נקרא מוחזקים, ואותו דבר הממשלה והמוסדות המוניציפליים, כאמור.

מנקודת השקפה הלכתית זו, שהממשלה והמוסדות המוניציפליים נקראים מוחזקין, הרי המס מובטח ומשוריין בנכסים וברכוש התושבים, והריהו כחוב גמור, שצריכים לשלמו. ולא עוד, אלא כחוב אשר נגבה ראשון לכל החובות, ורק אחרי שנגבה חוב המס, באים בחשבון לגבייה שאר בעלי חובות.

מקור הדבר, בתשובות מהר"ם מרוטנבורג (סי' שסט) וז"ל: "כך מנהג בכל הקהילות (דין תורה) שאין אדם יכול לפטור עצמו מן המס ביציאתו מן העיר, אחרי שנתחייב במס, וגם אם אין שם מנהג, נראה בעיני דין תורה, כששאל המלך המס, אפילו שערי דכדא משתעבדא למלך, והמלך אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעבד למאן דיהיב כרגא". וברשב"א בתשובותיו (סי' תתפז), על דבר השאלה הנידונה: ראובן היה במאיורקי וחייב היה לשלם מס, והתפשר עם המלך, וחלה ומת, והקדיש סכום, והיורשין רוצים לתת את המס בניכוי הסכום שהקדיש. ופסק: דקודם הם צריכים לתת את המס מכל הרכוש, ואח"כ לתת להקדש, שהרי המס הוא חוב כחוב גמור. ובמהר"ם מרוזבורק (הובא בד"מ חו"מ סי' קסג) ובש"ע חו"מ (שם סעיף ג) איתא: "דמי שהיה דר בעיר שנים רבות, ולא שאלו ממנו הקהל מס, אך שתקו, לא הוי מחילה, ויכולין עדיין לתבוע כל המס שעבר שנתחייב כבר". ומהריק"ש בחידושיו (חו"מ סי' קסג) כותב: "שהה בעיר י"ב חודש ולא תבעו ממנו מס, לא הוי מחילה, ולכשיתבעו ממנו יתן למפרע".

וכתב הריטב"א בכתובות (ריש פרק הנושא) וז"ל: "שאם הסכימו ציבור עם אדם אחר שיפטרו אותו ממס, זמן קצוב כדי שיבוא לדור אצלכם, או משום הנאה אחרת שעשה להם, אם מת בנתיים, חייבים יורשים לפרוע מס על אותם נכסים".

ובצורה בולטת ביותר מפורש יוצא בתשובות מהרשד"ם (סימן תד) בשאלה שנשאל, אם נתן חלק מרכושו במתנה והשאר ירש בנו, אם בנו אחראי בעד תשלום המס מן הרכוש. ואומר: "ולענ"ד, שהדין דין אמת, שכיון שנשארו נכסים ליורשים, הם הם החייבים לפרוע, שהיורשים במקום מורישם עומדים, וכמו שאם היה המוריש מפזר מעותיו ומאבדן זעיר שם, עליו היה מוטל לפרוע מה שהיה חייב לקהל, כן עתה וכו', וכיון שהנכסים שנתן חלק למקבלי המתנה, הם נקראים משועבדים והנשאר ליורשים, הם נקראים בעלי חוב והקהל כבעלי חוב, וקיי"ל אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין". וכן שונה בתשובה (סי' תמז), שמי שנשאר חייב צדקה לקהל ונפטר, שהאשה צריכה לשלם אפילו במקום כתובתה, כי מה שעשה הקהל הוא כבית דין הגדול, ואדעתא דהכי נכנסים להיות נכנעים לקהל ולשלם את החוב. וכן בספר "משא מלך" (ח"ד משפט ז) איתא: "ראובן שמת והוא חייב במס ולא הניח מעות לשלם המם ולשלם לאשתו כתובתה, הקהל קודם, ומכל מקום ראוי שיקלו מן האלמנה".

כדאי להוסיף דברי הרמ"א (בחו"מ קסג,סעיף ג) עד כמה שהמס נחשב בתור חוב: "דאם שמו המס על כל אחד מהם מה יתן והתחיל לגבות, מאותה השעה הוי על כל אחד כחוב, ואפילו העני אח"כ חייב ליתן מה שפסקו עליו. וכן אם היה עני והעשיר הולכין תמיד אחר זמן הגביה". בט"ז שם מוסיף: "ולאו דוקא התחילו לגבות, אלא דאורחא דמילתא כן הוא, שמתחילים לגבות מיד, אבל מן שעת השומא הוי כחוב גמור, וגם בעני והעשיר הולכין אחרי שעת השומא".

ולכשתמצי לומר, הרי החוב של המס עולה על מהות החוב הרגיל ומושגו, לפי תפיסתו וחידושו של הר"ן בתשובותיו (סימן י). שם נשאל, על ראובן שהיה דר בג'רונדה, והיה חייב בחובות הקהל והיתה לו בת מלאה והשיא ליהודה ממעות שנשא בקסטניון, ועשו הנשואין בג'רונדה, ותבעו ליהודה. והשיב: "אעפ"י שלדין הגמרא, מי שנושה בחברו מנה, והלווה אין לו אלא מנה במעות או בעסק, ונתנו לראובן ואותן מעות או עסק ליתנייהו בעינייהו, אין למלוה על ראובן כלום. לפי שדעתי נוטה, דכל כי האי גוונא לא מקרי מזיק שעבודו של חבירו. אפילו הכי להנהגת הקהילות אינו כן, שכבר נהגו הקהילות בגביית המסים, שמי שמעותיו מחויבים בחובות הקהל ונתנם לאחר, נכנס הזוכה תחת הבעלים הראשונים. וכל מנהגי העיר יש ללכת אחריהם, כמו שמבואר במקומות רבים בתלמוד, אפילו יהיה המנהג חולק עם דין הגמרא, כל שכן שזה המנהג. והטעם בזה, שחיוב המסים לא רמי אקרפתא דגברי כשאר חובות, שמה שאנו פוטרים הזוכה ממטלטלים דלתנייהו בעינייהו משעבוד ראשון, הוא מפני שהחיוב מוטל על הראשון, ומיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה, אבל זה השני לא חל השעבוד עליו, ונכסי הראשון אינו בעין שיהיו ערבים לשעבודו, ולפיכך אין לו על השני כלום, אבל חיוב מסים מוטל על הממון, וכל שזכה השני בממון נכנס תחת הראשון".

חידוש זה שנתחדש בתורתו של הר"ן משקף לנו את תפיסתו על ערך המסים וחובות האזרח כלפיו. החידוש הוא, שאין כל אפשרות לשחרר את הרכוש והממון ממס שכבר חל עליהם, אפילו אם בצורה זו או אחרת עברו לרשות אחרת, אם בתורת מתנה ואם תורת נדוניא, מפני שהמס רובץ על הממון היכן שהוא מצוי. כאן בא הדבר לידי ביטוי נמרץ יותר ממה שהדגיש המהרשד"ם בתשובותיו הנ"ל. וראה ב"משא מלך" (ח"ג דין ג, משפט ח). ואם בקהילות הגולה שעליהן נאמרו הדברים כך - במדינתנו הריבונית, על אחת כמה.

יוצא לנו בסיכום: א) המס רובץ על הנכסים של האזרחים כמו חוב, ומשתלם וניגבה מבלי להתחשב אם עברו שנים מאז נתחייב בתשלום המס. ב) יש לקהל זכות קדימה בחוב ובגבייתו, אפילו בהעדפה מעל דברים חשובים, כמו הקדש וצדקה ואפילו כתובת אשה. ג) אין להפקיע את חוב המס, ע"י מתנה של חלק מהרכוש והנכס לאחר, או בצורה אחרת, כי המס רובץ על הממון, וצריכים לסלקו מתוך ממון זה, אפילו אם נכנס לרשות אחרים.

לפי הנוהג שהיה מקדמת דנא בקהילות ובציבור בישראל בתפוצות, היה על כל משלם מס לסוגיו השונים, להצהיר בשבועה ובחרם על היקף הרווחים שלו ועל ערך השווי של הרכוש. מקור דבר זה בתשובות הרשב"א, שהובא בב"י (חו"מ ס' קסג), וז"ל: "וכתב עוד בתשובה, שלפי מה שכתב הרמב"ם (בפ"ב ה"ב מהל' מלוה ולווה) על כל שיש לו ולא יתן לבעל חוב, מחרימין על המס שיפרע כל אחד, כפי מה שיש לו. ולפי מה שכתב, שתיקנו הגאונים, שמשביעין אותו אם יש לו. לפרוע לבעל חובו גם לענין מס, משביעין לכל אחד שיפרע כפי מה שיש לו, ואם אחד אומר לקהל איני רוצה לפרוע עמכם עפ"י החרם, כי אני מתיירא, שלא אוכל לעשות החשבון כדין, אבל תטילו עלי כמה שתרצו ואני אשלם, אם הקהל יש להם מנהג ידוע, או שקיבלו עליהם בענין אחר, אין היחיד רשאי לברור לו דרך לעצמו".

ואחריו החרה החזיק התרומת הדשן בתשובתו (סי' שמג) ע"ד חובת השבועה על כמות הנכסים, מהותם ושוויים, ומסכם בזה הלשון: "לפי מה שמשמע באשרי דמתניתין (בריש ב"מ) שיש לדיין לבאר ולסגור בפני כל צד רמאות, כשמשמיע בעלי הדין, וא"כ כל שכן בעניני מסים, רגילים אינשי למיעבד כמה טצדקי, כדי לפטור מהם ומקילים לצדד היתרים, ואם ישבע בכללות אפשר שיעשה כמה מיני טעויות ורמאות, לכן צריכים לפרש ולפרש בבאור יפה כל הנכסים, איכותם ומהותם כדפרישית, וכן נהגו בכל גבולינו". ובעל "באר עשק" (בתשובה ג) מרחיק לכת ואומר: "ודין תורה, לברר נתינת המסים על פי השבועה". וראה עוד בתשובות הרשד"ם (ח"ד סי' תמד).

ובמדינתנו הונהג, שמוסרים הצהרות על הרווחים בקשר עם מס הכנסה, ועל ערך שווי הרכוש בקשר עם מס רכוש. ובמקרה של העלמה, או השתמטות, הרי זה קשור בקנס ובפלילים.

אזהרה חמורה על העלמת המסים מכל הסוגים, השתמטויות התחמקויות והברחת המכס, מודגשת מאד ע"י הפוסקים הראשונים והאחרונים, ונוסף לדברי הרמב"ם (בפ"ה הי"ב מהל' גזילה) שהבאנו לעיל, על דבר הברחת המכס, שזה גזל ממש, אנו מוצאים בראשונים ואחרונים גם על שאר חיובי מסים. הרא"ם בתשובותיו (ח"א סי' נז) כותב: "אבל אלו החרמות שמחרימין הקהילות, בענין העולים והמסים ודומיהם, שיתנו על פי שיאמדו האומדים או שיפרעו עד זמן, כך הם חלים על כל מי שיעבור אותו החרם, מאחר שרוב טובי העיר הסכימו באותו חרם, מפני שזה חיוב שחייב כל אחד ואחד, לתת כפי ממונו, ואם לאו, גזלן הוא".

דברים נמרצים על אזהרת חובת תשלום המסים, אנו מוצאים בספר "משא חיים" מאת הגאון הספרדי, ר' חיים פאלאג'י ז"ל, הכותב: "במה שהסכימו הרבנים וממוני הזמן וטובי העיר, בעונש המסרב שלא לפרוע מס, שהוא עובר הסכמה ועבריינא יתקרי ושהוא מובדל ומופרש, וכו', כי האיש הירא את דבר ה' ויראה לנפשו, לא יבוא בעקיפין, לפקפק בענין פריעת המס לעבור על דין תורה". וכן: "כל מי שבא לבטל את העריכה, חטא הרבים תלוי בו" (מערכת ג, סי' יז) ובמקום אחר בספרו (מערכת ה, סי' טז) כותב בסיום התשובה: "כללו של דבר, האיש הירא את דבר ה', יזהר לפרוע מס שלו באמת ובתמים, ולא ינכה ממנו מאומה, כי הוא גזל גמור וכל שכן שלא יבקש המצאות שלא לתת מס הקצוב, ולבטל מנהג הקדמונים שלא לעשות עריכה חלילה, גם לא יעשה אלמות שלא לפרוע המס וכו', שזה גוזל את הרבים וכו', ונקרא לשון מם מלשון נמס כדונג, זכה - הלא הוא מיסוס עוונותיו, לא זכה יהיה מסיס ממוני - כפי הנהגתו במס, כי המס נחשב לנו לצדקה, שנאמר ושמתי פקודתך שלום, ונוגשיך צדקה". עד כדי כך! ו"במשא מלך" (ח"ה מאמר א, ד' מו,ע"ג) כותב: "דמי שאינו רוצה לפרוע את המס, דמחפשין אחריו ומחרימין אותו וכו', כגברא דלא ציית דינא וכו'".

כדי להשלים ולהבהיר את השקפת גדולי ההלכה בנידון המם והמכס נביא שתי תשובות הדנות במכס. בתשובות המבי"ט (ח"א סי' רסא) נשאל, אם מוכס יהודי מוסיף מדעתו על מין סחורה יותר מן החוק הקצוב, אם מותר להבריח ממנו גם אותו החוק הקצוב לו מאת המלך, במין הסחורה ההיא או אחרת. והשיב: אם באיסור הוא מוסיף, מותר להבריח, בכדי להציל גזילתו, כפי השווי מה שגוזל מחברו, ואסור לגזול ממנו בחזירתו אלא לפי הגזילה. בתשב"ץ בשם המהרי"ק ז"ל, (ח"ד סי' יד) כתב: "נראה, שאפילו ידוע, שזה המוכס ישראל הוא מוסיף ליקח ביותר מחוק המלך, שהרי הוא כגזלן, אסור להבריח ממנו כפי מה שהוא חוקו, דאטו מפני שהוא עושה שלא כדין לגזול, יגזלו בני אדם חוקו, הא הוי כהאי דאמרינן, היינו דאמרי אינשי, בתר גנבי גנוב וכו'".

הבאנו את השאלה בענין המכס, בכדי להראות עד כמה ההלכה נוטה לזהירות-יתר, שלא יקופח המכס אף במשהו. ועד כמה עמדה ההלכה על איסור ההברחה בכל צורה שהיא, אפילו במקרה שהפקיד טעה בהערכה. ואם במדינות הגוים כך נפסקו הדברים, במדינתנו, על אחת כמה וכמה. ובזה תשובה לאלה המלעיזים על יהודים שומרי תורה בכלל, ובפרט העתונות החילונית, במקרה שנכשל אי-פעם יהודי שומר תורה בעבירה של הברחת-מכס, שמטילים את האחריות על כל יהדות התורה, ומוסיפים, כי טרם נספג לתוכם רוח המדינה, ולא היא! הנה הראנו דוגמאות רבות, עד כמה ההלכה מתנגדת לכל שמץ העלמה או הברחה של מס ומכס, ומגנה אותן בכל תוקף ובכל חומר הדין ורואה אותן כגזל וכעבריינות פושעת. ומי שבאמת עובר עליהן, הרי הוא נכשל בסטייה מדרך התורה וההלכה, מלבד חטאו הגדול למדינה עצמה.

כפי שהגדרנו למעלה, הרי גביית המס הוא לפי הערך של הרכוש וכן לפי הרווחים בעבודה במסחר ובתעשייה, לפי כח היכולת של האדם. אמנם במקרים שונים ישנן הקלות והנחות, ואף פטורי מס לגמרי. והם בשני סוגים: א) ברכוש והממון, ב) באדם עצמו.

לסוג הראשון שייכים מעות או רכוש המיועדים למצוה או לצדקה, וכן נכסים המוקדשים לדברים מיוחדים, כגון: תלמודי-תורה, וישיבות, וכן בתי כנסיות, בתי מדרשות ומקואות טהרה. מקור הדברים בב"י (חו"מ, סוף סימן קסג) המביא בשם הגהת מרדכי וז"ל: "מכאן נראה לי, דאין לקהל לתבוע מסים ממעות הקדש או צדקה". הובא גם ברמ"א (שם סעיף ג). ובתשובות הרא"ש (כלל יג, סימן ו): "וששאלת צבור שהטילו חרם, כל מי שבידו מעות שמתעסק בהם, הן משלו הן משל אחרים, שיתן כך וכך לקופה של צדקה, וראובן הקדיש מעות לתלמוד תורה ומתעסק בהם לצורך תורה, ואינו נהנה מהם לעצמו, אם חל החרם לתת מהם כמו משלו? תשובה: יראה לי כי מעות שהוקצו למצוה אינה בכלל אחרים כי דעת הקהל הוא על מעות של אחרים, שחייבין ליתן מס מהן, שהבעלים עצמן אם היו בידם, היו צריכים ליתן מס מהם, אבל מעות של מצוה אינן מכלל, כי פטורין מהם מן המס".

בתשובת הר"ן (סי' ב) דן באופן מיוחד אם ממון המוקדש לעניי העיר, חייב לפרוע את המס כשאר ממון בני-העיר. ומסיק, דפטורים ממס, מתוך נימוק יסודי, שממון זה לא ניתן לשאת ולהרויח ואין ראוי שיפרע ממנו מס, ומסיים: "וכן נמי בהקדש עניים, ולא לחינם קראו להו הקדש, אלא דמשום שהקצו למצוה נאסרו לשאר מילי, ואין ראוי לחייבם במס, ודברים של טעם הם. מכל אלה הטעמים נקטו, דהקדש עניים פטורים ממס בלהבא, וכן עמא דבר בכל מקום, ולא ראיתי מקום שיפרעו נכסי הקדש עניים מס, כמו שאינם פורעים נכסי בית הכנסת ספר תורה, והכל אחד". ובתרומת הדשן (סי' שמב) כתב: "ומהאי טעמא נראה שיש לנהוג, דכל מי אשר יתנדב ומקצה מעות למלאכת שמים, כגון תלמוד תורה, להשיא יתומים ולהחזיק עניים וכה"ג, ואפילו אם מרויחים בהם ברבית ומקיים הקרן, ואינו מוציא רק הריוח, מ"מ פטור מן המס מהאי טעמא, שלא תהא מכשילן לעתיד, שימנעו מלהתנדב".

יוצא מזה איפוא, שכל כספי ההקדשות, קרנות ומוסדות צדקה וחסד, ונכסי הקהילה והציבור פטורים מכל מס. וכן יש לפטור מכל מס ותשלומים בניני בתי- הכנסת ומוסדות צבור שונים, כגון מס בנין, מים ועוד. ואמנם הונהגו ניכויים מיוחדים ממס ההכנסה מהוצאות משלמי המסים לטובת צדקה וחסד, וכן למוסדות תורה ודת, אם כי זקוקים לאישורים מיוחדים ממשרד האוצר.

ספרים. אין נותנים מסים על ספרים. מקור ההלכה בתרומת הדשן (סי' שמב) והובא ברמ"א (חו"מ סי' קסג). הדברים נאמרו לגבי סופרים שכתבו ספרים, שאין לגבות מהם, מטעם - "שאם יתחייבו במס, נמצא מכשילן לעתיד לבא, שימנעו לשכור סופרים, ואיתא בפרק מקום שנהגו, ארשב"ל כ"ד תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תו"מ, שלא יתעשרו, שאם יתעשרו לא יכתבו, הא קמן דחיישי טובא דילמא ממנעי ולא כתבו להו". ומאותו הטעם יש לפטור ממס כל השקעה שמשקיעים בקניית ספרים, בין מן הרכוש ובין מן הרווח. ואפילו אדם פרטי, שיש לו אוצר ספרים, או שקונה ספרים, בכדי להקל עליו את לימוד התורה והבנתה. ועמנו, שהוא עם התורה והספר, בודאי שצריך לתקן תקנות בכדי לאפשר רכישת ספרים לכל יודע ספר, ולהקל על הדפסת ספרים, וכן להשתדל במכירת הספרים במחירים נוחים. מטעם הזה יש לשחרר ממכס נייר המיועד להדפסת ספרים, בכדי להוזיל את מחיר הספרים.

אדם שאינו מרויח ובטל ממלאכה, ואין ידו משגת לשלם מס אפילו בסכום מינימלי, וכן מי שמרויח פחות מהמכסה שדברנו למעלה, ומי שהוא נזקק לעזרה סוציאלית, פטור לגמרי מכל תשלומי מס וחיוב.

המקור לבטל ממלאכתו,הוא בב"ב (נה,ע"א): "א"ר אשי, פרדכת מסייע מתא, וה"מ דאצילתיה מתא, אבל אנדיסקא סייעתא דשמיא היא". וראה ברשב"ם שם - ממונין של מלך הרגילין לגבות מכל בית ובית מחלו לו, מפני שהוא מבוטל יעו"ש, ודבר זה מסתבר מאליו מאחר שאין ממה לגבות, אם לא מרויח.

כפי הנהוג וכפי שמוגדר בחוק-המסים, הרי מנכים ממס הכנסה אחוזים ידועים, לאשה ולכל ילד וילד של המשפחה. וגם נוהג זה יש לו שורש בהלכה, ראה בספר "פחד יצחק" (ערך מס)שמביא בשם ספר "משא מלך", שמי שיש לו שנים עשר ילדים, פטור לגמרי מן המסים.

מצינו גם פטור ממס למעמד הרוחני - התורני של האומה, כגון תלמידי חכמים, שתורתם אומנתם, באיזה צורה שהיא.

המקור לזה בגמרא (בב"ב ז,ע"ב - ח,ע"א): "ר' יהודה נשיאה רמא דשורא ארבנן, (רש"י: הטיל יציאת חומת העיר על החכמים, כמו על שאר בני אדם). אמר ר"ל: רבנן לא צריכי נטירותא, וכו', ר"נ בר חסדא רמא כרגא ארבנן, א"ל ר"ג בר יצחק: עברת אדאורייתא, ואדנביא ואדכתובי: אדאורייתא דכתיב 'אף חובב עמים כל קדושיו בידיך', אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, אפילו בשעה שאתה מחבב עמים, כל קדושיו יהיו בידיך. 'והם תכו לרגליך' - תני ר' יוסף, אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה, ללמוד תורה. אדנביאי דכתיב 'גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים', אמר עולא: פסוק זה בלשון ארמית נאמר, אי תנו כולהו - עתה אקבצם, ואם מעט מהם - יחלו ממשא מלך ושרים. אדכתובי דכתיב 'מנדה בלו והלך, לא שליט למרמי עליהם' וא"ר יהודה: מנדה - זו מנת המלך, בלו - זו כסף גולגלתא, והלך - זו ארנונא". ולהלן שם בגמרא, "בההוא דמי כלילא דשדי אטבריא, אתו לקמיה דרבי, ואמרו ליה: ליתבו רבנן בהדן. אמר להו: לא". וכן בגמרא נדרים (סב,ע"ב): "אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר, לא יהיבנא אכרגא, דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם, וא"ר יהודה מנדה זו מנת המלך וכו'".

מכל זה משמע, שתלמידי חכמים, פטורים ממסים והיטלים שונים, וכן הובא להלכה בשני מקומות בשו"ע (יו"ד סי' רמג סעיף א; חו"מ סימן קסג סעיף ד) וכן ברמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ו ה"י). והרמ"ה (בב"ב הנ"ל) מוסיף, שאפילו היה הת"ח בעל ממון, לא יתחייב בשום מס. ומביא בשם הר"י הלוי, שהורה לאיש. שהיו לו גנות ופרדסים במקום אחד, והיה חייב עבורם אלפי זהובים, ופטר אותו ממס מפני שהיה תלמיד חכם, כמו שפטרה התורה מחצית השקל מן הכהנים יעו"ש, והובא בטור חו"מ (ס' קסג).

ראשונים ואחרונים מתלבטים בהגדרת ת"ח לעניין זה וקביעת הרמה הרוחנית הנדרשת לפטור ממסים, והאם בכלל יש מידה כזאת של תלמיד חכם בימינו. בגמרא הנ"ל בב"ב, נאמרה המלה "רבנן" "רבנן לא צריכי - נטירותא" או "ליתבו רבנן בהדן", בלי לפרש דרגתם ומעמדם הרוחניים. אולם הרמב"ן והנמוק"י (שם) מביאים בשם הר"י מיגש, שכתב בשם רבו הרי"ף, שלא נאמרו דברים הללו אלא על תלמיד חכם שתורתו אומנתו, וכן מביא הטור ביו"ד (ס' רמג) בשם אביו הרא"ש, וכן בחו"מ (סי' רסג) בשם הר"י הלוי, שדוקא ת"ח שתורתו אומנתו, אבל אם אין תורתו אומנתו חייב. אולם הוא מוסיף בשם הרא"ש: "אם יש לו מעט אומנות, או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו, ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיד, מקרי תורתו אומנתו". וכן כותב הרמ"ה בחידושיו, (שם) שה"מ בתלמידי חכמים העוסקים בתורה תדיר, כפי יכולת כל אחד ואחד ומקיימין מצוות, והגית בו יומם ולילה כפי כחן.

התרומת הדשן (בסימן שמא) מרחיק לכת, וכותב: "אע"ג דאפשר לומר, שאין עתה בדורותינו, שיש לו תורת ת"ח גמור, וכן ראיתי הועתק בסגנון זה מספר אגודה, אמנם נוכל לומר דהיינו לענין זה שהיה רוצה למיעבד דינא לנפשיה, או לקנוס המבייש אותו בליטרא זהב, שהוא רוצה להוציא מאחרים, וכה"ג ליכא בדורותינו דקים לן בגויה שיהיה לו תורת ת"ח לענין זה, אבל למירמא כרגא עליה ולאפוקי מיניה, אפשר לא דייקינן ביה כולי האי, אם הוא מוחזק בידן לת"ח". ולהלן (בסי' שמב) ממשיך: "ונראה דלאו דוקא רק הנסמך לישב בראש ולדון ולהורות דהוא פטור, אלא כל ת"ח בדורו, שיודע לישא וליתן כשורה בדברי תורה ומבין מדעתו ברוב מקומות בתלמוד ובפירושיו, ומביא בשם פסקי הגאונים, אם תורתו אומנתו כדפירש האשרי, אפילו לא נסמך לישב בראש לדון ולהורות, פטור הוא מכל מסים ותשחורת. וראיה לדבר קצת, דהאי קרא דאורייתא דמיניה יליף דת"ח פטור, כתיב ביה אף חובב עמים וכו' והם תכו לרגליך, ותני ר' יוסף אלו ת"ח שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה, כדי לישא וליתן בכבודו של מקום, והן הן התלמידים ההולכים מישיבה לישיבה, דמי שהוא נסמך לישב בראש לא רגילות היא שיכתת רגליו מעיר לעיר".

וראה בתוס' שם (בב"ב ח,ע"א ד"ה לא שליט) וז"ל: "לפי שהיו עסוקים במלאכת שמים בבנין בית המקדש, ה"נ אין להטיל מס על לומדי תורה". וכן ראה בהרשד"ם (ס' שסא) האומר: "שהוכחנו מן הסברא, מן התלמוד ולשון הרא"ש, שכל ת"ח העוסק בתורה ואין לו אומנות אחרת, כלומר, שתורתו קבע ועסקו ארעי, שפטור מכל מיני מסים, אפילו מזה אליבא דכ"ע, גם הוכחנו דאין צריך שיהיה בעל הוראה בדורו, אלא שכל בן תורה, שרוב עסקו בתורה ואינו מתבטל ממנה אלא לבקשת ההכרחי, אעפ"י שלא יהיה בעל הוראה פטור". וכן דעת המהרי"ט בתשובותיו (סי' נט): "ולענין גדר תלמיד חכם, לא כל המקומות שוין. אבל לענין פטור המסים, אין הדבר תלוי בחכם בעל הוראה, ולא במי שהוא פרנס על הצבור, אלא כל תלמיד ותיק שקורא ושונה ומשמש ת"ח ויש לו לב להשכיל ולדרוש ולחקור ולבו על למודו ומתיישב בתלמודו, אסור ליקח ממנו שום מס ופרעון משא מלך ושרים".

וכן דנו בזה, מהוראלנ"ח (סי' רנ), מהר"ם אלשקר (סי' יט), מהר"ש הלוי (סי' רנ), מהריט"ץ (סי' עה) התשב"ץ (ח"א סי' קמג; ח"ג סי' קנג. ודעתו דבעינן שיהיה בעל הוראה), "כנסת יחזקאל" (חו"מ סי' צה), הרשב"ש (סימן תיב), ב"ראשון לציון" לבעל "אור החיים" (יו"ד סי' רמג), ו"משא מלך" (ח"ד דין א-ג). וראה ב"משא חיים" (מערכת מסים סימן ת) שהאריך מאד בזה, וכן ראה בס' "דרכי נועם" (סי' נה-נז) שיוצא חוצץ ביסוד ההלכה ובמאמרים נלהבים, לפטור לת"ח ולעוסקים בתורה תדיר מכל מסים, ארנונות והיטלים שונים, וליראת האריכות אין אנו מצטטים את ראשי דבריו. נמצא, שנזכרים בקשר למסים שלשה סוגי תלמידי חכמים: א) תלמיד חכם בעל הוראה מובהק. ב) ת"ח גדול בתורה, אף שאינו בעל הוראה, ג) אפילו אינו תלמיד חכם, אלא בקי בתורה ותלמידים הלומדים עם רבם.

להלכה, הרי הסכימו רובם ככולם של גדולי ישראל, לפטור את כל שלשת הסוגים הללו, מכל מס וארנוניות. וראה בספר "כתר תורה" למהר"ש די אבילה המוקדש כולו לפטור ת"ח ממסים יעו"ש. אלא שענין זה צ"ע למעשה. שכן אם ניקח בחשבון את פטורי תלמידי חכמים ולומדי התורה לכל סוגיהם הנ"ל מתשלומי מסים לפי ההלכה, הרי תלקה בזה קופת האוצר הממלכתי שלנו, שזכינו לו במדינתנו בעזרת אלקי ציון, והרי זה ישפיע על כושר הפעולה של המדינה הזקוקה לכסף מכביר, לשם קיומה והתפתחותה. ואמנם זוהי נקודה רגישה מאד, שהרי הדין שלפנינו בהיר וברור, ובאופן כזה יהיו פטורים ממם כל הרבנים המשמשים בקודש בארץ הזאת, שזמניהם ועתותיהם נתונים רק לתורה ולתעודה, ואם נוסיף עליהם, גם שאר האנשים המשרתים בקודש, כגון השוחטים, החזנים והשמשים, שגם על סוג זה דיברו הראשונים והאחרונים, וישנן דעות לפטור גם אותם מתשלומי מסים, (ראה בתרומת הדשן סי' שמב, וברמ"א חו"מ סי' קסג, סעיף ה) יגיע מספרם למאות ולאלפים, ורב הנזק שינזק אוצרנו הכספי.

אולם לדעתי, גם לפי ההלכה, יש לחייב את הרבנים ויתר המשמשים בקודש בתשלום המסים מהטעמים דלקמן. בשיטה מקובצת (בב"ב ח,ע"א) מביא שמצא בשם הרמב"ן, שהחכמים הלומדים עם התלמידים בשכר, אין מן הדין לפוטרם מן המס, דכיון דבשכר הם לומדים. ולפי"ז יוצא, שהרבנים, ראשי הישיבות ועוד, המקבלים את משכורתיהם לדרגותיהם בתור שכר בטלה, לפי המבואר במס' נדרים (לז,ע"א, וראה בר"ן שם) הרי מן הראוי שישלמו את המס הראוי.[12]

ועוד, ישנם מסים שגם תלמידי החכמים חייבים בהם, מצד דינא דגמרא, כגון האי דב"ב (ח,ע"א), "הכל לכריא פתיא, אפילו מדרבנן". וברש"י שם ד"ה לכריא פתיא: "חפירת בור לשתיית מים. אפילו מדרבנן - שהכל צריכים למים", ולפי' התוס' שם, ד"ה כריא פתיא בשם ר"ח: "להסיר גבשושית מרחוב העיר" והובא זה להלכה ברמב"ם (פ"ו ה"ו משכנים) הסובר, כפי' הר"ח, באומרו: "אבל לתיקון הדרכים והרחובות אפילו מן החכמים". ובשו"ע יו"ד (ס' רמג, סעיף ב) הדגיש המחבר בלשון זו: "אם דבר שצריך לחיי-אדם, כגון: הבארות מים וכיוצא בהם, חייבים לתת חלקם". אנו רואים שהמחבר פירש כרש"י, ומרבה עוד דברים דומים שיש בהם חיי נפש, שתלמיד חכם צריך לשלם מס ולהשתתף בהוצאותיהם, לפי טעמו ונימוקו של המהר"ם אלשיך (ס' נ"ב) "מפני שנהנים מהם". וכן אנו מוצאים בפוסקים שישנם עוד דברים, שת"ח חייבים בהם במסים, ולדוגמא ראה בתשובות מהרימ"ט (סי' נט) וז"ל: "ומ"מ אני רואה שכבר נהגו ליקח מהת"ח כרגא דמלכא וארנונא המוטלת על הבתים, ובעו"ב צפת תוב"ב בהיותה עומדת על תלה וכו' והחרימו לבלתי קחת מס מהת"ח, והיו מניחים הת"ח ליקח מהם כרגא וארנונא המוטלת על הבתים".

ומכיון שבתוך מערכת-המסים הכללית נבלעים גם אותם הסוגים של תשלומי מס שתלמידי החכמים חייבים בהם, ואי-אפשר להפרידם בדיוק, אין להם להיפטר מהמסים. ונוסף לכל זה כדאי לציין את דברי הרמ"א (יו"ד ס' רמג סעיף ב) המסיק בסוף דבריו: "מ"מ יש מקומות שנהגו לפטור ת"ח ממס, ויש מקומות שנהגו שלא לפטרן" (בשם תרומת הדשן סי' שמב). א"כ לפי זה, כל הענין של פטור מס בת"ח, במנהגא תליא מלתא, וכגון דין יש לקיים את המנהג, לקבל מס מרבנים ראשי ישיבות ות"ח המקבלים את משכורתיהם, כפי הדרגות הראויות.

אולם יש לעמוד על פטורי מס ונכויים ממס הכנסה, מאנשי הכוללים, ז"א: אברכים נשואים, המקדישים את כל חייהם ללימוד התורה ומתרכזים כליל בד' אמות של הלכה, ואינם מקבלים משכורות קבועות ושלמות, אלא תמיכות, שלא מספיקות למחיית משפחותיהם אלא בקושי. עליהם בודאי לא חלה חובת תשלום מסים, כדין תלמידי חכמים, וצריכים להיות פטורים מלהגיש הצהרות, ולהיזדקק למעריכי הערכות. כמו שלא חל החרם של תשלומי מס על ת"ח כמבואר במהר"ם אלשקר (סי' יט) יעו"ש.

ומהאי טעמא יש להתחשב מאד עם בני-ישיבה, בחורים הלומדים תורה בקביעות ונצמדים לאהלי תורה. ולא מדובר כאן בענין תשלום מס מהם, באופן ישיר, שהרי הם מקבלים רק אוכל ותמיכה קטנה ודלה, אלא יש כאן שאלת ניכוי מההורים שלהם, אחרי שהם מחזיקים את בניהם הבחורים , בכדי שיגדלו לתלמידי חכמים, ומן הדין מגיעה להם הנחה כזאת. לפי המקור שהבאנו לעיל, מב"ב (ח,ע"א) על "והם תוכו לרגליך" - אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד, ולפי דברי התוס' שם: "ה"נ אין להטיל מס על לומדי תורה". ז"א: שכאן הכוונה על לומדי תורה שמכתתין רגליהם למקומות לימוד התורה. ולכך מתכוון בתשובות מהרי"ק בטור יו"ד (סי' רמג) וז"ל: "נראה שגם התלמידים פטורים מן המס ואינם בכלל חרם", יעו"ש.

ויפה העיר ידידי הרה"ג כמהרא"י וולדינברג בספרו "ציץ אליעזר" (ח"ג סימן כה) על דברי רבא בגמרא נדרים (סב,ע"ב) שהבאנו לעיל, "שרי ליה לצורבא מרבנן מימר לא יהיבנא אכרגא וכו'". כי צורבא מרבנן, היינו פחות מרבנן, כמו שמפרש רש"י בתענית (ד,ע"א) דצורבא מרבנן הוא בחור חריף יעו"ש, ועל אלה חלים פטורי מסים ונכויים, מפני שלא מקבלים משכורות. ומכאן שאנשי הכולל פטורים לגמרי מן המסים, והורי תלמידי הישיבות צריכים להנות מניכוי עבור בניהם הלומדים בישיבות כמו שנהוג לנכות מכל בן עד גיל שמונה עשרה לפי חוק המסים, כן צריכים להמשיך ניכוי זה במשך לימודו בישיבה.

הנה תורתם וכבודם של הרבנים תלמידי החכמים ולומדי תורה מובהקים השקועים בתורה, במקומם מונח, עם הנחתנו שחייבים הם במסים, אם מקבלים משכורות ומתפרנסין שלא בצער. אולם ודאי שלא איבדו את זכויותיהם היסודיות המגיעות להם בתור נושאי דגל התורה. לפיכך, יש להתייחס לשכבה הזאת ביחס הראוי, בקשר לרמת חייהם ועמדתם בקהל ובציבוריות. לדעתי, מגיעה להם זכות להנחות וניכויים ממס הכנסה בשלשת הדברים הבאים:

א) זכות הייצוג. ז"א: ניכוי ההוצאות המשוערות לייצוג בתור אנשי מעמד רוחני תורני, ומבחינת עמדתם הציבורית-חברתית, כגון: הוצאות נסיעות משוערות, קבלות פנים, הארחת אורחים, סידורים שונים הקשורים בתפקידם, וגם הוצאות ביגוד כראוי לתלמידי חכמים כמו שמצינו: "ר' יוחנן קרי למאניה מכבדותיה", וכדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה ה"ט): "מלבוש תלמיד חכם, מלבוש נאה ונקי".

ב) ספרים: יש לפטור מתשלום מס את הסכומים שהם המוציאים על ידם לקניית ספרים. יש לזכור שספר לרב לראש ישיבה וללומד תורה בכלל, משמש בתור כלי אומנות ממש. ואף שישנן ספריות תורניות במדינה שיכולים להעזר בהן ואף לקבל ספרים בהשאלה, אבל זה גורם לביטול זמן ולטרדות, ולא כל הספרים הנחוצים ניתן למצוא. וצריכים לתת אפשרות לכל רב, ת"ח והוגה בתורה, לרכוש את הספרים לעצמו. והרי זה דומה ממש לדברי המהר"ם מרוטנבורג בתשובתו (בסי' תתקמא שהבאנו לעיל) לענין כלים לעיבוד האדמה, באומרו: "והלא אדם קונה לעצמו כלי תשמיש, ע"מ למצוא פרנסתו כגון העול והמזרה והקנקן למחרשה, וכל כלי העגלה, תיבות וחביות בתוך הבית, ומצפה למצוא על ידיהן שום פרנסה, כלום מטילים עליהם מתנות?"

וכדאי לצטט דברי אחד הגדולים ר' יצחק קונפנטון הנודע בכינוי הגאון מקשטיליה, הכותב בקונטרסו "דרכי הגמרא" (וילנה תרנד, עמוד כו): "אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעין, ולכן ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה ספרים. כי ד"מ, מי שאין לו ספרי הגמרא", א"א להיות בקי, וכן כך מי שאין לו ספרי הרפואה, לא יוכל להיות לו בקי בה, וכמו כן מי שאין לו ספר ההגיון או החכמה, לא יהיה חכם בה. ולזה אמרו ז"ל, מרבה ספרים מרבה חכמה. ופרש"י ז"ל, על וקנה לך חבר י"א חבר ממש, ויש אומרים: ספרים, כי הספר חבר טוב. והקורא בספרים שאולים הוא בכלל והיו חייך תלואים לך מנגד". נמצא לפי האמור שהספרים הם דברים חיוניים בשביל הרבנים גדולי התורה.. וא"כ אפוא צריכים הם להנות מזכות זאת. וביחוד אחרי שהנחנו לעיל לפי המקורות ההלכה, שעל ספרים לא צריך להיות חל לגמרי ענין של מס, מתוך מגמה להגדיל תורה ולאדירה.

ג) יש לשחרר רבנים וראשי ישיבה מתשלום מס עבור הדירה שלהם. בית הרב, כמקובל, עומד גם לשרות הציבור היוצא ונכנס בו. וכבר הוזכרה נקודת ההשקפה ההלכתית, דבדברים שיש בהם צרכי רבים, אם לדברים שבין אדם למקום ואם לדברים שבין אדם לחבירו, פטורים ממס, והרי אין לך דבר העומד לשרות הצבור כבית הרב בכל המובנים, וכפי הדין וההלכה שקבענו לעיל בית זה צריך להיות פטור ממס.

עלי להוסיף, שבתוקף הזכויות הללו, להנחות והקלות ונכויים שפרטנו, הרי שיש להם גם זכות, להיות מוחזקים ולהיות תובעים ולא נתבעים. לפי מה שקבענו לעיל שבדרך כלל הקהל או הממשלה נקראים מוחזקים ותובעים, כאן מאחר שתלמידי חכמים בעיקר הדין היו צריכים להיות פטורים מכל מס, אלא לפי האמור, הם חייבים במסים מסיבות מסוימות, עכ"פ אין לגבות מהם מקודם את ההפרש היוצא מתוך זכיותיהם ולהשאיר להם רק זכות ערעור, אלא אדרבא - על שלטונות המס לנמק את התביעה. יסוד דבר זה בתרומת הדשן (סי' שמא) בשם מהר"ם הכותב: "אמנם אם תצא מחלוקת ויפול ספק בין קהל ויחיד ואותו יחיד רוצה לפטור, משום דת"ח ותורתו אומנתו, נראה דאפילו בעניני מסים לא חשבו רבים מוחזקים לגביה, לא מכח דין תורה ולא מטעם מנהג קהילות". וראה עוד בספר "דרכי נועם" (סימן נה) וז"ל: "עוד כתבו הפוסקים, דאע"ג דאמרינן יחיד המדין עם הצבור ובאים להוציא ממנו ממון, הרבים נקראים מוחזקים, ויכולים לומר קים לן אפילו להוציא ממון, מ"מ בנידון כי הכא, שבאין להוציא מיד ת"ח וכו', אין הצבור יכולין לומר קים לן, כיון שיש בדבר ספק איסור, דעבר אתורה נביאי וכתובי, לא מצי למימר קים לן במילי דאיסור, וידם על העליונה". וכאן צריכים בהחלט לעמוד על הזכות הללו לכבוד התורה ונושאי דגלה.

נסינו במאמר זה, להקיף ולמצות עד כמה שאפשר, את החומר התורני-ההלכתי, הנוגע למערכת המסים בהשתלשלותה בדברי ימינו ועד היום הזה במדינת ישראל. מגמתנו ומטרתנו היתה להצביע על האפשרות להשתית את מערכת חיינו החברתיים על מקורות הלכה, וגם ענף חשוב זה, כמערכת המסים, אשר עליה נשענת המדינה, מעובד ומצוין לפרטיו במקורות ההלכה וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, בכתב ובעל פה. אמנם, פרק זה עדיין משמש קרקע בתולה ושטח בלתי-מעובד, רב עוד החומר החבוי במעמקי התורה וההלכה, הזקוק לגלוי ולחישוף, והוא טרם נדלה מתוך המקורות ומעיינות התורה. ככל הלכה מההלכות התורה אף הלכה זו "ארוכה מארץ מדה". רק קצת מן העבודה הזאת נעשתה על ידינו, ועוד נשוב ברצות ה' לשנות פרשה זו בהרחבה, ועוד חזון למועד.

[1] ומצאתי בספר "מרומי-שדה" להנצי"ב ז"ל האומר (בדבריו לתענית ט,ע"א): "עשר בשביל שתתעשר - מכאן מקור למעשר כספים. ובתנחומא (פרשת ראה) איתא, מכאן נהגו פרגמיטיטין להפריש אחד מעשרה לעמלי תורה. והא דנהגו ביחוד לעמלי תורה היינו משום זו מיירי במעשר שני, ותניא בספרי והובא בתוס' קידושין (כד, ד"ה אלא) שלא ניתן מעשר שני אלא לעמלי תורה. ומשום הכי גם מעשר כספים תכליתן בשביל עמלי תורה ...".

[2] כסימוכין להגדרה זו, ישמשו דברי הכתוב: "מסת נדבת ידך אשר תתן" (דברים טז,י). הוה אומר: לשון מס, כדברי הרשב"ם על המקום, שיש מפרשים ככה, ודבר זה מפורש בגמרא (חגיגה ח,ע"א) "מסת ידך - מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין, ומאי משמע דהאי מסת לישנא דחולין היא, דכתיב, "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ" (אסתר י,א), הרי דמסת נדבת ידך משמע מס.

[3] וראה בשמות (א,יא) "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם". ורש"י ורמב"ן שם. הרי כאן מס-עבודה. וראה רמב"ן שמות (ו,ו) ועוד.

ואני משער שגם הגיוס לצבא וקביעת צבא חובה, שימש כמס בכחות אדם להגנת הארץ ובטחונה. הדבר מבוטא בכתוב: "ולשום לו שרי אלפים ... ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו" (שמ"א ח,יב) וברמב"ם: "ולוקח מן העם הגיבורים ואנשי חיל למרכבתו ופרשיו" (הלכות סנהדרין פ"ד,ה"ב). אף בתקופת החשמונאים לקחו לצבא מכל עיר ועיר לפי מספר תושביה וכן גויס מספר ידוע של מפקדים (ראה חשמונאים א,ג).

[4] וראה בספר "משפט המלוכה" לידידי הרב ר' יהודה גרשוני (הל' מלכים פ"ד ה"א).

[5] והנה ראיתי בס' "דבר אברהם" (סימן א ענף ב) להגאון ר' דובר שפירא ז"ל אב"ד דקובנה, שרוצה לחדש, דהלכה זו "דהפקר בי"ד הפקר" לא נאמרה לבית דין של ישראל בתור בי"ד אלא בתור ממשלה, שהרי כתיב השרים והזקנים ומשמעם בתור מלכות שררה ושלטון. ולפי דברינו, נראה שאין צורך לכל זה. וכי לא מספיקה הסמכות והשררה שנתנה התורה לבי"ד בתור בי"ד, שיהא בידם ובשיקול דעתם לענוש ולהחרים, להפקיע ממון ולהוציא לפועל את פסקי דיניהם מכח ההורמנא השיפוטית לבד? לשם מה הם זקוקים איפוא לגורם אחר והיא השררה הממשלתית? והרי סמכותם מכח התורה גדולה יותר וחזקה יותר, ותלי תניא בדלא תניא? אתמהה!

[6] ועל דברי הגמרא בב"ק הנ"ל, העירני ידידי הרב ר' ח. ד. אורבך והנאני מאד.

[7] כדאי להביא את דברי אחיו של מהר"ל מפראג ז"ל, בספרו "ספר החיים" (ח"א פ"ב) "שלכך לא התחילה פרשת נדרים עם וידבר ה' אל משה, כדרך שאר הפרשיות, להגיד שאף התקנות שיעשו ראשי בני-ישראל, דרך סייג, לפי צורך השעה, הרי הוא בכלל הדבר אשר צוה ה'". יעו"ש, וכדברי הרשב"א הנ"ל שזה ממש, כדין תורה, והבן.

[8] וראה את שהעיר ידידי הרה"ג כמהור"ש ישראלי במאמרו, דהמקור של כח הציבור וטובי העיר, נשמע ונלמד מעצם הכתובים שהובאו בגמרא לביסום הדין של הפקר בי"ד הפקר. ואילו בדברי הכתובים אין נזכר בית דין באופן מיוחד, כי הכתוב ביהושע מדבר על "ראשי המטות", והם נבחרי הציבור, וכן הכתוב בעזרא, כורך יחד וכולל את השרים עם הזקנים וכו', ומסיים: "אע"כ שהוא מצד סמיכות דעת הציבור, וה"ה שרים וראשי המטות, ומזה למדו שה"ה לטובי העיר לעניני אותה העיר" וזה מזדהה עם היסוד שקבענו. והרב מהר"ח הירשנזון בספרו "מלכי בקודש" (ח"ג סימן ג) רוצה לומר בדרך דומה, שיש הבדל בין הלימוד מהפסוקים ד"אשר לא יבא" ו"אלה הנחלות אשר נחלו"; הפסוק בעזרא אמור, שהיה שם העם כולו עם עזרא, א"כ כח הפקר בי"ד בכל הציבור כולו, וע"ז בא ר"א והוסיף לפי הפסוק ביהושע, שלא צריכים לכללא "דהפקר בי"ד הפקר" את הסכמת כל הציבור, כי די בהסכמת הזקנים לבד, "ראשי האבות למטות בני-ישראל", וגם זה דבר המתקבל, והכל קולע למטרה אחת.

[9] כמה שינויים חלו מאז. הבולט שבהם: הנהגת מס ערף מוסף. י.ש.

[10] יש לדון בפרטי הבחנה זאת, שכן מאי שנא משרד הדתות ממשרד החינוך, מדוע הראשון יימנה על סוג נפשות והשני ממון? אך אכמ"ל, שכן העקרון העולה הוא שיש הוצאות ממשלתיות שההנאה מהם היא בשווה לכל אזרחי המדינה ויש שבעיקרן מופנות לסקטורים מסויימים אם חברתיים אם כלכליים. - י.ש

[11] מכאן סמך למה שהעלינו לעיל, שלקט שכחה וכו' הם כמו מס שהטילו על בעלי השדות.

[12] נראה, לפ"מ שהביא לעיל הרהמ"ח שמושג ת"ח שתורתו אומנתו הוא גם כשיש לו קצת אומנות או מו"מ כדי פרנסתו, הרי ודאי שגם ת"ח המקבל שכר בטלה ועוסק בתורה לא גרע מזה. ומש"נ בשט"מ בשם הרמב"ן צריך להתפרש בע"כ כשנוטלים שכר עבור הלימוד עצמו, וכפי שמורה לשונו "הלומדים עם התלמידים בשכר", ובגונא שזה מותר כגון שכר פיסוק טעמים או שכר שימור, כמבואר בנדרים (לז,ע"א). - העורך